יוצאת מאזור הנוחות שלי בלוקסמבורג*

Read this post in English

בבוקר השני להכשרה בדיאלוג בין תרבותי שניתנה לבלוגרים מ-17 מדינות ים תיכוניות מטעם קרן אנה לינד, הכנסייה העתיקה בלוקסמבורג שבה נערכו שיעורינו הוסבה  לקזינו: התיישבנו בקבוצות אקראיות של חמישה בלוגרים בחמישה שולחנות, וצ'אבי, המרצה שאוהב שיטות חינוך בלתי פורמאליות בעליל, לימד אותנו משחק שנקרא בארגה (שזה וויסט עם טוויסט). לאחר כל סבב, המנצח של כל שולחן עובר לשולחן מימין והמפסיד עובר לשולחן משמאל וככה כל הזמן יש תחלופה של 2 אנשים בכל שולחן. והכי חשוב, אסור לנו לדבר בכלל לכל אורך המשחק. מה שלא ידענו זה שהכללים שחולקו לכל שולחן היו שונים במקצת.

פוליטיקה של זהויות נטולת קפאין

כבר בסבב הראשון כשהפסדתי ועברתי לשולחן אחר, קלטתי שהמשחק הוא מטאפורה להגירה לתרבות חדשה. ובהגירה כמו בהגירה, עד מהרה קלטתי שמשהו דפוק לגמרי בשיטה של הארץ החדשה. כשהם טענו שניצחתי פרצתי בצחוק וסימנתי להם בפנטומימה שהם קצת משוגעים אבל התאמתי את עצמי. הנחתי שאני לא הבנתי ממש את הכללים או שהם פירשו את זה קצת אחרת, וזרמתי עם זה. יצא לי להיות בסה"כ בשני שולחנות שבהם החוויה הייתה הזויה לגמרי ואי אפשר היה לתקשר על זה, לאחר שרשרת הפסדים וניצחונות שבכלל לא הבנתי על פי אילו כללים התרחשו, שבתי לשולחן המקורי שלי והתקבלתי בצהלות פנטומימה וחיבוקים. כל כך שמחתי לחזור "הביתה".

בתום המשחק הפרנו את השתיקה ופירקנו את המטאפורה. זה היה מדהים להיווכח שכולנו תופסים את עצמנו כליברליים וגלובליים, אבל הסטריאוטיפים התרבותיים התת מודעים שלנו צפים במצבי חוסר וודאות. אני יצאתי היהודייה הקלאסית שישר יצרה לעצמה בית, לא סביב "החוקים" כמו סביב הקהילה מהשולחן המקורי. זרמתי עם החוקים בשולחנות אחרים ולקחתי הכול בקלות, אבל לא באמת ניסיתי להשתלב ועמוק בפנים זלזלתי ב"תרבויות" החדשות כי האמנתי שהשולחן המקורי שלי היה טוב יותר ושהייתה לו את "האמת", ההבנה הטובה יותר של המשחק.

היווני האורתודוכסי מקפריסין שהיה בשולחן המקורי שלי עבר כמעט את כל השולחנות האחרים בחדר ולקח על עצמו את תפקיד המיסיונר/אימפריאליסט, כשהוא משוכנע שהוא מבין את החוקים האמיתיים של המשחק וכופה אותם על כל שולחן. ה"עולם" נכנע בפניו בבלבול עד שהוא נקלע לאותו שולחן עם הבלוגרית הפלסטינית שעשתה לו אינתיפאדה. מאוחר יותר היא סיפרה שאף שולחן לא הרגיש כמו בית, ובכל מקום הרגישה מרומה ומתוסכלת. התבוננתי בחמלה בהבדל בין מנטאליות הפליטה שלה שכבר לא סומכת על אף אחד, לבין המנטאליות הקהילתית שלי, שמיהרתי להפוך את השולחן שלי למשפחה יהודית חמה; והבנתי שאלו שתי אסטרטגיות שונות להתמודד עם מקור מאד דומה.

 

הבלוגר הקפריסאי בהתמודדות עם ההתנגדות הפלסטינית. ממצלמתה של הבלוגרית הפלסטינית.

הבלוגרית הלבנונית, למשל, סיפרה שהמשחק הזכיר לה את לבנון שבה לכל מיליציה יש חוקים משלה והדרך היחידה לשרוד היא ליצור בריתות. היא אכן יצרה ברית עם הבריטי כשהם היו ה"ותיקים" ביותר בשולחן שלהם וניסו ללמד כל מי שהגיע ליישר קו איתם עוד לפני שהבלבול יגיע. הבלוגרים המצרים, לעומת זאת, למדו מהר את החוקים בכל שולחן חדש וניצחו בכל מקום. כשהמצרי "שלנו" חזר לשולחן הביתי, הוא חזק בצ'יק לחוקים שלנו אך הביא איתו שיטת רישום נקודות יעילה יותר.

סובלנות היא יכולת לשהות באזור המתיחה

נכנסנו לחדר קטן יותר, נסערים ועמוסי מחשבות, כדי לקבל הסבר תיאורטי למה שחווינו. צ'אבי הסביר שאנשים עושים הכול כדי להישאר באזור הנוחות שלהם (או לחזור אליו) אבל למידה מתרחשת רק באזור המתיחה (stretch zone). אך אם מותחים אותנו יותר מדי אנחנו באזור הפאניקה ושם כשאנחנו משתוללים מכעס/תסכול/היסטריה, הלמידה שוב משותקת. סובלנות, הוא הגדיר, היא היכולת לשהות באזור המתיחה, להכיל את המתח, לקבל, להסתגל ובסוף לעשות איזו שהיא אינטגרציה עם הידע הקודם, מה שמרחיב את אזור הנוחות וזוהי למעשה הדינאמיקה של צמיחה פנימית. לתפיסתי, הבלוגרית הפלסטינית ואני גילמנו את התת מודע הפסיכולוגי של הסכסוך: אני מנסה להסתגר באזור הנוחות שלי והיא נמתחת בנסיקה לאזור הפאניקה ובינינו פעורה תהום של מתח שדורשת משתינו להתמתח קצת, לקחת סיכון בשביל הסיכוי לצמוח.

כשאנו פוגשים באחרות, במובן הלוינסי, אנחנו בדרך כלל אתנוצנטריים. לא בהכרח שוללים את האחר או מתגוננים מפניו אבל לרוב עושים לו מיזעור (minimization). מזעור או הקטנה, זו צורה יומיומית מעודנת של אתנוצנטריות שבמסגרתה אנחנו באים עם כוונות טובות לכבד את האחר (או סתם פוליטיקלי קורקט) אבל למעשה חושבים שהדעות שלנו טובות יותר ושהם קצת הזויים.  צ'אבי הציע בזהירות שלעיתים נדירות אנחנו באמת בדיאלוג, באמת נפתחים להקשיב כדי לקבל ולהטמיע משהו חדש.

ההכשרה הקצרה, המרוכזת והמדהימה הזאת סיפקה לי אינספור הזדמנויות לשהות באזור המתיחה.  הבולטת שבהן הייתה בערב שבו כל בלוגר הציג מאכלים וסמלים אחרים מתרבותו: עמדתי עם מצלמה מול התצוגה המרהיבה של הבלוגרית הפלסטינית, פלוס דגל, פלוס חלבה, על השולחן הכי גדול בחדר. ציפיתי שזה יהיה קצת מביך, אבל כשהיא פותחת מצגת עם תמונות מירושלים ויפו אני מתחילה לאבד צבע ומודה לאל שלא ניסיתי להמחיש את הים בתל אביב בשולחן שלי. כשהיא מוסיפה שגם ישו היה פלסטיני, על רקע תמונות מכנסיית מריה בנצרת, המוח שלי מנסה להשאיר את הנשימה על כנה בעזרת מחשבה הומוריסטית: צריך לעדכן את מל גיבסון שיעשה מיד סרט נוסף וירד ליהודים מהגב. אבל זה לא עוזר, אני מתחילה לרעוד קצת עד כי אני נאלצת לכבות את המצלמה, אני כבר לא יציבה.

הבלוגר המצרי תפס את הרגע הזה שבו תרבות פלסטין מוצגת ואני מצלמת…

להיות חזק זה להרגיש יותר נוח באזור המתיחה

מה קורה לי? ממתי סמלים מטרידים את מנוחתי? אין לי כוח להתעוררות של הגן היהודי הרדום שמתחיל לפחד בשם כל אבות אבותיו שהוא הולך לאבד את מעט השלווה שהשיג לעצמו במחיר כבד כל כך. למה אני צריכה לצנר אותו בגוף שלי? אז ככה מרגיש איזור המתיחה? אני מנסה למצוא נחמה קטנה בכך שאני לומדת לפתח סובלנות אמיתית מחוץ לבועה הישראלית שבה לא פוגשים כל יום רטוריקה כזאת, אפילו לא בשמאל הישראלי. תורי להציג מיד אחרי זה, וכשהקול שלי עדיין חצי חנוק והגוף רועד קלות, אני פותחת שקית במבה בשביל כולם, ומתחילה לאט לאט או אולי דווקא מהר-מהר לדבר, להתרכז במה שאנחנו כן יוצרים כאן. כי אנחנו עם יוצר ויצירתי. תנו לנו מטר רבוע של ביצות ונעשה ממנו חממת ירקות עם מכון מחקר טכנולוגי מוביל בצידה, ובמסורת הזאת אני גאה. במה שעוד לא הושחת על ידי הכיבוש והטיפשות וכל מה שנקלענו לתוכו בניסיון להגן בכל מחיר על איזור הנוחות שלנו.

בלילה ההוא לא ישנתי בכלל ובכיתי בלי סוף, בלי להבין למה אני בוכה בכלל. יומיים אחרי נדמה לי שאני מבינה על מה בכיתי, על מה אני עדיין דומעת כשאני רושמת שורות אלו. על שני העמים הללו ששניהם קורבנות, נוודים שאף אחד לא רוצה, ושניהם מזגזגים בטירוף בין תודעת הקורבן לתודעת התוקף האלים, ושאין דרך לשבור את המעגל בלי לקחת סיכון להיחשף לכאב ולאובדן. ושחצי מהאנשים שהולכים ברחובות העיר שלי הם גזענים מחליאים וחשוכים כל כך שמתים מפחד לחוש כאב קל שבקלים, והחצי השני מדהימים, רגישים ויצירתיים שמביאים ידע ואור גדול כל כך לעולם הזה, והתמהיל של כולם ביחד זה כל מה שיש לי. זה השולחן הביתי שלי, בו אני מנסה להתקרקע בתוך מערבולת. אני יכולה להתבייש ב"משפחה" שלי ולכעוס עליה, אבל אני לא מפסיקה לאהוב אותם ולא יכולה לעקור את שורשיהם מהעץ שלי, תלויה בהם לבטחוני.

בערב התרבות, הבלוגרית הפלסטינית חילקה לכולם צמיד עם צבעי דגל פלסטין וגם אני לקחתי אחד. לקחתי אותו כי קשה לי להסתכל עליו. אבל בכל פעם שאני מסתכלת עליו אני מציצה החוצה קצת מאזור הנוחות שלי, אני חווה את העקצוץ של המפגש האמיתי עם האחרות (Otherness) והאיום על האגו הכרוך בהגדרות מתחרות לאותה מציאות. וכשאני מתבוננת בצמיד אני מזכירה לעצמי שהמשמעות האמיתית של להיות חזקה היא לא להתנשא ולהתגונן באמצעות התקפה ושלילת האחר, אלא לנשום עמוק ולהכיל את הפחד והמתח, ולהתחיל, לאט לאט, להרגיש עם זה יותר בנוח.

 

* יש אירוניה בכותרת הזו, כי לוקסמבורג היא מקום שליו כל כך שזה מרדים.

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עופר  On 1 באוגוסט 2009 at 2:31

    תודה

  • מרית  On 1 באוגוסט 2009 at 7:50

    מה שעופר אמר. בדיוק

  • רחל  On 1 באוגוסט 2009 at 9:46

    חיבוק.

  • שי  On 1 באוגוסט 2009 at 11:37

    תודה.

    (ונחמד שהחזרת את התגובות כאן. מתבגרים, משתנים…)

  • נעה  On 1 באוגוסט 2009 at 12:16

    פוסט מדהים.

  • מירי  On 1 באוגוסט 2009 at 12:40

    רשימה מרתקת ומשמעותית, תודה לך.

  • יאסר  On 1 באוגוסט 2009 at 17:55

    גם בודהה היה פלסטיני. מה, לא?

    לא חשוב. העיקר "לא להתנשא" כי "חצי מהאנשים שהולכים ברחובות העיר שלי הם גזענים מחליאים וחשוכים". ולכן נורא צריך "להבין" את הפלסטינים המסכנים האלה.

    מעניין מתי אותם פלסטינים נאורים יודו שלמעשה הם עם פרימיטיבי ורצחני, שאם הם היו מנצחים ב48 אז לא היה נשאר כאן אפילו יהודי אחד בחיים, ושאין להם עד היום מדינה זה אולי גם בגללנו, אבל בעיקר בגללם.

    אבל למה שיודו אם כרמל ושאר החצי הנאור בישראל מוכן להסכים לכל סילוף היסטורי ויוצא מעורו כדי לשכב על הרצפה ושישתינו עליו בקשת?

  • כרמל  On 1 באוגוסט 2009 at 18:40

    לא להגיב/להתקיף מיד זה שונה מלהסכים עם זה. ברור שאני לא מסכימה עם כלום ולא מתבטלת ואפילו לא מתנחמדת. אבל נראה לי שפספסת את המסר העיקרי של הפוסט שהסובלנות היא היכולת לשהות במקום המרגיז הזה שאיתו אתה לא מסכים ואותו אתה לא מקבל, כי זה נכון עבור מישהו אחר ולא תוכל לשנות את זה גם אם תפגיז אותו. שניכם צריכים לחיות עם זה למרות אי ההסכמה. אז מה אתה מציע? הרשת מלאה בויכוחים שכל אחד מביא את הרטוריקה והפרשנות ההיסטורית שלו ואף אחד לא מקשיב. היה לי שם משהו אחר. וזה שהקשבתי לא אומר שהסכמתי!!! אם זה מה שהבנתממני אז צר לי לבשר לך אבל *אתה* לא הקשבת – לפוסט הזה.

  • תמר  On 1 באוגוסט 2009 at 21:44

    את יוצרת מרחב חדש בתוכך כשאת נוכחת ומתבוננת ללא מחשבה, שפיטה, ללא הדיאלוג השוטף של המיינד, את מתבוננת, מודעות טהורה ורואה את הפלסטינאית את הפרחים האדומים על השמלה שלה ואיך היא מנכסת לעצמה, מנואשות, מכאב, שורשים וצורות שאינם שלה ובכך היא מבטלת את הקיום שלך. ואז הצורה שבך מתעוררת, את בוכה כי המודעות הטהורה שבך מבינה שאנשים פועלים וחיים מתוך הזהות המובנית ולא מתוך המהות, אולי זו בעצם המשמעות של הגאולה, אילו רק לרגע הפלסטינאית הייתה משתחררת מהעמדה היצוגית שהיא כל כך מזדהה איתה מתבוננת בך רואה את החדר את החלל, שומעת קולות אחרים,
    כי בסופו של דבר כמו כולנו, היא את אני מזדהות עם צורות עם זכרונות וכאבים עם יחסיות וערכים עם המלל האין סופי והרעש
    זה כייף לעצור את המלל ופשוט להתבונן, לחוש את זרימת החיים בגוף ולגלות….

    נראה לי שהמצרים עלו על זה (:

  • יאסר  On 2 באוגוסט 2009 at 0:06

    ברור שאת לא מסכימה עם כלום ולא מתבטלת ואפילו לא מתנחמדת. מה פתאום? וההצהרה שחצי מאיתנו (למה רק חצי, כולם! תשאלי את הבלוגרית ההיא) הם גזענים מחליאים וחשוכים (בניגוד לפלסטינים שאצלם כידוע 100% שוחרי שלום וסובלנים) היא סתם ציון עובדה בלתי ניתנת לעירעור.

    אז לפני שאת מטיפה לכולנו שהסובלנות היא היכולת לשהות במקום המרגיז הזה, כדאי אולי להזכיר שלחברה שלך ולחברים שלה יש עוד דרך רבה לעשות – למשל לא להתפוצץ באוטובוסים, לא לרצוח אנשים בגלל נטייתם המינית, להפסיק להחשיב את האישה כרכוש ועוד כאלה. אחר כך הם יכולים לבוא לדבר על סובלנות ועל ישו הפלסטיני. אבל עד אז שלא יטיפו לי מוסר בכנסים בינלאומיים ו/או בכל מקום אחר.

  • כרמל  On 2 באוגוסט 2009 at 11:03

    אף אחד לא אמר שאין אלימות מצדם. אף אחד לא הטיף לי מוסר שם. אפילו לא הבלוגרית הפלסטינית. יש בשני הצדדים אבל אני מדברת על הצד שלי ועל הרגשות שלי מול מה שפגשתי ולא כותבת תורה חדשה.

    בקשר לאותו חצי חשוך, אני מדברת על החצי שבחר בליברמן, החצי שמדבר בוידיאו המבחיל הזה:

    החצי שירה אתמול במרכז הקהילתי לנוער הומו לסבי והחצי שמסית נגדו כבר שנים, ביחד עם החצי שכותב עכשיו טוקבקים הומופוביים בנרג'. אני נחמדה מדי, כי אני חוששת שזה יותר מחצי ואני חיה בבועה.

  • יאסר  On 2 באוגוסט 2009 at 13:02

    אבל לא הבועה שאת חושבת.

    הייתי מבקש ממך לספור עם האצבעות כמה מנדטים יש לליברמן, ולהגיד אם זה חצי. אבל זה כבר מורכב מידי לשמאלנים עיוורים, נכון.

    רוב האנשים בארץ (כולל חלק גדול ממצביעי הליכוד ואפילו ממצביעי ליברמן) הם בעד פשרה טריטוריאלית.

    מי שלא מוכן לשום פשרה הם דווקא אלה שאת מתרפסת בפניהם ולמרות זאת הם אפילו לא מוכנים להכיר בך: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1104409.html

    ולגבי הטינופת שירה אתמול בת"א: תשאלי את החברה שלך כמה זמן מקום כזה היה יכול להיות פתוח בשכם (התשובה: 30 דקות. אחר כך היו באים הליברלים הנאורים שם ושורפים אותו. אה, וגם רוצחים את אלה שיעזו להזדהות כחד מיניים). אז די כבר עם הדקלום המטופש של יש אלימות בשני הצדדים. אצלם יש הרבה יותר.

  • הזוייה  On 2 באוגוסט 2009 at 13:45

    מה קורה כשיוצאים מכותלי הכֶּנֶס. הם הסוֹבְלָנוּת נשארת כשהמסכה החברתית יורדת.
    כשגרתי בארצות הברית השותף שלי לדירה היה מסוּרְיָה, זה היה בזמן רצח רבין. זה זעזע את כל מי ששמע על כך, פייר הוא היה השותף הכי טוב שהיה לי.
    מיותר לציין כשאת לא בארץ את מרגישה שאין עלייך את הלחץ הפוליטי והסובבים אותך נראים אדם מין השורה שהדבר היחיד שמייצג אותם הוא הלאום והדת שלהם. מצד שני, את משמשת כשגרירה של ישראל בלי שבכלל ביקשת ובשיח שמסתנן אליו היבט פולטי את מיד נדרכת להציל את כבודך. לא מזמן הייתי בכנס באי סרדינה שליד איטליה, אי עונתי מקסים שהאווירה שלו גורמת לדעות הקדומות והסטריאוטיפיים להתפוגג. זה היה שבוע נפלא שגרם להכיר אנשים גם מדובאי וערב הסעודית.
    בדרך חזרה הביתה המציאות טופחת לך על הפרצוף, ובתוך ליבך את יודעת שלא אוכל להחליף מסרים מקצועיים עם אחמד מדובאי, כי המְדִינִיּוּת שלהם שונה מהמְדִינִיּוּת הישראלית. גם במה שקשור לתחום המקצועי העסקי. ומה שנותר הוא לראות את השם שלו מופיע כשאני מקבלת בתפוצת נט"ו ניוזלטר עם חידושים ועדכונים.

    חוץ מזה אני כל כך מבינה את המינגלינג שאת מדברת עליו, ומשחקי הדינאמיקה הקבוצתית הזו, שבסיס האם שלך, השולחן שאליו הגעת אחרי חלוקה שרירותית. הוא שולחן מנצח בעיקר בעינייך.

  • כרמל  On 2 באוגוסט 2009 at 14:07

    קודם כל אני לא שמאלנית ואל תתייג אותי. אחת הבעיות במדינה הזו זה שכל מי שאנושי מתוייג כשמאלני וכך מי שמצדד בימין מתחיל להדחיק כל חמלה והקשבה לשונה ממנו כי חלילה זה יתפרש, כמו שאתה פירשת אותי, כהסכמה לתכנים.

    שנית, אלימות זה לא רק לירות אלא מגוון הסובלימציות של זה, קללות, גזענות, התנשאות, שתלטנות…ואתנוצנטריות, חשיבת עם נבחר. אני מצטערת אבל עד שלא נרד מהדפוס המחשבתי שאנחנו הכי טובים (אני אוהבת במיוחד את "צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם"), זה לא ילך לשומקום, גם אם החמאס יפרז את עצמו מחר ויעבור לעשות סרטים ומוסיקת ראפ כמו שהכריז בשבוע שעבר.

    הפוסט הזה עוסק בחשיבה הזאת שמצאתי בתוך עצמי ואני עובדת עליה כי אני מאמינה שהיא צריכה ללכת, כי יש פה סיכון הדדי. מי שמתאים לו לשים לב לזה בעצמו סבבה, ומי שלא, לא צריך.

    הזויה – קבוצת הבלוגרים הזו ממשיכה לשתף פעולה ותיפגש שוב, זה לא אמור להיות פגע וברח חד פעמי.

  • יאסר  On 2 באוגוסט 2009 at 14:23

    אני חוזר בי מהביטוי שמאלנית עיוורת. אפשר בהחלט להסתפק במילה עיוורת.

    כמו כן אין ספק שאלימות זה לא רק לירות אלא גם גזענות, התנשאות, שתלטנות, צעקות השופט בן זונה ויריקה הצידה בכל פעם שרואים חתול שחור.

    אממה, לרוב תושבי הארץ הזאת, בניגוד ליושבי הבועה כמוך, יש בכל זאת חוש פרופורציה, והם שמו לב שלירות ולרצוח – מה שהפלסטינים עושים בהתלהבות הרבה יותר טוב מאיתנו – זה בכל זאת קצת יותר חמור מהתנשאות ושתלטנות וכאלה. שלא לדבר על כך שהפלסטינים החביבים יורים ורוצחים בלי לחשוב פעמיים לא רק אותנו אלא גם את עצמם – במקרים של דעות שונות, מיעוטים, הומואים ולסביות, זכויות האישה ועוד ועוד.

    נו שוין, העיקר שמצאת חשיבה בתוך עצמך. אחלה. רק אל תתפלאי אם לחשיבה הזאת לא יהיה מענה מהצד הפלסטיני.

  • כרמל  On 2 באוגוסט 2009 at 14:29

    למרות שהיתה לי שם חוויה ואני רמגישה שקיבלתי כלי לתרגול סובלנות במיקרו לפחות, תקף אותי גם ייאוש שאין תקווה לא פעם כשהקשבתי לסיפורים – בייחוד של הבלוגרים ממצרים ולבנון, על הסטריאוטיפים והנורמות בחברות שלהם. אפס סובלנות זה בלשון המעטה. ואני יודעת שיש לי מזל שאני בכלל יכולה לבקר את המדינה שלי בלי לקבל ביקור מהשב"כ. וכן עברה לי המשחבה בראש שבחברה שלי יש מסה יותר גדולה של אנשים שאפשר לעבוד איתם ביחס לחברות במדינות המקיפות אותנו. ושהמתח הפנימי בתוך כל מדינה פה באיזור לפעמים גדול יותר מהסכסוך ומוסתר על ידו.

    אבל עובדה שיש עם מי דלבר. גם אם מעמידים פנים כשהם חזורים הבייתה כדי אל הלכנס לכלא. יום אחד זה יישבר, כמו הנסיונות שהיו עכשיו ברחובות איראן. יום אחד האנשים הטובים יובילו והמנהיגים יאלצו ללכת אחריהם.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: