בלקן סושי בוקס

..וככה פתאום, אחרי יובש כתיבה של למעלה משנה בה זיגזגתי על הקוטביות שבין כתיבה אקדמית טרחנית לבין ציוצי 140 תווים; עת קראתי את התחכמויותיו הרגילות של הטיים אאוט כבכל חמישי בצהריים, הרגשתי צורך פתאומי לספר שני זיכרונות משני עשורים שונים וערים שונות, ממש עכשיו, ככה.  אולי כי על אף שונותם, הם מובילים לתל אביב של היום, ואולי סתם כי (סוף סוף) בא לי לדבר.

66

הקראש הכי רציני שלי על נער שמעולם לא ידע שאני קיימת היה בחטיבת הביניים, והנער היה לא אחר מאשר תמיר מוסקט, לימים, המייסד, המתופף והמפיק האגדי של הבלקן ביט בוקס. אנחנו בני אותה שכבה ב"ברנר" פתח תקווה, עם אותה צלקת רדומה של אסון הבונים שמחק לנו כתה שלמה מהשנתון בכתה ז'. אבא שלו, יעקב, ניהל את הקונסרבטוריון העירוני שאבא שלי התעקש לרשום אותי אליו לאחר שסחפתי את אורחי הסלון שלנו באילתוריי על הפלייסטיישן של האייטיז – האורגן. ואבא של תמיר היה זה שבישר לי בבחינת הכניסה לקונסרבטוריון שיש לי שמיעה מוסיקלית אבסולוטית, איכות שלא עשיתי איתה שום דבר לימים, מעבר ללבעס גיטריסטים בקומזיצים שזייפו אקורד אחד כדי לזרום.

זה לא שלא הייתי מאוהבת לפני כן, אבל דני החבר המקסים שלי שלימים הפך לסוג של גורו, או יקי תכול העיניים שאיכלס המון פנטזיות סלואו צמוד במסיבות של חברות מצומצמות, שלי ושל רבות אחרות, התגמדו ליד עוצמת הקראש שחשתי כשראיתי לראשונה את תמיר באיזו מסיבה בייתית בגיל 15. תמיר מוסקט היה הגבר הראשון שהכי עשה לי את זה באמת. היה לו משהו במבט שמוליד והורג פרפרים בבטן באותה השנייה ממש. וכילדה שגדלה על הרביעייה/חמישייה/שביעייה הסודית, ידעתי מיד שמצאתי את משימת ה-stalking הראשונה שלי.

תמיר כבר היה אז מתופף מחונן שהופיע על כל במת עצמאות או חג רשמי אחר בעיר, כך שתמיד יכולתי לפנטז מקרוב בלי שירגיש. קצת אחר כך והרבה לפני שהגיע לאיזבו (וכאן אחדש לכם פריט לא ידוע בביוגרפיה המוסיקלית של תמיר), הוא הקים עם חבר בשם גלעד (ביג לייק למי שיאתר את שם משפחתו, משהו אשכנזי וארוך עם פ' ו/או ג' לדעתי, ויספר איפה הוא היום) את להקת 66. בראיון למקומון הוא אמר שקרא ללהקה על שם נקודת האור היחידה בעיר, האוטובוס לתל אביב…

לבסוף, לא עמדתי בזה. הייתי חייבת לעשות משהו גדול, רומנטי ומטורף כדי שיידע על קיומי, אבל כמובן מבלי שיידע על קיומי. אז עשיתי לו קסטה. לא סתם איזה mixed tape מוסיקלי של חנונים/ות, אלא קלטת אישית, עתירת מסרים רומנטיים בקולי האישי משולבים בקטעי פסקולים נבחרים (כן, כן, אני המצאתי את תרבות הרמיקס וערכתי קלטות "חיים שכאלה" כמתנות יומולדת עוד בעידן הדאבל קאסט, תמיד אמרו עלי שאני מקדימה את זמני). את הקלטת השארתי עבורו בתוך שקית על ידית הדלת לדירתם של בני משפחת מוסקט. ו… זהו.

למעלה מעשרים שנה עברו, והיום, כשקראתי בטיים אאוט שהבלקן ביט בוקס יופיעו מחר על משאית בנמל תל אביב, הייתה שם תמונה של תמיר עם שיער ארוך וכובע, וטבעת נישואים מנצנצת שפתאום הביאה לי בבת אחת את הזיכרון המתוק הזה. פתאום אחרי למעלה מעשרים שנה, התעוררה בי סקרנות עצומה לדעת האם תמיר מצא את הקלטת הזו והאזין לה בכלל. אולי הוא צחק וזרק את זה לפח ואולי זה החמיא לו וריגש אותו וייתכן שאף ניסה לאתר את הנערה המסתורית שהיא אני…? אבל יותר מכל, הייתי רוצה לשמוע את הקלטת הזו היום. אני לא זוכרת אף פרט מתוכנה, אני לא זוכרת מה אמרתי ובאילו שירים השתמשתי, ויש בי איזה געגוע לילדה הקטנה ההיא שטעמה לראשונה גוון בוגר יותר של משיכה ותשוקה והייתה חייבת ליצור מזה משהו. אני רוצה לשמוע אותה שוב, לחוות ולהתפדח איתה. מה הסיכוי שתמיר שמר את הקסטה המצחיקה הזו, ומה הסיכוי שמישהו ממכרי המוסיקאים או העיתונאיים יתגייס לתווך ויעזור לי להשיג אותה ממנו?

לייט (צ'רי) בלוסום

איי שם באמצע שנות התשעים, בשנה השנייה שלי לתואר הראשון באוניברסיטה העברית בירושלים, ערכתי את עיתון אגודת הסטודנטים "פי האתון" ולמעשה עשיתי בו כבשלי. כך הגיעה חברתי ענבל להיות מבקרת האוכל של "פי האתון", סתם כי היא ביקשה, למרות שלא היה לה רקע או כשרון כתיבה, והתפריט היומי שלה היה מורכב מדיאטה תמידית של מרק וסלט במטבח של המעונות.

יום אחד, בחור נחמד בשם בועז צאירי שלמד עם ענבל בחוג ליחב"ל (החרוז נחמד אבל יש מצב שבועז בכלל הכיר את ענבל דרך בן זוגה שנמנה על חוג מצומצם של יפנולוגים חלוצים בחוג למזרח אסיה), סיפר לה שפתח את המסעדה היפנית הראשונה בישראל, ממש כאן בירושלים, והזמין אותה לארוחה זוגית חינם תמורת ביקורת ב"פי האתון". למסעדה קראו סאקורה, פריחת הדובדבן ביפנית.

כיום, כשהסושיות יותר נפוצות ממקדונלדס וצברו פופולאריות שהצליחה לגרום אפילו לקוליפורמים להגר מהחומוסיות אליהן, קשה להאמין שלפני חמש עשרה שנה בלבד לא הייתה קיימת כלל קטגוריה של "יפני" במדריכי המסעדות הישראליים. בתל אביב מקובל לחשוב שאוריאל גרוסמן מאונאמי הוא זה שהכניס את הסושי לתפריט הישראלי, אבל נדמה לי שסאקורה קמה קצת קודם. בכל מקרה,ענבל בדיוק נפרדה מהיפנולוג שלה ולא הצליחה למצוא מישהו נועז מספיק כדי להצטרף אליה לארוחה הזו, אז היא הכריחה את העורכת לבוא…

כשאני נזכרת איך ישבנו שם במסעדה היפייפיה והוזרמו אלינו בחינם ובשפע כל המנות הצבעוניות, אני רק חושבת איזו החמצה זו הייתה. שתינו סירבנו לגעת בדג נא, האצות הבהילו אותנו ועשינו טובה שליקקנו איזה נודל או טמפורה אחרי שהבטיחו לנו שהכול עשוי ממרכיבים המוכרים למשטרה כמו ירקות ועוף, או לפחות דג שבושל קצת, רחמנא ליצלן. בועז היה מאד סבלני אלינו, הוא ידע שאנחנו מייצגות את הקהל הממוצע שיצטרך לחנך בהדרגה, כי אוכל יפני, כמו אלכוהול, זה טעם נרכש.

חזרנו למעונות רעבות וענבל הכינה… מרק וסלט. בזמן הארוחה התלבטנו מה לכתוב בעיתון. המסעדה יפיפייה והמנות כל כך יפות, ובטח מי שיודע לאכול אוכל יפני יתלהב מזה נורא וירגיש שממש הביאו לו את טוקיו לירושלים, כי הכול היה נראה כל כך ביזאר שזה בטוח אותנטי. וזה פחות או יותר מה שענבל כתבה בסוף.

עם או בלי קשר לחוויה היפנית ההיא, הייתי לייט בלומר בכל מה שקשור לסושי. לקח לי שבע שנים כדי להתחיל לאכול סושי. זה קרה באמת רק ב-2002 כשהייתי בסין ולא יכולתי יותר לגעת באוכל השומני שלהם. הסושי הצמחוני, בעיקר אבוקאדו וטמאגו, הפך למפלט שלי בשנחאי. כשחזרתי ארצה הלכתי לאונאמי וגיליתי שהטעם אכן נרכש והחך שלי היה מוכן גם לסלמון וטונה במצב נא.  שנתיים אחר כך סושי כבר היה המאכל האהוב עלי, שני לקוסקוס בלבד. בינתיים סאקורה של צאירי פתחה גם סניף תל אביבי בקינג ג'ורג' שהיום אני גרה לידו. ובכל פעם שאני לוקחת משם טייק אוואי (יקר אבל שווה כל אגורה), אני נזכרת בארוחה המפוספסת והמצחיקה ההיא, עת היינו פאקצות ירושלמיות פרובינציאליות, טרם פריחת הדובדבן בארצנו.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מישי  On 8 ביולי 2010 at 21:00

    פוסט מקסים! תגעגתי. מקווה שהוא שמר לך, או לפחות יש לו סיפור מצחיק בתגובה…

  • zvika  On 8 ביולי 2010 at 21:03

    On it 🙂

  • carmel  On 9 ביולי 2010 at 1:03

    צביקה כבר מתווך בינינו בעזרת חבר ניו יורקי. הלוואי ששמר את הקסטה!

  • מרית  On 9 ביולי 2010 at 5:55

    פוסט מלא חן וחסד. תודה.

  • בן  On 9 ביולי 2010 at 9:09

    מקסים, תודה.

  • רויטל  On 22 באוגוסט 2010 at 23:10

    שני הסיפורים נהדרים. תודה. הלוואי שתדברי עם מר 66. והלוואי שיש קסטה להאזין לה. ואם יש, את חייבת לעשות לה דיגיטציה ולהעלות לאתר.

  • רויטל  On 22 באוגוסט 2010 at 23:11

    ואגב, גם אני התחלתי עם סושי רק ב-2002. אצל זוג חברות שאחת מהן שפית והייתה מסיבה ושם היה מגש ענק של סושי מעולה. למחרת לקחתי מתכון והיום אני יודעת לגלגל גם סושי.

  • כרמל  On 23 באוגוסט 2010 at 9:07

    עדכון: תמיר יצר קשר, הוא קיבל וזוכר את הקסטה אבל לא הצליח לאתר אותה בארגזי הילדות. חברתי ורד שביט עדכנה בפייסבוק שהיא מצאה את גלעס, השותף השני ללהקת 66, גלעד קרדוניס, היום קרדונר, תושב מאה שערים והמלחין של שיר המעלות, ווהו! היו לנו ח'ברה מוכשרים בעיר העלובה הזו, פ"ת

  • אופיר  On 5 בספטמבר 2010 at 6:34

    גלעד היום הוא יוסף קרדונר, ברסלבר מזמר מבית שמש אאל"ט. הוא עשה עוד מלא מוזיקה טובה מלבד הלחן ל"שיר המעלות". אפילו לא מזמן הוא הוציא איזה שיר עם שולי רנד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: