זכרון רומנטי

עובר עלי יום של זיכרונות. אני עדיין עוברת על חומרים ששוחזרו לי מתוך הדיסק הקשיח שקרס לפני שבועיים ונתקלתי בהתחלות של ספרים וסיפורים קצרים שכתבתי לפני 13 שנה. זה כתוב לא רע בכלל אבל זה מדהים כמה מעט ידעתי אז על עצמי, על יחסים ועל מה שמניע אנשים.

ופתאום נזכרתי במשהו שלא חשבתי עליו שנים. כמה רומנטית הייתי כשהייתי קטנה. בצבא קראתי את הספר "מינוטאור" של בנימין תמוז ונשביתי בקסם הוירטואליות עוד לפני שהכרתי את המילה. גיבור הסיפור הוא איש מוסד שנדלק על תיכוניסטית שהוא רואה באוטובוס והוא מאתר אותה ומתחיל לשלוח לה מכתבים. אני זוכרת שהוקסמתי מאיך שהוא קבע איתה פגישה על ציר הזמן במקום במרחב: שלח לה תקליט וקבע איתה זמן להאזין לאותו השיר באותו הרגע – זו פגישתם הראשונה. קשר המכתבים הופך הדדי מתישהו למרות שהיא מעולם לא בטוחה לחלוטין מי הוא באמת. הוא צל שמלווה אותה כל חייה, גבר אידיאלי וירטואלי שמסרב להתממש בחייה בזמן שהיא יוצאת עם אחרים ואפילו כמעט מתחתנת.

לא היה אז עוד אינטרנט ואני הייתי נגמלת טרייה מהתכתבויות עם כל מני סרבים באמצעות "שלח מכתבך" של "מעריב לנוער" וכל כך רציתי להטיל צל גדול ודרמטי כזה על חייו של מישהו מעניין. לבנות את עצמי כדמות כזו, "לעשות מינוטאור" למישהו, קראתי לזה ביני לבין עצמי. זו הייתה התשוקה הרומנטית שלי בגיל 19. אבל בגלל שאני אני, לא הסתפקתי במחשבה חולפת. עשיתי את זה. זה סיפור שלא ייאמן, כשחושבים על זה היום.

לקחתי טרמפ צבאי בוקר אחד עם מ"פ יפה מהצנחנים וממקומי במושב האחורי של הרכב התבוננתי בו באמצעות המראה הפנורמית וגורלו נחרץ. עוד לפני שהיה אפשר לגגל, עשיתי מיני-עבודת מודיעין ולפי מספר הרכב איתרתי אותו והוצאתי עליו "תקשורת" צבאית עם כתובת. בתור התחלה שלחתי לו את הספר "מינוטאור" עם הקדשה מסקרנת. אחרי חודש התחלתי לכתוב. מכתב, לפעמים שניים בשבוע. ללא כתובת שולח מאחור ותמיד נשלח ממקום אחר ברחבי הארץ כדי לבלבל (שירתתי במפח"ש-ז"ל וביקשתי ממגוון אנשים לשים את המכתב בדואר בשבילי במקום מגוריהם). נהניתי כל כך מההרפתקה, מהאפשרות שיצרתי לעצמי לכתוב בלוג אישי חושפני לקהל של אדם אחד שלעולם לא אפגוש, ליצור דמות בדויה אמיתית כל כך.

אחרי כמה חודשים, בדיוק כמו אחרי כמה שנים בספר, זה התחיל להציק לי שאין פידבק. אולי הוא בכלל זורק את זה לפח, אולי זה בכלל לא מגיע אליו. עמדתי להשתחרר ולהתחיל ללמוד באונ' העברית אז החלטתי לחכות עד אז ולשכור תיבת דואר אנונימית שם, כמו בספר, כדי לתת לו הזדמנות לכתוב חזרה, אם זה רלוונטי, או פשוט להפסיק עם השטות הרומנטית הזאת במקרה שלא יהיה מענה. אבל לא הספקתי להגיע לשלב הזה. ופה הסיפור האמיתי שלי הופך עוד יותר קסום מהמינוטאור המקורי.

יום אחד לאחר כשנה-שנה וחצי, קיבלתי מהמ"פ שלי מכתב אנונימי עם שיר/חידה בחרוזים. הבנתי מיד שאני לא היחידה שהמכתב נשלח אליה ושהוא מחפש אותי. כנראה שמבלי משים שחררתי פרטים כלליים על סביבות הגיל או תאריך הגיוס או השחרור שלי והוא שם יד על מאגר מידע צבאי כלשהו ומפגיז את בנות מחזור הגיוס שלי. כתבתי לו על זה. אבל המסכן לא ידע מי מעשרות הבנות להן כתב ענתה לו. הוא רק ידע שהוא קרוב.

עברו הרבה שנים מאז. אני לא זוכרת מה קרה שם ומה כתבתי במכתב הבא שגרם לו לצמצם את ההימור ולהגיע אלי. בשלב הזה כבר רציתי שהוא ימצא אותי. אבל אני זוכרת היטב את הפגישה שלנו. כמה הוא נראה אחרת שנה וחצי אחרי הטרמפ הזה. לא הייתי מזהה אותו ברחוב. אולי לא הייתי בוחרת בו כמטרה לפנטזיה הזו בכלל. התלהבתי ממה שסיפר לי. איך בדיוק השתחרר מהצבא ולקח את  הספר ששלחתי לו לחופשה באפריקה, ושהשותף שלו לטיול התלהב מהסיפור והם קיצרו את הטיול וחזרו הביתה, עברו על המכתבים שלי והרכיבו פרופיל וחיפשו אותי במאגרים צבאיים של הח"ן.

אבל כשכל האקשן נרגע, השתררה בינינו שתיקה עצובה. שנינו ידענו משהו שלא יכולתי לבטא אז במילים. ברגע ההוא למדתי משהו חשוב על רומנטיקה: שאין קשר הכרחי בינה לבין אהבה ויחסים. שזה בכלל לא רלוונטי לצאת באמת עם בחור שעשית לו כזה טרראם מהסרטים. שכבני אדם סתמיים לעולם לא נספיק זה לזו ולא נגיע למדרגה של הריגוש שעליה ריחפנו כשהיינו וירטואליים זה לזו. שליצור את עצמנו כסימולקרה זה יותר מרגש מלהיות אנחנו. לא היה לנו באמת סיכוי ועכשיו איבדנו גם את האנונימיות המסקרנת שאפשרה את החוויה המיוחדת. השתיקה הייתה שתיקה של אבל ואובדן. שנינו הבנו שהרומאן הספרותי הזה רק לכאורה הוביל למפגש, אבל בפועל איבדנו את מהותו ברגע שניסינו לגעת בו. תמיד כעסתי על אלכס, גיבור "מינוטאור" שמתח ככה את תיאה הצעירה וסרב לפגוש אותה גם כשהתחננה, כשהתאהבה בו דרך המכתבים. אבל אלכס היה בן 41 נשוי עם ילדים ולכן ידע משהו שלא ידעתי: שרומנטיקה קיימת רק במרחב הפנטזיה. יחסים זו אופרה אחרת.

שנים אחר כך הגיע האינטרנט. רק בדיעבד אני מקשרת בין החדווה שבה ניגשתי לרומאנים וירטואליים לבין רומנטיקת המינוטאור שלי. איך לא ראיתי את זה קודם. מדי פעם עוד התכתבנו, רועי ואני. כך קראו לו, רועי. הוא סיפר לי שהוא לומד פסיכולוגיה באונ' ת"א עכשיו, ושהוא הכיר מישהי חמודה. שנים אחר כך ראיתי אותו בגני התערוכה, הבנתי שהוא עובד בשיווק או מכירות של אחת החברות שהציגו. לא ניגשתי אליו. הוא נראה כל כך בוגר, בורגני. אם הוא בכלל זוכר את הסיפור הזה זה ודאי מקוטלג אצלו כמשובת נעורים בתקופה הילדותית-פואטית. רק אני נשארתי ילדה. רומנטיקנית מפגרת. מסרבת להתבגר, להתברגן. מסרבת לחיות סתם בשביל לחיות גם כשהפסקתי לחכות למשהו גדול מהחיים שיקרה.

תודה לאיתמר שאלתיאל המתוק שניהל איתי שיחה פילוסופית על הבוקר על משהו אחר לגמרי, והזכיר לי פתאום כמה אהבתי להיות סימולקרום.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איילת  On 23 ביוני 2009 at 18:45

    יפה, אהבתי את הסיפור ואת האבחנות,
    הזכיר לי גם דרמות ספרותיות מהמציאות שלי,
    אבל אני שלא כמוך כן הצלחתי להמשיך את הפנטזיה במציאות,
    לא תמיד זה נמשך מספיק זמן,אבל עדיין מאמינה שהקסם הזה קיים וחשוב להאמין ולשאוף אליו,
    תודה

  • קרן  On 23 ביוני 2009 at 20:37

    אם זה לא היה אמיתי, היה צריך להמציא את זה
    יופי של סיפור!

    מניסיון אני יכולה לומר שניתן בהחלט להמשיך את הקסם גם במישור המציאות. מעין רומנטיקה באמצעים אחרים 🙂

  • ימימה  On 23 ביוני 2009 at 22:39

    ויש גם רומנטיקה במציאות. אני מכירה זוג אחד שהוא מצא אותה בחברה' אחרי שהתגרש, והזכיר לה שהיה מאוהב בה כל הילדות כשהיו יחד בתנועה. (נדמה לי שהוא היה המדריך שלה.)

  • שי  On 24 ביוני 2009 at 1:20

    טוב נו, אבל אני רומנטיקנית-קיטשית ידוע.

  • חנה בית הלחמי  On 24 ביוני 2009 at 7:39

    ואני שמחה שפגשתי אותך לעניינינו רגע לפני שקרס ההארד-דיסק…

  • שרון רז  On 24 ביוני 2009 at 7:50

    "ברגע ההוא למדתי משהו חשוב על רומנטיקה: שאין קשר הכרחי בינה לבין אהבה ויחסים"
    יופי של רשימה

  • רחל  On 24 ביוני 2009 at 12:32

    אלא לרצות את האפשר.
    כתבת נהדר.
    חיבוק.

  • לי עברון-ועקנין  On 24 ביוני 2009 at 17:03

    תודה!

  • נמי  On 26 ביוני 2009 at 21:25

    תודה.
    ומחזקת את קרן, אם זה לא היה אמיתי, היה צריך להמציא את זה.

  • תמר  On 28 ביוני 2009 at 2:45

    מגביר את האהבה לכדור הארץ הנדיר שלנו שהוא ישות חיה ונושמת
    כך אני רואה את הבית הגלובלי שלנו
    אהבה ולא רק ההשרדות, היא הכוח העוצמתי שיחבר אותנו לתובנה הנכונה של יצירת חיים בהרמוניה
    עם העולם שלנו. טכנואמפטיה
    כדור הארץ הוא המשכו של הגוף הזערורי שלנו

    אני ממשיכה לראות את הסרט

    ………..תודה כרמל….. ותודה שי

  • תמר  On 28 ביוני 2009 at 3:02

    אהבתי מאוד וכל מילה בהקשר אמיתי לפוסט הנוכחי
    הזכרת לי נדחקות (ארועים שיצרתי והספקתי להדחיק(

    , ההתבורג-נות היא רק בראש

  • דבורית  On 25 באוקטובר 2009 at 0:02

    כן כן, מעורר זכרונות מהימים בהם היה צריך ממש להתאמץ כדי לחקור על אודות מישהו.
    הכל היה מוחשי כל כך, ניירות, בולים, טלפונים, מאגרי מידע

    רק האכזבה לא השתנתה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: