הכתב הדיגיטלי חשוד בפיתוי וחטיפה של הדיבור

כולם אומרים שבלוג זו שיחה אבל מעטים הם האנשים שקוראים בלוג כדיבור. אנשים שמכירים אותי שומעים אותי מדברת כשהם קוראים אותי ודברי מהדהדים בקרבם אחרת. בעל פה יש סבלנות למחשבות לא הגיוניות, אי דיוקים כלליים והכול הולך כי יש טון דיבור ודגשים והבעת פנים והקשר, ובעיקר כי זה בר חלוף. זה נעלם אחרי שזה נזרק לחלל האוויר וזה מקל על ההתחמקות ממשמעותו המלאה. כשאני רואה טקסט ישן שלי אני מתפלצת בעצמי לפעמים ואני בטוחה שזה היה קורה גם אם הייתי יכולה לשמוע את עצמי של פעם מדברת. כשאנחנו מתפתחים אנחנו הופכים מודעים ורגישים לרבדים שלא ראינו קודם. לפעמים אנשים שמבקרים אותנו מנסים להראות לנו את הרבדים האלה אבל הביקורת צריכה להיות מאד בונה ועניינית וניטראלית כדי שתאיר את עינינו לרמה הבאה  שלנו כבר עכשיו. לרוב, התגובות ברשת מלוות בציניות ארסית, שאי אפשר לברור מתוכה את מהות הביקורת ולא נותר לנו נתיב ענייני מלבד להפגע מזה. זו אחת הסיבות שסגרתי את התגובות כאן. המעטים שלמדתי מהויכוח עימם (ואני מודה להם על כך), נבלעו בין הרבים שהפגיעה מדבריהם לא איפשרה לי ללמוד מהם דבר.

ההתייחסות שלי לפוסט היא כמו אל דיבור בר חלוף אבל לצערי הוא לא חולף בכלל. והוא נקרא לפי אמות מידה של טקסט שאינן סלחניות לדרמה הרגשית ואי הדיוקים המקובלים של הדיבור. אופיה של הכתיבה חותר תחת היכולת שלנו לקחת דברים בקלות, כי זה נשאר שם לנקר בעינינו. האם אפשר לבקר כתיבה אישית, כתיבה מהלב, כתיבה שהיא כמו דיבור לעצמינו, בקריטריון לוגי כלשהו? אי אפשר להתווכח עם רגשות וחוויה סובייקטיבית. כשאדם אומר שהוא כועס עליך אתה לא יכול לשכנע אותו שזה לא נכון כי יש לו חוויה של כעס כרגע. כשאדם חולק מחשבות וחוויות פנימיות הן לא יכולות לעמוד למשפט באמות מידה אובייקטיביות כלשהן כי כל חוויה שיש לו היא לגיטימית מעצם ממשותה. ועדיין הניסיון לשיפוט אובייקטיבי של שיחות ופוסטים ברשת, עומד בבסיסם של לא מעט עימותים בין גולשים, רק בגלל שהחוויה בוטאה בכתיבה. שם היא עוברת, כנראה, בטעם אחר, אולי אפילו בטעם רע. אולי כשזה מקובע בכתיבה ויושב שם זמן מה, נחשף לפגעי הזמן והקשרי הצריכה השונים, זה מרקיב ומתחיל להסריח….

לפני זמן מה קיבלתי מייל ממרצה בכיר בחוג לסוציולוגיה באחת האוניברסיטאות בארץ. הוא תהה אם אני מוכנה לחזור בי מהדברים שכתבתי לרשימת תפוצה אקדמית בנוגע לפרופ' אייל בן ארי, שנחשד בהטרדה מינית, כעת משהמשטרה שחררה אותו ללא אישום. עשיתי ריפליי-און-דה-פליי ועניתי לו שהמשטרה היא לא פקטור רלוונטי לאמת או צדק, בטח לא כשיש לי הכרות אישית עם נשים שנפגעו מבן ארי. רק אחרי שהמייל כבר נשלח עלה בדעתי פתאום שאני לא עיתונאית. אני יותר מדי רגילה לחשוב כמו עיתונאית, לא מהססת לדבר, עומדת על שלי, זה נראה לי כל כך מובן מאליו, שהמחשבה באה רק אחרי שאני לוחצת על ה-send: אני בעצם דוקטורנטית. ובעוד כמה חודשים הדוקטורט שלי יגיע לידיו האנונימיות של קורא רלוונטי, מרצה בכיר כלשהו, שהסבירות גבוהה מאד כי הוא חבר של בן ארי. הדוקטורט שלי הוא אתנוגרפיה ברשת, סביר להניח שזה יגיע לאתנוגרף בכיר כלשהו, אולי אפילו לבן ארי עצמו. ואז באמת אאלץ להקדים את התוכניות שלי לפנסיה ואלך ללמד תנ"ך בבית ספר דמוקרטי כלשהו. 

אולי זה הפן החינוכי האמיתי של הרשת: היא מחנכת אותנו לחשוב לפני שאנחנו מדברים בכתיבה כי יהיה לזה מחיר גבוה מאשר פליטות דיבור. כמו בפוסטים בבלוג, גם כשאני כותבת מיילים אני חושבת כמו אדם שמדבר. אותו מרצה בכיר שלח לי ציטוט של דבריי הכתובים מלפני כמה חודשים והופתעתי מהאומץ שהיה לי לומר את זה אז ככה, בלהט הרטורי הזה שמאפיין את הדיבור שלי, ונראה בכתיבה כמו האשמה נוקבת, מבהילה בישירותה ודיוקה. זה היה שיתוף פשוט שניסה להבהיר ולאזן עמדה אחרת בנושא כללי יותר באמצעות הדוגמא של בן ארי, וכעת נראה כמו כתב אישום שממוקד בבן ארי, כאילו היה נושא הדיון מלכתחילה.

הדיבור שלי נכלא לעד בכתיבה, ומסתבר שיש אנשים שמחזיקים בזה, נוברים בזה, מנתחים את זה, חוזרים לזה ומחזירים את זה אלי בזמן ובמקום אחר. אילו כישורים צריך דור האינטרנט כדי להתגבר על המתח הזה, של דיבור שפותה בקלות להיות מיוצג ע"י הכתב הדיגיטלי, ואז נלקח בן ערובה לדורות, נחקק לנצח, כשאופיו הרטורי נתבע לדין על פי אמות המידה החמורות של הכתיבה? איך בכלל אפשר לחשוב לפני כל מילה דיגיטלית כיצד תעמוד במבחן הדורות והקהלים השונים בהקשרים השונים ואיך תצא בכבוד גם אם תוצא מהקשרה? האמת או הדבר הנכון משתנים בהקשרים שונים, ובדיבור ניתן להתייחס לרבדים החדשים וליצור את המשקל המתאים, אך בכתיבה, הדבר הנכון של פעם נראה מעוות מאד בזמן אחר, מקפיא ניחוח של פעם שרק מסבך את העניינים (גם אם ה"פעם" הזו הייתה אתמול…). 

הפתרונות היחידים שאני רואה לתקופת המעבר הזו הם הפתרונות הקיצוניים: לפתח עור של פיל ולצפצף על כולם, או להימנע מלהשתתף בחגיגת ווב 2.0 ולהתייחס לכל מייל כאל מכתב ממלכתי. אני מנסה לחשוב קצת לפני שאני לוחצת "פרסם" על הפוסט הזה. לאן יקחו אותו מי שיקראו אותו? מי ילגלג על הרעיונות שבו? מי יחשוב שעוד פעם אני תוקפת את אייל בן ארי וזה בעצם הנושא? מי ימצא פה דווקא את יובל דרור במרומז? מי יקבל השראה ותובנה משלו בעניין? איך זה ייראה בעוד חודש מהיום לילד שיגגל "בית ספר דמוקרטי"? בעוד 30 שנה כשהילדה שלי תעבור על הארכיון של הבלוג שלי? איך זה ישמע כעדות שנקראית בקול רם בבית המשפט? איך תקראו את זה אם אני, חלילה, אמות מחר בתאונת דרכים? ואי אפשר, אי אפשר לחשוב על הכל מאינסוף נקודות המבט. רק על עצמנו ומתוך עצמנו של עכשיו לספר ידענו, ואם אתם לא אוהבים את איך שאנחנו חושבים, אל תקראו אותנו. בסוף זה תמיד עניין של לקחת סיכון: לפרסם או למחוק. כמו בחתונה קתולית: לדבר עכשיו או לשתוק לנצח. הפעם הזאת אדבר. 

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: