עוד לבנה בחומה

מעולם לא הרגשתי כל כך לבד כמו הלילה. הלכתי עם הכלב בגשם ולא יכולתי להתאפק, בכיתי כמו שלא בכיתי מזמן. מזל שהרחובות היו ריקים. התפרצות הבכי הזו הפתיעה אותי מאד. אני שלפני שנה בכלל לא התעניינתי בפוליטיקה בוכה בגלל מדגם בחירות? ועוד כשציפי?…. אבל הבכי הזה בא ממקום עמוק יותר, שבו נערמה עוד לבנה גדולה על החומה שמתחילה להפריד ביני לבין מדינת ישראל.

אני לא יודעת אם אני יכולה להסביר בהיגיון בכלל את כאב הלב והבטן הזה של הניכור, שאני לא מרגישה שייכת לעם שלי, שהחזון שלי למדינה ואורח החיים שאני דוגלת בו הוא בבחינת בועה שאפילו לא עוברת את אחוז החסימה. והכאב בא מהמקום שאני מרגישה שאין מספיק אנשים שבהסכם איתי לגבי איך ראוי לנו לחיות, למרות שזה כל כך בסיסי. אני חושבת שמגיע לי לחיות במדינה שמנהיגים אותה אנשים טובים שבאים לשרת את הציבור ולא לרמות אותו, מדינה שבה מפלגה סביבתית-חברתית היא אחת המפלגות הגדולות בפרלמנט וזה מובן מאליו. האם אני באמת צריכה להגר בשביל זה?

פעם לא הייתי מוכנה לשמוע על זה, אבל הראיות נערמות אט אט ומצביעות על כך שאין לי באמת מה לעשות במדינה שבה תמיד תהיה מלחמה ואף פעם לא תהיה עבודה הגונה, גם אם אני אסיים דוקטורט. והאם בכלל אסיים דוקטורט אי פעם? כי קשה מאד לקום בבוקר ולעבוד למען הטווח הארוך והחזון שלי, במדינה שכל כך לא תומכת בחשיבת טווח ארוך, שדוחפת אותי לעבר חיים מתוך כיבוי שריפות. הסביבה האקולוגית של ישראל לא תומכת ביצור החי שהוא אני, להיות אני. אני יודעת את זה מזמן, אבל מדגם הבחירות הזה מדגים לי במיוחד הערב, כמה המדינה הזו תקועה ואיך אף אחד לא טורח לעשות מקום לאנשים מתאימים יותר. האנשים הראויים לא ייבחרו לכנסת, כי הם פשוט טובים מדי לעם שרוצה את אורלי לוי כמחוקקת. אני חושבת שאני מעדיפה דיקטטורה נאורה על פני דמוקרטיה של זומבים.

מגיע לכם מה שבחרתם. ואני לא יודעת אם אני כועסת יותר על צרי התודעה שבחרו בליברמן באופן אותנטי או על מוגי הלב ששעבדו את קולם מתוך פחד וייאוש למפלגה גדולה ומושחתת, רק כי קומץ סקרים ערער את אמונם בכוח שלהם לתרום לשינוי (אם אקבל שקל על כל מי שאמר לי "אני תומך בתנועה הירוקה מימד אבל מפחד להצביע להם כי לא יעברו את אחוז החסימה", אהיה עשירה).

אני גאה בבחירה שלי גם אם יתברר מחר שהיא לא עברה את אחוז החסימה בתוצאות האמת. כי מי שאיבד את הקול, זה רק מי שהאמין בה ופחד לבחור בה ברגע האמת. המדינה הזו היא לא מה שהייתה. ואני אף פעם לא הייתי ציונית גדולה, כזאת שנשארת בלי סיבה מיוחדת במקום שאוכל את יושביו. במילון שלי קוראים לזה קורבנות, לא ציונות. בינתיים הבועה של תל אביב וקהילות קטנטנות ומדהימות כמו החברים מהקונגפו או העין השלישית, משמשים לי כמסכת חמצן, אבל כמה זמן עוד אוכל לנשום ככה?

יש הטוענים שחשוב שאשאר פה כי חשוב שיהיה כאן מיעוט כזה, שיגדל אט אט למסה. אבל זה כואב לגדול לבד, בתור מיעוט זניח, להיאבק על מה שכל כך טבעי לקנדים ולשבדים. למה לא לעשות את החיים קלים יותר ולחיות בין המון אנשים שחושבים כמוני? אני חושבת שאני בשלה לחיות במקום פלורליסטי ורגוע. מקום שבו אנשים מוכנים להמר על מישהו שאומר yes we can. את הדרמה של המדינה הזו אני מתחילה למצות כבר ואני מרגישה שאני שייכת לעולם יותר אוניברסלי ופחות מגזרי ואתנוצנטרי. מדגם הבחירות קבע ללא ספק שבישראל של 2009, האנושיות הבסיסית והתנאים המינימליים להרמוניה ושפע, הם מיעוט דחוי בתחתית סדר העדיפויות. מדינה שאנשי אגרוף ודמגוגיה פאשיסטית דורסים בה אנשי עשייה ערכיים וצנועים. ואני מתחילה להסיק את המסקנות שלי. אולי זה ייקח לי שנתיים להתבשל על זה, אולי יותר, אבל אני מתחילה להתכוונן על ונקובר.

מזג האוויר הסוער שהיה היום אולי יהיה מנת חלקי כל השנה, אבל זה החסרון היחיד של המקום הקסום הזה, שלפני 12 שנה קיבלתי בו הצעת נישואין בניסיון להשאיר אותי שם, ולא ברור מדוע לא הבנתי את הרמז…. 

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: