Category Archives: כיפה אדומה

אש קודש

בשלהי שנות החמישים, בעת חפירות להנחת יסודות לבניין בוורשה, גילו הפועלים כד חלב שהוטמן באדמה ובו ניירות כתובים עברית בכתב צפוף. הכתבים הכילו עדות נדירה מגטו ורשה: חידושי תורה מרגשים על פרשת השבוע, אשר תועדו בכתב ידו של הנואם והוצפנו על ידו. הכד הועבר למכון רינגלבלום להיסטוריה יהודית בעיר ורק ב-1957 זוהו הכתבים על ידי פעיל הסוכנות ברוך דובדבני, הועברו לארץ וב-1960 יצאו לאור תחת השם "אש קודש" (להורדת הספר ב-PDF). ספר מופלא ונדיר זה, שנכתב בזמן אמת תוך התמודדות עם קריסת המערכות היהודית והאנושית בעת השואה; חושף את אישיותו והגותו הייחודית של מנהיג רוחני ואיש חינוך מהמרתקים בחסידות פולין, הרב קלונמוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה, עיירה קטנה ליד ורשה.

הלל זיידמן, ניצול גטו ורשה, מתאר ביומנו רגע בבית המלאכה של הגטו, כאשר האדמו"ר ישב ותיקן נעליים ביחד עם ראש ישיבת חכמי לובלין, הרב מקוזיגלוב, והם מדברים דברי תורה ומרחפים בעולמות עליונים מעל הרעב והמצור, כך שלדבריו "נראה היה שאין הם יושבים בבית המלאכה אלא בלשכת הגזית של הסנהדרין". הרבי הועסק כחייט וסנדלר בבית החרושת "שולץ" שבגטו ונהג ללחוש על אוזנם של העובדים האחרים דברי תורה והתחזקות בזמן העבודה. מעדויות של ניצולי גטו ורשה ניתן להסיק שהאדמו"ר היה מעמודי התווך של מנהיגות הגטו. ביתו שבגטו היה פתוח לציבור, התקיימו שם דרשות ואנשים באו אליו לבקש תפילה ועצה. הוא התאמץ לשמר את מסגרת החיים הדתית שנאסרה על ידי הנאצים, תוך הסתכנות בעונש מוות, לרבות מילת תינוקות, בניית מקווה טהרה סודי עבור הנשים ואפיית מצות בפסח.

תחום הפעילות המרכזי של האדמו"ר היה חינוך והוא כתב ספרי הדרכה רוחנית ומוסרית לתלמידים בגילאים השונים, הפונים ישירות לקורא ומנסים לחבר אותו לאמונה ולעבודה על מידותיו מתוך התלהבות. מן המפורסמים שבכתביו: "חובת התלמידים" המיועד לנערים, "הכשרת האברכים" המדריך מבוגרים בתורת החסידות ו-"בני מחשבה טובה" המיוחד לבני מעלה בלבד, המעוניינים בהתפתחות רוחנית בקבוצה קטנה, בניסיון לחדש את חבורות הנביאים והמקובלים. ספרים אלו הגיעו גם לישראל ולקהילות יהודיות אחרות לפני השואה, וחלקים נוספים מהם נמצאו בכד החלב שהוטמן בגטו.

את הייחוד בכתביו תיאר בן דורו הילל צייטלין באופן הבא: "דבר גדול אחד חידש מחברנו בלימוד החסידות האמורה. כי הוא הכניס בה סדר ומתודה ופתח אליה מבוא מן הפסיכולוגיא ומן הפדגוגיא העיונית והמעשית, אף גם הלביש אותה במקומות שונים מספרו צורה פיוטית מיוחדת". הרבי הרבה להתלונן על היובש הרוחני של תקופתו ועל כן יצר סדרת תרגילים מעשיים המדריכים את הקורא צעד אחרי צעד כיצד ליישם את התורות הלכה למעשה. מטרתו הייתה לחבר את תלמידיו לדת ולאמונה ממקום רגשי, באמצעות שילוב של ניגון ומשקה לעירור הרגש והגוף וטכניקות מיקוד המחשבה ודמיון מודרך.

"הלא ה' יתברך כבודו מלא עולם…  וגם אתה מלא אלוהות הנך, ואפילו גרגירי החול שאני דורך עליהם שמות הם… וכשתרבה להתמיד ולקבוע מחשבה זו במוחך הרי אתה כופה את עצמך למחשבה זו…וכשתחשוב כן ושוב תחשוב, ותקבע בלבך ומוחך שכל העולם מלא שמות כנ"ל, אז אי אפשר … שלא תתגלה נפשך בראיה קדושה… ואם לא תמיד, על כל פנים שעות ורגעים טובים יהיו לך".

להשתתף בצערו של האל

קלונמוס קלמיש שפירא נולד ב-1889 בגרודז'יסק שבפולין. כותב הביוגראפיות אהרון סורסקי מספר שראייתו המיסטית זכתה להכרה עוד כשהיה בן שלוש, בעת שסרב להקראת קדיש על אביו, אדמו"ר העיירה, בטענה שהוא רואה אותו על הכסא בבית הכנסת. בשנת 1909 הוסמך לרבנות ובשנת 1913 מונה לרבה של פיאסצנה. בשנת1923 ייסד במקביל את ישיבת "דעת משה" בוורשה ועמד בראשה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, שרשרת של אסונות פקדה את האדמו"ר מפיאסצנה, כאשר בתוך זמן קצר איבד את כל שארי משפחתו בהפגזות על וורשה.

למרות האסון האישי הכבד והאסון הכללי שהחל לתת את אותותיו, האדמו"ר סרב להתפנות לתל אביב – מקום מושבו של אחיו ושאר בשרו היחיד, הרב ישעיהו שפירא, "האדמו"ר החלוץ", ממייסדי "הפועל המזרחי" – והעדיף ללכת עם חסידיו לגטו וורשה.  ביולי 1942 ניצל האדמו"ר על ידי עסקני הגטו מהגירוש למחנה ההשמדה טרבלינקה בשל הכרזתו כעובד חיוני, אך באפריל 1943, לאחר מרד גטו ורשה, גורש האדמו"ר יחד עם היהודים שנותרו בחיים למחנה הריכוז טרווניקי ליד לובלין, שם נרצח במסגרת מבצע "חג הקציר" של האס אס, כשהוא בן 55 במותו.

דרשותיו המתועדות בספר "אש קודש" מכילות חידושי תורה עמוקים, לעיתים תוך רלוונטיות לזמן הייסורים של השואה, כמו גם דברי עידוד וניסיון אמוני להתמודד עם המתרחש.  בשנים הראשונות הוא כותב על כך שכבר היו דברים מעולם ועם ישראל מתמודד עם ייסורים קשים מדי כמה מאות שנים, אך ב-1943 לאחר הגירושים הגדולים מגטו ורשה, הוא מוסיף הגהה לדרשת החנוכה של 1942: "כהצרות שהיו עד שלהי דשנת תש"ב היו כבר, אבל כהצרות משונות ומיתות רעות ומשונות, שחדשו הרשעים הרוצחים המשונים עלינו בית ישראל, משלהי תש"ב, לפי ידיעתי בדברי חז"ל ובדברי הימים אשר לישראל בכלל, לא היה כמותם, וה' ירחם עלינו ויצילנו מידם כהרף עין". 

בתוך ההתדרדרות ההולכת וגוברת שמר האדמו"ר על נקודת מבט חינוכית וקונן על המשבר הרוחני: "ישנם אנשים שסומכים עצמם יותר מדי על הצרות, והולכים בטלים ומשיחים דברי שטות והבל כל היום והאם אי אפשר להם ללמוד בשעות אלו על כל פנים דברים שאינם של עיון או לומר תהלים". ב-1943 הוא מכיר בקיצוניותו של השבר ומוסיף הגהה: "לא כן בשלהי תש"ב שכמעט בכיליון חרוץ כלו קהילות הקודש, ואף המתי מספר שנשארו, דווים בשעבוד ועבודת מצרים נרמסים ובאימת מות נשארו, אין דברים אשר בהם נוכל לקונן על צרותינו, אין מי ליסר, ולא לב לעורר אותו לעבודה ותורה…. ירחם ה' להושיענו שאין רוח ולא לב, רק ה' הוא יחוס ויושיענו כהרף עין". 

תגובתו של האדמו"ר לשואה, כפי שהיא עולה מכתביו, היא במישור של התמודדות פנימית. "הוא התייחס למצב כאל שבירת כלים במובן הקבלי והתחזק באמונתו על מנת לתרום לבריאה החדשה שלאחריה. בפרספקטיבה ארוכת טווח ניתן לומר שאכן נתרחשה בריאה חדשה בדמות הקמת מדינת ישראל. האדמו"ר היה תומך נלהב ביישוב הארץ ואף רכש כאן קרקעות באמצעות אחיו" אומר ד"ר רון וקס, החוקר ומלמד את תורתו של האדמו"ר מפיאסצנה ומצוי בעיצומו של כתיבת ספר אודותיו.  "הוא אינו מחבר את הייסורים לסיבתיות כלשהי וודאי לא לעונש, ואף נראה כי אמונתו מתחזקת והוא חווה ומתווה נתיב להתפתחות רוחנית במצב של שבר וסבל כה עמוק".

איך אפשר להתפתח רוחנית במצב של קריסת כל מערכות ההישרדות לרמת צרכים בסיסיים?

ידוע בחסידות כי אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה וקשה להתעלות רוחנית מתוך דיכאון ועצבות, אך יש הבדל בין מרירות, חורבן ומשבר לבין עצבות אישית אפאטית, אלו הם מצבים אקטיביים של צער וההתנבאות מהמקום הזה אפשרית מפני שהיא הקוטב האחר של השמחה. ראינו זאת אצל משה לאחר חטא העגל כשהאל איים למחות את העם או בנבואות חורבן של הנביאים. יש גילוי של העליון גם בתוך הצער העמוק המעמיק עד כדי כך שאין הוא צער אישי עוד. 

מהי הפעולה הרוחנית האפשרית במקום כזה?

האדמו"ר כתב כי כל מה שנותר לעשות כעת זה לבכות עם הקב"ה. בחסידות היו נפוצות מדיטציות של בכי וצער השכינה. הוא עושה אבחנה בין סוגי צרות שבאות כדי למרק את נפשנו בבחינת ייסורי אהבה, לבין ייסורים קשים שבהם האל סובל עימנו ואז האדם מנחם את האל שכל ברואיו סובלים, כאשר הבכי אינו פרסונאלי אלא מתוך שותפות והשתתפות בצערו של האל.עוד לפני השואה כתב על כך שהאלוהות שורה בתוך הנשמה, שהשכינה היא הנקודה האלוהית שבתוכנו ואין לחפשו בחיצוניות אלא בהתבוננות פנימה. 

אם כך, כאשר האדם בסבל גם אלוהים סובל, אנו שותפים לסבל במעמקי הנפש. ישנם זמנים שהמנהיגות האלוהית פועלת בצורה כואבת מתוך צער והשכינה מתגלה דווקא בשבר. האדמו"ר כתב על הפסוק "ממעמקים קראתיך ה'" כי יש נקודה שבה האדם כבר אינו יכול לבכות כלל מרוב סבל, האנושיות שלו מיטשטשת ואין לו כוחות נפש אף לבכי. במקום הזה הוא מנחה להעמיק לרובד עמוק עוד יותר בנפש על מנת להתחבר לבכי שהוא טראנס פרסונאלי. האדם אינו בודד בבכיו, במעמקי הנפש האל שוכן והם שותפים לצער. יש הבוחרים לנטוש את האמונה במצב הזה אך הוא מדגיש את האפשרות להשתתף עם האל במצב ואז האמונה גדלה ומתחזקת. 

מחשבה טובה

ד"ר רון וקס, בשנות הארבעים לחייו, נשוי ואב לשישה, תושב מעלה אדומים, החל להתעניין בחסידות בגיל 18. הוא השלים דוקטורט באוניברסיטה העברית בהנחייתו של פרופ' משה אידל ופרסם את תוכנו לאחרונה בספר "בסוד הייחוד: הייחודים בהגותו הקבלית-חסידית של רבי חיים בן שלמה טירר מטשרנוביץ'" וכעת הוא שוקד על כתיבת ספר על האדמו"ר מפיאסצנה, לאחר שפרסם אודותיו מספר מאמרים. החיבור שלו למשנת האדמו"ר היא בעיקר בפן ההגותי בו עסק לפני השואה. הוא רואה עצמו קודם כל כאיש חינוך והוא מלמד מורים במכללות הרצוג באלון שבות וליפשיץ בירושלים, ברוח משנתו החינוכית של האדמו"ר.

תרגיל דמיון מודרך  וכתיבה להגשמת יעדים מיומנו האישי של האדמו"ר מפיאסצנה

 

"אם רצונך לעבוד את ה' ולהעלות את עצמך מעלה, ולא תעמוד (תרצה להיות) בשנת השבעים לחייך כביום הבר-מצווה שלך, עשה זאת אפוא: בכל שנה עשה לך מטרה (ייחודית לאותה שנה). צייר בעצמך, אִם שמך ראובן למשל, איזה ראובן תהיה בשנה הבאה, מה יהיו השגותיו (הרוחניות), עבודתו (את ה'), מידותיו וכל תוכנו (בעוד שנה). והראובן הדמיוני יהיה לך למִדה למדוד עצמך בו (לאורך השנה), כמה חסר לך עוד להראובן הדמיוני, האם עבודתך ותיקון מעשיך של יום יום יספיקו להשלים את הראובן של השנה הבאה (כלומר: תקבע יעד שנתי בתחום הרוחני ובתחום בניין המידות, חַלק את העבודה לחלקי משנה וכל פעם במשך השנה בדוק האם אתה מתקדם בקצב הנכון למימוש היעד של שנה זו). ואם הגיעה השנה הבאה ומדדת את עצמך ולא הגעת אפילו לקרסולי הראובן של שנה חדשה (אותו רצית להיות), יהיה בעיניך שחס ושלום לא הארכת ימים. כי רק הראובן אשר לפני שנה (עדיין) חי, ולא הראובן של שנה זו (כלומר, התבגרת טכנית, אך לא רוחנית). 'ואברהם זקן בא בימים', אברהם של היום, ולא האברהם של אתמול".

"המפגש הראשון שלי עם האדמו"ר מפיאסצנההיה לפני עשר שנים בערך, בחנות ספרים במאה שערים. עיינתי ב"אש קודש" וחידושי התורה הפנימיים והעמוקים דיברו אל ליבי. מצאתי ספרים נוספים שלו בנושאי החינוך והתרשמתי מהפניה הישירה שלו לקורא, שזה יוצא דופן בספרות החסידית ויש לזה אפקט עוצמתי, יכולתי לחוש אותו עומד ומדבר אלי בלשון "אתה". בשונה מדרשות חסידיות, האדמו"ר נותן כלים מעשיים להתבוננות פנימית ועבודת מידות בהתאם לרמה ההתפתחותית הביולוגית והרוחנית של התלמיד" מספר וקס. 

"הוא מציע, למשל, ללמוד תורה באופן חווייתי דרך החייאת הסיפורים והשתתפות בהם. לכל אורך כתביו הוא מבקש לעורר אצל הקורא חוויה רגשית ולא רק שכלית. לתפיסתו, אדם המסוגל להתרגש ולהתלהב בעבודה הדתית הוא אדם מתוקן ולא רק בשל יכולתו להגיע לשמחה. אדם שסיגל לעצמו את יכולת ההתרגשות  יזדעזע ממעשה רע ויחווה זעזוע זה בנפשו יותר מן האדם שרק מכיר בשכלו שזה מעשה רע. באותה מידה יתכן שהנער מבין בשכלו שדרך התורה היא הרצויה, אבל מצבו הרגשי מעורר אותו להתרגש ולהתלהב מדברים שמסיתים אותו מדרך  התורה".

הדגש בספריו של האדמו"ר אינו רק על חינוך אינטלקטואלי אלא על הפנמה רגשית של ערכי העבודה הדתית. הטכניקות שהוא מציע ומבוססות בעיקר על התבוננות במחשבה והקשבה עצמית, דמיון מודרך וכתיבה. ד"ר וקס מדגים טכניקה פשוטה להתמודדות עם כעס: "לדמיין את הבנאדם שכועסים עליו ובעוד דמותו מולנו לצעוק ולפרוק עליו את כל מה שיש לנו לומר, לרשום את זה על דף נייר וכשסיימנו לזרוק את זה". טכניקת הפנמה נוספת מציעה לשתף את הגוף בחוויה ולעורר אותו.

"ישנן שיטות רוחניות סגפניות שמאמינות בניתוק הרוח מהגוף, אך בשיטתו הגוף הוא נקודת חיבור פנימית ויש לעוררו ולהיכנס אליו לעומק על מנת למצוא בו את נקודת החיבור העל-אישית" מסביר וקס. "העניין בעבודת הנבואה לדידו הוא לקדש גם את הכלי, להחיל את הדבקות על הגוף והחידוש אצלו בניגוד לחסידים אחרים זה שהוא מתווה תוכנית התפתחותית מפורטת, בעזרת מפגשי שתייה, ריקוד וניגון והנחיות כיצד לעשות זאת גם באופן מלאכותי כשאין חשק עד שהגוף נדבק בשמחה והופך אותה לאמיתית".

 "קח לך איזו תנועה של נגון, תסב את פניך אל הקיר, או רק תסגר את עיניך ותחשב שוב, שאתה עומד לפני כסא הכבוד, ובשבירת לבך באת לשפך את נפשך לה' בשירה ונגון היוצאים מקרב לבך. אם מתחלה היית אתה המנגן לפני נפשך לעוררה מתרדמתה, מעט מעט תרגיש שנפשך התחילה כבר לנגן מעצמה".

מהי תכלית ההתפתחות הרוחנית לפי האדמו"ר ומהם התנאים להשגתה?

המטרה היא לראות את פני האלוהות בעולם על ידי הגעה ל"מחשבה טובה" כלומר זיכוך של המחשבות, אבל מחשבה אצלו אינו המיינד, שכל לוגי חוקר דיסקורסיבי, זה מנגנון שמערב את הרמה הרגשית. בניגוד לספריו החינוכיים, הוא אינו חושב שהדרגה הזו מתאימה לכל אחד. בספרו "בני מחשבה טובה" הוא מציב תנאי קבלה לחבורה שכרוכים בחתימה על שטר התחייבות להשגחה על המחשבה, לעבודת מידות, לפגישות קבועות של החבורה שבהן יישמר טוהר המילה והמחשבה ולא יאמרו דברים בטלים, אלא יעוררו את הנפש יחד במשקה, ניגון וריקוד ואז ילמדו תורה ויתמכו זה בזה בתהליכים של כיבוס הנפש ומעין דינאמיקה קבוצתית של התפתחות משותפת.

המנגנון המרכזי לעשות זאת הוא כוח הדמיון, מחשבה ממוקדת מדיטטיבית על אובייקטים שונים למחשבה ולמידה של שימוש בדמיון לטובה. על מנת לחזות את האלוהים יש להתעלות מעל הרמה החושית שכולאת אותנו ברמת העולם הזה ואז הוא מבטיח שחוש קדוש יתגלה בנו: "וכשתאמר ברוך אתה השם אלוהינו מלך העולם, תראה את האתה ואת מלך העולם, עיניך מעצמן יפתחו לרווחה לראות את מלך העולם שמקיף את כל העולם ואת עצמך".

"כי במחשבה אתה מוכרח לצייר לך דמיון כמעט גופני … רצונינו לקרוע בקריעה אחת את כל המסך הפרוס על כל החיים, ופתאום תראה את עצמך עומד לפני כבודו יתברך  יתברך בתוך מחנה גדול של מלאכים ושרפים ואתה אחד מהם. כל העצות שדברנו עד כה הן רק אמצעים לבוא ע"י לתכליתינו האמיתית ולהעלות אותך מדרגה אחר מדרגה עד שתתגלינה בך התלהבות ומחשבה בלא ציור, רק התפשטות מחשבה חזקה ונקיה כל כך, עד שבכל דבר תראה את ה' יתברך…" (בשלב מאוחר יותר) "תהיה המחשבה חושבת מחשבה נקיה, עצם המחשבה ללא דמות וציור".


מיעוטם של חסידי פיאסצנה אשר שרדו והגיעו לישראל, ביקשו לפרסם את קובץ דרשותיו של האדמו"ר בזמן השואה תחת השם "אש קודש", המעורר את האסוציאציה של מוות על קידוש השם. אך לאחר היכרות עם משנתו של הרבי אני תופסת שם זה כבעל משמעות עמוקה יותר: זוהי אש נשמתו של קלונמוס, שביקשה להצית אש של התלהבות בנשמות אחרות, ובדרך נס עברה גם דרך אש התופת של השואה, על מנת להמשיך להלהיב קוראים/תלמידים דתיים וחילונים עד עצם היום הזה.

"אם נפל לבך בקרבך מפני שאביך ואבי אביך רק אנשים פשוטים היו, הגבה את עצמך עוד למעלה מהם והסתכל עוד יותר מרחוק ומי היו אבותיך מאז, הקדושים והנביאים, התנאים, האמוראים הגאונים והצדיקים. הגמרא אומרת (פסחים סו ע"ב): ישראל אם אין נביאים הן, בני נביאים הן. לא דבר שהיה מכבר וכבר עבר הוא רק, גם עתה אומרת הגמרא, ניצוץ אבותיך הנביאים בך ובכל נער ישראל נמצא ועליך רק לחפור  אחריו ולגלותו בקרבך".

מיוחד לפורים: סיפורה האמיתי של רחב ה"זונה"

האגדה של מגילת אסתר מתרחשת בעצם בפסח, כאשר דורות לאחר יציאת מצרים והגאולה בידי אל זכר, האלוהות המצויה בהסתר גואלת את העם באמצעות אסתר, נציגת האלה והפן הנשי של האלוהות. העלילה של מגילת אסתר דומה באופן מחשיד מדי למיתולוגיה של אישתר היורדת לשאול על מנת לגאול את נשמתו של מורדוך (מרדכי?) ובפורים אנו חוגגים בעצם את התגלות האל באמצעות הכוח הנשי בעולם. האלה, השכינה, האם הגדולה – הפן הנשי של האלוהות – באה לידי ביטוי ביהדות ובדתות אחרות במספר צורות וקבלת הזוהר מחזקת מאד את הקו הפרשני המאפשר לחשוף אותה. אני שוקדת בימים אלו על מדרש עבור ספר מדרשי נשים העתיד לראות אור, שבו אני טוענת כי רחב מספר יהושע, האישה שבזכותה כולנו כאן, לא הייתה זונה אלא כוהנת של האלה, ואני מתבססת על מדרשים אחרים ופרשנות קבלית שלהם. מתוך החיבור שלי להתפתחות התודעה במסורת הוילברית וכן בהשראת ערפילי אבלון, אני מבינה שהמסורת עוותה והמנהגים של תרבות האלה נתפסו בתקופות מאוחרות יותר כזנות, אך ההערצה הקיימת לרחב במדרשים ובתלמוד ומרכזיותה בסיפור כיבוש הארץ לא מותירים ספק כי לא מדובר בזונה פשוטה שחזרה בתשובה, ממש כפי שאיננו מאמינים זאת על מריה מגדלנה וספרים כמו "צופן דה וינצ'י" הבליטו זאת.

ההנחה שלי היא שהכוח הנשי של דת האלה, שהיא האמונה הדתית הראשונית שהתקיימה בעולם, נכנס להסתר בצל כנפיו של האל הזכרי על מנת להתגלות בדימוי מאוחד ומאוזן מאוחר יותר, ממש כפי שהלבנה לקחה על עצמה את תפקיד ההתמעטות. השנה היה לנו בערב פורים ליקוי לבנה נהדר שהזכיר לנו את ההסתר הזה. נקודת המפנה התודעתית הזו לא זכתה למספיק מרכזיות שכן כולם שמו דגש על המעבר מריבוי אלילים לאחדות האל ולא היו פנויים להתעסק עם העובדה שהאלה לא הייתה עוד אלילה פשוטה ושהיא נותרה מרכזית בכל הדתות הזכריות בדרך זו או אחרת. ארכאולוגים חשפו בישראל כתובות וכלי חרס עתיקים שעליהם נכתבו ברכות מי-ה-ו-ה והאשרה שלו, למשל. ההיסטוריון רפאל פתאי בספרו "The Hebrew Goddess" מפנה את תשומת ליבנו לסובלנות הגדולה שהתקיימה בישראל כלפי תרבויות האלה לעומת האלילים, דרך סיפורו של הנביא אליהו: מסופר כי הזמין 450 נביאי בעל ו-400 נביאי אשרה לכרמל וכאשר האל האחד הוכיח את מרכזיותו, אליהו טבח בנביאי הבעל אך לא מוזכר דבר רע שנעשה לנביאי האשרה. מעניין, לא?

אני ממקמת את נקודת המפנה של הסתר פניו של הפן הנשי באלוהות בסיפור כיבוש יריחו ובסיפורה של רחב, שהתרחש גם הוא באיזור הזמן של פורים בואכה פסח. המדרש שאכתוב לספר יהיה קצר ודרשני, אך לצדו בחרתי לספר ולפרסם את סיפורה האמיתי של רחב כפי שאני רואה אותו, כמדרש אגדה. להנאתכם:

http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/552/229.html

קול באישה ער

בעשורים האחרונים לימוד התורה הופקע מהממסד הדתי ומידי המין הגברי, ובשנים האחרונות גוברים הסימנים שהתפילה מצויה בתהליך שחרור דומה. "תפילת נשים", ספרה של עליזה לביא אשר ראה אור לפני מספר חודשים, הפך לרב מכר ולאחת המתנות הנפוצות בקרב נשים מכל המגזרים, כאשר נשים רבות, בהן חילוניות, החלו להתפלל מתוך הספר. הספר החלוצי מכיל ריכוז של תפילות נשים בנושאים ומזמנים שונים ופותח פתח מבורך להתעוררות העניין בתפילה בכלל ובתפילתן של נשים בפרט. עם זאת, הספר רחוק מלשקף את העשייה הנשית החוץ-אורתודוכסית בתחום התפילה ואינו מציע כיוונים נועזים או יסודיים יותר של חדשנות נשית במקומות של קושי עם התפילה המסורתית. לשם נגיעה בכיוונים אלו, הפגשנו ארבע נשים העוסקות בתפילה מזוויות שונות, לשיחה על נשים ותפילה. שתיים מהן רבות מזרמים חוץ אורתודוכסיים שמובילות וכותבות תפילות, והשתיים האחרות אמניות היוצרות ומופיעות עם טקסטים של תפילות.

דייט עם השכינה

נקודת המוצא של השיחה הייתה המקום שבו התפילה פגשה אותן. "גדלתי בסביבה אורתודוכסית, אבי וסבי היו בעלי תפילה ותמיד ביקשתי להתחתן עם בעל תפילה. הדברים התגלגלו כך שדווקא אישי הוא זה שהתחתן עם בעלת תפילה" צוחקת הרב רות גן קגן, שהוסמכה לרבנות על ידי הרב זלמן שחטר-שלומי מהתנועה להתחדשות יהודית בארה"ב. "גילוי התפילה בציבור היה אירוע דרמטי: כשגרנו בבוסטון התפללנו בקהילה קטנה שהייתה אורתודוכסית אך שוויונית. בערב ראש השנה אחרי התשליך, התחשק לי לעבור על התפילה ונוצרה סביבי קבוצה קטנה שהתפללה. לאחר מכן ניגשו אלי וביקשו ממני להוביל את תפילת שחרית למחרת, כי מי שהיה אמור לעשות זאת חולה. ישבתי כל הלילה עם אחי שהיה בביקור ושחזרנו כל פרט, איך עוברים מול התיבה וכו' וכך גיליתי שאני בעלת תפילה ואנוכי לא ידעתי. זה לא היה בשאיפות שלי, הייתי פמיניסטית אבל ממש לא הפריע לי שהבחורים מתפללים, כל הזמן ראיתי את זה מעזרת הנשים ופתאום זו הייתי אני שם. בעלת תפילה היא מישהי שיכולה להיות חזנית, אך המשמעות הזו השתנתה עבורי עם השנים. כל הסיפור בתפילה זה לחוש את נוכחות השכינה, ולהיות בעלת תפילה זה לדעת לפתוח את עצמי אליה. לקבוע תפילה זה לקבוע דייט עם השכינה. חברה פעם אמרה לי שכשקובעים עם השכינה היא תמיד תהיה שם, השאלה אם אני אהיה".

הרבה ד"ר דליה מרקס מהתנועה ליהדות מתקדמת, גדלה כחילונית וגילתה את התפילה יחד עם הזהות היהודית שלה בגיל 12. "בצופי תל"ם, תנועת הנוער הרפורמית, המצאנו תפילה יצירתית שכונתה 'המעמד'. יכולנו רק לעמוד במעגל ולהחזיק ידיים, או להקריא שיר של רחל וזו התפילה. כל התכוונות לגבוה ולקדושה במעמד קהילתי מתקבלת וזה עובד" היא מספרת. כיום מצויה מרקס על התפר בין אקדמיה לאמונה: היא חיברה דוקטורט באוניברסיטה העברית על ברכות השחר וכן מחברת תפילות וכוונות מקוריות. "עם הזמן קיבלתי את סידור התפילה, אך גיליתי שהוא לא כל כך מקבל אותי. איפה אחיותיי בסידור? האימהות היו אלו שהניעו את עלילת המקרא, בלי הפוילעשטיקים של רבקה כלום לא היה קורה. האבות היו קצת נבעכים אבל תפסו את המקום המרכזי בטקסטים של תפילות."

"במופע הסאטירי שלי תחקרתי את התפילה 'ברוך שעשני כרצונו' והיה רב אחד שאמר לי 'את לא מבינה, זו ההוכחה שה' רצה שכולם יהיו נשים'. אז שאלתי מה זה 'ברוך שלא עשני אישה' והוא אמר: 'לא עשית אותי אישה, בכל זאת אתה ברוך'. זו אפולוגטיקה מגוחכת" אומרת הדר גלרון, לשעבר נורית-הדר פויירשטיין, מחזאית, שחקנית ותסריטאית מרקע אורתודוכסי, מחברת ההצגה 'מקווה' ומופע הסטנד-אפ 'פולסא דנורית'. "גברים כתבו את התפילות, לא אלוהים, והתחושה שלי היא שיש פה איזו התכתבות שנעצרה ועלינו להמשיך אותה. את המופע הסטירי שלי אני נוהגת לסיים בתפילה אישית. לתחושתי עבודת השחקן דומה לעבודת כהן או חזן, במובן שגם הוא נדרש להיכנס לפנימיותו ולהפוך לכלי קיבול לאנרגיה שאותה יתקשר לקהל". 

"מ-1989 אני עוסקת בתפילה ומופיעה עם טקסטים של תפילה בהופעות. הופעתי עם טקסטים מסורתיים ומקוריים והיו גם בג'יבריש" מספרת המוזיקאית רות וידר-מגן, ממקימות קבוצת התיאטרון הירושלמי, גרעין נשים היוצרות תיאטרון ומוזיקה המבוססים על המקורות. "הקו שלי בקבוצה הוא עבודה עם קול. לשאת תפילה על הבמה זה יותר מלהיות חזנית, כל המוקד עליך ואנשים שילמו כרטיס לראות אותך ויש בזה כוח. גברים יכולים להיות בעלי תפילה באופן יותר טבעי כי הם כבר מתקבלים. כשהתחלתי להופיע עם תפילה אנשים לא יכלו לקבל את זה שנוסח התפילה יוצא מפי אישה, זה דרש ממני לגייס את כל הנוכחות והאמירה שלי והעמידה על שלי ועוד ועוד הופעות. יש בזה המון אגו גם, זו האמנות שלי ופה הקול שלי" היא קובעת. "בשנה האחרונה התחלנו להתכנס לתפילות קבוצתיות שאינן מופע. היה לי מעניין לפזר את המיקוד הזה, לוותר על המקום המרכזי ולקחת קבוצה שמתפללת, שנותנת כוח לקהל. התפילה קהילתית, ללא נוסח כתוב מראש, יש בזה המון התעלות, חיבור וכיף. זה דומה למופע אבל מאד שונה. קשה להגדיר. אני עדיין מגלה את ההבדלים".

התפילה יוצרת את אלוהים

על מנת להבין מדוע נשים מחדשות בתפילה ובאיזה אופן הן עושות זאת, ניסינו להבין מה מגדיר תפילה ועם אלו רכיבים נשים לא חשות בנוח. האם התפילה היא אישית או קבוצתית? האם המוקד שלה הוא הבקשה, התודה, החיבור, השיחה, התיקון? האם העיקר הכוונה, המעמד, המילים, הניגון?

וידר: יש להבחין בין תפילת יחיד לתפילת ציבור. על פי המקורות, עמדת המתפלל מול הבורא היא תמיד עמדה נשית, פסיבית ומקבלת. תפילת היחיד היא הבית של הנשים ביהדות, אך מקומן שולי בתפילת הציבור. תפילה היא ביטוי טבעי ועדין לאמת פנימית לא-מילולית. רק כשמתחלקים בתפילה במעמד ציבורי צריך פתאום הגדרות ושפה.

מרקס: תפילה זו שיחה. האל הוא הנמען הרשמי אבל יש התכתבות עם נמענים נוספים דרכה, זו גם שיחה בינינו. במהלך ה"התנתקות" נכתבו בימין הפוליטי תפילות המופנות לקב"ה אך בעצם פונות גם לרגשות האשם של שאר העם. כשאומרים "ברוך שלא עשני אישה" זו גם שיחה עם הנשים. בדתות המזרח התפילה היא דרך התמקדות והתרכזות אבל היהדות היא דת ליטורגית של ביטוי אמונה במילים. אז מה עושים כשהמילים קשות לי? אלוהים הוא מופשט והוא מעל העולם, אבל פונים אליו בדימוי זכרי  של מלך, דיין, או לוחם, מזכירים את האבות ולא את האימהות, את שירת משה ולא את של מרים שעמדה לידו. איפה אנחנו כנשים? 

גלרון: התפילה היא צינור של חיבור באמצעות הודאה בפני עצמך שיש משהו גדול ממך, יש מקום לפנות לעזרה. צורת ההתחברות יכולה להיות גם מדיטציה, האל יכול להיות גם "היקום", מה שחשוב הוא ההודאה וההודיה שיש כוח מעבר לי ואני יכולה להתחבר אליו. מוזיקה, מדיטציה, או אפילו רגע על הבמה, יכול ליצור למישהו תפילה, לחבר אותו למקום פנימי שיפתח את הצינור האישי שלו וזה ילך איתו ימים רבים אחר כך. ואצל אדם אחר לידו, זה יכול לא לגעת כלל. 

קגן: תפילה היא בעלת עוצמה טראנס פרסונאלית של טקס. הנוסחא המסורתית של התפילה ביהדות היא שבח-בקשה-הודיה. הנטייה היא להתייחס יותר לממד של הבקשה בתפילה, הדר דיברה על ההודיה, ואני מייחסת יותר משקל דווקא לשבח. שבח או הלל הוא אמנות שימת הלב היוצרת הרחבה והתרוממות. לשבח משהו זה להפוך שותף לו וחלק ממנו וזו הדרך לאחדות עם האל בעיני. אותו פרגון לאלוהים פותח מרחב טרנספורמטיבי לבקשה שלנו וההודיה היא הנעילה. אין תודה מראש, תודה היא אמיתית רק אחרי שמשהו כבר קרה. 

וידר: לנוסחאות יש כוח בדומה לספרות, אבל לתחושתי זה אינו כוח התפילה, כוחה מצוי בתחום של תורה שבע"פ. התפילה אינה המילה אלא הכוח שבתוך המילה, תנועה של חיבור וכוונה שאנו יוצרות, אל תוך המילה ומעבר למילה, לקחת את המילה למקום של חיבור. כוח חיבור המילים לתפילה צריך להיות מאד מדויק, אך המילה אינה מגדירה את התפילה. עליזה עליון-ישראלי מקבוצת התיאטרון הירושלמי עסקה בפרויקט של תפילות פשוטות: היא לקחה מילים פשוטות של אנשים ברחוב ובמטבח וחשפה את הממד התפילתי שלהן בתיאטרון. הניגון הוא דבר יותר מופשט וכשמחברים אותו עם כוונה הוא חוצה גבולות, כשהשתמשנו בניגונים של הצבא הרוסי בתוך תפילה, זה עבד. ויש אנשים שיתחברו לתפילה רק אם היא במקצב היפ-הופ. 

גלרון: לניגון יש כוח לשנות מציאות, גם הצעירים שרוקדים לצלילי טראנס, יש לזה אפקט של חיבור והתעלות. הברסלבים עושים בזה שימוש. השבוע הקלטתי תפילות נשים באולפן,  עבור סרט חדש של אבי נשר, "הסודות", שכתבתי עבורו את התסריט. זה סרט על בחורה אורתודוכסית שבעקבות מות אימה דוחה את האירוסין שלה ורוצה ללכת ללמוד בצפת כמו הגברים ולהיות רב. זה חומר רגיש בקהילה האורתודוכסית. בסרט יש רגעים מרגשים שהבנות מתפללות ואחד משיאי הסיפור הוא שהגיבורה מתגייסת לחבר תפילה מיוחדת עבור אישה שבאה לבקש סליחה מאלוהים ואף רב לא עוזר לה, היא יוצרת לה טקס תפילה מהמקורות. אני מדגישה שם את המקום שבו תפילה היא ריטואל של תיקון עם אפקט פסיכולוגי.

וידר: לי חשוב ההיבט הקבלי הרדיקלי שהתפילה יוצרת אלוהים. האלוהות היא בתחום האין, אין תמונה ואין פסל, ואז מתוך הפניה נוצר הנמען, יש מאין. אחת החוויות המכוננות במסע התפילה שלי היה לבקר במחנה ריכוז, להיות נוכחת במקום שבו אין אלוהים, שבו התרחש חורבן אלוהות. כמתפללת אחרי השואה המשמעות היא לבחור ביצירה מחודשת של האל. דיבור על תפילה שונה מאקט התפילה עצמו, כשחיבור התודעות הקולקטיביות ממש יוצר את האלוהים. 

כוונה לטבילה / הרבה דליה מרקס
 

לְכִי לָך אֶל הַמַּיִם!
יֵש בְּתוֹכֵך בְּכִי גָדוֹל –
שֶמְּסָרֵב,
שֶאֵינוֹ יָכוֹל,
שֶנֶחְנַק תַּחַת כּוֹסוֹת הַקָּפֶה,
תַּחַת הַחֶשְבּוֹנוֹת,
תַּחַת חֶרְדַת הַמָּחָר –
 
לְכִי לָך אֶל הַמַּיִם!
קְחִי עִמָּך זִיכָּרוֹן שֶל
יַלְדָּה קְטָנָה בַּגִּינָּה,
עִם שִמְלָה מְנוּקֶּדֶת
וְלֵב גָּדוֹל אָדוֹם
תָּפוּר עַל הֶחָזֶה.
 
לְכִי לָך אֶל הַמַּיִם!
רְבָבוֹת דִמְעוֹתֵיהֶם
יְבַכּוּ אוֹתָך
 
וְטָהַרְתְּ.
 

תפילה כאקט פוליטי

עוד לא הספקתי להתכוונן להלך הרוח הפילוסופי-רוחני של השיחה, כשדליה הטילה את הפצצה שהורידה את כולנו אל הקרקע: "אנשים מתייחסים לדת כרוחנית ומנותקת אבל דת היא דבר פוליטי ותפילה היא אקט פוליטי. בתנועה הרפורמית הוספנו את האימהות לסידור כדי ליצור שוויון מגדרי אבל אז אמרו לנו, ומה עם השפחות? צריך גם שוויון סוציאלי. והיום אולי צריך בכלל להזכיר את הגר?"

קגן: אני רואה את העומס של הפוליטיקה הזאת דווקא מהצד של ביצוע התפילה. הבת שלי היא בת 13 והיא זמרת מדהימה ובעלת תפילה, וקשה לי לראות את התרעומת שלה על כך שלא מקבלים אותה. עוד מעט יש בר מצווה לבן דוד שלה והיא, עם כל היכולות שלה, לא יכולה לעשות שם כלום. העולם הדתי שאוהב תפילה ויטרח להגיע לבית הכנסת לא מתעניין במה שיש לה להציע. היכולות שלנו כבעלת תפילה או אפילו כגוף שעומד במניין לא רלוונטיות. יש איים בודדים של שוויון בעולם האורתודוכסי, אבל היינו צריכות ליצור לנו מקום משלנו כדי להתקבל ולהביע את עצמנו.

הספר 'תפילת נשים' מאפשר הצצה לעשייה של גברים שחיבבו נשים וניסו לאפשר להן לתת קול למצוקות הייחודיות שלהן בתוך המסגרת ההלכתית. היום אנחנו כבר לא במצוקה הזו, אנחנו יכולות ליצור לעצמנו. אני יכולה להגיע לעזרת נשים, לשים מטפחת ולדעת מה עושים, אבל אני לא חייבת. וכשאני יוצאת משם, אני יכולה לחיות חיים שאלוהים הוא חלק חי בהם, יש לי שיחה, טרוניה, הלל, ויש לי אפילו קהל. לא רק נשים, אלא גם גברים שבאים לראות דברים שאנחנו מחדשות.

וידר: התעוררות הנשים לקחת לעצמן מקום ציבורי בתפילה חשובה, כי המשמעות אינה רק לתת מקום ליצירות הכתובות שלנו אלא נוכחות בריטואלים המרכזיים של היהדות, יצירת הקהילה החיה והשתתפות בה. אני מתכוונת לנוכחות נשית בחיות של הקהילה, מעבר לממד הפוליטי שבזה. גם כשנותנים לאישה כבוד ושמים אותה במקום נערץ ונעלה בקבלה, היא עדיין האחר והאחדות האמיתית היא שנפסיק להיות אחר ונהפוך לחלק חי. כשנשים מתחילות להוביל תפילה זה סמן לשינוי חברתי חשוב כי אני מאמינה שיש לנשים כוח מאחה בין מגזרים שסועים בחברה.

גלרון: כשהרבי מלובביץ שמע שקמה תנועה פמיניסטית הוא אמר שהמשיח בדרך. כל מני מקובלים טוענים שלפני הגאולה נשמות הנשים יורדות לעולם מהצד הזכרי של הבריאה, הן אקטיביות ומטרתן לאזן את הכוחות. דליה לוקחת את העשייה הזו למקום פוליטי, אני רואה את האיזון דרך העצמת העשייה הרוחנית של נשים. גם בעבר נשים יחידניות נלחמו בחוקי העולם הגברי ויצרו. עכשיו זה הזמן לאגד את העשייה הזו על מנת להתעלות ולהגביר עוצמה בכוח הקבוצה. הבעיה הפוליטית היא אולי הקושי של הקהל לקבל את האישה המובילה תפילה, שמתבטא באמירה "קול באישה ערווה". מצד שני יש אמירה שקול עבה באישה זה מום, כלומר שיש בסיס להבנה שהקול הנשי הוא כלי של חיבור, ואולי דווקא הקול הנשי עשוי לפתוח את השערים של התפילה.

קגן: הרב זלמן שכטר-שלומי פירש שקול האישה ער וה, מעיר את החיבור בין הפן הזכרי לפן הנקבי המיוצג באותיות שם הוויה. אותי לא מעניינת תפילה של נשים בלבד. נכון שלפעמים זה כיף להיות רק עם נשים אבל הרבה יותר מעניין להיות שותפה או מובילה בתפילה מעורבת. נשים מובילות תפילה ונוכחותן חזקה אבל במניין הפרטי שיצרתי אני דואגת שיהיו גם גברים שיובילו, לא רוצה רק ביטוי נשי אלא את החיבור בין השניים. 

וידר: במקום של הפניה האנושית לאל אנחנו באותו מעמד. יש לעמוד על המקום שבו אנחנו באמת לא שונות, לא מתפללות אחרת או יותר טוב. שלא נעשה עכשיו את ההפך ממה שהם עשו לנו. מה שכן, אם רוצים ליצור מקום ציבורי שיש בו תפילה של נשים אנחנו חייבות לחדש וזה הכוח. יש לנו יתרון שאיננו יכולות להישען על המסורת כי זה לא הבית שלנו, לא כיבדו אותנו שם באופן ציבורי כבעלות תפילה. יש יופי וכוח בתפילות המסורתיות, ויש לעמוד על הכוח הזה אבל לדעת שיכול להיות כוח גם לחדש, לשבור על בסיס זה, לשאוב את הכוח מעברנו ולהמשיך איתו וממנו הלאה, לא להיות איתו בסכסוך. 

הסידור כ'מנה חמה'

ציפיתי מהפורום הזה לרשימת תלונות וגישה של בעיטה בסידור המסורתי אך הופתעתי מהגישה המכבדת והמכילה שהן הביעו כלפי המסורת שדחתה אותן.

קגן: לאחר שגמרתי להתלהב מזה שאני מובילה תפילה, הגעתי למקום בו חשתי שההצמדות לטקסט המסורתי חונקת את הביטוי התפילתי ואת מעיין היצירתיות שלי ונטשתי לגמרי את הסידור.רק אז התחלתי להתפלל באופן אישי. דיברתי עם אלוהים באנגלית כי בעברית זה רץ לי לאוטומאטים של האל 'הגדול הגיבור והנורא', לא הצלחתי לומר דברי תהילה מבלי להגיע לתהילים. במהלך לימודי הרבנות חזרתי לסידור כדי ליצור ממד של קבע. ביהדות יש תמיד מתח בין קבע לכוונה, כשסיפרתי לידיד שההעדפה שלי היא לתפילה יצירתית הוא שאל 'שלוש פעמים ביום תפילה יצירתית?'. היום קמתי בבוקר הנחתי תפילין והתפללתי מהסידור, היו לי רק 20 דקות ולא הייתי יצירתית. התכוונות לכוונה זו ידיעה שלא תמיד זה יהיה באותה עוצמה. בתפילה יש גם התכווננות, זה כמו מתיחות של בוקר, זה לא תמיד חווית נגיעה של עומק אבל יש כוונון. 

תפילה ליולדת/ הרבה קורי זיידלר
מתוך "אל הלב: תפילות לעת מצוא", בעריכת הרב עפר שבת בית-הלחמי, ירושלים תשס"ו.

בְּרוּכָה אַת יה
אֵם כָּל חַי
שֶמִּמֶּנִי יָצְאוּ חַיִים חֲדָשִים לָעוֹלָם.
בְּרוּכָה אַת יה
שֶבְּנִפְלָאוֹתַיִיךְ אֲנִי מתִבּוֹנֶנֶת עַכְשָיו.
מָה גָּדְלוּ מַעֲשַיִיךְ יה
מְאוֹד עָמְקוּ מַחֲשְבוֹתַיִיךְ.
בּרוּכָה אַת יה
שֶשָמַרְתְ עָלַיי בְּתִשְעַת הֲחוֹדָשִים הָאַחֲרוֹנִים.

שִמְרִי עַל בִּתִּי/בְּנִי שֶזֶּה עַתָּה
נוֹלְד/ָה
וְלַווִי אוֹתָה/וֹ כּמְוֹ שֶׁלִִוִִּית אוֹתִי.
עִזְרִי לִי לְגַדֵּל אוֹתָה/ו בְּדַרְכֵּךְ
וְהַשְרִי עָלַיי וְעָלֶיהָ/ו מֵרוּחֵךְ.
פִּרְשִי סוּכַּת שֶלְוֹמֵךְ עָלֶיהָ/ו
לְחַיִים טוֹבִים וּלְשָלוֹם
בּבְרִיאוּת הַגּוּף וְהַנֶּפֶש.
בּרוּכָה אַת יה
הַמְּחַדֶּשֶת בְּטוּבָה חַיִים בְּעוֹלָמָהּ.

מרקס: גם אני הרגשתי לאחר זמן מה געגוע לסידור וצורך בביטחון של המילים המסורתיות. אפשר לומר את המילים האלה ולחשוב בכל פעם משהו אחר. תפילות חדשות הן כמו תרגומים של שייקספיר בהמון דרכים אבל חשוב לחזור מדי פעם לשייקספיר.

קגן: השינוי בגישה שלי לסידור הוא שכבר הפסקתי לפתוח ספרים כדי לקבל על מה שאני עושה, ספרים הם השראה, בלעדיהם הייתי צריכה להתחיל דת חדשה ואני לא מוכנה להתחיל מאפס, העבר הוא שנותן את ממד העומק. חברתי שהיא רבה בבולדר שבקולורדו, השתתפה פעם בטקס תפילה במרכז לרוחניות ניאו פאגאנית, וכששאלתי אותה איך היה הטקס ענתה: זה היה נחמד. נחמד זה מתוק, אבל זה חסר שורשים ונעדר עומק. אנחנו רוצות עומק לא נחמדות, וחלק מהמחיר שנשלם על העומק, זה ההסכמה להיות בדיאלוג עם טקסט שלא מקבל אותנו. הרב זלמן שחטר-שלומי משווה את הסידור למנה חמה. יש שם תמצית שצריך להוסיף לה בעצמנו את המים החמים. 

וידר: לתת לקול הנשי במסורת גוף של אישה ממש זה מרגש, זה מים חמים. יש לזה כוח אחר, זה פותח מרחב אחר כשזה באמת קול של אישה שם, כשזו אימא שאומרת 'הבן יקיר לי אפרים'.

אך החדשנות הנשית אינה באה לידי ביטוי רק בשינוי מעמד או תוספות שונות, מקול השירה ועד לנוכחות הדמויות הנשיות בתפילה. אם הסידור הוא מנה חמה, אז יש מי שדואגות גם להוציא ממנה את המונוסודיום גלוטומאט, וזה צעד רדיקלי שמרחיק את תפילת הנשים מיכולת ההכלה האורתודוכסית. 

קגן: מה שהיה הכי חסר לי בספר 'תפילת נשים' הוא ייצוג לתפילות עכשוויות שנשים חיברו ואשר פונות לפן הנקבי של האלוהות. זה ברור שאלוהים הוא על-מגדרי אבל בדיוק בגלל זה, זה לא נכון להשתמש רק במטאפורה הגברית. לרובנו יש דימוי של אל גברי, מלך גיבור עם זקן, אך אם נבראנו בצלמו 'זכר ונקבה ברא אותם', איך מעיזים לצמצם את האל ולהתעלם מהחלק הנשי? פה ושם אומרים על האל "הרת עולם" אבל לרוב לא ניתן ביטוי בתפילה לפן הנשי של האלוהות. ואני לא מתכוונת לשכינה, לפי הקבלה לא מתפללים לשכינה פשוט כי היא פה, איתנו. אני מדברת על האם הגדולה שמעליה כפרצוף הנשי, התיאולוגיה מכירה בה אבל מתקשה להתפלל אליה. אנו מונעים מעצמנו יחסים מאד עמוקים עם הפן האימהי של האל, במקומות שאנו זקוקים בהם לתיקון, זה לא אותו הדבר לקבל מאב את החיבוק של 'הבן יקיר לי אפרים'. גם הגברים וגם הנשים צריכים את האם האלוהית המכילה והמקשיבה. 

מרקס: מארסיה פאלק, הכוהנת הגדולה של תפילת  הנשים שכתבה את הספר 'the book of blessings', יצרה מספר כינויים נשיים לאלוהות, למשל 'נברך את עין החיים' במקום 'ברכנו אבינו' המסורתי. מצד שני, צריך להיזהר גם מדוגמטיות של המגדר בתפילה, שלא נאבד לחלוטין קשר עם ה'אבינו מלכנו' מרוב תקינות פוליטית.

קגן: אבל גם כשפונים לפן הנשי של האל מתייחסים אליה כאל איכות משפיעה: מניקה, אוהבת…

אולי יש מקום שבו הפן הנשי של האל הוא כלי קיבול של התפילה שלנו? ואם כן, כיצד זה משליך על המגדר של המתפלל? הצרה עם מאות שנות פטריארכיה זה שגם הנשים אינן מכירות מודלים חלופיים לנשיות ובנקודה הזו השיחה דועכת. אני מהרהרת עימן בקול לגבי פרשנות חדשה ל'קול באישה ערווה'. המקורות היהודיים מדמים את היחסים בין הטקסט לתלמיד למעשה ארוטי ולא יפלא בעיני אם גם משפט זה הוא במקור דימוי חיובי: קול האישה הוא כערוות הדבר, הוא השער והפתח לחיבור. ייתכן שמשפט זה מעודד גברים דווקא להשתמש ביכולותיה של האישה לחבר אותם לאל ולעצמם. וגם אם לא, ברור לכולנו, שאת הקול הזה כבר אי אפשר להעלים.

דגלאס אדאמס, סנטה קלאוס והסנה הבוער

על אף שחג החנוכה אינו חג מן התורה אלא נוסף למעגל השנה היהודי כנגזרת היסטורית, במסורת הרוחנית החסידית יש לחג תפקיד קריטי. על פי תורתו של רבי נחמן מברסלב, חנוכה הוא הסיום האמיתי של התהליך שמתחיל בראש השנה, שבמהלכו אנו מתעברים ומיטהרים על מנת שנעלה כמו עוף חול מתוך האש, נפרוש כנפיים ונברא עולם חדש בתוכינו ומתוכינו החוצה. בראש השנה נקבע התדר של השנה הזו עבורי ובחנוכה אני אוכלת את הדייסה שבישלתי, לפי רבי נחמן, המדד למידת הניקוי מקארמה שהשגתי ב"סלח נא" של יום כיפור, הוא איך עובר עלי חג החנוכה.  

משה רבנו ביקש את ה"סלח נא" על חטא המרגלים שבגינו היתה בכיית החינם של העם שהפכה לבכייה לדורות והתאריך ההוא, ט' באב הפך לסמן אסונות ונחרבו בו שני בתי המקדש. רבי נחמן רואה את חטא המרגלים כחטא ראשוני ושורש כל החטאים כי בגינו בוטלה הגישה המובנת מאליה לתודעה הזו שנקראת "מקדש", המרחב האינסופי הזה שהוחזק עבורנו והזכיר לנו מי אנחנו באמת ומה אנחנו יכולים ליצור. חוסר הקבלה שלנו את עצמנו, את ייעודנו, את הארץ הזאת, זוהי ההתכחשות לחיבור, ביטול העצמי והמקום הפנימי. זה ולא אחר הוא החטא הקדמון.  

על פי רבי נחמן בזמן שבית המקדש היה קיים היינו נקיים מעוונות כי זה היה המקום שבו היינו מתנקים באופן יומיומי ועושים עבודה פנימית באמצעות הקורבן והתפילה. המקדש היה מקום שניקה אותנו מקליפות ומקארמה, כי מהותו הפנימית האלוהית של האדם לא יכולה לשאת את הדברים הללו בכלל והיא חייבת ניקוי יומיומי. חלקנו עושים זאת כיום באמצעות מדיטציה ועבודות פנימיות אחרות. חנוכה, אם כן, עבור רבי נחמן, היא חג שבו אנו עושים חנוכת בית לבית המקדש שנוצר כתודעה בתוך כל אחד מאיתנו, כתוצאה מהתהליך שעברנו מאז ראש השנה. ביום כיפור נכנסים לקודש הקודשים של המקדש וגם של הנפש, אז אם היית שם בכיפור, מגיע לך לחנוך את הבית הפנימי שיצרת. אתה מתפתח ונוצר בך מקום פנימי שבו אתה לא זקוק עוד לבורא חיצוני כי הבורא הוא בך ואתה בורא את מציאותך, סולח לך ולאחרים ומתמיר את עצמך. 

מהפירות של כל זאת אתה נהנה בחנוכה. אלו הן מתנות חג המולד שלך לעצמך. אני חושבת שלא במקרה גם הנוצרים הדביקו את חג לידת ישו בדיוק על התקופה הזו, גם הם חשו באנרגיית הלידה מחדש בתוך האדם. לפעמים נדמה לי שכל המנהגים הדתיים כשלעצמם הם קליפה חיצונית נטולת הקשר שנותרה כתוצאה מייבושו של קסם עמוק מאד, אמת אוניברסלית אנרגטית שמעבר לכל דת ופרקטיס. והתמזל מזלנו שישנן תורות חסידיות וקבליות שחושפות את הקשרים הללו עבורנו, שפותחות את התורה כקידוד עתיק להוראות עבודה אנרגטית עצמית. הזוהר כינה את זה נשמת דנשמת דתורה שתיחשף ותבקע מתוכה לעתיד לבוא. היא כבר שם, צריך רק שינוי פרספקטיבה קל, דרש עמוק שפותח אחרת את המטאפורות. ויש פרשנים חסידיים שכאשר קוראים אותם, חשים שהכל כבר כאן. כאילו הם דיברו אל הדור שלנו ובשפה שלנו מלכתחילה.

42 כנר לרגלי

דגלאס אדאמס היה בנאדם די מחובר ל"force". המספר 42 שהוא כנראה התשובה לשאלתו של בוב דילן "בכמה דרכים על האדם ללכת?", מצוי גם בתורה. התורה מתחילה באות בית ונגמרת באות למד הן לב ול"ב נתיבות חכמה, כאשר נוהגים להוסיף לזה את כלי ההיגוי, 10 הספירות או עשרת המאמרות. בפרשת מסעי יש 42 מסעות של בני ישראל, שעל כל אחד מהם כתוב "ויסעו ויחנו". חנוכה יוצא בכ"ה בכסלו  ורבי נחמן קורא את שם החג כ"חנו בכ"ה כסלו". התחנה הכ"ה, ה-25 במספר, בפרשת מסעי היא חשמונה, כרמז לחשמונאים והיא מרמזת על מקומו המיוחד של חנוכה בדרך הרוחנית שלנו. עוד לפי רבי נחמן, כסלו הוא ראשי תיבות "וירא ה' כי סר לראות" שנאמר על משה שסר לראות את הסנה הבוער. רבי נחמן דורש מכאן שסר זה כמו צר, סר וזועף, אדם שלא יכול לסבול סבל וראה בצרתם של ישראל וסר הצידה כדי להתערב. 

מורי אברהם שלימד אותנו טקסט זה לקראת חנוכה הוסיף: מי שרואה צרה וממשיך בחייו ולא סר לראות, מי שלא מקשיב לאותות וסימנים בחייו ומסתובב רדום ומפספס את דרכו, מי שאין בו את הסקרנות של סר לראות ומעדיף להמשיך בנוחותו והרגליו במקום להתפתח – אנשים אלו לעולם לא יגיעו לבחינת חנוכה. חודש כסלו זה זמן שאדם מסוגל להרים ראש מבוץ היומיום ולראות איפה הוא צובר עוונות, איפה יוצר שליליות כלפי עצמו עולמו ואלוהיו. מי שיעשה צעד זה יכנס למקדש ויזכה לסליחה וחנוכת בית, יתנקה מבפנים, כי זה כבר לא תלוי בבית מקדש פיזי, אלא בזה הפנימי שאנו יוצרים בעזרת אורות החנוכיה, המסמלת את מנורת המקדש ונשמתינו הפנימית. כל הנרות הללו מסמלים גם את כל הדרכים בהם נלך ונדמה לי שמספרם הכולל מגיע גם כן לסביבות ה-42 לערך.

בתלמוד מופיע עניין חנוכה במסכת שבת כאשר עוסקים ב"במה מדליקין". הדיון מתגלגל איכשהוא לנר חנוכה ונשאלת שאלה האם רגע קיום המצווה הוא בהדלקת הנר או בהנחתו בחנוכיה? רבי מרדכי יוסף לניר מאישביץ, פרשן חסידי נועז ומקורי, קורא את עומק השאלה הזו קצת אחרת, בספרו "מיי השילוח": הנחה מלשון הנחיה, כללים והנחיות קבועות של איך צריך לנהוג בכל רגע; הדלקה מסמלת את האור המיוחד שמאיר לנו האל בכל פרט ומעשה בזמן הווה באופן המתאים לי ורק לי. הוא מקביל זאת לפסוק "דבר ה' נר לרגלי ואור לנתיבתי", הכללים נותנים את האור הכללי בדרכנו אך לכל מצב יש את תורתו המיוחדת, בכל רגע יש שם שיעור אישי ולחישה ייחודית עבורנו מהאל הפנימי, כנר לרגלינו. התקבעות לכלל ללא כל הקשבה של ממש להווה ולפנימיותך הופכת טפל לעיקר. יש מצבים שבהם להתפס לחוקים זו בריחה מייעודך ומקריאתו של הרגע ויש בכך פספוס גדול, לפי הרבי מאישביץ. 

מעניין שההלכה היהודית מסמלת את כללי האצבע הקבועים הללו ודווקא היא פוסקת שהמצווה היא בהדלקה ולכן אנו מברכים על הדלקת הנרות ולא על הנחתם. דווקא ההלכה קובעת לפי פרשנות זו שיש מצבים שבהם אתה מצווה להתעלם מהכללים ולהביא את המסר הייחודי שלך בדרכך בזמן הווה. ועוד בעניני רגל, שואלת הגמרא: עד מתי מותר להדליק נר חנוכה? ומשיבה "עד שתכלה רגל מהשוק". על פי הפשט מדובר בשעות הערב עד שאחרון האנשים יסתובבו בחוץ. אך החסידים מפרשים רגל מלשון הרגל, עד שתניח בצד את הכללים וההרגלים המכאניים שמונעים ממך להיות רגיש לרגע, ותכנס למקום הזה של ההקשבה לדבר ה' שהוא נר לרגלך. 

נר חנוכה, לפי הרבי מאישביץ, מלמד אותנו לבקש את הבינה הפנימית של סוד ההדלקה, בתקופה החשוכה ביותר בשנה,  כשידם של כללי האצבע הגדולים לא תמיד משגת, אנו זקוקים לנר הקטן של נשמתנו כנר לרגלנו, שיאיר לנו את הדרך הנכונה לי ורק לי בכל רגע ורגע. 

אז שיהיה לכם חנוכה מדליק.

פרשת השבוע שלי – טור חדש בנרג'

קוראים יקרים, היום פצחתי במסורת חדשה שתמשך שנה. בשנה שעברה עברתי על כל פרשות השבוע כחלק מהמחוייבויות שלי בתוכנית ההסמכה לרבנות, ותיעדתי את הלימוד שלי בבלוג "התורה ואני".
 
השנה אני מפרסמת לקהל הרחב בכל יום שישי טור קצר ואישי על פרשת השבוע, בערוץ הניו אייג' של אתר מעריב ברשת. לפני כשעה עלה לאוויר הטור הראשון, אתם מוזמנים לקרוא ולעקוב מדי יום שישי.
 

שנת יבבה תהיה לכם

שתהיה לכם שנה טובה, שנה של התחדשות, הגשמת חלומות, אושר… מה זה החרטא הזה? א' תשרי הבא עלינו לטובה הערב הוא אינו ראשית השנה היהודית בכלל, אלא החודש השביעי בה. וכל הראש של דג ותפוח בדבש זה מנהגים ולא מצוות מן התורה. ראש השנה בתורה הוא בעצם יום זיכרון (שבתון-זכרון, ויקרא כג') והמצווה היחידה הקשורה ביום הזה היא מצוות התקיעה בשופר בבחינת "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר,כט). מצווה היא לשמוע תקיעת שופר בראש השנה, השופר אינו שייך ליום כיפור כמו שרבים חושבים, תקיעת מוצאי יום כיפור גם היא מנהג בלבד. מסורות מאוחרות למקרא הופכות את ראש השנה ליום הדין שבו אנו עומדים בפני הקב"ה, אבל אנחנו ננסה להיצמד למסלול נפשי מסוים שאנו נשלחים אליו בפשטות דרך הפשט המקראי, כדי להבין מה נדרש מאיתנו באמת במסורת הרוחנית של ראש השנה.

אונקלוס מתרגם את "יום תרועה יהיה לכם כ"יום יבבה יהיה לכם". יום של בכי. קול תרועת השופר הוא קול של בכי, איך התרגום מגיע לרעיון הזה? המילה "יבבה" מופיעה במקום אחד בלבד במקרא, בספר שופטים פרק ה', "ותייבב אם סיסרא". סיסרא הוא דמות הרשע של ספר שופטים, מלך נוכרי אכזרי שלבסוף נהרג, תודה לאל. והנה, אימא של המלך מביטה בחלון, מחכה שבנה האהוב יחזור הביתה והוא "בושש לבוא". היא קולטת שהוא כבר לא יבוא ופורצת בבכי היבבה. הסיבה לשלושת הסטים השונים של תקיעה בשופר שמורכבים מסדר שונה של תקיעות ושברים, נובעת מויכוח תלמודי על הניסיון לחקות את צורת הבכי המדויקת של אם ססרא (מסכת ראש השנה דף לג לא). 

שופר היא המצווה היחידה בעולם התלמודי שנקראת "מבפנים" (מסכת ראש השנה דף כו עמ' א), המשמעות של בפנים היא מתוך קודש הקודשים ממש, המקום שנכנסים אליו רק ביום כיפור, פיזית במקדש אך גם פיזית במקדשה של הנשמה שלנו, בגוף. אז אתם חייבים להודות שזה קצת ביזאר, לבסס ריטואל יהודי מרכזי ורגיש כל כך על הבכי של אימא של איזה "היטלר" מימי המקרא. מה יש בבכי הזה שמנתק אותו מההקשר ומעלה אותו לדרגה כה ראויה לחיקוי? מה העניין עם בכי בכלל?

בית המקדש מייצג בתודעה המיסטית של הקבלה מצב של נון-דואליות, מצב תודעה של הארה. מיד לאחר חורבן בית המקדש, המסורת היהודית איבדה את הקשר למקום הזה ונתקעה בעולם הדואלי של ההלכה, כאשר פה ושם בתלמוד יוצא לו איזה צדיק אזוטרי לשוטט בדרכים, לבקש לו את התודעה הזו בין חורבות ירושלים. בטקסט תלמודי שנכתב מיד אחרי החורבן נאמר: "כל השערים ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו" (בבא מציעא דף נט עמ' א). כאשר הגישה לתודעת המקדש נלקחה מאיתנו, מתחילה מערכת רבנית מצוותית הלכתית וכל השערים להארה רוחנית ננעלו, כבר אי אפשר להיות "בפנים", תמה התקופה השאמאנית של זיווג עם השכינה, כרובי המקדש וכל זה. עכשיו פשוט תשמרו שבת וכשרות ואין עוד לאן להגיע. 

למעט שער אחד שעדיין פתוח, שער הדמעות. יש להן כוח להפוך את הנפש, להעיר את אדם ולעקוף את כל השערים. דמעות הן טכניקה מיסטית מרכזית אצל מקובלים והנושא מפותח מאד בתורתו של הרב חיים ויטל. עידן הנאורות הביא עימו זלזול בעולמו הרגשי של האדם, עולם שאינו רציונאלי, אך הנביאים והמקובלים ידעו להשתמש בעולם הרגש כנתיב פנימי להארה. הריטואלים העיבריים בנויים על סוג של פסיכודרמה, "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" ולספר ביציאת מצרים כל שנה. לחוות את זה. לא כקתרזיס, כסיפור שמזדהים עימו, אלא ממש לעבור את זה בפנים. אז מהו נתיב הבכי המוצע לנו כריטואל פנימי בראש השנה?

תיקון הבכי

אם תפתחו את מחזור ראש השנה עכשיו, אחרי הקריאה הזו, תוכלו להבחין בדפוס שאף אחד מחכמינו לא נתן עליו את הדעת באלפיים השנה האחרונות, שהרב מרדכי גפני הצביע עליו לראשונה כחלק ממחקרו על החסידות: כל הקטעים שנבחרו בקריאת ראש השנה ובהפטרה לימי החג, עוסקים בבכי! הגר וישמעאל בוכים במדבר וחנה העקרה בוכה בהפטרה. עלי הכהן שאינו מזהה את עומקו וכוחו של בכי זה ובטוח שחנה שיכורה מודח זמן קצר אחר כך, כמסר ברור שאדם אשר אינו מכיר את כוח ההתמרה של הבכי ומזהה סוג בכי זה, אינו ראוי להנהגה. בהפטרת היום הבא יש לנו את רחל שמבכה על בניה ויש עוד. העולם ההלכתי שבוי בקונספציה הפטריארכאלית של יום הדין ולא שם לב שבכל הטקסטים של ראש השנה יש נשים שבוכות עבור הדור הבא. 

מעניין לציין שתיאור יום הגאולה וההארה הגדול של ישראל בירמיהו, המופיע בהפטרה זו, הוא: "בבכי יבואו ובתחנונים אוליכם על נחלי מים בדרך ישר". הרבי נחמן מברסלב נהג לומר שכל החיים הם "תיקון הבכי". לאחר חטא המרגלים במקרא, בני ישראל בכו בכיית חינם ולכן קיבלו נתיב רוחני של בכייה לדורות. ללמוד לבכות ממקום אחר. ישנם שלושה סוגים של בכי: בכי טרום-פרסונלי, ללא מודעות, כמו בכי של תינוק. בכי פרסונלי, שזה עיקר סוגי הבכי שאנחנו מכירים, הנובעים מנגיעה ברגש עמוק של עצב או שמחה בתוכנו וקשור לאירועים שמפעילים אותנו בחיינו. ויש בכי טרנס-פרסונאלי, בכי של הארה, של השתתפות בצער השכינה והכרת כוחה האמיתי והעמוק של הדמעה. הבכי האישי משמש נתיב מעבר לבכי הפוסט-אישי ואפשר רק על זה ללמוד קורס שלם בחסידות. 

אבל אנחנו נקנח בסגירת המעגל של אם ססרא ומשמעות בכי ראש השנה. כל השנה אנו חיים את המסכות שלנו שאנו מזוהים איתן. אדם מזוהה עם העבודה שלו או המפלגה שלו והרבה מאד מאיתנו מזוהים דרך בני הזוג או הילדים שלנו, זהות אשתו-של או זהות של אימא, שהעצמי החי מאחוריה נשחק. לאם ססרא שלנו קוראים… אם סיסרא. אין לה שם. ושם, במסורת היהודית הוא זהות עצמי ייחודי וניצוץ אלוהי, השם כשם השם. טקס השופר משחזר רגע מסוים בחייה של אם ססרא, הקולטת שהבן שלה שדרכו הבנתה את זהותה איננו עוד. "ונשקפה בעד החלון", רואה את ההשתקפות של עצמה, ומבינה שה"אובייקט המעברי" הזה בלשונו של ויניקוט, התחליף לקשר הבלתי אמצעי עם העצמי ועם האל, איננו עוד. הכאב באבדן ילד כרוך בכאב של אובדן הזהות שלך. 

שופר הוא כלי שאמאני של בכי ומטרתו לזעזע את שערי שמיים ושערי האישיות, כדי שכל אחד מאיתנו יסיר את המסכות האלה. הבכי הוא דרך לטהר, לקלוף קליפות, להיות מוכן לעמוד מול הראי ולהגיד שהחיים שלי זה בלוף ושיקרתי, אני לא חיה את הסיפור שלי ובניתי מנגנונים ליצור לעצמי אשליה שאני בסיפור שלי. זה בכי שמתיר את המבוכה (אותו שורש) של מי אני ומה אני. וזוהי משמעות "יום הזכרון", להיזכר מי אני.

ראש השנה מתקיים ביום מולד הירח, יום חשוך. הוא תמונת הראי של א' ניסן, תחילת השנה העברית המתקיימת בירח מלא, והוא הזמנה לתוך החשכה של הנפש, חשכת טרום הבריאה. ראש השנה בחינת ראש השינוי. ומהו סוד השינוי? השינון. החזרתיות, התרגול, השיבה למקום הזה מדי שנה, מעומק השינון מגיע השינוי. ולפעמים צריך להגיע לבכי מהסוג העמוק והמטלטל והכואב הזה כדי להחליט על/לחוות שינוי של ממש. היום הזה מאפשר לנו נגיעה עם המקום העמוק ביותר טרום הבריאה שנמצא בשכבות הזמן הספיראלי שמתחתיו, ממש הערב. על פי האר"י, בראש השנה כל העולם חוזר לקדמותו, למצב לפני הבריאה, ומתקבלת מחדש החלטה האם לברוא את העולם. כל דבר שנמצא בסיפור שלו ועל הדרך שלו נברא מחדש, אבל מי שלא בסיפור שלו מפר את החוזה שלו עם הקוסמוס ולא נברא מחדש. 

הכוונה אינה שהוא מת השנה חלילה, אלא שהוא לא מקבל אנרגיה חדשה בבריאה הנוכחית. הוא נשאר "תקוע" עוד שנה. החיים בסיפור שלי כוללות טעויות רבות אבל טעויות שהן בתוך הסיפור וחלק ממנו. אם היו אומרים לכם שיש לכם עוד שנה לחיות מה הייתם עושים בה? אם מה שהייתם עושים בה די דומה למה שתעשו השנה,  אין לכם ממה לחשוש. הפחד שלנו אינו באמת מהמוות, אלא מכך שלא חיינו. היעזרו בבכי של ראש השנה כדי לנתץ את הפסילים בנפשכם. מה שאני מאחלת לכולנו הערב הוא שנהיה יותר עצמנו השנה.

ונסיים בסיפור חסידי, על הרבי רב זושא החביב עלי, שמספרים כי בכה בכי תמרורים לפני מותו, וכשנשאל מדוע, השיב: "חשבתי על זה שאם אעלה השמיימה, וישאלו אותי: זושא, למה לא היית משה רבנו? או שמואל הנביא? או רבי עקיבא? יש לי הרבה תירוצים. לא היה לי את האינטואיציה שלהם, השכל, התנאים, הפרנסה… אבל אני יודע שלא זאת ישאלו אותי. הם ישאלו אותי: זושא, למה לא היית זושא??? ועל כך אין לי תשובה".

 

.skype_tb_injection {
font-family: Tahoma, Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 11px; font-style: bold; font-weight: bold;
border: 0; margin: 0px 0px 0px 0px; padding: 0px 0px 0px 0px; line-height: normal;
vertical-align:top; text-indent:0; color:#333333; cursor:hand;
background:transparent none no-repeat scroll 0px 0px; height:15px; white-space: nowrap;
}
.skype_tb_injectionIn {
font-family: Tahoma, Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 11px; font-style: bold; font-weight: bold;
border: 0; margin: 0px 0px 0px 0px; padding: 0px 0px 0px 0px; line-height: normal;
vertical-align:middle; text-indent:0; color:#333333; cursor:hand;
background:transparent url(C:\Program Files\Skype\toolbars\Skype for Internet Explorer\inactive_m.compat.gif) repeat-x scroll 0px 0px; height:15px; position: relative; top: -1px;
}
.skype_tb_injectionInAct {
font-family: Tahoma, Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 11px; font-style: bold; font-weight: bold;
border: 0; margin: 0px 0px 0px 0px; padding: 0px 0px 0px 0px; line-height: normal;
vertical-align:middle; text-indent:0; border-width:normal; color:#333333; cursor:hand;
background:transparent url(C:\Program Files\Skype\toolbars\Skype for Internet Explorer\active_m.compat.gif) repeat-x scroll 0px 0px; height:15px; position: relative; top: -1px;
}
.skype_tb_table {
font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 9px; font-style: normal; font-weight: normal;
border: 0; margin: 0px 0px 0px 0px; padding: 0px 0px 0px 0px; line-height: normal;
vertical-align: top; background-position: 0 0; text-indent:0; border-width:thin; cursor:hand;
background-repeat:no-repeat;
}
.skype_tb_tr {
font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 9px; font-style: normal; font-weight: normal;
background:background-image; padding: 0px 0px 0px 0px; margin: 0px 0px 0px 0px; line-height: normal; vertical-align: top;
border: 0; line-height: normal; vertical-align: middle; border-width:thin; text-indent:0; cursor:hand;
background-repeat:no-repeat;
}
.skype_tb_td {
font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 11px; font-style: bold; font-weight: bold;
background:background-image; padding: 0px 0px 0px 0px; margin: 0px 0px 0px 0px; line-height: normal;
vertical-align: middle; border: 0; background-position: 0 0; text-indent:0; border-width:thin; color:black; cursor:hand;
background-repeat:no-repeat;
}
.skype_tb_link,.skype_tb_link:link,.skype_tb_link:visited {
font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 9px; font-style: normal; font-weight: normal;
color: #003366; text-decoration: underline; background:background-image;
}
.skype_tb_link:hover,.skype_tb_link:active {
color: #FF0000; background:background-image; font-style: normal; font-weight: normal;
font-family: Verdana, Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: 9px;
}
.skype_tb_img { border:0; margin:0px 0px 0px 0px; padding:0px 0px 0px 0px; line-height:normal; position:relative; top:2px; }
.skype_tb_hidimg { visibility:hidden;position:absolute;left:0px;top:0px; }

אסתר, ניטשה, סאראמאגו והזקפה של האל

* פוסט זה פורסם לכבוד פורים בשנה שעברה והנה הגענו שוב לאותו מקום במחזור הזמן היהודי, אז לטובת מי שלא היה עימנו אז ומי שסתם רוצה להיזכר, זה נערך קצת עם כמה תוספות. 

מגילת אסתר היא סיפור, מיתוס. לכאורה לא ברור מדוע זה כל כך חשוב שהיא תהיה באוגדן המקראי הראשי. מה גם שמדובר במגילה היחידה ששם האל לא מופיע בה אפילו פעם אחת, הוא אינו שחקן ראשי ואינו צד בה. יותר מכך, התפקיד הראשי שייך לאישה, משהו די נדיר במקרא. על פי חז"לנו וע"פ קבלת האר"י מדובר באחד הכתבים החשובים והעמוקים ביותר במקרא, כשהוא נקרא על פי רובד הסוד שלו.

שם האל אינו מופיע מפורשות במגילה אך חז"ל טוענים שהוא נמצא בה. ובכל פעם שנאמר "המלך" הכוונה אליו ולא לאחשוורוש. חשיבותו של סיפור המגילה ע"פ האר"י הוא בתיקון חטא עץ הדעת. מרדכי הוא גלגולה של נשמת האדם הראשון, אסתר היא חווה וגם ייצוג השכינה, הפן הנקבי של האל והמן הוא גלגולה של אנרגיית הנחש, הסטרא אחרא, הקליפה.  

אדם ראשון היה אנדרוגנוס ("זכר ונקבה ברא אותם"). כשהפן הזכרי והנקבי היו גב אל גב הם היו בגלות. האל הפיל עליהם תרדמה על מנת לנסר אותם ולהביאם שוב פנים אל פנים, זהו מצב הזיווג. המדובר בעיקרון שחוזר על עצמו באופן מיתי בחיינו, מקום שבו אנו מחוברים אבל לא באופן מובחן, ממקום של תוהו, גורר אחריו נפרדות וגלות, שהיא ירידה לצורך עליה, לצורך הסתובבות לאחדות ממקום אחר, הוא הזיווג פנים אל פנים. מצב התרדמה הדרוש ל"ניתוח" הזה ברמה ההיסטורית מסמל מצבים חשוכים של העם היהודי שאנו מרגישים שהאל אינו עימנו. האר"י חושב שהמן היה סוג של אסטרולוג רוחני עוצמתי שהפיל פור וידע לזהות שהאל של עם זה ישן (ולכן הפסוק "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד"). 

הוא חשב להקדים את האל בניסור ולהפוך את כל הח'ברייה לנסורת. אך הסוד והלקח הוא הוא שהאל אף פעם לא באמת ישן. פן ממנו תמיד כאן בהסתר. הפעם, באסתר. הפן הנקבי אינו נרדם, השכינה מלווה אותנו ותעיר את הפן הזכרי לגאול אותנו. ניטשה חשב שאלוהים מת. בקבלה מדברים על כך שהוא מנמנם, וגם זה רק ברמת התודעה של אלוהות הזעיר-אנפין. והתרדמה, להזכירכם, היא לצורך ניתוח שנצא ממנו מחוזקים.

כמו בחטא עץ הדעת, הפן הזכרי נרדם והפן הנקבי נותר ער ומשוחח עם הנחש. המוטיב הזה חוזר במערכת היחסים של האל והשכינה וכן בצלמם ובדמותם גם אצל אבותינו, לפן הנקבי תמיד יש מערכת יחסים כלשהי עם אותו "צד אחר". גם אברהם וגם יצחק לא סיפרו שהם נשואים ונתנו נשותיהם למלכים מקומיים.

בשפה הקבלית, רק האנרגיה הנקבית מסוגלת לרדת לעומקה של הקליפה ולגאול את ניצוץ הפרי, להשיבו לאלוהות. זה מזכיר קצת את "על העיוורון" של סאראמאגו, יש כאן יסוד מאד מעניין של האנרגיה הנשית, שהתיקון נמצא דווקא בידה בזמנים הקשים. שימו לב שלאסתר הייתה מערכת יחסים מורכבת גם עם המלך, גם עם המן וגם עם מרדכי והיא בהחלט ניווטה את העניינים. האמנם זהו הסוד הנשי והסיבה שהיסוד הגברי כה חושש ממנו? שנאבד את הגבול הדק בין לתמרן את הנחש לבין "השיאני ואוכל"? בין ארוס לארס?

האר"י והזוהר חזקים בדימויים מעולם הזיווג והסוד המיוחד של פורים הוא שהמודעות נמצאת אצל האישה ואותה אנרגיית יסוד שהיא מעוררת היא כאיברו הזקור של האל שכולנו יכולים אז לגעת בו. נשבעת לכם, זה במקור. "יסוד דאבא" קורא לזה האר"י ומדובר בחידוש הבריאה ומקור הזרע, כוח מתמיר שמעבר לדואליות. יסוד זה יכול להתגלות רק דרך הנקבה וזה הגילוי המקודש של פורים. למי שמתעניין במכאניקה של איך זה קורה, כשרמת תודעה גבוהה יותר של אלוהות (ספירת חכמה, "האבא") מתלבשת בתוך ה"בת" השכינה/מלכות, כאשר הבן (היסוד/זעיר אנפין) ישן, מוזמן לקרוא ב"פרי עץ חיים" שער ר"ח של האר"י. כמובן שהתיאורים פה הם סימבוליקה מיתית, לא צריך לקחת את ה"זקפה" הזו כפשוטה…

מגילת הסתר

ישנם מדרשים הסבורים כי מרדכי היה הרבה יותר מדוד עבור אסתר. הדרמה הגדולה של אסתר היא חייה הכפולים: כמלכה בארמון זר (או אם תרצו גם שכינה בארמון האל) וכחווה עבור מרדכי. בגמרא נאמר שהייתה שוכבת עם המלך, טובלת במקווה ושוכבת עם מרדכי. השם אסתר הוא שם זר, פרסי. שמה המקורי היה הדסה. אסתר זה מלשון הסתר, שכן היא השכינה, האלוהות בהסתר שמלווה אותנו, הפן הנקבי שעומל עבורנו גם כשהפן הזכרי רדום וזמנים קשים מתרחשים עלינו. אסתר קרוב גם לאשתאהאר, האלה המיתולוגית שתפקידה לרדת לשאול ולגאול את מרדוך האל הזכרי שכבר מת, ועליה להולידו מחדש באופן עונתי (מרדוך=מדרכי? ואז המלך=המולך? יש קשרים בין המיתוס השומרי העתיק למגילה הזו). שוב, הצד הנקבי של האלוהות שיורד בהסתר לגאול ניצוצות.

כשכתוב "ותלבש אסתר מלכות" זה המקום שבו הזיווג הגואל מתרחש. לא בגדי מלכות הם אלא ספירת מלכות, אנרגיית השכינה. היא מחכה למלך בחרדה בחצרו ונוגעת בשרביטו, הסמל הפאלי, ספירת יסוד שדרכה השפע זורם למלכות על פי קבלת הספירות. "ובלילה ההוא נדדה שנת המלך" – זוהי נקודת המפנה, הפן הזכרי של האל התעורר מלמטה, ע"י השכינה. 

חטא עץ הדעת הפך את יסודות החיובי והשלילי החיוניים להיווצרות התנועה והבריאה ממש כמו בחשמל, ל"טוב" ו"רע". גם לניטשה הייתה טענה דומה על מצב טבעי של חיובי ושלילי שאינם טוב ורע אך הוא הלך עם זה לכיוון אחר לגמרי של מוסר עבדים. "המלך", האל, הוא פסיבי. הוא מעבר לדואליות של טוב ורע ולכן שני הכוחות משפיעים עליו ומוצאים אצלו מקום. האלוהות שמעבר לדואליות היא ריק ותלוי במה אנחנו מזינים אותו. כאן, שני הצדדים לוחמים על חסדיו.

העם היהודי הפך עבד לכסף והמן הוא הנחש המכיש אותנו וגורם לנו לאבדן החומר, הרע שבהיפוך אותיות מעורר אותנו. המפגש של המן ומרדכי הוא גלגול של המפגש בין שאול לאגג העמלקי ברמה האנרגטית. האמונה היא שמרדכי הוא נכד שאול משבט בנימין והמן הוא צאצא עמלק. כשהורגים את כל עשרת בני המן, אלו בעצם עשר הספירות של הצל, הקליפות. אומרים שהעץ הענקי המיוחד שעליו נתלה המן הוא באופן מטפורי עץ הדעת. הקשר להמן גם נרמז בבראשית: "המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת?"

כל סיפור פורים מתרחש בעצם בחג הפסח ולכן הוא נתפש כעוד רובד של יציאת מצרים. אסתר היא כמשה שניגשת לאחשוורוש כלפרעה. במצרים נגאלנו ע"י הצד הזכרי של האלוהות ובפורים ע"י הצד הנקבי. חשיבות סיפור המגילה הוא כסיפור גאולה דרך החושך, זו מודעות המבטלת ומתקנת את חטא עץ הדעת טוב ורע ומבטלת את הדואליות בין המן למרדכי. בגלל זה ישנה מצווה להשתכר עד דלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי, עד לאיחוד שמעבר לדואליות.

פורים הוא ההפך מכיפור, זה אותו מקום אנרגטי בזמן הספיראלי, שאנחנו מגיעים אליו במחזור החגים שלנו, הפעם מתוך שמחה. לפיכך, ע"פ חז"ל בימות המשיח כל החגים יבוטלו ורק פורים ויום הכיפורים יישארו. 

פורים שמח!

סוד הנחש על פי כרמל

בחודשים האחרונים כל תלמיד בבית המדרש שלנו התבקש לבחור נושא במקרא ולהציגו תוך הבאת דרש מקורי, חידוש תורה משלו. אני שמרתי להם את הפצצה הסקסית שלי לשיעור האחרון, לקינוח. וזה מה שאמרתי…

אחד הדברים המרתקים בעיני במיסטיקה היהודית הוא שמתקיים בה פרדוכס מדהים של אקזיסטנציאליזם דתי. איך אפשר להיות רב ולחשוב כמו ניטשה? תתפלאו. אני לא אכנס לזה כרגע כי יש עכשיו תופעה שלמה של אקזיסטנציאליזם רוחני שאני מאד בעדה ואני אספר על זה בהזדמנות אחרת, אבל הבסיס לסוד הנחש שלי בא מכאן ולכן אסביר את נקודת המוצא. לפי הקבלה אפשר לקרוא את התורה בכמה וכמה רמות. אחת הרמות הללו, שנרמזת בזוהר אך ברורה יותר בכתבי האר"י, היא ברמת הגוף.

האלוהות אינה ישות טרנסנדנטלית אלא האני האמיתי שלנו, קוד המקור והקול הפנימי הזך ביותר בקרבנו. כל הכוחות הפועלים ביקום, כל סיפורי התנ"ך, הכול קורה בתוך הגוף שלנו, אין דבר מחוצה לנו. כך מפרשים האקזיסטנציאליסטים את "אני אדוני אלוהיך" עם דגש על האני. מיותר לציין שמשיח השקר שבתאי צבי עשה מזה מטעמים. 

ברמה זו, בריאת אדם וחווה אינה בריאת העולם אלא בריאת הזכר והנקבה הקוסמיים, בריאתן של אנרגיות אלו כמהויות. ומאז חטא גן העדן האלוהות שבה והתחלקה לממד נמוך יותר ויותר. גם סיפורי האבות שלנו לאו דווקא קרו במציאות פיזית, הם מיתולוגיה למאבק שמתחולל בתוכנו. בתוך הגוף הזה מתחולל היקום כולו כי אדם הוא עולם ומלואו, וזו משמעות בצלמנו ובדמותנו, כשהתורה היא פשוט תורת חיים, הנחיות לעבודה פנימית של תיקון. אצל האר"י כל סיפורי בראשית הם צפנים לרמות אנרגטיות וכל האבות מייצגים ספירות, הכול זה גלגולי ומאבקי אנרגיה והיום ניתן לראות את האנרגיות שהם מייצגים בגוף האדם – יעקב הוא תפארת, הלב, ומשה הוא מוח הדעת, ופרעה זה העורף וכדומה. 

האר"י מתרגם את כל התנ"ך לרמת הגוף ומפרשים אקזיסטנציאליסטיים אזוטריים כמו רבי מרדכי יוסף מאישביץ הולכים עם זה עוד יותר רחוק, אבל אף אחד מהם לא נכנס לסוד הנחש. אם כל דבר ודבר מתורגם לגוף אז איפה הנחש הקדמוני היום בגוף שלנו ומה מייצג אותו? באילו יחסים הוא נמצא עם שאר האנרגיות? לזה יש לי תשובה מקורית שאתם מאד תאהבו והיא תראה לכם בהתחלה מצחיקה ומטורפת אך אט אט אדרוש ואוכיח אותה ממקורותינו..

פצצה מס' 1: הנחש הוא אבר המין הגברי 


 בואו נתחיל בזה שידידנו נראה בדיוק כמו נחש קטן (ולא פעם גם מתנהג ככה). חשבו על מערכת היחסים המרתקת בשילוש הקדוש הזה – אישה, גבר ונחש – האין היא דומה כל כך למערכת היחסים של אישה, גבר ופין? רוב הגברים מתייחסים לאבר מינם כישות נפרדת והישות הזו בהחלט מנהלת מערכת יחסים נפרדת עם האישה שמולו.

כל מי שפגשה כמה וכמה נחשים קטנים בחייה יודעת לספר, שיש להם אופי משלהם והם הרבה יותר דומים לבני מינם מאשר לאדם שהם מחוברים אליו. תודעת האדם יכולה להיות במצב שינה אך הנחש כבר מחפש להתקשקש עם חווה…  

הנחש הוא דימוי דואלי: נחש הוא גם משיח בגימטריה. הוא היצר הרע אך גם היצירתיות והדחף לתנועה שמעוררת מודעות כתוצאה מההכשה. ומי יותר מתאים לשמש נחש מאשר אותו אבר שובב שגם נכנע מהר מדי לתאוותו העיוורת אך גם יכול לבוא בקדושה וליצור חיים?

לפי הדרש שלי, בשלב העונש אחרי חטא גן העדן, האדם והנחש קיבלו עונש משותף: לעד הם ישכנו באותו עולם / באותו הגוף ותהיה ביניהם מערכת יחסים מורכבת. "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" – הוא יגנוב לך את תשומת הלב מהראש ויוריד לך את הדם לאזור החלציים, ימשוך אותך להיות עבד עיוור לתאוות שלך, תמיד יעקב אותך מלשון עקב. ואתה, תתחיל את חייך בלהוריד לו את הראש באופן סמלי בטקסט ברית המילה, תנסה לחבר אותו ללב ולראש ולכבוש את יצרך. 

עד עכשיו הכול נראה סופר הגיוני, אבל איך רואים שגם הקבלה מכוונת לשם, רק לא אומרת זאת במפורש ובבוטות? אז נתחיל בפרשת בלק, פרשת השבוע שעבר, שם בלעם בן בעור, הקוסם הגדול שמייצג את אנרגיית משה אך מצד החושך, מכונה "הגבר סתום העין". בזוהר של פרשת בלק מגיעים לאיזו מטאפורה מינית בהקשר הזה, שבה אבר המין הגברי מכונה "הנחש סתום העין". Say no more.

בעבר דיברנו כאן על מאבק יעקב והמלאך, כשהמלאך משול לנציגו של נחש קדמוני, ויעקב הוכש על ידו באזור החלציים ליד אברי המין. אז למדנו כי הרגע הזה הוא הרגע שבו הוכנסה במיניות הדואליות, היא הפכה למקום שדרכו אפשר לגעת ברגשות הכי נמוכים והכי נשגבים, תלוי למה עוד מחוברים, תלוי איך עושים זאת. וכשדיברנו כאן על סולם יעקב למדנו את הפרשנות הפאלית הקשורה בו ודרשנו כי כשהסולם זקוף ומחובר ללב ולספירות האחרות, יש קדושה, אך כשהסולם עקום והמין מנוכר ומנותק מהקדושה, מהלב ומהראש, נכנסת שם אנרגיה טמאה, ותוספת שלי: אזי הפין יתפקד כנחש. במקומות רבים ספר הזוהר הולך עם פרויד לדימוי פאלי של הנחש, אבל בואו נעמיק מעבר לכך.

באחד מכתביו של רבי משה די ליאון שבאקדמיה מאמינים שהוא מחבר הזוהר, נאמר "וראה יעקב כי הערלה סובבת לברית ולפתח חטאת רובץ". הפסוק "לפתח חטאת רובץ" לקוח מפרשת קין והבל. העורלה כאן כפשוטה היא העורלה של הפין שנחתכת בברית מילה. יש כאן לדעתי את הסמליות הבסיסית בסוד ברית המילה, העורלה המקופדת היא נציגתו של נחש קדמוני המחכה למשוך אותך לחטא. תשופנו ראש, תפריד את העורלה.

זה אולי המקור גם לצורך להפריד את עורלת הפרי לפני המאכל. לאנרגיית הנחש האר"י קורא גם "קליפות" וזו תפיסת הרוע שלו: קליפה מגנה על הפרי, יש לה תפקיד מבורך, אך אם לא משחררים אותה במועדה, כשהפרי מבשיל זה הופך לתקיעות וחסימה. אנחנו עוד נחזור לקין, אבל בשלב הזה אני רוצה לגייס לעזרתי תותח כבד – רבי יוסף בן אברהם ג'קטיליה, תלמידו של רבי אברהם אבולעפיה, משורר ומקובל קסטיליאני מהמאה ה-13.

תוכנית ההתנתקות

ג'יקטיליה כתב מאמר בשם "סוד הנחש ומשפטו" שבו הניח לי את כל היסודות לדרש שלי אך כנראה לא העיז לומר זאת בעצמו. כדי להסביר כיצד, נסביר תחילה מהי תפיסת הרוע לפיו. בשיעור הראשון במבוא לאנתרופולוגיה שנה א', המרצה ביקשה מאיתנו להגדיר לכלוך. תחשבו על זה, מהי ההגדרה של לכלוך? כל תשובה שלנו נקטלה במהירות ואנחנו מגלים שזיהום הוא עניין של הקשר.

חול הוא יפייפה כשהוא על שפת הים אך הוא לכלוך כשהוא על השולחן שלי. ולכלוך באנתרופולגיה, כמו טומאה בקבלה, זה פשוט משהו שלא נמצא במקומו, מנותק מהקשרו הטבעי, משהו שמערבב את הסדר. תחשבו כמה זה מדהים, לכלוך כחוסר סדר. האדם זקוק לסדר, וכשלא טוב לו אנחנו אומרים שהוא "לא בסדר". אולי בגלל זה ראש השנה היהודי המקורי והיום שבו הכול מתאפס ונופל למקומו נקרא "ליל הסדר" וזה גם מקור איסורי גילוי עריות למיניהם, למען לא ישתבש הסדר ובת תהיה גם אחות וכד'.

גם ג'קטיליה אומר: לכל חיה ולכל דבר יש סדר בבריאה. אם שינית את סדרו שינית את תפקודו, יצרת משהו אחר. אין בעולם טמא כשהכול עומד במקום הראוי לו. חטא עץ הדעת בעיניו הוא פשוט הפרדת הפרי מהעץ, ניתוק ספירה אחת מעץ הספירות. הניתוק מההקשר, מהאלוהות, הוא מקור הרע.

הרע הוא רע רק כשהוא לבדו ולא חלק מהתבשיל. כמו מלח שמוסיפים לעוגה קצת ממנו כדי להוציא את המתיקות דווקא. כמו שמרים שלאכול אותם זה רעל אבל בעוגה הם מתפיחים. ושמרים, לא בכדי, זה עוד כינוי של האר"י לאנרגיית הרוע. את התפיסה הזו ניתן לראות גם אצל הרב קוק ורבי נחמן (להזכירכם, אמרתי בהקשר של רבי נחמן פעם, שלרע אין מציאות אונתולוגית ומישהו שאל אותי בתגובות מה פתאום, אז הנה התשובה המלאה). 

לפי תפיסה זו, לא בראו את הרע ואין הוא יורד מלמעלה, תמצאו אותו כשההשגחה מסתלקת.  מעשיך יוציאוהו מהכוח אל הפועל. הוא תוצר, לא בריאה. אין לו תכלית או מציאות, הוא חלל של העדר טוב, של ניתוק מהאלוהות, מההקשר. לכן גם העוסקים במטאפורות מיניות מדברים על שליליות המין רק כשהוא מנוכר, מנותק מהלב והראש. או בשפתינו החדשה: הפין הוא נחש כשהוא מפריד את הסקס מהקשרו, כשזה סקס טכני פרופר, והוא משיח כחלק מהקשר של מערכת יחסים מקודשת, של אהבה וכבוד. נורא פשוט. בסיס הרוע הוא ניתוק, ותחשבו לבד מה זה אומר על תוכנית ההתנתקות….

לפי ג'קטיליה לנחש היה מקום משלו בבריאה ומקום חשוב בתיקון עולם וזה סוד עץ הדעת – בו הטוב והרע דבוקים זה לזה. הנחש היה דבוק לכותל מחנות הקדושה בגן העדן כשפניו החוצה, ואחוריו דבוקים לכותל החיצון כי זה תפקידו, להמריץ צמיחה מבחוץ. אבל מה קרה? איך ערבוב החיצוני בפנימי חילל וטימא את ההיכל?

פצצה מס' 2: בית המקדש הוא אבר המין הנשי

הנחש היה ערמומי, "ערום מכל חיית השדה", וראה שיוכל להיכנס ל"היכל" דרך האדם בלבד. הוא הזדווג עם חווה לפני אדם, שכן "וידע האדם את אשתו חווה" קרה רק אחרי הגירוש מגן העדן. ומאז תמיד נולדו אח בכור שהוא צאצא זרע נחש (קין, עשו, ישמעאל וכד') ואח צעיר צאצא אדם, שלעד צריך להתאמץ להחזיר לעצמו את הבכורה. אבל שוב, הנחש אינו רע. להפך, שורש נשמתו גבוה עוד יותר. ונאמר על קין שאם היה משכיל להטמיר קנאתו לקנאת אל, היה גבוה עוד יותר מהבל. אולי בגלל זה לא הרגו אותו, משימת התיקון בידיו, זו החזרה בתשובה האמיתית.

אבל נחזור לנחש ולאדם, שבעונשם נפלו שניהם מטה, ולכן שניהם מייצגים את ספירת יסוד – גם הצדיק ("צדיק יסוד עולם") וגם הנחש מאותו הכפר. "והנה מה שהיה תחילה בכלל טוב ובכלל ברכה נתחלל ונדבקה בו הקללה ונפל ממקומו למטה למקום הנקרא דרך (ועל זה נאמר לא קלה היא לא קלה דרכנו –כ.ו) ואין דרך להוציאו מאותו מקום עד בוא הזמן שנאמר והיה צדק אזור מותניו והאמונה אזור חלציו. וזהו סוד גיד הנשה הדבק בכף הירך" כותב ג'קטיליה. אני לא יודעת מאיזה נביא הציטוט של "האמונה אזור חלציו" אבל שימו לב שוב לקשר בין הנחש לחלציים! האזור שבו הנחש/מלאך הכיש את יעקב נקרא בזוהר "סמכין דאורייתא" התומכים של התורה. חשבתם פעם על האשכים כמסמלים את לוחות הברית?

המקום הזה, גיד הנשה, לפי ג'קטיליה "הוא מקום שנחש נפל במרכבה וסמאל רוכב עליו והוא מקום הקרי, הוא מקום של דוד, מקום בית המקדש והוא מקום קריבת חווה, שאין לו מקום להיכנס ולהתחבר לאדם אלא על ידי אישה". גם באידרות של רשב"י בזוהר מדברים על בעלות נשית על ההיכל/המקדש ויש רמיזה ברורה לכך שבמטאפורה המינית, בית המקדש הוא אבר המין הנשי. לא סתם עוסקת הקבלה במיניות, זה המקום היחיד שנשאר לראות בו את מטאפורות הבריאה וזה סוד הפופולאריות האמיתי של הסקס.

כל תורה רוחנית או דתית חייבת שתהיה לה עמדה כלפי מיניות כי זו תמצית עולמנו, ובאור כזה, מצוות התורה הן פשוט סוג של טנטרה. בעומק, הכל עוסק בכך, ואולי זו הסיבה לכל האיסורים על סקס וכל ההלכות שמנסות להרחיק נשים מגברים, רק בגלל שהגברים עדיין מסוכסכים עם הנחש שלהם. זיווג הוא המטאפורה הבסיסית ביותר של הבריאה וכולנו וכל מעשינו עשויים מניגודים בינאריים והזיווג ביניהם שמניע אותנו לרמה הבאה, כך גם בנויות הספירות. על כך אספר לכם לעומק בפעם אחרת כשנדבר על רעיון "מיטת המלכים" בזוהר.

אבל עכשיו נחזור לבית המקדש ולאבר המין הנשי, ואני דורשת כאן לסיכום: מרחב אברי המין הוא מה שנקרא "המקום" בתנ"ך, "ויפגע במקום". זהו בית המקדש וקודש הקודשים של עולמנו, של גופנו. המקדש לא שוכן בלב כמו שאנחנו נוהגים לומר. "ויעשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" אנחנו מתכוונים לאברי מינם. אנחנו נכנסים ויוצאים משם באקט המיני, זהו החיבור. זה לדעת אלוהים ולדעת אישה, זה אותו הדבר. האקט המיני בפאגאניזם תמיד היה המקור לחיבור לעוצמה האלוהית ולשם גם היהדות בפרשנות הזו חותרת.

עוד אומר ג'קטיליה: לכוחות הנחש יש תאווה מתמדת להיכנס להיכל ולהדבק בו "ומרוב תשוקת הכוחות החיצוניים ותאוותם אין שקטין רגע שלא מתאוין להיכנס ולהדבק, לבדו יש כוח ותאות להיכנס בפנים ולצאת לחוץ". את ההתנהגות של איזה איבר זה מזכיר לכם? ולאיזה היכל בדיוק הוא רוצה להיכנס כל כך? הרי הפרשנות הזו ברורה כשמש והייתה שם תמיד. ואנחנו בוחרים האם להיכנס להיכל הזה, לקודש הקודשים של הגוף, כנחש או כמשיח. זו המשמעות של כיבוש היצר, אנו אמונים על הקשרו באחדות. תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם עושים סקס – איפה אתם? אתם נחש או משיח? ונשים – מי חדר אל ההיכל ואיך זה מרגיש?

ונסיים באנקדוטה מדליקה, גם כן מבית ג'קטיליה. לפי ג'קטיליה, סודו של בלעם, המנחש והמכשף הגדול המקביל לאנרגיית משה, הוא שתקשר עם אנרגיית "שדי" ולא עם "אל שדי", שזה אחד משמות האל. "שדי" לפי ג'קטיליה הוא סוג של  שר ממונה של "הצד האחר", אנרגיית הנחש. וגם את זה אתם יודעים כבר, חברים, שהנחש הפרטי שלכם, מגיב לשדיים גם ללא אל…. 🙂

שבת שלום.

פי האתון מבלעם ועד שרק

פרשת "בלק" היא אחת הפרשיות המרתקות ביותר במקרא. מדובר בפרשה היחידה שמשה לא מופיע בה מאז שנולד, מפני שהנגטיב האנרגטי שלו על פי הקבלה מככב בפרשה, הלוא זה בלעם. " לא קם נביא כמשה בישראל" אבל בעמים היה כזה, מוסיפים חז"לנו, בלעם בן בעור, קוסם גדול שעסק בניחושים וידע לתקשר עם נחשים, ממש וולדמורט של ימי המקרא. ושימו לב לקשר הלשוני בין נחש לניחוש כדי להבין את גישת המקרא לאנרגיה שממנה ניזונים עובדי כוכבים ומזלות. שימו לב גם לשמו, בלעם בן בעור, בולע, בוער, טבע אש, לוקח ומתלקח, לא נותן, לא מאוזן.

מוקד הדרמה בפרשה לא מתרחש במחנה ישראל, אלא לוקחים אותנו, כמו בסרט, להצצה מאחורי הקלעים של מחנה האויב, מבחינות רבות אין עוד פרשיה כזו בתורה. אני רוצה להתמקד היום בפרשנות פסיכואנליטית-חסידית מבית הרב גפני, של אחת הסצנות המעניינות ביותר במקרא – סיפור אתונו המדברת של בלעם, או כמו שגפני קורא לזה, הגרסא היהודית ל"the talking ass" – בתיאום מושלם עם יציאתו של שרק 2 לאקרנים השבוע. 

בלעם אולי נחשב למקבילה האנרגטית של משה, אבל הניסוי שהאל מעמידו בו בפרשה זו מהדהד דווקא עם ניסיונו של אברהם בעקדה. בזמנו, כשדיברנו על העקדה, אמרתי לכם שהשם "אלוהים" הוא שם גנרי לכל מני סוגי אלוהים, כל מני קולות. כולנו מדברים עם אלוהים, השאלה איזה אלוהים. לפעמים איננו נקיים מספיק כדי לשמוע את קולנו הפנימי האלוהי הנקי ביותר, ולפעמים מוליכים אדם בדרך שהוא רוצה ללכת בה. אז גם בלעם שומע איזה קול אלוהים והולך בעקבות שריו של בלק בן ציפור לקלל את ישראל. הוא רכוב על אתונו והמקרא מציין "ושני נעריו עימו". גם ככה כל הסיפור הזה באמצע התנ"ך נראה הזוי, והלוא בתנ"ך אין אות אחת מיותרת, אז בשביל מה אנחנו צריכים את הפרט הזה? 

שני נערים אוזכרו גם כמלווים את אברהם וגם משה היה עם שני בניו באזכור דומה, כששב למצרים ונעמד מולו מלאך שרצה להרוג את הבנים שלא נימולו וציפורה מלה אותם על המקום, זוכרים? יש משהו עם כל הנערים האלו והבעש"ט מפרש את הפסוק כ"ושנות נעוריו עימו" – כלומר, עוד לא התבגר רוחנית באמת, עוד לא עשה את האינטגרציה המינית והרגשית של נערותו. החרב השלופה בידי המלאך בפרשנות זוהרית היא סמל פאלי שמדגיש את חוסר האינטגרציה של המיניות הגברית ואי החיבור למאהבת הפנימית, לאינטואיציה הכי פרימיטיבית, לאתון שבו. הגירוש מגן העדן הוא גם היציאה לבגרות, לדעת להסתדר עם להב החרב המתהפכת שקשורה למעברי זכרי-נקבי.

האתון של בלעם היא חמור ממין נקבה. חמור הוא הקשר לחומר והיותו ממין נקבה מרמז אולי על הצד הרגשי/אינטואיטיבי באישיותו של בלעם. בניגוד למשיח שיגיע רכוב על חמור, כלומר ביחס נכון עם עולם החומר, בלעם במאבק עם האתון שלו שרואה מלאך עם חרב שלופה בקצה הדרך, ובלעם, הקוסם הגדול, אינו רואה דבר. גפני חושב שהאתון מסמלת את האינסטינקט הראשוני הבסיסי ביותר של האדם, אותו הוא מאבד לעיתים מרוב ידע. הקוסם הגדול דיכא את הדבר הכי ראשוני שלו שממנו באופן פרדוכסלי אפשר לקלוט את הדבר הכי נשגב. והנה נקודה למחשבה, אם כבר הזכרנו את שרק – תחשבו על מערכת היחסים בין שרק לדונקי בסרט הראשון- האין דונקי מבטא היבט מדוכא בנפשו של שרק ובכך מאפשר לשרק להתחבר אליו?

בלעם מכה את האתון, מדכא את המקום הזה, ואפשר ממש לראות את הדרמה, כיצד האתון פותחת את פיה ומדברת ובלעם בכלל לא חושב שזה כזה פלא בלתי רגיל (הוא כנראה כבר צפה ב"שרק"). הוא כל כך שבוי בזעם שלו שבא לו להרוג אותה, תסכול ילדותי כזה, "לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך" הוא אומר לה ושוב החרב הזו, הפאלית, אך היא לא בידו, האינטגרציה הפנימית שלו עוד לא נעשתה. "התעללת בי", הוא מתבכיין לה, התעללות גם מלשון עולל, שוב, קוסם דגול אך איפה הבגרות הרגשית-רוחנית-מינית? רק כשהאתון מדברת אליו כבת זוג, כאם, נופל לו איזה אסימון. איש המילים והלחשים שותק, מסתפק ב"לא" שכמעט אפשר לשמוע את הטון הנזוף שלו, את המפנה בו הוא מתחיל להקשיב ואז זוכה לראות. 

הסיפור המתרחש בנפשו של בלעם כשכל הדמויות בסיפור מייצגות חלקים בנפשו, הוא סיפור התפתחותי של כולנו. הגישה של גפני בלימוד תורה לקוחה מתחום הפסיכולוגיה הנרטיבית – לראות את עצמנו בתוך הסיפור – כמו בשירה וסיפורת, הדבר הכי אישי הוא הדבר הכי אוניברסאלי. אנחנו כבר לא בעידן האובייקטיביות והפרשנות, זהו עידן שבו הדבר האותנטי ביותר הוא סובייקטיביות קיצונית. זו גישה פוסט מודרנית מרתקת למקרא שרואה את סיפורי התורה כתהליכים התפתחותיים של כולנו. מומלץ לנסות בבית על כל סיפורי בראשית.

שבת שלום.

כולכם זונות

בתרבויות הפאגאניות העתיקות המין נתפש ככלי עוצמתי לחיבור לאלים והיווה חלק מטקסי הפולחן. אולי זו הסיבה שהדתות המונותיאיסטיות החדשות היו כל כך פוריטניות והתאמצו כל כך לדכא את המיניות ולהגביל אותה, הן רצו לתווך בינינו לבין האל ולשלוט בנו, הן לימדו אותנו שיצר המין=יצר הרע. בספר הזוהר ובתפיסה הקבלית יש למיניות מקום של כבוד ברמה שמזכירה את הפאגאניות ולא בכדי, השבתאים, שנטלו לעצמם חופש פרשנות רחב ביותר לקבלה, עשו אורגיות פרועות דרך קבע. אבל דווקא מתוך הכרה בחשיבות של הזיווג של מטה כמשפיע על הזיווג של מעלה, ספר הזוהר מציע לצדיקים ולצדיקות לקחת על עצמם מגבלות אלו ואחרות על מנת לרומם את הזיווג הזה וליהנות ממנו ממקום אחר לגמרי. 

בעולם שבו שולטת תאווה ריקנית, שהמין הופך כמו הכסף, מאמצעי למטרה, ככל שמחפשים ריגושים נוספים מתרוקנים יותר מבפנים. אי אפשר למצוא מנוחה כשמאבדים את היכולת לקדש לעצמך מרחב, לייחד מישהו או מישהי ולהתרומם מעבר לסיפוק הטכני, לחיבור שבין האל לשכינתו. יש פרקטיקה כזו של טנטרה יהודית שמתעוררת עכשיו ואף מתחילים ללמד אותה בשולי הניו אייג'. לזיווג בקידושין יש חשיבות בגלל הקבלתו לעולם של מעלה ולזיווג האל והשכינה. הבגידה מטמאת את האנרגיה שלנו ומשפיעה טומאה גם על עולמות עליונים. 

בתפיסה הקבלית האלוהות פתחה את עצמה לפגיעות מצדנו, סך כל נשמותינו הוא שמרכיב את השכינה, לא בכדי שמה הנרדף הוא "כנסת ישראל". וכל אחד מאיתנו בייחודו, תרתי משמע, אחראי לתמהיל הזה, אחראי לזיווג. לדוגמא: במקרה של מות בני אהרון, נדב ואביהוא, בשל חטא הבערת "אש זרה", הזוהר מפרש זאת כ"אישה זרה", זיווג שאינו בקדושה, מין טכני מתוך ניכור. חטא שבחטאים עבור נשמה צדיקה טהורה, רבותיי. ומתוך המקום הזה יש גם יחס חמור מאד לבגידה.

חווה, הנחש ומקור הבוגדנות הנשית

התפיסות הביולוגיות והפרוידיאניות שעליהן התחנכנו יוצאות מנקודת הנחה שהגבר הוא יצור בוגדני שמכור ליצרו והאישה מטבעה רוצה יציבות. רק בעשור האחרון, כשהסטטיסטיקות מראות כי נשים בוגדות הרבה יותר מגברים, מתחילים לחפש הסברים אחרים. בתקופת המקרא היה ברור כשמש בצהריים שהבגידה תבוא דווקא מהנשים וזה לא היה בגלל יחס שוביניסטי של איפה ואיפה. ספר הזוהר מתייחס אל הגבריות כאל מהות תמימה יותר, כלבלבית כזו. קל מאד לרפד אותו ולספק אותו. האישה, לעומת זאת, היא מורכבת יותר. היא יכולה לסובב גבר על האצבע כמו שרק חתול רחוב ערמומי יכול לשגע כלב. אישה אחת היא די והותר עבור גבר כזה, כי הוא צריך שני גלגולי חיים כדי בכלל לתפוס אותה לעומק. היא, לעומת זאת, תמיד יש אצלה פינות שהוא לעולם לא יוכל לספק ולהבין. אחרי שהוא גומר ונרדם היא ערנית ומהורהרת והיא הולכת לטייל בגן ופוגשת את הנחש…. 

לפי התפיסה הזוהרית, זו בהכרח המהות הנשית שאליה נדבק הנחש ומציע למלא את אותם חללים שהגבר, גם אם בצלמו ובדמותו של הבוס, לא מגיע אליהם. ועם המהות של הנחש היא אחר כך שבה ושוכבת עם הגבר כשדם אחר זורם בעורקיה ומטמא עולמות של מעלה. האישה בזוהר היא יצור מרתק ונערץ באותה מידה שהוא פתח לסכנה, וזה המקום שממנו עוותו כל התפיסות שמדכאות נשים בדת. הפחד של הגברים הוא לא מהיצר שלהם כשלעצמו אלא מהבור ללא תחתית הזה שקוראים לו אישה, המקום הזה שהם נמשכים ליפול אליו רק מעצם נוכחותה, מארס נחש תת מודע שמבעבע תחת עורקיה. 

נכון שאפשר לראות על גבר מתי הוא בתול ומתי הוא ידע אישה? יש בו משהו אחר אחרי שהוא עבר דרכה, משהו שדבק בו והוא לעולם מעתה יאבק בו. הנחש שהוא אויב והוא חבר. וצריך שיהיה נחש, אך במידה. כל אדם צריך להתיידד עם הנחש שלו. כנראה שבדת לא סומכים על אף אחד שימצא את המידה ויוצאים בשורת מגבלות מדכאות על נשים כדי שחלילה לא יתפתו הכלבלבים (לא שזה עוזר). השילוש הקדוש הזה של אישה גבר והנחש שזוחל ביניהם הוא כנראה חלק בלתי נפרד מהתוכנית האלוהית, וספר הזוהר מבין זאת ומנסה לתת כלים לניהול האנרגיות הללו. 

סוטה שותה מים קדושים רעילים

אני מדברת על זה היום בגלל פרשת נשוא, פרשת השבוע, שבין השאר מדברים בה על אישה שוטה (מבוטא: סוטה), הבוגדת בבעלה ולא בדיוק ברור מקריאת הפרשה לבדה, מה מכריחים אותה לשתות שם ומה קורה לה בעקבות זאת. לא היה קל להיות אישה בעולם העתיק, ורבות הומתו כמכשפות או נסקלו למוות כנואפות אם העיזו לקרוא דרור למיניותן. על פניו נראה שהיהדות בימי המקרא התאימה את עצמה לרוח התקופה והרעילה נואפות, אבל בחינה מדוקדקת של מסכת שוטה (סוטה) בתלמוד, בעזרתו האדיבה של הרמב"ם, חושפת יהדות קצת יותר נאורה וגם קצת יותר פאגאנית. 

קנאה, ביהדות, זה רגש בריא וצריך שבעל יקנא לאשתו. אבל חז"לנו היו לוגיקנים הומניסטיים שלא רצו להתיר ליצריהם של כל מני אובססיביים לפגוע בנשים סתם כך. לכן נקבעה הגדרה מאד מעשית לבעל קנאי: הוא רשאי לקנא לאשתו מפני אדם מסוים רק אם הזהיר אותה בפני שני עדים שלא להתרועע עימו ביחידות. הם מנסים לדאוג שלא יתעופפו האשמות לא מבוססות ולהביא את הבעל למצב זה רק לאחר מחשבה. הוא גם צריך לדייק בבקשתו – אם ביקש רק שלא תימצא איתו ביחידות אך לא ביקש שלא תדבר איתו – הוא אכל אותה וצריך שוב שני עדים וכו'. ואז, רק אם מישהו ראה אותה עוברת על בקשת בעלה מתחיל הבלגן. ולמרות שהזוהר אומר שאם אין קנאה אין אהבה, בעל קנאי צריך להביא מנחת קנאות לבית המקדש במקרה שהוא מביא את אשתו כנואפת בפני הכהן, כדי לכפר על כך, לקחת אחריות על מעשיו ולא לפעול רק מתוך היצר.

אני לא אלאה אתכם בכל ההלכות, רק אציין שיש שם כמה דברים מאד מתקדמים, כמו למשל – לעולם לא סומכים רק על מקור אחד ולא סומכים על הבעל עצמו אם הוא זה שהיה עד לבגידה, צריך עד נוסף. בכל פעם שיש ספק, מתירים לו לגרש אותה אך הוא חייב לתת לה כתובתה, בעוד שנואפת אמיתית יכולה להיות מגורשת ללא כתובה. בכל אופן, הצורה הטובה ביותר לדעת בוודאות אם אישה נטמאה בזרע זר או לא, ודאי לא תהיה לפי הלכות משפט עברי ועדים, אלא בדרך הפאגאנית הישנה והטובה, בטקס משפיל ומזעזע לנואפת שתחילתו בשתיית "מי המרים המאררים". 

המדובר במים מכיור מיוחד בבית המקדש עם עפר מקרקע המשכן, שיש להם אפקט של סם אמת, מים קדושים מחוללי ניסים וארס של ממבה שחורה גם יחד: אם האישה אכן מקודשת לבעלה ולא נטמאה בזרעו של זר, המים ירפאו ויברכו אותה, היא תרפא ממחלות, תלד בנים זכרים ותתחזק. אך אם נשמת האישה נטמאה, שתיית המים תהרוג אותה וכשהיא תתחיל להתעוות ותיפול ללא רוח חיים במשכן, גם הגבר שטימא אותה ימות במקביל בכל מקום שיהיה באותו הרגע. בפועל בגמרא אומרים שמעולם לא הגיעו לקיים טקס כזה בבית המקדש. תמיד צריך לעשות הכול כדי לגרום לאישה להודות או לסרב לשתות את המים (ואז לא מכריחים) ומגיעים לפתרונות אחרים. 

הדבר שהכי מצא חן בעיני בטקס הזה, זה שאם הבעל אי פעם בגד בעצמו או ביצע משכב מחוץ להלכות הקדושה, אפילו אם זה עם אשתו בעת שלא הייתה נשואה לו עוד, כל העניין של המים לא יעבוד. האישה לא תיענש כי הוא טימא את הזיווג הזה ממילא כבר. בגמרא גם מספרים שבתקופת בית שני כשהיקף הבגידות תפח לממדים מפלצתיים, החליטו לא להתעסק עם זה בכלל ופטרו את עצמם מהטקסים על פי פסוקו של הנביא הושע (ד',י"ד): "לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה". או במילים אחרות: יאללה, כולכם זונות ממילא, איזה זיווג שמימי ואיזה נעליים, נואשתי מכם מזמן, גררתם את שכינתי לתהומות הנשייה ואני בדד אהלך בשמיים….

את ההדהוד לאותו קורבן קנאות ניתן לראות בקורבן העומר, הוא מנחת השעורים של שבועות. חג השבועות הוא חג הזיווג בין האל לשכינה לאחר 50 ימי העומר שבהם השכינה מיטהרת ומתקשטת ומתכוננת ואנו, נשמות האדם שמרכיבות את כנסת ישראל, אמורים להיטהר אנרגטית, ספירה אחר ספירה, ליום הזה. השעורה מתוארת בזוהר כדגן נקבי שמייצג את ספירת המלכות וזה סודו הפנימי של הדבר שעליו אנו מכפרים באמת. בשנה שעברה כתבתי כאן על קריאה פנימית של מגילת רות, אבל מה שלא אמרתי הוא שהסיבה האמיתית שהיא מתאימה כל כך לשבועות, זה לא בגלל שמדובר בסבתא של דוד המלך או בתקופת הקציר, אלא שזהו סיפור על זיווג משמים. סוד מפגשם של גבר ואישה, במהות. זה מה שחגגנו השבוע ומי ייתן שנטעם כולנו מסודו של הייחוד הזה ולא נדע טעם בגידה ומיי עפר מה הם. שבת שלום.