Category Archives: אינטגראלי זה הכי, אחי

האבולוציה של טכנולוגיות התקשורת: מקלוהן כפילוסוף אינטגרלי

פגישת הסלון האינטגרלי של חודש דצמבר תיוחד לנושא האבולוציה של טכנולוגיות התקשורת, בניסיון להדגים כיצד "נביא הטכנולוגיה" של שנות ה-60, מרשל מקלוהן, זיהה למעשה שברי-עקרונות שמאוחר יותר קיבלו צורה והקשר רחב בעזרת המיפוי האינטגרלי של קן וילבר.

האורח המיוחד שלנו שיציג את תפיסתו של מקלוהן יהיה העיתונאי והטכנו-מיסטיקן עידו הרטוגזון, בעוד אנוכי, ואורן אנטין, ממייסדי הסלון האינטגרלי הישראלי, נחבר את הרעיונות למודלים האינטגרליים. אין צורך ברקע אינטגרלי על מנת להגיע לערב זה, אנו צפויים לארח עוד כמה אנשי אקדמיה (לרבות העתידן ד"ר אשר עידן) ואנשי תעשיית התקשורת לדיון פתוח בעניין, ואתם מוזמנים לעניין את כל מי שההיסטוריה של טכנולוגיות תקשורת או הגותו של מקלוהן מרתקים אותו.

הארוע יתקיים ביום חמישי 20.12 בשעה 19:00 בערב. מי שמעוניין להגיע ולקבל את מיקום הפגישה ו/או לקבל מידע על המפגשים הבאים של הסלון האינטגרלי מוזמן לכתוב אלי.
 

התפלגות נורמלית?

מבחינה סוציולוגית אני שייכת לקבוצת הרווקות. ללא ילדים, כמובן, כי רווקות עם ילדים מכונות "אמהות חד הוריות". אך כמו שזרם דתי יכול להיות שיוך סוציולוגי או פרספקטיבה אמונית מבלי שהשניים יחפפו בהכרח, גם לרווקה או אמא יש משמעות שונה כשדה שיח או מגזר. אם נשתמש במודל ארבעת הרבעים של וילבר, אפשר לומר שלא תמיד יש קשר בין הרבעים הימניים לשמאליים והגדרת השייכות החיצונית שלנו אינה בהכרח מצויה בהלימה עם איזה שהוא סטנדרט פנימי נפוץ בעניין. 

מבחינה סטטיסטית אני רווקה אבל גם חברתי טלי רשומה כך במשרד הפנים למרות שהיא חיה עם בן זוג המון שנים ויש להם ילדה ואנחנו מזמן כבר לא חלק מאותו שיח ואותה חוויה. כשחושבים על זה אני לא בדיוק שותפה לשיח של רווקות ועוד פחות לפעילויות המזוהות עם המגזר. לא פעם אנשים נועצים בי עיני עגל מטומטמות ופולטים משפט כמו "הייתי בטוחה שאת נשואה, את לא נראית מחפשת". הסאבטקסט: "אם לא תמחקי את החיוך המדושן הזה מפרצופך, בחיים לא תמצאי בן זוג. את צריכה להיות קצת עייפה, חמוצה, אולי אפילו מרירה, כדי שחבריך הנשואים יזהו את הסימפטום ויציעו להכיר לך מישהו". 

הרבה נשים רווקות מתעצבנות מזה שמציגים את הרווקות כמצב זמני שתכליתו חיפוש זוגיות, אבל המציאות היא, לא נעים להודות, שרוב המתעצבנות הן מחפשות אדוקות בהכחשה ותוך שנים ספורות הן מוכיחות זאת. עם זאת, יש נשים שבאמת לא ממלאות את חייהן בתחביבים רק "עד ש-", אלא מכיוון שהעולם באמת לא סובב סביב זה מבחינתן, צומח שם עולם ומלואו ממילא, בבחינת גם זה וגם זה כש"זה" יהיה רלוונטי. זה עשוי להיראות אותו הדבר מבחוץ ורק בהיכרות קרובה או ממרחק זמן, אפשר לזהות את הממדים הסובייקטיביים ולדעת מה היה לנו שם. זה לא תמיד ברור גם לאשה עצמה בזמן אמת. זהו כשל הקדם-בתר (pre-trans fallacy) של וילבר, שבו ה"לפני" וה"אחרי" של תהליך נראים דומים חיצונית ורק חוויה סובייקטיבית בונה ממדי עומק שמאפשרים להבדיל ביניהם.

לנשים כאלו אין נטיה להתפשר, כי להיות לבד זה מקום מוכר וחביב על הסקאלה, כאשר הימצאות עם בני זוג לא מתאימים, היא במקום נמוך מאד מתחת לזה. יש בזה חופש רב אבל זו אמנות להחזיק את זה במקום שבו זה לא הופך לבררנות-ייתר והתבצרות בהרגל הבלתי מחייב והכייפי של פשוט להיות לבד ולהיות בשליטה על הכל בחייך. אמרתי ל-ע' שהחלה להרהר בחד הוריות כאפשרות, שזה לא נראה לי מתאים לנשים כמונו: לעשות הכל לבד על הצד הטוב ביותר – את זה אנחנו כבר יודעות. נראה אותנו נמנעות מלאכול את הראש ליצור שיש לו רעיונות משלו וזכות וטו בעניין הצאצא. זה אתגר רוחני! 

אימהות מוחקת ואימהות מזינה

והנה, אי שם, מתרחשת לה התפלגות שקטה, פתאומית, בגבול סובייקטיבי, דמיוני, של שדה שיח, שחוצץ בין חברים שהחוויה שלהם מתחלפת. מי שהרווקות עבורה היא שלב של חיפוש, חווה את החציצה הזו מול נישואין, המפצל חברות רווקות ונשואות. החברה הנשואה כבר לא שותפה ליציאות לפאבים בלילות ואי אפשר כבר להקפיץ אותה לאיזו סדנת סופ"ש שאולי נכיר בה מישהו. היא מתחברת לזוגות חברים אחרים ויוצאת איתם לסוגים אחרים של בילויים. כל אחת מסתובבת עכשיו עם הלהקה שלה.

מה שמעניין הוא שהפיצול הזה לא תמיד מתרחש כל עוד החברה "סתם" בזוגיות, אפילו אם ההרגלים שלה משתנים. לעיתים גם החברה שומרת על מרחב תמרון למקרה שתצטרך לחזור לחברות שלה על ארבע, וגם החברות רואות בזה פרישה זמנית מהחבורה, ניסוי עם אפשרות טעייה, שהוא לגיטימי במסגרת תקופת הרווקות. הנישואין הופכים לגבול האמיתי, כאילו שגירושין זה לא אופציה. (אגב, גם גרושות ללא ילדים הן לגמרי רווקות ברמת השיח).

אבל מי ש"גברים" אינו נושא השיחה/פעילות המרכזי שלה עם החברות, לא כ"כ חווה את החציצה החיצונית הזו, כי החוויה הסובייקטיבית של השתיים עדיין חופפת במידה מספקת. פרשת הדרכים צפויה בחתך אחר, במקום של האימהות, כשהחברות החד הוריות והדו-הוריות נזרקות לקלחת אחת והחוויה הסובייקטיבית מתפלגת בחדות. גם כאן יש את מי שמתרחקות מחברת זבי החוטם באף עקום, אך בפנים הן ערימת פוצי-מוצי שיהפכו לבלתי נסבלות כשזה יהיה שלהן; לעומת אלו שיודעות שהן יעשו זאת יום אחד, אבל יש להן עוד כמה תוכניות עד אז. האחרונות בדרך כלל הרבה יותר סבלניות כלפי אמהות היסטריות טריות ואין להן בעיה לשמוע סיפורים מגניבים על התינוק, כל עוד האימהות לא מוחקת לחלוטין את האישיות של החברה.

אבל איך אפשר להבדיל בין נשים שהאימהות מוחקת להן את האישיות והופכת אותן לצל חיוור המתפקד ביעילות כשלוחה טכנולוגית/מכונת שרידה גנטית של הילד, לבין נשים שמצמיחות אישיות אותנטית חדשה שמוזנת ע"י חווית האימהות ומכילה אותה? זהו שוב מקרה של כשל קדם-בתר, שהרי אין לזה סממן חיצוני (למעט אם החברה מחצינה את המודעות שלה למתרחש, גם אם מבחינתה נדמה לה שהיא נמחקת, עצם המודעות לכך מצמיח, ראו ריקי כהן) ובשני המקרים החוויה הסובייקטיבית מול החברה הותיקה משתנה כליל. רק בדיעבד אני יכולה להיווכח שאם אני עדיין אוהבת אותה, נהנית לפגוש אותה ולהקשיב לה, גם כשהתנאים השתנו, אולי היא מהסוג השני. 

חברות אמיתית מתרחשת ברמת הנשמה והנשמה צומחת ומשילה זהויות ותפקידים כנשלי נחש. אנחנו צומחים עם החברים שלנו והקשר חזק מכל התפלגות-שיח כשהצמיחה שלנו היא אישית ואותנטית, כשאנחנו לא מתפקדים על פי חוק דמיוני, נורמטיבי, לשתי מפלגות זרות, כאילו שאין לנו ברירה: התינוק שלך הוא טבור העולם ואת מתבטלת מולו כאל תובעני, ואני אלך לי לאיזה פיק אפ באר/בנק זרע עד שיומי יגיע ואהפוך לדביקה כמוך. 

לצערי יש לי מעט חברות שאני יכולה להגיד עליהן שהן השתנו בקיצוניות עם האימהות אבל הן מדהימות ומרתקות וצמחתי איתן למקום שבו אני קשובה לכל שטות על התינוקת שלהן, כי הקשר בינינו נשמתי ולא תלוי-אישיות זמנית. טלי היא אחת הבודדות ונראה לי שגם אתם תהנו מהבלוג שלה ותבינו את ההבדל הסובייקטיבי הדק הזה בין אמא מחוקה לאמא צומחת ולומדת שכיף להתלוות אליה למסע, כמו לכל מסע אחר בחייה. הייתם נהנים מזה שבעתיים אם הייתם מכירים את האישיות הקודמת ההפוכה שלה, אישה שהפכה כמעט לנושאת הדגל של הנשים שלא רוצות ילדים. אבל זה כבר סיפור אחר. אוהבת אותך, טלי. וגם את מיקוש הקטנה. לא תמיד מבינה מבפנים את מה שאת עוברת, אבל זו לא סיבה מספיק טובה להתפלג. התפלגות נורמלית, עלק. 

ביג מיינד

 

לאיזה כיוון הרקדנית מסתובבת? רוב האנשים רואים אותה מסתובבת לשמאל וזה אומר שהצד החזק שלהם במוח הוא המוח השמאלי, הלוגי. אני רואה אותה מסתובבת לימין, זה אומר שאצלי חזק יותר המוח הימני שרואה את התמונה הגדולה ומתחבר יותר טוב עם סמלים ותמונות. אם ממקדים בה את המבט מאד, היא מאטה לאט לאט ומתחילה להסתובב לצד שני. לא כולם מצליחים. אני הוספתי תשומת לב ואמירת שלום למוח השמאלי שלי כדי שיצליח להבחין בכך וזה פשוט קרה. זה קסום. הקישור המקורי מכאן.

אגב, עכשיו כשאני קוראת וקולטת אותה רק בזוית העין היא מסתובבת לשמאל, כי כנראה זה החלק במוח שדרוש לקריאה בעוד שכשאני שבה להתמקד בה היא מיד עוברת לימין. מדהים! הרקדנית מהווה הזדמנות נהדרת להבחין האם אתם יכולים לחלוטין להחליף פרספקטיבה על החיים וגם לראות איך 2 פרספקטיבות שונות, ששתיהן נכונות, כל אחת מנקודת מבטה, עשויות להיחוות כהפוכות. המשפט הזה הוא סיבה טובה לא לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות, וגם הבסיס לעקרון האינטגראלי.

בנימה זו הריני להודיעכם שאנו מחדשים את פגישות הקבוצה האינטגראלית העוסקת ברעיונות של קן וילבר וכל מה שנלווה לכך. השנה אני אהיה אחראית לפגישות הללו שיערכו אחת לחודש, וחלקן יעסקו גם בתרגולים מעשיים. בנוסף תפתח קבוצת תרגול אינטגראלי מעשי שתפגש אחת לשבועיים בהנחיית שחר ארז. הפגישה הראשונה שלנו היא ביום חמישי הקרוב 22.11 ב-19:30 בערב אצלי בבית. אנחנו נתנסה בשיטה קלילה ומקסימה שנקראת "ביג מיינד" מבית היוצר של זן מאסטר גנפו רושי, שנותנת לנו הזדמנות לגשת בקלות לחלקים שונים בתוכינו ולשמוע כמה התגובות שלהם למציאות שונות. מי שמעוניין להגיע למפגש, לקבל עדכונים על המפגשים הבאים (חלקם יהיו גם תיאורטיים או ינתחו תחום מסויים) או להצטרף לקבוצת התרגול המעשי,  מוזמן לכתוב לי ולקבל את הפרטים המלאים.

ילדי השמש החדשה

זו אני בגיל 5 ברומניה. עם החבר שלי לתנועת נוער צ'אושסקו, במדים שלנו, ועם הגננות שלנו, שאתן בילינו הרבה יותר זמן מאשר עם ההורים. הגן היה ממוקם מאחורי בית המשפט שאבא שלי עבד בו והתמחה בחינוך אליטיסטי לילדיהם של חברי המפלגה הנאמנים. אמא שלי מצאה לא מזמן כמה קלטות שלי מגיל 3 שרה ברומנית וצרפתית(!) שירי קומוניזם פטריוטי. עזבנו את רומניה בדיוק בזמן. הגענו לישראל ב-1978, שנה אחרי המהפך, אחרי שבגין זעזע את ערכיה של התנועה הקיבוצית ואמריקה כבר חדרה לסלון של כל בית דרך הטלוויזיה. בפתח תקוה של ראשית שנות ה-80 ג'יגלנו בין המאפיינים החדשים לישנים, הלכתי לבית הספר עם תלבושת אחידה אבל במסיבות כיתה רקדנו ריקודים סלוניים.   

האינדיבידואליזם שהפציע באופק כבש אותי ונלחמתי על הזכות להיות שונה ומיוחדת. פיתחתי אנטגוניזם לקבוצתיות וסרבתי בתוקף למיין את עצמי לאחת מתנועות הנוער הנפוצות בשכבה. נהניתי מכל רגע של בדידות, קוברת את זכרונות הביחד הקומוניסטי עמוק עמוק. באמצע שנות ה-20 האינדיבידואליזם שלי החריף, העצמאות הפכה לבדידות ולעיתים לאגואיזם נעדר רגישות. אחרי שבעטתי בשורשים שלי התקשיתי לצמוח, וחלק ממני השתוקק להשתייך לקבוצה, לרעיון גדול ממני. ככה הגעתי לעולם הניו אייג'. 

בחנתי קבוצות רבות עד שנחתתי בקהילת "בית חדש". ואהבתי כל כך את הרעיון של קהילה, קבוצה שמתפתחת יחד סביב רעיון מנחה. הרגשתי שמצאתי משפחה אומנת. אך כשהקהילה התפרקה חשתי הקלה במישור מסויים, היה בי חלק שתמיד משך חזרה לדרך האינדיבידואלית. האינדיבידואליות דור 2.0 שעברה דרך מנסרת הקיבוציות הייתה קצת שונה, מעודנת יותר, נושאת את פירות האינטגרציה. היום אני מבינה שאנחנו הולון, יחידה עצמאית וחלק ממערכת, בו זמנית, ושחשוב לנו לשמור על האיזון הזה בתוכינו ובפעולותינו: לא להתבצר ב"אני" ולא להיטמע ב"קבוצה" אלא לחיות בפיעפוע מתמיד בהתאם לנסיבות ולהקשר. כאלו הם החיים.

סוציאליזם ניו אייג'י

ראיתי הבוקר את הסרט התיעודי המצוין "ילדי השמש" הפותח צוהר מרתק להוויה של ילדי הקיבוצים, מי שהיו אמורים להיות "האדם החדש", ילדי שמש העמים, להגשים בגופם את  חזון הציונות, ולהוות ניסוי מעבדה ליצירת חברה טובה וצודקת יותר.  הניסיון לרדוף צדק ראוי להערכה, אבל עד שבני אדם יתגמשו לגבי התפיסות וההיאחזויות שלהם, חברה צודקת היא חזון מסוכן שהביא רק אסונות מנקודת מבט הומניסטית. אין רעיון, מקסים ככל שיהיה, שמתאים לכל אחד בכל מקום ובכל זמן. יש דפוסים, מגמות ונטיות אבל רעיונות גורפים עושים לי צמרמורות בגב. מי שגדל בבית יתומים, סליחה, בית ילדים בקיבוץ, יודע שיש זמנים שבהם הכי כיף להיות עם הח'ברה ויש זמנים שרוצים להיות עם ההורים, וכשמתקיימים במסגרת שלא מסוגלת להכיל רגישות להקשרים הללו, משלמים את המחיר בנפש.

יצאתי מהסרט הזה מאד מאוזנת. יש לי בטן מלאה על אמריקה וחוליי הקפיטליזם והסרט שימש לי הזדמנות להיזכר מדוע הערכים הללו נפוצו מלכתחילה, כיצד הם עמעמו את האידאולוגיות הגורפות ואישרו את החופש שלנו להיות מה שאנחנו רוצים בשוק החופשי של הרעיונות. מנקודת המבט שלי היום, זה קל לראות רק את הבעיות שנוצרו בעקבות זה, את אבדן הנשמה והמשמעות, את המסחור, הצרכנות, ההחפצה, האינטרסנטיות, הצורות החדשות לצבירת כוח… 

אני נוטה לשכוח את הרקע שבתוכו העולם הצרכני נולד, שכדי לדחוק את האידאולוגיות הקיצוניות למקום שולי יותר בזירת היקום, היה צורך בכוח חזק מאד, במניע שקשה לעמוד בפניו. כסף, למשל. ואם זו דרך ה"טבע" האבולוציוני שלנו, אז נראה שעכשיו, ממש עכשיו, צריכה להפציע באופק אלטרנטיבה. למעשה, היא כבר כאן, וטבעה עדיין מעורפל אך ניתן להתחיל לעבוד איתה באמצעות ניצניה: תרבויות הניו אייג' והאינטרנט. חלקים מהניו אייג' (והאינטרנט) נגועים באותה מסחריות שמביצתה הם בקעו, אך הם עדיין מספקים אקמול זמני וחלקי למצוקות החברה הצרכנית. 

החלק האחר של הניו אייג' והאינטרנט, משיב אלינו את הרעיון הקיבוצי בגלגול חדש ומרגש. האינדיבידואל מקבל דלת כניסה חדשה לקהילה: הקהילה הוירטואלית והקהילה הרוחנית. בסרט "ילדי השמש" דיברו חברי הקיבוץ על ההיטמעות שלהם בזהות הקיבוצית ובחזון הגדול מכל "אני", וזה הדהים אותי לשמוע משפטים שיכלו להיאמר בקלות כיום מפי חבר קהילה רוחנית כלשהי. לפתע קלטתי את האירוניה בכך ששי טובלי בנה את קהילתו המכונה "שמש חדשה", בקיבוץ מורן.  גם במסורת הסייברפאנק באינטרנט אנחנו יכולים לראות את הכמיהה להיטמעות ברשת כתודעה קיבוצית-יקומית.

"האמת" נוטה להשתנות מאדם לאדם ומזמן לזמן. היא עוטה צורות חדשות ויצירתיות אך ניתן לתת בה סימנים: שימו לב שהציר אינדיבידואל/קבוצה או אגו/תודעת האחד הם ביטויים של אותו קו התפתחות ברמות מימטיות שונות או בעיברית "אותה הגברת בשינוי אדרת". אז כל מי שמצא את "האמת" מתבקש לחיות אותה בשקט. אל תדאגו לנו, לא צריך להציל אותנו. אנחנו למעשה חושבים לפעמים שדווקא אתכם צריך להציל וכנראה ששנינו צודקים וטועים במובנים מסויימים, וכנראה שנפגש שוב בתפקידים אחרים במגרש המשחקים הגדול הזה. מן הסתם נהיה עדים לנסיונות מרתקים נוספים לערער את האיזון בין היחידה העצמאית שאנחנו לבין חלקנו במערכת, כשלמעשה לא מדובר בשני מצבים מתחרים אלא במצבים טבעיים המתקיימים בו זמנית בהוויתנו – כמו האלקטרון, ננהג לעיתים כחלקיק ולעיתים כגל – על פי הצורך. 

כי מה אם החברה הכי צודקת היא בדיוק מה שיש לנו כרגע: חברה שבה אף אחד לא טועה אבל גם לא צודק ב-100%, חברה של איזונים בין אמיתות שונות ויכולת הכלה של מגוון דיעות? המממ מישהו כבר אמר את זה…. הפוסט מודרניזם! אבל אפילו לאיזון עצמו צריך שיהיה איזון: פלורליזם קיצוני הוא מחלה מחלישה והרסנית לא פחות מרודנותה של אמת אחת. גם לאיזון לא צריכים להיות פאנטיים, שהרי יציאה מאיזון מהווה חלק בלתי נפרד מאיזון כפי שדיסהרמוניה היא חלק מהרמוניה מוסיקלית. עדיף להרפות מהמאקרו ולהקשיב לצרכי הרגע, לעשות כמיטב יכולתנו ולא לקחת שום דבר ברצינות תהומית. גם במאקרו, בכל תקופה דעה אחרת מושלת בכיפה, מציעה פתרונות חדשים לבעיות קיימות ויוצרת בעיות חדשות שהאידאולוגיה הבאה תתמודד איתן וחוזר חלילה. סוג של מנגנון התפתחות. 

ניאו-סוציאליזם אינטגרלי

בשבועות האחרונים אני עוקבת בעניין אחרי מאבק ההתאגדות של מלצרי קופי טו גו, שקדמו לו התאגדויות של המאבטחים ושל עובדות הקבלן בדואר ישראל, וזה מאד משמח אותי שמגזרים מקופחים שמצויים מראש בעמדה רעועה, נעזרים בכלים סוציאליסטיים. כפי שהבנתם מקורות חיי, קשה להגיד עלי שאני חובבת סוציאליזם אבל אם יש יופי וצדק בתפיסות הללו זה בדיוק בשביל מקרים כאלה. מנגד, יש איגודים מקצועיים כוחניים ומושחתים, שאסור לנו לאפשר להם להסתתר מאחורי אימרות שיוויון סוציאליסטי כדי לצבור כוח ולפגוע בציבור. 

כשזה מגיע לחברת החשמל, למשל, אני לגמרי עם ביבי בנושא של הפרטות  ויפה אמפר אחד קודם. אני קוראת לזה מדיניות אינטגרלית, כשכל נושא נבחן לגופו ואנו בוחרים מתוך הפתרונות הקיימים את השילוב המתאים ביותר על מנת לאזן את האינטרסים באותו עניין. לפי התיאוריה האינטגרלית, אנחנו כבר לא מחכים לאידאולוגיה הבאה. זה קץ ההיסטוריה, זוכרים? עכשיו נתמודד אחרת, כשכל מה שהמצאנו עד עכשיו מתחיל לעבוד יחד, לאזן זה את זה. ואולי בגלל זה אנו חווים לאחרונה התעוררות של ניאו-סוציאליזם בנקודות החיכוך שיש לאזן.  

האם זה פרקטי? ובכן, אני מאמינה שהתפתחות התודעה האנושית הולכת לקראת זה. אבל גם התיאוריה האינטגרלית, על אף חדשנותה וגמישותה הרבה, מן הסתם תגאל אותנו מחולי אחד ותייצר לנו אתגר אחר, וחוזר חלילה. אז נסיים באמירה גורפת, כדי לשבור גם את האמירה שאין משהו שהוא נכון תמיד, אז הנה דבר אחד שנכון תמיד: אף פעם לא מצ'עמם פה, בעולם הזה. 

התרנגולת, הביצה והחביתה

בשבוע שעבר גררו לי את האוטו. נהג המונית ששמע על הנסיבות לא חסך את שבטו מהרשויות, קלל את כל עובדי העירייה באשר הם והציע לשרוף באישון ליל את כל משאיות הגרר. כשהגעתי לחניון הגרירה לא מצאתי אף אחד לשפוך עליו את חמתי. "העירייה המסריחה" הייתה לישות וירטואלית ובמקומה עמדו מולי נהג משאית רוסי נחמד שרק עושה את העבודה שלו ומן הסתם נדפק לא פחות במאזן הכללי, ועוד איש שאחראי על גביית התשלום ופתיחת השער, שנראה כי הוא סובל ממוגבלות שכלית כלשהי ושמחתי עבורו שיש לו תעסוקה מסודרת. את מקום הכעס המתפוגג תפסה איזו אדיבות מפתיעה מתוך תובנה שכל התנהגות אחרת היא חסרת טעם ומרעילה. הכל אנשים והכל בזרימה ואין אדם אחד או נקודת ציון מדוייקת שנושאים את האשם במלואו. אפילו לא חולדאי עצמו. האם יש מישהו שלא רואה את זה?

זה מוזר לי שאנשים מדברים על תאגידים או מדינות בשפה של יחידים. שומעים את זה כל יום בחדשות: ישראל ביקשה מסוריה לעשות כך וכך, הוט מכחישה כי אמרה לבזק כך וכך. ואנחנו אוהבים את ברזיל ושונאים את ישראייר ואני ממש לא מבינה את ההתנהלות המוזרה הזו של היחיד המוחשי מול הישות הוירטואלית והחמקמקה הזו שנמצאת בתחום הרבים. מי זאת "ישראל": הכוונה לשטח אדמה ספציפי? סך כל האנשים עם הדרכונים המתאימים או רק חברי ממשלה? מי באמת מדבר שם ובשם מי? ואם "סוריה" שונאת את "ישראל" האם יש כאן אמת גורפת לגבי סכום הפרטים שמרכיבים את הישויות הללו? על אותו משקל: האם כשאני כועסת על "הוט" אני באמת יכולה להפנות את הכעס שלי לילדה בת 20 שעובדת שם כנציגת שירות, או לטכנאי העולה-חדש? באיזו מידה אני רשאית לראות בהם בעלי תפקיד יצוגי של הגוף הוירטואלי הזה ומתי אני שוכחת שבשורה התחתונה עומד מולי בן אדם? 

האמת: 4 על 4

הרשו לי לקחת רוורס. כאנושות, לקח לנו הרבה מאד זמן להבין שאין בהכרח אמת אובייקטיבית אחת ברורה שנמצאת אי שם ויש לחשפה. חלקנו עדיין כופרים בכך ומחפשים אותה ואחרים לקחו את זה לקוטב השני, למקום של סובייקטיביות קיצונית שהכל הולך. אריסטו הבין ש"האמת" היא סוג של שביל זהב, דרך אמצע, וגם אותו לא ממש הבינו. מבקריו טענו שהוא מטיף לבינוניות. דווקא הרמב"ם קלט את המנגנון: נכון שיש ערבוב איכויות שמחליש את שני היסודות ויוצא קרח מכאן ומכאן, אבל יש גם מיזוג שיוצר איכות חדשה המכילה את היסודות אך היא יותר מסכומם. כמו עוגה טובה, או כמו שגבר ואישה עושים ילד. מידת האמצע המאזנת של אריסטו היא אמנות צמיחה אלכימית ממש, שמצריכה תרגול, עבודת מידות, ומנגנון transcend & include האבולוציוני שקן וילבר מדבר עליו, פועל על עקרון זהה.  

אז כשאנחנו מחפשים אמת לגבי עניין מסויים, אילו יסודות עלינו לערבב כדי להגיע למשהו שנוכל לכנותו אמת? וילבר מצא שמכלול הידע האנושי מתייחס לארבע פרספקטיבות: יחיד-מיקרו/רבים-מאקרו ופנימי-סובייקטיבי/חיצוני-ניצפה. לרוב, "האמת" שאנו מחזיקים בה מצויה רק באחד הרבעים, אך אם נחשוב על כל דבר מארבע נקודות המבט, נשיג לא רק גמישות מחשבתית אלא גם תמונה שלמה יותר, שכן "האמת" היא יותר פאזל מאשר לוח מטרה. כל עוד נתעלם ממכלול הפרספקטיבות הללו ייחסרו לנו המון ממדי אמת ונחטא ברדוקציות מעוותות. 

כיום מקובל ליחס אמת לכלים מדעיים בלבד כלומר רק לצד הנצפה, החיצוני והמדיד של המציאות והאדם, אך וילבר טוען שגם בממד הפנימי יש מתודולוגיה וטכניקה, הבסיס שלה פשוט שונה מהבסיס המדעי וזה לא הופך אותה לפחות אמיתית. לדוגמא: רגשות או מדיטציה הם בלתי מדידים בכלים מדעיים אבל קשה מאד לכפור בקיומם, השפעתם, חשיבותם והאמת שהם מאפשרים לנו לעבוד עימה. אם נתעקש, נוכל לעשות רדוקציה של הרגש להפרשות כימיות ושל המדיטציה לתנודות גלי מוח בצד הנצפה והמדיד שלנו, אבל זוהי רק מחצית מהתופעה, ונתקשה להפיק ממנה את המיטב כל עוד לא נסכים להרחיב את זוויות הראיה שלנו על "אמת" ולכלול מידע סובייקטיבי-פנימי כממד של אמת.

אבל שלא תחשבו ש"הצד השני" יותר טוב. יש מספיק אנשים ותיאולוגיות שמזלזלים בצד החיצוני והנצפה של החיים. כל מי ששואף למוסס את האגו או טוען שהמציאות היא אשליה חושית, צודק רק עד גבול מסויים, הגבול שבו עליו להפגש עם האמת של הצד השני. כי ברובדים מסויימים האשליה הזו מאד מאד נוכחת ויש להתייחס אליה. לפעמים אפילו הבודהיסט המסור ביותר שתודעתו מבלה את מרב זמנה בעולמות עליונים, מצטנן בחורף או נתקל באבן ומועד, מה לעשות. המתח הזה הוא מתח מוכר, אך אני רוצה לדבר אתכם היום על חתך אחר שקיים בו מתח הרבה פחות מדובר ובו התחלתי את הפוסט: המתח בין הרבעים העליונים לתחתונים, כלומר בין המיקרו למאקרו. 

וילבר נותן לכל הרבעים חשיבות ערכית זהה בתרכובת האמת ולי יש השגה על כך. היחיד חשוב יותר בעיני כי הרבים זה אוסף של יחידים. אמנם השלם תמיד גדול מסכום חלקיו אבל לנו יש גישה רק למרכיבים היחידים. איך ניגע בממד הטרנסנדנטי הזה שיש לו אנרגיה אבל הוא חמקמק כאשלייה? כל שינוי הנצפה ברמת המאקרו התחיל ונגמר בבני אדם בדידים. אפילו חוקים של מדינה שלמה, אפשר לשנות על ידי מתן שוחד לאדם אחד, למשל. "כל מה שיש זה אנשים", אומר לי תמיד שי, שלא מאמין בכלל בפוליטיקה או בכל מני תופעות וסיפורים שאין להם ממשות בגוף.

גם זו ראיה קיצונית שמתעלמת מהממד הטרנסנדנטי שסכום פרטים מסוגלים ליצור, שהרי אנרגיה של קבוצה היא יצירה חדשה ושונה לגמרי מסכום האנרגיות של הפרטים המרכיבים אותה, ויש לה השלכה ישירה ומוחשית על בחירות של פרטים. זה נכון שאנחנו מסתובבים עם קצת יותר מדי "סיפורים" על הגב, אבל אי אפשר להתעלם מדפוסים ויש לנו הרבה מה ללמוד מהם, כך שאני לא אומרת לא להכליל, אלא להכליל בגמישות ובזהירות במקרים שבהם זה משרת אתכם. 

פגשתם פעם מישהו שהצליח למחוק רעיון?

נניח שאתם רוצים לחסל אידאולוגיה מסויימת – מה תעשו בפועל? אם הכל זה רק אנשים אז אפשר להרוג את כל האנשים שקשורים לעניין הזה, שמסמלים, מאמצים או נושאים את הסממן הבעייתי. אבל פגשתם פעם מישהו שהצליח למחוק רעיון? כשיגאל עמיר רצח את רבין האם הוא הרג בזה את תהליך השלום? יש שיאמרו כי נהפוך הוא. תיאורטית, אפשר להרוג את כל מי שמאמין ברעיון והוא עדיין יהיה שם – בכתובים, בסמלים, בחלל שנפער, בזכרון של האחרים – זה חמקמק כי יש שם איזו אנרגיה מעבר לאנשים ויש לתופעות מאקרו אמת נוכחת משלהן. יש שמבינים זאת ומנסים לפגוע בייצוגים וסמלים כמו שריפת ספרים ודגלים, הפלת מגדלים והשחתת מצבות, למשל. 

הבעיה היא כשאיש ציבור נחשב לסמל של המדינה/הדת/האידאולוגיה והממד הבסיסי של היותו בן אנוש נשכח ומתיר את דמו, כאילו היה דגל. ואולי דבר נסחף לדבר כמו באימרה "במקום שבו שורפים ספרים ישרפו גם אנשים". ומשם הדרך קצרה לצד השני של הסקאלה, למקום שבו כבר אין אנשים בכלל, כל אדם הוא "אזרח ישראלי" המסמל את מדינת ישראל/האידאולוגיה הציונית ודמו מותר. אנחנו מכירים בני אדם שהפכו כל כך מזוהים עם רעיונות מאקרו עד כי הפסיקו לראות את האדם שמתחת לכל התפקידים והסמלים והם מסוגלים להרוג כל אדם שמלבושיו הוגדרו כ"אחרים" בקלילות ורציונליזציה מדהימות. 

אנחנו באים מהיסטוריה ארוכה שנתנה עדיפות לרבעים התחתונים של וילבר, לאמיתות, דתות, תיאוריות, אידאולוגיות ומנגנונים שבשמם היחיד נמחק או הוטמע, או במילותיו של סטלין: "כדי להכין חביתה צריך לשבור כמה ביצים". חביתות היו הביזנס שלנו מזה זמן רב ואולי הגיע הזמן לעבור לאפרוחי חופש. ראיה אינטגרלית היא כמו ראיה מרחבית: זה כישור נהדר כדי לתפוס פרספקטיבה, אבל פה ושם לרגע צריך גם להתמקד. ואני שואלת אתכם: האם המיקוד שלנו במקרה הזה, הוא בחביתה, בביצה או בכלל בתרנגולת? אני נוטה לחשוב שאכן יש ליצור כאן סדר חשיבות ולמקם את הרבעים העליונים במקום מהותי יותר, ולו מפרספקטיבה מוסרית.

מצבנו יהיה אחר לגמרי אם נחזיק תמיד לנגד עינינו את הפרספקטיבה של היחיד, נזכור שלפנינו קודם כל אדם וכשנביט בראש ממשלה/טרוריסט/סלבריטאי נראה קודם כל פני אנוש. כל הסמלים, ההזדהויות והתפקידים שהוא עוטה הם משניים בחשיבותם, ולפני שאפעל, עלי להתחבר למקום הזה. ככה אני מבינה את תורת המוסר של לוינס, זה בעצם מה שהוא מבקש מאיתנו, להשיב את המיקוד לרבעים העליונים של וילבר לאחר דורות של חביתות. להביט בפני אנוש לפני פנייה לספר החוקים. עדיין אפשר להחליט לפגוע באדם שמבקש להזיק לך, אבל רצוי שיהיה זה בגלל שהוא בא להורגך באופן פרטני ולא בגלל שהיית הורג כל אחד עם כאפייה. עדיין אפשר להחליט שמהישוב הזה אתה לא זז, אבל רצוי שזה יהיה כי אתה חש שזה ביתך ומקומך האמיתי ולא כי איזה ספר עתיק טוען שלאנשים האוחזים באמונות זהות לשלך, יש זכות מיתית/היסטורית, שבשמה גם תעיף אחרים מביתם. זה רק הבדל של מיקוד, התוצאה לעיתים עשויה להיות זהה, אך זה הבדל של שמיים וארץ שיצור לנו עולם אחר לגמרי.

שחקו עם הרעיון הזה: אנחנו עשויים להיות צודקים במאקרו אך להפגין רוע ולעשות טעויות פרקטיות ברמת המיקרו. במדינה הזו המיקרו והמאקרו נסחפים יחד לקטבים: מדיניות שמאלנית הולכת עם זכויות אדם וסוציאליזם ומדיניות ימנית עם פחד מהאחר והפרטה. ומה אם כמדינה ניתן להחליט לעמוד על שלנו ולשמר את הגבולות הנוכחיים, אך כמקרים פרטניים נדאג לזכויותיו של כל פלסטיני כאדם? אפשר לריב ולהתחרות גם בצורה עניינית ובכבוד הדדי ששומר על מסגרת משותפת, כמו בריב משפחתי. הרבה מאד עיוותים נוצרים כתוצאה ממתיחה של אמיתות מיקרו למאקרו ולהיפך. אנשים שופטים ושונאים רעיונות וקבוצות מבלי לטרוח להכיר, מכלילים על סמך מקרה וחצי שחוו.

המיקוד התמידי במיקרו עשוי לאפס אותנו ולחבר אותנו למציאות, שעשויה מצידה להפגיש אותנו עם מקרים פרטיים הפוכים וחוויות מתקנות. אבל אם נדבק ברעיונות גורפים כפילטרים, סביר להניח שלא נראה דרכם שום דבר שיוכיח לנו אחרת. הדבר מתייחס לכל הכללה על המציאות הנצפית, כמו למשל "קשה למצוא דירה/חניה בתל אביב". אם אתם מחזיקים בדעה זו ומאמינים לכתבות בתקשורת, אשר מכריזה על מספר מקרי קיצון כתופעה, תעברו מן הסתם חוויה דומה. נבואות שמגשימות את עצמן הן לא מיסטיקה כמו שהן דפוסים שמשכפלים את עצמם ושכלכם היקר הוא מכונת השכפול. אם אתם מוכנים להטיל ספק, אולי תפגשו אנשים כמוני או כמו שי, שיספרו לכם סיפורי נס על דירות נפלאות שאותרו צ'יק צ'ק או על "פיות חניה" מוצלחות במיוחד. 

זכרו שאתם מקרה פרטי וכל רגע מתרחש עבורכם מקרה פרטי אחר. אל תתנו להכללות להפוך לקבעונות, שהרי גם אם הן בבחינת דפוס ולרוב הן מדייקות, הן מדברות על סוג של ממוצע, ומי אומר שדווקא אתם לא תפלו בתחום שמעל הממוצע, דווקא היום? זה יכול להיות ריפוי מאד גדול לנו, לאחר תקופה היסטורית ארוכה שבה היחידים היו מגש הכסף של אידאולוגיות, הבניות ומנגנונים שונים, ללבוש לכמה דורות את הפילטר ש"כל מה שיש זה אנשים" ואם יותר לי להוסיף: לעשות זאת ממש ב-עכשיו. לבדוק תמיד מה יש מולי, עכשיו. מתישהו, אחר כך, נתאזן לתמונה כולה, מה אתם אומרים?  

Flatland

נירוונה עמוקה ושעמום המחץ נראים אותו הדבר במבט מבחוץ, לצופה מהצד. ההבדל ביניהן מצוי בממדי ורבדי עומק הנחווים כידע סובייקטיבי בלבד. בעולמנו המורכב הנטייה היא להשטיח דברים, למהר לתייגם על פי מאפיין חיצוני בולט. ככה גם עושים מבנאדם סטריאוטיפ בשלוש שניות. יש לנו גם מדיה שעוזרת לנו בזה, כי היא ניזונה מייצוג ויזואלי חיצוני של תופעות ואין לה יכולת להביא לנו את הממדים המפוספסים. קן וילבר משתמש במושג flatland, השטחה, כדי לתאר מצב שבו אנו מתעלמים מהממדים הללו, לפעמים מתוך כוונה טובה, פוסט מודרנית, ליצור שוויון. אבל ממדים הם מרובדים מטבעם והתעלמות מטבעם ההירארכי יוצרת עיוות.  אני קושרת את המושג (לא בטוחה באופי הקשר אצל וילבר) ישירות ל-pre/trans fallacy שלו, כי אם אנחנו מתעלמים מריבוד הממדים זו בעצם הדרך לאי האבחנה בין שלבי התפתחות שונים. וילבר חושב שההשטחה וה pre/trans fallacy הן מהבעיות המרכזיות של תקופתנו אבל בעיני המנגנון של ההשטחה עשוי להיות גם אחת הדרכים להתפתחות ולפריצת דרך. אני אסביר.

קחו את ת"א בסופי שבוע. הרחובות, בתי הקפה… מלחמה או שלום, החיות פועמת בה. אסקייפיזם, תקראו לזה? ממש לא, בעיני. אנשים לא מנותקים. הם יוצאים לבלות מתוך ועל אף המצב. אי הכניעה לייאוש, לאי השפיות, היא אקט פוליטי יצירתי ויצרני. תל אביב מייצגת את כל מה ששווה להלחם עליו במדינה הזו, היא פשוט פרץ גולמי של אנרגיית חיים. כשתושבי הצפון באו לפה לקניות ובתי קפה בזמן המלחמה, באיזו מידה זו בריחה ובאיזו מידה זו פשוט הכרזה של בריאות נפשית, המשך של חיים מול ההתנגדות לחיים, הענקה לעצמם והזנת יצר החיים? קשה לדעת כשזה נראה אותו הדבר מבחוץ אבל אני נוטה לפרשנות המרובדת. צורך (כגון אסקייפיזם) הוא רק קצה קצהו של קרחון מהותני רב שכבות, צרכים היא פרספקטיבה צרה ובסיסית מאד להגדרת בני אדם, שתופסת לפעמים רק תנודה אחת מתוך התנועה בהקשרי התמונה המלאה.

הנה עוד דוגמא ודרכה אסביר גם על אפשרות אופטימית של התפתחות מתוך שטיחות: תקינות פוליטית. המקפיד על תקינות פוליטית אינו בהכרח באמת מכבד את האחר והשונה וגם אינו ניטראלי ביחס אליו. הוא מזייף למען הנורמה. מבחוץ קשה להבחין בין זייפן תקין שכזה, לבין אדם שבעומק העניין מצוי בפתיחות ובכבוד לאחר ויש בו מידה של ניטראליות לגבי בני אדם ותהליכים באשר הם. אבל במקרה הזה, יש תקווה. כי המודעות לצורך בתקינות יוצרת רפלקציה אצל האדם בכל פעם והוא מתרגל ניטראליות בפועל. המורה שלי לעבודה אנרגטית תמיד אומרת: fake it till you make it. מכיוון שכולנו יצורים מתפתחים ועמוקים מני ים, גם כאשר איננו מודעים לחלקים הללו בעצמנו, לאוניה הפנימית שלנו יש סיכוי להתנגש בקרחון ממשי ולא רק בקצהו על פני השטח (הנה עוד ממד לחכמת שלמה במשלי, דרך אוניה בלב ים). תקינות פוליטית עשויה להיות דרך התפתחות הדרגתית לניטראליות וסובלנות אמיתית מאהבה, בדרך שדומה למנגנון של "נעשה ונשמע" במצוות היהודיות. פשוט עושים עד שהאסימון יורד, עד שמשהו באמת קורה, נפתח בפנים.

ואם כבר בתל אביב עסקינן, עשיתי קליפ ברוח זו עבור הבלוג המזרח תיכוני באנגלית, אבל נראה לי שגם אתם תיהנו ממנו.

ואם כבר הזכרנו את וילבר, יש דיון בביקורות עליו אצל תומר פרסיקו ומפגש ביקורת של החבורה האינטגראלית יתקיים ביום חמישי הבא 8.3 בשמונה בערב אצלי בבית, אז מי שרוצה להצטרף צרו קשר דרך "כתבו לי".

האיש שראה הכל

הפילוסוף קן וילבר (57) מהעיירה בולדר בקולורדו הוא אחד ההוגים הפוריים והפופולאריים ביותר בזמננו ומי שחתום על כמה מהפכות מחשבה מרחיקות לכת, למרות שאין לו בעלות על אף תחום ידע או רעיון מהותי משלו. למעשה, אחרי הפילוסופים הפוסט מודרניסטיים שעשו דקונסטרוקציה לכל מה שזז, נדמה שלא נותרו רעיונות להציע; ומי שכבר מעז להציע בניה מחדש, מתקשה למצוא עקרונות שלא יואשמו בהגמוניה של מנגנון כוח זה או אחר. מבין החורבות הללו עלה וילבר עם רעיון של תיאוריה הוליסטית, הציע את עצמו כאינטגראטור ולספר הפופולארי המציג את עקרונות תורתו קרא "קיצור תולדות הכול". הכול? אכן פילוסוף עם ביצים. 

היומרה ל"הכול" מעבירה צמרמורת בגבנו לאור ריבוין ההיסטורי של ההכרזות המעוותות על מציאת המפתח האחד והיחיד לשאלת "החיים, היקום, אלוהים וכל זה", כהגדרתו של דאגלאס אדאמס.  אך "הכול" של וילבר הוא בעצם עקרון מארגן לכל מה שהיה לנו עד עכשיו, המכבד את האמיתות של כל הטענות תוך שהוא עומד על מגבלותיהן וקורא להן לשיתופי פעולה לא שגרתיים. במקום שבו אתם רואים מציאות כאוטית, וילבר מצביע על הפרקטלים, דפוסי הסדר שמרכיבים את הכאוס. הוא פילוסוף ללא שטח משלו, אבל הוא השרטט של המפה המורכבת ביותר של הטריטוריה, שהוצגה לנו עד כה. 

לרוב עושה וילבר שימוש במושגים ובכלים של הוגים אחרים שכבר עשו חלק מהעבודה האינטגרטיבית וממפה גם אותם בהקשרים חדשים, מתוך תפיסה שהסדר לבדו מייצר ידע ופתרונות חדשים ולא בהירות גרידא. יכולת ההתבוננות המערכתית החדה שלו, שמאפשרת לסוגיות רבות לבוא על פתרונן רק מעצם מציאת מקומן במערך שהוא מציע, זיכתה את וילבר בסופרלטיבים כגון "החכם באדם" או "אריסטו של ימינו". ואכן לקרוא אותו מותח את אורובינדו על פני היקף התחומים של אריסטו בעזרת העקרונות של פיאג'ה ושל הגל, תוך כדי שהוא מחתן את פרויד, בובר ובודהה; זו חוויה מרחיבת תודעה. אך עצם הנכונות שלו להתייחס ברצינות לבודהה ולקדם עקרון אינטגרטיבי-הוליסטי מקיף כל כך שמבוסס על עקרון אבולוציוני, זיכה אותו בלא מעט מבקרים ובדחיקה מהמיינסטרים האקדמי. 

כאלטרנטיבה למה שנתפס בעיניו כצרות אופקים וניוון אקדמי, הקים וילבר את האוניברסיטה האינטגראלית ומשך אליה חוקרים פורצי דרך, המעוניינים לבחון וללמד את מגוון התחומים שלהם בכלים האינטגראליים. בעולם הרוחני, לעומת זאת, התקבל וילבר בתשואות והוקף במיטב המורים מכל המסורות, על אף שלא חסך גם מהם את שבטו בספרו החדש "רוחניות אינטגראלית". כאדם, וילבר הוא אינטגראלי כמו הגישה שהוא מקדם ופנים רבות לו. השילוב הנדיר של תיאורטיקן מבריק ומודט מעמיק שמתאר חוויות הארה לצד הסברים פילוסופיים, הקנו לו מעמד של סמכות רוחנית בפני עצמה. 

בנוסף לכך וילבר הוא מספר סיפורים נפלא המדבר על רעיונות מופשטים בשפה פופולארית מבלי לפגוע בעומקם של הרעיונות, והוא מחבר אובססיבי שלא יכול להפסיק לכתוב ספרים ומאמרים ואף כותב בלוג אישי מפורט באתר האינטרנט שלו. יש לו חוש הומור נפלא והוא אינו מהסס לחשוף את הצדדים האנושיים והכעסים שלו בשפה עסיסית ובלתי מצונזרת. את התקינות הפוליטית תשאירו בבית כי אצל וילבר הכול הולך, בתנאי שזה במידה ובמודע.

פרויד, בודהה והרמב"ם

בישראל וילבר כמעט שאינו מוכר, על אף שכתב למעלה מ-20 ספרים במגוון תחומים ועוד ידו נטויה. זהו הראיון הראשון עמו שמתפרסם בישראל, לרגל פרסומו של ספר ההיכרות הבסיסי "קיצור תולדות הכול" בעברית, בהוצאת "כנרת-זמורה ביתן". על אף 10 השנים שחלפו ממועד פרסום מהדורתו הראשונה של הספר, רעיונותיו של וילבר מסעירים, רלוונטיים ועודם קשים לעיכול. 

"בגיל 23 כתבתי את ספרי הראשון, הספקטרום של התודעה" מספר וילבר. "עזבתי באותה תקופה את לימודי הרפואה באוניברסיטת דיוק ועברתי למסלול ביוכימיה, ובזמן שבחנתי אובייקטים במעבדה תרגלתי גם מדיטציות זן. המתח בין ההכשרה המדעית לתרגול הרוחני גירה אותי לחפש את הקשר בין השניים על פני ספקטרום רחב יותר שכולל אותם". לפני הופעת הספר, במערב הסתפקו בפתרונות לאגו ולליבידו שלנו ובמזרח לא ייחסו חשיבות לעובדה שלגורו המואר יש כעסים על אימא שלו. וילבר העמיד לראשונה את פרויד ובודהה משני צדדיו של ציר התפתחותי והמשיך לפתח רעיונות אלו בספר "פסיכולוגיה אינטגראלית" שהפך לקאנון של הפסיכולוגיה הטרנס-פרסונאלית. 

באיזה מובן בודהה יותר טוב מפרויד?

מושגי יסוד בגישה האינטגראלית

ארבעת הרבעים

תרשים

הרבעים עוזרים לנו להחזיק בנקודות מבט רבות על כל נושא: אפשר להסתכל בו זמנית על כל תופעה ביחיד או ברבים, מבחוץ או מבפנים. לעיתים נמצא עצמנו מתווכחים בלהט על שתי אמיתות מרבעים שונים מבלי להיות מודעים שכל אחד מתייחס לממד אחר של אותה מציאות. אמא: אתה חיוור! אתה חולה! (אבחנה של רביע ימני עליון) אתה: אני מרגיש מצוין!  (אבחנה של רביע שמאלי עליון). טענות רבות לפתרונות גלובליים עושות זאת רק מנקודת מבט של רביע אחד, כמו למשל תיאורית המערכות המדעית, שטוענת להוליזם וקישוריות בין כל המערכות, אך כל המערכות הללו נמצאות ברביע הימני-תחתון בלבד. 

על מנת להשתמש בארבעת הרבעים כמערכת מיפוי יש להכיר את הצירים השונים שלהם: קווי התפתחות, שלבים, מצבים וטיפוסים. וילבר עשה סדר בכל הסיווגים לבני אדם ותופעות שהוצעו עד כה והסביר כיצד הם מתקשרים אלו לאלו. ניתן לדמות זאת לאיקוולייזר שיש לבדוק בו היכן ממוקם כל מתג, מפני שהצליל המופק מתפרש על פי הקשר וההרכב הייחודי של המתגים אצל כל אחד מאיתנו.
 
קווי התפתחות
ההתפתחות האישית והקולקטיבית שלנו מתבצעת על צירים שונים, כגון רגשי, קוגניטיבי, תפקודי-מוטורי, מוסרי ועוד. יש המניחים קשרים שונים בין הקווים כמו למשל שאנשים משכילים ותרבותיים הם מוסריים יותר, אך בהחלט ייתכן נאצי מבריק ומנומס ואין קשר הכרחי בין קצבי ההתפתחות בקווים.
 
שלבים (stages)  ומצבים (states)
שלבים הם נקודות משען בקווי ההתפתחויות. בתחום התודעה אנחנו מזהים באופן כללי את השלבים מאגוצנטרי, לאתנוצנטרי, לאוניברסאלי ולאינטגראלי-קוסמי אך ישנן תמות התפתחותיות מורכבות ומפורטות יותר מבית פיאג'ה או אורובינדו. מצבים (states) הם מצבי תודעה שונים בפרספקטיבה אישית של האדם, כגון ערות, חלום ושינה עמוקה, כשבתוכם מתקיימים גוונים כגון שכרות וסימום, חווית שיא מינית או רוחנית ועוד. האבחנה בין שלבים למצבים מאפשרת להעריך תופעה כפשוטה מבלי לבטל אותה בגלל ההקשר. לדוגמא: מצב תודעה רוחני עוצמתי יחווה אצל אדם בשלב האגוצנטרי כהתקף משיחיות ואצל אדם בשלב האתנוצנטרי כתגלית ייחודית לקבוצה שלו (העם הנבחר, למשל). כיום כשתודעה אוניברסאלית מתבוננת בדברים, אין לבטל את איכותה של החוויה הרוחנית ויש להבין כי היא מתפרשת על פי השלב ההתפתחותי.
 
טיפוסים
סגנונות או טיפוסים (types) מתארים דרכי אינטראקציה שונים עם העולם כגון סגנון מוחצן ומופנם או נשי וגברי ומכילים גם מודלים של טיפוסי אישיות כמו האניאגרם. קרול גיליגן, למשל, הבחינה שטיפוס גברי עובר את שלבי ההתפתחות עם דגש על אוטונומיה בעוד שטיפוס נשי עוברת את אותם השלבים בדגש על קהילה והשתתפות.
 
כשל הפרה/טרנס (the pre/trans fallacy)
זהו מושג שוילבר הגה על מנת להסביר את הנטייה להתבלבל בין שלבי התפתחות שונים ולפספס את משמעותן של תופעות. לדוגמא: רמת תודעה רציונאלית-קונבנציונאלית עשויה לחשוב שכל מה שאינו רציונאלי הוא קשקוש ושייך לתקופות טרום-רציונאליות, כלומר שמבחינתה הדלאי לאמה והקוראת בקפה באים מאותו שלב התפתחותי קדום. באותה מידה, אדם שמחפש רוחניות עשוי להתבלבל בין השלבים הללו ולחשוב שכל קוראת בקפה היא מרמת תודעה פוסט-רציונאלית ובעלת איכויות רוחניות נעלות. דוגמא מתחום נוסף: בראשית ימי תנועת הקוד הפתוח, אנשי מיקרוסופט כינו את מפתחי הלינוקס "קומוניסטים" בשל הנורמות השיתופיות והשוויוניות שלהם. הם לעגו לניסיון להחזירנו לעבר, מבלי להבין שמדובר בתופעה חדשה של פוסט-גלובליזציה אשר רק עושה שימוש בכמה ממרכיבי העבר.
 
 
הולון והולארכיה
ההולון הוא מונח של ההוגה היהודי-הונגרי ארתור קסטלר, המתייחס לכך שלכל ישות ביקום (מאטום ועד לתרבות או מדינה כלשהי) יש שני מצבים שונים ובו זמניים: מצב של יחידה עצמאית ושלמה בפני עצמה (agency) ומצב של היותה חלק ממערכת שמכילה אותה (communion). תאים הם יחידה עצמאית שהם גם חלק ממערכת כמו איבר בגוף האדם והם עצמם מהווים מערכת למולקולות ואטומים. גם אדם הוא יצור עצמאי וחלק ממערכות חברתיות שונות או מהטבע. ההיררכיה הטבעית של ההכלה במערכות שמתפתחות זו מזו מכונה "הולארכיה" על מנת לסמן את שונותה מהיררכיות של שליטה המבוססות על מנגנוני כוח. קסטלר טבע את המונח ברומאן "הרוח במכונה" שכתב ב-1967 ווילבר שאל אותו כמונח פילוסופי מרכזי בגישה האינטגראלית. 

"אין יותר טוב, אנחנו צריכים את כולם, אבל ניתן למקם אותם על ציר התפתחותי בהתאם לרמה האנושית שהם מתייחסים אליה. אנחנו עוסקים בהיררכיות טבעיות, היררכיות של צמיחה, שכוללות את השלבים הקודמים אך מתעלות מעליהם. למשל: אטום-מולקולה-תא. האם התא יותר טוב מהאטום? לימודי ההתפתחות מגדירים שלושה שלבים שהאדם עובר מהיותו אגוצנטרי לאתנוצנטרי ולאוניברסאלי. החוקרת הפמיניסטית קרול גיליגן הוסיפה את השלב האינטגראלי שאני קורא לו גם קוסמי. אלו הם ארבעה ממדים של מציאות. בספקטרום של התודעה האנושית, פרויד מתייחס לממד הראשון ובודהה לממד הרביעי. באמצע יש גם את בובר ואחרים. 

יש בתוכנו את האגו והליבידו ואת החלק הזה שרוצה להרוג את כולם או לשכב איתם, אבל זה לא כל מה שאנחנו, אנחנו צומחים, כוללים את זה ומתעלים מעל זה. זה עדיין מעסיק אותנו וזה חשוב לנו כבסיס, אבל זה מתקיים בהקשר רחב יותר של מה שאנחנו. באותה צורה, אם מנסים להתעסק רק עם רמת הבודהה, אנחנו לא מודעים ל"צל" שלנו ומכיוון שאי אפשר לדלג על שלבי התפתחות, הבודהה ייתפס עם המכנסיים למטה. אי אפשר להיות רק רוחני מבלי שעברת דרך הפסיכולוגיה ואנחנו מכירים הרבה מורים רוחניים שמתעמקים במדיטציות אבל הצל הפסיכולוגי שלהם מתגלה, נוגס באחוריהם ומכניס אותם לצרות". 

למרות שהגישה האינטגראלית מטפלת ב"הכול", מרבית ההתרחשות סביבך היא דווקא בתחום הרוחני. האם אתה רואה את עצמך כמורה רוחני? 

"אני רואה את עצמי כפילוסוף ואני לא מקבל תלמידים רוחניים. במזרח יש אבחנה בין גורו לבין חכם או מלומד רוחני (pundit). שניהם עשויים להיות מוארים באותה מידה, ההבדל הוא שהגורו עובד עם תלמידים ופותח אותם ל"תורה", בעוד שהמלומד כותב, מבהיר וממסגר את הדברים. הרמב"ם, למשל, הוא בעיני אחד המלומדים הרוחניים הגדולים של כל הזמנים ואחד הכותבים האינטגראליים הראשונים שניסה לקשור את כל תחומי הידע של זמנו. אני תופס את עצמי יותר כמלומד רוחני בסגנון הזה". 

אף אחד לא מספיק חכם כדי לטעות במאה אחוז

מהו אם כן החידוש באופן שבו אתה קושר את כל תחומי הידע של זמננו לאחר שהפוסט מודרניסטים שמטו את הבסיסים מתחת לכולם? 

"תיאורית העל הנוכחית, הפוסט מודרניזם, לימדה אותנו דברים חשובים מאד אך לא הלכה עד הסוף. הוגים כמו פוקו ודרידה פירקו את העולם לחתיכות והיום מדעי החברה והרוח באוניברסיטאות הם עיי חורבות. זה הוביל לניהילזם ורבים כבר מכירים בכך ומחפשים דרך לבנות חזרה. את עקרונות הבניה מציעה הגישה האינטגראלית באמצעות התובנה הפשוטה שיש ניצוץ של אמת בכל טענה. הרי אף אחד אינו חכם מספיק כדי לייצר 100% טעות. אם נכבד את זה שכל אחד מחזיק בידו חלק מהפאזל של הידע האנושי ונתחיל להרכיב את הפאזל, תהיה בידנו הקשת המופלאה". 

זה נשמע טוב אבל זה עלול להישאר ברמה של יחסיות תרבותית, אם לא תהיה דרך לקבוע איזה חלק מטענה הוא ניצוץ האמת ומאיזה צריך להיפטר. מצד שני, ברגע שיקבע קריטריון לכך, הוא בהכרח יואשם בנביעה מפרספקטיבה של מנגנון כוח או היררכיה כלשהי. אז איך פורצים את מעגל הקסמים הזה? 

"היררכיה זו לא מילה גסה ומי שמתכחש לקיומן של היררכיות סותר את עצמו, הוגים מיורגן הברמס ועד לצ'רלס טיילור כבר העירו על כך: "היררכיות זה דבר רע" היא עצמה טענה שופטת ומדרגת. העניין הוא שיש שני סוגים של היררכיות. הם מבקרים בחריפות את ההיררכיות של השליטה ואני מצטרף בכל לב לביקורת הזו, כתבתי כמה ספרים על איך נוצרים מבני כוח משחיתים. אבל היררכיות הצמיחה כדוגמת אטום-מולקולה-תא הן היררכיות טבעיות שקיימות בכל רצף של התפתחות, והעיקרון של ההיררכיה של צמיחה הוא לא להדיר אלא דווקא לכלול, זו הדרך להתגבר על מנגנוני כוח. מולקולות מכלילות אטומים, הן מחבקות אותם ומתעלות מעליהם יחד איתם לרמה הבאה, הן לא מדכאות את האטומים ושולטות בהם. 

באותה צורה, כל אדם עובר צמיחה דרך השלבים מאגוצנטרי ועד לקוסמי-אינטגראלי, והצמיחה הזו מרחיבה את הגבולות שלנו ומפחיתה את הדחף לכוח באמצעות הכללה. אין בן אנוש שלא עובר את השלבים הללו וניתן לקבוע שלהיות אתנוצנטרי זה יותר כוללני ומפותח מלהיות אגוצנטרי, ולהיות בתודעה אוניברסאלית זה כוללני ומפותח עוד יותר וכו'. עלינו פשוט לזהות לאיזה שלב מכוונת כל טענה על מנת שנוכל לסדר אותן בספקטרום המתאים". 

בספרו האחרון "רוחניות אינטגראלית" דירג וילבר את המסורות הרוחניות השונות ביחס לשלבים הללו והזהיר מהבלבול בין עוצמת החוויה הרוחנית לשלב אליו היא מתייחסת. אנחנו אוהבים להתלהב מהשאמאנים השבטיים של פעם אך שוכחים שהם הובילו מלחמות עקובות מדם בין שבטים או דרשו קורבנות אדם אכזריים, פשוט כי זו הייתה רמת המודעות של האנושות אז. כאשר אותה עוצמה של חוויה רוחנית מגיעה בהקשר אוניברסאלי בעולם פוסט-רציונאלי, זוהי תופעה אחרת לגמרי ומתקדמת יותר באבולוציה של התודעה. במילים אחרות, הניו אייג' החדש אינו מהווה חזרה אחורה לשלב טרום-רציונאלי ויש להבחין בין הזרמים השונים בו.

הטוב, האמיתי והיפה

אז לקחת את לימודי האבולוציה ועטפת אותם בהקשר הוליסטי, האם זוהי מהות הרעיון האינטגראלי? 

"הו לא, זה רק אחד הצירים של הרעיון האינטגראלי. הגישה האינטגראלית אכן מציעה סוג של הוליזם אך אנחנו לא מכנים אותה הוליסטית כדי לא לבלבל אותה עם ריבוי התיאוריות המכנות את עצמן הוליסטיות, אך למעשה אני סבור שהן אינן הוליסטיות דיין; הלב שלהן במקום הנכון אבל הראש קצת מפגר אחרי הלב. ישנן תיאוריות מדעיות שטוענת להתבוננות הוליסטית ביקום כסדרה של מערכות  התלויות זו בזו, וזה נשמע מאד הוליסטי, נכון? אבל אני רוצה להציע כמה מושגים בסיסיים שדרכם אסביר בסופו של דבר באיזה מובן אף תיאוריה מדעית אינה יכולה להיות הוליסטית. 

אנשים מבינים באופן טבעי שיש שלוש נקודות מבט על המציאות: בגוף ראשון, בגוף שני ובגוף שלישי. הגופים הללו מיוצגים גם בהטיות שונות בדקדוק של כל השפות. גוף ראשון מדבר ב"אני" ו"שלי", גוף שני זה "את" שאליך אני מדבר עכשיו וגוף שלישי הוא האדם או הדבר שמדברים עליו, כמו שדיברנו על תיאוריה מדעית. שלושת הגופים הללו מייצגים גם שלושה סוגים של ידע: ידע בגוף ראשון נובע מהסתכלות פנימה, זה כל מה שאנו יכולים ללמוד מלהתבונן במחשבות וברגשות שלנו, ממדיטציה ועד הרהורים. יש אסכולות פילוסופיות חשובות שמבוססות על גוף ראשון כמו פנומנולוגיה, וכמובן כל המסורות הרוחניות הן ידע בגוף ראשון. 

ידע בגוף שני מצוי בתחום שביני לבין הזולת וכולל תקשורת, שפה, פרשנות ומשמעות. אני ואת הופך לאנחנו ותחום חשוב נוסף שמתקיים במרחב שבינינו בגוף שני, הוא מוסר. איך ראוי שאתייחס אליך? מה הדבר הנכון לעשות? אלו סוגים של ידע שלא עולים על דעתי כשאני מתבונן בעצמי, יש צורך בזולת בשביל זה. מרטין בובר הגדיר את הליבה של הרגע הרוחני כרגע של "אני-אתה" כשגוף ראשון פוגש בגוף שני במרחב האלוהי. ולבסוף ידע בגוף שלישי הוא ידע מופשט ומושגי. כשאנחנו עוסקים במדע או באים במגע עם חפצים, אין שם דיבור עם אלא על, חקירה של. לצערנו זה קורה לנו גם עם אנשים, שאנחנו מדברים איתם לכאורה, אבל למעשה מתייחסים אליהם כאל אובייקט. יש למשל רופאים שמדברים עם המטופלים שלהם רק ברמה של מושא טיפול עם לחץ דם וחום גוף מסוים ולא כסובייקט בגוף שני. 

בשפה עממית אני קורא לזה "הטוב, האמיתי והיפה": האמיתי הוא אמת אובייקטיבית שניתן לחשוף, כמו ההרכב הכימי של מים. היופי הוא מושג שקצת יותר קשה להגדיר מדעית כי הוא יותר יחסי, בעיני המתבונן, אני מכוון את עצמי בגוף ראשון מול אמנות ואסתטיקה. והטוב שייך לתחום האתיקה מול זולת ולכן הוא בגוף שני. אז אחרי שהבהרנו את מושגי היסוד הללו, את מבינה שכל תיאוריה מדעית באשר היא, מקסימה ככל שתהיה, מתייחסת רק לידע בגוף שלישי. הכלים שלה מתאימים להתבוננות בעולם בגוף שלישי בלבד וחקירה של הדברים כאובייקטים, אבל לכל דבר במציאות יש את שלושת הצדדים: איפה האמנות והמוסר, הטוב והיפה? אם רוצים לטעון לגישה הוליסטית, אינטגראלית, צריך לכלול את כל שלושת ממדי הידע בהסתכלות שלך. וזה כולל רוחניות". 

בימי קדם היה אכן נהוג שפילוסוף הוא גם פיזיקאי או מתמטיקאי וגם איש מאמין ברוח או דת, אבל כיום לכל תחום יש התמחות משלו וזה לא כל כך טריוויאלי להציע שיש קשר קריטי בין מדע, אמנות, רוחניות ומוסר. איך אתה מצדיק את החיונית של הקשר הזה?

"אין שום דבר רע בהתמחויות, הבעיה היא כשמתבצרים בהן. זה מדהים ללמוד מדעים והגענו להישגים אדירים בזכותם, יש לי תואר שני בביוכימיה ואני רציני לגבי מדע ומבין את חשיבות הידע בגוף שלישי, אך במקביל תרגלתי מדיטציות והבנתי שלחיות במעבדה ולהתבונן בדברים כאובייקטים גרידא זה לא מספיק. כשזה כל מה שאנו עושים ואנו טוענים שזה סוג הידע היחיד שהוא אמיתי, אנו מדירים מסורות פנימיות עמוקות, רציניות ומרתקות שמשלימות את הידע שלנו על המציאות בכלים שלא זמינים בגוף שלישי. מדענים יגידו על זן בודהיזם שזה לא ידע אמיתי אם הוא לא נמדד בכלים שלהם, שזה שטויות במיץ, כמובן. זן היא מסורת שמועברת מדור לדור וניתנת ללימוד, כמו אמנויות לחימה, זו לא פנטזיה סובייקטיבית. המסורות הרוחניות הגדולות, לעומת זאת, טוענות שהמציאות האולטימטיבית קיימת דווקא בהסתכלות בגוף ראשון, שרק משם מגיעים לאחדות האמיתית שמכונה ההארה או הסאטורי.

ואני אומר: כל תחום יודע את מה שהוא יודע, לכימאי יש כלים לדעת מה ההרכב של מים, לנזיר זן יש כלים לדעת מי מואר. הבעיה מתחילה כשהתחום מנסה להחיל את הטענה שלו על תחום אחר, למשל, כשהמדען מדבר על זן בגוף שלישי או שהבודהיסטים טוענים שבידיהם הידע האמיתי וכל הידע בגוף שלישי הוא יחסי או אשלייתי. לכל תחום יש חוקים וכלים להשיג ידע ולבדוק אותו, אז החוק האינטגראלי הוא: כשתחום ידע מביע טענה בתחומו מכבדים אותה, כשהוא מביע טענה לגבי תחום אחר, לא מקשיבים לה. לפני תקופת הנאורות כולם הקשיבו לדת בכל התחומים ולאחריה כולם מקשיבים למדע בכל התחומים. המדע לא יכול להתייחס למה שאינו יכול לראות דרך הכלים שלו והוא מחויב להכיר בכך ולא להגיד שכל מה שלא תואם את הכלים הללו לא אמיתי. זה טיפשי. למדע אין את הכלים לייעץ לי האם כדאי לי להרוג אותך, האם גם זה לא אמיתי? כל תחום ידע אומר לנו משהו מאד חשוב על החלק שלו בספקטרום והגיע הזמן שכל אחד יכיר בחלקו וכולם ישתפו פעולה. כל מה שהגישה האינטגראלית אומרת זה: תנו לזה צ'אנס, אין לכם מה להפסיד, תכללו ידע משלושת הממדים של המציאות. ואם רק תעשו זאת, כל מני סוגים של בעיות יתחילו להיפתר מעצמן". 

אתה מבקש מכל תחום ידע להודות במגבלותיו, אבל דווקא תחומי ידע ליברליים שמבקשים להכליל ולשחרר קבוצות נוספות, כמו פמיניזם או אקו-פילוסופיה וכמובן הפוסט מודרניזם, מגיבים בביקורת על הגישה האינטגראלית. 

"ראשית יש הרבה יותר קבלה והקשבה משיש ביקורת. באוניברסיטה האינטגראלית שנמצאת בראשית דרכה יש 23 חוגים אינטגראליים, לרבות פמיניזם בהנחייתה של קרול גיליגן. קומץ המבקרים הקולני מורכב ברובו מתחומי ידע שלא מעוניינים להכליל תחומים אחרים ולהכיר במגבלותיהם. הם שונאים אותי על כך שאני אומר להם שהם לא הדרך הנכונה והיחידה ושאני מנסה לתחום את התחום שלהם. גם אותי זה מדהים שאני סופג כמות עצומה של שנאה מאנשים שטוענים שהמטרה שלהם לכלול, על הניסיון שלי לכלול אותם. ביקורת עניינית, לעומת זאת, זה הדבר שאני חי עבורו, אלו הם הדברים שמפתחים את התיאוריה כי דרכם אני מגלה אמיתות נוספות שאולי פספסתי וראוי לכלול בספרים הבאים שלי". 

אלוהות אינה תודעה שיש לה עם נבחר

אני מניחה שאתה רואה ביהדות ובתורה "עוד דת", אך במסורת שלנו קיימת טענה די דומה לטענה

פעילות אינטגראלית בישראל

קבוצות לימוד אינטגראליות מתכנסות בעשרות מדינות ברחבי העולם על מנת לחקור את משמעותה של תפיסת העולם האינטגראלית על מורכבות צמיחתו ומסעו של האדם ברמה האישית והקולקטיבית. "החברה האינטגראלית לישראל" פועלת בארץ כעמותה, המורכבת מאנשים רב תחומיים המעמיקים ברעיונותיו של וילבר, מנתחים בעזרתם תופעות מקומיות וגלובליות ושוקדים על ההתפתחות האישית שלהם באופן הוליסטי.

הקבוצה נפגשת אחת לשבוע בימי שני ביפו ומקיימת מדי פעם מפגשי היכרות עם התיאוריה האינטגראלית לקהל הרחב. "החברה האינטגראלית לישראל" הביאה לארץ את ד"ר דון בק על מנת להסמיך אנשים בעבודה עם הדינאמיקה הספיראלית, אחד הכלים של התיאוריה האינטגראלית, ולנסות לסייע בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני בעזרתה (ראו מסגרת נפרדת). 

הקבוצה נמצאת בחיפוש מתמיד אחרי יחידים וקבוצות שמעוניינים להעמיק בלימודים אינטגראליים וליישם אותם בתחומם. לאחרונה הקבוצה לקחה על עצמה פרויקט של יהדות אינטגראלית, על מנת למפות את המסורת היהודית העשירה וכן לזהות ולטפח את החלקים שמדגישים בה רמות תודעה אוניברסאליות (נביאים כגון ישעיהו, משנתו של הרב קוק ועוד). 

האינטגראלית שאתה מציג. חכמינו טוענים שכל התיאוריות בעולם מאד חכמות ויש להן את המקום שלהן אך התורה היהודית כוללת את כולן ויש בה עקרון מאחד של המציאות מעבר לכך, במובן הזה נטען שהתורה היהודית היא תורת האמת. מה אתה חושב על זה?

"תתפלאי אבל יש עוד כמה דתות שבטוחות שהן מחזיקות במפתח למציאות. בכל פעם שאני שומע את הטענה הזו אני לא לוקח אותה ממש ברצינות. אני פשוט לא מאמין שאלוהות היא סוג של תודעה שיש לה עם נבחר, זוהי אמת שהייתה נכונה בשלב התפתחות מסוים בלבד. בשלב האתנוצנטרי האלוהות מתגלה כמיתית וכולם מאמינים שהם עם נבחר ובשלב ההוא זה נכון ומתאים, אבל זה לא נכון ברמה האוניברסאלית, שם נחשפות פנים כוללניות יותר של האלוהות, אז להאמין בעם נבחר זו סטירה בפרצוף לכל האנושות כרגע. מצד שני, שלב אחד לא יותר טוב מאחר אפילו שהוא כוללני יותר כי הם תלויים זה בזה. אז צריך שיתקיימו בעולם בכל זמן גם מסורות אגואיסטיות ודתות אתנוצנטריות כי אי אפשר בלי זה. זה כמו להגיד שאני לא מחבב אטומים אלא רק תאים ואפטר מכל האטומים בעולם, זה יהרוס גם את התאים, הרי. אז כשדת של שלב 2 תתחיל לדבר על חוויות משלב 4 צריך להיזהר, אבל מה שאותה דת אומרת ברמה של שלב 2 יש בזה הרבה אמת ויופי. צריך להיות ערים לזה. 

באוניברסיטה שלנו יש מרכז ליהדות וקבלה אינטגראלית בראשות רבי זלמן שחטר-שלומי שבוחן את הדברים הללו לעומק. כשדת טוענת שהיא אינטגראלית אנחנו בודקים אם יש בה התייחסות לכל השלבים והתשובה שלנו לגבי יהדות היא: בהחלט, יש בה אמיתות שנוגעות לכל השלבים של התודעה. אך האופן שבו הדת היהודית מיושמת כיום בפועל אינו אינטגראלי אלא יותר אתנוצנטרי. חלק מהמורים היהודיים שמלמדים אצלנו חושבים שחלק מהבעיה ההיסטורית של היהודים נעוצה בכך שאתם מסרבים להתנער מטענת הייחוד. אנחנו עובדים הרבה עם הנושא של חסדים כאן ואני חושב שזו פרקטיקה שעוזרת לפתוח את המעגל האתנוצנטרי לאוניברסאלי ולכן היא מאד חשובה. באשר לטענת האינטגראליות של היהדות, אז צריך לבדוק אם היא מתייחסת לידע משלושת הגופים, ונראה שאין בה ידע מגוף שלישי על העולם".

זה לא מדויק. על פי פרשנות קבלית, סיפור בראשית הוא מטאפורה לסיפור פיזיקאלי על בריאת היקום, למשל.

"לכל הדתות יש טענות ברוח זו שהן יכולות להשתמש בהן כדי לגזול אמיתות מתחומים לא להן, אנחנו פשוט לא מקשיבים להן, זוכרת? לכל דת יש קוד לקרוא את מיתוס הבריאה שלה כמטאפורה. אז שתי ציפורים ישבו על העץ וליטפו זו את זו  – אני יודע מה זה! זו למעשה תיאורית המיתרים בפיזיקה. מצטער, אבל אני לא חושב שזה נכון. הנקודה היא שהיקום מתפתח כל הזמן ויש לתת מקום לאמיתות החדשות ולתורה חדשה שממשיכה להגיע, גם התפתחות המדעים והידע בגוף שלישי הם פן של האלוהות. אני פשוט לא מאמין שדרכו של היקום היא שהכול היה קיים שם מלכתחילה והתחבא במקום אחד".

הרב מרדכי גפני שלימד במרכז הרוחני האינטגראלי והיה חבר אישי שלך, כבש את עולם הניו אייג'

 

הדינאמיקה הספיראלית האינטגראלית (SDi)

אחד מהמודלים המרכזיים של שלבי התפתחות שוילבר עושה בהם שימוש, הוא מודל הדינאמיקה הספיראלית של קלייר גרייבס, פסיכולוג חברתי שהעמיק את עבודתו של מאסלו מעבר לצרכים ו"פתח" את הפירמידה שלו, עד כי המודל שלו חרג מתחום הפסיכולוגיה. גרייבס הציע שהאדם והאנושות מתפתחים דרך 8 גלים המסמנים רמות עומק מימטיות חוצות תרבויות ואכן המודל הוכיח את עצמו אמפירית בלמעלה מחמישים מדינות. 

המודל מתייחס הן לרמת החברה האנושית במעבר מציידים-לקטים לחברה שבטית ובהמשך לחברה דתית או קפיטליסטית גלובלית; והן להתפתחות האדם מתינוק התלוי באימו לצרכיו, דרך זיהוי קשרי משפחה ופחד ממפלצות מתחת למיטה, התפתחות האגו ב"גיל שנתיים הנורא" וכך הלאה. לאחר השלב ה"ירוק" מסתיים המעגל הראשון של הספיראלה ומתרחשת קפיצה תודעתית של האנושות למעגל מסדר שני (second tier) שהוא אינטגראלי והוליסטי.

הספיראלה היא כלי יישומי המופעל כיום במגוון תחומים בעולם ע"י ד"ר דון בק, שותפו של קלייר גרייבס. ד"ר בק ביקר בישראל במאי 2006 והעביר קורס הסמכה לעבודה עם הדינאמיקה הספיראלית. בק השתמש בספיראלה על מנת לתווך בין הצדדים השונים בדרום אפריקה על מנת להביא לסיום שלטון האפרטהייד ללא שפיכות דמים. הספיראלה מודדת רמות ערכיות ששוברות סטריאוטיפים גזעיים ותרבותיים ומאפשרת ליצור חיבורים בין אנשים מרמות תודעה זהות בצידיו השונים של המתרס על מנת להגיע להבנה. בק מקווה לסייע גם בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני באופן דומה. 

העבודה עם הספיראלה אינה מבוססת על ניסיון לשנות ו"לפתח" אנשים, אלא להפך, למצוא לאנשים פתרונות יצירתיים ברמת התודעה שהם מצויים בה ולהביא לחייהם רעיונות מרמות תודעה אחרות בדרך שתהיה בעלת משמעות עבורם. חלק מאנשיו של בק עוסקים, למשל, בקידוד הקוראן על פי צבעי הספיראלה על מנת לזהות בו פרשנויות אפשריות בהקשרים אוניברסאליים ולהדגים דרכו לאנשי דת מתודעה "כחולה", רעיונות הרמוניים מתודעה "ירוקה", בשפתם שלהם. בדוגמא מתחום אחר: אם ילד פוחד ממפלצת מתחת למיטה (סגול) זה לא יעזור לו אם תסבירו לו בהיגיון שאין דבר כזה מפלצות (כתום), אפשר לנסות לקנות לו בובה של פיה ולהבטיח לו שהיא תשמור עליו (פתרון ברמת הסגול). יועצים ארגוניים ברחבי העולם וגם בארץ אימצו את המודל הספיראלי גם לתחומים של תרבות ארגונית ומשאבי אנוש.  

הישראלי עם רעיונות של יהדות אוניברסאלית עד לנפילתו עקב הטרדה מינית של תלמידותיו. כמי שמתיימר לתת לנו כלים ניטראליים וכוללים, אינך חושש שחברותך עם מורים רוחניים שנויים במחלוקת עשויה להיתפס כ"חותם כשרות" אינטגראלי עבורם ולהקרין עליך עם נפילתם? 

במרכז הרוחני האינטגראלי מלמדים המורים הרוחניים המובילים מכל המסורות, אנשים כמו האב תומאס קיטינג שהוא המורה הנוצרי המפורסם ביותר עם למעלה מ-300 מרכזים בעולם, גנפו רושי שעומד בראש שושלת הזן הגדולה ביותר מחוץ ליפן, רבי זלמן שחטר-שלומי אבי התנועה להתחדשות יהודית ואחד מחברי הטובים ביותר ועוד רבים. אז כן, התרועעתי עם מרדכי גפני, איתו ועם עוד מאה מורים רוחניים. גפני הוא דוגמא למי שהתעסק עם רמת הבודהה לפני שסיים עם פרויד וכשהצל שלו יצא לאור, הייתי הראשון שביקר אותו בפומבי והוציא אותו מהמרכז האינטגראלי, בזמן שהיו זרמים שדרשו ממני לגונן עליו, אני גאה בכך שעשיתי את הדבר המוסרי והנכון. אני לא עוסק בחותמי כשרות, נהפוך הוא, אני אחבור לכל מי שפתוח לרעיון האינטגראלי ומוכן להתפתח מהמקום שהוא נמצא בו, הגישה כוללת ופותרת ולא מדירה.

בגלל זה הצעת בזמנו לגפני שיטת טיפול אינטגראלית לריפוי הבעיה שלו? מעניין אותי לשמוע על זה ספציפית ועל הרעיון מאחורי תרגול וטיפול אינטגראליים באופן כללי.

"הפרקטיקה האינטגראלית מתייחסת ל-4 רמות: גוף, מיינד, רוח/נשמה וצל. לרוב אנשים מתאמנים כבר בכמה וכמה דברים ואנחנו עוזרים להם לזהות מה הם כבר מכסים ומה הם עוד צריכים לכסות. כדי לאמן את הגוף צריך לזכור שיש שלושה גופים, גם הגוף הרגשי והאנרגטי שלנו צריכים אימון. אנחנו לא עוד אסכולה שמספקת לך תכני אימון, תתאמני באלו תכנים שאת רוצה, רק תהי מודעת על איזו רמות זה עובד ואל תשאירי אף חלק בחוץ. עבודת צל, למשל, אנו מציעים לעשות דרך עבודה עם חלומות או במהלך היום עם אנשים או אירועים שמעוררים בך התנגדות. יש להכיר את החלקים של הצל שלך ולעשות להם אינטגרציה מחודשת אל תוך האישיות השלמה.

זה דבר שגפני עוד לא עשה, אבל הוא נמצא בטיפול כרגע. אמרתי לו שאני לא יכול להיות בקשר איתו עד שלא אשמע שהוא בטיפול רצוף של 6 חודשים לפחות ואני יודע ממקור עקיף שהוא עושה זאת ולוקח את זה ברצינות הראויה, לרבות ריטריטים אישיים. האם הוא ישתנה וירפא? זה כבר סיפור אחר, לא הכול ניתן לריפוי אבל ראוי לנסות. החלקים האפלים שלך הם חלקים אינטגראליים ממך, אנחנו כוללים את הצל בתוך הפרקטיקה האינטגראלית ואומרים בפירוש לדאוג לפרויד לפני שדואגים לאלוהים בתוכך ותוך כדי זה". 

דארת' וידאר: המעבר לצד האפל אפשרי בכל שלב

הגישה האינטגראלית מאד אופטימית לגבי טבע האדם והיקום שמצויים בהתפתחות מתמדת. האם התחזית שלך לגבינו כאנושות, לאור כל מה שקורה כיום בעולם, היא אופטימית?

"אם אני חושב על הגידול המהיר במספר האנשים שצומחים לתודעה קוסמית זה מעודד אותי, אבל מחקרים מראים ש-70% מאוכלוסיית העולם הם בשלב האתנוצנטרי ומטה, וזה איום ונורא בעיני. 70% מהעולם הם נאצים, כלומר באופן פוטנציאלי הם כל כך אתנוצנטריים, וזה מה שאנחנו רואים בעולם כרגע, קבוצה אתנוצנטרית אחת שמנסה להרוג את האחרות. אם אוהבים את זה או לא, הרבה מאד תלוי בנשיא ארה"ב ואחרי שהיה לנו נשיא כמו קלינטון עם תודעה אוניברסאלית יש לנו עכשיו את בוש שמחזק את הפן האתנוצנטרי ומכניס גם אותנו לג'ונגל הזה. בימים אלו אני משלים טרילוגיה של ספרים שנקראת "הפנים הרבות של הטרור", אשר מתארים את מצב העולם כיום ומנבאים כי אנחנו עומדים בפני מאבק חזיתי בין כוחות הצמיחה, ההכלה והאהבה לבין כוחות השלבים המוקדמים יותר שהם יותר כוחניים, חייתיים וצרי אופקים". 

מה שנקרא במיתוסים מלחמת בני האור בבני החושך?

"לא בהכרח. השלבים המתפתחים יותר לא מכילים רק טוב, אפשר להיות רשע בתודעה אוניברסאלית, כמו דארת' וידאר, המעבר לצד האפל אפשרי בכל שלב. אבל בשלבים הראשוניים יותר אין בכלל עדיין את האפשרות או הסיכוי לאהוב את כל האנושות. הצמיחה רק פותחת לנו את האפשרות אבל הבחירה בהמשך היא שלנו. וזו בהחלט התפילה שלי, שהאור ינצח".

מבין עשרות ספריו של וילבר המנתחים מגוון נושאים ברומו של עולם בראייה אינטגראלית, הספר הבא שעתיד לראות אור בעברית הוא דווקא grace and grit, העוסק בישום אישי של הראייה הייחודית של וילבר בהתמודדות שלו ושל אשתו ז"ל במחלת הסרטן שפקדה אותה. "עשרה ימים לאחר שנישאנו אבחנו אצלה סרטן שד אגרסיבי במיוחד ואמרו לה שלא נותר לה זמן רב לחיות" מספר וילבר. "בגלל שהיה לה תרגול אינטגראלי יוצא דופן משלה היא חייתה חמש שנים נוספות והספר הזה מספר על הצמיחה המשותפת שלנו בשנים הללו. אהבתי אותה עמוקות והאהבה נוטפת מהספר הזה וכל מי שקורא את זה פשוט הרוס עליו וממנו, היא הייתה כל כך מיוחדת והיא השאירה יומנים אחריה כדי שאוכל לכלול את המילים שלה בספר, לספר הזה יש עוצמה ומי שקורא אותו מדווח שזה ממש משנה אותו. גברים מבוגרים מייבבים בציבור ללא שליטה בפרק האחרון, כזו אישה מדהימה היא הייתה".

וילבר עצמו סובל ממחלה נדירה שכרוכה בניוון שרירים ומחסור באנזים קריטי, לכן הוא ממעט בנסיעות והופעות בציבור כרגע. שבוע לאחר קיום הראיון עימו הוא הובהל למחלקה לטיפול נמרץ בבית חולים בדנבר לאחר שסבל מהתקף פתאומי של פרכוסים והיה חסר הכרה במשך מספר ימים עם חשש כבד לחייו. אלפי מעריציו ברחבי העולם הדליקו נרות באינטרנט והתפללו לשלומו עד ששב להכרה ויצא מכלל סכנה. בבלוג שלו הוא מספר שהוא ממשיך לכתוב את ספריו באובססיביות גם כשהוא לא מסוגל לזוז מהמיטה, אולי מתוך תחושה שלא נשאר לו הרבה זמן וכי עליו להשאיר אותנו עם כמה שיותר כלים, כי כרגע אין מי שימשיך את עבודתו הייחודית. 

"זה שאני מפתח תיאוריה של הכול זה לא אומר שיש לי את כל התשובות" מסכם וילבר. "כל מה שאני עושה זה להציע כמה חוקים כללים שיעזרו לאנשים לקבל את ההחלטות שלהם מהפרספקטיבה הרחבה והמודעת ביותר שעומדת לרשותנו כיום, מתוך מודעות לכך שהיא הולכת ומתרחבת כל הזמן והיא תתרחב גם מעבר למה שאנו תופסים כיום". 

ביקורת על וילבר

ניתן למצוא כאן וכאן הוגים שמבקרים את וילבר בנקודות שונות מפרטי פרטים של תיאוריית האבולוציה ועד גישתו לרוחניות. אפשר לקבל סיכום של זה בעברית גם מתומר פרסיקו. יש לציין שאף אחד מהמבקרים אינו שולל את בסיס העקרון האינטגראלי ואף מבקריו מסכימים שהוא גאון. אחת הבעיות עם הביקורת על וילבר היא שרוב מבקריו לא קראו את כל ספריו כי זה בלתי אפשרי לעמוד בקצב שלו ולכן אינם מודעים פעמים רבות לדינאמיות של התיאוריה ולשינויים שכבר כלל, וחוזרים ומבקרים דברים שכבר אינם רלוונטיים. אני מסכימה עם הביקורת שטוענת שהדגש שלו על רוחניות מוגזם ובעייתי ויש לי בעיה עם תופעת הגורואיזם שנוצרה סביבו, אבל אני מניחה שזו גרסה פוסט מודרנית של ההערצה למרכס או לאריסטו ולא לוקחת את זה ברצינות רבה מדי. הכלים שהוא נתן לנו נראים פשוטים אך הם עצמם יוצרים "הארות לוגיות" כשמתחילים להשתמש בהם ונראה לי שאנשים יבינו את תרומתו למדע ולאנושות רק בעוד שנים רבות מאד.

בגיליון של חיים אחרים שבו התפרסם פרוייקט זה, התפרסמה ביקורת של ד"ר אילן עמית ובה סיפור, על השטן וידידו שהלכו אחרי אדם אשר אסף פירורי אמת מהרצפה. הידיד תמה: אתה לא עוצר בעדו? והשטן ענה: אל תדאג, בסוף הוא יעשה מזה שיטה. אהבתי את הסיפור הזה ואני חושבת שהוא מביע אמת עמוקה, אך הדבר אינו מנוגד כלל לתורתו הגמישה והנושמת של וילבר שאי אפשר להתחיל להכילה כלל בראיון הפשטני הזה. וילבר וגם אני מאמינים שיש עקרונות על שאפשר לזהות אבל יש גם את החיים שצריך לחיות, כל אחד עם צו ליבו. להחזיק בראייה מערכתית מבלי שהינך מתרגל גם פיסת אמת מאד מסויימת או פשוט חיי את פיסת חייך, עשוי להיות ניסיון עקר ובלתי תפקודי. וילבר התייחס לזה באחד הדיאלוגים שלו עם אנדרו כהן. התפיסה עוזרת לנו לתפוס פרספקטיבה אך ככל מפה, היא תחליף עלוב לטריטוריה של חייך.

אתיקה קוונטית

מאמר זה עבר התאמות ואיזונים קלים  והופיע בנרג' ניו אייג'.

 

אחת התגליות של מכאניקת הקוונטים לגבי התנהגות החומר ברמה התת אטומית, היא עקרון ה-Entanglement ("שזירה קוונטית" בעברית, אומר ערן): כששני אטומים או אלקטרונים של אותו החומר נלקחים למקומות שונים ומרוחקים לגמרי ומבוצעת מניפולציה ניסויית על אחד מהם, גם השני מגיב לכך. התוצאה התמוהה הניבה השערה על סוג של תקשורת מהירה מאד בין החלקיקים שטרם גילינו, או סברה שקשה מאד לעיכול כי ייתכן שהחומר הוא בעצם אחדות שנחווית כפירוד; לכאורה הוא מחולק לשניים על פני המרחב אך בפועל מדובר באותו החומר בדיוק. קל להבין כיצד סברה זו הפכה לתימוכין המרכזיים של "כולנו אחד" הניו אייג'י, אם כן, ואף מובא כסימוכין בסרט ההמשך של ה"בליפ".

הפיזיקה המודרנית יודעת מזה זמן רב שכולנו עשויים מאותו החומר בדיוק: אבק כוכבים. כמו כן, הפיזיקאי ריצ'ארד פיינמן שחקר פרדוכסים של זמן התבטא אודות אחדות החומר ביקום כשהתנועה שלו יוצרת את הזמן והמרחב וסוג של אשליה חושית של חווית הפרדה. אז למרות שבתגובות לפוסט זה ניטש ויכוח מר על השלכות ניסוי זה ומידת ההיזדקקות שלנו לסימוכין מדעיים כדי לטעון טענה מגוף ידע אחר, ברשותכם, כבדו אותי בהקשבה לשעשוע פילוסופי, בו אנסה להציע רציונאל של האתיקה על פי אפשרות מדעית זו. אם אמנם, אנו עשויים מאותו החומר בדיוק, אם אכן הקשרים ברמה התת אטומית של החומר הם חזקים משיכולנו לשער, בין אם זו אחדות ממש או תקשורת רגישה מאד, אין להכחיש שהקשר בין כל בני האדם ובינם לבין הטבע הוא חיוני ועמוק יותר מהנראה לעין.

התובנה הזו עשויה לשמש רציונאל מעניין לתפיסה אתית (וגם אקולוגית), שכן אחת הבעיות עם אתיקה, היא ההנחה שהאדם הוא אגואיסט והוא צריך רציונליזציה משכנעת מספיק כדי להגביל את עצמו בבואו במגע עם זולת. מי שמניח שיצר האדם רע מנעוריו פונה לרגש הפחד שלו ומי שמניח שהאדם יכול לדעת את הטוב פונה לליבו ולתבונה שלו, ובסך הכל דורשים מאיתנו להתחשב באחרים כמו שהינו רוצים שיתחשבו בנו כדי שיהיה מקום לכולם. זה נחמד אבל זה לא מספיק. ובתנאי משבר או בסביבה של תחרות על משאבים, כבר הוכח שכל אחד לעצמו ואין עם מי לדבר. הנחת האגואיזם נכונה מאד אך אינה התמונה השלמה. זוכרים את קונספט ה"הולון" של ארתור קסטלר? כל רכיב ביקום מאטום ועד גלקסיה, הם גם יחידה עצמאית שלמה וגם חלק ממערכת.

היחידה העצמאית זקוקה לאגואיזם ולנבדלות כדי לצמוח ולעשות את תפקידה, אך יש לה גם מודעות לתפקידה במערכת כלשהי ולחוסר היכולת שלה להתקיים בנפרד לחלוטין. האדם יכול להתכחש על פני השטח לצורך שלו בכל דבר אחר (משה קרוי ניסה לחיות ככה ובסוף הלך לצד השני של המתרס, השתגע ונטל את חייו), אך במציאות הבסיסית ביותר של פיזיקת החלקיקים, אנו ממש נושמים אלה את אלה ותלויים אלה באלה עמוקות. אני לא רוצה להבהיל את אלו שיש להם כל מני סטיות לגבי מגע או ריח של אחרים אבל אם הייתם מודעים לרמת הערבוב הפיזית בין כולנו, הייתם מתעלפים רק מהרעיון. תודה לאל שיש למוח יכולת לרמות/להרגיע את עצמו בתירוץ ששמרנו מרחק. אך שאלתי כאן רחבה יותר: אם נבין ונפנים שאנו אותו חומר בדיוק, האם זה יביא אותנו לרמה אתית גבוהה יותר? 

כשאני פוגעת באחר אני פוגעת בעצמי

הניו אייג'רים שיודעים לזמזם את המנטרה שכולנו אחד, מבינים את זה בשכל וברגעים מסוימים של התרחבות פנימית שבהם הם חשים חיבור לכולם. אבל היומיום של רובם אינו מהווה בהכרח ביטוי להפנמת עומק של המשמעות הזו: גם הם סולדים מאדם זה או אחר, כועסים על מי שתופס להם את החניה ולא חשים כאב עמוק בבטן בשעה שברחוב המקביל אישה שנחטפה מאוקראיינה נאנסת במכון ליווי, למשל. החיבור בינינו הוא ברמה התת אטומית ורובנו מגיבים לגירויים "גסים" יותר בעוצמתם, אנחנו לא מסוגלים לקלוט חושית את המקום שבו אנחנו מחוברים. ראוי שהתפתחות רוחנית שעוסקת בהשקטת הגירויים והגדלת אזורי תשומת הלב, תביא אותנו למקום שבו פגיעה באדם אחר תיחווה ממש כפגיעה בנו. "אחר" במקרה הזה, אגב, מתייחס גם לחיה או לצמח או לאדמה, כי גם עליהם חלים חוקי החומר הללו. זה מביא אותנו לחיבור מהותי בין אתיקה לאקולוגיה שמהדהד עם תיאורית גאיה, אבל בפוסט הזה נתמקד ברמת האדם בעיקר.

אז לרגע נניח,כי כפי שהאטום המרוחק מגיב למניפולציה שנעשתה על חברו, אדם מופעל עמוקות מעוול שנעשה לאדם אחר. הבעיה היא שזה מתרחש ברמה התת אטומית הבסיסית ביותר שלו ולא נרשם בחושיו המוגבלים והמאותגרים תדיר ע"י הפגזה של גירויים עוצמתיים. אבל מהמקום הזה אנחנו צריכים לפעול. "כשאני פוגעת באדם אחר אני פוגעת בעצמי" זה משהו שאפשר להבין בשכל אבל לא לחוש לעומק, החומר שאנחנו מצוי בתנועה מתמדת של לידה ומוות, שחיקה והתחדשות, גירוי ותגובה, ואין לנו יכולת לזהות סיבה ומסובב שם. אך זה שאנחנו לא מסוגלים לחוש בפגיעה לא אומר שהיא לא מתרחשת, כפי שאיננו חשים כאשר תא בגופנו מת או מתחלק וזה קורה כל הזמן.

בסך הכללי אם אנחנו מתמידים בפגיעות באחרים אולי גופנו יחלה בסוף, אבל הוא יכל לחלות גם מאלף סיבות אחרות. כי אולי הוא משקף את מצבו ומשתתף במצבו של סך הכל החומר ביקום. ואולי בגלל זה אומרים ביהדות להשתדל לעשות מעשים טובים ולדעת שהמעשים שלנו מאזנים את המאזן הכללי ומכפרים גם על מעשיהם של אחרים. אולי מה שמשנה בסוף זה המאזן של סך הכל מערכת החומר ולא של הפרט היחיד, שהרי אנו מצויים ביחסי חליפין אנרגטיים תדירים. בגלל זה אני אומרת שאין מצב שחי אדם מואר אחד על הפלנטה כרגע. כי הוא היה מחובר באמת, הוא היה מת על המקום או לפחות גוסס ומתפתל מכאב וסבל באיזה בית חולים נידח.

אם הוא היה מסוגל לחוש בגופו את כל החומר בעולם ואת כל התהליכים שמתרחשים בו באמת כרגע, הוא פשוט לא היה עומד בזה. המערכת החושית שלנו מוגבלת בכוונה כדי שלא נצטרך להכיל את כל זה ונאפשר לעצמנו לעשות את חלקנו הנבדל. כדי לאפשר ליחידה העצמאית הזו להתפתח בצורה בריאה על מנת למלא את חלקה במערכת, אפשר גם שיתפתחו לה תפיסות אגואיסטיות ואתאיסטיות ואחרות, כל מה שהיא זקוקה לו כדי לטפח את עצמה. חלקה במערכת יבוצע גם בלא יודעין ולפעמים רק בלא יודעין 🙂

וזה מביא אותי למה שכתבתי פעם על המשבר ההולני שלי. אם תא היה יודע מה זה איבר או מה זה בנאדם, האם הוא היה מסוגל לשוב ולבצע את תפקידו הצר כתא? ומצד שני, אם לא יעשה זאת, יסרב למות בעיתו, או יתחלק יתר על המידה, הוא יפר את האיזון במערכת ויצור מחלות. האין זה מה שקורה לאנושות בצורה מוגברת לאחרונה ומשקף מצב של הפרת איזון גם בטבע ובתרבות של רמת המאקרו? האם ראוי שבני האדם יחזיקו בתפיסות מורכבות על המציאות או פשוט יחיו את חלקם בה, אם הם לא מסוגלים להחזיק את הפרדוכס? אבל סטינו (או שמא הקדמנו את המאוחר). נחזור לאתיקה.

הפשע המושלם והשמח בחלקו

בכתבי אפלטון מועלה ע"י תראזימכוס משל אתי: אם יכולת להפוך לרואה ולא נראה האם היית עדיין שומר על אתיקה כלשהי? או שמא היית נוטל לעצמך כסף, שוכב עם אשת המלך וכו'? איזו סיבה בעולם יש לך להשלים עם מקומך בעולם אם אתה יכול לקבל הכול מבלי לשאת בכל אחריות וללא כל קושי? גם תיאורית האתיקה הקוונטית שלי מבוססת על אגואיזם של הישרדות, אך היא מבהירה לנו שהמשמעות של הישרדות היא עמוקה מכפי ששיערנו ולא ניתן לנתק בפועל את הקשר בין היחידה העצמאית למערכת כשני צידיו של אותה מטבע. זוהי המשמעות של המושג הולון. לטעמי, רק ההפנמה שהיחידה העצמאית שלך היא חלק ממערכת ושהיא משלמת מחיר על התנודות במערכת, יכולה להוציא לנו את החשק לבצע את "הפשע המושלם".

זהו גם עומק המשמעות של "איזהו העשיר? השמח בחלקו". משאב שאינו שייך לסיפור שלנו הוא כנטע זר ולמרות שאנו עלולים לחמוד אותו, הוא אינו באיזון עם המערכת שלנו ועם מקומנו במערכת הכוללת, ולכן סופו להניב יותר צרות מאושר. אין פירושו שעלינו לשבת בחיבוק ידיים אך עלינו לפתח חוש לגבי דברים שנועדנו להשיג וכאלו שאינם חלק מסיפורנו. עלינו לדעת מתי לעצור ולהבדיל בין צורך בסיסי או מטרה נעלה לבין תאווה, אובססיה ופטישיזם. מי שמשקר לעצמו שהיחידה העצמאית שלו יכולה לרמות את המערכת מרמה רק את עצמו. הכשל שלו הוא תפיסתי בלבד והוא אינו מחובר למציאות הפיזית הפשוטה ביותר. השאלה איך אתם רוצים לפעול לגבי זה ומה אתם מוכנים לראות. How deep down the rabbit hole are you willing to go?

 

כדאי לקרוא גם את הפוסט על אתיקה במשחק סקונד לייף.

נא להכיר: ליברל חרדי

אני רוצה להכיר לכם את ניל (ניר) מנוסי, פילוסוף וחוקר תרבות חרדי (חב"דניק חוזר בתשובה כמובן) ולאחרונה גם כתב "מקור ראשון". ניל היה בין הראשונים בארץ שהכיר את הפילוסופיה של קן וילבר עוד לפני שהתחרד, והמקום שהוא נמצא בו מרתק אותי, כי הוא היה בנקודת המבט ההוליסטית הזו על המציאות ומהמקום ההוא הוא בחר להכנס ללב העולם החרדי. התוצאה היא שיש לפחות אדם אחד בעולם החרדי שיש לו יכולת התבוננות הוליסטית על תופעות שהן בנפשנו ואני מתמוגגת מהקריאה של מאמריו בכל פעם מחדש ומקווה שהוא מהווה סוכן שינוי מבפנים. אם יש דבר כזה יהדות אינטגראלית, ניל מיישם אותה, בכתיבה כל כך נקייה ששוכחים כמה היא נועזת וביכולת להסביר את העולם החילוני לחרדים בפשטות רציונאלית, בשפת הקבלה והחסידות. אני רוצה להזמין אתכם לקרוא מאמר מופלא שהוא כתב על פמיניזם וחסידות, "מעפר קומי" וגם טקסט מעניין שהתפרסם ב"מקור ראשון" על מצעד הגאווה,  שהוא לטעמי הטקסט הכי נועז שיכול לבוא מאדם חרדי על רעיון ההומוסקסואליות: 

משבר הולוני

אני רוצה לעשות משהו גדול ומשמעותי, יותר מדבר אחד. ומרוב שיש דברים לעשות ומרוב שאני אחת בלבד, אני לא עושה כלום. אני רוצה לחוות ולהיות כל כך הרבה דברים ומרוב שאני רק מי שאני, אני בקושי מצליחה להיות. ברקים וגשמים של יצירה בתוכי, גאות ושפל של אוקיאנוסים רגשיים, חיים ומוות של מאות עולמות פלאיים בני דקות ספורות; וכלפי חוץ, הרמוניה מתפקדת בנורמאליות של אורגניזם מושלם. האם כך רואה אלוהים את העולם? אלוהות היא תפקיד פשוט, הכול יכול עושה הכול. האתגר האלוהי האמיתי הוא לצמצם את האינסוף לתוך אדם, שיהפוך מודע לכך שהוא יכול הכול ואז יאלץ לבחור ולברור, מה להשקות, להנביט ולהצמיח.

את הקטע הזה כתבתי כשהייתי במשבר יצירה והבנתי שהוא אינו נובע מתוך ריקנות אלא מתוך מלאות סתומה, שפע נעדר בהירות ומחויבות. אותו יום שמתי לב גם שהמילה "כלום" מבטאת בעצם את ה"כל" כשהוא סתום.

בשנים האחרונות מאז שאני לומדת קבלה ופילוסופיה אינטגראלית, כמות העשייה ורמת הפעלתנות בחיי ירדה פלאים. אפשר לומר שאני יותר מאושרת או רגועה אבל זה מדאיג אותי, כי אני לא מהאנשים שמאמינים שהם באו לעולם רק כדי לגלות את היוגה. בזמן אותו משבר הבנתי מדוע אסור ללמוד קבלה עד גיל 40 וחייבים להיות נשואים ומלומדים עד אז. אם לא הגשמת את עצמך במגוון תחומים ועוד לא מצאת את חלקך בעולם, החשיפה לתמונה השלמה תשבש את חייך ותסיט אותך מדרך יעודך. מבט העל מרתק אך גם משתק והוא גורם לאבדן פוקוס לגבי החלק שלך בסיפור הזה, כי זה כל כך מפתה לעמוד מהצד ולהרגיש שיש לך תשובות, זה מפתה לעמדת התבוננות פסיבית במציאות. קשה לשוב ולתרום לאיבר אחד שולי אחרי שאימצנו ראיה הוליסטית על האורגניזם וזה כשלעצמו דיספונקציונאלי לאורגניזם. כל זאת גרם לי לתפוס אחרת לגמרי את האמירה "איזה הוא עשיר? השמח בחלקו". קפצתי ליציע מוקדם מדי ואני לא יודעת מה באמת חלקי במציאות הזאת. כשאני מנסה לקחת ביס משבעה נתחי חיים בו זמנית וקוראת לזה רב תחומיות או אינטגראליות, האם זו קדמה, בריחה או בדיחה? 

אינטגראליות אמיתית לא יכולה להיות נקודת מבט חיצונית, אתה מבשיל אליה מתוך חלקך ואין לך כל הבנה שלה אם אין לך חלק ברור שצמחת ממנו ועימו. אם אין לזה את רבדי העומק כתוצאה מטבעות הצמיחה האישיות שלך, זוהי רק עוד תיאוריה מסוכנת שמסווגת אנשים ומצבים. החשש של אנשים רבים כל כך ממערכות אינטגראליות נובע מנסיונות מוקדמים בהיסטוריה של אנשים שניסו לחבר דברים בכוח מבחוץ. ואכן יש תסכול גדול בפעילות מתוך התיאוריה הזו כי היא ממש עקרה אם אתה לא בא מתוך חלק ברור ואז מעלה אותו לראיה האינטגרלית. בקבוצה שלמדתי איתה הגענו למצב מבלבל שלא ידענו מה ואיך ללמוד כדי שזה יהיה אימון אינטגראלי אמיתי, וכך יצא שהייתה שנה שבה כל הפוקוס היה על יהדות אינגטראלית. התחושה האינטואיטיבית היתה שצריך לבחור חלק לעבוד מתוכו כי אחרת האינטגראליות מתמוססת בין האצבעות ונהיית משהו שטחי ומעוות. אז ה"חלק" שלנו היה יהדות כנקודת מוצא.  

אחד המונחים המרכזיים בתורה האינטגראלית הוא ההולון, מושג של הפילוסוף ההונגרי ארתור קסטלר. הכוונה היא שכל ישות ורכיב ביקום הם הולון, גם יחידה עצמאית שלמה (agency) וגם חלק ממערכת כלשהי (communion). הקביעה הזו נשמעת טריוויאלית אבל בתחומי ידע רבים בהם מנסים להסביר תופעה, חברה או אדם, מתקיימת מחלוקת יסודית בין הסברים שהם למעשה מקבילים, זה מתייחס להיבט של השלם וזה להיבט של החלק. המעבר הזה בין חלק לשלם הוא משהו יומיומי באישיות שלנו ולפעמים הוא מאד קשה. יש אנשים שיודעים יותר טוב איך להיות עם וחלק מ- אבל פוחדים פחד מוות מהעוצמה והעצמאות של העצמיות. ויש שלהפך, פוחדים מאינטימיות ויחד, מלחלוק מרחב, מלאבד את גבולותיהם. איזה שינוי היינו מחוללים בחיינו אם היינו שולטים רק באמנות הזו, של הג'אגלינג בין החלק לשלם שבנו; ממדים שדורשים מאיתנו כישורים כל כך שונים, עד שלחוקר חיצוני נדמה שאנחנו לא אותו אדם. 

אני חושבת שמשבר היצירה שדיברתי עליו והמתח בין ראיית העל לעשייה האישית בא גם כן מהמתח הפנימי שיש בכל הולון. לפעמים אני תקועה בחווית השלמות שלי עם כל השפע הסתום שבתוכי ואני צריכה שמשהו יחורר את זה, יטלטל אותי, יניע אותי לבחור וליצור, להתחיל לשפוך מאיפה שהוא, ללדת משהו, לא משנה כבר מה. בספר הזוהר מופיע משל מופלא לעניין זה, על איילת השחר שמביאה בלילות מזון לכל העולם אך אינה מצליחה ללדת, ודווקא האויב המיתי שלה, הנחש, מצליח לשחרר אותה באמצעות הכשה באבר מינה. השת"פ הדואליסטי של העולם הזה שלעיתים נחווה כמאבק, הוא סוד קסמו המפעים. זה עוזר לי לזכור מדוע עיסוק בנון דואליזם אמיתי מחכה לי ביום יום ולא בספרי זן.

וגופנו נשחק כסלע גיר על ידי הזרימה והזמן, שומר על איזון מופלא כמו ממברנה של תא, שלא ניתקע. ואם כן, הוא כבר יזמן לו משבר. 

משבר בעברית המקראית הוא בעצם פתרון, אינפוט, תזונה. "לכו לשבר לנו אוכל" שולח יעקב את בניו למצרים כשיש בארץ רעב. ו"החלום ושברו" הכוונה לפתרונו. מדהים לחשוב על כך שהקרייסיס הוא סוג של ישועה, כמו הנחש של האיילה… השאלה היחידה היא האם נבחין, האם נשכיל לנצל את ההזדמנות?