התפלגות נורמלית?

מבחינה סוציולוגית אני שייכת לקבוצת הרווקות. ללא ילדים, כמובן, כי רווקות עם ילדים מכונות "אמהות חד הוריות". אך כמו שזרם דתי יכול להיות שיוך סוציולוגי או פרספקטיבה אמונית מבלי שהשניים יחפפו בהכרח, גם לרווקה או אמא יש משמעות שונה כשדה שיח או מגזר. אם נשתמש במודל ארבעת הרבעים של וילבר, אפשר לומר שלא תמיד יש קשר בין הרבעים הימניים לשמאליים והגדרת השייכות החיצונית שלנו אינה בהכרח מצויה בהלימה עם איזה שהוא סטנדרט פנימי נפוץ בעניין. 

מבחינה סטטיסטית אני רווקה אבל גם חברתי טלי רשומה כך במשרד הפנים למרות שהיא חיה עם בן זוג המון שנים ויש להם ילדה ואנחנו מזמן כבר לא חלק מאותו שיח ואותה חוויה. כשחושבים על זה אני לא בדיוק שותפה לשיח של רווקות ועוד פחות לפעילויות המזוהות עם המגזר. לא פעם אנשים נועצים בי עיני עגל מטומטמות ופולטים משפט כמו "הייתי בטוחה שאת נשואה, את לא נראית מחפשת". הסאבטקסט: "אם לא תמחקי את החיוך המדושן הזה מפרצופך, בחיים לא תמצאי בן זוג. את צריכה להיות קצת עייפה, חמוצה, אולי אפילו מרירה, כדי שחבריך הנשואים יזהו את הסימפטום ויציעו להכיר לך מישהו". 

הרבה נשים רווקות מתעצבנות מזה שמציגים את הרווקות כמצב זמני שתכליתו חיפוש זוגיות, אבל המציאות היא, לא נעים להודות, שרוב המתעצבנות הן מחפשות אדוקות בהכחשה ותוך שנים ספורות הן מוכיחות זאת. עם זאת, יש נשים שבאמת לא ממלאות את חייהן בתחביבים רק "עד ש-", אלא מכיוון שהעולם באמת לא סובב סביב זה מבחינתן, צומח שם עולם ומלואו ממילא, בבחינת גם זה וגם זה כש"זה" יהיה רלוונטי. זה עשוי להיראות אותו הדבר מבחוץ ורק בהיכרות קרובה או ממרחק זמן, אפשר לזהות את הממדים הסובייקטיביים ולדעת מה היה לנו שם. זה לא תמיד ברור גם לאשה עצמה בזמן אמת. זהו כשל הקדם-בתר (pre-trans fallacy) של וילבר, שבו ה"לפני" וה"אחרי" של תהליך נראים דומים חיצונית ורק חוויה סובייקטיבית בונה ממדי עומק שמאפשרים להבדיל ביניהם.

לנשים כאלו אין נטיה להתפשר, כי להיות לבד זה מקום מוכר וחביב על הסקאלה, כאשר הימצאות עם בני זוג לא מתאימים, היא במקום נמוך מאד מתחת לזה. יש בזה חופש רב אבל זו אמנות להחזיק את זה במקום שבו זה לא הופך לבררנות-ייתר והתבצרות בהרגל הבלתי מחייב והכייפי של פשוט להיות לבד ולהיות בשליטה על הכל בחייך. אמרתי ל-ע' שהחלה להרהר בחד הוריות כאפשרות, שזה לא נראה לי מתאים לנשים כמונו: לעשות הכל לבד על הצד הטוב ביותר – את זה אנחנו כבר יודעות. נראה אותנו נמנעות מלאכול את הראש ליצור שיש לו רעיונות משלו וזכות וטו בעניין הצאצא. זה אתגר רוחני! 

אימהות מוחקת ואימהות מזינה

והנה, אי שם, מתרחשת לה התפלגות שקטה, פתאומית, בגבול סובייקטיבי, דמיוני, של שדה שיח, שחוצץ בין חברים שהחוויה שלהם מתחלפת. מי שהרווקות עבורה היא שלב של חיפוש, חווה את החציצה הזו מול נישואין, המפצל חברות רווקות ונשואות. החברה הנשואה כבר לא שותפה ליציאות לפאבים בלילות ואי אפשר כבר להקפיץ אותה לאיזו סדנת סופ"ש שאולי נכיר בה מישהו. היא מתחברת לזוגות חברים אחרים ויוצאת איתם לסוגים אחרים של בילויים. כל אחת מסתובבת עכשיו עם הלהקה שלה.

מה שמעניין הוא שהפיצול הזה לא תמיד מתרחש כל עוד החברה "סתם" בזוגיות, אפילו אם ההרגלים שלה משתנים. לעיתים גם החברה שומרת על מרחב תמרון למקרה שתצטרך לחזור לחברות שלה על ארבע, וגם החברות רואות בזה פרישה זמנית מהחבורה, ניסוי עם אפשרות טעייה, שהוא לגיטימי במסגרת תקופת הרווקות. הנישואין הופכים לגבול האמיתי, כאילו שגירושין זה לא אופציה. (אגב, גם גרושות ללא ילדים הן לגמרי רווקות ברמת השיח).

אבל מי ש"גברים" אינו נושא השיחה/פעילות המרכזי שלה עם החברות, לא כ"כ חווה את החציצה החיצונית הזו, כי החוויה הסובייקטיבית של השתיים עדיין חופפת במידה מספקת. פרשת הדרכים צפויה בחתך אחר, במקום של האימהות, כשהחברות החד הוריות והדו-הוריות נזרקות לקלחת אחת והחוויה הסובייקטיבית מתפלגת בחדות. גם כאן יש את מי שמתרחקות מחברת זבי החוטם באף עקום, אך בפנים הן ערימת פוצי-מוצי שיהפכו לבלתי נסבלות כשזה יהיה שלהן; לעומת אלו שיודעות שהן יעשו זאת יום אחד, אבל יש להן עוד כמה תוכניות עד אז. האחרונות בדרך כלל הרבה יותר סבלניות כלפי אמהות היסטריות טריות ואין להן בעיה לשמוע סיפורים מגניבים על התינוק, כל עוד האימהות לא מוחקת לחלוטין את האישיות של החברה.

אבל איך אפשר להבדיל בין נשים שהאימהות מוחקת להן את האישיות והופכת אותן לצל חיוור המתפקד ביעילות כשלוחה טכנולוגית/מכונת שרידה גנטית של הילד, לבין נשים שמצמיחות אישיות אותנטית חדשה שמוזנת ע"י חווית האימהות ומכילה אותה? זהו שוב מקרה של כשל קדם-בתר, שהרי אין לזה סממן חיצוני (למעט אם החברה מחצינה את המודעות שלה למתרחש, גם אם מבחינתה נדמה לה שהיא נמחקת, עצם המודעות לכך מצמיח, ראו ריקי כהן) ובשני המקרים החוויה הסובייקטיבית מול החברה הותיקה משתנה כליל. רק בדיעבד אני יכולה להיווכח שאם אני עדיין אוהבת אותה, נהנית לפגוש אותה ולהקשיב לה, גם כשהתנאים השתנו, אולי היא מהסוג השני. 

חברות אמיתית מתרחשת ברמת הנשמה והנשמה צומחת ומשילה זהויות ותפקידים כנשלי נחש. אנחנו צומחים עם החברים שלנו והקשר חזק מכל התפלגות-שיח כשהצמיחה שלנו היא אישית ואותנטית, כשאנחנו לא מתפקדים על פי חוק דמיוני, נורמטיבי, לשתי מפלגות זרות, כאילו שאין לנו ברירה: התינוק שלך הוא טבור העולם ואת מתבטלת מולו כאל תובעני, ואני אלך לי לאיזה פיק אפ באר/בנק זרע עד שיומי יגיע ואהפוך לדביקה כמוך. 

לצערי יש לי מעט חברות שאני יכולה להגיד עליהן שהן השתנו בקיצוניות עם האימהות אבל הן מדהימות ומרתקות וצמחתי איתן למקום שבו אני קשובה לכל שטות על התינוקת שלהן, כי הקשר בינינו נשמתי ולא תלוי-אישיות זמנית. טלי היא אחת הבודדות ונראה לי שגם אתם תהנו מהבלוג שלה ותבינו את ההבדל הסובייקטיבי הדק הזה בין אמא מחוקה לאמא צומחת ולומדת שכיף להתלוות אליה למסע, כמו לכל מסע אחר בחייה. הייתם נהנים מזה שבעתיים אם הייתם מכירים את האישיות הקודמת ההפוכה שלה, אישה שהפכה כמעט לנושאת הדגל של הנשים שלא רוצות ילדים. אבל זה כבר סיפור אחר. אוהבת אותך, טלי. וגם את מיקוש הקטנה. לא תמיד מבינה מבפנים את מה שאת עוברת, אבל זו לא סיבה מספיק טובה להתפלג. התפלגות נורמלית, עלק. 

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • גילי  On 13 בדצמבר 2007 at 11:52

    אין ספק שילדים זה מהפך גדול בחיים, כזה שמשנה את סדר העדיפויות ודורש לחלק אחרת לגמרי את כל המשאבים, לרבות הזמן והקשב. אין ספק שעם האמהות נשים רבות מתנתקות, לפעמים שלא במודע, ממעגלים חברתיים קודמים: בין אם לטובת מעגלים אחרים שתומכים יותר בצרכים החדשים שלהם, ובין אם מפאת חוסר זמן. אבל זה טבעם של קשרים חברתיים: הם משתנים. כמו שבעצמך אמרת, גם זוגיות יכולה לעשות את זה, אבל גם קריירה חדשה יכולה לעשות את זה (תחשבי על רופאים, או מוסיקאים מקצועיים), או אפילו השתקעות בתחביב חדש (נניח, פעילות פוליטית). אנשים מתרחקים זה מזה עם הזמן. זה לא אומר שהם "נמחקו", זה רק אומר שהם התרחקו.

    מנקודת מבט של הרווקה, קרי, של החברה שבמקרה לא שינתה משהו מז'ורי בחיים שלה, אולי נראה שהנשואות והאמהות למיניהן בגדו באיזו עצמאות שהיתה להן, נטשו איזה מסלול שכביכול היו עליו: אבל למעשה הן פשוט פנו לדרך אחרת. התמסרות לילדים, לזוגיות, לקריירה או לאורח חיים חדש מחייבת שינויים בחיים ובחלוקת הזמן – ככה זה.

    אין לי ספק שהאמהות יוצרת חיץ בין החברה שאין לה ילדים לזאת שיש לה ילדים. אבל אם נראה לך שמישהי הפכה ריקנית בעקבות האמהות, אחת משתיים: או שהפרספקטיבה שלך מעוורת אותך לדברים החדשים שיוצקים כעת תוכן בחייה, או שהיא היתה ריקנית גם קודם.

  • אחד חשדן  On 13 בדצמבר 2007 at 14:58

    היא ניסחה את זה מאוד מדויק

  • כרמל  On 13 בדצמבר 2007 at 15:22

    טריוויאלית בעיני והנקודה ברורה. פשוט לא פרגנתי לכל אמא טרייה שהיא אכן עוברת צמיחה מודעת ולא היסטריה של מחיקה ואיפוס, לפחות לשנה-שנתיים. לא דיברתי על ריקות, אין וואקום בשומקום. אבל מלא זה משהו מאד עמוק ומגוון עבורי. מלא במשהו וריק ממשהו אחר זו טרמינולוגיה שלא מקובלת עלי, זה לא מלא, זה חלקי. ואני מכירה המון נשים שנתקעות על החלקי הזה ומתמלאות בו.

  • עמית  On 13 בדצמבר 2007 at 15:42

    אחרי שהלידה נגמרת, וחותכים לך את החיץ, צועקים עליך "תפסיקי לבכות" את כבר לא ילדה.
    את אמא!

    לידה זו חוויה מאוד קשה, חיתוך החיץ קשה,
    והאחריות שבאה בעקבות הכי קשה.

    זה לא מונע מאנשים להביא ילדים לעולם, ואחר כך
    להתנער מאחריותם.

    מרגע שיש רך נולד שתלוי בך באופן מוחלט, את הופכת חששנית, חשדנית, פחדנית וחרדה לרך הנולד
    כי האחריות על הדבר הקטן הזה היא אדירה.

    אמהוּת היא דבר שמוחק. אין ספק בכלל.
    לא תמיד לשנתיים שלוש, לפעמים לכל החיים
    זו אחריות שלא כל אחת צריכה לקחת על עצמה, והאמת היא שהורים חסרי אחריות לא חסרים, הם פשוט מצטברים.

    לכן, הפוסט שלך חשוב, מבחינה זו שמי שחושבת כמוך, ויש רבות מאוד כאלה, אסור להן להביא ילדים לעולם.

  • כרמל  On 13 בדצמבר 2007 at 17:05

    זה באמת עשוי למחוק את המוח. אני מקווה לטובת עמית שהאפקט זמני/שהיא מתלוצצת.

  • עמית  On 13 בדצמבר 2007 at 17:52

    לא מתלוצצת. הורות זו אחריות.
    הילדים קודמים להכל, כי הם ילדים ומחובתנו
    לדאוג להם.
    את ממורמרת כי אין לך, כשיהיה לך תביני את החיים אחרת.

  • כרמל  On 13 בדצמבר 2007 at 18:27

    כמו שציינתי בפוסט הזה אכן אני שואפת להיות קצת יותר ממורמרת. 🙂

  • יוסי  On 13 בדצמבר 2007 at 20:03

    בין שני סוגי הרווקות ובשלב הבא בין שני סוגי האמהות.

  • מודי  On 13 בדצמבר 2007 at 22:32

    אבל זה לא ייחודי למעבר לאימהות (והקלישאה אי-מהות). זה יכול להתרחש (אולי בעוצמות פחותות) בכל אחד מהרגעים בהם נהוג לומר "לצאת לעולם הגדול", רגעים כמו לאחר השחרור מהצבא, לאחר סיום הלימודים באקדמיה (למי שמסיים…) במעבר משכיר זוטר למנהל וכך הלאה.
    יש אנשים שכל ה"סובב" הזה רק מתלווה למשהו עוצמתי/פרטי שמצוי באישיות שלהם ויש, לעומתם, אחרים שכל מעבר כזה יכול לטשטש את הזהות הקודמת שלהם.
    מסכים בהחלט שהמעבר מאישה/גבר לאמא/אבא הוא המעבר הדרמטי ביותר ולכן שם זה בולט מאוד.
    יחד עם זאת, אני חושב שזה מסוג המקרים שבהם משני הצדדים של המעבר יש צורות מחשבה שונות מאוד וכל אחד מהצדדים מתקשה לחשוב כמו הצד השני (גם אם מבין אותו).
    ומעל הכל, בהצלחה בכל דרך שתבחרי

  • אסנת  On 14 בדצמבר 2007 at 16:00

    אני רואה בחלק מהביקורת ובשיפוט שלך אמהות ונשים שהפכו לאמהות, הדיוטיזם.
    את טורחת לטבל את מילותיך בשפה לועזית, גבוהה ואקדמית, את גם מבהירה חזור והבהר על הסכנה בהבאת ילדים לעולם כמעין קטסטרופה שמשנה נשים, שמתרחקות מעצמן, והופכות לצל חיוור.

    יש אמת בסברה שאמהוֻת מעצם היותה נתינה עלולה להשפיע על עולמן הרחב של אמהות ולחלקן להרוס את החיים ואם לא להרוס אז לשנות לעיתים עד כדי פגיעה ביכולת התימרון בחיים, אבל, האמת היא שאם הכל הולך למישרין, ההריון והלידה היו יחסית קלים, והילדים נחמדים ומקסימים
    הזמן עושה רק טוב למרבית האמהות, ונותן מתנה
    אדירה – את משקיעה וקוצרת פירות נפלאים, יש רגעי משבר, אבל הנתינה הגדולה ביותר בעולם היא הנתינה שאת נותנת לילדים שלך, אני מאחלת לך להביא צאצא/ית לעולם ולהבין מהי אמהות
    ולא מהצד השלילי של הדבר.

  • ח ל י  On 14 בדצמבר 2007 at 21:24

    הלכתי לחפש במילים שכתבתי ואני מרשה לעצמי להעתיק כמה מהן –

    האם כשילדתי אותה הפסקתי להיות 'אני'? לא.
    האם כשילדתי אותה חיי התהפכו ולעולם לא יהיו כשהיו? כן.
    ואני מקווה שאני אצליח סוףסוף לסיים את הספר הזה שאני עמלה עליו כל כך הרבה – ואני מקווה להתייצב מבחינת יכולת הפרנסה הקבועה והיציבה שלי סוף סוף (למרות שאני מבינה שאין הרבה סיכוי שזה יקרה :))ואני מקווה לפגוש אהבה טובה ומרגשת שתעשה טוב לי ולחיי
    ואני חיה את חיי הטובים. והצרכים שלי לחיות את חיי קיימים,והיצרים האישיותיים שלי והדחפים היצירתיים, והצורך לבעוט לפעמים ולהרגיש את החופש והפראות וההרפתקנות שהיוו את חיי הקודמים קיים וגם הגעגועים לפעמים, בטח ותמיד יהיו –
    והחיים, בוודאי במשפחה דו-בנותית מורכבים ומלאי מגבלות וסידורים והתפתלויות –
    אבל הסדר עדיפויות ברור וחד משמעי –
    קודם כל לפני הכל יש לי ילדה. אני אמא שלה.
    וזה. באופן מוחלט, חסר פשרות ומשמח כל כך הדבר הכי חשוב.
    האחריות הכי גדולה.
    אחריות אמיתית. על ילדותה של הילדה שלי.
    ילדותה החד פעמית.
    אין take 2 – אין הזדמנות שניה.
    החיים זה עכשיו. הילדות שלה היא עכשיו.
    ובעיקר –
    האהבה הכי גדולה.
    אפילו יותר ממני.

    וההמשך כאן
    http://www.notes.co.il/chelli/29326.asp

    ואני חושבת שאני מהאמהות האלה שהשתנו אחרי המפץ הגדול, כי הוא לא ספק מפץ גדול ועם כל התובנות שלפני עדיין מפתיע עד מאד בעוצמתו ובעיקר בראשוניות שלו, באינסטינקט שמנצח הכל כשהוא קורה…בטח בהתחלה, בשנים הראשונות,בטח בילד הראשון…אז נמחקתי ואחר כך..הרבה אחרכך התחלתי לחזור…וגם כשחזרתי, משהו השתנה לתמיד, וטוב שכך, בחיי 🙂

  • כרמל  On 14 בדצמבר 2007 at 23:15

    אנחנו לא באותו דף, אני לא מוצאת קשר בין הפוסט שלי לבין מה שקראת בו, אולי בגלל שלא כתבתי אותו מכוונה של ביקורת על אימהות אלא דווקא בהשראה של חברה שהיא סוג של אימא שאני מאד אוהבת.

    חלי, תודה, את בהחלט אימא ואישה צומחת 🙂

  • של ברמן  On 15 בדצמבר 2007 at 11:36

    לא ברור מהתלבטויותייך אם הן תלויות או בלתי תלויות ב"מציאת הבנזוג הנכון".
    ברור שכשאתה מחוץ לזוגיות או בלי משפחה תומכת, המשימה של ילד נראית בלתי אפשרית, היא נראית כמו קפיצה קוונטית שיכולה להרוס את החיים. עם בנזוג שעוזר ומשפחה מורחבת שנותנת יד המשימה, שהיא טכנית ברובה, הופכת נסבלת ויכולה לאפשר גם לנשות קריירה להפוך לאימהות, אפילו ליותר מילד אחד.
    מרוב התלבטויות, את ושכמותך נותרות ללא ילדים, או עם ילד אחד במקרה הטוב – זהו נתיב שמוביל להכחדה בים הגואה של אנשים רדודים וריקניים שמשתכפל בלי הכרה.
    אצל החרדים האישה/ילדה כבר נחנקת מתחת לשלושה ארבעה ילדים לפני שהיא בכלל מפתחת אישיות.
    אנחנו חושבים הרבה איך להשפיע על העולם. דרך גידול ילדים ראויים וחינוכם יכולה להיות חזקה וחשובה יותר מייצור סיטונאי של מילים, יהיו אלה יפות וחכמות כאשר יהיו.
    כמובן שצריך לקחת בחשבון שאנו מביאים לעולם יצור חופשי, יצור שיכול לצאת גם שונה ממה שרצינו. לקחת את זה בחשבון ולדעת לוותר.

  • כרמל  On 15 בדצמבר 2007 at 22:25

    שלי ולא בזוגיות אלא בחברות בין נשים.
    יש פה מישהו שמבין על מה אני כותבת או שכל טקסט הוא לגמרי בעיני המתבונן?

  • טלי  On 15 בדצמבר 2007 at 22:27

    קראתי שוב ושוב וניסיתי להבין במה זכיתי להיחשב בעינייך צומחת ולא קפואה. כי דווקא יש כמה נשים סביבי שטוענות שנעלמתי בעקבות ההנקה לטווח רחוק, שדי כובלת, ועם הבחירה להיות עם מיקה כמה שיותר. אז אחרי שהסמקתי חשבתי לי שאולי למרות מה שאת כותבת, אנחנו *כן* חלק מאותו שיח ואותה חוויה, גם אחרי מיקה.

    כי מה שמחבר בינינו זה לא ההתנסויות שאנחנו עוברות, אלא האופן שבו אנחנו מפרקות כל חוויה כדי לבנות ממנה כלים להתפתחות. שתינו סקרניות, מחפשות להתרגש ומתעניינות באנשים. גם אני לא מבינה מה עובר עלייך כשאת משוטטת במרחבים שאליהם את מגיעה, אבל את מצליחה לתקשר את החוויות שלך כדי שאבין קצת יותר.

    ולא שאני עושה רדוקציה לאמהות. כשילדתי, נולדתי שוב. סגנון ההורות שבחרתי תובע ממני להרכיב את עצמי כל הזמן מחדש, והשתנות מתמדת היא משהו שאת בהחלט יכולה להתחבר אליו 🙂

    לגבי עולם התוכן שמצטמצם בעקבות האמהות, אני מאוד מבינה מאיפה זה בא. זה תוצר של עייפות, אחריות מוגברת וזמן מוגבל. כשאשה צריכה לעבוד במשרה מלאה, לגדל ילד/ים ולתחזק בית לבדה, אין מספיק אוויר למותרות. למזלי, זכיתי בבנזוג שגם החליט לשנות את סדרי העדיפויות שלו כדי לבלות כמה שיותר עם בתו (זה לא טריוויאלי) וכדי לאפשר לי לעשות את מה שאני אוהבת. כל זה תוך שהוא ממשיך להשביע תיאבון בלתי נלאה לידע ומקדיש מחשבה להתפתחות אישית. אם הייתי חיה בזוגיות אחרת, יש סיכוי שגם לי לא היה משהו מעניין לומר.

  • כרמל  On 15 בדצמבר 2007 at 22:29

    ומכיוון שהפוסט ממילא מכוון אליה זה כל מה שחשוב.

  • ח ל י  On 15 בדצמבר 2007 at 23:28

    לשתיכן –

    akh thnmv hksv tjrh athv akh buksv…vhh, ntnhbv?

%d בלוגרים אהבו את זה: