אפרופו או"פ: הרהור על קפיטליזם, פועלים, דוקטורים וטאלנטים

***ראו עדכון בסוף הפוסט

לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שמתנדבת בקו לעובד וחשבנו על זה שאנחנו לא מכירות מגזר אחד בישראל שקיים בו כבוד לעובדים ושאדם מרגיש שהוא משתכר בהתאם לכישוריו והשקעתו. כולם משתכרים הרבה הרבה פחות מדי ואילו סלבריטאים וטאלנטים משתכרים הרבה מדי ללא כל מאמץ או הצדקה, סוג של בועה שעוד לא התפוצצה כנראה. הרבה מחבריי חושבים שזכויות עובדים זה סיפור אידיאולוגי של קפיטליזם מול סוציאליזם אבל לי יש רתיעה קלה מאידיאולוגיות, יש פה איזה שהוא הומניזם או כבוד בסיסי שצריך להיות בבסיס החברה שלנו ללא קשר לאידיאולוגיה השלטת.  לראות את האדם כתכלית בפני עצמה כמו שהדגיש קאנט, ולא כאמצעי להשגת מטרות ארגוניות.

אני חושבת שארגונים שמתייחסים לעובדיהם כמשאב יקר שראוי לטיפוח מצליחים הרבה יותר מכאלה שמדכאים את עובדיהם ומנסים להשיג מהם יותר תמורת פחות, ככה שכבוד העובד הוא אינטרס קפיטליסטי לחלוטין בעיני ואני חושבת שהנפת דגל אדום מעל מאבקי עובדים רק מחריפה את המחלוקת במקום ליצור בסיס משותף. אני לא אוהבת שביתות ולא אוהבת מאבקי כוח, אבל נדמה שהשביתה באו"פ היא שביתה ייצוגית והיא נוגעת לעוד הרבה מגזרים בארץ ובכלל.

לאנשים ברחבי העולם נמאס להשקיע את מיטב זמנם במשהו שלא מביא שפע לחייהם. משהו דפוק בכל השיטה הזו, ולא בגלל האידיאולוגיה הקפיטליסטית אלא בגלל בני אדם, שמנסים לנצל אחרים או לצבור כוח וממון על חשבונם. האידיאל הקפיטליסטי השורשי של אדם סמית' וידו הנעלמה, אמור דווקא להבטיח שכל אחד שיבטא את כישרונותיו בהוגנות בכבוד ובענווה ימצא את מקומו הטבעי,  והשפע יתחלק בין כולם באופן הוגן (לא שווה, כי גם שוויון מדויק הוא מעוות ולא הוגן). אבל לא סתם המילים הוגנות והיגיון מורכבות מאותן אותיות. זה אמור להיות הגיוני, לפי מה שהשקעת, מה שלמדת, מה שהבאת לעסק… זה לא יכול להיות שכל זה לא משנה כלום. נורמות העבודה הללו שפשטו כשפעת חזירים במגזר הפרטי בעולם המערבי, הן לא קפיטליזם, אלא סתם חזירות.

***

ניסיתי לא לכתוב על השביתה של סגל האו"פ, כי רבים כבר כתבו על זה ואין לי הרבה מה להוסיף. אני לא מאד מעורה בפרטי המו"מ ואני מנחה חדשה יחסית באו"פ. אבל אנחנו נכנסים לשבוע השלישי של השביתה ולפי בלוג ארגון המנחים, הסוף אינו באופק ולא ברור כיצד נצליח לחזור ללמד אחרי שהכלים נשברו והאווירה העכירה כל כך. כמו קרן, אני מתביישת לומר שהתרגלתי. אני מתרגלת ומרצה כבר 9 שנים ומראשית הדרך בכל מקום שעבדתי פוטרתי מדי סמסטר ולא קיבלתי זכויות סוציאליות. אני זוכרת את הפעם הראשונה שלימדתי באוניברסיטה העברית ופתאום הייתה לי משכורת 12 חודשים בשנה והפרשה לקופת גמל והייתי בהלם קל.

מזכירת החוג אמרה שזה בגלל שאני דוקטורנטית שלהם, כי סתם מורים מן החוץ לא זוכים לחסד הזה. האידיליה נשברה כאשר פוטרתי עם כניסתי לשלב ב' בדוקטורט. הסיבה הרשמית: יש מגבלה על תקופת ההעסקה של דוקטורנטים על מנת שלא ישקעו בעבודה וימרחו את הדוקטורט. אבל בפועל ברור שהדוקטורנט חייב לאכול. אז הוא הולך לעבוד בשתי עבודות אחרות שגוזלות הרבה יותר זמן ומורח את הדוקטורט. הסיבה האמיתית לפיטורים הללו, כך נאמר לי, היא שלא רוצים לשלם לדוקטורנט בשלב ב' את תוספת השכר והתנאים הסוציאליים הגבוהים יותר.

בשנים האחרונות אני משקיעה כל כך הרבה בכתיבה ומחקר אקדמי וזה בא על חשבון בריאות וחיי חברה והמון דברים אחרים, וזה מפחיד אותי שאוטוטו יהיה לי את התואר הזה אבל הוא לא יהיה שווה כלום. שכל המסע הזה לא יבוא לידי ביטוי במשכורת ובתנאי העסקה. שארוויח שכר מינימום ואתרוצץ בין מכללות גם בגיל 40. פעם כבוד וכסף הלכו ביחד ולדוקטור היה את שניהם.  היום עדיף להיות גילה אלמגור או סתם תורם עשיר ולקטוף דוקטור של כבוד. בעולם הזה יש זכויות רק לטאלנטים וכל השאר הם עובדים מנוצלים, אז חבל שויתרתי על ההזדמנות לבנות את עצמי כטאלנט.

הנה סיפור שעוד לא שמעתם: לפני 10 שנים בערך, כשעופר שושני עזב את מעריב ונסע להודו, התקשר אלי ידיד שלי שערך אז את מוסף מעריב אונליין ושאל אותי אם אני מכירה מישהו שיכול להפוך לכתב הטכנולוגיה הראשי שלהם, חוץ ממני. למה חוץ ממני? כי באותם ימים הייתי מאד בעניינים של טכנולוגיה אבל הכתיבה הייתה חלטורה בלבד וכל מי שהכיר אותי ידע שאני שואפת לקריירה אקדמית. אני זוכרת מה חשבתי כשקיבלתי את הטלפון הזה. לרגע פלרטטתי עם המחשבה להגיד "דווקא אני!" ולהתחייב למשרה מלאה בעיתון לכמה שנים ולדחות את התוכניות להירשם לדוקטורט. אבל במקום זה אמרתי לו שאני לא מכירה ואני אחשוב על זה. שבוע אחר כך הופיע משוחרר צה"ל טרי בשם דרור גלוברמן במערכת, והשאר היסטוריה. 

מאז ולמשך שנים רבות אני משחקת בפרילאנס ובקושי כותבת רק בגלל שאני רוצה ללמד ואני רוצה קריירה אקדמית ורציתי לעשות את זה נכון ולצבור ניסיון בהוראה וידע רלוונטי. שנים רבות עברו ואני קרובה לסיום הדוקטורט, ממש עוד 4 חודשים הוא מוגש.  אבל המצחיק הוא, שאם דרור גלוברמן ואני נציע כיום למוסד אקדמי בחוג לתקשורת שני קורסים על עיתונות רשת, אין לי ספק שהסדנא שלו היא זו שתתקבל והוא גם יקבל עליה הרבה יותר כסף מכל איש סגל קיים. הייתי רוצה לומר שההיגיון מחייב ושבמדינה מתוקנת, המסלול שבחרתי יהיה "הנכון" והמתגמל יותר  אבל אין דבר כזה מדינה מתוקנת על כדור הארץ הזה. וגם ההיגיון פשט את הרגל. ובכל זאת, אני מסיימת את הדוקטורט כי אני כבר קרובה מדי לסיום מכדי להרים ידיים וכי קיבלתי כמה מלגות שירצו את הכסף חזרה אם אוותר. אבל בינינו, טעיתי. הייתה דרך קצרה וקלה יותר להשיג את כל מה שרציתי ואת מה שאני מרגישה שנועדתי לעשות.

אם נחזור לאו"פ, אני לא יודעת מי יישבר ראשון בשביתה הזו. אולי הסטודנטים. אבל גם אם לפתע פתאום תנאי השכר שלנו יהיו קצת יותר טובים, אני חוששת שזה לא יפתור את הבעיה השורשית של השחיקה בכבוד האדם והמטען שהוא מביא עימו. אולי בחו"ל זה אחרת. אולי באמריקה אפשר לפרנס משפחה ממשרת מורה או צלם במגזין טיולים, שומעים על דברים כאלה לפעמים. אולי אני אאלץ לבדוק את זה מקרוב כדי להצדיק את המטען הכבד והמיותר, כך נראה, של הדוקטורט הזה.  

 

***עדכון 3.5.09

וגלי כותבת לי בתגובה: "כתבת: כולם משתכרים הרבה הרבה פחות מדי. אני דוקטור ועשיתי שמונה שנים פוסט דוקטורטים ואני לא משתכרת בכלל. אני פשוט לא מרוויחה עכשיו כלום. למה? כי מכל המקומות אליהם אני פונה כבר שלוש שנים – כולל האוניברסיטה הפתוחה – אני מקבלת תשובות שליליות. אז המצב שלך טוב. במשך השלוש השנים האלה יצא לי לעבוד פעם אחת חמישה חודשים פעם בשבוע וזהו. זה הכל. חוץ מזה אני מובטלת לגמרי". 

וגם בחו"ל לא מזהיר. אין ספק שלעיתונאי אחד או אפילו לבלוגר יש יותר השפעה על העולם מלאיש אקדמיה כיום.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: