חמישה עניינים ברשומה אחת

כל לקוח בלוגר


אם אנחנו חוזרים לשיטות שיווק לאנשים מרושתים מהעידן הפולקלוריסטי טרום תפיסת ההמונים, ומצפים להרוויח משיטות הפצה של פה לאוזן, אז אין שום טעם להתאמץ לאתר כוכבנים בשדה הבלוגים. זו חשיבה שבאה מעולם של תקשורת המונים. תחת זאת, חפש את האנשים שהם כבר לקוחות שלך וצ'פר אותם על כך. הם כבר יספרו לחבריהם. חברות יודעות לעשות את זה בשטח ולא ברור מדוע הן לא מבינות שהמדיה החברתית היא יותר כמו "השטח", יותר "החברתית" מאשר מדיה.

כל אידיוט יודע שמה שמצליח בהעברה מפה לאוזן זה מה שהלקוח באמת נהנה ממנו עד כי הוא מספר לחבריו בטבעיות, מבלי שיבקשו ממנו בכלל. הייתי רוצה לראות חברות מעודדות בעדינות ומתגמלות אותך על הפרסום שאתה כבר עושה עבורן, על חשבון עוד בלוגר כוכבן שכולם מתחרים על תשומת ליבו והמוצר שלך לא רלבנטי לו. בעולם שבו כולם משתפים, בעולם של מיקרו בלוגינג, אז כל לקוח הוא בלוגר פוטנציאלי ויש להתייחס לכל לקוח בכבוד השמור רק למסומנים במחלקת השירות כ"עיתונאים"…

מה שקורה בפועל ברשת, זה שחברות מתעלמות ממי שכבר יש להן בכיס ומתחנפות למי שעוד לא. למשל, אני עוקבת בטוויטר אחר קאר2גו שאני לקוחה שלה ואחרי קולנוע לב שאני כבר מנויה שלהם אבל הם לא מחפשים אותי, שכבר בחרה בהם ולא תתבייש להמליץ בחום. הם עובדים קשה על מי שלא מכיר אותם ולא מפיץ לשומקום, וזה נראה לי סיזיפי, קצת כמו מכירות מדלת לדלת. אחר כך אומרים שהיא לא אפקטיבית המדיה החברתית הזאת.  

יש לי תחושת בטן שאם מחליפים את הדימוי שאיתו עובדים במדיה החברתית מ"פרסום" (כי ממש לא ברור איך אפשר לפרסם במדיה שעשויה מבני אדם שבאו לפה למטרות שלהם, אתה לא יכול לקנות אותם ואתה לא יודע איך לגרות אותם לדבר עליך), ל"שירות ושימור לקוחות", באופן כזה, שיעשה לכל החברים שלהם חשק להצטרף למועדון הזה – יקרה משהו מדהים לשיווק ברשת.

כי הוא שיווק יותר מאשר פרסום. אז למה לא ללכת עם זה עד הסוף?  למה לאמץ דימויים מימטיים מדבקים כמו ספאמינג וויראליות או דימוי אלים כמו גרילה ולהתקיף את הבלתי מעוניינים להיות צרכנים שלכם, כשאפשר לבוא בטוב, איפה שכבר פתוח, דרך מי שכבר בחר בכם?

הרפר ואינגלע


בשבוע שעבר הוזמנתי יחד עם מספר בלוגרים ובלוגריות לתיאטרון גשר לצפות בהצגה "הרפר ריגן". אפילו עשו לנו את הכבוד של להפגיש אותנו עם הבמאי עודד קוטלר, השחקנית הראשית ליאורה ריבלין ושחקנית צעירה נוספת. זו תקופה מהנה, התקופה המבלבלת שבה מתנסים עם סוג ההשפעה של בלוגרים ומתייחסים אליהם קצת כעיתונאים, יש בזה הטבות. יום אחד זה יצחיק אותנו. או שלא.

אז איך הייתה ההצגה? זו הצגה בסגנון מייק לי/לארס פון טרייר, שיש בה יותר מצב אנושי מאשר עלילה וצריך ניסיון בתיאטרון כדי להעריך את כל הנקודות שבהן ההצגה הזו עושה את זה אחרת. עם יד הלב, התחלתי לפענח באופן אקטיבי את ההצגה רק כשישבנו עם הבמאי. ככה זה כשבוחרים בלוגרית שהביטוס תרבותי זה לא הצד החזק שלה. השחקנים שיחקו מדהים והיו שם סיטואציות מאד לא נוחות שמגרדות את הגבול של מה זה נורמטיבי בעינינו. לא צחקתי, לא בכיתי.  קצת כמו התסכול של לצפות במשפחה דפוקה שנמצאת בהדחקה.

המחשבות על כך שיש איזו בעיה אינהרנטית עם הניסיון להתחכם בתיאטרון שבו ועלו לי השבוע עת ביקרתי בפסטיבל הפרינג' אקט2 בחיפה. מרבית ההצגות המתחרות היו חמודות במקרה הטוב ומרוב תחכום תיאטרוני של יוצרים נחשבים או כאלו שיום אחד ייחשבו, שום דבר לא באמת נגע בי או סקרן אותי. לכן לא פלא שמי שקטפה את הפרס הראשון הייתה הצגת ביכורים של יוצר אנונימי שבכלל לא בא מהתחום ולא בטוח שיישאר בו, אבל ההצגה תפסה את הקהל בפשטות אנושית וגרמה לכל צופיה בכל גיל לדמוע ולהתרגש.

היוצר האנונימי הזה הוא חבר קרוב ואהוב, ליאור זלמנסון,ו"אינגעלע" שלו היא פשוט הצגה גאונית, לא רק ברמת הכתיבה אלא במשחק המדהים של חנה ריבר ומיכאל אלוני. אני כבר מתה לראות את זה שוב בתל אביב בעוד כמה חודשים ובטוחה שזה ימלא אולמות.  לא צריך יותר מדי מניירות של תרבות גבוהה ודיאלוגים פיוטיים כדי לגעת בלב אדם. נהפוך הוא.

אינגעלע: הבמאי עופר שמר, השחקנית חנה ריבר, המחזאי ליאור זלמנסון, השחקן מיכאל אלוני

ביזור רשימות – איך זה קשור אליכם?


שש שנים אני כותבת כאן בלוג. פעמיים העפתי וניקיתי והתחלתי מחדש ושיניתי שם. מעטים מכם נמצאים איתי מאז, כשעוד לא ידענו מה זה בלוג והתייחסתי לזה כאל עיתון שלי. ולפעמים היה נורא רשמי ולפעמים יותר מדי אישי. אבל זו סופה של תקופה. אני לא מפסיקה לכתוב, הפעם זו הפלטפורמה שרועדת תחת רגלינו. בתקופה האחרונה קשה להעלות פוסטים, השרתים חנוקים ועייפים ועל אף מאמציהם של יוצרי רשימות לא נמצא גוף תוכן שיאמץ אותנו מבלי למסחר אותנו.

הפתרון שהוחלט עליו הוא לבזר את רשימות. ייצרו לנו כלי לייצוא התכנים ומתנדבים מקהילת הוורדפרס יעזרו לנו לעבור, כאשר נישאר מחוברים דרך עמוד ראשי שירפרר לפוסטים חדשים בבלוגים העצמאיים, כמו מעין טבעת בלוגים עם דף ראשי. זה לא רעיון רע בכלל. וזה הניצחון של פלטפורמות בהן הקהילה יוצרת למען הקהילה על פני המודל של בעלות וחסות מסחרית אחת.

לי כבר יש וורדפרס בשביל הבלוג באנגלית ולכן הבלוג בעברית יועבר אליו. מי שהיה מנוי מייל כאן יצטרך לעבור לרסס שם ואולי אמצא פתרון אחר עבור קוראים פחות טכנולוגיים לקבל בכל זאת עדכוני מייל (גם אני לא משתמשת ברסס). אני אודיע לכם כשזה יקרה. יש לנו עוד כמה פוסטים כאן, נראה לי. אם אצליח להעלות אותם. אבל זה סופו של עידן.

כשהתחלתי לכתוב כאן הייתי פרילנסרית במעריב וגרתי בנתניה. זה היה הפוסט הראשון שלי. אחרי כל המחיקות יש בבלוג הזה רק 319 פוסטים, כולל הנוכחי, מכל תקופותיו. בצד שמאל יש לכם רשימת פוסטים הכי נצפים בתולדות הבלוג אבל אין חפיפה בינם לבין הפוסטים הטובים ביותר בעיני ושאני הכי אוהבת, המצויים ברשימה נפרדת מתחתיה. גם כאן מחפשי הסקס בגוגל מטים את הכף. בוורדפרס יש לי מעט תגובות יחסית והרבה יותר ספאמרים של ויאגרה ממולדובה להדוף. נראה איך נהיה שם.

קינוח: ללכת לאיבוד באבודים

יצא לי להכיר את סיוון כהן שכתבה את התזה שלה בפילוסופיה על חווית ההליכה לאיבוד בסדרה אבודים. מוזמנים לקרוא את הפוסט שלה המתקצר את התזה או את התזה כולה.

 

עד כאן להיום.

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גורו יאיא  On 28 בנובמבר 2009 at 21:10

    כדי לייצר מנגנון עדכונים במייל

  • אהרן  On 28 בנובמבר 2009 at 22:29

    הוא קשור גם לבלוגים קטנים כמונו, ומעבר לכך קשור לא פחות להתנהגות אנושית- אנשים שעובדים קשה על חיזור אחרי הרחוקים, במקום להעניק קודם כל למי שקרוב אליהם.
    תודה כרמל על כתיבה מרתקת. נמשיך לעקוב כמובן- אם אפשר גם בעברית!

  • רונית  On 28 בנובמבר 2009 at 23:28

    החל משגיאות עברית וכלה בניסוחים מרושלים. עצרתי אחרי שתי פסקאות כי קשה לי לקרוא משהו שכתוב לא טוב, גם אם הנושא מהמם. בהיותך מפרגנת לה וכותבת מעולה בפני עצמך – אולי תציעי לה קצת עריכה, במיוחד אם התזה שלה כתובה גם כן כך.

  • כרמל  On 29 בנובמבר 2009 at 0:02

    רונית – כנראה שגם אני מאותגרת רגישות לעריכה לשונית שכן אני לא רואה בעיה מיוחדת בפוסט ובתזה של סיוון (שכבר הוגשה, אגב)

  • אביבה  On 29 בנובמבר 2009 at 10:33

    איך באמת קאר2גו? את מרוצה?

  • שי  On 29 בנובמבר 2009 at 22:55

    למה לא הולכים על http://mu.wordpress.org
    ואפשר להוסיף לו את ה-http://buddypress.org

    כל חבר בקהילה ישלם 5 דולר לאחסון. ביחד זה יגיע ל-100/200 דולר לחודש – שזה המון כסף לתחזוקה שוטפת ואחסון.
    בסך הכל יידרש עדכון גרסאות של קוד פתוח.
    חבל על הביזור.
    זה נשקל?

  • כרמל  On 30 בנובמבר 2009 at 11:31

    אני לקוחה מאושרת, הם חברה נהדרת, השירות תפור עלי, רק מתפללת שישארו ככה גם כשיגדלו

  • אסף  On 1 בדצמבר 2009 at 0:02

    שלושה הרהורים ובכולם מופיע הנושא של ללמוד את המדיה של בלוגים ושיחות רשת.

    אני חושב שביחס לשיחה עם לקוחות, המדיה של טוויטר יותר מרוכזת במפרסם התוכן וזאת הסיבה שהתרשמת שהם לא פונים ללקוחות קיימים.
    בעוד שבפייסבוק נדמה לי שיש יותר מקום לפתח שיחה, או סתם להגיב בלייק.

    היה לי ניסיון מוצלח עם קולנוע לב בפייסבוק,

    מה שמפריע לי שם הוא שהשיחה שהם מעודדים היא אישית מדי למדיום שבו כל משפט נשאר שנים לאחור.

    אבל כמו שאת מציגה כאן, כולנו גם שועלי הרשת הוותיקים והמנוסים, עוד לומדים את המדיה שמתחדשת לנו כל הזמן מתחת לאף.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: