בוחרת בחיים, בוחרת באהבה

התאכזבתי כשהסרט היפני "פרידות" עקף את ארי פולמן בדרך לאוסקר, אבל כשראיתי את הסרט התחשק לי לשבור את גבולות הקטגוריה של הסרט הזר ולבקש שיתנו לו את ה-אוסקר, לסרט הטוב ביותר, נקודה. כי הוא נוגע בנקודה שעל הגבול בין החיים למוות, שמפשיטה אותך משפה, תרבות ומוסכמות, ונשארים רק יופי, אהבה וקידת כבוד ענווה בפני הניצוץ האלוהי שבמרקם האנושי. סרט מושלם, כמו שקים קי דוק עשה לפני שתפס תחת וברחה לו הנשמה מהיצירה. ומאסאירו מוטוקי הוא אחד השחקנים המוכשרים ביותר שראיתי אי פעם על המסך, שינגן על ליבכם כמו צ'לו, רגע אחד דמות טראגית כואבת ורגע אחר דמות קומית הורסת. לא ראיתם משחק כזה אפילו אצל גאוני משחק כמו אד נורטון ושון פן, פשוט ליגה אחרת.  הקיצר, אין מה לדבר על זה צריך להיפגש עם זה על המסך הגדול ולתת לזה לגעת בכם. תראו את זה עם אדם שאתם אוהבים או אולי בן משפחה שכבר שכחתם כמה אתם אוהבים. ותבלו יותר זמן עם מי שאתם אוהבים, זה כל מה שחשוב וזה עיקר מה שנשאר בי מהסרט.

***

אני חושבת שלא דיברתי על זה בבלוג הזה אף פעם אבל אני מעריצת הארד-קור של "אבודים", מאלו שהתמכרו אחרי הפרק הראשון וכבר חמש שנים קוראים כל יום בלוגי ספויילרים ומעורים בקהילת המעריצים הבינלאומית… אבודים היא פסגת היצירה הטלוויזיונית שזכתה בלא מעט פרסים על כך שהיא מתייחסת לעצמה כמו קולנוע ושוברת את כל כללי הז'אנר; על השימוש היצירתי בפלאשבקים ופלאשפורוורדים לסיפור סיפור רב ממדי ובלתי לינארי; על עירוב הז'אנרים שמצליח לספק בפרק אחד חובבי דרמה, אקשן, מדע בדיוני וקומדיות רומנטיות כאחד; ויותר מכל מבחינתי – על היכולת לבנות עולם שלם, מיתולוגיה עם עומק ומיליון רפרנסים ספרותיים והיסטוריים שכיף לחפור בהם. אני מעזה להשוות את אבודים ליצירות מופת כמו שר הטבעות, נארניה, הקוסם מארץ עוץ ועליסה בארץ הפלאות ואעיז לומר גם שלפעמים המיתולוגיה של אבודים אפילו מאיימת להתעלות על הנ"ל.

לפני אבודים היו רק פעמיים שסיפור פילח את דרכו מעולם הדמיון אל תוך המציאות שלי: הפעם הראשונה הייתה סיפורי נארניה שגרמו לי לבלות חצי ילדות בתוך ארון גדול עם רגשות נחיתות שהאריה אסלן לא רוצה לבוא לקחת אותי כי אני לא מספיק מאמינה ולא ראויה…הפעם השנייה הייתה הספר המדהים ערפילי אבאלון שגרם לי לטוס למקום שבו אבאלון כביכול הייתה ולשוטט על התפר שבין המשמעויות שנטוו בדמיון שלי לבין גלסטונברי כפי שהיא היום, בחיפוש אחר שער כניסה.

הפעם השלישית היא אבודים. המיתולוגיה של האי הפכה לחלק כל כך אינטגראלי מחיי שפתאום אני מתחילה להרגיש את שעון החול האוזל במהירות כשרק 21 פרקים נותרו לסדרה, רק עוד עונה אחת. בסרט "פרידות" קיבלתי תזכורת לכך שלפעמים דווקא ככל שמשהו או מישהו גווע, החיות של החיבור שלנו איתו מתגברת והמשמעות שלו עבורנו מתבהרת. רבים מאחרים את המועד ומגיעים לשיא הרגש שמניע אותם לפעולה כשהדבר כבר נגמר או האדם כבר מת. ואני כל כך חיה את אבודים, אז למה אני מחכה, לאסלן (ג'ייקוב)?

החלטתי לעשות מעשה ולבטא את האהבה הזו במציאות ולהגשים חלומות:

1.      אני כותבת סיקורי פרקים בבלוג של אבודימפדיה, הlostpedia הישראלי

2.      זוכרים כשהתחלתי את מגזין "אבסולוט כרמל" סיפרתי לכם שההשראה לכך הייתה בחור בשם שוני ב. שעושה וידיאו מגניב על אבודים כל שבוע? שוני עמד במרכזה של סאגה שהרעישה את קהילת אבודים השבוע: לאחר שהגיע לפופולאריות עצומה ואפילו הופיע ב-TVguide האמריקני כפרשן של אבודים, הסתבר שמרוב לחץ הוא כבר לא חשב לבד אלא העתיק רעיונות מילה במילה מבלוגרים אחרים שטורחים לכתוב מאמרים של 3000 מילה. כשהוא נתפס על חם וחטף תביעת זכויות יוצרים מבלוגרית שהיא עיתונאית מקצועית, יוטיוב הורידו לו את הערוץ והוא נעלם מהמפה.

הויכוח הסוער בין המעריצים הדגים כמה חשוב המדיום וכמה רעיונות מעולים הולכים לאיבוד במאמר ארוך (כמו זה?), בעוד שדור הטוויטר מעדיף וידיאו קצר. יש המון המון כותבים על אבודים ועוד כמה פודקאסטי קול-בלבד של למעלה משעה(!) אבל מיעוט קטן של פודקאסטי וידיאו. ביום שערוץ היוטיוב של שוני ירד הרגשתי שזה העיתוי, שזה עכשיו או לעולם לא, ועליתי לאוויר לספק את הצורך. הרמתי לפני יומיים תוכנית וידיאו חדשה בשם: find lost with carmel של סקירות ניתוחים ותיאוריות על כל פרק באנגלית, שכבר מסתמנת כלהיט בקהילת המעריצים הבינלאומית וזכתה לפרסום בבלוג הכי שווה של הקהילה. אגב, אם אתם לא רואים אבודים בכלל או ראיתם חלק ואתם לא מסונכרנים לעונה 5 אין שום טעם שתלחצו על הלינקים הללו, זה יהיה סינית/ספויילר ענק עבורכם. אבל אתם מוזמנים להעביר לחברים שצופים וסתם לדרג ולהגיב מבלי לצפות כדי לעזור לי להפוך ללהיט יוטיוב.

3.      אני נוסעת להוואי בספטמבר לבקר בסט של אבודים בראשית צילומי העונה השישית והאחרונה. כמו שלא באמת נסעתי לגלסטונברי אלא לאבאלון, גם הפעם אני לא באמת נוסעת להוואי אלא לאי שלנו. כשהירוק-ירוק וגבוה הזה עם הים המדהים של הוואי יתגלו בפני, זה יהיה בשבילי האי שלנו. אני לא שולטת בזה, המשמעות שאני מביאה איתי שונה ואדם חי את הסרטים בראש שלו ולא שום דבר אחר, אז מוטב ליהנות מזה ולתת לסרטים הללו את התנאים הטובים ביותר להפוך לסביבת מציאות. סוף סוף, אחרי קרוב ל-30 שנה, אני לא מחכה יותר לאסלן בארון, אני לוקחת יוזמה וטסה בעצמי לנארניה.
 

***

איך אתם מציינים את ערב יום השואה שחל ביום שני בערב? זה לא חייב להיות כבד וממלכתי, זה יכול להיות גם אישי ואינטואיטיבי וטומן בחובו הזדמנות לצמיחה כתוצאה ממפגש קצת אחר עם זיכרון אישי וקולקטיבי של אלימות ומוות. "פרידות" הזכיר לי שלבחור להפגש, לבחור להרגיש, זו בעצם בחירה בחיים וזה מפיח בי רוח חיים. אולי לכך הכוונה במשפט "במותם ציוו לנו את החיים". אז זה קורה כאן: לזכור ולצמוח – טקס ושיעור שבאים מהלב ונוגעים בלב. מוזמנים בהמוניכם.  

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: