ארכיון קטגוריה: אינטגראלי זה הכי, אחי

האלכימיה של החדשנות

אִם מַה שֶׁהָיָה הָיָה בְּאֱמֶת טוֹב אָז הוּא לא הָיָה חוֹלֵף
מַה שֶׁלּא אוֹמֵר שֶׁהַיּוֹם יוֹתֵר טוֹב
אֲבָל בְּהֶחְלֵט אוֹמֵר שֶׁ"הַכּל לְטוֹבָה" (ר' נחמן).
 
יצחק שפי, מתוך האנתולוגיה "שירת העשבים החדשה".

 

פעם, כל מתמטיקאי היה גם פילוסוף וגם מיסטיקן ולימים כל פיזיקאי היה גם פילוסוף וגם דתי מאמין. במאות האחרונות חווינו תהליך של הבדלה והתמחות, כשכל תחום ניתק עצמו מסביבתו והעמיק חקר. בעשורים האחרונים מתעורר בכל התחומים עניין מחודש בבין תחומיות מתוך הבנה שלא ניתן לנתק את הדברים, אך לא מדובר בחזרה אחורה אלא באבולוציה למיזוג ממקום מחודש, מקום שמרוויח מכל שנות ההתמחות הנפרדת והרווח הוא תחומים שיודעים את האלכימיה של ההתמרה: להשתנות ולהשתתף במערכת הרמונית מבלי לאבד את עקרונות הזהות שלהם. 

יש הטוענים ש"ההיסטוריה חוזרת על עצמה" ורבות הן התנועות שפועלות במטרה לחזור לאחור, בין אם זה להחזיר אותנו לטבע, לאופנות של שנות ה-70 או להחזיר את העטרה ליושנה. עם זאת, פניה של האבולוציה תמיד קדימה. גם כשנדמה שהיא שוקעת, בפרספקטיבה היסטורית כוללת, זוהי ירידה של בירור מרכיבים לצורך עליה. זה אינו מעגל אלא ספירלה ולעיתים אנו מזהים רק את החלק המוכר לנו ומפספסים את הממד ההתפתחותי המחדש. הראיה האופטימית הזו מאפיינת את התיאוריה האינטגראלית שמנסה לזהות דפוסים פרקטליים בכאוס, ובכך היא מהווה זרם פוסט-פוסט מודרניסטי (או מה שנקרא פוסט מודרניזם קונסטרוקטיבי), בניגוד לפוסט מודרניסטים שבועטים בכל חוקיות או לאקזיסטנציאליסטים העוצמתיים אך פסימיים. 

אפשר לומר שהגל היה הפילוסוף האינטגראלי הראשון, כשזיהה את הדיאלקטיקה של תזה-אנטי תזה-סינתזה. קן וילבר סידר לו קצת את הרעיונות לאבולוציה שבה כל שלב מכיל את השלבים שלפניו אך מתעלה מעליהם במובן מסוים, זה אינו ערבוב פשוט אלא יצירה חדשה, במובן שבו תינוק אינו ערבוב של אימא ואבא אלא יצור שמכיל את החומר הגנטי של שניהם בתמהיל שיוצר ברייה ייחודית המתעלה על השניים. המילה התעלות כאן אינה בהכרח היררכיה קווית של קדמה (הילד לא בהכרח יותר מוצלח או מוסרי מהוריו) אלא מה שארתור קוסטלר קורא לו "הולארכיה", היררכיה של היכללות ומורכבות או בקיצור שכלול. אדם אינו בהכרח עליון או מוסרי או אפילו חמוד יותר מדולפין ויתכנו ממדים שבהם הדולפין יתעלה עליו, אך בראיה האבולוציונית הכוללת, האדם הוא ברייה מורכבת ומשוכללת יותר, הוא כולל שלבים שהיו לפניו, חידד כמה מתכונותיהם, השיל ואיבד כמה אחרות ויצר גם יכולות חדשות לגמרי בממד של ההתעלות (שפה או מודעות רפלקטיבית). במובן הזה הוא "יותר" מדולפין ואי אפשר לעשות לזה רדוקציה. רעיון האבולוציה המורכב הזה זהה להפליא למנגנון ההשתלשלות של הספירות בקבלה, אגב.

וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן, נוֹשָׁן; וְיָשָׁן, מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ

אחד הדברים שהאנושות הכי מתקשה להבחין בהם הוא ההבדל בין ערבוב למיזוג, בין קקופוניה להרמוניה, בין מישמש של כמה איכויות לבין התמזגותן לכדי מהות חדשה לגמרי. זה ההבדל בין לכלול לבין להכיל, כאשר בהכלה מרומז כי יש עוד משהו טרנסנדנטי לחומרים שמהם הדבר עשוי, משהו שלא רק כלל אלא גם התעלה מעל זה ועוטף את זה. דוגמא פשוטה: עוגה היא מהות חדשה שנוצרה מערבוב של שמן, קמח, גבינה וסוכר אבל היא כבר משהו מעבר לרשימת המרכיבים הללו, היא עוברת תהליכי התמרה (הקצפה, אפייה, הקפאה) שגורמים לשלם להיות משהו מעבר לסכום חלקיו. זוהי גם תפיסת האלוהים שלי, אגב, כל מה שיש ועוד משהו בלתי נתפס שמכיל את מיזוג כל זה ומתעלה מעליו ואנחנו, כל היש, ברחמו. הפשט של הפשט נטול המטאפורות של רחמי האל הרחמן, הוא פשוט מטאפיזיקה מרומזת של רחם.

בתיאוריה האינטגראלית קוראים למנגנון השתלשלות השלבים transcend and include ולבלבול בין עירוב תוהו טרום-מודעות לבין מיזוג מודע של איכויות שבילו קצת זמן בנפרד, וילבר קורא the pre/trance fallacy. הרעיון הזה קיים בקבלת האר"י במשל אדם וחווה שנבראו גב אל גב באחדות לא מודעת, נוסרו ונשלחו לדרך נפרדת כדי להתגבש והם חוזרים ומזדווגים פנים אל פנים כדי ליצור אחדות ממקום מודע, כשהייחודיות נשמרת אך משתתפת באחד.

אנחנו מבינים בקלות מה זה include אבל מאיפה באה הקפיצה של ה-transcend? האם בתחום הזה מצויה הפעולה האלוהית/מיסטית/קוונטית? חוקר התקשורת שהקדים את זמנו, מרשל מקלוהן, הבחין דרך ההיסטוריה של אמצעי התקשורת בעקרון שהתיאוריה האינטגראלית מזהה בתחומים רבים: חידוש מתרחש כשמישהו מנסה דווקא להשיב את העבר. הסוד של הרדיו בעיניו היה, למשל, שהוא משיב את התקשורת בעזרת חוש השמיעה ומדמה את הפונקציה העתיקה של מגדלי התוף. והנה הסוד: הסיבה שחזרה לעבר בעצם זורקת אותנו קדימה באבולוציה היא שתנאי החיים עכשיו שונים, ומרכיבי העבר שמאוחזרים במאמץ רב, מצטרפים לעיסת העוגה העכשווית ויוצרים משהו חדש ומקדם. את הנעשה לא ניתן להשיב בצורה מוחלטת, אך אם משיבים רק חלק, הערבוב שלו עם החדש הקיים יוצר פשוט קדמה. כך האדם משיב לעצמו דברים שאיבד, מעדן ומשייף אותם כאשר הם באים במגע עם חומרים חדשים. הוא מתקדם בצמיחה אלכימית מתוך עצמו. 

דוגמא: בפעם הקודמת שניסו ליישם סוציאליזם, תנאי החיים היו כאלה שהיישום שהתקבל היה קומוניזם. מי שמנסה להשיב את הסוציאליזם היום פשוט לא יכול, גם אם הוא מאד רוצה, להחזיר תנאי חיים שבהם היישום הזה עשוי לסכן את כל מה שהשגנו. נהפוך הוא. להצליח ליישם מספר מרכיבים סוציאליסטיים בתנאי החיים הנוכחיים זה לעדן את חסרונות הקפיטליזם וליצור קדמה, זה לזקק את המיטב מהסוציאליזם ולשלב אותו עם המיטב מהשאר. זה מביא לנו את מדינות הרווחה או את כלכלות החינם של הקוד הפתוח [בראשית, אנשי מיקרוסופט קראו ללינוקסים "קומוניסטים" ואתם מבינים עכשיו שמדובר ב-pre/trance fallacy קלאסי]. אדם אינטגראלי מבין שהחדשנות תבוא מהשבת מרכיב ישן בתנאים חדשים. אם תסתכלו על תחומים אחרים שבהם יש לכם ידע, אני בטוחה שתזהו זאת, ואם תנתחו הצלחות גדולות בכל מני תחומים ודאי תזהו את הסוד הישן שהם הצליחו להשיב בתנאים חדשים, במודע או שלא. אפשר להיות יזם סטארט-אפ סדרתי אם מעמיקים בעיקרון הזה. 

כל חידוש אבולוציוני נתקל באופן מסורתי בהתנגדות קשה: בפרספקטיבה הצרה שלנו לטווח הקצר זה לרוב נחווה כדרדור, שחיקה, נסיגה, תחושה שהדור הולך ופוחת ושאנו מאבדים נכסים חשובים. אדם אינטגראלי תמיד מנסה לראות את הממד האבולוציוני שבזה, כפי שהגל ומקלוהן הציעו בדרכיהם השונות: מהו העיקרון שמוחזר אלינו? מה הוא מחזק ומה הוא מחליש? כיצד הנסיגה משרתת את הנסיקה? חישבו על כך שהמילה נסיקה בעברית היא ממש כמו נסיגה באותיות רק שהגימל מתארכת לידי ק, יורדת לקרקע כדי לקחת תנופה לקפיצה הגדולה של נס הגדילה. זה המקום הפרדוכסאלי (לכאורה) שבו ההפכים נפגשים וגורלם כרוך זה בזה ביצירת החיים. ואל תדאגו בקשר למה שאובד או נחלש לזמן מה, הוא ישוב ויתפתח ויתעדן וישולב באופן משופר בהמשך דרכנו ההתפתחותית.

חדשנות היא, אם כן, תהליך אלכימי של סובלימציה וזיקוק מרכיבים ישנים בתנאים ותזמונים חדשים, תהליך של יצירה דואלית ממקום לא דואלי של שת"פ בין הפכים. את כל המנגנון הזה אני מוצאת בתנ"ך בביטוי וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן, נוֹשָׁן; וְיָשָׁן, מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ (ויקרא, כו, י) וזו הפרשנות שלי לפרדוכס לכאורה הזה.

חלק ב': על מהפיכת המידע וקץ ההיסטוריה

מודעות פרסומת

המניאק שעצר את הזמן

אחד הדברים שהכי מעניינים אותי אבל אין לי שום רקע בו זה פיזיקה. אני ממש בולעת חומרים על הפילוסופיה של הפיזיקה ואני מאמינה שמהמדע הזה תבוא הבשורה שתארגן מחדש את כל החוקיות האקדמית. נכון שההשלכות של פיזיקת הקוונטים שנויות במחלוקת ועולם הניו אייג' עושה בהם פעמים רבות שימוש לרעה, אבל התקווה הרצינית שלי מגיעה כרגע ממקור אחר: תיאורית המיתרים, string theory. אני עדיין לא יודעת עליה הרבה, אבל אני יודעת שהיא כרגע התיאוריה האינטגראלית ביותר הקיימת בפיזיקה והמאמץ שלה הוא לפשר בין תיאורית הקוונטים לתורת היחסות של איינשטיין. אינשטיין תמך בקוונטים בתחילת דרכו ואז נסוג מתמיכה זו, למרבה הפלא דווקא בגלל אמונתו הדתית. הוא אמר שהוא לא מאמין באלוהים שמשחק בקוביות והאקראיות של התיאוריה שברה אותו. 

אני חושבת שכיום, אחרי שאנחנו מבינים קצת יותר באקראיות ויודעים שגם בכאוס יש דפוסים של חוקיות שניתן להתחקות אחריהם (פרקטלים), יש מקום לחזור ולאגד את שתי התיאוריות המנוגדות לכאורה, למפה אחת מופלאה ומורכבת שתסביר לנו את המציאות. כבר בתנ"ך אלוהים מדבר על היחס המורכב בין כוונה למקריות: הוא מזהיר את עם ישראל שלא ילכו בקרי ויאמינו במקרה ובמזל ובכוחות של גמול ועונש נקודתי, כי יש מפה מורכבת יותר שצירופי המקרים בה נראים אקראיים רק מנקודת המבט שלנו אך יש לה חוקיות ומטרה ברורה. מדענים שונאים טלאולוגיה (תיאוריות של תכלית) אבל הם יצטרכו להתגבר על זה, כי לעסוק בתכליות זה ללכת ממש לתיאוריה מעבר לסדר הגודל של תוחלת החיים של הדור שלנו, ליופיו של ההיגיון הפנימי של היקום. בקרוב יתורגם לעברית ספרו המדהים של בריאן סווים, "היקום הוא דרקון ירוק" שמומלץ מאד בהקשר זה ובכלל.

הזמן ירפא וגם יהרוס הכול

את חיי כגרופית טריה של תיאורית המיתרים התחלתי אצל ד"ר יפני בעל צ'ארם תקשורתי בשם מיצ'יו קאקו, שאני ממליצה לכם לחרוש את האתר שלו. הכרתי את קאקו בראיון שהוא נתן על מסע בזמן בסוף העונה השנייה של הסדרה המ-ד-ה-י-מ-ה בבלוקבסטר (או בביטורנט) הקרוב לביתכם, "4,400". קאקו הדהים אותי כשהודיע לי שנאס"א שולחת אנשים לעתיד כל הזמן, זה רק המסע לעבר שהוא בעייתי. זו הייתה דרכו הפופוליסטית לבשר לי שבכל פעם שאסטרונאוטים נוסעים לחלל הם חוזרים לכדור הארץ צעירים יותר בכמה דקות, מהסיבה שכל מסע מרחבי בחלל הוא גם מסע בזמן. 

יחסי מרחב וזמן מעניינים אותי מאד, אלו הממדים שמגדירים את כל הפעילות הקיומית שלנו ומדי פעם אומרים לנו שהם קיימים רק בראש שלנו, אז אני די להוטה להבין את מהותם האמיתית ואת היחס ביניהם. גלעד הוריד בשבילי פעם סרט תיעודי מדהים של ה-BBC על זמן, שגילה לי שהזמן הוא אויבנו הגדול ביותר אך גם המקור היצירתי ביותר על כדור הארץ. אני חושבת שהם ממשיכים לעשות סרטים בנושא הזה. הוצגה שם תיאוריה מדהימה לגבי האופן שבו תהליכים מתרחשים לאורך זמן כה רב שאיננו מבחינים בתנועה כלל ביחידות הזמן שלנו, אך אם נאיץ את הזמן בסימולציה ונראה את התמונה הגדולה, נראה כיצד הזמן לבדו משנה ממש את פני כדור הארץ המצוי בתנועה מתמדת. הייתי צריכה לחשוב עוד אז כמה שזמן בעצם קשור למרחב. אבל המוח שלי היה חסום באותן אמונות ישנות מבית הספר, שם תמיד ציירו לנו את המרחב והזמן כשני משתנים נפרדים בצירים חותכים. 

בקצב שבו אנו מספיקים לחיות כמה דורות הקשר בין מרחב לזמן כמעט לא רלוונטי, אבל בתיאוריה אי אפשר לנסוע מאד רחוק במרחב מבלי שזה יהיה גם תנועה בזמן. אי אפשר לעשות קפיצת על-חלל, אם אי פעם ימציאו דבר כזה, מבלי להפוך צעירים יותר בכמה שנים. הזמן הוא בעצם הממד הרביעי (בנוסף לאורך, רוחב וגובה) שאנחנו משתמשים בו, מסביר לי קאקו בדוגמא פשוטה של איך קובעים משהו: פגוש אותי בדיזנגוף פינת ארלוזורוב בקומה 10 בשעה 14:00. לנקודות ציון במרחב אין משמעות סופית בלי ממד הזמן וככל שננוע יותר במרחב בעצם גם ניסע בזמן. עידן סיפר לי שבעיית הזמן-מרחב מציקה גם למערכות ה-GPS שמבוססות על לווינים שמשייטים אי שם בחלל ובפועל משדרים לנו מהעתיד, אז כל שנה בערך צריך לתקן את הפערים המשתנים בין הזמן שלהם לזמן שלנו כדי לא לחרבש לגמרי את המפות. 

אז מה, אם אני מטיילת בעולם ונמצאת יותר בתנועה אני מצליחה להדביק קצת את הזמן, צעירה יותר בכמה שניות? גם בתוכנו הכול מצוי בתנועה מתמדת ולכן הזמן מרפא הכול אך גם שוחק את הכל, ואולי המחיקה הזו, ההרס האיטי הוא בעצם הריפוי עצמו. איזה יקום נורא, מפחיד ומדהים, והגוף הקטן הזה שלנו הוא גרגר של חול בו, הכול וכלום במעגל הזמן. אנו זקוקים למדוד את הזמן כדי לחוש את הביטחון האונטולוגי בקיום, אשליה של שליטה. האם אפשר לדמיין בכלל איך הרגישו החיים לפני המצאת השעון במאה ה-14?

דיברתי אתמול עם אסי, אחד מקוראי הבלוג, על הנזילות והסובייקטיביות של הזמן כפי שהיא משתקפת בזמן פסיכולוגי וציינתי את זה שיותר אנשים בסביבתי מקטרים על כך שהזמן טס להם בשנים האחרונות. האם זו אשליה שהזמן התנהל בעצלתיים בילדותנו, בגלל השינויים בטכנולוגיה ובתרבות, או שמא קורה משהו אובייקטיבי יותר בתנודה הפועמת של כדור הארץ, במירוץ הזה אל הסוף? התודעה שלנו/תשומת הלב שלנו עושה כל הזמן מסעות בזמן, בפנטזיות על העתיד או זכרונות מהעבר. כשאנחנו נוכחים בהווה ונותנים למחשבות לחלוף, אנחנו לרגע מעבר לזמן, שם הזמן כאילו עוצר, כי אין תנועה, רגע של מקום מעבר לדואליות, מעבר למרחב וזמן.

האם כבר נולד המניאק שיעצור את הזמן? עצירה היא מילת המפתח כאן. כי אם אנחנו באמת עוצרים, אז גם הזמן. הוא משפיע רק כשיש תנועה באיזה מרחב. אסי אומר שנזירים בודהיסטים עושים את זה לעצמם במדיטציות שלהם, ואולי זו סודה של המדיטציה, שהיא גונבת רגעים מחוץ לזמן ומרוויחה לנו זמן במקומות הללו של אי התנועה, בגיחה התודעתית לרגע מחוץ לחוקי המשחק של המחשבה על זמן. מרתק כל כך. אני מקווה שהזמן יאפשר לי לחיות בימים שבהם הפיזיקה תסביר בפשטות את מה שבטעות מכונה כרגע מיסטיקה והכול יחיה בהרמוניה כאוטית ומאורגנת.

האמת: גישה אינטגראלית

ישראל, לבנון, חיזבאללה, פלסטינים, ימנים, שמאלנים, קומוניסטים, אנרכיסטיים…לכולנו נרטיבים מפותחים ומשכנעים לגבי הזכות על האדמה או המקור של התוקפנות והפתרונות הראויים, אז איך נדע מה נכון? הפוסט הזה הוא למען מחפשי האמת האמיתיים מכל הצדדים. הנה 3 סוגים של אמת שאנו עושים בהם שימוש. בחנו את עצמכם:

1. יש אמת אחת

האמת מהסוג הראשון היא האמת בהא הידיעה. היא האמונה שיש אמת אחת שנכונה לכל זמן ומצב ויכולה להסביר הכול. זו יכולה להיות פרשנות מסוימת של הכתובים הדתיים או אידיאולוגיה כלשהי (כן, גם ציונות היא אידיאולוגיה), העיקר שאנו משוכנעים שזוהי האמת וכל השאר פשוט עוד לא קלטו את זה ועלינו לעזור להם. אנשים המאמינים בכך בדבקות ראויים להערצה אך הם לא מסוגלים באמת לשים את עצמם במקומו של האחר מפני שהם מזוהים מדי עם הפרספקטיבה שלהם, בדרך כלל הם ימצאו דרך מרשימה להכפיף את הנרטיב של האחר להיגיון של האמת שלהם. כמובן שקיצוניות דתית שייכת לקבוצה הזו אבל ממש לא רק. גם הישראלים שניזונים מהמסגור של התקשורת והצבא כאן כאמת אובייקטיבית ומשוכנעים שהלבנונים המסכנים פשוט לא קולטים כמה אנחנו מנסים לעזור להם, נמצאים בקבוצה הזו. למעשה כל מי שאינו עובד עם ספק או חקירה של המחשבות והאמונות שלו ומוצא שיש לו את אותו סגנון של תשובות לכל זמן ומקום, שייך לקבוצה הזו.

אינכם חייבים לשנות את דעתכם אבל פתיחות והטלת ספק בריאה תפחית את נקודות העיוורון שתמיד קיימות ותוציא אתכם מחשיבת שחור-לבן. כשאתם מתווכחים מנקודת המבט הזו עם בני דודינו שמחזיקים באמת שלהם בצורה דומה, זה פתטי ואף משעשע כמו שיחה בין עיוור לחירש. לעיתים קרובות מדי אנשים מתים למען אמת כזו וממוסגרים כגיבורים או כקורבנות הכרחיים שהאמת, הגדולה מהחיים עצמם, גובה. אני מקווה שהמסגור הזה מהווה לקרוביהם נחמה כלשהי. אם אינך רואה מה הבעיה עם הגישה הזו, סבבה. אני רק מקווה בשבילך שהאמת שאתה אוחז בה אינה מכניסה אותך לעימותים אינסופיים שמכלים אפשרויות אחרות בחייך, כי זה מבחינתי יהווה עילה לחשוד באמת הזו ולחקור אותה קצת. היזהרו מאנשים ומרעיונות שיש להם תשובה פשוטה לכל שאלה. חייתם מספיק זמן בעולם הזה כדי לדעת שהחיים אינם פשוטים כל כך..

2. האמת המוכחת

האמת מהסוג השני היא האמת המוכחת בשיטות מדעיות, לוגיות, רציונאליות, מבוססות על עובדות בשטח שנחוו בחמשת החושים שלנו, הגיוניות וכתובות יפה. סגנון הוויכוח של אנשים עם אמיתות כאלה הוא לצטט עוד עובדות ולהביא עוד מקורות, אבל זה לא נראה לכם מוזר שהצד השני יכול להתווכח עם העובדות הללו בעזרת עובדות אחרות, לא פחות מבוססות, ואיך שהוא שניכם אובדים בין הטיעונים? ומתישהו, אם תחזיקו מעמד ותרדו לשורש הטיעון, תיזהרו שלא תמצאו את עצמכם בטעות מצטטים איזו זכות תנ"כית או משהו שהוא לגמרי לא מבוסס על סוג האמיתות שאתם מאמינים בהם, כי אז זו באמת תהיה דרך ללא מוצא. האם הצלחתם אי פעם לשנות את דעתו של אויב בעזרת העובדות שלכם?

מדעי החברה והטבע חשופים בעשורים האחרונים לרעידות אדמה קשות החותרות תחת עקרונות המדע עצמם. כל מה שחשבנו שהוא אובייקטיבי מסתבר כהבניה חברתית ותוצר של יחסי כוחות, ההיסטוריה שאנו מתבססים עליה אינה בדיוק מדע אובייקטיבי, המדיה שמשמשים לנו עיניים בוחרים מסגורים הגמונים וחשופים לזיופי העידן הדיגיטאלי ולאחרונה מסתבר שאפילו העין שלנו לא באמת רואה את כל מה שיש אלא את מה שמתאים לה לפרש. אז זה כלי הנשק שלכם, סיפורים שעוברים נטורליזציה לעובדות? אם מישהו מצא דרך מדעית להוכיח את אמיתותה של פרשנות אחת על פני השנייה, שיפנה לוועדת פרסי הנובל.

3. האמת ההומניסטית/הוליסטית

האמת מהסוג השלישי היא שאין דבר כזה אמת ואם יש זה לא ממש משנה. אמת היא מושג כה יחסי ושחוק שחבל על הזמן לעסוק בו. לפעמים קוראים לך פוסט-מודרניסט, או שמאלני. קשה לך ליצור היררכיה ערכית בין האמת הישראלית או הלבנונית ומי אתה בכלל שתשפוט, נכון? לפעמים תצא אפילו כנגד הנטייה האנושית לשפוט כל הזמן. אך נראה שגם לאנשים הללו יש אמת כלשהי או לפחות עקרון מארגן. כל האנשים מהסוג הזה מאמינים בהרמוניה ושלום בין בני האדם ובינם לבין הטבע ומקדשים את החיים של כל יצור חי. אכן אמת ראויה. רוב המתנגדים למלחמה הזו או למלחמות בכלל ושמים את הדגש על הרג החפים מפשע, בדרך כלל פועלים מהעמדה הזו. פעמים רבות הם מואשמים ע"י צד אחד שהם מסייעים לאמת של הצד השני בגלל ההתנגדות הגורפת הזו, בדומה לאופן שבו טוענים שאתה מסייע לאחד הצדדים כשאתה בוחר שלא לממש את זכות הבחירה שלך לכנסת, למשל. דעת הקהל העולמית פועלת פעמים רבות מתוך האמת הזו, חושבת שמה שקורה במזרח התיכון זה נורא וחייב להפסק, לא בוחרת עמדה או בוחרת תמיד בחלש והסובל מבין השניים, כי הרגישות שלה היא לסבל אנושי באשר הוא ולא לעובדות או להקשר.

זוהי עמדה שמאד מפתה להחזיק בה אך יש בה פוטנציאל אימפוטנציה: אם המדינה שלך מותקפת, תשב בחיבוק ידיים מפני שאינך מאמין באלימות ויש בך חמלה כלפי התוקף? כשאין אמת אחת, אין היררכיה ערכית ואין כלים לשפוט אף צד, אפילו שכולם מרגישים שמשהו ממש לא בסדר באופן שבו הוא מתפוצץ בתוך/מפציץ בניינים. לפעמים המופע של האיכות הזו מהופך ואזי שופטים כל דבר ללא אבחנה. כך נוצר, למשל, המצב המגוחך שבו שופטים בבית הדין הבינלאומי בהאג נציג מכל מלחמה על פשעי מלחמה, כי בתכל'ס, אם תחשבו על זה, יש מלחמה שהיא לא נפשעת? זה אולי ישמע לכם מופרך, אך דיסהרמוניה היא חלק בלתי נפרד מההרמוניה, שלמות אמיתית מכילה את אי השלמות. תפיסה זו שופטת מהו "רע" ומבודדת אותו ממקומו הטבעי במערכת. כאשר נמר טורף איילה האם תצרח שזו עוולה מוסרית? מסורות רבות דיברו על כך שתנאי חיכוך ומתח הם חיוניים להתפתחות וצמיחה והם המעוררים אותנו להתעלות מעליהם (רע בהיפוך ער בעברית והרעיון הזה חזק מאד גם בתורתו של גורודייף, בקבלה ועוד).

אני חושבת שזו מטרה ראויה מאד להתנגד למלחמות ולאלימות, אך אנא, בקריאות שלכם לפעולה היו בררניים על פי ההקשר, כי אם הפתרונות שלכם זהים לכל מצב, אתם די דומים לח'ברה מאמת מספר אחת, לא? אתם פשוט מאמינים שפתרון ההומניזם שלכם הוא פשוט יותר טוב ונכון מהתפיסות של אלו שיורים כרגע ואז אתם נופלים למלכודת של תפיסה מספר אחת. ייתכן שהתפיסה שלכם היא אכן הכי "מפותחת" או הרמונית שהמין האנושי הגה עד כה, אבל גם היא מעוותת אם היא לא רגישה וגמישה לנסיבות. אתם יודעים כבר שמשהו שתמיד נכון פשוט לא יכול להיות נכון וגם התפיסה שלכם, יפה ככל שתהיה, אינה יוצאת מן הכלל הזה. שימו לב, זה לא התוכן של האמת שצריך להיות מוחלף, זו התבנית עצמה.

האמת לא שמה את כל הביצים שלה בסל אחד

"פרדוכס הוא רק המתח בין המציאות כפי שהיא, לבין המציאות כפי שאתם חושבים שהיא" (ריצ'ארד פיינמן, פיזיקאי זוכה פרס נובל)

אף אחת משלושת האמיתות שסקרנו אינה נכונה אך שלושתן נכונות במידת מה. האמת היא פרספקטיבה אינטגראלית, היא אף פעם לא שמה את כל הביצים שלה בסל אחד, ככה שאף אחד אף פעם לא 100% טועה. הרעיון הזה קיים בתיאוריה האינטגראלית , ברעיון "נשיאת ההפכים" החסידי והתפיסה היהודית שבכל דבר שיש בו חיות יש ניצוץ אמת אלוהית, או באמרה הנפוצה בהודו ש"גם שעון עומד מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום". מישהו מכיר רעיון דומה באיסלאם/סופיזם? חיפוש האמת מחייב את איסוף ניצוצותיה מכל הפרספקטיבות הקיימות. 

אם אתה מחפש אמת אמיתי, אתה צריך להיות מוכן לחקור את הסיפורים עליהם גדלת ואת האמונות שלך ולהקשיב באמת לנרטיבים של אחרים על מנת לקבל את תמונת המצב המורכבת. כשתרגיש שהתשובות שלך מתעמעמות, שאתה רואה שיש משהו בדברי הצד השני ובו זמנית תראה את המקום שבו המשהו הזה מתעוות, אתה קרוב. דעותיו של הצד השני לעולם לא ישנו את דעתך באמת, כי התכחשות למי שאתה ולצד אליו נולדת היא לא צעד מציאותי, אך היחשפות לדעות הללו תותיר אותך עם פחות תשובות ויותר שאלות ומתוך כך, הרבה יותר אמת.

אם נניח שבכל דבר יש משהו, שווה לחקור מהו המשהו הזה, לא? דוגמא אישית מהשבוע האחרון: יש לי את האמונות והעובדות שלי לגבי מוסריותו של צה"ל, אך בבלוגים הלבנוניים הכי ליברליים צה"ל מוצג כבריון חסר רגישות. משהו בי רוצה להתנגד ולהוכיח אחרת אבל ראו אמיתות 1ו-2 ותבינו למה זה לא יעזור (רמז קל למשרד החוץ בעניין…). האמת היא, מן הסתם, שצה"ל הוא גם מוסרי וגם בריון בהקשרים שונים. תחילה עלי להכיר בהקשרים שבהם הלבנונים צודקים (ולומר להם את זה) ואז רק לנסות להאיר הקשרים אחרים שבהם צה"ל מגלה מוסריות. באופן פרדוכסלי, לקיחת אחריות על המקומות שבהם נהגתי כבריון הוא מה שהופך אותי למוסרי. ההתכחשות לכך היא פשוט אטימות.

כתחליף להדבקת סטריאוטיפים, הרשו לי להציע דרך פעולה ישנה וטובה שנטשנו זה מכבר: להגיב לכל מצב לגופו. הנטייה האנושית להתמודדות עם החיים היא לאגד דברים לחבילה אחת ולקטלג אותה בתור "הדעה הפוליטית שלי" או "קבוצת הכדורגל שלי" ולדבוק בה גם כשהיא לא רלוונטית לנסיבות או כשכל השחקנים שלה כבר התחלפו עם השחקנים של היריבה שאני לא סובל. אנחנו גם מעיזים לכנות את זה נאמנות ויציבות. ואם מישהו משנה את עמדתו לאחר כל פעולה, פעם הוא בעד ישראל ופעם הוא נגדה, נקרא לו מסוכסך עם עצמו ולא יציב, למרות שבדיעבד הוא המציאותי בינינו. החיפוש אחר האמת מתחיל במאמץ להפריד בין עובדות לפרשנויות וזהירות סמיוטית, אך החשוב מכל הוא לנסות לראות את ניצוץ האמת בכל תפיסה ומה אנו יכולים ללמוד ממנה. 

במאמר מוסגר אישי אני יכולה לספר לכם מה אני למדתי משבוע כזה של תחזוק בלוג הנשים הישראליות באנגלית וחפירה בבלוגים לבנוניים, ואיך אני ממקמת את כל זה בתפיסה אינטגראלית שמציעה כי הכול תמיד לטובה והכול מתפתח, גם אם לא בדרכים המועדפות עלינו. היהודים היו תמיד עם נרדף, קורבן, "האחר". הציונות הציעה להם דימוי של חוזק ועצמאות אך היה זה על חשבון בוז והתכחשות לגלותיות ולא ריפוי שלה. עמוק בפנים רבים מאיתנו מאמינים עדיין שכולם נטפלים אלינו ושונאים אותנו ושתמיד נצטרך להגן על עצמנו. התהליכים הללו זימנו לנו התקפות נוספות ולפעמים נדמה לי שאיננו יודעים מי אנחנו ואיננו יודעים להתאחד סביב אתוס אחר, כשאיננו מותקפים ונלחמים.

השנים הארוכות שבהן הדפוס הזה נמשך זימנו לנו מבחנים והזדמנויות להיות הצד השני של כל מה שהכרנו עד כה, כשאנחנו הצד החזק ועמים אחרים נתונים למרותנו. בינתיים, איננו נחלצים מהמקום הפסיכולוגי של הקורבן שמתכחש לעובדה שהוא הפך למתעלל (זה הרי אשמתו של הקורבן החדש), כי פשוט אינו מכיר דרך אחרת ואינו בוטח בה. יש הרבה ילדים שמתנהגים כבריונים דווקא מתוך הסבל הזה והמדינה שלנו זקוקה לריפוי גדול בנקודה הזו, שמתחיל בהכרה ולקיחת אחריות. אני חוששת שכל עוד נתכחש לכך, נפסיד כל כך הרבה דברים עד שנישבר ונאולץ להתמודד עם זה. אנא מכם, אל תביאו אותנו לסף הזה. 

זה מדהים ומרגש לראות את לבנון, מדינת אילי המלחמה (ג'ומבאלאט, חרירי, נסראללה) שבקושי מתמודדת עם ארבעת הקבוצות האתניות תחת משטר לאומי אחד, מאוחדת כל כך מאז שהיא מותקפת וסובלת. איזה פרץ של פטריוטיות וגישור על פערים, כמה לבנונים מחו"ל מתחברים מחדש ונשבעים לחזור ולעזור לבנות… לפעמים רק אויב משותף מצליח לעורר את ההתפתחות לרמה הבאה שלנו. החיזבאללה אולי יאיצו את הריפוי שלנו אבל אנחנו כבר עשינו ללבנונים טובה ענקית בבניה הנכונה שלהם מחדש.

למי שזה נשמע מעוות אני רוצה לחזור ולהדגיש שזו אינה הצדקה למלחמות, זה לא במונחים של שכר ועונש וזה בטח לא אומר שאסור לנסות לשנות את העולם ולהימנע מדברים כאלה. זה ראוי מאד לשאוף להתפתח מתוך שלום ואחווה אבל המציאות היא שרובינו לא ערניים מספיק בכדי שזה יקרה כל הזמן, ולפעמים אנו רואים יותר טוב את ההזדמנויות כתוצאה מקונפליקטים. אם אתם רוצים כל כך למנוע מלחמות, תנסו להסתכל לזה בעיניים. רק ליתר בטחון, כדי שהמציאות לא תצטרך לחזור על עצמה ולאיית את זה עבורכם. נסו לקבל את מה שאינכם יכולים לשנות וללמוד מזה איך לשנות.

האמת היא המציאות

"כאשר אנחנו מתווכחים עם המציאות אנחנו מפסידים, אבל רק 100% מהזמן" (הנחת העבודה של "העבודה" של ביירון קייטי)

כל הבלגן שלנו במזה"ת נובע מכך שרובנו מתווכחים עם המציאות. ביירון קייטי מציעה גישה שבה האמת=המציאות. אם המציאות היא שכולנו חיים פה, כל מי שמחזיק בתיאוריה שלפיה חלק מאיתנו לא צריכים להיות פה, יסבול ויגרום סבל. כל מי שיודע משהו על תהליכי למידה ושינוי, יודע שאי אפשר לשנות משהו שמכחישים אותו. הצעד הראשון לכל שינוי הוא לקבל את המצב הנוכחי כפי שהוא. תראו למשל את ירדן או מצרים שהכירו במציאות המזה"ת כפי שהוא. להן יש את הסיכוי הגדול ביותר להשפיע מהמקום הזה על שינוי המציאות לפי שאיפותיהן. מחבלים מתאבדים, חוטפי חיילים ורוצחי ראשי ממשלות לא ישנו את המציאות לטווח ארוך, אנחנו פשוט נחזור לאותן נקודות מוצא לאחר עוד סבב של סבל.

ובאופן דומה, אם נשב לשולחן המו"מ אבל כל צד יתבצר בעמדתו וירצה את ה-כול, זה שוב ויכוח עם המציאות והתעקשות על האופן שבו הינך רוצה לשלוט בתנאיה, מה שיביא סבל לך ולסביבתך והוא דרך ללא מוצא שכולאת אותך במגננה תמידית וחוסר אמון הדדי. אנחנו יודעים שאתה בסך הכול פוחד ולפעמים יש לך סיבה טובה לכך. גם אנחנו פוחדים, אבל האם אלו באמת החיים שאתה רוצה להמשיך לחיות? 

במשך זמן רב האמנתי שאנחנו באמת מנסים לעשות שלום וזה "הם" שתמיד מפוצצים את זה, שהם לא באמת רוצים שלום אלא זו טקטיקה להעיף את כולנו לים. השבוע תוך התכתבות עם בלוגרים לבנוניים ליבראליים, נחשפתי לתדהמתי לתפיסה שמגובה בפרשנות רציונאלית לעובדות, שישראל היא זו שלא באמת רוצה שלום ותמיד דואגת לטרפד אותו ושאנו אלה שעליהם אי אפשר לסמוך באמת. זה מדהים לחשוב על הסיפורים שמסתירים אותנו אחד מעיני השני ואולי התקווה היא האינטרנט הזאתי, שמחברת אותנו לאותה רקמה חיה, והמילים שלנו מגיעות לצד השני מהר יותר מהמסוק שמרעיש מעל חלוני בת"א בדרכו לבן שיחי. 

לסיכום, חשוב מאד לכבד ולהכיל את התפיסות של האמת האחת בקרבנו ואצל אויבינו, לנסות לראות את האמיתות בהן הן נוגעות ולזהות את המקום שבו הן מעוותות את המציאות, באמצעות המקומות שבהם הן מתווכחות עימה. אולי יש שם איזה חיבור של קפיצה לוגית עם הנחה אחרת שאפשר לחתור תחתיה, תוך שמירה על ערכי הליבה של אותה תפיסה? אני מייחלת ליום שממשלות ישכילו לפעול מהמקום הזה, כסכין מנתחים יעילה במקום פיל בחנות חרסינה. 

 

עדכון מאוחר: רעיון זה עבר התאמה ל"מדריך למסביר הישראלי ברשת" בערוץ הרשת של NRG. בינתיים מצאתי רעיון דומה בקוראן שאומר "עלול אתה להחמיץ דברי אמת רבים הנאמרים מפי השקרן".

דרושים: מהנדס סביבות מחייה במנהיג חמאס עם ראש כחול

אחד היישומים המוצלחים והנפלאים שקשורים למרכיבי התיאוריה האינטגראלית של קן וילבר, היא ה"spiral dynamics" שפיתחו הפרופסורים קלייר גרייבס ודון בק. בק מסתובב עד היום בעולם ומלמד את הספירלה ככלי עבודה, הן בארגונים והן בקרב ממשלות באזורי סכסוך. הארגון של בק יעץ לממשל בארה"ב בעבר והיה אחד המתווכים המרכזיים שסייעו בסיום שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה. כל זאת באמצעות תיאוריה פשוטה וססגונית שמאפשרת לכל הצדדים להבין את הפרספקטיבה שלהם בקונטקסט של פרספקטיבות אחרות ולגזור מכך צעדים מעשיים.

בתקופה הקרובה בק לקח אותנו (הסכסוך הישראלי-פלסטיני) כפרוייקט. הוא נמצא כרגע בארץ עם אחת העוזרות שלו, אלזה, ממוצא לבנוני, שמבקרת כאן לראשונה ועוזרת בדו שיח עם הצד הפלסטיני. מחר הוא מעביר בבית ציוני אמריקה הרצאה לאנשים שכבר בקיאים בספירלה, הוא בעיקר נפגש עם מנהיגים ולומד את הנושא, אבל במאי הוא יחזור לכאן לתת סמינר מלא בן יומיים ללמד את הכלי ולנתח את המצב לעומק עבור כל מי שמעוניין להכיר את הרעיון וזה מומלץ מאד מאד, פשוט פוקח עיניים, חזית הפילוסופיה העולמית. גם לפוליטיקה, גם לעסקים, גם לפסיכולוגיה האישית, אינטגראלי, הוליסטי, מקסים.

ד"ר דון בק (עם העיתון) והרב גפני בדיאלוג

לפני כמה שעות חזרתי מפגישה אישית עם בק שנערכה בביתו של הרב גפני לקומץ מתלמידי בית המדרש שלנו שלומד את התיאוריה האינטגרלית כחלק מהשיח של היהדות עם הפילוסופיה העולמית. המפגש היה מרתק. אפשר לקרוא כאן על רגל אחת קצת על הספירלה בעברית, אבל אני לא אשגע אתכם עם צבעים וזה עכשיו…

דיברנו בגדול על כך שארה"ב וממשלת ישראל פועלות מתודעה "כתומה" של דמוקרטיה, גלובליזציה, קפיטליזם וכו', והערכים הללו לא מוצאים בסיס משותף עם תודעות שערכים אחרים חשובים להן. התודעות הללו גם בטוחות שהערכים שלהן בסיסיים ומשחררים ומספיק להגיד עיראק כדי להבין שהעניין יותר מורכב. אבל הספירלה אינה פשטנית, זה לא סתם הליך של גישור אלא באמת עניין של רמת תודעה, פרספקטיבה, הרמנויטיקה… ובק כבר הוכיח את יכולתו להושיב מנהיגי זולו ואירופאים עשירים לשולחן אחד ולצאת עם תוצאות.

בדרום אפריקה האפרטהייד לא היה הבעיה זה היה רק עוד סימפטום שלה, אומר לנו בק. כולם חשבו שזה סיפור של פער כלכלי, עניין בן-גזעי אבל היה שם עומק של ניתוק ברמות תודעה שבק ידע איך לגשת אליו. סוגי השסעים האחרים מתחלפים כל הזמן והבעיות חוזרות. היום בדרום אפריקה יש שחורים עשירים מאד כבר מהדור של המתעשרים החדשים והפער הכלכלי נותר בעינו למרות שעכשיו הוא כבר לא גזעי. הסיפור לא היה בכלל בכל המקומות שאנחנו מחפשים אותם בדרך כלל ומי יודע, אולי גם אצלנו הבטחון והפיצוצים וכל זה, ארץ ישראל השלמה שכל אחד רוצה, אולי זה רק ביטוי לפער עמוק יותר בקוד המקור שבק מסוגל להביא אותנו לפתחו? שני הצדדים מעגנים את כל הסיפור הזה במיתוסים דתיים אז אולי ניגש ישר לשורשים?

אני לא יודעת אם אתם קולטים ככה על רגל אחת מה ההבדל בין העניין הזה לתיווך או גישור, בק מתעקש בתוקף שאינו מתווך שלום, "אני מהנדס סביבות, אני פשוט משנה את תנאי החיים", הוא אומר. גלגלנו שם רעיונות מרתקים על כך שהמרחק בין החלק החילוני רציונאלי ואפילו שמאלני שלנו מהחמאס הוא בלתי ניתן לגישור, אבל דווקא מנהיגים דתיים עם ראש בריא ופתוח יסתדרו שם מצויין כי הם מבינים זה את זה באותה רמת תודעה ויש לטפח אנשי דת עמוקים ומתונים בשני הצדדים וליצור שיח בין שתי הרמות הללו שמיוצגות ע"י הצבע הכחול בספירלה. גפני דיבר על ערך הכבוד שמאד חשוב בתרבות הערבית ושאם היו משקיעים קצת כסף במחסומים ולצד הבדיקות הקפדניות היו מחלקים שתיה קרה ועוגות ודואגים לתא סגור כזה שאפשר לחפש על אב לא לעיני ילדיו באופן שישפיל אותו – ייתכן שרק מעצם ההתייחסות לערך הזה, הכל היה קצת אחרת.

אלזה (הלבנונית) סיפרה שהיא מנצחת על פרוייקט של קידוד הקוראן לפי רמות תודעה על מנת להצליח ללמד פרשנויות אלטרנטיביות ולפתוח ראש לאנשים, לא על ידי ערכים זרים להם אלא מתוך המסורת שלהם עצמה. יש לנו עניין בזה כי זה מה שאנחנו עושים בבית חדש עם היהדות בעזרת הקבלה והחסידות, מדברים עם כל רמה מעומק קוד המקור של המקום שלנו. זה המקום שממנו יבוא שיח אמיתי כשערכים אחרים פשוט לא נפגשים אלה עם אלה.

היה מרתק, מאד ממליצה לקרוא את הלינקים ולעקוב אחרי פעילותו של בק כאן. אני אהיה בסמינר שלו במאי ומקווה לראותכם. בינתיים, אפרופו דרום אפריקה, אני טסה לשם בעוד כמה שעות לסמינר לימודי מרתק וקצת לטייל. המשך יבוא.

איך אפשר להיות רוחני ובנאדם חרא

איך זה שאדם הרואה עצמו מקובל או מיסטיקן גדול יכול להיות חסר רגישות, שונא גויים/ערבים/נשים ומחרחר מלחמה? איך זה שהדמויות הרוחניות הנשגבות ביותר שדרכו על הפלנטה הזו, כמו משה או בודהה, החזיקו בתפיסות מזעזעות על נשים? היכולת לתפוס מציאויות כאלו ואחרות מבלי לבטל את ההישג הרוחני או לנסות לתרץ את ההתבטאויות וההתנהגות, טמונה באבחנה לוגית פשוטה בין שני קווי התפתחות: state, שאותו נכנה "מצב" ו-stage שאותו נכנה "שלב". האבחנה בין מצב לשלב, במושגים אלו ואחרים, נעשית ע"י כ-30 הוגים שונים בתחומי הפילוסופיה והתיאולוגיה, וסוד התובנה בשאלות שהצבתי הוא הבנת מערכת היחסים בין השניים. האומנם עד תום הפוסט הזה ישכנו ג'ודית בטלר ועובדיה יוסף זו לצד זה מפויסים בבחינת "וגר זאב עם כבש"?

 

מצב הוא חוויה שלאחריה אנו חוזרים למצב שקדם לה. להיות שיכור או מסומם זה מצב. גם חוויה רוחנית היא מצב. יכולה להיות לכם התגלות, הארה, תחושת אחדות עם הקוסמוס, וואטאבר. אבל נקודת המוצא שלכם לא משתנה בגלל מצב חוויתי. זה מקום להיכנס ולצאת ממנו, להתרחב אליו ולחזור למידתך. שלב, לעומת זאת, הוא קו אבולוציוני שאם השגת אותו אין בו דרך חזרה, כמו שאין לך אפשרות לחזור להיות תינוק עכשיו. ואם כבר תינוק נישאר עם הדוגמא: תינוק לא יודע לדבר בתחילה, אחר כך הוא מתחיל לקשקש הברות ובסוף מתחיל לומר מילים עד שהוא מדבר. כשהוא כבר יודע לדבר אי אפשר לקחת את זה ממנו. כשהתפתחת אין דרך חזרה. כמובן שהחופש בידך להמשיך לפעול מהשלבים המוקדמים, כי כל שלב אבולוציוני מתעלה מעל קודמיו אך כולל אותם, דבר אינו הולך לאיבוד. ילד יכול במכוון להשתטות ולדבר שפת תינוקות גם אחרי שהוא מדבר, אבל זה ממקום אחר. כשהשגת מודעות התפתחותית מסוימת, אין דרך חזרה אלא במסגרתה ותחת השגחתה.

ברמה האישית והחברתית שלנו קיימים כמה וכמה שלבי התפתחות כאלה, כשהחשובים שבהם הם ההתפתחות הגופנית, התפקודית, הפסיכולוגית והמוסרית שלנו. קוהלברג, למשל, דיבר על קו התפתחות מוסרי שאפשר להגדירו כ: אגוצנטרי, אתנוצנטרי, וורלד-צנטרי ו-All-being שכבר קשה להצמיד לו אפילו את המונח "צנטרי". הפילוסוף האינטגראלי קן וילבר משתמש ב-spiral dynamics של קלייר גרייבס כדי להגדיר שלבי התפתחות אישיים וכלל-אנושיים כאבולוציה מהרמה האינסטינקטיבית, דרך רמות המאגיה, הכוח (עד כאן אגוצנטרי) השייכות (אתנוצנטרי) והרציונל (וורלד-צנטרי), כאשר כיום מתחילה להסתמן הרמה הבאה עליה הפרשנויות עדין חלוקות. ברור שהיא תכיל את כל מה שהשגנו בעזרת הרציונל כי אף שלב אינו מבטל את קודמו אלא מכיל אותו ומתעלה מעליו. אדם עדיין פועל מתוך כל הרמות במצבים שונים, אבל אי אפשר לקחת ממנו את נקודת המוצא, המודעות והמסגרת הגבוהה ביותר אליהם הגיע. חשוב לציין שלעיתים אנו פוגשים אנשים שחיים את הרציונל בלבד וכופרים ברלוונטיות של מערכות קודמות. זוהי השטחה ורדוקציה שאפשר לנסות לחיות לפיה אך במציאות אבולוציונית אינה אפשרית. התא אינו מתכחש לקיומה של המולקולה רק כי הוא שלם יותר מסכום המולקולות המרכיבות אותו. אדם זקוק למשמעות ולרוח והוא מחפש אותם בכל שלב גם כאשר כפר ברמות תודעה קודמות של מערכות שייכות דתיות וכוחות מאגיים.

ברמת האנושות, לכל שלב כזה יש מערכת כלכלית, פוליטית וטכנולוגית שהולמת את רמתו והדברים בדרך כלל הולכים יחד, אם כי תילי תילים של מחקרים ניסו להציע שאחד מהם מוביל את ההיסטוריה ומעצב את האחרים (מרקסיזם, דטרמיניזם טכנולוגי, גישה תרבותית וכד'). ולא סתם אנחנו אומרים שההיסטוריה חוזרת. אלמנטים ממנה שנכללים בשלבים הבאים מתבלטים בצורות חדשות. את העיקרון היפה הזה תפס פעם מרשל מקלוהן מבלי משים, כשדיבר על התקשורת האלקטרונית כמעוררת את יסודות התרבות השבטית שתרבות הדפוס האנליטית והליניארית דכאה. היום כולם אומרים "כפר גלובלי" על האינטרנט ו"מדורת השבט" על ערוץ 2 ושוכחים ממי באו הביטויים האלו ומתוך איזו צורת חשיבה. אבל סטינו, בואו נחזור ועתה נגיע לעיקר והוא מערכת היחסים בין מצב לשלב, אשר מציעה תובנה מעניינת לשאלות מהסוג שהצבתי בתחילת הפוסט.

המצב מתפרש על פי השלב

המצב, או אם תרצו החוויה הרוחנית, מתפרש/ת על פי השלב, עוברת דרך המנסרה של נשמתך. אנשים לא משתכרים ולא מסתממים בדיוק באותה הצורה, הדבר עובר דרך המנסרה של מי שהם. המצב זמין להתעלות/הרחבת פרספקטיבה בכל רגע, אבל פרשנות החוויה תהיה ברמת השלב ההתפתחותי. אותה חוויה רוחנית אצל אדם ברמת התפתחות אגוצנטרית עשויה להתבטא כמשיחיות. הבנאדם מחליט שהוא ישו ויוצא עם זה לתקשורת. מה שקרה ועדיין קורה עם הרבה מאד טקסטים ואפילו עם מקובלים ביהדות, זה שחוויות רוחניות נשגבות עוברות דרך מנסרה אתנוצנטרית ומתפרשות כמשהו שרלוונטי ליהודים בלבד. תחשבו כמה זה מדהים, אנשים נוגעים ב-no boundary consciousness וחוזרים לפרש את זה בהתאם לרמת ההתפתחות שלהם, כשייכת לקבוצתם בלבד. פתאום אני מבינה את הרב כדורי!

הבעיה שלנו היא שאנחנו נוטים לבלבל את ההירארכיות ולחשוב שהמצב יותר גבוה מהשלב וגם לבלבל בין טכניקות למצב חוויתי. אם אדם רואה את עתידנו בקפה, את אופיינו בתווי הפנים, מרפא עם חוצנים ועושה פולסא דנורא חבל"ז, אנחנו נוטים לחשוב שמדובר בצדיק גדול (וזה במקרה שלא החלטנו כבר שהוא שרלטן). אז קודם כל לא כל טכניקה כזו מלווה במצב, בחוויה רוחנית אמיתית. אבל גם כאשר מדובר במצב, צריך להבין שאין קשר בין רמה רוחנית לרמה מוסרית, בין מצב לשלב. אפשר להיות בן זונה ורוחני. לכן, זה לא הוגן למשל, לבטל את מדרגתו הרוחנית של משה או של בודהה רק מפני שלא ממש הסתדרו עם נשים. ידידותי הפמיניסטיות ניגשות להיסטוריה מנקודת מבט אבולוציונית וורלד-צנטרית אותה השגנו כיום והיא אינה יכולה להיות מדד, שהרי רוב המדע המודרני התפתח גם כן בלעדינו הנשים. תודו שנרטיב ההתפתחות התודעתית יותר נעים מאשר נרטיב מלחמת המינים והדיכוי המכוון. בכל אופן, תפקידנו היום הוא אולי לפרש את מורשת החוויות ההן ולהתאימן לרמת ההתפתחות שלנו. 

אבל נחזור רגע ליהדות. הן במקרא והן בספר הזוהר ניתן למצוא אלו ליד אלו קטעים אוניברסאליים, לרבות חזונות נביאים יפיפיים, וקטעי בורות וגזענות מקוממים על גויים, נשים ושאר ירקות. האבחנה בין מצב לשלב וההבנה שהמצב מתפרש על פי השלב עוזרת מאד במסע בארון הספרים היהודי. האבחנה עוזרת גם להסביר את המחלוקת בין הפאגאניזם לנבואה. הפאגאן/שמאן היה אדם בדרגה רוחנית גבוהה אך ברמת התפתחות מוסרית נמוכה. האצטקים הקריבו קורבנות אדם, המאיה הרסו את יערות הגשם והידע הרוחני נוצל למלחמות אכזריות של שבט אחד במשנהו. הנביא הוא עצמו סוג של שאמאן אך רמתו המוסרית גבוהה יותר, הוא מנסה לשרש סממנים אליליים ודקה אחר כך יוצר כאלו במצוות האל, במשכן או במקדש, אבל- וזה הסוד – מרמה מוסרית אחרת. 

הפאגאן עושה האלהה של המצב, החוויה הרוחנית. היהדות הלכה מההתחלה על הרמה המוסרית קודם כל. דרך ארץ קדמה לתורה והתורה נחתה בחלל תודעתי ומוסרי אחר לגמרי ממה שקרה בשטח באותם זמנים. (במאמר מוסגר: גם על מייסדי ארה"ב, להבדיל, אומרים שהם היו ברמת התפתחות גבוהה מהאוכלוסייה באותם זמנים והדבר מתבטא בחשיבה שהגתה את החוקה האמריקאית). היהדות הלכה על משהו שגפני קורא לו "דמוקרטיזציה של ההארה", כולם משתתפים, כל אחד יכול וחייב להשיג. בימים שכהן היה יצור נשגב אנחנו נדרשנו להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". אז אפשר אולי לומר שההתנגדות להפצת הקבלה בתלמוד באה ממקום של רמה אתנוצנטרית. גפני חושב שהסיבה האמיתית להגבלת לימוד הקבלה לגיל 40 וכד' אינה למטרות פיקוח אלא שמדובר ברשימת דרישות להתפתחות מוסרית ופסיכולוגית. אם לא השגת רמה מוסרית מסוימת, חווית ספר הזוהר עשויה להתפרש באופן מעוות לחלוטין ולכן מסוכנת. 

אז יש מצב לקפוץ שלב?

אז מה, אין קשר בכלל בין מצב לשלב? ודאי שיש. למעשה מצבי חוויה אחראים במידה רבה לעלייתנו בסולם השלבים, אם כי הם לא מבטיחים אותה (ולא, אין מצב לדלג שלב באבולוציה). האדם לא נוצר בחוויה הרוחנית כשלעצמה, אבל היא אחד המנגנונים המרכזיים שעוזרים לעלות רמה מתישהו. העולם המערבי עשה מאמצים רבים להבטיח התפתחות כזו בעזרת חינוך, אבל אי אפשר לחיות ללא המזון הרוחני בהגדרתו הרחבה ביותר, וצריך גם חינוך אבל גם חוויה שתאפשר תובנה והטמעה של החינוך הזה, זה שינוי אמיתי. ללא חוויה כזו אנו תמיד נחפש מילוי פנימי אחר שיובילנו לבסוף ל"גנוב" אותו מאחר בין אם גניבה ממש או ע"י לשון הרע, או שסתם נהיה מרירים, בודדים, מכורים לאינספור מילויים אחרים כמו עבודה, אוכל, סקס וטלוויזיה….

זה מעניין שאפשר להיות רוחני מבלי להיות מוסרי אבל קשה מאד להיות מוסרי רק מכח התבונה והחינוך. הפילוסופים עצמם מתחילים להבין זאת ומחפשים שורש חדש להטיל בו עוגן. מהו בדיוק המילוי הזה שאנו מכנים כרגע "רוחני" באופן המופשט והרחב ביותר ואנו לא יכולים בלעדיו? אני אחזור לשאלה בפוסט אחר פעם. הכל קשור בהכל וצריך לדעת איפה לחתוך לפעמים.