אונס: נגיעות לא שגרתיות מזוית רוחנית

אונס יומיומי כגול עצמי

כשאנחנו צעירים יותר וטרם רכשנו את אמנות החישה והתקשורת בין המוח לגוף, לפעמים אנחנו מגלים את רצוננו האמיתי רק כשאנחנו כבר באמצע של לעשות לעצמנו רע. התגובה הראשונה שלנו, לרוב, היא להטיל את האחריות לכך על מישהו אחר. אני לא מכירה אישה אחת שבצעדיה הראשונים בעולם המיניות לא נקלעה למצבים מטרידים, שעם המודעות שצברנו היום, אפשר לחשוב עליהם כעל סוגים של "date rape": לפעמים זה התחיל בהתלהבות ואז היא נבהלה באמצע אך לא העזה להפסיק ולהראות שנבהלה, ופתאום זה כבר לא נעים אבל הפרטנר ממול לא מרגיש, הוא עדיין נלהב, הוא לא יכול לראות שמשהו פנימי בה פתאום השתנה והגוף ממשיך באוטומאט בלעדיו. איך הוא יראה זאת, ביחוד אם היא לא בטוחה שהיא רוצה שהוא יראה? היו ימים בהם האמנו שלבנים יש "כאב ביצים" איום ונורא אם מפסיקים אותם באמצע ובנות הרגישו אשמה וחרדת קודש להפסיק, זוכרות את זה?  

וכמה פעמים היא רצתה רק חיבוק או סתם מזמוז אבל בגלל הפרטנר הלכה עד הסוף בסוף, והאמינה שהחשק פשוט התעורר וכבש אותה, בבחינת "יבוא לך, דינה", אבל זה לא הרגיש הכי מדהים בדיעבד. והפרטנרים כלל לא שמו לב איך נוצר הניתוק הזה מהגוף, שגם נאנסות מדברות עליו, עד שהכל נגמר. והיו אפילו מצבים שבהם היא נכנסה מרצון אל המגע ובחשק רב, אבל לאחריו הרגישה פתאום חרא עם עצמה ואפילו לא יכלה להגדיר מדוע. אולי משהו שם לא היה כמו שציפתה, אולי היו מקומות שבהם הוא לגמרי פספס אותה. ואולי היא הלכה פעם לתפוס סטוץ בשירותים של איזה בר, כדי לנקום בגבר ספציפי או בדימוי המופשט של הגבריות וחשבה שהיא מזיינת אותו ודרכו את כל הגברים ואחר כך התחשק לה להקיא והרגישה ריקה ומחוללת… מה בכלל חשבה לעצמה? מי זיין את מי? היא תהתה.

אלו מקרים יומיומיים שממשיכים להתרחש ולא מובנים כאונס או הטרדה מינית למרות שהחוויה הסובייקטיבית במהלכם או אחריהם, או בדיעבד שנים אחר כך, עשויה להיות זהה. אלו מקרים יומיומיים שבהם אדם מפעיל אלימות כלפי עצמו באמצעות שימוש, בלתי מודע לרוב, באדם אחר. כלפי חוץ יש הסכמה ואפילו פעולה יזומה, אבל האם הפנימיות שלך תמיד מסכימה והאם את קשובה לה, למרות המחיר החיצוני? כמה פעמים אישה אנסה את פנימיותה לעשות סקס בתירוצים שונים ומשונים בתוך יחסים המבוססים על הסכמה לכאורה? אז מי הוא באמת התוקף? איך שהוא רובנו לוקחות אחריות על הסיטואציות הללו ולא מצפות מגברים לזהות ברגישות את מה שאנו עצמנו לא מודעות אליו, ואפילו לא את הרגע שמשהו בנו נשמט מתחתיהם באמצע הסקס, כשאנחנו תוקעות לעצמנו גול-עצמי דרכם. לא מצפות מהם להציל אותנו מהמקום אליו נקלענו או יותר נכון קלענו (כלאנו?), את עצמנו.

יחסי גברים-נשים וההנחות/אמונות שלנו לגביהם הולכים ומשתנים בהדרגה ואולי האונס העצמי הזה ילך וידעך עימם. יש המון המון גוונים של אונס. אונס היא מילה אלימה וקשה שאנחנו שומרים אותה למשמעות הפלילית שלה, אבל יש, בעולם הרוחני בעיקר, המשתמשים בה בהקשרים רחבים יותר של כל חדירה למרחב הפרטי. כבר שמעתי אנשים מדברים על אונס אנרגטי, למשל. מנסיוני, אין אדם שלא חודר למרחב של חברו ברמה יומיומית, בייחוד אימהות דאגניות שפורצות אנרגטית למרחב של ילדיהן השכם וערב. האם יבוא יום ונוכל לתבוע אותן על אונס אנרגטי? בהחלט ייתכן. אבל כרגע החדירה האלימה הזו למרחב שלנו, שלפעמים אף גורמת לנו לחולשה גופנית, כעסים ומחלות –  אינה זוכה לכל הכרה ותמיכה. 

האונס הפלילי שאנחנו דנים בו הוא רק קצה הקרחון, שבו האלימות כבר כל כך בוטה שהיא פורצת מהממד של החוויה הסובייקטיבית למציאות החיצונית הנצפית. אבל לא נראה לי שנוכל למגר אותה אם לא נתייחס למבנה העמוק שמתחתיה. ובחוויה הסובייקטיבית שלנו, המקום הזה שחוקיות כמעט ולא פועלת בו והוא נזיל ומשתנה ונתון להבניות שונות, יש לנו שליטה מלאה. כך לפחות מאמינים בעולם הרוחני שעסוק בפיתוח החלק הזה.

ואולי נוכל לסלוח להם, לאותם גברים שלא תכננו לפעול באלימות אלא פשוט לא פיתחו את הרגישות הזו עדיין. כי הגברים שזימנו לחיינו היו רק תמונת-ראי של מידת הרגישות שלנו לעצמנו. ולמעשה יהיה זה לסלוח לעצמנו, שהינו צעירות וחלשות יותר וחיינו באקלים אמונות פחות מודע ואפשרנו לעצמנו להיות בשתיקה של העדר במקום ובזמן הזה. צמיחה היא תהליך אלים, כואב ואפילו מסוכן, אמר לי השבוע דיוויד דיידה (בראיון טלפוני שערכנו לגיליון הקרוב של "חיים אחרים"- בקרוב גם בבלוג). זה נשמע נחמד כשלפרטנר לא הייתה כוונה אלימה, אבל מה עם המקרים שבהם כן? גם אז אני יוצרת מציאות ומזמנת אלימות לחיי? למה הפעם הטוויסט הרוחני הזה נשמע לי בטעם רע יותר?  

יצירת מציאות ושתיקה של נוכחות

בשיח הרוחני מדברים הרבה על לקחת אחריות על החוויה שלך, ששום דבר הוא לא באמת חיצוני ואף אחד לא יכול לפגוע בך אם אינך מחליטה להפגע. זה מעניין לקחת את ההנחות הללו למקרה של הטרדה מינית או אונס. האם אישה מפותחת רוחנית מסוגלת להגמיש מספיק את הפרספקטיבה הפנימית שלה כדי לעשות עבודת ריפוי עצמי עם חוויה אלימה, מבלי להבנות את עצמה כקורבן ומבלי שהגמישות הזאת תהיה הדחקה שכלית של רציונליזציה גרידא? יצא לי לראות כמה וכמה מוטרדות מינית בעולם הרוחני, שהתמודדו עם זה בצורות שונות.

חלקן הרשו לעצמן לכאוב את הכאב אבל לא עסקו באשמה חיצונית או פנימית, אלא בריפוי עצמי וקטיפת פירות הצמיחה, שמתרחשת בין אם היא נעימה או לא. חלק אחר, עשו מהמקרה הזה יוצא דופן לתפיסה הרוחנית שלהן לגבי אחריות אישית ליצירת מציאות והסתכלות פנימה, ואיפשרו לעצמן להתאושש תחת כנפי המעמד המוגן של קורבן חסר-אונים, בדומה לנשים אחרות, שלא תבעו מעצמן לחיות על פי תפיסות רוחניות. (ואין כאן שיפוט לגבי זה, כמובן, אין לתבוע ממישהי להתמודד "יותר טוב" עם טראומה, גם אם יש לה כלים פנימיים לכך. זה אנושי.)

אם ננסה ליישם תפיסות עולם רוחניות לעולם של הטרדה מינית, זה עלול להשמע כמו גרסא מוסווית של "האשמת הקורבן". כי בניו אייג', לכאורה, אין מעמד של קורבן. קורבן זו הבניה שאת בוחרת (כן, יש תמיד ממד של בחירה) להיות בה כשאת מרימה ידיים. הרמת ידיים לא מתרחשת מאליה. אין אונים זו לפעמים חוויה של חוסר באנרגיה שמתפרשת כהעדר אנרגיה אבל תמיד יש שם משהו. את לא בעילפון. יש משהו להתחיל ממנו, משהו להרחיב.

אחת מהנחות היסוד של תפיסות רוחניות רבות היא שאנחנו יוצרים את המציאות שלנו וכל דבר שקורה לנו נמשך אלינו על ידי חלקים בתוכינו שזקוקים לאתגרים ולריפוי. וזה לא תמיד בא תחת מה שנזהה כ"נעים". לפעמים אנו זקוקים ל"רע" כדי להתעורר.  יצא לי לשמוע כמה קולות קלושים בעולם הניו אייג' שניסו לצייץ בפני שבבים של תפיסה כזו לגבי הטרדה מינית ואונס. אפשר סתם לכעוס עליהם ולהגיד שהם לא רגישים אבל אני רוצה לתת להם תשובה בתוך השיח הרוחני, באדיבות הרב נחמן מברסלב.

בליקוטי מוהר"ן תורה ס"ד הרב נחמן קורא לתפיסות כאלו "תשובות מחוץ לחלל הפנוי". כלומר, ייתכן שיש לך ידע תיאורטי על הוראות ההפעלה של היקום, אבל בתוך החיים, בתוך החלל הפנוי, מתקיימים הסכמים קולקטיביים וחוקי מציאות מוגבלת שאתה חלק מהם גם אם נדמה לך שאתה איזה מואר גדול, ואם תרגיש שאתה מעבר להם, זה יעוות אותך. זה מעוות את נפשך אם בעת כאב שמתרחש בתוך החיים, אתה בא ביציאה תיאורטית-קוסמית שמבטלת או מסבירה אותו. יותר מזה, אני מוסיפה על הרב נחמן, ברשותכם: המוח האנושי נוטה לארגן דברים בקשרים סיבתיים, ופרטים תיאורטיים על התנהלות היקום שנועדו אולי לנחם או להקל, יתפרשו כמעט תמיד על ידי השומע כסיבה או הצדקה למה שקרה. 

אז יש מצב שברמה התיאורטית-קוסמית של התנהלות היקום נשמותינו ירדו לכאן על תקן מגרש משחקים ולמידה בחומר, ולכן הן מושכות לעצמן גם טלטלות שנחוות על ידינו כרוע אבל הן בעצם מאיצות צמיחה, כמו שילדים אוהבים לירות אחד בשני בכאילו בארגז החול. אולי. ואולי לא. מה שצריך להבין לפי הרב נחמן, הוא שאנחנו בתוך החלל הפנוי, בעולם החושי. ומנקודת המבט שלנו, מה שעשוי להיות אמת ברמה הקוסמית, הוא עיוות איום בתוך העולם ומוטב לכם לסתום את פיכם.  אין לך מה להגיד נוכח הכאב הזה ועדיף לך שתשתוק מלשון "שתוק כי כך עלה במחשבה", הוא מצטט מהמדרש המפורסם על משה ורבי עקיבא ובכך נותן לו פרשנות חדשה, עמוקה ומרגשת.

אני סבורה שגם במקרה של מישהי שמצויה כרגע בעמדת הקורבן, עדיף לשתוק. בחרה, לא בחרה, לא משנה מה התיאוריות שלך לגבי זה. חוקי הקוסמוס אינם רלוונטיים כשבמרחב הסובייקטיבי יש חוויה של כאב – הסובייקט זה המיקרו-קוסמוס היחיד שמהווה נקודת התיחסות. הדבר האחרון שאישה כואבת צריכה לשמוע כרגע זה שאולי היא משכה לעצמה את העניין הזה באיזו רמה תת מודעת. היא גם ככה מאשימה את עצמה.

המוח שלנו לא יכול להמנע מקשירה סיבתית וגם לא משיפוט עצמי. רבי נחמן היה חכם. פשוט תשתקו מולה, תהיו נוכחים מול הכאב שלה. תנו כח להוויה שמבריאה את עצמה באופן טבעי בשטיפה של רגשות שצפים ומשתחררים. עזבו את השכל עכשיו. זה מאד מפתה להרגיע אותו ובעזרתו, אבל זו תהיה למעשה בריחה מנוכחות אמיצה מול עוצמת הכאב של האחר. ללא סיבות, ללא ריכוך.  

לקיחת אחריות זה שונה מהאשמה עצמית

מצד שני, אני לא בטוחה שזה משרת אותנו כנשים וכבני אדם בכלל, להתקע על התקן של הקורבן. זה תמיד עוזר לקחת אחריות על הפעולה שלנו בתוך הסיטואציה. ואחריות זה דבר שונה מהאשמה ושפיטה עצמית, נהפוך הוא: זה לאשר את עצמנו כפי שאנחנו כרגע, לקבל את איך שפעלנו, להבין שעשינו את הטוב ביותר שיכולנו באותו הרגע, לצאת מהמקום של אשמה פנימית או חיצונית ולעבוד פשוט עם מה שצף בך. להצטמצם להוויה הסובייקטיבית ולחוש את הכוח שיש לך להזיז בה דברים. כי זה שלך! אנשים יכולים ללחוץ שם על כפתורים ולהשיג ממך תגובות אבל בסופו של דבר, את הריבון, לא?

ושום דבר שיקרה בממד החיצוני לא באמת "יעשה לך את זה". גם לא הנקמה. לקחת אחריות זה להתעסק רק עם החלק שלך בהווה, בניגוד לשיפוט שזה לנבור בחלק הדמיוני שלך וגם בחלקים של אחרים שאין לך שליטה עליהם, בעבר. כי ההווה זה החלק היחיד שאת באמת מרגישה עכשיו. את כל השאר המוח מביא אליך במחשבות וסרטים שלוחצים על כפתורים וגוררים אותך מחוץ להווה ומחוץ למה שאמיתי כרגע. פשוט לא רלוונטי. 

איפה הכאב עכשיו? לא אז. עכשיו. את הנעשה לא ניתן להשיב אז לפחות נשתמש בו כדשן לצמיחה שלנו, אפילו אם הוא עשוי מחרא. בניו אייג' גורסים שעבודה זו כשלעצמה מגנה עלינו מפני משיכת תדר דומה לחיינו בעתיד, פשוט כי אנחנו כבר לא באותה עמדה כדי להיות הרצפטור של זה הפעם. ראיתי במו עיני את ביירון קייטי מאפסת קורבן אונס על ההווה שלה ומורידה לה אסימונים שהסבל שהיא חוותה איננו נוכח כרגע באמת וזה לא משרת אותה להמשיך להזין אותו דרך השכל שתקוע בעבר, להריץ את הסרט שוב ושוב. ראיתי אותה עושה בחצי שעה את מה שטיפולים פסיכולוגיים של שנים לא השיגו. 

המטאפורה הזו של להוריד אסימון היא מכניקה מאד נכונה: את יכולה להבין משהו בראש שנים רבות מבלי יכולת להוריד אותו לגוף, ליישום בחיים. את יכולה לקרוא את מה שכתבתי כאן ולהנהן ועדיין לא תוכלי ליישם. הסרט ימשיך לרוץ, האשמה והשיפוט יתרחשו מאליהם מבלי להתחשב בתובנותיך. זה מקום לתרגל אותו, להפתח, להתפתח אליו. למילים שלי פה אין באמת משמעות. רק רציתי שתדעי על האופציה. בראש, בינתיים.

אולי עוד מעט יהיו פה טוקבקסיטיות שיתנפלו עלי. אני רוצה להדגיש שוב שאין כאן בכלל שיח של הצדקה, סיבתיות או אשמה, כי זה המקום הראשון שהמוח הולך אליו אז אסלח לכן מראש. מה שיש כאן זו הצעה להשתמש בחוויות שעברנו בצורה מועילה יותר מהתקרבנות, בלי קשר לאף אחד אחר. ולא להאמין לעולם בשום נושא לגבי עצמנו שאנו חסרות-אונים. אנחנו אף פעם לא חסרות אנרגיה, אנחנו רק שוכחות באופן זמני מה אנחנו מסוגלות. וטיפול אמיתי הוא רק תזכורת כזו, שתמיד יש בחירה להרחיב ולהזרים ולחזק. רק תזכורת. 

הכל מתחיל ונגמר ביכולת התמרון שלנו עם החלק הסובייקטיבי שלנו, שיכול לשפר את מצבנו, בדרך שאינה הדחקה אבל גם לא הנפה של הטראומה בחזית של החוויה או הזהות שלנו. כאב לי לראות בשבוע שעבר את "הנאנסת משמרת" חיה חיים שלמים תחת ההגדרה הזאת, בעינינו ובתוך עצמה בהתאמה. בעינינו, אין לה ברירה, העיתונים תמיד ישימו אותה במקום הזה. אבל בתוך עצמה יש לה הרבה בחירות. היא יכולה להיות עוד המון המון דברים ולצפצף על כולנו. כי עד כמה שזה ישמע טריוויאלי ביחס לחפצים בממד החיצוני-הניצפה, רובנו לא קולטים זאת לגבי הממד הסוביקטיבי: הדרך לשחרר משהו אינה לאחוז בו, וגם לא להאמין שאי אפשר להתנער ממנו לעולם, אם הוא זה שנאחז בך. 

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 19 בנובמבר 2007 at 14:08

    יפה הסברת. רק בחלק האחרון נפלת למלכודת שמפניה הזהרת – הנאנסת משמרת או כל אדם שעבר דברים קשים בעברו אינו נכשל ב'תמרון עם החלק הסוביקטיבי'. הכשלון הוא בתהליך השיקום. כדי לאפשר את אותה חזרה מגוננת לחוויה ועיבוד שלה היא זקוקה קודם כל למרחב מוגן, לסביבה תומכת. לצערנו גם בתנאים כאלו לא תמיד ה'תמרון' מצליח.

  • מישהי  On 19 בנובמבר 2007 at 14:11

    את מתחילה מטשטוש מסוכן ששם באותו סל סיטואציות מאוד שונות כולל צד שמסיר מנשים כמעט לגמרי את האחריות על המיניות שלהן, ואחרי שעשית את המהלך התמוה הזה בפתיחה את קוראת נגד תפיסת הקורבןובעד לקיחת אחריות שבעצמך הצגת גרסאות מוקצנות שלהן.

    מה נהיה?

    ולצד זה גם – יש גם "אחר" בעולם.
    השלום אולי מתחיל בתוכנו, אבל הוא לא מתחיל רק שם ובטח שלא נגמר שם.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 19 בנובמבר 2007 at 14:14

    זה לא שהנאנסת אשמה אבל היא הביאה את זה על עצמה כחלק מתהליך רוחני מנקה. את מזכירה את גיל משהו שמגדיר את הנאנסות והאונסים כחלק מתהליך אבולוציוני. נו באמת, בחייאת.

  • כרמל  On 19 בנובמבר 2007 at 14:26

    תגיד/י את האמת: לא הצלחת לקרוא הכל, נכון? זה בסדר, אני יודעת שאני כותבת פוסטים ארוכים מדי בצורה מייגעת אבל לפחות אפשר להמנע מלהגיב כדי שזה לא ייחשף כמה זה רחוק מנושא הפוסט…

    לתגובה השניה: נכון, זה פוסט מוזר. גם הנושא הזה מוזר. אין פה תשובות יש פה שאלות, יש פה עימות של תפיסת עולם שאני מחזיקה בה עם נושא שהיא לא בדיוק נתפרת עליו טוב. יש פה ממד (סובייקטיביות) שלא בדיוק מספק את אותן התשובות לכל אדם בכל רגע נתון. זה הרעיון.

    לתגובה הראשונה: נכון. נכון.

  • סנדי ש  On 19 בנובמבר 2007 at 14:56

    רק הערה קטנה: זה קורה גם לבנים – הגועל והמיאוס של אחרי, החרטה, ותחושת הכפיה – גם אם הם שיתפו פעולה עם הבחורה באופן מלא.
    גם בנות מכריחות בנים וגם אם יש שיתוף פעולה של הגוף, הנפש לא משתפת פעולה ומרגישים גועל – זה כנראה משהו שלא מדברים עליו הרבה.

    חוץ מזה – נכון – מעמד של קורבן הוא לרוב בחירה חוסמת למרות שבזכות מעמד כזה אפשר להגיע גם רחוק, ולהצדיק הרבה דברים (כל מה שקשור למדינת ישראל, כיבוש ויהודים כקורבן), כך שבאופן מעוות יש לו גם "יתרונות".

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 19 בנובמבר 2007 at 15:14

    "
    הנאנסת משמרת" חיה חיים שלמים תחת ההגדרה הזאת, בעינינו ובתוך עצמה בהתאמה. בעינינו, אין לה ברירה, העיתונים תמיד ישימו אותה במקום הזה. אבל בתוך עצמה יש לה הרבה בחירות. היא יכולה להיות עוד המון המון דברים ולצפצף על כולנו. כי עד כמה שזה ישמע טריוויאלי ביחס לחפצים בממד החיצוני-הניצפה, רובנו לא קולטים זאת לגבי הממד הסוביקטיבי: הדרך לשחרר משהו אינה לאחוז בו, וגם לא להאמין שאי אפשר להתנער ממנו לעולם, אם הוא זה שנאחז בך.
    "

    איך את מעזה לכתוב דבר כזה בכלל?????מדובר בטראומה איומה שעברה על האשה הזאת, והיא כן שוקמה וכן עברה לפאזה אחרת יודעת איך???????

    למה את מקשקשת, זה מה שמעצבן אצלך.

    אני אספר לך איך –

    הנאנסת משומרת שוקמה ושיקמה את עצמה על ידי כך שנשאה והביאה 5 בנות.

    תראי לי עוד אשה שנאנסה כמוה, שהשתקמה והביאה 5 בנות לעולם, ומדי פעם הנשמה שלה נשברת כי היא חוותה טראומה שאי אפשר לתקן, כי נאנסות מתות מוות נפשי כתוצאה מהארוע הנורא שחוו, לקחו לה את הילדים בגלל המשבר, והיא
    במצב נפשי רע כרגע.

    היא בפירוש עברה שינוי, היא בפירוש השתקמה והיא בפירוש לוקחת אחריות על החיים שלה
    והדרך שלה היא לא לאחוז במשהו, אבל הטראומה חזקה מכל דבר.

  • כרמל  On 19 בנובמבר 2007 at 15:33

    נכון נכון ונכון. ונכון זה קורה גם לגברים ושוב נכון.

    הפוסט מרחף עקרונית והפכפכית מעל הנושא הזה אין בן שום אמירה והוא צולל לכמה פרספקטיבות מהופכות. אין לי טענה כלפי אף אחד, בטח לא כלפי אותה בחורה. אבל כמובן, כמו שכתבתי בדיוק, המוח הולך ישר לשרשרת של הסיבתיות השיפוט והאשמה שהם לא נושא בפוסט הזה, הם רק המכשלה הקלאסית שלו.

    טוב, כתבתי שאני צופה את זה כבר בגוף הפוסט אז אין צורך לחזור על זה. תגובות צדקניות שיוכח כי לא קראו את הפוסט יימחקו.

    וכן, גם אני חשובת שזה קורה גם לגברים.

  • אחד חשדן  On 19 בנובמבר 2007 at 15:35

    גם אני מצטרף לטוקבקיסטיות שמעלי, אני חושב שבעניינים של מלחמה באלימות כדאי בשלב ראשון, כעד טקטי, לחדד גבולות בין אסור למותר, ההרחבה של המושג אונס (שהוא מושג טאבו) לאירועים נוספים עלולה להשיג מטרה הפוכה: במקום להחיל את האונס על הדברים הנוספים היא תחיל את הקלות דעת על מושג האונס.

    זה מזכיר לי את הטאבו שיוצר סביב השואה, אסור להגיד על שום דבר שהוא כמו השואה. לדעתי זה נועד למנוע שחוויה אחרת תקהה אותה כי אם A=B אז גם B=A

    לדעתי, מבחינה פרקטית/הסברתית המהלך הזה משחק לידיים הלא נכונות, או שאולי הוא מקדים את זמנו

    חוץ מזה, ההגבלה שאת עושה לתובנות קוסמיות כך שאסור להחיל אותן על כאב נראית לי מאוד.
    אני מסכים לגמרי שצריך לזכור שמולחוויה של כאב, הכאב הוא האמת, בטח מול כאב חזק כל כך.

  • כרמל  On 19 בנובמבר 2007 at 15:49

    אם לפני חמישים שנה "דייט רייפ" בכלל לא היה סוג של אונס והיום הוא נכלל בו, אני חושבת שכמו שהמודעות שלנו מתפתחת ומתרחבת כדי לכלול סוגים נוספים בגוונים דקים יותר של אלימות, כך גם נגיע בהמשך להגדרה יותר ברורה של מקרי גבול כאלה ואולי יום אחד נכיר גם באונס האנרגטי. לאיכות אחת יש המון גוונים וזה שכרגע אנחנו מזהים רק אלימות קשה וברורה זו מוגבלות זמנית שלנו, בעיני. אז לדעתי זה לא עושה לאונס הקלה אלא להפך.

    תפקיד הפרספקטיבה הרוחנית היא בהחלט להקדים את זמנה. עוד דבר שהראיון עם דיידה לימד אותי, זה לומר את מה שיש לך לומר כי אנשים ממילא יעשו עם זה מה שמתאים להם, לא לעצור את עצמך בעבורם. ואתה כבר יודע שהבלוג שלי מיועד בדיוק לזה.

    כרגע אני לא חשובת שאפשר לחדד משהו בגבולות האלו. נתקלתי לאחרונה בכמה מקרים שבהם האמת היתה שונה מאד בשני צדי המתרס ולא היה קריטריון חיצוני שיכריע כי האמיתות היו בכוונה ובחוויה הסובייקטיבית של כל אחד שבה הכל נכון. רק המפגש ביניהם בזמן ומקום ספציפי היה כנראה מחורבן. אז מה עושים? מה שבחרתי לחדד הוא כמה הסובייקטיביות נזילה אך חשובה וכל מה שעולה מזה.

  • אפרת הג'ינג'ית  On 19 בנובמבר 2007 at 15:56

    את קצת מבלבלת כאן בין המושגים. דייט רייפ הוא הגדרה של מצב שבו מתבצע אונס למרות שבנסיבות אחרות (דייט) הקורבן הסכימה להיות בחברת האנס. במלים אחרות, העובדה שקבעו לצאת לדייט אינה יכולה לשמש כפטור לאנס מהשגת הסכמתה המלאה של הבחורה לקיום מגע מיני.

    את מתארת כאן סיטואציה שונה לגמרי. לבחורה לא נעים לומר לגבר שיעזוב אותה ושלא בא לה יותר. לפיכך הוא אינו מפסיק ומקיים עימה מגע מיני מלא. גבר, כל גבר, אינו יכול לקרוא מחשבות. אם מישהי נמנעת אםילו מלשדר לו שהיא אינה מעוניינת זה אפילו לא מתקרב לקטגוריה של אונס. כדי שיהיה אונס חייב אמנם להיות מגע מיני – אבל אצל בגירות ושפויות חייבת גם לניות התנגדות כלשהי.

  • שרון  On 19 בנובמבר 2007 at 16:21

    של דב אלבוים לגבי פירושי החלל הפנוי. שנאמר: "כל המביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם".

  • כרמל  On 19 בנובמבר 2007 at 17:04

    בכל מקרה, הכוונה בפוסט היא מחוץ לעולם, לבריאה בגבולות בניגוד לאינסוף האלוהי-קוסמי וכו'. כלומר שמשהו יכול להיות נכון ברמה תיאורטית ולא רלוונטי לחלוטין בגבולות העולם או ברמת היחיד.

  • ירון דביר  On 19 בנובמבר 2007 at 17:51

    שהיא רוצה לקיים יחסי מין, ואפילו במהלך המין היא נהנית, אבל האורגזמה לא חזקה כפי שצפתה, ולכן בדיעבד המאמץ לא היה שווה ואז תחושת הגועל תחושת ותחושת חוסר הסיפוק,
    איך נתתי לו לעשות לי את זה? אנס!

    נ.ב. אה כן וגם פחחחחחחח

  • ניבה  On 19 בנובמבר 2007 at 18:07

    אי אפשר להשתמש באונס בכדי לחדד משמעויות אחרות שלא קיימות ושאת בעצמך לא מבינה לעומק
    אלא דרך כלים יד שניה.

    במרבית המקרים נשים שחוות אונס חוות אונס, ובמקרים של הטרדה מינית הן חוות הטרדה מינית
    יש לך סגנון כתיבה מתוסבך של ילדה קטנה.

  • כרמל  On 19 בנובמבר 2007 at 18:34

    "לא קיים" זה ענין של השקפה. ומה זה בדיוק אונס לדעתך? זו לא מילה ששייכת בלעדית לתחום המיני, היא מציינת מצב של כפייה ולכן אונס מיני אלים הוא רק קצה הקרחון שלה. תודה על האבחנות הפסיכולוגיות הבוגרות.

    מאז שמערכת רשימות מאפשרת לנו לראות את האיי.פי של המגיבים שלנו נהיה פה מרתק. בפוסט על סלקום בשטחים יצא לי לתפוס על חם את הטוקבקיסט בשכר של רני רהב, וכרגע, למשל, זה מאפשר לי לראות ששלוש התגובות המסריחות היחידות לפוסט הזה, שתיים ללא שם ואחת ניבה, הן מאותו איי.פי. מאד בוגר. מעניין אם נצליח לזהות את הסגנון שלך אחרי שתנתקי ותתחברי מחדש ותנסי לשים עוד תגובה.

    אני, בכל אופן, מספיקה לבזבז זמן על הצטדקות. את כל מה שיש לי לומר אמרתי בפוסט, הפוסט מעמת סוגיות תיאורטיות ומי שלוקח את זה אישית או לא יודע בכלל איך לקחת את זה לא מצוי תחת אחריותי.

  • חייש  On 19 בנובמבר 2007 at 19:09

    הבלבול ההתנסחותי נובע מניסיון לתפיסת המרובה. היות ורצית לפתח דיון על המשמעות הפנימית של אונס במנותק מהאנס, התחלת במקרים בהם האנס אינו מודע לכך שהוא שותף לאונס. סיימת בדיון על עולם הרוח של נאנסות פאר אקסלאנס.
    הבלבול המושגי הוא תוצר של הבחירה בכזה ניסוח – למילה אונס יש משמעות פרטיקולרית ברורה. מעשה הנעשה בכפיה. אין כפיה = אין אונס. החוויה הפנימית של בחורה ש"משתפת פעולה" למרות שכבר לא בא להיות חלק מיחסי מין כרגע היא אולי חוויה פנימית הדומה לזו של קורבן אונס, אך המעשה עצמו הוא אינו מעשה אונס, היות ומעשה אונס דורש מעורבות של אנס, כלומר של ישות חיצונית שכופה את רצונה. פה אין כפיה, ואין אונס. יש בחירה להמשיך בתסריט, ללא חשק.

    המאמר היה נשכר אילו היית מוותרת על כל החלק הראשון. בכל מקרה, העלית כמה רעיונות הראוים להרהור נוסף.

  • כרמל  On 19 בנובמבר 2007 at 19:32

    ניסיתי לדבר על אפשרות שבה התוקף הוא חלק בנו, באמצעות אדם אחר. תוצאה של תקשורת לקויה בין מוח לגוף או כזו הנוטה להתנתק במצבים שבהם נדמה שאין שליטה. זה מצב של כפיה עצמית בעיני. אדם כופה על עצמו להשאר חלקית ומאפשר לחלק שלא יכול לסבול זאת בריחה מנוכחות, משהו שקורה בחוויה הפנימית והוא בלתי נראה.

  • הילה  On 19 בנובמבר 2007 at 20:38

    האם ראית את הסרט
    Fateless
    (אני גרה בחו"ל ולא יודעת איך הוא נקרא בעברית)
    המסר של הסרט, כמו שאני הבנתי אותו, הוא שלתחושת הקורבן של היהודים לפני השואה ול"שיתוף הפעולה" שלהם (ברמה מאד סבילה) אם הנאצים היה חלק (גם אם מאד מינימלי) אם השתלשלות העניינים שהביאו לשואה. זה הזכיר לי קצת את נקודת המבט שהצגת בבלוג הזה.
    וחוץ מזה, רציתי להעיר שזה קצת מעצבן שאת מרגישה מחוייבות לענות לכל אחד שמעיר לך הערה. לפעמים עדיף לשתוק ולתת לאנשים להביע את דעתם, גם אם היא שונה משלך. הצורך שלך להצטדק ולהסביר את עצמך לדעתי גורע מהרמה (הגבוהה, בדרך-כלל) של הבלוג שלך, שאני מאד נהנית לקרוא

  • כרמל  On 19 בנובמבר 2007 at 23:09

    אני מנסה ללכת באמצע. מצד אחד כן להפוך את הבלוג לשיחה ולא להיעלם אחרי שזרקתי פוסט. מצד שני אני באמת צריכה לעבוד על לא להגרר לתגובות, במיוחד לטרולים.

    גם עם השואה כמו עם האונס כל מני תפיסות על קורבנות שיכולות להיות מאד מתאימות בתיאוריה מעוררות כאב ותרעומת כשמבינים אותן כסיבתיות, זה באמת דומה קצת.

  • פרוידיאנית  On 20 בנובמבר 2007 at 1:36

    אבל הוא גם רלוונטי וגם משאיר את השיפוט בחוץ.

    מקום ה"קורבן" בדר"כ לא בא ישר אחרי אונס או התעללות – הרבה פעמים קיימים סוגים של הכחשה, ביטול עצמי או ניתוק שזה דווקא בעצם אונס עצמי.
    לבטל את ההשפעות, לא קרה כלום, זה שום דבר… בדיוק כמו שאנסים טוענים "היא סתם משוגעת", ", "היא סתם היסטרית, או חוסר הבנה מבחוץ של התקיעות הזאת בפנים..

    המעבר לשלב של הקורבן הוא טוב בעיני – זה המקום שבו הנפגעת מקבלת את החלקים החלשים שלה, ונותנת מקום לכל האירוע שהיא ניסתה קודם לדחוק הצידה ולא לראות.
    מה שקורה זה באמת המון כאב, והשתלטות על החיים…

    אני רואה את זה יותר כמו תהליך של חיבור מחדש, ושל הכלה של רגשות שאי אפשר היה להכיל קודם.
    בצורה אינטנסיבית כמובן, כי המעשה הוא אינטנסיבי – מדובר בשבר הרי בתחושת העצמי והגבולות שלו, השליטה, היכולת, הביטחון באחרים והיכולת ליצור קשרים איתם.

    לט איט בי. זה שלב שהוא כביכול תקוע – אבל הוא לא… זה פשוט צורך לעבד, להכיר את אותו בן אדם חלש כמו שהוא חלש – כלומר להכיר באנושיות, ולהכיר בכלל עולם חדש – ולמצוא בו את המשמעות ואת הדברים ששוים את ההשקעת אנרגיה מחדש.

    בצורה יותר בוגרת, שמכירה מורכבויות וקושי, מכירה בחולשות של עצמה ולכן גם בשל אחרים, ומכירה גם את היכולת להכיל אותם, ולכן גם אחרים.

    דווקא הלהאיץ בשלב הזה מראה את חוסר היכולת של אחרים מסביב להכיל סבל, להשלים איתו ולתת לו להיחוות כמו שהוא.

  • כרמל  On 20 בנובמבר 2007 at 2:10

    אולי יש משהו בדחיית ההתקרבנות של הניו אייג' שהוא בבחינת אור ואהבה לטיוח.

    ואולי הבעיה היא עם המונח הזה קורבן וההתיחסות לעצמנו בבנין נפעל. כי עדיין אפשר ואפילו חובה לעבור את כל מה שתיארת מבלי להדביק לזה את השם הזה. כמו לקרוא למישהי כל הזמן הנאנסת אז גם לקרוא לה "הקורבן" כל הזמן יש בזה משהו שפשוט לוקח מהאישה את הכוח.
    המכאנקיה הנפשית היא אותה מכאניקה אבל אולי הסמנטיקה פה עושה משהו שכן מפריע לתהליך…

  • תמר ושמעון  On 20 בנובמבר 2007 at 2:40

    השפעת המחשבה על ההכרה יכולה להיות מידית
    כמו עוגן פנימי תובנה שמשנה את כל המערך הסובייקטיבי
    הבעל של חברה שלנו היה נחת בעירק
    קשה לו להיות במקומות הומי אדם
    היא ספרה לנו שהיום היא לא מעיזה להעיר אותו משינה
    כיוון שהוא מתעורר מזנק באלימות
    היה לו קשה בתקופה הראשונה אחרי שחזר
    המדהים הוא שיש ביטוי פזיולוגי כימי במוח למצבי הנפש הסובייקטיבים
    נטוע בזכרון ההשרדותי שלנו
    אותן חוויות ותמונות רגש פנימיות יכולות
    לעבור ולהתרפא בעזרת רצון אמונה תובנה השתחררות
    רצוא ושוב של עמדות הכרתיות רגשיות

  • בעז קפסוטו  On 20 בנובמבר 2007 at 12:16

    הפוסט בעיני (והתגובות) לא מוזר בכלל אלא חודר ואמיתי מאוד.

    עושה חשק להקשיב ולצמוח.

    כל מה שמרגיש נכון לעשות עכשיו הוא…
    לשתוק.

  • יעל  On 21 בפברואר 2008 at 0:32

    יש משהו במה שכתבת, אבל מה שמטריד בפוסט ובתגובות הוא הנפנוף של המציאות האחרת…
    זו שאת מדברת עליה.
    אפילו באחת התגובות כתבת על "טרולים" כלומר את נוגעת בנושא מאוד רגיש ואת מדירה ממנו את החמלה.
    מה שהיה חסר לי בפוסט זו קצת חמלה. נגעת בכל הנקודות אבל אותה שכחת. אם היא היית שם, הכל היה מושלם.

  • יעל  On 23 בפברואר 2008 at 21:46

    בדיוק:
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=326142

%d בלוגרים אהבו את זה: