המסוממים

אם עוד לא ראיתם את "הטוקבקיסטים", עכשיו הסרט המלא אונליין. ההצגה הויזואלית מצוינת ומשעשעת ויש שם כמה קטעים שכאילו נלקחו ישר מ"ארץ נהדרת". אני מסכימה בהחלט שתם עידן השידור החד צדדי, אבל השאלה היא מה יש לנו להציע מהצד השני? האינטרנט מאפשר לנו להבחין בקלות שאלימות מתרחשת באמת ברמה הנפשית, כאנרגיה טהורה. אנשים יכולים ללכת ברחוב בשלווה אבל רק המחשבות שלהם על המציאות יוצרות סביבה אלימה, וזה בא לידי ביטוי בטוקבקים. אדם שותק בבית, מרגיש שלא מקשיבים לו ולא מעריכים את דעותיו, אך באינטרנט יש לו במה ומקום של כבוד כמלך המתלהמים. למעשה גופי תקשורת מעסיקים אנשים מיוחדים כדי לפקח עליו. כבוד.

אם פעם אמרו "תעשה מה שאתה רוצה במרחב הפרטי אבל תתנהג יפה במרחב הציבורי", עכשיו הכל התהפך: כל ישראל צריכה לספוג את הזבל שאפילו אשתו של הטוקבקיסט לא מוכנה לתת לו מקום. בארה"ב מנגנון תגוביות אינו הכרח, אפילו לא בבלוגים, ואני מקבלת כמה מהטיעונים המצויינים נגד תגובתיות, בייחוד כשהם באים מדייב ווינר. זאת ועוד, כשאני רואה את אלון מוליאן מ"טוויסטד" (בכוונה לא נותנת לינק, שישלם לי אם הוא רוצה פרסום) מדבר בסרט על ניצול האנרכיה הטוקבקית למטרות שיווקיות, אני שוקלת לתמוך ואף לקדם את הצעת החוק של ח"כ חסון.

אנונימיות ברשת גם ככה לא באמת קיימת מאחורי הקלעים וגם על פני השטח היא נכחדת, לרוב מבחירה. הסרט מוכיח כי גם בשמם וזהותם אנשים רבים ימשיכו לדבר/לכתוב בדיוק באותו האופן, כך שפתרון לאלימות לא יהיה כאן ממילא. ההצעה של חסון דרושה לנו רק כדי לחסל את העסק הצדדי של אלון מוליאן ורני רהב וזו כבר בגדר מצווה. (אגב, הנה הדרן למי שפספס את הטוקבקיסטים של רהב בהופעת בכורה בבלוג זה).

תהיתם פעם מה הרשת עושה לכם, כלומר המכאניקה הפנימית של הפעילות שלכם ברשת? מה זה באמת להיות טוקבקיסט, להיות חבר ברשת, להיות פעיל? בואו נדבר על זה רגע. בואו נדבר על איפה אתם באמת עכשיו, כשנדמה לכם שאתם בבית שלכם קוראים את הפוסט הזה שלי.

אזלת-נוכחות

הדבר המשמעותי ביותר בסרט "הטוקבקיסטים" נאמר על ידי שי גולדן: אנשים שפורקים בטוקבקים לא פועלים בשדה הפוליטי-חברתי. מהפכנים דמיקולו. לזרספלד ומרטון הזהירו מפני האפקט הזה של המדיה עוד בשנות החמישים. הם קראו לזה "סימום" וסטודנטים לתקשורת נוטים להבין זאת בטעות כאדישות, אבל כוונתם המקורית היתה לזה שאנשים יתעצבנו מול הטלוויזיה ולא ייצאו לרחוב, בשל התחושה שהם מעורבים מעצם הצפיה והתגובה. עתה כשהתקשורת אינטראקטיבית, זה מעצים את אשליית הפעלתנות, מהפכנות ממש. אבל הדבר היחיד שממשיך לפעול במרץ הוא מנגנון הגירוי-תגובה הבסיסי, העכבר-מעבדתי, זה שאין בו יוזמה ממשית ואף לא תוצאות במציאות. המנגנון שההון והשלטון בונים עליו מבלי להצטרך לקונספירציות. הרעש הסימבולי של הטוקבקייה ישכח במהרה. מה שחשוב הוא שהרחוב ריק, שאף אחד לא עוצר אף יוזמה בגופו. לייתר דיוק, שאף אחד כבר לא פועל מתוך יוזמה עצמית, מתוך גופו.

צרם לי שאחת הטוקבקיסטיות בסרט אמרה שהיא מגיבה להמון סוגים של כתבות וכיף לה עם זה שהיא מעורבת בהמון נושאים. מעורבת? תגובתיות היא עכשיו הגדרה למעורבות חברתית? ואם נקפוץ רגע לפייסבוק – האם קריאה של שורת מידע לגבי פעולה וירטואלית היא כעת שמירה על קשר בחברות? הפילוסופית מרגרט ארצ'ר העוסקת בפילוסופיה של פעולת העצמי כתבה על כך שסיפוקים מיידיים, בהם היכולת להגיב מיידית, יוצרים אשליה של אקטיביות מואצת אבל למעשה העצמי האנושי (human agency) אינו פעיל כלל. לא באמת אכפת לו, הוא לא מסוגל בכלל להוביל דברים עד סופם, לא יכול לגמור לקרוא פוסט אפילו, הנוכחות פשוט לא מחזיקה מים. וכשאין שם באמת מעורבות, במובן הפנימי של זה, אנו הופכים פסיביים באותה מידה שאנו מרגישים אקטיביים. מנגנון אשלייה מדליק שאולי מסביר בכלל את מה שלזרספלד ומרטון זיהו בזמנו כיכולת הסימום של המדיה.

הפוסט הזה צריך בכלל להיות תחת הקטגוריה האינטגראלית בבלוג כי זה קשור לכל אותן אזהרות של הפילוסוף קן וילבר, שבעידן שלנו מוחקים לגמרי את מה שקורה בממד הסובייקטיבי ומסתכלים רק על התנהגות נצפית. ככה מגיעים למצב המסמם שתגובה=מעורבות. מה שקורה כאן, רבותי, הוא תופעה שאני מכנה אותה אזלת-נוכחות על משקל אזלת-יד. היא לא הוגדרה עדיין פילוסופית בשום מאמר אבל הזמן עוד צעיר (תיקון: הסוציולוג זיגמונט באומן אומר דברים דומים בהקשר לשימוש שלנו בסלולארי כאמצעי להתחמק מנוכחות). לא מספיק שפטרנו את הגוף מהצורך לחוש את המציאות ולעמוד מולה בעזרת אמצעי התקשורת השונים, עכשיו אנחנו נותנים פטור גם לתשומת הלב, לחיות הזאת שבונה את הנוכחות שלכם, זאת שמתכווננת מול אובייקט עד שהוא הופך לסובייקט בעיניה ורבדי העומק נוצרים בחוויה שלכם. זאת שמי שמנסה בכלל לחוש אותה כדי לחיות חיים ראויים קוראים לו "רוחניק".

המציאות המודרנית הופכת הכל לאובייקטים. גם אנשים אחרים. כינוי ברשת הוא דבר שקל להפוך לאובייקט ולשכוח שהוא מייצג אדם אמיתי שעשוי להפגע. בגלל זה אתם מתקיפים בחסות המרחק הרגשי הזה, כי הוא לא סוביקט, כי הוא חסר פנים. הרשת מלמדת אותנו לפזר את האנרגיה שלנו במהירות ולכל עבר, רצוי במולטי-טאסקינג, ואחר כך צריך להביא פסיכולוג שיסביר לנו מה ממכר בה. זו לא התמכרות רבותי, זה פיזור אנרגטי שיש קושי אנושי רב פשוט לאסוף אותו. זה לא כזה פשוט לאסוף את עצמך וכל הזמן יש גירויים שתובעים את תשומת לבך, רק חלקיק ריכוז בבקשה. ולכן, כשרק חלקיק קטן של האנרגיה שלנו בכלל מצוי בתשומת לב, גם לפוסט הזה כרגע (היי, למה שלא תקראו לשאר הרסיסים? לרגע. לא בשבילי, אני לא זקוקה לתשומת הלב שלכם, זה אתם שזקוקים לעצמכם במקום אחד בזמן הווה. למה שלא תגיעו רגע לכאן, קצת יותר, אולי ממש? ניסוי שכזה) – איך בכלל נהיה מסוגלים לתקשר משמעותית? במצב הזה איך בכלל מצפים מאיתנו למשהו יותר נעלה מתגובה מרפרפת שנורית כנגד גירוי?

פאתיה במקום אמפאתיה

לא משנה מה תגיד, העיקר שתדבר. החלק הפאתי של התקשורת הוא החשוב וזה משאיר אותנו עם פאתיה, שזה הקליפה של האמפאתיה, ללא הרגש, ההכלה, ההקשבה והנוכחות הדרושה לכך. רואים את זה גם בבלוגים – תגיב כדי שנדע שאתה פה. סתם תגיב, זה סוג של כרטיס נוכחות, זה לא באמת משנה מה אתה אומר, זה לא משנה אם יש לך מה לומר. תגיב, תגיב, כנס, כנס, תילחץ כשאני לוחץ על הכפתור שלך. עכבר מעבדה. תגיבו גם לפוסט הזה בבקשה, טוב? שאני ארגיש שאתם כאן, שאהיה רגועה. תגובה כליטוף. הגבת משמע אתה מעורב בחיי, הגבת משמע אכפת לך. האם גם אתם מפרשים כך את תגובות חבריכם לבלוגים שלכם? או בטלפון, לסיפורים שלכם?

כמה פעמים נחלצתם מחוסר קשב וחוסר ריכוז בעזרת תגובה שגרמה לחבר להרגיש בטעות שהקשבתם? אז מה הפלא שכל האוכלוסיה מאובחנת כהפרעת קשב וריכוז אחת גדולה? החדשות הטובות הן שלא באמת צריך להתאמץ, אפשר להיות חברה טובה מאד של הרבה אנשים ככה, אם כל מה שצריך זה להנהן ולאיית את שמי נכונה. אגב, מקובל גם להגיב מבלי לקרוא וגם להודות בזה. הכל מאהבה. גם אתם עושים את זה לפעמים, נכון? תוכיחו שקראתם את השורה הזאת. מה, אתם לא מתקשרים לחברים שלכם פעם ביום רק כדי לעדכן מה קורה ולהרגיש שפרקתם? מקשיבים להם תוך כדי מחשבה מתמדת על מה אתם הולכים להגיד בעוד דקה או מתכננים את הסידורים שאתם צריכים לעשות דקה אחרי שהם יסתמו את הפה?

אם כתיבה ברשת היא גם דיבור אז קריאה ברשת היא גם הקשבה. ואנו איבדנו לחלוטין את היכולת להקשיב יחד עם הסבלנות לקרוא טקסט שעולה על 500 מילה. תוכיחו שאתם קוראים את השורה הזאת. יש טעם בכלל להמשיך? הרי כבר עברנו את האלף, רובכם לא פה. אבל חכו, תחזרו, יש לי פתרון מפתיע לתרבות הטוקבק. 

וורדפרס לכל טוקבקיסט

כדי לסתום למישהו את הפה, כל מה שאתה צריך לעשות זה לגרום לו לפעור את פיו חזק יותר, שהרי שני הקצוות חד המה.  שנו חכמנו שלאן שאדם רוצה מוליכים אותו ובהקשר שלנו: הטוקבקיסטים רוצים לדבר? למה להסתפק בשדה התגובות המוגבל של אתרי החדשות? דברו, דברו עד הסוף, דברו הרבה, דברו כל יום. אני פוצחת בזאת בקמפיין בלוג וורדפרס לכל טוקבקיסט. הבלוגים הם הפתרון המושלם לטוקבקיסטים.

תחשבו על המצב שבמקום להחזיק מנגנון טיקבוק ולהיות במצב האבסורדי שגוף תקשורת אחראי משפטית לפליטות הפה של כל אידיוט במדינה – לכל טוקביסט בסרט הזה היה בלוג. בלוג נותן את כל המקום לאדם לבטא את עצמו וליצור לעצמו "זנב ארוך", בעוד שהוא נעדר את הבולטות התקשורתית הנופלת כנטל על כל ישראל, ואם זה וורדפרס הרי שהוא אינו מהווה נטל משפטי גם על חברה מסחרית כלשהי, אלא מצוי באחריות הבלעדית של עצמו.

רוצים לנקות את המרחב הציבורי ולשפר את תרבות הדיון? יתנדבו נא אנשי הוורדפרס לעצב בלוגי כבוד לבכירי הטוקבקיסטים ולפטור אותנו מעונשם של אלו, באמצעות פתרון win win שנותן לטוקבקיסטים את מלוא הכבוד, המרחב והזרקור הדרושים למחייתם. למעשה, אפשר להרים פרוייקט אתרים מבוסס וורדפרס, כמו "רשימות", שמוקדש אך ורק לבלוגים של טוקבקיסטים כתגובה לכל ארועי החדשות אך בנפרד מהם. גופי התקשורת יוכלו לתת לינק לבלוגי הטוקבקיסטים, אם ירצו להגדיל ראש, אבל לא חובה. לא סטארט-אפ? 
 
נ.ב. אם כבר אנחנו בענייני בלוגים, בשנה האחרונה נעשית בהם יופי של עבודה שמשפיעה על המרחב הציבורי בישראל, כאשר משתמשים בהם כמרחב התאגדות פוליטית. זה למעשה ההפך מתופעת הסימום או היכולת להשתמש בה נגד עצמה. השילוב הזה בין השידור הציבורי (ציבור ממש) ל"הסתדרות החדשה" בבלוגים, הוא הנושא למאמר מחקרי שסיימתי השבוע וסוקר את הבלוגוספרה הפוליטית בארץ ביחס לארה"ב. הוא עתיד לראות אור בכתב העת "מגמות" בגיליון מיוחד שיוקדש לתקשורת בישראל. בינתיים יש מילה וחצי בנושא בפוסט ב"ד"ר בלוג".

החזקתם מעמד עד כאן? אולי עוד יש לנו תקווה.

function PrintWindow()
{
PrintWindowToolbar.style.display = "none";
window.print();
}
PrintWindow()

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אילאיל  On 25 בנובמבר 2007 at 18:31

    כמו שיש הרבה טוקבקים ירודים יש גם הרבה בלוגים ירודים ואף גרועים ממש. מאות ואלפי יומני רשת משמימים, תוצאה של גרפומניה פשוטה, נטולי תוכן וצורה ראויים.
    אבל להשמיץ את כל מנגנון הבלוגים?
    כך גם לגבי הטוקבקים.
    רבים מהם הופכים פוסטים בינוניים למעניינים הרבה יותר, חשובים הרבה יותר ותוססים הרבה יותר מכפי שהיו בתחילה.
    לעתים אפילו יש מצבים שבהם טוקבק מסויים רב ערך יותר מכל הפוסט, רחמנא ליצלן.
    צריך לשאול "טוקבק היכן" לפני שפוסלים מנגנון כזה של ניראות ציבורית, שאני בטוחה בהשפעתו.

  • כרמל  On 25 בנובמבר 2007 at 18:47

    אבל השפעה אינה תמיד השפעה חיובית. פעם כשלא היו טוקבקים גם לא היו מעסיקים בתקשורת אנשים שהיו כותבים כתבות בינוניות אז כנראה שזה מה שיוצר את המצב שאת מדברת עליו.

    בכל אופן הפוסט הזה נכתב חד צדדית לתרבות הטוקבקים האלימה ולא לתגובות המעטות הענייניות לכתבות. עם זאת, שניהם ימשיכו לחיות במנגנון בלוגים מלא שיחליף את הטוקבקים. תחשבי על זה, זה win win גם למה ששווה קריאה וגם למה שלא.

    אני מתכוונת שטוקבק לא מאפשר לך כמעט להתעלם ממנו, הוא הופך לחלק מהטקסט של ידיעה חדשותית, בעוד שבלוג מאפשר לך לבחור אם בכלל לגשת אליו או לא ומצד שני מאפשר לכותבו הרבה יותר מרחב ביטוי משדה תגובית. לדעתי זה שווה מחשבה.

  • אדר  On 25 בנובמבר 2007 at 18:57

    בפוסטים שלך שקראתי עד עכשיו הסכמתי עם כל מילה, אבל הפעם יצא לך פוסט קצת מתנשא, צר לי.
    ההצעה לתת לכל טוקבקיסט בלוג משלו ממש לא רלוונטית, כי כל הקטע שלהם זה להיכנס למרחב אחר, ולא שאנשים יכנסו למרחב האישי שלהם. אגב, לשפתי כהן יש בלוג משלו בדה מארקר קפה (והוא לא משהו, וגם לא מונע ממנו להמשיך להגיב).
    להגיד שלטוקבקים אין חשיבות זה כמו להגיד שלכל כתיבה אין חשיבות פוליטית. הפיתרון הוא לא לסתום את הפה לאנשים או לבטל את האנונימיות, אלא להפוך את הכלי הוירטואלי למשמעותי יותר בזירת קבלת ההחלטות. בעולם שבו מצפים מאיתנו לעבוד 12 שעות ביום, לטפל בילדים, לקרוא, לקנות וכולי, יהיה דווקא יפה אם יקלו עלינו להביע את דעתנו הפוליטית או החברתית באופן וירטואלי במקום לצאת לרחובות. אני רואה בזה התקדמות של השותפות הדמוקרטית ולא נסיגה שלה, פתיחה שלה למרחבים חדשים. נכון שיש לזה המון חסרונות (ע"ע יחצ"נות מעצבנת), אבל יכולים להיות לזה גם המון יתרונות. למה, למשל, שלא נערוך יותר סקרים וירטואלים ונאפשר לאנשים להביע את דעתם, בצורה מסודרת ולא אנונימית, ברשת? זו יכולה להיות הזירה החדשה של הדמוקרטיה.

  • כרמל  On 25 בנובמבר 2007 at 19:17

    הטוקבקייה למזוהה, זה גם פתרון לא רע אם כי לדעתי זה לא בהכרח יהפוך אותה לפחות אלימה. ואתה צודק – זה בדיוק העניין עם אלימות – היא מעוניינת להכנס למרחב של האחר ולא להשאר במרחב שלה. 🙂

    כמו שארמתי גם לאילאיל, הפוסט הזה נוקט בעמדה חד צדדית כרגע כדי לפרוט נושא. אני לא במאת חשובת שצריך הלעלים את הטוקבק מהעולם וזה גם לא יקרה ואני יכולה לכתוב פוסט נוסף על יתרון תרבות הטוקבקים. ברור שלכל דבר יש שני צדדים, למעשה אצלנו באינטגראלי אומרים שלכל דבר יש 4 צדדים. כרגע הפוסט הזה ממצה אחד מהם.
    הרעיון בפוסטים שלי אינו ומעולם לא היה הגעה להסכמה כלשהי, אז תרגיש חופשי ורגוע לא להסכים בכלל. 🙂

  • עמית  On 25 בנובמבר 2007 at 19:17

    אז לא לגמרי איבדתי את יכולת ההקשבה שלי ויש לי כמה מחשבות על מה שנכתב.

    לגבי אשליית המעורבות – אני מסכים עם מה שכתבת עד גבול מסויים. ראשית גם כתיבה והבעת דעה היא פעולה, אפילו אם היא באה כטיקבוק (איך אני בהטיית פעלים?), ואם משתמשים בה נכון היא אפקטיבית לא פחות מ"יציאה לרחוב".
    לו הייתי חובב קונספירציות הייתי אומר שמקורות הכח תומכים באופציית הטיקבוק כי היא משמשת סוג של "הארקה" לאנרגיות של מעורבות וביקורת חברתית. כמו שכל האקר מצוי משתמש ב /dev/null לניתוב כל הפלט של תוכניות שלא מענינות אף אחד.
    במחשבה שניה, לא צריך להיות חובב קונספירציות בלהאמין שזה בעצם המצב.

    מצד שני, טוקבקים במקומות הנכונים (למשל כאן בבלוג, ובחלק מבלוגים אחרים) מאפשרים יצירת שיח רעיוני שקשה ליצר במדיות אחרות. בתור אחד שחושב תוך כדי תנועה – בדיבור (או כתיבה), תוך כדי שיתוף פעולה עם אנשים – זהו כלי חזק מאין כמוהו ליצירה ולעיצוב של רעיונות.

    לא כל מעורבות חברתית חייבת להיות יציאה לרחובות. חלק גדול מההפגנות שכל כך אוהבים לארגן, מועילות עוד פחות מטוקבק ועולות הרבה יותר. דווקא התארגנות קהילתית "חתרנית" סביב רעיונות מסוימים, שאפשרית באמצעות בלוגים ופורומים הרבה יותר מאשר בלעדיהם, מאפשרת יצירת פעולה חברתית משמעותית: הדוגמא שעולה לי בראש היא האתר/קהילה של "באופן טבעי" והאופן שבו השיח הטיקבוקי מהווה תמיכה פסיכולוגית/חברתית לפעולה (בעיקר בכל הנוגע לגידול וחינוך ילדים)…

  • כרמל  On 25 בנובמבר 2007 at 19:21

    מרחב אחר ושונה והתגובות בהן נמצאות במקום אחר לגמרי ויוצרות משהו אחר לגמרי. אני מדברת ספציפית על תרובת הטוקבקים באתרי החדשות כפי שהשתקפה בסרט, כפי שאנו חווים אותה לעפמים כהמוני ואלים. מכיוון שיש כל כך הרה מרחבים ברשת שמחווטים אחרת, אני משחקת ברעיון של חיווט מחדש של המרחב הזה.

    וכן אני יכולה לראות את הצד השני במה שאתה אומר. זה כנראה תלוי בנו, כמו תמיד, איך נשתמש בטכנולוגיה.

  • העלמה עפרונית  On 25 בנובמבר 2007 at 20:15

    (היי! זו הייתה הרמה להנחתה! בד"כ אני מסתפקת בלשבת מול המסך ולהניד בראשי להסכמה)

  • אחד חשדן  On 25 בנובמבר 2007 at 20:41

    כרמל, זאת לא פעם ראשונה שאת מתרעמת על זה שלאנשים אין יכולת ריכוז ושמה שאת כותבת נקרא רק עד השורה השישית, בעיקר הפוסט על אמהות חד הורית נתן לזה דוגמא משעשעת.

    נדמה לי שאת לא הוגנת – את שופטת בחומרה מדי את הקוראים שלך:
    א. הסיטואציה של לקרוא מול מסך מראש לא מנעימה במיוחד קריאה ארוכה.
    ב. החוזה שבלוג מציע הוא לא שוויוני: את מציעה את הרעיונות שלך ואת יכולת הכתיבה שלך בחינם – מי שירצה יקרא, מי שלא – לא. הבחירה לקרוא רק את ההתחלה היא לגמרי בחירה אפשרית ולגיטימית.
    ג. לאנשים יש יכולת ריכוז מאוד ארוכה, למשל הסרט שר הטבעות, הופעה של כוורת, ספר בן 400 עמודים ועוד. השאלה היא איך למה אנשים מצפים. פוסט אינטרנטי נתפס בעיני רוב האנשים כבילוי קצר, הכתיבה שלך (וזאת באמת לא ביקורת, אני מאוד אוהב את הכתיבה שלך) היא ארוכה מעל הממוצע הבלוגי והרבה אנשים נכנסו למסעדת הגורמה של רצוא ושוב במחשבה שזאת פלאפלייה. הם רק רוצים לגמור עם הסלטים, לקבל את הפיתה לצאת לבנק, זאת לא אשמתם שהמנה העיקרית לא הגיעה, זאת הבעיה של הציפיה

    זהו, גם ככה הארכתי מדי

  • כרמל  On 25 בנובמבר 2007 at 20:47

    הקוראים פה הם קוראים טובים ועוף נדיר יחסית למה שקורה שם בחוץ עם כל דבר שהוא למעלה מ-500 מילה.

  • כרמל  On 25 בנובמבר 2007 at 20:48

    קוראים אבסולוט כרמל!!!! 🙂
    מילא לא לקרוא אבל לסרב לקלוט? 🙂

  • אדר  On 25 בנובמבר 2007 at 20:50

    אולי לא השתמע מדברי אבל אני בחורה… אוף זאת אל פעם ראשונה שחושבים שאני בן. אולי זה הסגנון המתלהם שלי?

  • גיל  On 25 בנובמבר 2007 at 21:06

    היא שברגע שהם מגיעים למספר מסוים, מעטים הם הקוראים אותם. מה בדיוק מעניין לקרוא תגובות שלא אומרות שום דבר וחוזרות על עצמן 500 פעם?

    אין שום סיבה לתת אפשרות לכל אחד להגיב. בדיוק כמו שמכתבים למערכת בכל עיתון מסוננים, כך צריך לסנן טוקבקים. מערכת הסינון העכשווית ממש גרועה ונדמה שהאתרים דווקא שמחים על הודעות מתלהמות כי הן מוסיפות רייטינג. מצד שני, ריבוי הודעות סרק מרתיע כותבים איכותיים יותר לכתוב ולקרוא ומרדד את הרמה בלי שום סיבה ממשית. כרגיל, תחרות בין אתרים כמו כל תחרות בין כלי תיקשורת רק מורידה את הרמה.

    אני דווקא חושב שאם אנשים יזדהו בשמם המלא, או לפחות השם הזה הזה יהיה ידוע לבעלי האתרים, זה יפחית את כמות הטוקבקים המתלהמים. כשאנשים ידעו שאפשר למשל לתבוע אותם על דיבה הם יחשבו פעמיים.

    אני גם חושב שלבעל הידיעה (או בבלוג מי שכותב את הפוסט) צריכה להיות אחריות בלעדית על התגובות ולאפשר לו לא לפרסם תגובות לא רצויות. הרבה פעמים טוקבקים מתנהגים כמו ביריונים בכיכר שמאיימים וירטואלית על הכותב, וכותב כזה יכול לחשוב פעמיים בפעם הבאה אם הוא ירצה לכתוב פוסט נשכני מפחד הטוקבקים.

  • Rogatka  On 25 בנובמבר 2007 at 21:07

    הייתי צריך את זה…

    גרמת לי לרצות לחיות רק טיפונת יותר ממה שגרמת לי לרצות להתאבד.
    האלימות הזו כבדה עליי מאוד.

  • מתאם  On 25 בנובמבר 2007 at 21:10

    500 טוקבקים שאומרים אותו הדבר זה כמו הפגנה. לא באמת צריך לקרוא אותם. זה כמו לשאול מה הטעם לצאת לרחובות להפגין. סה"כ כמה מאות או אלפי אנשים עם אותה דעה…

  • מרק ק.  On 25 בנובמבר 2007 at 21:30

    גיל, היה לפחות ניסוי אחד שהוכיח שYNET מצנזרים תגובות אינטלגנטיות לטובת תגובות מתלהמות.

  • מרק ק.  On 25 בנובמבר 2007 at 21:34

    כרמל, אני לא מצליח להבין איך אחרי כל הדברים שאת כותבת על שינוי חברתי את מפרסמת פה מודעת דרושים למקום (לה-גטרי) שמציע משרה עם הרבה דרישות תמורת שכר מינימום.

  • מירי פליישר  On 25 בנובמבר 2007 at 21:50

    סיבכת אותי
    אני אוהבת לקרוא כמה בלוגיסטים ואת ביניהם שעושים לי אוניברסיטה
    אז כן קראתי את הכל ובהנאה רבה
    וגם…אני נאלצת להגיד לך שנהניתי כי את חכמה וכותבת יפה
    עכשיו לאן זה משייך אותי
    לטוקבקיסטים מהנהנים לחברים שלא מקשיבים או לקוראות נאמנות שבאמת נהנות. ובשביל שלא תרגישי שכל מה שאת עושה טוב בעיני , אני מעדיפה את הטכסטים שלך ארוכים ככל שיהיו על הסרטים
    הסרטים עדיין בוסריים וכל הכבוד לך שאת מתנסה וכל הכבוד לחיפוש אבל אם את שואלת אותי ולא שאלת… וכל זה בשביל להעלות קצת את רמת התגובה מעבר להנהון ההערכה.
    וכן אני מתה על המסקנה שאין לוותר על הגוף הממשי וגו'

  • גיל  On 25 בנובמבר 2007 at 22:24

    אבל מה הטעם בפירסום כל אותם טוקבקים? שיכתבו את הסטטיסטיקות של המגיבים גם בלי לטרוח לפרסם כל תגובה בנפרד.

    למרק, לא שמעתי על הניסוי הזה, יש לך קישור אליו?

  • מתאם  On 25 בנובמבר 2007 at 22:29

    זה כמו שבמקום הפגנה יציבו שלט עם מספר האנשים שלא היה להם אכפת לבוא לעמוד שם. זה נראה אחרת.

  • כרמל  On 25 בנובמבר 2007 at 22:45

    ידיד מתוק בשם אדר וישר קישרתי אותך אליו.
    מירי – אני לא קוראת למגיבים בבלוג טוקבקיסטים, זה עולם אחר. להמ לקחת הכל אישי? זה לא בריא. רוגטקה, תחזיק מעמד, אתה אבא עכשיו.
    מרק – זה בגלל הקרואסונים שלהם, הם עושים את ההפרש בין שכר מינימום לשכר טרחה של עו"ד. זו לא באמת עבודה להתפרנס ממנה, זה או לצעירים או איזו אקסטרא בכיף למישהו שרוצה להכיר אנשים ולאכול טוב. לדעתי במקום הזה העובדים צריכים לשלם על הזכות להיות מאחורי הבר. תבוא תראה פעם. וגם אני רוצה לראות את הניסוי.

  • מרק ק.  On 25 בנובמבר 2007 at 23:24

    אולי המילה ניסוי גדולה מידי. פגשתי פעם אדם שלא היתה לי שום לא להאמין לו שהראה לי שתי תגובות שהוא שלח לYNET לאחת מהכתבות הקשורות למתנחלים/גוש קטיף. אחת מהן היתה מנוסחת יפה ומנומקת וניסתה לראות את כל הצדדים של הענין והשניה היתה בסגנון "מוות לערבים". כמובן שהשניה פורסמה.

    זה כמובן לא ניסוי מדעי, אבל בעצם אף אחד מהאתרים הגדולים מעולם לא פרסם את מדיניות הצנזור שלו ולי זה נישמע הגיוני שאנשים בYNET חושבים שדיון מתלהם מביא ליותר תגובות ויותר page views.
    כרגע בתגובות הוידאו של וואלה מפרסמים תגובות של אנשים שעושים סתם פרצופים. מי יודע מה ההגיון שמאחורי זה.

    כרמל, איפה זה יוצא יחסית לארלוזורוב – צפונה או דרומה?

  • גיל  On 26 בנובמבר 2007 at 0:15

    זו הסיבה שאני לא כותב יותר תגובות שם (וגם לא קורא תגובות). אין שם שום דיונים מעניינים. בבלוגים זה עניין שונה. יש הרבה יותר אינטימיות בין הכותבים למגיבים והרבה מגיבים קבועים מוסיפים עניין לסוג ההתקשרות הזו.

  • כרמל  On 26 בנובמבר 2007 at 0:26

    לז'בוטינסקי, לפני הפאבים. ממש דוכן קטן בקיר שנראה תלוש מהסביבה, תזהר לא לפספס. ותגיד לי כשאתה בא אני אצא לאכול אתך.

  • פרוידיאנית  On 26 בנובמבר 2007 at 1:18

    מהנהנת, מוכיחה ומוכיחה בשנית.

    התגובות האלה הן אכן לא שונות משיחות חולין שחייבים לקיים עם דודה שאתה לא פוגש ולא בקשר איתה.
    לאנשים יש צורך "להחזיק" חברים… בצורה של רכוש. צריך לעשות פעולות טכניות כדי לתחזק – כמו שצריך לשטוף ולתדלק מכונית.

    זה בשביל להיות זכאי לאותם רגעים שיש קשר.
    לפעמים גם זה חשוב, ואת זה אני אומרת בתור בן אדם הפוך לגמרי שזה חסר לו..
    יש לי חברים של שיחות עמוקות בלי שום קשר לזמן…

    צריך להיות איזה איזון נראה לי בין עמוק ובפנים, לדברים האלה שהם פרקטיים.

    בכל מקרה – בלוג לטוקבקיסטים זה לא רעיון טוב… הרי כל העניין הוא שאין מחוייבות, ויש למי להתנגד.

    "מי אתה X שתגיד כך", ו"מה כבר Y יודע שהוא כותב כך".

    כאילו מי שכותב לוקח מהמגיבים את המקום לכתוב, אבל מצד שני המגיב לא צריך להעמיד את עצמו בפני ביקורת – הוא הביקורת עצמה.
    בלי ליצור משהו, שכמו הכל, הוא בהכרח לא מושלם.

    מן נרקיסיזם כזה – אם אתה יכול לבקר מישהו ולרדת על מישהו אז בהכרח אתה יותר טוב.

  • פרוידיאנית  On 26 בנובמבר 2007 at 1:25

    יש המון בלוגים ויומני רשת משמימים – זה מקביל לשיחות חולין בקיבוץ או ברחוב של "היי, מה העניינים?", רק שהרחוב עבר דירה לאינטרנט.

  • ענת פרי  On 26 בנובמבר 2007 at 10:11

    בפוסט הזה יש המון חוסר כבוד לקוראים

    ואין בו אף מלה על הבעיה האמיתית של האנונימיות ברשת, שמאפשרת לבעלי עניין וממון להעסיק מגיבים בשכר כדי לקדם את מטרותיהם ולתקוף אנשים שדבריהם אינם נוחים להם

    מי שכותב בכל כלי תקשורת שהוא צריך לכבד מגיבים כנים, אפילו אם אינם מצטיינים בעדינות נפש

    מה שצריך לגנות הן מערכות מאורגנות וממומנות על ידי גורמים ממוסדים, שמתחזות לתגובות ספונטניות

    מי שמגיב באמת מעומק לבו ושלא על מנת לקבל שכר ראוי לכבוד

  • כרמל  On 26 בנובמבר 2007 at 10:32

    ומשתמש קצת בקוראים כאן כדי להדגים את זה. לא בריא לקחת אישית את הרטוריקה בבלוג הזה ובכלל.

  • ענת פרי  On 26 בנובמבר 2007 at 10:41

    כנראה שהפוסט הזה גם לא ממש מכבד את עצמו

    זה היה יותר משכנע בלי הפלצנות המתנשאת ממדעי החברה

  • כרמל  On 26 בנובמבר 2007 at 10:54

    כדי לכתוב סתם קיטורים יש בלוגים אחרים. אני מתעצבנת רק מדברים שאני יכולה להסביר מדעית 🙂

  • אורן  On 26 בנובמבר 2007 at 18:33

    עשית קצת סלט בין אתרי החדשות המסחריים שרק רוצים לעודד תגובות וקליקים לבין תגובות בבלוגים. נכון שיש הרבה בלוגים משורשרי תגובות "פאתית" כמו שאת קוראת להן, אבל זה בהחלט תלוי באופי הבלוג. תגובות כאלה מופיעות בד"כ כשבעל הבלוג מעודד אותם.

    אני יכול רק להעיד על הבלוג שלי בו יש מיעוט תגובות (ומיעוט קוראים) – אבל אני מאוד נהנה מהתגובות המעטות בבלוג שלי. הן מעטות אבל בד"כ מאוד אינפורמטיביות או שופכות אור חדש על הפוסט – חלומו של כל בלוגר (נראה לי).

  • כרמל  On 26 בנובמבר 2007 at 19:28

    לך לישרא או לתפוז…
    יש כאן דברים שאמורים כללית לגבי כל תגובתיות וכמה דברים ספציפיים לטוקבקיסטים, אני מצטערת אם הקו הלוגי לא מספיק ברור הוא מעורב גם בהרבה רגש ותסכול שלאחר הצפיה בסרט 🙂

  • גיל  On 27 בנובמבר 2007 at 0:22

    עם טוקביסטיים. כלומר נכון שיש בעייה של מגיבים מטעם, אבל א. הם די שקופים. ב. הבעייה המרכזית היא שמייחסים לטוקבקים חשיבות גדולה מדי, כאילו מדובר במחקר מדעי וג. אפשר באמצעים טכנולוגיים למנוע את זה (למשל, זיהוי IP או מה שעושים בתפוז, לתת לכל משתמש שם ייחודי ולא פשוט להחליף שם).

    אני גם לא מסכים שצריך לכבד מגיבים כנים רק בשם הכנות. רצוי שלמגיבים תהיה קצת תרבות דיבור. האם באותה מידה צריך להריע לאנשים ברחוב שמקללים אותך רק בשם הכנות? טוקבקים אנונימיים וצעקניים גורמים להידרדרות השיח ולאו דווקא תורמים תרומה חשובה. אני בעד להסיר את האנונימיות מכל מי שכותב כי בעיניי זו די פחדנות להביע דיעות בלי האומץ לעמוד מאחוריהן.

  • תמר ושמעון  On 27 בנובמבר 2007 at 2:09

    לעומק ולרוחב את כל ההתמקדויות בעולם
    ואולי בגלל שאנחנו רק אנשים
    זהו האלוהים וזוהי משמעות הנצח
    הלמידה הרוחנית שלנו להרחיב את כוח יכולת ההתמקדות
    למרחב ובו זמנית לעומק
    להגביר את כוח ההקשבה הראיה זוהי העדות שלנו
    הזמן כל כך אחד ולינארי
    וקצר
    והמרחב מלא באין סוף תובנות לעומק
    ומוקדים
    וכל אחד הוא מימד ומרחב בפני עצמו
    אפשר להזדהות עם הארנב של לואיס קרול

  • שי  On 27 בנובמבר 2007 at 22:31

    אבל אני לא מגיב על העיקרון!

    תראי מה זה!

    (ואולי גם כי אני עייף ואין לי כוח לצטט כל מיני פילוסופים {פו הדוב למשל} שאמרו כמה דברים חכמים בנושא)

%d בלוגרים אהבו את זה: