סודותיה של אתיופיה: מסע לאקסום

אמנם עברו כמעט שנתיים מאז הטיול, אבל אני חייבת לכם עוד נדבך בסיפור, על העיר אקסום. אמרתי בזמנו שאוציא זאת ככתבה ל"מסע אחר", ובסוף זה הגיע ל"חיים אחרים", ועכשיו בבלוג.

יש אנשים שחושבים שבהודו יש איזו שהיא נביעה רוחנית טבעית שאינך יכול להתחמק ממנה. שלא משנה כמה תוכניות יש לך בשביל הודו, גם לה יש תוכניות בשבילך. האנשים האלה, כנראה, לא היו עדיין באתיופיה. באתיופיה כולם נראים כמו באבות אבל ספק אם הם יודעים מה זה גורו. הרוחניות באתיופיה היא לא תוכן שמדברים עליו, היא מוטמעת בכוח הכבידה של המקום. היא גולמית, לא ידידותית ולא תמיד נגישה, כמו יהלום בעפר. בצפון אתיופיה, כהקבלה גם במישור החומרי, קווארץ גולמי מתפלש בעפר בצפיפות של צדפים בחוף תל אביב.  

קשה להאמין שהעיירה הנידחת אקסום (Axum) שבצפון אתיופיה, המונה כ-30,000 תושבים אשר מרביתם חיים בעוני, הייתה פעם בירתה של ממלכת כוש התנ"כית. הממצאים בשטח מעידים על עברה המפואר של הממלכה הגדולה והמשגשגת, אשר כבשה חלקים נרחבים מחצי האי ערב והיתה מהראשונות בעולם להיחשף לנצרות ולאמץ אותה כבר בשנת 331 לספירה. עם זאת, אנו יודעים מעט מאד על התרבות הפאגאנית העשירה שקדמה לאימוץ הנצרות בארץ כוש, תרבותה של מלכת שבא המשוייכת לאקסום באגדות המקומיות, ואשר הקשר שלה עם העם היהודי שינה את ההיסטוריה האתיופית לעד.

האתיופים מאמינים כי בנה של מלכת שבא קיבל למשמרת מהמלך שלמה את ארון הברית, אשר איזכורו נעלם מהסאגה התנ"כית, לאחר שהיה שחקן מרכזי כל כך בסיפור. הטענה היא שארון הברית נשמר זה דורות רבים בכנסיית "מרי מציון" באקסום, כאשר נזיר אחד בלבד מורשה לדאוג לו, ואיש אינו יכול להיחשף למראהו או להתקרב אליו, מפאת עוצמתו. אנחנו עוד נחזור אליו.

שרידיה של אותה תרבות קדומה עודם ממתינים לגילוי רשמי מתחת לאדמת אקסום, בשפע ובשלמות שכמעט מתפקעים אל פני השטח, מתחת לאפם של מיעוט התיירים ההמומים. אנו מורגלים במראותיהם של פלאי עולם מוקפים בנחילי תיירים, ולשרידים מטופחים ומשוחזרים, שכל תכולתם נשדדה, אם לא על ידי שודדי קברים מהזמן העתיק, אז על ידי מוזיאונים אירופיים. אקסום, לעומת זאת, היא כה שכוחת אל ומשוללת תקציב לחפירות, שרק 6 אחוזים משרידיה נחשפו עד היום, והיא ממשיכה לכסות על סודותיה הגולמיים של אחת הממלכות הקדומות והמסתוריות ביותר בהיסטוריה האנושית. 

כוח הכבידה מורגש בצורה מאד חזקה באקסום. העיר מושכת אותך מטה, אל העפר, ומתחתיו, אל רחמה, אל קבריה. היא עשירה במתחמי קבורה עתיקים ומרהיבים ובממצאים ארכאולוגיים שנחים עדיין במקומם המקורי, או במוזיאון הקטן של העיר, שנראה כמעבדתו האישית של אינדיאנה ג'ונס. האתרים המעטים הפתוחים חלקית בפני הציבור, משמשים כמתאבן עסיסי: "מה זה הכיתוב הזה עם החץ?" אני שואלת את המדריך שלי במעמקי האדמה, כשאנו נתקלים בעוד חדר קבורה סתום. 

"לפי הסימון זה כנראה חדר האוצרות והכלים של מי שהיו קבורים כאן" הוא ממשיך לפלס את דרכו באדישות. "החופרים נאלצו להפסיק באמצע, אנחנו מקווים שהם ישיגו מימון ויחזרו תוך כמה שנים". 

בגבעה שסביב אחד האתרים אספתי חתיכות קווארץ ענקיות שהתפלשו בטבעיות בעפר, כאלו שעולות מאות שקלים בחנויות העידן החדש למיניהן, אחרי שמנקים אותן. בלילה התהפכתי על משכבי במשך שעות, בניסיון לרסן את החשק העז לחזור לקברים בחשאי עם מעדר.

בהמשך הסתבר לי שזוהי תחושה נפוצה מאד בקרב התיירים באקסום ושרבים חווים בעיר נדודי שינה או לחלופין חלומות-חזון בהירים ועתירי משמעות. אך לפני שנתערבל ונשקע שוב אל החור השחור בנקודת המפגש בין אדמת אקסום לעולם החלום, בואו נטפס חזרה לרגע, אל האובליסקים הגדולים השומרים על שערי הכניסה לעולמות התחתונים ואל ארון הברית הנסתר, שממגנט אליו את כל מי שמצליח להשאר בעיר בגובה פני הקרקע.

שובו של האובליסק

נדיר למצוא באפריקה מדינה כמו אתיופיה, שכמעט ולא הייתה תחת כיבוש אימפריאליסטי, למעט שנים ספורות של הפרעה איטלקית בתקופת מלחמת העולם השניה, מה שהותיר את תושבי הערים הנידחות ביותר עם כישורים מרשימים של הכנת מקיאטו וספגטי, עד עצם היום הזה. טיסת אתיופיאן איירליינס הנחיתה אותי באקסום ב-26 לאפריל 2005, יממה לאחר שיבתו ההיסטורית של אובליסק מקומי, אשר נגנב על ידי חייליו של מוסוליני ב-1937 והתנוסס ברומא מאז. פספסתי את ההילולה הרשמית, אך בימים שלאחר מכן התגודדתי לצד התושבים להצצה נוספת בחלקי האובליסק הענק שהושכבו במרכז העיירה וגודרו היטב מפני ההמון. כיום, האובליסק המפורק עודנו שוכב שם וממתין להנפתו מחדש על ידי מהנדסי אונסק"ו, שהחלו לעבוד רק בקיץ האחרון על בניית הבסיס בשטח.

במשך שנים רבות האיטלקים היססו להיענות לקמפיין האתיופי העקשני, מחשש שזה יגרום לגל תביעות של אוצרות 

היסטוריים, ומה היא רומא בכלל ללא האובליסקים שמפארים את כיכרותיה? האובליסקים של אקסום, עם זאת, שונים מאד פונקציונאלית וארכיטקטונית מהאובליסקים המצריים, שהוצבו בכניסה למקדשים ונקשרו בסמליות של אל השמש.

אובליסק אקסומי הוא בעצם מצבת קבורה, ואחת הסיבות לעיכוב הרמתו מחדש של האובליסק השב מהניכר, כרוכה בתגליות ארכאולוגיות חדשות במתחם הקבורה הענק שמתחת לפני השטח, שמתרחשות בכל פעם שלמישהו יש קצת זמן וכסף לעשות צעד נוסף אל המעמקים. הנה, אנחנו כבר נמשכים שוב מטה. אז איפה היינו? באובליסק.

ככל שאנו מתקדמים יותר מבחינה טכנולוגית, נראה כי המסוגלות שלנו לבצע משימות מורכבות הולכת ופוחתת. הפרדוכס הזה הוא מסתורין בן זמננו והוא מודגם היטב גם בפרשת האובליסק האקסומי: איש אינו יודע כיצד מעמידים לגובה מלכתחילה מונוליתים כבדים וגבוהים כל כך בעידן העתיק. במסורות רוחניות שונות מדברים על הזזה של אבנים כבדות בעזרת גלי קול וטכניקות מיוחדות של שירה שהיו ידועות לכהנים ואבדו לעד. סוגיית ההובלה של האבנים השוקלות למעלה ממאה טון היא מסתורין בפני עצמו, הדורש לכאורה מספר עצום של בני אדם ופילים גם יחד. 

האובליסקים המצריים נחשבים לפלאיים גם מפני שלאיש לא ברור מהיכן וכיצד הגיעו חומרי הגלם לאמצע המדבר. הטענה המקובלת באקסום היא שהאובליסקים הובאו והועמדו בזמנו, בעזרת כוחו של ארון הברית, אך בניגוד לשתיקתו המסתורית של המדבר המצרי, מסע כרכרה קצר בפאתי אקסום חושף עשרות מונוליתים נטושים לאורך הדרך, בשלבים שונים של חריטה, גילוף וחציבה מתוך סלעי ההרים המקיפים את העיירה; כך שנראה כי לא עלה בידי המקומיים "לביית" חלק ניכר מהמונוליתים. ב-1937, מהנדסיו של מוסוליני הובילו לרומא את האובליסק השוקל כ-160 טון ומתנשא לגובה של 24 מטרים, תוך מספר שבועות, כיחידה אחת, הממוסמרת למוט ברזל בגובה זהה, והוא הועמד על מקומו תוך ימים ספורים. 

ב-2005, חברת הקבלן האיטלקית לא מצאה פתרון פירוק ותובלה שיחזיר את האובליסק בחתיכה אחת, ולכן פרקה אותו לשלוש חתיכות ושלחה כל חתיכה בנפרד עם מטוס אנטונוב-124, אחד משני המטוסים היחידים בעולם שמסוגלים לשאת באוויר משקל כזה. הפרוייקט עלה 7.7 מיליון דולר וההעמדה מחדש שתבוצע על ידי אונסק"ו ותימשך כשנה(!), תעלה לממשלת איטליה 2.8 מיליון דולר נוספים. נראה שיותר זול ומהיר לשלוף את ארון הברית לתצוגת תכלית נוספת.

שומרי התיבה האבודה

כיצד, אם בכלל, הגיע ארון הברית לאקסום? ביקורה המתוקשר של מלכת שבא אצל המלך שלמה שתועד בתנ"ך, הניב ספרות מדרשית שטענה כי בין השניים התקיימה פגישה ליילית. האתיופים טוענים כי המלכה התעברה כתוצאה מאותה פגישה והילד, מנליק, יצא לירושלים לבקר את אביו בגיל 20 וחזר עם ארון הברית. יש הטוענים שגנב אותו ויש הטוענים שקיבל אותו. על פי שתי הגרסאות המלך שלמה חלם כי על הארון ללכת עם מנליק ולכן לא עדכן על היעלמותו. על פי האגדה התלוו למנליק בנו של הכהן הגדול, וכמה לויים, וכששבו לאקסום עם הארון קיבלו עליהם המקומיים את מנהגי היהדות וחוק התורה. עד לאמצע המאה שעברה, שליטי אתיופיה היו או דאגו לשייך את עצמם לשושלת המלכותית של מנליק וסמלם המלכותי היה גור אריה יהודה. השליט האחרון בשושלת זו היה היילה סלאסי.

מי שלימים היו ליהודי אתיופיה, הם צאצאי אותם כהנים שהתלוו לארון אך גם מקומיים אחרים שסרבו לקבל את הנצרות כשהממלכה שינתה שוב את דתה הרשמית. שליטי אקסום מצטיירים כרגישים מאד לשינויים הרוחניים המתרחשים במרכזים המרוחקים של העולם:  כפי שאימצו את היהדות בחום עם הגעת הארון, הם "נדלקו" על הנצרות עוד כשהייתה הדת בחיתוליה ולפני שהייתה לדתה של האימפריה הרומית, בזכות נזיר סורי שסירתו נשטפה אל החוף האתיופי והתגלגל לחצר המלוכה. המלך אזאנה, אשר הפך את הנצרות לדת הרשמית של הממלכה, חתום על "אבן הרוזטה האתיופית": אבן גדולה שעליה חרות בשלוש שפות סיפור על קרב מוצלח של המלך נגד תימן, בעזרת האב הבן ורוח הקודש. עם כל הכבוד לישו, המלך אזאנה לא השתחרר לגמרי ממקורותיו הקדומים, ובסוף הסיפור חתם: "מי שיזיז אבן זו ממקומה, קללה תבוא על ראשו".  האיום הזה הספיק כדי להגן על האבן מפני העברה למוזיאון אירופי והיא מחכה לכם בבדידותה, מתחת לגגון פח, על יד קברו של אזאנה באקסום.

פולחן ארון הברית נותר מרכזי מאד בממלכה הנוצרית הטרייה. למעשה, מאז ועד היום, האורתודוכסיה הנוצרית בגרסה האתיופית נושאת סממנים יהודיים מפתיעים רבים כגון אי אכילת חזיר, מילת בנים, הפרדת הנשים בתפילה ואפילו שימוש בסמלי מגן דוד בכנסיות העתיקות. בשבוע בו ביקרתי באקסום חגגו האתיופים את חג הפסחא, בחפיפה לחג הפסח היהודי, חודש מאוחר יותר מהתאריך המקובל על הכנסיה הקתולית. בנוסף, אחד ממנהגי החג קשור באכילת כבש או תרנגול, בדומה לזבח הפסח העתיק. הדת האתיופית שהשתמרה בצורה זו, עשויה ללמד אותנו על האופן בו נראתה הנצרות לפני שעברה את הפילטר הרומאי, מעין יהדות משודרגת ששמרה על הרוח היהודית השבטית העתיקה, לצד כמה רפורמות של תלמידי ישו.  

בעבר נהגו נזירי כנסיית "מרי מציון" להוציא את הארון אחת לשנה במהלך טקסי הטימקאט הנחגג ב-19 לינואר לציון הטבלתו של ישו, עטוף בבדים מיוחדים שישמרו על ההמון מפני כוחו. זה שנים רבות שהנזירים מתרצים את הסתרת הארון באמצעות המצב הפוליטי המעורער או הפחד שיגנבו אותו. כשניסיתי לארגן פגישה עם הנזיר ששומר על הארון גיליתי שמוצאי הישראלי הוא לרועץ. שנה לפני כן, ב-2004, הנזיר שוחח בשמחה עם צעיר ישראלי שהתעניין בארון הברית, ושעה קלה לאחר מכן אותו צעיר קפץ מעל גדר התיל בניסיון לחדור למתחם של הארון, ומצא עצמו מכותר על ידי שומרים חמושים. מאז, הנזירים משוכנעים שישראל מעוניינת לגנוב חזרה את הארון. ההתנהגות החשדנית כלפי הגיעה לשיאה כשלא נתנו לי אפילו לצלם בגן של הכנסייה. 

אין ספק כי הנזירים מגוננים על חפץ עתיק ומעניין כלשהו, אולי אפילו חפץ שהובא מממלכת יהודה התנכ"ית או גווילים עתיקים של התורה, אך ספק אם חפץ זה קשור לארון הברית המקראי. עשרות האגדות שצצו בעקבות תעלומת ארון הברית מספקות חומר לכתבה נפרדת, אך במקורותינו קיימים מספר רמזים לשפע מסלולים אחרים שהארון יכל לעבור, חלקם כוללים הרס וגניזה. מצד שני, מאמירות חז"ל על כך שלארון אין משקל ומידה ואינו תופס כלל מקום, יש המסיקים שהארון אינו חפץ פיזי כלל, אלא משל רוחני-פנימי.

מי יידע אם אברהם לא היה שחור?

היהדות הוזכרה פעם נוספת בהיסטוריה של אקסום בשנת 960 לספירה, כאשר מלכה מסתורית בשם גודית (יהודית?) רצחה את משפחת המלוכה, שברה את אחד האובליסקים הגדולים שעדיין מוטל בשטח בתנוחה בה נפל, ושלטה באיזור כארבעים שנה. יש הטוענים כי המלכה היא מצאצאי היהודים של אקסום ומלוכתה מוזכרת כדרך אגב בכתביהם של כמה ממלכי ערב, אך היא נעלמה כלעומת שבאה והשושלת הנוצרית המייחסת עצמה למנליק שבה למלוך. יש הטוענים כי הפלשמורה נבדלים מיהודי אתיופיה בכך שהם מצאצאי המלכה גודית שמוצאה מוטל בספק. 

המעט שכבר נחשף בחפירות אקסום משויך בעיקר למלכים הנוצריים של המאות הראשונות. אין כל זכר חומרי לגודית, לא כל שכן למלכת שבא. המדריכים המקומיים ייקחו אתכם לחורבותיו של ארמון  מלכת שבא ולמרחצאות שלה ויספרו לכם סיפורי אלף לילה ולילה, אך הארכאולוגים הוכיחו בוודאות שהשרידים מאוחרים בהרבה מתקופתה של המלכה וחלקם סבורים שהמלכה התנ"כית המדוברת כלל לא הייתה מאיזור אתיופיה. עם זאת, קיימים מספר רמזים שממלכת כוש נולדה מתוך תרבות פאגאנית מטריאכלית כלשהי, ולא במקרה, מבין כל כך הרבה מלכים ובתקופות שבהן העולם נשלט באופן טוטאלי על ידי גברים, התבלטו באיזור זה שתי מלכות עוצמתיות. 

צפונית לאקסום, במקום נידח עוד יותר, סמוך לגבול המתוח עם אריתריאה, מצויים שרידיו של הכפר Yeha, המקום בו החלה להתפתח ערש תרבות כוש. בכפר מצויים שרידיו של מקדש לירח אשר נבנה באיזור המאה השישית לפני הספירה בהתאמה גאומטרית למצב גרמי השמיים ועם פטנט לאגירת מיי גשמים, המהווה עדות לקיומה של תרבות מתקדמת ועתיקה מאד באיזור.

במוזיאון הלאומי באדיס אבבה למדתי כי בשטחה של אתיופיה נמצאו השלדים הקדומים ביותר של בני אנוש מלפני כארבע מיליון שנים, ולצידם גיליתי במוזיאון פסל מרשים של אלת פיריון חייכנית שנמצאה בצפון אתיופיה, והיא מפסלי הפולחן הקדומים ביותר שנתגלו בעולם. האם עצמאותו ההיסטורית של האיזור שימרה את פיריונו הארכאולוגי או שמא, כפי שכמה חוקרים סבורים, השורשים של המין האנושי נטועים בלב אפריקה, וכמו שאהוד בנאי שר: "מי יידע אם אברהם לא היה שחור?" 

המקומיים אינם מתעניינים עוד בעברה של מלכת שבא לפני שפגשה את המלך שלמה ובתרבות המסתורית של אבות אבותיה, וייתכן שאף פוחדים להתקל בהוכחות חומריות, על מנת שלא לסתור את אמונתם הנוכחית. במוזיאון באדיס אבבה תלויה יצירת אמנות המתעדת אגדה עתיקה, על כך ששבא התקבלה כמלכה בחוסר רצון, תחת איומיו של נחש שהיה אחיה הבכור. בקבלת האר"י נשמתה של מלכת שבא קשורה בנשמת לילית, בת זוגו הראשונה של אדם, שעזבה אותו על מנת להתרועע עם טיפוסים כמו הנחש, וייתכן שמלכת שבא היא יותר מיתוס מקומי מאשר שליטה היסטורית ממשית. כך או כך, ליבת המסתורין של התרבות האקסומית ואולי המפתח לסודות המין האנושי, נותרת קבורה מתחת לסיבוכים התקציביים והבירוקרטיים, שומרת את סודותיה האפלים לאחרית הימים.

ואפרופו אחרית הימים, שמה של אקסום משתרבב לאחרונה לכמה נבואות אפוקליפטיות הטוענות למלחמת עולם כבר בשנה הבאה, כשהמקום הכי בטוח להיות בו הוא מן הסתם חור נידח בין הרים בלב אפריקה, תחת חסותו של ארון הברית. אתיופיה מתנהלת על פי לוח שנה משלה המבוסס על לוח השנה המצרי העתיק ולכן באתיופיה השנה היא כעת שנת 2000 בלבד, כשראשית השנה נופלת על הלילה של ה-11 בספטמבר. למרות חגיגות המילניום שהתקיימו לפני חודשיים באדיס אבבה, טכנית, ראשית המילניום הוא ביומה הראשון של השנה הראשונה למאה, כלומר, ב-11 לספטמבר 2008, היא 2001 על פי הלוח האתיופי/המצרי העתיק. 

במקרה או שלא במקרה, יום נפילת מגדלי התאומים, שטרם התרחש על פי התאריך האתיופי, הוא היום בו מתוכננת הקמתו וחניכתו הרשמית של האובליסק השב מהניכר. אם הצרופים הללו מדברים אליכם, זה עשוי להיות תזמון לא רע לבקר שם, במקרה או שלא במקרה, על כל מקרה שלא יקרה. יש לאתיופים גם שעון משלהם שמשתנה מדי יום בהתאם לזריחה, אבל זה כבר סיפור אחר.