מה אתם צריכים כדי לתת אמון שוב?

Read this post in English

אני בהוואי עכשיו, בצד השני של העולם, מפגרת אחריכם ב-13 שעות. הפסיפיק מקדם את פני בבוקר בכחול ירקרק, מביטה בגולשים הטריים המנסים את מזלם עם הגלים ומתאפקת שלא להאכיל את הציפורים הטרופיות שבאות לבקר במרפסת. ברחוב כולם מחייכים, הנערות הולכות עם פרחים בשיער או על הצוואר, רוכלים שולים פנינים אמיתיות מתוך צדפות ומשבצים אותם בתכשיטים לנגד עיני, ועשר דקות הליכה מכל זה מחכה הג'ונגל הטרופי על מפליו המרהיבים הלקוחים הישר מהאיקונוגרפיה של "אבודים".  אם יש גן עדן עלי אדמות הרי שהוא כאן, עם מזג אוויר מדהים כל השנה, ססגוניות טרופית ושפע צרכני אמריקאי במיטבו. ובמקום פשוט ליהנות מזה, כל מה שאני חושבת עליו הוא: למה לנו אין כזה? מדוע נידונו לריב על אדמות ועל חניות? במה חטאנו שאנשים באיזור שלנו כל כך כועסים ונמהרים? מדוע שמחה והנאה לא עומדים בראש מעיינינו?

תמיד האשמתי בכך את הדתות אבל חבריי המוסלמים טוענים שהדת עצמה מנוצלת באופן ציני כמכשיר פוליטי בידי קבוצות העסוקות במאבק קדום ובסיסי יותר על כח וכסף. כל כך מעט אנשים נוטלים חלק בעשייה הזאת ועדיין הם מצליחים להחזיק אוכלוסיות שלמות בהפרדה ולטפח בקרבן שנאה זו לזו, הממוסכת על ידי סטריאוטיפים.

היום, 11.9, הוא יום טראומה בינלאומי ולכן זהו היום שבחרנו לנסות למוסס את המסכים הללו וליישר קו עם האור, התקווה והאהבה. ואנחנו מתחילים בבסיס לו אנו זקוקים על מנת לבנות מחדש את הגשרים השרופים: אמון. זה לא סוד שהממשלות שלנו לא נותנות אמון זו בזו, ואנחנו כעמים בקושי נותנים אמון בהן, אז האם נוכל לתת אמון אלו באלו? מה צריך לקרות עבורך, כן עבורך, כדי שתיפתח לתת אמון ראשוני בצד השני אותו אתה תופס כאויב?

אם יש משהו שהבנתי לגבי ישראלים לאחרונה, זה כמה שאנחנו צריכים בטחון, להשיב את איזור הנוחות על כנו וכמה שיותר מהר. אין לנו יכולת לשאת את הסיכון הכרוך בפתיחת הלב לסיכוי של שלום. זה כואב מדי, ניסינו כבר, ודרך הדלת שנפתחה נכנס גם טרור. וזה כאב כל כך שלא שמנו לב לכל שאר הדברים שנכנסו בפתח. ונבהלנו, ואטמנו, ובנינו חומה בלב ועל פני האדמה. אבל כמו שאנחנו יודעים שזה לא יעזור לסגור את הלב אחרי אהבה נכזבת ושחייבים להפתח לפגיעה כדי לחוש שוב אהבה, כך עלינו להתייחס גם לסוגיית האמון: לנשום עמוק, לכאוב את הכאב אבל להמשיך להחזיק פתוח עד שלאט לאט משהו קורה, וידה של האהבה תהיה על העליונה.

אני יודעת, גם אני פוחדת. אבל לרצות שהשלום יתגנב אלינו בתנאים חד צדדיים ובמעין שקט מופתי מושלם זה קצת תינוקי, לא? אני לא חושבת שיש לנו ברירה אחרת מלבד לפתוח את הלב, לתת אמון גם כשקשה ומפחיד או יותר נכון במיוחד כשקשה ומפחיד, להתבגר ולהאמין שנתגבר…. מה צריך לקרות כדי שאת, אתה, תתנו אמון שוב בצד השני לסכסוך? היום, כחלק מקמפיין "להשיב את האמון, לבנות את הגשרים", עשרות בלוגרים מהאיזור יכתבו על השבת אמון ויחתמו על כך ב: I blog for trust. תצטרפו אלינו?

כמו כן, בלוג חדש עלה לאוויר, בינתיים באנגלית אבל אולי בהמשך יתורגם לעברית וערבית, שמטרתו לכתוב על סוגיות חברתיות בחברה המצרית והישראלית מנקודת מבט אישית והומוריסטית על מנת ליצור גשר בין האוכלוסיות שמוזנות על ידי המדיה בצורה סטריאוטיפית. הכירו את מר פול ומיס פלאפל. מעניין מי כותבים את הבלוג הזה… המממ… 🙂 מוזמנים לעקוב.

הצטרפו אלינו היום, באמצעות וידיאו תשובה ביוטיוב, כתיבה על הקמפיין או כתיבה על אמון במהלך היום.

I blog for Trust,

כרמל, הונלולו.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הזוייה  On 11 בספטמבר 2009 at 8:20

    אני לא אשכח כשנחתי בהונלולו התפקעתי מצחוק, כי כשהיינו קטנים אימא שלי תמיד אמרה, שאם נהיה ילדים רעים היא תשלח אותנו להונלולו. אף פעם לא חשבתי שבאמת יש מקום כזה.
    מאוי אי נפלא, הסלעים הוולקנים שמקיפים אותו מזכירים אולי את אותה התפרצות זעם בצורת לַבָּה של האלים הכעוסים על בני האנוש. אולי כבר אז האמון בין הטבע לאדם האנושי הופר.

    אמון הוא סוג של חתימה על חוזה ואי אפשר לחתום מול מישהו שמונע על ידי הבינוניות, ההון, הקוֹנְפוֹרְמִיּוּת והמרדף אחרי מי צודק. במשך שנים אימפריות נפלו וקמו בגלל שמנהיגים סירסו את נשמתם והם מונעים בשם האגו, ההישגיות, השיפוטיות. עד שאיבדנו את הזהות האישית לטובת ההמון, שחשובה לו ההפרדה, אני טוב אתם, הערבים רעים.
    אמון הוא משהו שצריך לבוא ממקום נקי, מהידיעה שהאדם שמולך ישמש קָטָלִיזָאטוֹר ביחסי תן וקח. אי אפשר לחבוק את השונה אם אם אתה לא פתוח בחשיבה, מניח את האגו בצד. ואם אתה יודע שהוא אינו בעל ערך ושלא תוכל באמת לסמוך עליו.

  • כרמל  On 11 בספטמבר 2009 at 9:51

    באמת. הייתי באוואריום של הונלולו ועת הבטתי בדגים הטרופיים בפליאה, דג זקן גדול התקרב לזכוכית ובהה בי. שאלתי אותו בטלפאטית מה הוא רוצה והוא התחיל להטיף לי שכדור הארץ בסכנה גדולה בגלל הפעילות של המין שלנו. בחיי, הראש שלי התמלא בדברים כאלה וזה לא בא ממני. אמרתי לו שאני יודעת אבל מה אני יכולה לעשות? אנחנו עוד מתעסקים בלהרוג אחד את השני בגלל שאנחנו מאמינים באיזה סיפור שונה, מעטים קולטים שהסיפור עם הטבע הוא הסיפור האמיתי. בסוף הדג שחה משם והניח לי.

  • רני  On 11 בספטמבר 2009 at 10:16

    כדור הארץ עוזר לנו כרגע להשמיד את עצמנו. כשנעלם לו הוא יוכל להתרווח בשתי הדקות שלו (זמן כדור) עד הסיבוב הבא.
    הוא כבר הבין. זה לא דינוזאורים ולא קופים וגם לא בני אדם..

  • חנן כהן  On 11 בספטמבר 2009 at 10:31

    לא להניח הנחות

    לשאול שאלות

    להאמין לתשובות

  • נעה  On 11 בספטמבר 2009 at 21:31

    רני, כדור הארץ מנסה לעזור לנו כרגע להציל את עצמינו…

    אם לא נקשיב הוא לא צריך לעשות כלום, כי ממנו באנו ובלעדיו אנו איננו…

    מספיק להרגיש את הכמיהה כדי להבין מה צריך לעשות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: