בית

לכבוד יום השלום הבינלאומי שחל היום, אני רוצה לחלוק עימכם הרהור אישי ואנוכי. אם אתם פלסטינים או ערבים ישראלים שקוראים פוסט זה בעברית, אתם יכולים להזדהות איתי קצת או לשנוא אותי קצת (ואם זה באמת ייגע בכם אולי זה יהיה קצת מזה וקצת מזה).

Pumpkin spiced latte

זה טעם מקורי של סטארבקס ואני שותה את זה כמעט כל יום בשבועיים האחרונים. זה חלק מהשגרה שלי כאן ויש לזה טעם זר, אקזוטי. זה נחמד להתרגל למשהו שאי אפשר להשיג אחר כך כשחוזרים הבייתה. בעולם גלובלי שבו אפשר להשיג את אותם הדברים בכל מקום; בעידן האינטרנט, כשאפשר לחוות את הבית כל יום דרך פייסבוק וטוויטר וסקייפ עם חברים ומשפחה – אני נאחזת לפעמים באותם הבדלים קטנטנים שטווים את תחושת השהות, ההוויה, במקום אחר.

אני בהוואי, מנהלת שגרת יום של גן עדן עלי אדמות, ובכל זאת מתגעגעת הבייתה. אני משובצת על סט שלקוח היישר מספרי פנטזיה אבל טיול עם הכלב בככר מסריק נראה לי כמו הדבר הכי נחשק כרגע. שמעתי שתקעו שם את הברווז של גבע באמצע הככר. האמריקאים שאני פוגשת מאד גאים באמריקאיות שלהם ומרגישים בני מזל. הם תמיד מניחים שכולנו חושקים בדבר דומה, בייחוד שאנחנו באים מאיזה חור רדוף מלחמות, ואני לא מאשימה אותם, יש להם תורי הגירה ארוכים שתומכים בחשיבה הזאת. אבל אני מתקשה להסביר להם למה למרות הכל, אני לא מצליחה שהבית שלי יהיה מקום אחר מאשר הבית שלי. למה אני אוהבת לבקר במדינה שלהם ובמדינות אחרות אבל לא משנה כמה שנים אשתה אותו, ללאטה דלעת שלהם אף פעם לא יהיה "טעם של בית".

אני מצפת, אני מצפת

ואיך כל זה קשור ליום השלום הבינ"ל? אני מגיעה לזה. אנחנו חיים על אדמת מריבה. אבותינו טוענים לזכות עליה ומנופפים בתנ"ך ושכנינו טוענים לזכות עליה ומנופפים במפתחות לבתים שננטשו בבהלת מלחמה. אני תוהה איך אזרח אמריקני ירגיש אם יום אחד איזה אינדיאני ידפוק לו בדלת ויבקש ממנו להתפנות מאדמה שהייתה שייכת לשבט שלו עוד לפני שמהציאו את חוקי המקרקעין של ארה"ב. יש משהו בדבריו של הבחור אבל האם המשהו הזה מספיק חזק או חשוב כדי לגרום לך לארוז, לעזוב את המקום היחיד שאתה יכול לקרוא לו בית ולחפש את עצמך בקנדה (וגם זה בערבון מוגבל עד שהאסקימואים ירצו חזרה את הבית שלהם)?

זאת ועוד, האם מובטח לתושב החוזר האינדיאני (או במקרה שלנו הפלסטיני) כי אכן  ירגיש בבית בביתך לשעבר? לפני זמן מה דיברתי עם בחור פלסטיני אחד בתגובות לאיזה סרטון ביוטיוב. הוא כתב שהמשפחה שלו במקור מצפת והוא חולם לחזור לשם, למרות שלא היה שם מעולם, הוא נולד בעזה. לא התאפקתי ושאלתי אותו: בכנות, האם אתה באמת חושב שתרגיש בצפת בבית? הייתי בצפת לפני חודש ועם יד על הלב, זו עיר משמימה. עיר ענייה עם אוכלוסיה דתית-מיסטית מוזרה למדי שחיה מתיירות מיסטית הזוייה. צפת שבראשך היא מיתוס, כמו הארץ המובטחת של אבות אבותי. אני מתערבת אתך שאתה לא רוצה לגור בצפת של היום ותתקשה לקרוא לה בית. בית הוא לא רק אדמה, מקום או אפילו מבנה. זה גם ואולי בעיקר מה שמעובד ומטופח על גבי האדמה הזו, המרקם הקהילתי שמאכלס את המבנה והתרבות שהתפתחה במקום. "וזה, חביבי" אמרתי לו, "זה לא שלך. זה זר".

הרבה אנשים שואלים אותי למה אני לא מהגרת מכאן הגירת מחאה, ביחוד שאני לא מזדהה עם פעילות הממשלה שלי. אני עצמי איימתי בהגירה לא פעם אבל כנראה שאני לא באמת יכולה לעשות זאת. כלומר בטח שאני יכולה, טכנית, זה יהיה אפילו ממש פשוט, אני בנאדם סתגלתן וחברותי עם תודעה גלובלית שיודע ליטוע שורשים איפה שצריך. אפשר לעקור אותי די בקלות, במשיכה אחת ממש, מאדמת ישראל, אבל אי אפשר להחליף לי את השורשים – התרבות והזהות הישראלית. את אותם שורשים אטע באדמה חדשה ועל אף שלעיתים רחוקות זה ייראה על פני השטח, השורשים הללו לעולם לא יהיו בהתאמה מלאה עם תנאי השטח החדשים. גם אם ארחיק עד לקוטב הצפוני תמיד ישאלו אותי מאיפה אני במקור, תמיד מישהו יראה בי אחראית למשהו, תמיד ארגיש אשמה בגלל משהו, תמיד אכפת לי מכל מה שקורה שם בבית. כן, הבית תמיד יהיה "שם", אפילו אם כל מה שהיה לי "שם" כבר איננו.

הנוסחה הסודית של הבית

זה לא נעים וזה לא פוליטיקלי קורקט אבל זו האמת, אז אני פשוט אומר אותה: אני שוחרת שלום, אני מזדהה עם הסבל הפלסטיני ואני מודעת לאי הצדק הנדרש להבטיח את שלומי ובטחוני בבית שלי. ועדיין, אני אסירת תודה על כך שהבית שלי נותר על כנו בנסיבות שבהן אני מזהה אותו כבית שלי. כשחיים בישראל פוגשים בעיקר פלסטינים שמדברים על מדינה עצמאית בשטחים וזה נראה חביב ומרוחק, אבל בחו"ל וברשת פוגשים המון אנשים שחושבים שכל ישראל היא פלסטין ורוצים לחזור ליפו וצפת והיי, גם תל אביב הייתה פעם שייח מוניס או משהו כזה, לא?

אני חוששת שמושג הבית, כמו אהבה או זהות, הוא פרקטל מורכב וכאוטי, נוסחה סודית, שאם אשנה מרכיב אחד אאבד אותו לגמרי. תל אביב פשוט לא תהיה אותה תל אביב תחת שלטון פלסטיני, עם המון תושבים חוזרים פלסטינים או אם כל אוכלוסייתה על בתי הקפה והמטקות שלהם תועבר קומפלט לאוגנדה. הגאוגרפיה והאקולוגיה יוצרות יחסים סימביוטיים עם הקהילה והתרבות: זה פשוט לא יוצא אותו דבר בסביבה אחרת, בנסיבות אחרות.

אין פה נכון ולא נכון, שני הצדדים צודקים. לסבתות פלסטיניות צריכה להיות זכות לחזור לבתים שברחו מהם במלחמה ובו זמנית לילדים ישראלים צריכה להיות זכות להישאר בבתים שנולדו בהם. זה לא משנה שמדובר בחצי סיכה על מפת העולם, בעוד שמרחבים של אדמה פורייה ממתינים להתיישבות במקום אחר. זה הפאקינג בית של זה ושל זה, וזהו זה. לך תדע. מי יתן ונמצא דרך יצירתית ובלתי אלימה לחלוק בבית הזה באופן שבו המרכיבים הסודיים שהופכים את זה לבית עבור שני הצדדים יוותרו על כנם.

עם ישראל חסר-בית

עת שעמדתי לסיים את הפוסט הזה, דבר מופלא קרה. לפתע שמעתי את "התקווה" בנגינת כינור המרעידה את חוף ואיקיקי ועושה דרכה עד לחדרי, בקומה השמינית של המלון. עזבתי את הלפטופ, לקחתי מצלמת וידיאו ביד וירדתי למטה. עת חציתי את הכביש הכנר ההומלס הזקן כבר היה ב"ירושלים של זהב" ועד שהתמקמתי עם מצלמת הוידיאו הוא עבר ל"עם ישראל חי". הקהל הרב לאומי מחא כפיים בהתלהבות מבלי לדעת למה הם מקשיבים בכלל ובהפסקה הקצרה שנטל לעצמו לאחר "הבה נגילה", הכנר הספיק לספר לי שהוא לא יהודי בכלל, הוא סתם מכיר המון מנגינות של כינור מכל מני תרבויות.

דמעות עלו בעיני כשהבנתי שזה מסר מהיקום, מאלוהים, עבורי: התגלמות של התרבות שלי שהולכת אחרי לכל מקום בעולם, אפילו במקום בלתי צפוי כמו חוף ואיקיקי, ותמיד מצליחה להרעיד מיתר בליבי, בין אם אני רוצה שזה יהיה משמעותי עבורי או אם לאו. עם ישראל אכן חי, הוא חי בהמון מקומות, אבל מעטים הם ברי המזל(?) שמצליחים לקרוא למקומות אחרים או נוספים בית. אני נדהמת בכל פעם מחדש כשאני פוגשת אנשים שחיים בארה"ב ובאירופה שנים רבות ומצליחים שם מאד ואז מוותרים על כל זה ומתפשרים על כך כך הרבה רק כדי לחזור שוב הבייתה, לישראל. אני חושבת שזה משהו שעמים אחרים צריכים לדעת עלינו לפני שהם מבקשים מאיתנו משהו שקשור לחיים שלנו כאן. זה לא מצדיק את הכיבוש, זה לא מצדיק כלום. אפילו השמאלני הקיצוני ביותר ודאי חווה את הדיסוננס הזה מעצם העובדה שהוא עדיין חי פה ולא כותב בלוג זועם ממשכנו בניו יורק. זה פשוט מה שזה ועל זה רציתי לדבר היום. יום שלום שמח לכולנו.

I still blog for trust


מה זה בית בשבילך? זכרון תרבותי רחוק שהוריך חלמו עליו ברוסיה/אתיופיה ומילאו בו את ראשך כתינוק/ת, או הריח הממשי של הבישולים של אמא, שיח הפרחים שליד הבית שלך, האיש המצחיק מהמכולת של פעם…?

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עומר  On 22 בספטמבר 2009 at 0:29

    באמריקה, ארץ ה"פוליטיקלי-קורקט", ומתעסקת בהשוואות רגישות, אז…'אינואיטים'.

    "אסקימואים" זה כינוי מערבי, ולרוב מעליב…

  • כרמל  On 22 בספטמבר 2009 at 7:50

    שהנייטיב אמריקן קוראים לעצמם בינם לבין עצמם אינדיאנים ומשאירים ללבנים הרגישים את הפוליטיקלי. אז מי יודע…

  • חגית  On 22 בספטמבר 2009 at 19:38

    קראתי את הפוסט הזה ועיני התמלאו דמעות. הייתי חייבת לקרוא שוב, ורק התרגשתי יותר.
    מזדהה עם כל מילה שכתבת. למרות (ואולי בגלל) שאני נמצאת בחדר קטן בגליל בשעת כתיבת שורות אלו, ובעוד דקות ספורות אשמע את קולו המסתלסל של המואזין, ולא כינור אלמוני שמנגן מנגינות יהודיות.
    לפני שלוש שעות אכלתי חומוס באחד הכפרים הסמוכים. עיד אל פיטר עכשיו והרחובות מלאים. אמרתי לבן שלי שיש כל כך הרבה יתרונות במגורים סמוך לתרבות שונה. אנחנו יכולים ללמוד זה מזה כל כך הרבה, ובמקום, מעדיפים את העוינות והאיבה. הבית שלי הוא בכל מקום שבו אני מניחה את הכובע המטפורי שלי.
    תודה על הפוסט הזה. תודה רבה.

  • מילי  On 22 בספטמבר 2009 at 20:07

    הפלסטינאי לא מתכנן לחזור לצפת שאת רואה היום. החלום שלו לחזור עם כל הקרובים וכל השכנים שחיו שם אז ולבנות מקום פלסטיני.
    כמו שיהודים חזרו לכאן ובנו מדינה וקהילה יהודית.

  • כרמל  On 22 בספטמבר 2009 at 22:28

    חגית – גם אני חשבתי שאני יכולה לעשות בית בכל מקום שבו אני מניחה את הכובע, מסתבר שיש קריטריון פנימי יותר.

    מילי – כן. חשבתי על זה. זה לגמרי הרעיון הרי, שניעלם כאילו שלא היינו, להחזיר את הזמן אחורה. זה לא באמת ריאלי הרי, נכון? וכל עוד אנשים משני הצדדים ייחלמו חלום ילדותי שכולל היעלמות מוחלטת של השני לא נגיע לשומקום. את קברי הצדיקים של צפת יהפכו מחדש לקברי שייחים וזה? 🙂

  • עומר  On 1 באוקטובר 2009 at 18:46

    שלום לך

    הגעתי לפוסט הזה בעקבות המלצה של שיר דמע (כותבת בישרא(

    אני ערבי, ונוטה להסכים לחלק מהדעות שלך. אסבר לך שחלק מקרובי המשפחה שלי גורשו למדינות ערב וחלק מהרכוש שלהם חולק בין הקרובים שנותרו ואני תמיד חושב על מה יקרה אם יחזרו לכאן והם ידרשו את הרכוש שלהם שכבר חולק??? זוהי מחשבה לגיטימית לטעמי, שלא בהכרח תומכת בזכות השיבה.

    מצד השני, אני חושב שהמחשבה שלך לא תואמת את ההיסטוריה הקרובה של המדינה שלפיה היהודים חזרו לארץ הזו לאחר גלות של אלפי שנים.

  • כרמל  On 5 באוקטובר 2009 at 5:27

    נראה לי שכל עוד אנחנו מתעסקים במה שפעם היה ומנסים להחזיר את זה על כנו, במקום להתעסק במה שישנו כרגע ופשפוט לחיות טוב, כולנו

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 5 באוקטובר 2009 at 10:13

    מצד אחד את בלוגרית מרתקת, אקלקטית וידענית, מצד שני את מציגה רעיונות מבולבלים, מקבלת מסרים מהיקום (שרי?), ומגיעה למסקנות ילדותיות ונמהרות.

  • דקלה  On 23 באוקטובר 2009 at 3:42

    בתור אחת שמאמינה בהתפשרויות ובוויתורים בכל מה שקשור ליחסינו עם שכנינו, אני לא מסכימה עם כל מה שכתוב בלינק הבא ואני גם לא יודעת עד כמה מה שכתוב בו נכון אבל אני חושבת שבהתחשב במה שנכתב בפוסט הנ"ל, זה שווה קריאה, למי שעוד לא קרא…

    http://he-il.facebook.com/topic.php?uid=117345173572&topic=8929

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: