לדווח על זה, לחיות את זה

Read this post in English

 

*ראו עדכון בסוף הפוסט

לפני שבועיים החותרת יסמין פיינגולד התהפכה בירקון ולמעט אדם אחד שקפץ להצילה, השאר דיברו על זה שצריך להציל אותה, אולי להזעיק משטרה, וחלק אף שלפו מצלמות ופלאפונים ותיעדו את האירוע. אבל זה לא יהיה עוד פוסט שמתבכיין על האגואיזם והציניות בעידן הריאליטי. סבלנות. אני מאמינה בכל ליבי שהאנשים האלו עשו את חובתם האזרחית בצורה הכי טובה שבה הבינו אותה.

בחברה המערבית רווית אמצעי התקשורת, פרקטיקות תקשורתיות הוכרו כפרקטיקות פוליטיות וזן של אקטיביזם. כלומר, כשאתם כמתלוננים על משהו בבלוג שלכם, אתם לא פחות אקטיביסטים מאשר אדם שיוצא להפגין על כך. השטח הוא כבר לא בהכרח שם בחוץ, התקשורת היא מרחב לא פחות ולפעמים אף יותר משפיע. לכן אני מאמינה שאותם שולפי פלאפונים עשו זאת מתוך אכפתיות, כדרך הטובה ביותר שמצאו להשתתף בסיטואציה, דרך שעדיפה על בהייה פאסיבית או פשוט ללכת משם, דרך שבה הם מרגישים שהם עושים משהו לפחות: מיידעים אחרים, מזהירים, מהדהדים השראה. גם זה תפקיד חברתי.

הסמכות העיתונאית מבוססת על האנושיות של העיתונאי

ככל שהאינטרנט הופך לסביבת מדיה אזרחית, אזרחים מן השורה עומדים בפני דילמות נורמטיביות ואתיות שהיו פעם נחלת אנשי תקשורת מקצועיים בלבד. אנשי תקשורת מכירים היטב את הדילמה: האם להמשיך לתעד באופן מקצועי ואובייקטיבי כאילו אני לא כאן, או שמא עלי לומר משהו או לעשות משהו כאשר אני יכול להציל חיים, כי אני קודם כל אדם לפני שאני עיתונאי/צלם? יש לנו חוק כזה בארץ, וגם בתקנון מועצת העיתונות: "לא תעמוד על דם רעך". אם אתה יכול, אתה מחויב להושיט עזרה לזולת. האנושיות שלך קודמת לכל תפקיד שתעטה על עצמך גם אם אתה הפקאינג סי.אן.אן ואתה מפספס את הפאקינג סקופ.

עיתונאים טובים מעידים על עצמם שהם קודם כל בני אדם, שאכפת להם ממה שהם מסקרים ופעמים רבות מוצאים אותם מעורבים בכך רגשית ופוליטית. אם רצינו סיקור טכני נטול רגשות היינו מרשתים את העולם במצלמות רשת וצורכים חדשות שהורכבו על ידי אלגוריתמים. באופן פרדוכסלי, המשמעות והסמכות של הדיווח העיתונאי היא דווקא מהמקום של החוויה האנושית, שהפרופסיה העיתונאית משנית לה.

אז על אחת כמה וכמה, אנחנו, האזרחים המתעדים החובבים, שמסתתרים מאחורי חובת התיעוד מפני הרגשות שלנו; משתמשים בטכנולוגיות התיעוד כדי לתווך את החוויה ולכוונן את עוצמת הרגש לרמה פחותה. אני זוכרת איך עשיתי את זה במודע בשוק של רונג'יאנג בסין, כשיכולתי לעבור ליד הדוכן שבו פשטו לכלבים את העור רק דרך עדשת המצלמה. ובמקרה של יסמין, המצלמה עוזרת להדחיק אולי את חוסר האונים של מי שלא יכול להביא את עצמו לקפוץ למים המזוהמים, אבל רוצה להרגיש שהוא עושה משהו, לעזאזל.

לפעול בחברה של צופים זו לא בחירה נורמלית

תיעוד החיים כשגרה היא דבר מייבש רגשית: אם כולם מתעדים את ומדברים על, מי יישאר לחיות ולחוות את?  לא פעם הפסקתי לכתוב בבלוג הזה מחשש שהנרטיב של התיעוד והפרשנות מקדימים וממסגרים לי את החוויה, ואם אני מוותרת על זמן העיכול הפנימי ויורקת דברים חצי אפויים, הצמיחה שלי נפגעת וגם העוצמה של המהות אותה אני חולקת.

כשהתיעוד והתיווך הופכים לשגרה המרחיקה אותנו מהרגש, אנו על סף אותה סכנה דיסטופית של סרטי המדע הבדיוני, שמכונות ישלטו באדם וימחקו את אנושיותו. האיום הזה מתממש עתה ברמה הוירטואלית, כאשר המכונה מציעה תיווך והקהייה של הרגש והחוויה, שותלת במוחינו את הפחד השקרי שאין לנו את הכלים המתאימים להיות מוצפים ברגש, לחוות ולהכיל את עצמנו. שהטכנולוגיה השקולה, הקרה והאובייקטיבית תתמודד יותר טוב עם המציאות מהיצור האנושי עתיר החושים שאנחנו. אנו סומכים על הטכנולוגיות כל כך שאנו משועבדים להן במקום להשתמש בהן.

וככה אנחנו מגיעים להתבונן על יסמין פיינגולד נאבקת על חייה בירקון דרך העדשה. וזה נורמלי. הלא נורמלי הוא זה שקפץ להציל אותה. עובדה שהוא אפילו קיבל פרס מהנשיא על הבחירה החריגה הזו: לפעול בחברה של צופים, להגיב בחברה של פרשנים, לחוות בחברה של עדים ומתעדים.

  
נ.ב. מדהים שזה בדיוק החומר שאנחנו לומדים בעין השלישית השבוע. אתם מוזמנים לקבל קריאה על כך ביום שלישי הקרוב.   

 

עדכון 23.5.09: ואולי זה הרבה יותר פשוט מזה. תיעוד, צילום, טוויטר, לצלצל לחבר תוך כדי… זה חלק מהאופן שבו אנחנו חווים עכשיו. זה חלק מהחוויה. אנחנו חווים לא רק דרך הגוף אלא גם דרך טכנולוגיה.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 21 במאי 2009 at 19:40

    תשימי לב שהאמיץ שניסה להציל מוגדר אצלך כפראייר, בעוד שהמצלמים להנאתם מוגדרים אצלך כמעורבים ואזרחים למופת.

    "
    הלא נורמלי הוא זה שקפץ להציל אותה
    "

  • כרמל  On 21 במאי 2009 at 20:11

    זה קטע ביקורתי ולכן הוא כתוב בצורה אירונית. האיש שהציל אמור להיות נורמלי, לא גיבור. אני רוצה לחיות בחברה שבה כל אחד היה קופץ להציל, זה טבעי. אבל אם הוא היחיד וזה כל כך יוצא דופן שהוא מקבל פרס מהנשיא על הדבר הכי מתבקש וטבעי בעולם, זו תעודת עניות מטורפת לחברה שלנו.

    מצד שני, צריך לראות את הפעולות של המצלמים בקונטקסט וזו המטרה השניה של הקטע. נהיינו בחרה של עיתונות זארחית, אז אלו חלק מההשלכות, שבני אדם מתמודדים עם דילמות אתיות ומקצועיות שעד כה היו שמורות לעיתונאים.

  • קרחום  On 21 במאי 2009 at 22:14

    ההגדרה של עיתונאים יכולה להיות רחבה, ואם כבר רואים בעוברי אורח שצילמו את האירוע בפלאפון כעיתונאים ש"עשו את חובתם האזרחית בצורה הכי טובה שבה הבינו אותה", אז קודם כל הם עיתונאים צהובים-פאפארצ'י עד כדי בחילה, ושנית, החובה האזרחית שלהם היתה, בדיוק כמו עיתונאים "אמיתיים" מהז'אנר שלהם, להביא כמה שיותר רייטינג על ידי נגיעה בנקודות היותר נמוכות.

    לדעתי בעיקר מה שעבר להם בראש זה איך הם מראים את זה לכל החבר'ה, ומרגישים נורא מגניב שהם היו שם (ולהוכחה הצילום) ואחרים לא. לקרוא למה שהם עושים אכפתיות, ולהשוות את זה לאקטיביזם, זה כבר שיא פוסט מודרני והדחקתי שאפילו לי קשה לעכל 🙂

  • כרמל  On 21 במאי 2009 at 23:37

    אז אנחנו לא יודעים מה הם חשבו. אבל אני מעדיפה לחשוב שבגלל הפוסט מודרניות והוירטואליות שפשטה בכל, הסיבה שהם שולחים יד לסלולארי היא התמודדות גרועה עם ניהול רגשות ותחושה של חובת דיווח, מאשר סתם ציניות מפגרת חסרת כל אנושיות. אני תמיד מפרגנת לאנשים על כך שהם עושים את המיטב שהם יכולים לפי מה שהם מבינים ואני מנסה לראות איך זה הגיוני שזה ככה. זו אפשרות, לפחות.

  • שאול  On 21 במאי 2009 at 23:39

    מרתק ועם זאת לזבל את השכל. תכלס החבר'ה שעמדו שם אלה חבורת פחדנים חארות. אלה שגם צילמו אלה טיפוסים שכנראה חשוב להם שגם הנכדים שלהם בבוא היום ידעו כמה שהם היו חארות.

  • קורא אנונימי  On 21 במאי 2009 at 23:52

    את האמת, אם הייתי שם לא יודע אם הייתי קופץ. אני מקווה שכן.
    השם סאשה אלתרמן עדיין מהדהד בזכרוני. אני משער שאם זה היה במקום אחר חוץ מהירקון (שפך הקישון למשל) היו יותר קופצים.

  • קרחום  On 21 במאי 2009 at 23:58

    לא אמרתי שזו ציניות מפגרת חסרת כל אנושיות, ואני מקבל את ההסבר שלך על התמודדות גרועה עם ניהול רגשות ועל זה שצריך לפרגן. אני פשוט לא מסכים עם זה שזה עדיף בהרבה על בהייה פסיבית, או להמשיך ללכת.

  • הערה  On 22 במאי 2009 at 16:55

    לא כולם קופצים לעזור גם בתאונת דרכים על הכביש
    הרבה נהגים מאיטים מסתכלים וממשיכים הלאה. אבל מכאן ועד לצלם את הארוע בירקון? ואת אומרת שאת מבינה אותם כי הם לא יודעים להתמודד עם הרגשות שלהם? כאן דרך הפרשנות שלך מעוותת. תארי לך שכל תאונה על הכביש היו יוצאים נהגים ומצלמים, מה שקרה בירקון זו תאונה מחרידה ומצערת. להרים מצלמה ולצלם תאונה מחרידה שמתרחשת מול העיניים
    ועוד בזמן התרחשותה זו רשעות אכזרית ואופי אנושי ישראלי – רע איום ומחורבן.

  • כרמל  On 22 במאי 2009 at 18:32

    זה לא נראה לכם משהו גלובלי שקשור לחינוך שלנו להיות צופים ומתעדים? אולי אתם צודקים ואני האופטימית שמנסה לראות איך הכל זה לא באשמתנו אלא פשוט המנגנונים שעוטפים אותנו. בכל מקרה עצוב לי שהאדם היחיד שפעל הופך להיות החריג. הרבה פעמים חשבתי מה הייתי עושה במצב כזה. אני לא כ"כ יודעת לשחות אז מן הסתם הייתי נכשלת במבחן הירקון אבל אין לי ספק שהייתי נחלצת לעזרה אוטומאטית במקומות שבהם הקונגפו שלי יכול להיות הנדי, וזה נראה לי סופר טבעי ולא ראוי לאותות גבורה מהנשיא…

  • אסף  On 23 במאי 2009 at 12:40

    ואפילו יצא לו פוסט מעניין רפלקטיבי ומורכב
    על הסוגיה הזאת
    של להתערב או לצפות

    הוא לא הצליח להסביר לעצמו למה הוא
    שלף מצלמה אחרי שעזר לתפוס עבריין מין
    http://effifuks.blogli.co.il/archives/749

  • כרמל  On 23 במאי 2009 at 23:47

    וזה אל רק מצלמה, התעדכנתי בזמן אמת בטוויטר של אפי בזמן שהמתין לשוטרים. וכן יש שם חיבור לחובת דיווח של בלוגר…

  • נמי  On 24 במאי 2009 at 1:27

    אז אני רק אזרוק פנימה את זה:
    http://www.nekudotaim.co.il/?p=212

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: