וידוי: הרומן שלי עם ביבי

הזיכרון הראשון שלי שקשור למודעות פוליטית הוא מגיל 16. השנה הייתה 1988, קצת לפני הבחירות לכנסת ה-12 עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה. חברה שלנו שהייתה פעילה בנוער הליכוד הזמינה אותנו לקולנוע שלום עליו השלום בפתח תקווה, לשמוע הרצאה של כוכב חדש במפלגה שנחת היישר מניו יורק, והוא חתיך אמיתי, היא הבטיחה. בנימין נתניהו, שהיה אז איזה 40 קילו פחות וביקש שנקרא לו ביבי, נתן נאום מרשים בפני אולם קולנוע הומה. אני לא הבנתי בזה כלום אבל התרשמתי מהכריזמה. אני זוכרת אותו נואם בעיקר על בטחון ומאיים עלינו שאנחנו בטווח הטילים העתידיים של ארגוני הטרור שמניעים את האינתיפאדה. הייתה לו דרך אחרת לנצח את הטרור מבלי להיכנע לו. הוא כתב על זה ספר שהיה לרב מכר בארה"ב "הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח?". ספר שקניתי למחרת אותו היום, והיה בספרייה שלי עד למעבר הדירה האחרון שבו תרמתי אותו לילדי בית השנטי.

בתום הנאום כמה אנשים ניגשו לדבר עם הילד החדש בשכונה. גם סחבק שפתאום גילתה שפוליטיקאי יכול להיות חתיך ומרשים לפחות כמו אלופי דאז ג'ורג' מייקל, ניגשה ללחוץ את ידו של הסטאר המסתמן ופתאום שמעתי את עצמי אומרת לו בנחרצות של פקצה "אתה תהיה ראש ממשלה". את החיוך הנבוך שלו אני זוכרת היטב, היה משהו בהבעה שלו אז שלא באמת האמין שהוא יכול לפרוץ דרך בשיח שאפיין באותו זמן את הליכוד בראשותו של יצחק שמיר – הנסיכים והחישוקים והשד יודע מה. אני יכולה לומר בוודאות כשאני נזכרת בתגובה הזו, שהוא לא באמת חשב שזה יקרה כל כך מהר, וכבר במערכת הבחירות שאחר כך, יצחק שמיר יפנה את מקומו דווקא לו, לכוכב החדש, על פני כל מי שגדל בליכוד וחיכה לרשת את הכס.  

לא הייתה לי זכות בחירה באותה שנה והתחננתי לאימי שתבחר בשבילי ליכוד כדי לעזור לביבי. אימא הזדעזעה רק מעצם המחשבה אבל קשה מאד לעמוד בלחצים של מעריצה קטנה ונחושה. לבסוף היא הבטיחה שאם אסדר את הארון הענק שלי למופת, היא תצביע ליכוד. היא טוענת שאכן עמדה בהבטחתה שם מאחורי הפרגוד החשאי. בבחירות לכנסת ה-13 ב-1992 כבר הייתה לי זכות בחירה והייתי בשירות קבע בצבא. אבל הייתי מפוכחת יותר. או פחות, תלוי את מי שואלים. אלו היו הבחירות שבהן כולם התלבטו בהתלבטות הפרדוכסלית בין צומת למרצ. בסוף בחרתי את צומת של רפול ז"ל שנכנסה עם 8 מנדטים. משהו מהימניות הביטחונית של ביבי עדיין היה עימי. אבל לאחר ארבע שנים נוספות, סיכוי אמיתי לשלום ורצח ראש ממשלה אחד שמשך אותי מאד שמאלה, עמדתי מול אפשרות ממשית לבחור בביבי לראש ממשלה כפי שחזיתי וידעתי 8 שנים קודם לכן. אבל לא יכולתי לשים את הפתק. לא שחשבתי שברק יותר טוב. המון חברים שלי נמנעו מלממש את זכותם הדמוקרטית באותה שנה כי לא רצו לא את זה ולא את זה.  אבל ביבי לקח אז בלעדיי. 

בכל מערכות הבחירות שהתקיימו מאז בחרתי במפלגות שלא נכנסו לכנסת כמו ירוקים, עלה ירוק או ישראל אחרת. אני לא יודעת אם הייתה זו הצבעת תקווה או מחאה אבל אין לי באמת מושג מה קרה בפוליטיקה בעשר השנים האחרונות או איך קראו לשרים בכלל. הלכתי בדרך אחרת, איבדתי עניין. אנשים שאלו אותי אם לא מפריע לי "לאבד את הקול שלי" שנה אחרי שנה. אבל השאלה הזו הצחיקה אותי: ולהצביע הצבעה מפוחדת, לא אותנטית, למפלגה גדולה שאני בקושי מזדהה איתה, זה לא לאבד את הקול שלי?? והנה שוב מגיע הדז'ה וו הזה של ביבי, שעדיין מנסה לנצח את הטרור מבלי להיכנע לו, וברק שכבר לא שונה ממנו בהרבה, מועמדים לראשות הממשלה. איך הייתי רוצה שציפי תשבור את שניהם, לא רק כדי שיהיה פה משהו חדש ולא רק בגלל שהיא אישה, אלא בגלל שהיא מוכנה ללמוד. במלחמה הזאת לעגו לה שאין לה את הניסיון והיא מבזבזת זמן על ללמוד כל דבר לפני שהיא מחליטה. אני ראיתי בזה סימן נפלא, לאדם שאינו נמהר בהחלטתו, שלא "כבר יודע" ולוקח אותנו שוב ושוב לאותו הבוץ המוכר. לנסות להבין את התמונה המלאה וללמוד נושא כדי לקבל החלטה זה אף פעם לא "בזבוז זמן", גם לא במלחמה.

אבל אני לא אבחר במפלגה של ציפי כי השנה יש לי אופציה אמיתית לבחור במפלגה שאינה סתם הרע במיעוטו אלא הדבר שלו חיכיתי. ואם נתפתח להיות מדינה מתוקנת, התנועה הירוקה מימד תהיה אחת המפלגות הגדולות בכנסת בעוד עשר-חמש עשרה שנים. נראה שאני לא לבד בסיפור הזה, וכי התנועה החדשה כבר כבשה את הבלוגוספירה. השבוע פניתי שוב לאימי בבקשה לקבל את קולה לכנסת, הפעם עבור התנועה הירוקה מימד. לא נדרשתי לסדר את הארון או לכל "טובת הנאה משפחתית" אחרת. אמא צפתה בסרטונים ממפגש הבלוגרים ונתנה את קולה. היא גם הבטיחה לשכנע את אבא שבחר בגימלאים והתאכזב, כי "ממילא אין לו משהו יותר טוב להצביע בשבילו".

בעוד שעה אני הולכת למפגש בלוגרים עם מנהל הקמפיין של המפלגה. אני מתרגשת להיות חלק מפעילות פוליטית פתאום, משהו שלא יעלה על דעתה של כרמל של לפני שנתיים. אני תוהה אם לבלוגינג יש חלק בתודעה הפוליטית המתעוררת הזאת. מחקרים בארה"ב טוענים שהאינטרנט לא מקנה תודעה פוליטית למי שלא היה לו את החיידק הזה קודם, כלומר שפעילים פוליטיים, כמו מכשפות, הם לא נעשים, הם נולדים. אבל אני לא יודעת אם זה נכון. אני יכולה לראות בהדרגה איך הבלוגינג על התפר שבין עיתונות עממית להשתתפות אזרחית, מושך אותי למקום הזה ומעורר את הנקודה הפוליטית הפנימית מתרדמתה.

 

במוצש" הקרוב אפגוש שוב את ביבי פנים אל פנים, לצד ברק וציפי, ואזכה לשאול אותם בשידור חי מהו החזון שלהם למדינת ישראל. זכיתי כאחת מחמש השאלות בפרוייקט המיוחד של יוטיוב וערוץ 2 ואשתתף במשדר במוצ"ש בשש וחצי. 21 שנה עברו. וואו.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: