Category Archives: כביש עוקף גלגל"צ

מרסדס סוסה בתל אביב

הנה וידיאו קצר של ההיילייטס מההופעה האחרונה של סוסה בארץ, בהיכל התרבות בתל אביב, ביום רביעי 29.10.08. ישבתי בערך באותו המקום לפני עשר שנים כשהיא הייתה כאן, אנרגטית מתמיד עם תוף ענק ביד במשך כל ההופעה. זה היה קצת שוק לראות אותה יושבת כל ההופעה ללא תזוזה, מציצה במילים שלפניה, עם סנטר של ג'אווה דה-האט, ורק הקול שלה עוד מחורר את הבטן.

Mercedes Sosa in Tel Aviv 29/10/08 from carmelv on Vimeo.

אפשר לראות את הביצועים המלאים של "לבכות לך" בעברית והדואט עם דיוויד ברוזה בקטעי וידיאו נפרדים ביוטיוב היישר מחומרי הגלם שלי.

מודעות פרסומת

תחיית החבובות באוויר הנקי

רוני מספר לי כבר כמה זמן על ה-puppet folk revival, שלושה מפעילי בובות ומוזיקאים ישראלים דוברי אנגלית שפת-אם, שעושים מופעי רחוב מרתקים בסופ"שים בשדרות רוטשילד ובנחלת בנימין. השלושה מפעילים להקת חבובות מרובת דמויות (כולל קרמיט!) ושרים עיבודים מצויינים של לד זפלין, ג'ניס ג'ופלין, דיוויד בואי, בוב דילן, ביטלס, ארתה פרנקלין ורבים אחרים – המותאמים לגיטרה ומלודיקה בלבד. חשבתי בתחילה שזה קטע חביב ויהיה נחמד לקפוץ להופעת ערב שלהם באיזה בר, אבל הופתעתי מעבר לכל ציפיה אפשרית.

הח'ברה האלה כשרוניים בצורה בלתי רגילה, ההופעה מקורית כל כך ומקצועית לפי כל סטנדרט בינלאומי (מוזיקלי והפעלת-בובותי), אחרי חמש דקות שוכחים שיש שם בני אדם מאחורי הלהקה החבובית המגניבה הזו, הכל באנגלית והכל נורא מצחיק ואיכותי. שעה וחצי לא נמחק לי החיוך מהפרצוף. התאהבתי ב-lefty הבובה עם השיער הירוק וההבעות הכי מגניבות, קשה להוריד ממנו את העיניים כל ההופעה.

נראה שהופעות הרחוב וקטעי הוידיאו ברשת הם כאין וכאפס לעומת הופעת הערב, שבאמת עשתה לי את זה. לחבובות האלו יש מעריצה חדשה. לכו לראות אותם בהופעת ערב. פרטים באתר.

div>

For What Its Worth
Uploaded by pfrband

* אפרופו חבובות, אני מתה לראות את אווניו קיו בגרסא הישראלית אבל אין כרטיסים עד אמצע ינואר. לפי העיבוד שלהם ל"The Internet is for Porn" נראה שנעשתה שם עבודה ברמה.  

 

* איזה כיף זה לצאת להופעות ולברים לאחרונה. אף אחד לא מעשן. זה לא יאמן. המדינה הזו מפתיעה אותי לפעמים. אמרו שאף אחד לא יאכוף את החוק וכולם יצפצפו וימשיכו כרגיל, אבל נראה שאנשים, כולל מעשנים, ממש חיכו לתירוץ כדי לכבות את הסיגריות, לאיזה שהוא לחץ חברתי לגיטימי בכיוון ההפוך. בעלי פאבים (שקלטו שהם מוכרים הרבה יותר אלכוהול כשאין עשן) קפצו על המציאה ותלו שלטי התנצלות על הזזת פינת העישון החוצה. אתמול בסאבליים אף אחד לא עישן, בהופעות ב"בארבי" הפסיקו לעשן, בכל הפאבים שיש בהם קומה שניה שולחים את המעשנים לחנוק את עצמם למעלה וראו זה פלא – כל אוכלוסית הבר יושבת בקומה ראשונה בכיף, הברים שוקקים חיים ואף אחד לא מדליק סיגריה. אני פשוט מאושרת מזה.

פופ-אופרה: איל דיבו

ליום ההולדת ה-61 שלה, אימא ביקשה שאקח אותה לאירופה להופעה של il divo, שכשמה כן היא, להקת דיוות ממין זכר, מבית היוצר של סיימון קוואל (אמריקן אידול) שיצר ז'אנר עולמי חדש: פופ-אופרה. אימא שלי עברה רגרסיה לגיל 12 ברגע שנתקלה בקליפ שלהם בערוץ המוסיקה הרוסי וקנתה ברשת כל מוצר שהם אי פעם הפיקו מדיסק ועד כובע.

הרעיון גאוני, יש להודות: ארבעה זמרי אופרה מעולים עם פרצופים של דוגמני תחתוני יוקרה, שרים שירי פופ ידועים, דופקים דואטים עם טוני ברקסטון וסלין דיון ומשווים לכל להיט פופ נופך דרמטי, גדול מהחיים, של אופרה. הרביעייה הזו ממלאה אצטדיונים, פתחה את המונדיאל האחרון וגוררת תופעת הערצה מטורפת ברחבי העולם ורק אצלנו בפרובינציה אף אחד לא שמע עליהם.

איזה מן דבר זה בכלל פופ אופרה? זה לקחת בכוח את שרידי התרבות הגבוהה ולגרור אותה לביבי המסחריות. אדורנו היה מתאבד. אבל אמא שלי מצפצפת על התרבות הגבוהה. כשסחבו אותה בגיל 8 לאופרה ברומניה, היא התעוררה רק בסופי ההופעות, כשהזמרים היו משתעשעים בביצועים של שירי פופ נאפוליטניים.

"אני אוהבת לשמוע קולות גדולים בשירים קטנים" היא אמרה לי והרגשתי שהמשפט שלה מבטא אמת עמוקה של התקופה שלנו, של ערי אירופה המיתולוגיות, שזיכרונות של חיים גדולים מהחיים, מרחפים בחלל החיים הקטנים שלהן. אבל בננוטכנולוגיה כמו בקבלה: קטן יותר הוא גם עוצמתי יותר. החיים הקטנים הם האמת, הם הנקודה.

בסופו של דבר ערכה של מוסיקה, ערכו של כל דבר למעשה, נמדד במישור הסובייקטיבי. הרי מוסיקה אינה קטגוריה אינטלקטואלית, זהו תדר. השאלה היחידה שיש היא מה עושה לך את זה, מה מנגן על נימיך. החוויה שלך הופכת כל אמת מידה אחרת ללא רלוונטית.

כשגילינו במקרה שMana, להקת הרוק האהובה עלי בעולם, מופיעה בברצלונה יומיים לאחר ההופעה של il divo בפריז, היה ברור שאנחנו יוצאות לדרך המוזרה הזו, של 2 הופעות ב-5 ימים, אם ובת משני דורות של מוסיקה אחרת לגמרי, ואשר מגלות דמיון רק באופן שבו פניהן מוארות למשמע המוסיקה, כל אחת והמוסיקה שלה, שאינה מוכרת כלל בארצנו הקטנטונת ופותחת אותנו ממעמקי הנפש, לאופקים חדשים.

בדיוטי פרי רכשתי גם מצלמת וידיאו קטנה. הייתה לי תחושה שזה חומר טוב לדוקו ואכן כך היה.

ז'אנר נולד: שירה מקודשת מחודשת

מזמן לא היתה לנו פינת המלצות למוזיקה אלטרנטיבית. על "גורו גורו" המלצתי כאן כבר פעם וסיפרתי על רגל אחת שמתפתח ז'אנר חדש במוסיקה הישראלית, אך הפעם אנחנו מכירים פן אחר שלהם וחודרים לליבת הז'אנר. הלהקה נולדה מתוך קבלות השבת של "בית חדש" שהיוו אבן דרך בהתפתחותו של ז'אנר השירה העברית המקודשת המחודשת, המבוססת על הלחנה מחדש של תפילות עתיקות בסגנונות של מוסיקת עולם וכתיבת תפילות עכשוויות. בשל הביקוש והצמא הרב לז'אנר, הלהקה הוציאה בדיסק את להיטי השירה המקודשת שהפכו כבר לקלאסיקה בקבלות שבת, מעגלי "לב טהור" ופסטיבלים בעולם הניו אייג' – עוד לפני צאת הדיסק הראשון של "גורו גורו" כלהקה. זוהי מתנה מושלמת לחגים, להורים ולדודים מאמריקה ועבורכם – סוף סוף משהו חדש ועם עומק שלא נשמע כמו קרן פלס. בביקורת שלי בערוץ הניו אייג' של נרג' ניתן לקרוא קצת יותר, לשמוע שיר לדוגמא ובאתר של הלהקה ניתן לשמוע כמה שניות מראשית כל שיר (וחבל שזה לא מהאמצע כי כל שיר מתפתח אחרת). למעוניינים להתנסות בלייב, מחר בערב ב"הודייה" בערב "אדון הסליחות". הם אמנם חברים שלי אך אני גאה בהם באופן האובייקטיבי ביותר.

התשוקה שלא סופקה

לשיעורים של גורואים אני לא מוכנה ללכת אבל להופעות מוסיקה שלהם, למה לא? למורה הרוחני אנדרו כהן, מסתבר, יש להקת ג'אז-פיוז'ן המורכבת מתלמידיו ומנגנת ברחבי העולם תחת השם Unfulfilled Desires. בשבוע שעבר שמעתי אותם במועדון ה"שבלול" ואף צילמתי בוידיאו עבור נרג'. מוזמנים להתרשם.

מסתבר שזו להקת הרוק הטובה ביותר בעולם

חזרתי מברצלונה אמש בפנים סמוקות וחולצה של גרופיות שמסרבת לרדת במקלחת, כשהמוח שלי ריק מכל דבר מלבד השירים של Mana, הלהקה האהובה עלי בעולם שאני רואה לראשונה מאז 1997,  כש-clavado en un bar שלהם הושמע בטלוויזיה המכסיקנית בזמן שהמתנתי לאוטובוס באיזה גסטהאוס והתאהבתי משמיעה ראשונה. באותם זמנים לא ידעתי מספיק ספרדית אפילו כדי להבין את כל המילים שלהם אבל לא היה בכך כל צורך. למאנה יש המון מעריצים שלא יודעים מילה בספרדית אבל שרים את כל מילות השירים שלהם בהופעות, ככה כמו יצפאן. אחרי הכול, זוהי הלהקה ששברה את מחסום השפה ברוק העולמי; היא לא נתנה שיכניסו אותה לנישת הרוק הלטיני ושכל מני מפיקים אמריקאיים מפוצצים בכסף יזיזו אותה מהסגנון המיוחד שלה המושפע מהביטלס, פוליס ולד זפלין עם נגיעות לטיניות. בסוף היא הראתה לכולם, כבשה את העולם, מכרה עשרות מיליוני תקליטים, ה-MTV Unplugged שלה הפך לאחד מרבי המכר של ערוץ המוסיקה, היא קטפה כמה וכמה פרסי גראמי ומילאה את המדיסון סקוור גרדן ואצטדיונים רבים אחרים מבלי לשיר מילה באנגלית. 

איך זה קרה? אותנטיות, שמחת חיים, נגנים עוצרי נשימה, הקול המדהים של פרננדו המכונה פ'ר, המוסיקה המגוונת שמתאהבים בה בשמיעה ראשונה והיכולת להתחדש כל הזמן. הלהקה שקיימת בגלגולים שונים מראשית שנות ה-80 כבר כל כך אהובה ומבוססת כיום, שהיא יכולה להרשות לעצמם להעמיד תנאים ולהשתמש במפרסמים כמו ספרינט או אורנג' לסיבוב ההופעות העולמי. הם מאד מעורבים בבעיות איכות סביבה ועוני והם לא מהכוכבים שמכסת"חים עם זה, הם מכסיקנים מעיירות קטנות שחיו את הדברים על בשרם. המפרסם היחיד שהם מפרגנים לו בטירוף זה קורונה, שותים בירה על הבמה במקום מים, גאווה מכסיקנית שכזו.

ראיתי קצת קטעים מהופעות ביו טיוב אבל שום דבר לא הכין אותי להופעה בברצלונה. פלאו סאן ג'ורדי שנבנה עבור המשחקים האולימפיים היה מלא עד אפס מקום כאשר הכרטיסים להופעה אזלו כבר 3 חודשים קודם לכן, כמו ברוב ההופעות של מאנה, ומי שהיה מוכן לשלם פי 3 ו-4 מהמחיר קיבל כניסה לא מסומנת לרחבה להידחף אל עבר הבמה כפי יכולתו. הייתי כבר בהופעות רוק ענקיות כולל אירוסמית' בארה"ב, אבל דבר כזה עוד לא ראיתי. לא היה צורך בכלל בחימום, הקהל הגיע חם ופצח בשאגות בכל פעם שרוח הניעה את המסך. השואו הפתיע אותי, פירוטכניקה, מולטימדיה, אינטראקציה עם הקהל… כ-50,000 איש באצטדיון צרחו את המילים לכל השירים ופ'ר ידע להשתמש בהם כליווי, זו הייתה חוויה אנתרופולוגית, להקת רוק אמיתית שלא צריך בכלל להכיר לפני כן כדי ליפול לרגליה בהופעה; כמו להיות במשחק של בארסה בקמפ נואו ולגלות שאת בעננים מבלי לאהוב בכלל כדורגל. אז תארו לכם אותי, שאוהבת את מאנה כמו שלא אהבתי מוסיקה מעודי. 

כן, היו לי פוסטרים של מייקל ג'קסון בגיל 12 בחדר ויש הרבה מוסיקה שעושה לי טוב, אבל מאנה היא כמו אהבה אמיתית, מעולם לא הרגשתי כלפי אף גורם מוסיקלי את כל מה שמאנה מצליחה לעורר אצלי ואני לא מאמינה שלאחר עשר שנים כאלה, שלשום הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי להגיע לראות אותם. הגעתי במיוחד, כחלק מטיול יומולדת עם אימא שלי, שעבורה כלל הופעת שיא עם הלהקה הנערצת עליה וצילמתי מספיק חומרים לסרט דוקומנטרי על חמשת הימים האחרונים של מסע הרוק עם אמא בין פריז לברצלונה. זה עוד יגיע. אבל רציתי קודם כל לשפוך את העניין הזה עם מאנה, כי האורגזמה הפנימית שלי עוד נמשכת ואני לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר עדיין. 

יצרתי קשר מבעוד מועד עם מיגל, יו"ר מועדון מעריצי מאנה בספרד ומתאם מועדוני המעריצים של אירופה והוא דאג להבריח אותי אל מאחורי הקלעים אחרי ההופעה אבל המכסימום שהוא הצליח זה להפגיש אותי עם חואן, הבאסיסט הביישן והשתקן של הלהקה. לא הרגשתי כלום. בכל זאת, אני כבר בת 35 עוד מעט, זה לא שאני אתלה על צווארו בוכה רק כי הוא מנגן ב"מאנה". רציתי באמת לדבר עם אחד מחברי הלהקה היותר תקשורתיים, לספר לו שאוהבים אותו גם כאן אצלנו, כל מי שטייל בדרום אמריקה יודע. ושאני רוצה שהם יבואו לכאן, כי אני לא יכולה לקנות כרטיס טיסה לאמריקה כל שנה ונפתח לי התיאבון. מיגל הציע לי לעזור לי להקים בישראל מועדון מעריצים רשמי  ולהביא את מאנה לכאן לרבות מפגש עם המעריצים ואני ממש רוצה להירתם למשימה הזו.

אני יודעת שיש הרבה שאוהבים ומכירים אותם מטיולים, מהשיר שהם כתבו וביצעו עם סנטנה ומקיקה סמואל שמשמיע אותם לפעמים ב"רדיוס" למרות שזה במסגרת הנישה הלטינית שהם מזמן כבר חרגו מגבולותיה. אבל אני מתביישת בפרובינציאליות שלנו. בזה שתחנות הרדיו שלנו מתעלמות מלהקה כל כך פופולארית בעולם מתוך איזו יהירות גלגל"צית זחוחה, אני מתביישת שלהקה שממלאה אצטדיונים אולימפיים ברחבי העולם לא מקבלת כאן מספיק חשיפה כדי להגיע לפארק הירקון ואני חושבת שכבר עשר שנים הם לא הופיעו במקום זעיר כמו הבארבי או הזאפה, אין שם מקום בכלל לציוד שלהם, הם רגילים לעבוד עם עשרות אלפים.

אבל הכי כיף היה לגלות שאני לא לבד, שזה לא משהו ביזארי מה שקורה לי. המעריצים מאיטליה ומהולנד סיפרו לי סיפורים דומים של התאהבות משמיעה ראשונה בטיולים בדרום אמריקה מבלי להבין מילה. ולמחרת בשדה התעופה, עם שעתיים שינה בקושי וראש סחרחר מכל הקורונות בהן פונקו המעריצים מאחורי הקלעים, הסלקטור של אל-על מזהה את החולצה ומספר לי בהתלהבות שגם הוא היה שם אתמול. ראיתי בזה רמז לכך שמועדון המעריצים הישראלי חייב לצאת לדרך. גם אתם מוזמנים ובקרוב אפרסם כאן את פרטי הקמתו בין אם באתר או בפורום או שניהם.

מי שעוד לא מכיר מוזמן להתאהב ובבקשה ספרו לי מה אתם חשים כלפיהם. באתר הלהקה תמצאו לקט קליפים שאפשר גם להוריד למחשבכם בפורמט קוויקטיים. ההמלצות האישיות שלי הן: labios compartidos הלהיט הקליט מהאלבום החדש, mariposa traicionera מ-2002, eres mi religion המופלא שמומלץ גם בגרסת ההופעה החיה כדואט עם zucchero ביו טיוב, ובסוף הדף בחלק מתוך ה-MTV unplugged חובה חובה לצפות ב-en el muelle de san blas (לינק מקביל ביו טיוב שמופיע גם בראשית הפוסט) ו-rayando el sol (לינק מקביל ביוטיובשנחשבים לקלאסיקות ולבלדות הרוק האהובות ביותר, כאן ההתאהבות מובטחת. את clavado en un bar שמייצג את הסגנון הרוקיסטי והשיר שגרם לי להתאהב לראשונה עדיף גם לראות בגרסת ההופעה שלינקקתי גם למעלה. לחובבי רוק עם משמעות חברתית לכו אחורה יותר ל-donde jugaran los ninios, ובכלל, הכל שווה.

ראפ פלסטיני

לפני 3 שנים הייתה לנו פה סדרת מוסיקה ערבית, ובזכות אחת התגובות של קוראת ערבייה ישראלית, יצא לי להתוודע להרכב DAM של האחים תאמר וסוהיל (SU) נאפר ומחמוד ח'ררי (המכונה ג'וקר), מלכי הראפ הפלסטיני. חברי דאם הם ערבים ישראלים מלוד, אך הם מזהים עצמם כבעלי זהות פלסטינית ומתייחסים לירושלים וליפו כערים פלסטיניות כשהם מדווחים על הופעותיהם שם. הם זוכים להצלחה עולמית והופיעו באירופה עם ראפרים ידועים וגם חתמו לאחרונה על חוזה עם חברת תקליטים בלונדון.

אתמול בערב הלכתי לשמוע אותם במועדון ברזילי, הניסיון המחודש להקים את קפה ברזילי הישן ולארח את הסצנה האלטרנטיבית הישראלית. במאמר מוסגר, נראה לי שזה המקום הכי טוב לרקוד בו בעיר, עזבו אתכם מדאנס ברים. מוסיקה שחורה והיפ הופ מקפיצים, באסים שמרימים לכם את הרגליים מהרצפה גם אם אתם לא זזים, ורחבה אמיתית, כמו פעם. הייתי, בין השאר, עם הבלוגר הלבנוני שעדיין מבקר פה בחשאי, ועם חבורת חברות שנחשפות למוסיקה הזו בפעם הראשונה. ההופעה הייתה נפלאה וקצרה מדי, וכל הבנות המופתעות נאלצו להודות שהם מגניבים והמוסיקה שלהם פשוט מדהימה, גם אם אנחנו לא כל כך מסכימים פוליטית. למעשה אני מכבדת את זכותם לשיר את המחאה ואת בעיות הזהות והיומיום שלהם מאשר לשקוע בפשע, סמים או טרור. הם באמת ח'ברה על הכיפאק, יצא לי לדבר קצת עם תאמר ולהכיר לו את הלבנוני שלנו, אולי עוד תצא להם מזה הופעה גם בביירות.

תקשיבו להם, יש להם דף במייספייס ואתר רשמי יפה, כדאי להקשיב לראיון באנגלית שהם נתנו, אבל דווקא את השיר האהוב עלי, שדרכו גם הכרתי אותם, אין להם אונליין אז תוכלו לשמוע אותו בפסקול של הוידיאו שהכנתי מההופעה של אתמול. לא השארתי את הסאונד המקורי כי הבאסים היו חזקים מדי וזה לא נקלט טוב בוידיאו. ספרו לי מה דעתכם. הסימפול בהתחלה הוא שיר קלאסי של פיירוז ואום כולתום, לדעתי.

גורו גורו

אני תוהה כמה מכם חשופים לז'אנר המוסיקלי של מוסיקת פרינג' ניו אייג' אתנית-ישראלית. לא רק שאין כל כך דיסקים בנמצא, אבל גם אין בנישה הזו מספיק מודעות אינטרנטית לשים דברים במיי-ספייס. הלייבל המרכזי שמנסה להפיק דיסקים ללהקות הללו הוא פריימרי מיוזיק של סוזי רוגובין, שאם לא שמעתם עליה כדאי להאזין למוסיקה שהיא עצמה עושה. הלהקות הדי אלמוניות בתחום מופיעות לייב בעיקר בבית הודייה וניתן לפגוש אותן גם בפסטיבלים כמו סגול או באשראם במדבר.

אם יש משהו משותף ללהקות הללו זה שכל אחת בדרכה הייחודית מנסה לטפל לפעמים בטקסטים מהמקורות ומהתפילות, כחלק מהעיסוק של השירים במסרי הניו אייג'. מי שרוצה לחוות הופעה שהיא סוג של מחרוזת תפילות בלחנים מקסימים מרחבי העולם של מיטב המוסיקאים מהנישה הזו, שיחפש הופעות של "דיוואן הלב" שפשוט מבצעים את זה, או שיבואו פעם למעגל/פסטיבל לב טהור לשמוע את שמעון לב טהור. אומרים לי שאפשר להתקל בשני האחרונים גם בערוץ 24. סגנון המוסיקה הזה מזכיר מאד את עולם הפייטנות מהבחינה שבו לא תמיד ברורים הקרדיטים למלחינים ואולי בגלל זה לא ממש יוצאים דיסקים בתחום וזה נשאר בתחום המסורת שבעל פה בהופעות.

בינתיים אני רוצה לנצל את הבמה הפרטית שלי כדי לקדם קצת את אחת הלהקות הפופולאריות בנישה הזו פשוט בגלל שהם חברים שלי, קבלו את להקת גורו גורו, שם אירוני שיוסבר ע"י החברים עצמם עוד רגע קט. במרכז הלהקה נמצאים שלושה טיפוסים ססגוניים ששייכים לאותה משפחה אבל בזה מסתכם הדימיון ביניהם: שנטם, אור ופליזה זוהר. איתם מנגן אחד מנגני כלי המיתר המוכשרים ביותר בישראל, ניצן פרי, שמחזיק בהרכב אתני נוסף בנישה שנקרא "יוסף ואחד". שירם הקצרצר "הזולה של באהולה" היה הפתיח של סדרת "היהודים החדשים" של ערן סבג בערוץ 8, ולגבי שאר השירים, רציתי שתתרשמו ממגוון הסגנונות אז עשיתי סרטון קליפים מההופעה האחרונה שלהם ב"הודייה". אבל, אור היה חולה וצרוד, הסאונדמן היה חדש וגרוע והיה חושך מצרים. נסו בכל זאת לקלוט את הפוטנציאל…?

הכן אזנך לחורף עם קרן ונעמה

בגרסא הישנה של הבלוג הזה החזקתי קטגוריה בשם כביש עוקף גלגל"צ והמלצתי על מוסיקה איזוטרית ועולמית והיתה גם סדרת מוזיקה ערבית. בשל אהבתי המתמשכת למוזיקה שאנשים אחרים פחות מכירים, החלטתי לחדש את הפינה ותוכלו למצוא את מה שלא מחקתי מהעבר תחת הקטגוריה הזו בבלוג (אבל לדעתי ההורדות כבר לא במקומן).

היום אני רוצה להמליץ על שתי ישראליות שפועלות בחו"ל, בז'אנר הבינלאומי של נשים ששרות שירה איכותית, כאלו שכותבות לעצמן את השירים ומכניסות אותך לאווירה של שלג ומעיל פרווה. בלחות התל אביבית הזו, ראוי לפחות שהאוזן תצטנן. אולי נתחיל בפחות מוכרת מביניהן, נעמה הילמן, שקפצה ללונדון בעקבות האהבה והתגלגלה לסצינת המוזיקה המקומית. אפשר להוריד את האלבום האחרון שלה מהאתר שלה ולהתרשם, אני אהבתי במיוחד את Falling שהוא בעיני להיט מצעדים קלאסי והיא מזכירה קצת את סיוון שביט בסגנון, אם כי לדעתי טובה ממנה בהרבה.

קצת יותר מוכרת ומאד מיוחדת בעיני, היא קרן אן. קרן די מוכרת בארץ למרות שלא מושמעת במיינסטרים אבל היא מאד איכותית וקיבלה קצת פרסום לאחרונה כשהגיעה לשיר במקלטים ולחיילים בזמן המלחמה. לי יצא לשמוע עליה דרך חברה שלי שהיא חברה שלה בניו יורק ופשוט נדלקתי. כששומעים אותה אי אפשר להעלות על הדעת שהיא ישראלית. היא שרה באנגלית וצרפתית נטולת מבטא עם קול מדהים וסקסי שנורה ג'ונס מחוויה לידו (והיא גם מקליטה בחברת התקליטים של ג'ונס).  האלבומים הראשונים שלה בצרפתית ומ-2003 היא מקליטה גם באנגלית. האלבום הכי מפורסם שלה בארה"ב הוא נוליטה, אלבום איכותי עם איכויות ניק קייביות מפתיעות. אפשר למצוא את האלבומים שלה בחנויות צליל בארץ.

מומלץ לחטט קצת בקטעי הוידיאו באתר שלה. תצפו בשני הקליפים הראשונים מצד ימין. הראשון הוא להיט שנותן אפשרות להתרשם מהצד הנורה ג'ונסי שלה, והשני הוא השיר שלה שאני הכי אוהבת, דווקא בצרפתית, עם וידיאו מהמם ומיוחד, שיר שפשוט עשה לי משהו משמיעה ראשונה, au coin de munde. בקטעים משמאל יש טעות, אלו צ'לסי בוערת והשיר על אליס ולא השיר נוליטה. השיר נוליטה עצמו הוא מעין בלדת רצח. אפשר לשמוע כמה שניות מכל שיר כשלוחצים על שם השיר בדיסקוגרפיה. ספרו לי מה דעתכם.

השוויק שיעשה לכם חשק לחזור בתשובה

בעלה של חברתי ענת הוא "המופקר" היחיד במשפחה חרדית מכובדת. בחתונתם, לאחר החופה, הוא ביקש את המיקרופון ושר לענת שיר יפיפה. כל הגברים החרדים הצטרפו בהתרגשות וכל האורחים החילונים הזילו דמעה והתלחשו: מה זה השיר המדהים הזה?
השיר הזה היה "רחם" של שוויקי.

D Shwek

שוויקי (shwekey) הוא שם מצוין לדיג'י, אבל שם המותג תפוס ע"י צעיר אחר, יעקב שוויקי, זמר חסידי בחסד ומהפופולאריים ביותר בעולם. כמו כל חסיד טוב (אשכנזי, אגב, למרות צליל השם המטעה) הוא חי בכלל בניו יורק ושר ביידיש. את דרכו הוא החל במקהלת הבנים של מיאמי ומאז אלבומו הראשון ב-2001 הפך לסחורה לוהטת והוציא מיד שני אלבומים נוספים. 

הלהיט הידוע ביותר שלו "רחם" (לחצו להורדה) נטחן ברדיו כל-חי ודומיו עד דק, זו הייתה המקבילה שלהם ל"בואי" של רייכל ברמת הטחינה. אבל גם בתחנות למוסיקה יהודית בחו"ל השמיעו אותו בלי סוף, עד שמישהו טרח להוציא שיר פרודיה בשם: I'm so sick of racheim (הפרודיה יצאה באלבום של פרודיות אז יש לנו רק דוגמית ממנה). 

מדובר בשיר יפיפה ומרגש, שנגע ברבבות לבבות יהודיים ברחבי העולם. שוויקי סיפר בראיון לתחנת רדיו חסידית בקליבלנד כי הוא מקבל טלפונים עם סיפורים מכל העולם על אנשים שהשיר השפיע על חייהם. למשל: נערה ירושלמית שהחליטה לחזור בשאלה ולהתרחק ממנהגי משפחתה שמעה לראשונה את השיר ברדיו, עצרה בצד ובכתה ובו במקום החליטה שהיא לא עוזבת את המורשת שלה והתקשרה לתחנת הרדיו לשאול מה זה השיר הזה.

מחווה לשרק?

הסיפורים הללו אולי נשמעים מוגזמים, אבל יש בו משהו חזק בשיר הזה. השיר נכתב על רקע הפיגועים הרבים בירושלים והוא בקשת רחמים מהאל עלינו. אפשר להרגיש את הכאב והזעקה של העם הזה בביצוע של שוויקי גם בלי לדעת מילה יידיש ובלי לחוש קרבה לדת. אני חושבת שאם שומעים אותו סתם כך מתוך סקרנות אינטלקטואלית אולי הוא ישמע קליט ונחמד, אבל אם נמצאים במצב רגשי רעוע או אם ליבנו פתוח, השיר הזה נוגע במשהו. אולי בגלל זה הוא הפך לשיר המבוקש ביותר בחתונות דתיות.

תקשיבו בעצמכם ותגידו לי אם אתם לא רואים אותו על במות בנתניה עם מאיה בוסקילה. אני לא רוצה להפר זכויות יוצרים אבל אני רוצה שתשמעו ממנו מספיק כדי להבין את כוחו, אז שמתי לכם 2:46 דקות מתוך ה6:00 המקוריות, שלדעתי ממצות את חווית השוויק.

מזה מספר חודשים אני מתארחת בפינת רדיו קטנטנה אצל חן קלימן ברדיו 106 האלטרנטיבי והמשובח, גאוות המכללה למנהל. 106, למי שלא מכיר, מתמחה במוסיקה אלטרנטיבית אמיתית מסגנונות וחורים שלא חלמתם שקיימים, וגם אני משתלבת שם עם היציאות הערביות/סיניות/רומניות שלי שכבר הבאתי בפניכם בעבר. בפינה השנייה שעשיתי השמעתי את כל 6 הדקות של שווייקי ומאזיני 106 ודאי חשבו ששוב הרדיו הפיראטי השתלט על התדר. ימי ראשון, מתישהו בין 19:00 ל-20:00, אפשר לשמוע באינטרנט. בשבוע הקרוב אני משמיעה את Mana.

ספרו לי מה חשבתם על השוויק.