להלום בהלימה

אחת האיכויות המרכזיות שאני מפתחת בצמיחה הרוחנית שלי במסגרת תוכנית העין השלישית היא איכות ההלימה. ממה שחקרתי עד כה לגבי משמעותה של הלימה, נוכחתי כי לא מדובר בסוג של פוליטקלי קורקטנס חיצוני שיש בה מחיקת העצמי, אלא ביטוי עצמי שיש בו התחשבות הרמונית בטובה העליונה, בנסיבות, בהקשר, בזמן, במקום ובאחרים שהסיטואציה נוגעת להם.

גם אם יש לי ידע מופלא לתת וכשרון גדול לבטא, עלי להתחשב במאפייניו של כלי הקיבול בזמן הווה ולראות באיזו מידה, באיזו עוצמה ובאיזה אופן זה מדויק כרגע לבטא את זה. זהו אחד השיעורים הגדולים של חיי ובאמצעותו הבנתי שהדיוק הזה וההתאמה של הכוח לכלי הקיבול, הם תמצית ההבדל בין הלימה לאלימות. אנו מכנים בשם "אלימות" את התוצאה של המצבים בהם כוח כלשהו מופעל במלוא עוצמתו ללא התחשבות במאפייני כלי הקיבול. הכוח עצמו אינו רע במהותו ("הצור תמים פעלו") אך כשאין הלימה יש אלימות. כח מחץ הולם, לעומת זאת, נחשב לא פעם לרפואה. הבדל קטן של מכאניקה פשוטה.

מכיוון שהחשיבה שלי ממילא הוליסטית/אינטגרלית, כלומר מנסה להתעלות על הניגודים של ימין ושמאל, בעד ונגד, אני מתבוננת על המלחמה בעזה כרגע מהמקום המכאני הזה. ישראל הבליגה זמן רב על טילי החמאס, אך הכתובת הייתה על הקיר וכשכוח אחד מתיש בעקביות, זה רק עניין של זמן עד שהכוח הנגדי יימשך כלפיו לתגובה, מגנטית כמעט. בעיני התגובה מוצדקת, ולו מבחינה מכאנית. שהרי פציפיסט שמבליג מול קניבל הוא לא אידאליסט, הוא אידיוט שיגמור על הגריל. הבעיה היחידה שלי עם הכוח הישראלי המופעל על עזה כרגע, היא בעיה של הלימה. פח שישראל כבר נפלה אליו במלחמת לבנון האחרונה.

אף אחד ממנהיגנו לא שוקל מהי עוצמת, אופן ומידת הפעלת הכוח המתאימה ביותר כדי להתקדם לצעד הבא של היחסים הללו. תחת זאת, יש בשני הצדדים התבצרות אגואיסטית, כוחנית, בעמדה של משחק סכום אפס. כאילו שאפשר לחסל אידיאולוגיה של טרור או רעיון של מדינה אם נהרוג את כל בני האדם שקשורים עימה או נשלוט מנהלית בשטח. כשל חשיבתי שגם אנחנו וגם החמאס לוקים בו ולכן לא מצליחים להתחבר לטבע המציאות שמכתיבה משחקים לפי מודל win win דווקא, ונראה שכל ויכוח עם המודל הזה נידון לאלימות וסבל.

אבל איך בכלל נדע את הצעד הבא שלנו אם אין לנו חזון כמדינה ומנהיגות עם חזון? עוד אחד מהדברים שלמדתי מהצמיחה הרוחנית שלי, זה שלא הולכים לשומקום כשלא יודעים לאן הולכים. אז נשארים תקועים במקום שבו המהלך האפשרי היחיד הוא משחקי חתול ועכבר של גירוי-תגובה עם המציאות. יש אפילו המכנים את התקיעות "סטטוס קוו" וחושבים שזה דבר טוב. אז המצב כרגע הוא שלתגובה אין שום פרופורציה לגירוי. והיא לא מתעסקת עם הלימה, אין לה אסטרטגיה מציאותית, היא לא יודעת מתי נכון לעצור רגע ולהתבונן בתוצאות על מנת לתכנן את הצעד הבא בתבונה ומציאותיות.

מדינה שפועלת מהמקום של הילד הקטן הנעלב שמשיב במלוא הכוח ומסוגל לרוצץ גולגולת של ילד אחר ללא מחשבה מוקדמת. ככה נראית המדינה, ככה נראים כבישיה והיחסים בין אזרחיה. תרבות של אלימות במקום תרבות של הלימה.

יש לי חזון. יש לי חזון של מדינה שיש לה חזון. היה פה פעם אחד הרצל, כולם צחקו עליו. אבל אנחנו פה כי הוא ידע לחלום. האם נותרו כאן חולמים או שכולם לוחמים?

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: