ארכיון קטגוריה: כביש עוקף גלגל"צ

הוא דווקא ראפר רומנטי

גיליתי את Mc solaar לראשונה ב-MTV לפני כחמש שנים. יש לו סגנון כל כך ייחודי שאני מזהה אותו למרחקים מאז, אבל אף אחד לא משמיע אותו בארץ. בפרק האחרון של "סקס והעיר" (וסליחה שאני מסרבת להיפרד מהדבר הזה) השמיעו את אחד הלהיטים שלו בזמן שמירנדה וקארי רצו ברחובות, כל אחת ביבשת אחרת, ופתאום אמריקה מגלה ומחבקת את הראפר הצרפתי הרגיש והמתוחכם. השיר שהושמע בפרק היה la belle et le bad boy מהאלבום cinquieme as, וניתן להורידו בחינם באמאזון תמורת הרשמה קצרה (שימו לב שאמאזון עיוותו את שמו לשם של עלמה צרפתיה, מיס סולר….).

אז מי הוא mc solaar? שמו האמיתי הוא קלוד מבראלי, הוא בן 34, יליד סנגל שעלה לצרפת כילד והתגורר בפרברי פאריז. הוא מעריץ של סרג' גינצבורג ולהיט הראפ הראשון שלו שהתפרסם בצרפת ב-1994 היה "קרולין". סגנון הראפ המיוחד שלו הוא סימן ההיכר שלו, גם לאחר שהועתק ע"י אמנים אחרים. המילים שלו מתוחכמות יותר, פציפיסטיות לעיתים והראפ שלו מתלבש על מקצבים רכים של סבנטיז וצ'יל אאוט. את מי שהוא הכי מזכיר במוסיקה האמריקאית זה את מאסיב אטאק.

אז למה לדבר כשאפשר להקשיב?

דוגמיות סאונד ארוכות יחסית של הלהיטים הגדולים. האזינו במיוחד לקרולין, גנגסטרים מודרניים, paradisiaque, העונה החמישית וכמו בסרט.

אינשאללה, ראפ אתני מקסים, גרסה מלאה, עולה לאט אך שווה להמתין

החיים יפים, הלהיט מהאלבום האחרון "מאך 6", גרסה מלאה, עולה מהר

מודעות פרסומת

נקמת הצוענים

הגעתי להופעה של "אנסבל אלגרה" בתור מחווה להורים. לפאפא וייסמן הייתה יומולדת ומאמא וייסמן הבחינה בביתי בלוח האירועים של "בית חיים אחרים", נתקלה בהופעה הזאת ודרשה שנלך. הדבר האחרון שרציתי לשמוע עכשיו זה להקה ששרה מוסיקה מתרבות הלאדינו ומוסיקה צוענית מרומניה וספרד ועוד עם עליזה אביב (אמא של דין דין מ"אם תלך"). אבל פאפא ביקש אז אמש התייצבתי.

מימין לשמאל: יניב רבה, סימה דיין, אביה טרי, גארי לוברוב, עליזה אביב, חמוטל זמרה. אנסמבל אלגרה.

למעט מאד אירועים בחיים שלנו אנחנו מגיעים באמת בלי ציפיות. בדרך כלל כשאנחנו מגיעים ללא כל עניין אין לנו גם כל ציפיות ודווקא אז לפעמים נפער פתח שדרכו אפשר לקבל חוויה נפלאה.

הלהקה המכנה את עצמה "אנסבל אלגרה" מונהגת על ידי עליזה אביב, שהיא הדמות המוכרת ביותר בה ומביאה השפעה יוונית מבית אבא, אך כוללת גם את הזמרת המופלאה אביה טרי, את האקורדיוניסט הגרוזיני גארי לוברוב, את יניב רבה השווה על העוד, סימה דן על הדרבוקות וחמוטל זמרה הארגנטינאית על הגיטרה. במהלך ההופעה עלה אורי נווה כנגן אורח על ואזה מחרס שהביא מהבית וקרא לה קאטם – כד הודי. צליל מעניין.

ההופעה הייתה קצרה, שעה בלבד. הקהל, שחלקו היה ודאי מופתע כמוני מהשירים הנפלאים, דרש הדרן אבל עליזה התנצלה שהם להקה בחיתולים, זו בסך הכול הופעתם השנייה ואין להם עוד רפרטואר. המוסיקה הצוענית שהם בחרו והביצוע שלהם (הרווי השפעות מוסלמיות דווקא) היו פשוט מלהיבים ואף מרגשים. והנה אנחנו מגיעים לעניינו: שניים מהשירים היפים ביותר בהופעה נלקחו מתוך הסרט Vengo ("אני נוקם" וגם "אני בא" בספרדית) של הבמאי טוני גטליף, על הווי הצוענים באנדלוסיה שבספרד. 

ממש עמדו לי דמעות בעיניים בביצוע שלהם לשיר הנושא, העוסק בצוענייה שאין לה ארץ ואין לה מקום משלה אך היא יודעת היכן נולדה והקרקוע שלה הוא לאש שבתוכה. כשחזרתי הביתה עשיתי חיפוש מעמיק והאזנתי לעוד שירים בפסקול המדהים הזה באינטרנט. והנה לכם סוג של שירים שכנראה לעולם לא יגיעו לגלגל"צ אבל אני מבטיחה לכם שזה יעשה לכם את זה:

הורידו את שיר הנושא המרגש בביצוע המקורי של הזמרת המ-ד-ה-י-מ-ה רמדיוס סילבה פיסה; האזינו לדוגמיות סאונד של הפסקול (ואז פנו לקזאאה).  מומלצים במיוחד Arrinconamela שגם אותו בצעו אנסמבל אלגרה בצורה נפלאה ו"פלמנקו סופי" של טומטיטו ושייח' אל-טוני. הפסקול כולל גם מוסיקה ערבית-סופית נפלאה.

ועוד משהו על בית חיים אחרים. המקום צמוד למערכת הירחון האלטרנטיבי הנפלא הזה ברחוב המסגר 60 בת"א וכל יום קורה שם משהו, מהרצאות מרתקות על המורים הגדולים של האנושות או על מיסטיקה ופיזיקה, למשל, ועד להופעות מוסיקה ותיאטרון משולי התרבות, ובאמת, אין הרבה מקומות כאלה בארץ. למקום צמוד גם בית קפה בשם "אתנחתא" שפתוח כל היום ויש בו צ'אי מעולה ועוגיות שוקולד קטנות בשם "פורקניות" מסוג שעוד לא טעמתם ואין באף מקום, גבינות מיוחדות ומאכלים ביתיים, ואפשר לשבת על מחצלות בקומה השנייה שלו ולעיין בגיליונות הירחון. 

לירחון הזה יש יומרות להרים אתר אינטרנט שאינן מתממשות כבר שנתיים ולכן אין את לוח האירועים של המקום ברשת. לפעמים הופעות המוסיקה מופיעות במדריכים היומיים של הפורטלים, אבל מומלץ לקפוץ לשם לקחת לוח מופעים, יש הרבה הפתעות.

אחלה לילה לאחלה סופ"ש

 

לעת עתה זוהי הפינה האחרונה של "געגועים לסרט הערבי של יום שישי", נדמה לי שצלחתם את ההיכרות השטחית עם הדמויות הפופולאריות של היום במוסיקה הערבית בכלל והמצרית בפרט והגיע הזמן לנדוד גם למחוזות אחרים. את הפרידה בחרתי לעשות ללא מילים, באמצעות אחד המלחינים החשובים ביותר בעולם הערבי היום, מוחמד סולטאן.

סולטאן מספר כי המנטור שלו הוא מוחמד עבד אל ווהאב האגדי, אשר גם גילה אותו כילד וסידר לו את ההשמעה הראשונה שלו ברדיו. סולטאן היה בתחילה שחקן בסרטים ערביים, אחר כך זמר ולבסוף מלחין מוכשר. הוא גילה זמרות ורקדניות מוכשרות ואף נשא לאישה את אחת המפורסמות שבהן, פאיזה אחמד, ממנה הספיק להתאלמן בינתיים.

הוא כתב למעלה מאלף שירים ושמו יצא למרחוק כמלחין פסקולים לסרטים ערביים איכותיים וכותב מוסיקה לרקדניות בטן בעלות שם עולמי. התקליט המוכר ביותר שלו הוא "אחלה לילה", מוסיקה שכתב עבור הרקדנית המפורסמת לילה חדד.

ברשת כמעט ואין חומר על סולטאן ובטח לא קבצים להשמעה שכן מדובר ביצירות מוסיקליות מורכבות וענקיות המשלבות אלמנטים של מוסיקה מצרית ומוסיקה קלאסית בצורה ייחודית. אבל "אחלה לילה" נמכר בחנויות התקליטים בארץ, כך שאם תתאהבו יש על מה לדבר.

לפיכך העליתי לאתר הרעוע שלי בטריפוד שני חלקים בני 3 דקות כל אחד משתיים מיצירותיו הקלאסיות והנפלאות ביותר בתקליט הזה: "אחלה לילה" עצמו ו"הקצב של קהיר". תקשיבו להן עד הסוף, זה לא ארוך, תראו איך האיש הזה מתפתח ואיך הוא טווה סגנונות מוסיקה. מי שמכיר אותי יודע שאני אדם מאד וורבאלי ולא כל יום אני מתלהבת ממוסיקה ללא מילים, אז תנו לו צ'אנס.

ועוד דבר אחד חשוב: אנא הורידו את קטעי השירים למחשב שלכם על ידי הקלקה ימנית בעכבר על ה-download ו-save target as. זה יביא לכם את השיר תוך שניות. אם תנסו לשמוע אותו מתוך האתר זה גם עשוי להיות ארוך וגם עשוי לתקוע את האתר לאיזה שעה עבור מאזינים אחרים. מצטערת, ככה זה עם אתרי חינם.

 

שבת שלום ואילליקה!

 

משתתפים קודמים בסדרת "געגועים לסרט הערבי של יום שישי":

נסיך הנילוס – עמר דיאב

היורש של אל עטרש והפייבוריט האישי שלי – חכים

הד"ר המזמר – אחאב טאופיק

הבורגני מקהיר – הישאם עבאס

ג'ניפר לופז של ארזי הלבנון – נלי מקדסי

 

אחלה לילה לאחלה סופ"ש

 

לעת עתה זוהי הפינה האחרונה של "געגועים לסרט הערבי של יום שישי", נדמה לי שצלחתם את ההיכרות השטחית עם הדמויות הפופולאריות של היום במוסיקה הערבית בכלל והמצרית בפרט והגיע הזמן לנדוד גם למחוזות אחרים. את הפרידה בחרתי לעשות ללא מילים, באמצעות אחד המלחינים החשובים ביותר בעולם הערבי היום, מוחמד סולטאן.

סולטאן מספר כי המנטור שלו הוא מוחמד עבד אל ווהאב האגדי, אשר גם גילה אותו כילד וסידר לו את ההשמעה הראשונה שלו ברדיו. סולטאן היה בתחילה שחקן בסרטים ערביים, אחר כך זמר ולבסוף מלחין מוכשר. הוא גילה זמרות ורקדניות מוכשרות ואף נשא לאישה את אחת המפורסמות שבהן, פאיזה אחמד, ממנה הספיק להתאלמן בינתיים.

הוא כתב למעלה מאלף שירים ושמו יצא למרחוק כמלחין פסקולים לסרטים ערביים איכותיים וכותב מוסיקה לרקדניות בטן בעלות שם עולמי. התקליט המוכר ביותר שלו הוא "אחלה לילה", מוסיקה שכתב עבור הרקדנית המפורסמת לילה חדד.

ברשת כמעט ואין חומר על סולטאן ובטח לא קבצים להשמעה שכן מדובר ביצירות מוסיקליות מורכבות וענקיות המשלבות אלמנטים של מוסיקה מצרית ומוסיקה קלאסית בצורה ייחודית. אבל "אחלה לילה" נמכר בחנויות התקליטים בארץ, כך שאם תתאהבו יש על מה לדבר.

לפיכך העליתי לאתר הרעוע שלי בטריפוד שני חלקים בני 3 דקות כל אחד משתיים מיצירותיו הקלאסיות והנפלאות ביותר בתקליט הזה: "אחלה לילה" עצמו ו"הקצב של קהיר". תקשיבו להן עד הסוף, זה לא ארוך, תראו איך האיש הזה מתפתח ואיך הוא טווה סגנונות מוסיקה. מי שמכיר אותי יודע שאני אדם מאד וורבאלי ולא כל יום אני מתלהבת ממוסיקה ללא מילים, אז תנו לו צ'אנס.

ועוד דבר אחד חשוב: אנא הורידו את קטעי השירים למחשב שלכם על ידי הקלקה ימנית בעכבר על ה-download ו-save target as. זה יביא לכם את השיר תוך שניות. אם תנסו לשמוע אותו מתוך האתר זה גם עשוי להיות ארוך וגם עשוי לתקוע את האתר לאיזה שעה עבור מאזינים אחרים. מצטערת, ככה זה עם אתרי חינם.

 

שבת שלום ואילליקה!

 

משתתפים קודמים בסדרת "געגועים לסרט הערבי של יום שישי":

נסיך הנילוס – עמר דיאב

היורש של אל עטרש והפייבוריט האישי שלי – חכים

הד"ר המזמר – אחאב טאופיק

הבורגני מקהיר – הישאם עבאס

ג'ניפר לופז של ארזי הלבנון – נלי מקדסי

 

נסיכת חיזבאללה עם מוטיבים מה-IRA

 

חשבתם ששכחתי את פינת הגעגועים לסרט הערבי של יום שישי? סדרת החינוך למוסיקה ערבית עדיין בעיצומה. אמנם עשינו קצת הפסקה לצרכי ראפ-רגאיי קובני, אבל הבסיס שלנו במזרח התיכון. מוסיקה ערבית וריקודי בטן הם אצלי בנשמה, לא יעזור. אפילו בשנה הזו שאני לא נושמת מלחץ בעבודה, אני מרגישה שאני חייבת לעצמי להמשיך את התחביב הזה ויהי מה, כי זה עיסוק שהוא גם ספורט אירובי, גם מחטב, גם קצת יוגה-מזרח תיכונית וגם עושה טוב על הנשמה. אבל בגלל שמורתי הנאווה והמדהימה, יפעת, בהריון מתקדם, אמשיך ללמוד עם ידידתה, רקדנית בטן מוכשרת וידועה בשם פיפי נס, כבר החל מהשבוע הבא.

 

אז לקראת חידוש הסלסול בקרבי, הייתי רוצה לחרוג ממנהגי לעסוק בגברתני המוסיקה המצרית ולהצפין לביירות, כדי להכיר לכם את ג'ניפר לופז של המזרח התיכון, הזמרת הלבנונית, נלי מקדסי.

 

האמת היא שאני לא יודעת כלום על הביוגרפיה של נלי וחשבתי שהאינטרנט יעזור לי, אבל נראה שהרוב המוחץ של המעריצים שלה עסוק בירי קטיושות על הר דב ואף אחד לא טרח לכתוב עליה משהו ברשת.

 

אני נורא אשמח אם מישהו ימצא לי קצת פרטים עליה, בואו נעשה את זה אינטראקטיבי, אתגר לחיילים, מה אתם אומרים?

 

בינתיים היא תמשיך להיות מסתורית ומפתה עבורנו ונסתפק בחוויה של תמונות ושירים. מה שמיוחד בעיני בשירים שלה זה השילוב של המוטיבים האיריים, למרות שזה לא אפייני לכל השירים. השיר שבזכותו הכרתי אותה הוא הלהיט ההורס, המפיל והגדול ביותר בכל הזמנים – shouf el ein, תסתכל על העין, או משהו כזה… למרות שגם נאווי נאווי (ואני מניחה שהכוונה לא למועדון הצלילה) לא רע, ושווה לשמוע גם את הלהיט החדש במצעדים הערביים Shabki shanooha. רק תזכרו שגם פיירוז, האישה והאגדה, הייתה לבנונית.

 

יא אללה, אני חייבת כבר להגשים את הפנטזיה של ללמוד ערבית כמו שצריך, ממש חורה לי שאני לא יודעת מה המשמעות של המוסיקה שאני אוהבת, אם כי אני מוכנה להתערב שהכול על אהבה. כמיטב המסורת של פינת הגעגועים לסרט הערבי של יום שישי, נקנח בקליפ הוידאו של Shouf el ein.

 

תזכורת והשלמות למצטרפים המאוחרים: כבר הכרנו את עמר דיאב, חכים, אחאב טאופיק והישאם עבאס.

ואפרופו הישאם עבאס, הוא שוב התפרץ בלהיט היסטרי שכל עזתי מזמזם בעת שהוא מערבל חומרי חבלה. האזינו והתאהבו ב"fainoh", איפה הוא, הרינגטון החדש שלי באורנג'. ויש גם קליפ לא רע.

 

שבת שלום ואילליקה!

 

הידעתם? גם למצרים יש פרוייקט כוכב נולד, לא פחות מעצבן, והם כבר בעונה השנייה… 

 

בואנה ויסטה היפ-הופ קלאב

לא נסעתי לקובה כדי לעשות טרקים, להשתזף בחופים או לראות אתרים היסטוריים – נסעתי לרקוד. קובה היא קודם כל מוסיקה וסלסה, או לפחות זו תדמיתה בעיני מי שמבקש לנסוע אליה. מספרים שהקובנים חיים את הקצב מבפנים ובחודשי הקיץ הם רוקדים ברחובות בטירוף; שמאחורי כל סמטה אפשר להיתקל באיזה זקן בן 80 שמקשקש בכוחותיו האחרונים ברעשן ומנענע את התחת, ושכל המדינה הזו היא בואנה ויסטה פאקינג סושיאל קלאב.

אז מה תגידו אם אספר לכם, שאחרי שנה וחצי של לימודי רואדה קדחתניים (סלסה קובנית שרוקדים במעגלים מהירים תוך חילופי זוגות), ולמרות שיצאנו כל ערב, לפעמים ליותר ממקום אחד, לא רקדתי אפילו פעם אחת כמו שצריך?

הסיבה פשוטה מאד: סגנונות הסלסה למיניהם, שמוכרים לכולנו כמוסיקה קובנית, הם המוסיקה של הזקנים משנות הששים והשבעים. עד שווים ווינדרס לא הלך לנער אותם מהסקביאס של בית האבות בהוואנה, הנוער הקובני התייחס לאבות הסלסה שלו בערך כמו שאנחנו מתייחסים לאילנית ומני בגר.

אבל מאז הסרט של בואנה ויסטה ובמקביל לאופנת ריקודי הסלסה בעולם, קובה קלטה מהר מאד מה התיירים האירופאים העשירים רוצים לראות בה ומיהרה לספק את הסחורה. להקות זקנים חובבנים עם כלי הקשה צצו בכל "בית מוסיקה" אפילו בכפרון הכי נידח. בעיר טרינידד, שהכי עונה לסטריאוטיפ הוויזואלי של הבואנה ויסטה, אפשר אפילו למצוא להקות ש"נשתלות" כאילו בספונטאניות בכל מני סמטאות כדי להתגלות על ידי תיירים משולהבים. אם אינכם דוברים ספרדית טובה לא תמיד תצליחו לתקשר מספיק עם המשפחות שתגורו אצלן ועם המקומיים האחרים, כדי להבין עד כמה ההצגה הזו מתוכננת לפרטים במיוחד עבורכם, אז תצטרכו להתפכח ולהאמין לי.

ואני, שכל כך פנטזתי על לרקוד עם קובנים אסליים, התאכזבתי קשות כשגיליתי שכל המולאטים שיודעים להזיז את התחת ופיהם מסריח מרום, יודעים בעיקר צעדי סלסה שמאפשרים להם לחרמן את בת הזוג. מכיוון שהם לא יעזו להודות שאין להם מושג, לקח לי שבוע וחצי לקלוט סופית שזה באמת לא אני אלא הם. רואדה היא נחלת רקדנים מקצוענים ומורים שעובדים ב"בתי המוסיקה" השונים ונמצאים בדרך כלל עם בנות זוג קבועות. הם, בניגוד לעמיתיהם החרמנים, בכלל לא ששים להתחכך בתיירות ולחלוק את מיומנותם. להם משלמים בשביל השואו. ואפרופו תשלום, מוסיקאי או רקדן סלסה הם המקצועות הרווחיים ביותר בקובה וכל אמא קובנית הייתה מעדיפה שבנה יעסוק בהם על פני רפואה או ארכיטקטורה, כי ככה הוא מוזמן להופעות בחו"ל ועושה ימבה כסף במונחים קובניים.

אם כן, הקובנים שישר קופצים להציע ללמד אותך סלסה זה בערך כמו הערסים שמתחילים אצלנו עם גרמניות על חוף הים. בזכות שליטתי בספרדית הצלחתי כמעט תמיד ליצור ידידויות אמינות עם אנשים מפתיעים שלא נמנו על האוכלוסייה הנ"ל והם דאגו לקחת אותנו למועדונים של מקומיים, כגון "תותים ושוקולד" בטרינידד או "אל ראנצ'ון" בברקואה, כדי לראות מה באמת קורה בסצנת המוסיקה של קובה.

מעורב קובניטו

בימים הראשונים שלנו בסנטיאגו דה קובה, כשכל התיירים האזינו לזקנים עם כלי הקשה ברחוב התיירותי, חברתי ליבי ואני נקלענו לרחוב ראשי מרוחק ממרכז העיר שאירח פסטיבל המוני לציון סיום אירועי הקיץ. על כל הרחוב היו מפוזרים במות ודוכני רחוב סטייל יום העצמאות ומאות קובנים שתו בירות ממשפכי פלסטיק סביבנו. היו המון במות סלסה וסביבם כמה גריאטרים עם שמחת חיים ומרץ של תינוקות בני 3, אבל רוב הקובנים, ובייחוד הצעירים, היו מרוכזים סביב במת הראפרים. כבר אז התחלתי לחשוד שהסלסה היא לא מה שהייתה פעם.

מסתבר שהקובנים מיישרים קו עם יבשת אמריקה ושאר העולם ומטפחים סגנון אישי משובח למדי של היפ הופ, ראפ ורגאיי מתוצרת מקומית. וכך, בזמן שעמיתנו הטיילים האזינו מדי ערב 3 פעמים לפסקול בואנה ויסטה לכל אורכו מבוצע בידי להקות חובבים, אנו הטינו אוזן למוסיקה שנשמעה מכל חנות או במה מקומית, וטרחנו ללכת ל"בית המוסיקה" בהוואנה אחרי הצהריים, בשעות של המקומיים, כדי להיווכח שנית כמה קטן חלקה של הסלסה בתפריט ולהתאהב בקובה אחרת לגמרי ממה שנסענו בעבורה, קובה שיודעת לערבב סגנונות מוסיקה שונים בתכלית לכדי מעורב-קובני פיקנטי שפשוט עושה לך את זה.

האמת היא שהקובניות רוקדות כל שיר, בין אם הוא רגאיי, ראפ או סלסה, באותה הצורה בדיוק. איך שהן מזיזות את התחת, זה משהו שאי אפשר ללמוד. שעות רבות עמדתי ליד קובניות והגעתי לאיזושהי רמת מיומנות בסיסית, וזה רק בגלל שהיו עלי שנים של ריקודי רואדה וגם ריקודי בטן. כדי להזיז את הגוף כמו קובנית צריך לשלב בין שני סגנונות הריקוד האלה ובטח עוד כמה, בערבוביה קובנית ייחודית, המהווה אתגר מעין כמוהו.

אז ללא עיכובים נוספים אני מתכבדת להציג בפניכם היום בהשמעת בכורה ארצית ואולי אף אזורית את שני הלהיטים המושמעים ביותר בקובה בתקופה האחרונה, השירים שאני לא מפסיקה לשמוע ממתי שנחתי ונקשרים אצלי באינספור סיטואציות בטיול.

הלהקה הכי פופולרית כיום בקובה בסדר גודל של הסאבלימינל המקומיים (עם לוק דומה למדי, עם אחד שיש לו קול כמו של "הצל" ועם אובססיה זהה לאזכור שם הלהקה בכל אחד מהשירים) היא "Cubanito 20.02" שעושה רגאיי קובני מדהים. אישית, אני לא סובלת רגאיי. זה תמיד נתפש אצלי כמוסיקה מונוטונית של סטלנים. אבל האינטרפרטציה הקובנית לרגאיי תפסה אותי בביציות.

קובניטו נורא מזכירים את הסגנון של mano chao ששיגעו אותנו פה בגלגל"צ עם me gusta tu בשנה שעברה, ואני בטוחה שאם אני אצליח להכניס את הדיסק שהבאתי מקובה ל"הקצה" של גלגל"צ זה הופך ללהיט בן לילה. אז תזכרו שאתם הייתם הראשונים.

אני מתכבדת להשמיע לכם בזאת את הלהיט של קובה בהא הידיעה: "Matame". "תהרגי לי את החשק לאהוב, אישה", שרים הכוסונים המולאטים שלי. ואני מבטיחה לכם שתשמעו את השיר הזה בראש כל היום ותזמזמו מבלי משים את המנטרה המדליקה של "אולאקלאקלה…". טוב מספיק לדבר, תקליקו על הלינק שם. ואם תרצו לשמוע דוגמיות סאונד של האלבום כולו, אפשר גם. אצל כולנו הם היו אהבה משמיעה ראשונה ואם זה מדליק גם אתכם, אנא הפיצו לחבריכם.

הלהיט מס' 2, שמושמע הכי הרבה באזורים ה"שחורים" יותר של דרום קובה, הוא דווקא תוצרת פוארטו ריקו. חובבי מוסיקה שחורה, חדדו את אוזניכם כי יש כאן משהו ייחודי ומשובח. אני גאה להציג את הצמד הקטור וטיטו עם הלהיט ההורס "פלינה". ממש  50Cents של מרכז אמריקה, לא?

ולקינוח אני חייבת לציין גם את הלהקה הקובנית המצויינת S.B.S שלהיט הסלסה-ראפ המחוצף שלהם Se formo מופיע בדיסק ה"הווה" של בואנה ויסטה, וגם במועדוני ישראל מכירים את להיט הלטינו-האוס שלהם Follow the Leader. גם הם מככבים על רחבות הריקודים הקובניות ואתם יכולים להאזין ברשת לחלק מהשירים שלהם כאן.

בכל זאת סלסה

חובבי הסלסה מוזמנים להתאושש מאירוע הלב הקל ולהושיט יד כדי לקבל סוכרייה לקינוח. להקת הסלסה הטובה והמוכרת ביותר בעולם היא הלהקה הקובנית "לוס ואן ואן" (תרגום ספרדי ל-go go's). הלהקה הוקמה ב-1969 ושרדה עשרות גלגולים עד ימינו. כרגע יש שם כ-11 חברי להקה שמנגנים בכ-8 כלים שונים, שזה ממש תזמורת. ואן ואן המציאו סגנון מוסיקה משלהם שנקרא "סונגו" והוא מעין שילוב אפרו-ספרדי עם ג'אז.

הלהקה עד כדי כך נחשבת, שלמרות היחסים האיומים בין ארה"ב לקובה, קהילת המהגרים הלטינית הצליחה להשיג להם אשרת כניסה לסיבוב הופעות והם אפילו קטפו על זה גראמי. העם הקובני לא אהב את ההתחנפות לאמריקאים וחלקם דרשו שואן ואן תסרב לפרס. גם המאפיה של מיאמי לא התלהבה מהנוכחות הקובנית וניסתה ללא הצלחה לשבש את ההופעה בפני קהל של 4000 איש בעיר.

אז ערב אחד רצו שמועות בהוואנה שכוסון אחד עם שירי פופ יפים בשם פאוליטו הולך להופיע ב"הוואנה קפה", אחד מאותם מועדונים מפוארים שבהם התארחו גנגסטרים אמריקאים בשנות החמישים. שפחתכם שהייתה נחושה לראות מופע אחד בסדר גודל בינלאומי, רצה שעתיים לפני כן לזירת האירוע כדי לעשות ווידוא הריגה וכמעט התעלפה בפתח המועדון כשהמאבטח ענה באדישות: "פאוליטו ביטל. במקומו יופיעו לוס ואן ואן". מסתבר שהח'ברה הפתיעו בביקור מולדת לרגל איזה ראיון והופעה חיה בטלוויזיה הקובנית, כי נראה שהם שוב הולכים לקטוף את הגראמי הלטיני. אז אם הם כבר בבית, הם החליטו בספונטאניות לתת הופעת חצות יוקרתית.

לוס ואן ואן בהופעה חיה ואני בשורה הראשונה!

ארבעתנו היינו התיירות היחידות בשטח. רוב האורחים בהופעה היו מוסיקאים וברנז'ה קובנית שבאו לחלוק כבוד לואן ואן. האווירה הייתה כל כך מיוחדת שהלהקה כל הזמן תקשרה עם חבריהם בקהל ומרוב מצב רוח טוב הם נתנו לי לעלות לבמה להצטלם איתם תוך כדי הופעה. נועה ציינה אחר כך שזה היה מאד משעשע לראות אותי מתנהגת כמו גרופית בת 16.

למי שלא מכיר את לוס ואן ואן, הם מוסיקת הרקע הפופולארית ביותר בשיעורי רואדה במועדוני תל אביב נכון ללפני שנתיים. אתם מוזמנים להתרשם מהלהיט הטרי יחסית tim pop con birland אבל אני לא אופתע אם לא תשתגעו על זה. הם הרבה יותר מדליקים כשיודעים לרקוד על המוסיקה שלהם. בהאזנה, הם קצת חוזרים על עצמם.

ועדיין, עשינו היסטוריה.

ונסכם בשתי אנקדוטות אישיות: זוכרים את הלהקה האהובה עלי בעולם, Mana המכסיקנית? מסתבר שהם כבר ממש שם דבר ביבשת אמריקה ויש כבר מספיק מטיילים ישראלים שהציצו ונפגעו. מכל חור ביבשת, לרבות קובה, שומעים את הסינגל החדש ומרטיט-הלבבות שלהם "פרפרית בוגדנית". אז אני מרשה לעצמי לצרף אותם כאן לחינגה. תאזינו ותתרגשו.

ומשהו הזוי לחלוטין ובאמת אחרון חביב: בסנטיאגו ה"שחורה" אוהבים גם מוסיקה ערבית. כן, מצרית כזו, בדיוק כמו שאני אוהבת. אני נשבעת לכם שביום הראשון שלי בעיר, בקיוסק שמחוץ ל"בית המוסיקה" ברחוב הראשי של התיירים השמיעו שלוש פעמים את "נארי נארין" של הישאם עבאס שאותו הצגתי בפניכם אך לפני חודשיים.

אז מה הפלא שישר הרגשתי בבית בקובה?

(הערה: אנא הורידו את השירים לכונן הקשיח שלכם, האזנה מתוך האתר גומרת שם את רוחב הפס המותר והגישה עלולה להחסם לכמה שעות)

 

עוד על קובה:

בואנה ויסטה קומיוניסט קלאב

סקס והאי הקריבי

צ'ה גווארה, ג'ים מוריסון ובן לאדן נכנסים למסעדה….

קובה – אפיבלוג

דוקטור, אתה מרעיד לי את הפופיק

 

האחרון בסדרת הבורגנים מקהיר הוא אחאב טאופיק. החל מהשנה שעברה אתם מתבקשים לקרוא לו ד"ר טאופיק, שכן הבחור סיים בהצלחה דוקטורט על השירה הערבית במחצית השניה של המאה ה-20. גם על אחאב אין הרבה מה לומר ברמה הביוגרפית, נורא משעמם להעריץ זמרים ערביים, אין להם אקשן כזה כמו אצל אמינם.

 

אחאב למד לנגן עוד בגיל 9 והוציא עד כה 9 אלבומים ויש לו גם אתר אינטרנט מתקדם למדי. בגיל 16 נפטר אחיו הקטן ממחלה ואחאב מציין שזה רוקן את עולמו מתוכן. השירים שלו דווקא מאד לא עצובים, אפילו השקטים שבהם, אז קשה להגיד שהעצב היווה לו מקור יצירה.

 

אז בלי הרבה דיבורים נעבור למוסיקה הכיפית, באמת מוסיקה של שישי בערב. הלהיט בהא הידיעה של אחאב הוא סחראני (לינק חלופי במאזיקה). להיט שיחדור גם את האוזן הפחות אוהדת למוסיקה הערבית. באורנג' יש אפילו רינגטון של סחראני (וזה הצלצול המזוהה אצלי לחבר הכי טוב שלי, דודי).

 

עוד להיט קצבי שכדאי להקשיב ולפזז-בטן לצליליו הוא בחיבו (לינק חלופי במאזיקה). ולמי שממש רוצה לסיים את הערב עם שיר שקט כייפי, שיקשיב ל"בימים היפים", יש פה גם לחן נורא מיוחד בעיני, בשילוב אלמנטים מרתקים ממוסיקה קלאסית. 

 

זהו, בלי הרבה זיבולי שכל, המוסיקה מדברת בעד עצמה הפעם. וזה באמת פוסט סוף עונה קלאסי, כי מדורנו לוקח חופשה ארוכה עד שאשוב מחו"ל. באוקטובר אתם יכולים לצפות להכרות עם מלחין מצרי מדהים בשם מוחמד סולטאן, לכוכבת הלבנונית העולה נלי מקדסי וייתכן שאף לכותב אורח שמחובר מאד למוסיקה ערבית כבדה יותר ויזרוק אותנו לכמה כיוונים פחות קונבנציונאליים.

 

בינתיים שבת שלום, חגים שמחים ואילליקה.

 

כל ההורדות של אחאב טאופיק במאזיקה

 

 

הבורגנים בקהיר

 

פעם המוסיקאים המצרים היו כל מני בוגרי 10 שנות לימוד בגלביות שמציצים מאחורי עצים בקריאות "יא חביבתי". היום כולם בורגנים שזה לא ייאמן. בשבוע שעבר הכרתם את חכים, הדבר הכי עממי שקיים היום במצרים ועדיין נראה כמו טל ברמן בזקנתו ומחזיק בתואר בתקשורת.

 

השבוע אני מכירה לכם את הישאם עבאס, מהנדס מכונות, נשוי פלוס 2 עם אישיות משמימה לחלוטין. בשבוע הבא, יהיה כאן לא פחות ולא יותר מאשר דוקטור! יא אללה, למה האנשים האלה לא עובדים במקצוע?

 

הישאם עבאס הוציא 10 אלבומים שכולם, למעט אחד, בינוניים ומטה. לפעמים הוא נשמע אינפנטילי כמו דודו זר בערבית וכשהוא מנסה להתעלות על עצמו הוא נשמע כמו אנריקה איגלסיאס.

 

המוסיקה שלו תמיד עוררה אצלי בוז ותחושה של חוסר החלטיות עד חוסר כשרון. בצד של הפרגון אספר שהוא הזמר הערבי הראשון שפתח אתר אינטרנט רשמי (עם סיומת net, עלק, חושב שהוא נטוויז'ן), אבל פתאום מאחורי הגב של עצמו הוא זומם אתר רשמי אחר. לא בדיוק בחור עם אישיות מגובשת. 

 

אז למה אני בכלל טורחת להתייחס אליו, תשאלו? אהה, בגלל אותו אלבום אחד… אלבום אחד כל כך שונה מהזבל שקדם לו, שעולה בי החשד שהישאם פנה לעזרת גורמים בלתי חוקיים כדי להשיג כמה שירים שווים.

 

פתאום, דווקא הבורגני האינפנטילי הזה, מביא לי את השיר הערבי השקט היפה והמרגש ביותר ששמעתי בחיי – Moush Hayen Alaya (אין לי מושג מה התרגום, אבל אני מבקשת להקשיב בעניין עד סוף הפזמון לפחות!) – שיר ריקוד צעיף קלאסי לריקודי בטן שממש נגע לליבי ואני לא מתעייפת מלהאזין לו. זה השיר ששמעתי הכי הרבה ברכבות בטיול בסין והזכיר לי את הבית ושיעורי ריקודי הבטן ואת כל המזרח התיכון שהשארתי מאחור. אז כיצד זה ייתכן?

 

אני לא מבינה מספיק במוסיקה ערבית כדי לדעת אם זה לא חידוש של משהו עתיק ושווה יותר אבל הדיסוננס בין הסגנון הרגיל של עבאס לשיר המדהים הזה לא נותן לי מנוח. ובאותו אלבום, שיר הנושא, "חביבי דא" המכונה גם "נארי נארין" (כן, שני שמות לאותו שיר, אמרתי לכם שהוא לא מגובש), הוא גם כן שיר מפתיע במקסימותו והפעם בפן הקצבי (הקשיבו לו). אבל בזה בערך נגמרו היציאות הטובות של הבורגני המתבגר. ומי שלא מאמין לי שכל שאר המוסיקה שלו על הפנים מוזמן לשפוט בעצמו.

 

הישאם מספר בראיונות שהוא תמיד היה נורא מושפע ממוסיקה הודית אבל האזנה לאלבומים שלו מגלה שהוא מושפע דווקא מחוליו אילגסליאס ורחוב סומסום. רק באלבום "חביבי דא" יש משהו בדבריו וכדי לחזק את דבריו הוא ממש נסע לצלם חלק מהקליפים בהודו. אז בפינתנו "תחליף הסרט הערבי של יום שישי" להשבוע, אני משאירה אתכם עם הקליפ ההודי (רואים את הטאג'!) לשיר הערבי "חביבי דא/נארי נארין".

 

שבת שלום ואילליקה.

 

שע'בי לשבאב, מוסיקה לעם

 

כל מי שאהב פריד אל עטרש ו/או קלאסיקות מצריות מאמצע המאה שעברה, ישמח לשמוע שיש בפופ המצרי העכשווי יורש ראוי, שלא מתפשר עם סגנונות המוסיקה העממית העתיקה. חכים (כן, רק חכים, כמו שרק שאקירה או רק ביורק, רק שהשם שלו הרבה פחות נדיר לצערו), הוא אחד הזמרים המצריים המרתקים ביותר, השומר על נאמנות לסגנון השע'בי – מוסיקת פולקלור עממית – ומצליח להביא אותה לשיאים חדשים בזמן הזה.

 

הוא לא צעיר (יליד 1962), הוא די מכוער, ואין לו איזה סיפור מעניין של צמיחה ממשכנות עוני. אמנם הוא נולד באיזה חור במחוז דרומי של מצרים, אבל אבא שלו היה ראש העיר שם. והדבר האחרון שראש העיר רצה זה זמיר בבית. כשחכים הקים להקה בגיל 14 והתחיל לשיר בימי הולדת, אבא שלו כבר התחיל לחסוך כדי להעיף אותו משם לאוניברסיטה בקהיר.

 

בלית ברירה מצא את עצמו חכים ב-1983 עם תואר בתקשורת ביד, אבל הבילוי הסטודנטיאלי בבתי הקפה של קהיר לא הוציא לו את המוסיקה מהראש, והוא הושפע רבות מההופעות של האקורדיוניסט האגדי איברהים אל פאיוני. כשחזר לעירו, הקים שוב להקה, החל להופיע והפך לאגדה מקומית. ב-1991 הוציא אלבום ראשון שהיה להצלחה בכל מצרים, ועם צאת האלבום השני ב-1994 כבר גילו בו עניין בינלאומי, בייחוד בצרפת, שם זכה בשנת 2000 בפרס הזמר הצפון אפריקאי הטוב ביותר.

 

ב-1998 הוא תפס ראש ונתן לבריטיש מיוזיק קלאב לעשות רמיקסים ל-8 מלהיטיו, זה עבד לא רע ואפשר למוסיקת השע'בי העממית חשיפה לקהלים חדשים. לאחר צאת אלבומו הידוע ביותר ya hoo (הקשר למותג האינטרנט המצליח באותה תקופה הוא מקרי בלבד), הוא החל להופיע בפני ערבים בכל רחבי העולם. אני אישית מעדיפה אותו ללא רמיקסים, בשע'בי הקלאסי שמתאים כל כך לריקודי הבטן בסגנון הסעידי, עליו סיפרתי לכם בשבוע שעבר.

 

שיר שע'בי קלאסי שאני רוצה להשמיע לכם הוא "esma yalli" שזה משהו כמו "תשמע, אחי", מתוך האלבום ya ho. מילות השיר עצובות, הן מדברות על שני חברים טובים שמאוהבים באותה אישה והשיר אכן נפתח בצלילים שקטים ובקול העמוק הייחודי והחנוק של חכים אך מתפתח לחגיגה שלמה על רקע העצב הזה. תבטיחו לי שתחזיקו מעמד לפחות עד אחרי הפזמון הראשון ועוד קצת, לפני שתשפטו את היצירה המדהימה הזו.

 

ב-2001 ההצלחה עלתה לחכים לראש והוא החליט לכבוש את אמריקה. הוא הוציא אלבום אוסף כפול בהופעה חיה, בשם "האריה שואג-לייב באמריקה", ועמד לפתוח בסיבוב הופעות מתוקשר ימים ספורים לפני התקפת ה-11 בספטמבר. האלבום בארה"ב יצא ואף נחשב לאחד מאלבומי האפרו פופ האיכותיים ביותר, אך סיבוב ההופעות בוטל וחכים החמיץ את חלון הסובלנות לזמרים מוסלמים עממיים באמריקה.

 

השנה הוציא חכים אלבום מדהים נוסף והפעם נראה שהוא פוזל לסצנה הלטינית, עם הרמיקס המדליק ללהיטו הנוכחי "הו, ליבי", בדואט הערבי-ספרדי עם אולגה טאנון, מלכת המרנגה הדרום אמריקאית. (האזינו לשיר המקורי, האזינו לרמיקס, צפו בקליפ). אך באשר ילך, הוא אינו מזניח לעולם את השע'בי ממנו ינק, וגם באלבום המאד מהוקצע הזה יש להיטים סופר עממיים כמו "אל סאלאם עלייכום".

 

ולמי שמתגעגע נורא לסרטים הערביים של יום שישי בצהריים, הנה הקליפ לשיר, שבו חכים נותן הופעה עממית מלאה שמחת חיים, שלא הייתה מביישת אף סרט ערבי וחושפת את סוד קסמו של האיש הזה.

 

שבת שלום ואילליקה.

 

כל ההורדות של חכים במאזיקה.קום

 

 

למה מי אתה, נסיך הנילוס?

 

המוסיקה האהובה עלי בעולם היא מוסיקה ערבית, רצוי מצרית. אין מחזה מרומם נפש יותר מלראות אותי שמחה ומשולהבת באוטו שלי, דוהרת בכביש החוף עם מוסיקה ערבית קצבית בוקעת מהרדיו-דיסק. כשיש התראות פיגוע והמשטרה מציבה מחסומים בכניסה לנתניה אני לא תמיד זוכרת להנמיך או לכבות את מעיין השמחה שמעביר לי את הזמן בפקק וזה כמעט תמיד גורם להם לעכב אותי, כן, אפילו בלונדה תמימה שכמותי, במחשבה שאני תיירת משת"פית שמסיעה מכונית תופת עבור איזה מחבל.

 

בדרך כלל משכנע אותם הטיעון שאם באמת הייתי משת"פית הייתי טורחת לשים צ'איקובסקי ברדיו דיסק, אבל הם, שהאמהות שלהם גדלו על אום-כולתום, תמיד מביטים בי, הרומנייה הדשנה, בחשדנות עצומה. לך תסביר להם שמקורות ריקודי הבטן הם דווקא הצוענים שבאו מהודו לאירופה וגדשו גם את רומניה והייתה לי אומנת כזו ונראה לי שהיא עשתה לי שריטה בינקות.

 

בתיכון בפתח תקווה ישבה לידי ערסית המונית חמודה כזו עם קול צרוד צעקני, ובכל פעם שמישהו הרגיז אותה, היא הייתה צועקת עליו: "למה מי אתה, נסיך הנילוס???" אז היום אני רוצה להכיר לכם את נסיך הנילוס האמיתי, הזמר הנערץ ביותר בעולם הערבי מאז פריד אל עטרש, חתיך הורס, שובר קופות ופייבוריט אישי שלי: עמר דיאב.

 

עמר המאמי הכוסון המדהים, אם כל הערבים באמת היו נראים ככה הייתה פה אורגיה במקום אינתיפאדה

 

עמר נולד בפורט סעיד במצרים לאב מנהל בכיר בתעלת סואץ וזמר חובב, שעודד את עמר לשיר. בגיל 6 שר בפסטיבל מקומי ששודר ברדיו וקיבל מתנה גיטרה מראש העיר. הוא לקח את הגיטרה החדישה והלך איתה לאקדמיה למוסיקה בקהיר. בסיום הלימודים הוציא תקליט ראשון שהפך להצלחה מיידית וכל 16 האלבומים שהוציא מאז הפכו לרבי מכר בעולם הערבי. הבנאדם הוא שלמה ארצי ומעמדו מעולם לא עורער למרות שיש מספיק זמרים שווים בסצנה (ואל תדאגו, גם אותם תכירו בקרוב אצלי…).

 

עמר היה האמן הערבי הראשון שעשה וידאו קליפ, הוא הזמר הייצוגי של מצרים בכל אירוע בינלאומי ולאחר הופעתו בטורניר הכדורגל האפריקאי ששודר ב-CNN, החל לקבל הזמנות להופעות בכל קצוות העולם. ב-1993 שיחק גם בסרט ערבי בשם "גלידה" בתפקיד הראשי, כשלצידו עומר שריף האגדי והזכור לטוב מסרטי יום שישי בצהריים (אנא?? מישמומכין, מישמעול! בחשתינק אאווי אאווי, אינתי טלעאת, טלעאת טלעאת! וכד').

 

כיום יש לו מספיק בטחון כדי לערבב סגנונות בצורה אמיצה. באלבום האחרון שלו allem alby שיצא ממש עכשיו, אפשר לשמוע השפעות של טראנס נחות בשלווה ליד השפעות פריד אל עטרשיות, והוא מגדיר את המיינסטרים מחדש כל הזמן וגם משנה לוק מתקליט לתקליט. לאחרונה אפשר לראות אותו מתנוסס על פרסומות פפסי ברחבי העולם הערבי.

 

התלבטתי עם עצמי איזה שבועיים מה מתוך סך הכול המוסיקה המדהימה שלו אני משמיעה לכם ככה בתור התחלה מאד רכה של מסע לנבכי המוסיקה הערבית, מגוון ועדיין מייצג. אז אני שולחת אתכם כרגע לשני כיוונים שונים באישיותו של נסיך הנילוס שלי מתוך שניים מאלבומיו החשובים ביותר:

 

מתוך האלבום Aktar Wahed היה להיט רחבות ריקודים בעולם הערבי ומדגים את השילוב האולטימטיבי בין מקצבי טראנס רכים למוסיקה ערבית קלאסית. פגז של שיר. ותעשו לי טובה תקשיבו עד הסוף, שירים ערביים זה דבר מתפתח…

 

  •  Tammaly maak  (זה לא עובד כלינק ישיר לקובץ אז לחצו שוב על שם השיר, מספר 2 באלבום)

שיר הנושא של אלבום באותו השם, שיר שקט מצמרר, מתאים מאד לריקודי בטן עם צעיף ולי אישית נראה מתאים מאד שעמיר בניון יעשה לו גרסה עברית בדחיפות.

 

אם אהבתם, יש ימבה עמר דיאב בקזאאה…. בשבועות הבאים נלך קצת יותר פנימה להארד קור, בינתיים, עינטוז נעים.