דרום קמבודיה על אופנוע

* הגיע לגמר "רוחות מסע", תחרות סיפורי מסע באופנוע לזכרו של טל שביט

תיירים שפויים קופצים לקמבודיה רק לכמה ימים: לוקחים טיסה מבנגקוק או משאית מהגבול ישירות למקדשי אנגקור וואט וחזרה. רק תרמילאים ישראלים מסוגלים לעלות על טיסה לפנום-פן הבירה, זמן קצר מדי לאחר שאחרון מנהיגי הקמר רוז’ חוסל בידי המשטר הדמוקרטי החדש (אליטה ויאטנמית, אגב, כי הקמר רוז' הרגו כל אדם עם משקפיים בניסיון לחסל את האליטה המקומית). הזהירו אותנו שהעיר מלאה זונות, אופיום וכנופיות חמושות שיורות בכל מי שמסתובב בחוץ אחרי שמונה בערב ומשגרות טילי לאו על פרות משוטטות (מה שהסתבר כחצי נכון, יש להם אפילו מטווח רשמי בו אפשר לירות במגוון נשקים, להצטלם כרמבו ותמורת מאה דולר גם לירות טיל לאו על פרה בעצמך. "אל תדאגי, כולם מפספסים" הרגיע אותי אחראי המשמרת). אבל אף אחד לא הזהיר אותנו מהדבר הכי מפחיד בקמבודיה – הכבישים.

נכון ל-1999, מכוניות ואוטובוסים היו מחזה נדיר מאד בקמבודיה, וכלי התחבורה העיקרי במדינה היה האופנוע. הפחד אחז בי כבר בשדה התעופה כשהתברר שהמונית שלנו היא אופנוע 500 סמ"ק. כתיכוניסטית חלמתי לא פעם שאביר על אופנוע כבד ומעיל עור שחור ירכיב אותי אל השקיעה או לפחות עד לפארק הירקון, אבל גם בחלומותי הגרועים ביותר לא פיללתי שהפעם הראשונה שאעלה על אופנוע תהיה עם תרמיל ענק על הגב, מאחורי נהג מונית קמבודי מיוזע (טכנית זו הייתה הפעם השניה, פתאום נזכרתי שהפעם הראשונה הייתה כמה חודשים לפני כן ומי שהרכיבה אותי הייתה בחורה). לאורך כל הדרך העירה, לצלילי המיית מנועי אופנועים ועשן אגזוזים, התבוננתי בתמיהה באופנועים שחלפו על פנינו נושאים משפחות שלמות ולפעמים גם בעלי חיים, שרכבו בשלווה ובאיזון מושלם, ונרגעתי בהדרגה.

כשביקשנו לנסוע צפונה לאיזור הג'ונגלים של באנגלונג התבשרנו שהדרך היחידה להגיע לשם היא במסוק, פשוט כי אין כבישים. היינו ארבעה תיירים בסך הכל בכל האיזור והבנו שזה איזור מאד בתולי שכמעט ולא זוכה למבקרים. למרות היותה עיר הבירה של המחוז, באנלונג הייתה למעשה כפר עם גסטהאוס אחד ריק ששמח להתמלא בנו, וללא כביש אחד סלול, כך שכדי לנוע נאלצנו לשכור אופנועים. לשותפי לטיול שלומי לא היה רישיון על אופנוע אבל הוא העריך שהוא יכול לשלוט בטוסטוס 50 סמ"ק וגם להרכיב אותי. לזכותו ייאמר שנפלנו מהטוסטוס רק פעם אחת וזה הסתיים בשפשוף קל של הברך.

מדי בוקר רכבנו אל תוך הג'ונגלים, מוקסמים מכל מי שהפתענו בדרך, לא פחות משהם הוקסמו מנוכחותנו: מחקלאים שעבדו בשדות חשופים, כשחוטיני מעור הוא מלבושם היחיד ועיניהם מעושנות מאופיום, ועד לנשים חשופות חזה שעשו את דרכן עם סל במבוק אל הנהר. באחת הפעמים שהעזנו להתקרב לכפר בלב הג'ונגל גילינו שהוא ננטש. באחת הבקתות מצאנו אישה זקנה עירומה, חייכנית ומקומטת שהושארה מאחור למות. היא זללה בשמחה את הפירות שהיו עימנו אבל סרבה שנזיז אותה וסימנה לנו ללכת. כשחזרנו לפנום-פן הומת האופנועים, זה כבר כמעט הרגיש כמו בית. לא שיערתי שהגרוע מכל עדיין מחכה לי.

את הביקור בקמבודיה ביקשנו לקנח בקפיצה לעיר החוף הדרומית קמפוט. שמענו שהיא כמו אי תאילנדי שטרם התגלה לתיירים ואפשר לאכול בה דליים של פירות ים טריים בשני דולרים. כבר הבנו שגם לשם כנראה נצטרך להגיע במסוק, אבל להפתעתנו הסתבר שיש כביש מפנום-פן לקמפוט והנסיעה בו לא אמורה לקחת יותר מארבע שעות. מנגד, הסתבר שאין אף כלי רכב שנוסע בכביש הזה, רק אופנועים. שלומי, שצבר בינתיים מספיק בטחון על 50 סמ"ק, הכריז שאחרי הג'ונגלים של באנגלונג, כביש סלול "קטן עליו", וכך שכרנו אופנוע.

לאחר כמעט שלושה שבועות בקמבודיה, רק בדרך לקמפוט הבנו סוף סוף מדוע אין במדינה כבישים ומדוע הרכב הדו גלגלי שולט בה. בימי הקמר רוז', שהסתיימו ממש לא מזמן כאמור, רוב המדינה הייתה זרועת מוקשים וכדי לסלול כבישים היה צריך לפנות את המוקשים. הקמבודים הסתדרו יפה עם טיסות מסוק לצפון ושיט בנהר לסיאם ריפ ומקדשי אנגקור וואט, ולכן הכביש הראשון שהשקיעו בסלילתו היה הכביש לקמפוט. רק כשעצרנו לקנות מים ולחפש שירותים בכפר קטן בדרך, הבנו שהעבודות בכביש טרם הסתיימו – רבים מהבורות מהם הוצאו המוקשים טרם נסתמו, ואף אחד לא באמת בטוח שכולם הוצאו…

עד מהרה, ארבע השעות המובטחות הפכו לשמונה. את מרבית הדרך עשינו על 20 קמ"ש, כששלומי מתאמץ לחקות את הוירטואוזיות של הרוכבים הקמבודים העוקפים במיומנות את בורות המוקשים ואני, באופן נדיר, שותקת. עסוקה בלהרפות את גופי המכווץ ולהסביר לו שאין לנו שליטה על המצב ואין לנו ברירה אלא לסמוך על שלומי בעיניים עצומות. בחלקים מהדרך אני אכן עוצמת עיניים כי מה שלא רואים לא יכול להפחיד. במקטע מסויים, כשתדירות הבורות התמעטה ושלומי כבר תפס קצת בטחון, הוא הגביר מעט את המהירות, ופתאום, חזיר ורוד גדול שכנראה ברח מהדיר, בקע מבין העצים, התפרץ לכביש ו.. התנגשנו בו בעוצמה. באורח נס, שרדנו את הנפילה מהאופנוע בשלום וגם החזיר הצליח להמשיך במנוסתו. כל המאמץ, הכיווץ והפחד השתחררו בבת אחת בצחוק פרוע. כשעלינו שוב על האופנוע והמשכנו לנסוע בין הבורות בקלילות יחסית, חשבתי איזה יצור מדהים הוא האדם שמסתגל בהדרגה כמעט לכל דבר. ואז מיד אפשר להעמיד בפניו אתגר נוסף.

עם שקיעת השמש היתושים התעוררו, ובבת אחת התחלנו להיעקץ מכל כיוון. עצרנו מיד, נמרחנו ולבשנו את הכילות שלנו, וכך המשכנו לרכב כרוחות רפאים מגוכחות, כשילדים בצידי הדרך מצביעים עלינו וצוחקים, ואנחנו מציצים ונעקצים מבעד לחורים הדקיקים של הכילות. כששלטי הדרך הבטיחו כי קמפוט כבר קרובה, חשבתי שהפעם באמת הגרוע מכל מאחורי, אך באופק הופיע אגם גדול באמצע הכביש. וככל שהתקרבנו לגשר חשכו עיני. שלומי עצר בצד ובחן את התנועה על גבי הגשר. כמו הכבישים של קמבודיה, גם הגשר לא היה שלם. למעשה מדובר היה בשתי קורות תלויות מעל המים, אחת בכל צד. רוחב הקורה הספיק רק לאופנוע ואי אפשר היה להוליכו או ללכת לצידו. לאחר כרבע שעה של תצפית הבנו שכל קורה משמשת לתנועה חד כיוונית ותנועת האופנועים תדירה מכדי שאני אוכל ללכת ברגל מאחורי האופנוע. האגם נראה גדול מכדי שנוכל לעקוף אותו ומכיוון שלא ראינו אף אחד פונה ימינה או שמאלה וחששנו מהמוקשים, לא העזנו. "אין ברירה" שלומי אמר לבסוף. "תעצמי עיניים, ואל תזוזי בשום אופן לאף צד, תישארי עם המשקל במרכז האופנוע, מה שלא יהיה, ושאלוהים יעזור לנו".

חיכינו עוד קצת שהתנועה תידלדל, ובשעת הכושר, שלומי החל לנסוע לאט ובזהירות על הקורה. עצמתי עיניים, הגוף התכווץ ופחדתי להזיז שריר, אך שרירי הפה זזו. מה אתם יודעים, מסתבר שאני יודעת בעל פה את המילים של תפילת שמע ישראל אפילו שמעולם לא התפללתי! פתחתי את העיניים רק כשהאופנוע עצר בצד השני של האגם ושלומי ניגב זיעה ממצחו. הסתכלנו אחורה ולא האמנו שאכן עברנו על הקורה הזו לפני רגע. רק כשהגענו לקמפוט, האדרנלין ירד והתחלתי לעכל את תלאות הדרך, איפשרתי לעצמי להודות שזה היה סבל. "אני לא חוזרת" הצהרתי. "אומרים שיש כאן מעבורת ישירות לתאילנד". "אבל התרמילים שלנו בפנום-פן, וצריך להחזיר לשם את האופנוע" שלומי מחה בקול חלוש. "רק הגענו. בואי ננוח ונבלה כאן, דיה לצרה בשעתה".


את הדרך חזרה, ארבעה ימים לאחר מכן, אני לא ממש זוכרת, וכנראה שלא היו בה ארועים מיוחדים. הקורה על האגם והבורות היו עדיין שם אבל אנחנו התמודדנו איתם אחרת כשידענו לצפות להם. שלומי כבר הפך לרוכב מיומן למדי בינתיים, והדרך חזרה זרמה במהירות רבה יותר. האדם הוא אכן יצור מדהים, עם יכולת הסתגלות מרשימה. קמבודיה לימדה אותי לבטוח באיזונו של הגוף ובשני גלגלים, ובכל זאת רווח לי כששבנו לתאילנד, לאשליית הבטחון שבה עוטפים אותנו אוטובוסים, מכוניות ומטוסים. לא מזמן הצצתי במפה עדכנית של קמבודיה בגוגל וראיתי שעכשיו יש להם אוטוסטרדה לקמפוט שעוברת מעל האגם. אבל אם אתם שוקלים לנסוע לקמפוט על אופנוע, אל תתבלבלו: גם אם קוראים לזה "אוטוסטרדה" בגוגל, זה לא אומר שזה חף מבורות מוקשים.

רוצים עוד?

צידוק מוסרי לפיראטיות – חוויה קמבודית

מסע לא פחות מסוייט ב4X4 – עבדו הממהר והליידי בויז של אפריקה

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: