ארכיון קטגוריה: כיפה אדומה

סקס, שקרים וצרעת

מילא שפרקים שלמים בתורה הוקדשו לאדריכלות מדוקדקת של המשכן, הוראות שחיטת קורבנות או חוקי משפט, אבל להקדיש פרשה שלמה למחלה מסתורית, עתיקה ומאד לא אסתטית כמו צרעת? מורנו היקר אברהם לידר נתבקש פעם להעביר קורס על ריפוי עברי קדום במכללת רידמן. הוא הגיע לכיתה והודיע להם שבמשך מחצית הסמסטר הם ילמדו הלכות צרעת על פי הרמב"ם. חצי מהתלמידים פרשו לאלתר אבל החצי שנותר והקשיב לא רצה ללמוד אחר כך שום דבר אחר והקורס נודע ברבים בשם "קורס צרעת". מה האטרקציה? מיד נראה יחדיו.

במסגרת כתבי החכמה הקדומה שעברו בעמנו מדור לדור היה דבר כזה שנקרא "ספר הרפואות", אשר נגנז לעד על ידי המלך חזקיהו ובגמרא כתוב שהודו לו על כך מהשמיים. הספר כנראה היה כל כך מוצלח שאנשים כבר לא התייחסו למחלות כקריאה של הגוף, לא ירדו לשורשן ולא השתמשו בהן להתמרה עצמית.

הם פשוט הלכו לפתרון המקוטלג, הרגו את הסימפטום והמשיכו בחייהם. מזכיר קצת את השימוש בתרופות היום, לא? חזקיהו גנז את הידע כי הוא הרגיש שהריפוי מתרוקן מתוכן, הופך למשהו בין מדע לעבודה זרה. לפיכך, הרמזים היחידים שנותרו לנו היום לצורת ההסתכלות העברית הקדומה על ריפוי, נמצאים בפרשת "מצורע".

צרעת אינה מחלה, זהו נגע או טומאה. ורגע לפני שאנחנו מתקדמים אני רוצה להבהיר משהו על טומאה וטהרה. ההלכות הנוגעות לנושאים אלו ביהדות בוטלו לחלוטין ואינן מהוות חלק מחיינו הדתיים היום בשל אי קיומו של בית מקדש. הכהן אינו מטהר אותנו, אין איפה להקריב קורבנות ולפיכך כל נושא הטומאה והטהרה מבוטל.

עם זאת, עדיין קיימים נושאים של טומאת מת לכהן או טומאת נידה לאישה. אחד הנזקים הגדולים ביותר שעשה לנו מוסד הרבנות המיותר, הוא הזיהוי של טומאה עם לכלוך וחקיקת הלכות שונות שנראות כאילו הן באות להגן עלינו מפני הטינופת. כשקוראים במקורות היהדות עולה תפיסה אחרת לגמרי של נושא הטומאה. טומאה היא מצב זמני שאדם נכנס אליו ובו הוא זקוק למידה משתנה של ריחוק מבני אדם אחרים.

מצבי הטומאה מתרחשים בעיקר כשבאים במגע עם חיים שלא באו לכדי מימוש: מוות, מחלה, מחזור חודשי, פליטת זרע, זיווג (הידעתם שיש טומאת 24 שעות אחרי סקס?). זוהי חלק מהמחזוריות האנרגטית שלנו, זו נגיעה בליבת החיים והמוות ויחס התורה הוא שכאשר אדם בא במגע עם המקום הזה עליו לתפוס מרחק מה לעיכול והטמעה. זהו מצב מודעות טקסי. הלכות הטומאה והטהרה מבטאים חוקיות פאגאנית (?) עתיקה לניהול האנרגיה ובריאות הנפש שלנו, הם אינם מהווים עונש הרחקה. 

אם ניקח לרגע את טומאת הנידה שהפכה לביזיון שלם ומעציב שממרר את חייהם של מאות אלפי זוגות דתיים (הסרט "טהורה" של ענת צוריה מומלץ בהקשר זה), האיסור המקורי בנידה הוא אך ורק על יחסי מין. האישה זקוקה למרחב שלה, למנוחה, לטיפול עשרת אלפים לרחם על מנת שלא תגדוש את יכולת ההכלה שלה. כל שאר החוקים הדרקוניים שאוסרים מגע בכוס שבה האישה נגעה ושטויות כאלה, הם פסיקות שנוספו במשך השנים על מנת להבטיח שלגבר לא יהיה כל פיתוי למשכב. זה הכל. עצוב, לא?

רכלנים על אי בודד

אבל בואו נחזור לצרעת. ברי המזל במכללת רידמן קיבלו על זה קורס שלם ואנחנו רק שני שיעורים בני כמה שעות שרק פתחו את התיאבון. עכשיו ההתלבטות היא כמה ומה מתוך זה לחלוק עימכם היום. טומאות שונות מחייבות מידת מרחק שונה מבני אדם. לפעמים הם מורחקים רק מהמקדש, כמו בטומאת מת, אבל לפעמים מוציאים אותך ממש מחוץ למחנה, כמו במקרה של צרעת, הטומאה הכי חמורה. 

אצל הרמב"ם ניתן למצוא הוכחה ברורה שההרחקה מהמחנה אינה קשורה לחשש הדבקה אלא יש לה פונקציה של הילינג במישור הפנימי. אחת מהלכות הצרעת אומרת שאם חתן חטף צרעת, יש לאפשר לו לסיים את שבעת ימי משתה החתונה שלו ורק אז להוציאו מהמחנה. ברור שאם הבעיה הייתה הדבקה לא היו נותנים לו להישאר עם כל משפחתו וחבריו שבוע שלם. אם כך, ייתכן ויש לקיים חלק מהלכות הטומאה והטהרה גם היום, כשאין מקדש. תראו כמה מחלות סופניות מכרסמות בנו. עלינו להעמיק בהן ולהקשיב להן, לקחת לעצמנו את המרחב ולמצוא את הדרכים להיטהר ולהמריא לשינוי בעקבותיהן, גם בלי לראות כהן ולשחוט כבש. 

מחלה ממיתה בנו חלק ומוציאה לחופשי/מולידה חלק אחר שמצמיח אותנו. את העיקרון המסמל זאת תוכלו למצוא בכל טקס ריפוי פאגאני ואם תקראו את הלכות הצרעת אצל הרמב"ם תראו שגם אצלנו טקס הטהרה של מצורע כלל הרג של ציפור אחת ושחרור של השנייה לחופשי לאחר טבילה בדמה ועוד כהנה וכהנה שאחסוך מכם כרגע. המממ… אני יכולה לחשוב על כמה וכמה אנשים שהייתי מגלה אותם ברגע זה לאיזה אי באנטרקטיקה או סתם שוחטת נחליאלי לכבודם. אפשר לדבר עוד שעתיים על הרובד הפנימי של דרכי הטהרה במים ותגלחת אבל אני רוצה לקפוץ ישר לקוד המקור.

על פי המקורות, צרעת היא תולדה של חוסר יושר בחברה. מי שמרכלים הרבה ומשקרים הרבה נטמאים בה. יש בזה היגיון רב: אנשים שמרכלים וחוטאים בלשון הרע והוצאת דיבתם של אחרים, הם אנשים שאין להם חיים משל עצמם. בשפתו של הרב גפני, הם לא חיים את הסיפור הייחודי שלהם, הם מפשפשים בחיי אחרים כל הזמן. הריפוי הראוי הוא נידוי חברתי, בידוד שיאפשר להם למצוא את עצמם ולעלות על הדרך האישית שלהם. ועל זה אמר הרמב"ם משפט יפיפה בהקשר לאבחון הנגע: "וכל הנגעים אדם רואה אותם חוץ מנגעי עצמו".  זו גם נקודה למחשבה על הפונקציה של בתי כלא: הרחקת הסוטה מהחברה שדינה כהדחקה ותקיעות שסופם להתפרץ כנגע גרוע יותר, או בידוד משקם לטובת האסיר?

ולקינוח נגיש צרעת א-לה-ספר הזוהר (זוהר ח"ג מ"ז ע"א). מה שבאמת מדבק בצרעת, על פי הזוהר, היא הנטייה להשליך כלפי חוץ, החיפוש אחר החיצוני וההתעסקות בכל דבר חוץ מעצמנו. לפי זה, צריכה להיות בעולם מגיפת צרעת תמידית, אבל אולי הצרעת של ימינו מתבטאת אחרת באופן חיצוני. אולי זה סרטן או איידס ואולי, מציע הזוהר, אולי זו בדיוק הצרעת, החסימה הבסיסית הזו, בסיס כל המחלות. צרעת בארמית אומרים "סגירו". סגירות. אדם סגור לעצמו וגורם לסתימת השפע בעולם. אומרים שהעור משקף את המצב בגוף וגם ברפואה סינית כשיש מחלות עור מחפשים חסימות נפשיות. 

הצרעת של ימינו היא סגירו, החסימות שלנו. אדם לא נמצא בסיפור שלו ונותן ליצר, לקול הזר, לנחש, למלא את מקומו. הזוהר תמיד חוזר בסוף לגן העדן. האדם הלך לישון ונתן לנחש למלא את מקומו ואחר כך עוד האשים את חווה, לא לקח אחריות. זו המשמעות האמיתית של טומאת המקדש, כשאני סר מהאמת שלי, מהסיפור שלי, הולך רכיל, גוזל וחומד את האמת של האחר והטבע אינו סובל וואקום. כשאני אינני, הנחש נכנס ומזדווג עם שכינתי. התיקון הוא בתודעה. הריפוי הוא פנימי. ועד כאן הילינג יהודי קדום להערב. שבת שלום.

ולמי שנותר עם חצי תאוותו בידו, הנה עוד קצת על ההיסטוריה של הרפואה ביהדות

מודעות פרסומת

דור המדבר: ילדים חורגים לאדם הראשון

אותם אנשים שיצאו ממצרים, הלכו 40 שנה בסיני ומתו שם כדי שצאצאיהם יוכלו להיכנס לארץ המובטחת, מכונים "דור המדבר", כשהכינוי הפך לסוג של שם גנאי וטעם לפגם. בקבלת האר"י יש הסבר מאד מעניין למקור נשמות דור המדבר.

על פי המדרש, אדם וחווה נפרדו ל130 שנה כדי להתאושש מהרצח הראשון בהיסטוריה (קין והבל). ומה עשה אדם בשנים הללו כשאין עוד נשים על פני האדמה? עשה ביד, כמובן. וכאן מתחיל החלק ההזוי: על פי הקבלה מאמינים כי נשמות נוצרות גם מזרע שהושחת לבטלה. כך שלכל גבר יש המון המון ילדים אנרגטיים, בין אם הוא רוצה להיות מודע לכך או לא… וזה, אגב, מקור המנהג שנאכף בעיקר בירושלים, שלא נותנים לילדים להתקרב לקבר אביהם, מחשש שאם הם מגיעים, ירצו גם אותם ילדים שלא נולדו בבשר להגיע לקבר ויש חשש שיפגעו בילדים המוחשיים על תקן רוח רעה.

הבעייתיות עם נשמות אלו שמקורן בקרי, הוא שהן תולדה של פנטזיה זכרית ולא זיווג ולכן יש בהן טוב ורע בתערובת מבולגנת מדי ויש לזככן ביתר שאת. נשמות אלו הן כמו זהב מבטן האדמה, על פי הדימוי של האר"י, שורשן גבוה מאד אך הן "מטונפות" ויש להפרידן מהסיגים ולשטוף אותן שוב ושוב, ממש כתהליך זיכוך זהב. האר"י סבור שבכל העם היהודי יש רסיסים מנשמות אלו ולכן אנחנו גבוהים ומיוחדים אך מעצבנים במיוחד ודורשים זיכוך תמידי ולכן אולי ההיסטוריה שלנו כה קשה. 

נשמות אלו נולדו לראשונה בגוף בדור המבול והיו חוטאים גדולים שביאסו את אלוהים קשות והוא מחה אותם מעל פני האדמה. בפעם הבאה שהן התגלגלו בעולם היה זה בדור מגדל בבל, שם הן פיתחו יוהרה של איחוד וניסו להקדים את זמנן ושוב חטפו. בפעם השלישית שהן התגלגלו בעולם זהו דור העבדים במצרים, דור המדבר. בכל פעם כזו החטאים קטנו והנשמות הזדככו יותר ויותר. ביציאת מצרים הייתה זו חשיפה ראשונה של טבע הזהב שלהן.

ומה קרה אחר כך? האר"י כבר לא מפרט ומשם החלו ספקולציות של תלמידיו. יש האומרים (ואני מתנצלת מראש בפני מי שקשה לו לשמוע את זה) שנשמות אלו הן גם דור השואה ושבכל פעם שיש אסון היסטורי הן שוב היו בסביבה ועברו עוד זיכוך. זה היה אחד מהשיעורים היותר קשים לעיכול שהיו לנו בבית המדרש וחלק מהבנים דיווחו שזה בהחלט הוציא להם את החשק לאוננות לאיזה חודש…. כרגיל, בפינה לשיפוטכם.

מלח, שמרים וקליפות – מתכון לעם קשה עורף

על פסח לפי הקבלה אפשר ללמוד שנה שלמה. חודש ניסן היה במקור החודש ממנו החלה השנה ויציאת מצרים היא לידת התודעה של העם היהודי ותחילת המסע שלו שנמשך עד היום. יש אסכולות קבליות שבכלל לא רואות את סיפורי התנ"ך כהיסטוריה אלא כמשלים פנים-נפשיים או שהתרחשו עדיין בממדי השמיים כשהירידה לארץ המובטחת היא הירידה ליקום הפיזי. 

הכול הוא משל מוסרי ורוחני בדרך להתפתחות העצמית שלנו. אנחנו כבר יודעים שלא אנחנו בנינו את הפירמידות, לא ברור אם היינו במצרים בכלל, ארכיאולוגים מדברים פתאום על זה שלא היה בית מקדש ראשון אפילו. אני לא יודעת. אבל את מה שנשאר לנו מהכלים הרוחניים של פעם, יש אנשים שהפכו לדת מקבעת, לטכניקה שהתנתקה ממהותה וככזו הפכה בעצמה לעבודה זרה. 

ל"צד האחר" המיוצג ע"י הנחש, הכוחות השליליים או החיצוניים בבריאה קוראים "קליפות" בקבלת האר"י וזו מטאפורה מעניינת כי קליפה אינה דבר רע, היא דבר שמגן על הפרי אך גם חוסם אותו מלצמוח אם היא לא נושלת בזמנה. כשאנו נאחזים בדבר ישן בזמן מעבר ומסרבים להשתנות עימו, אז הוא הופך לקליפה, לחסימה, לעבודה זרה. זו הסיבה לנקיונות הפסח והמנהג להתחדש לגמרי, לעשות קצת פנג שוואי ולהיפטר מהישן, לבדוק מה בעצם חמץ, מה החמיץ כבר מרוב שנאחזנו בו? הקמח התפוח, החמץ, הוא האגו המנופח שלנו שאת המסע הזה מתחילים בלהוריד לו פרופיל, לחזור למקור הנשמה, לבער את מה שהחמיץ בקרבנו.

כלומניקים שלא אוכלים קטניות

תורה מוסרית צריכה להתפתח כל הזמן והיום אין רבנים עם תעוזה מספקת כדי להנהיג אותנו ולפסוק בנדון. זו גם תורה שצריכה להיות אישית כי הנביעה היא פנימית מהניצוץ האלוהי שלנו ולא לרוץ לשאול את הרב. אדם המושפע מבחוץ חוטא בעבודה זרה. על פי האר"י הזרימה הנכונה היא להיות מלך (מח לב כבד) זהו כיוון זרימת האנרגיה בספירות הגוף. אם זה זורם הפוך והאדם מושפע מבחוץ, אינו מקשיב לקולותיו שלו, זה כלם, מלשון כלום או כלימה. לחיות בעיוורון מצוות של המאה ה-18, אם כן, זהו חטא עבודה זרה.

קחו דוגמא פשוטה: הסיבה שאשכנזים לא אוכלים קטניות זה כי בפולין במאה ה-18 היו שמים קצת קמח בתוך אריזות האורז והקטניות מסיבות של שימור. היום אנחנו כבר לא שם והדברים לא נעשים כך, הרבנים האשכנזים המובילים יודעים שאין סיבה לא לאכול קטניות בפסח אבל מי יעז לשנות את הפסיקה? תבדקו ותראו שזו הסיבה היחידה.  

ערב פסח הוא יום של איזון קוסמי של מהויות זכר ונקבה, שאור גדול מגיע מהזיווג העליון של האל והשכינה ולכן גם יש איסור ביחסי מין בערב זה, כי אין צורך בזיווג תחתון כדי לעורר זיווג עליון, האורגזמה תבוא מלמעלה הערב. בגלל זה גם בסדר יש המון דברים כפול 4: 4 כוסות, 4 מצות, 4 בנים…. אלו הן אותיות שם הוויה שנמצאות בהרמוניה מושלמת, האל והשכינה, הבנים והבנות שזה אנחנו. הילדים מגלים את האב דרך מציאת האפיקומן (ומקבלים על זה סוני פלייסטיישן חדש). האר"י הקדוש ממליץ לחצות את מצת האפיקומן לשני החלקים כמו האות הא. ומחביאים דווקא את החלק הגדול, כי האלוהות בהסתר. אנחנו עובדים פה עם ה"וו" הזו משם הוויה, שזה אנחנו והניצוץ האלוהי שבנו, זה מה שמכונה בקבלה ה"זעיר אנפין".

מצרים: כור היתוך לעם קשה עורף

הירידה למצרים לפי האר"י היא חזרה שלנו לרחם האם, היריון שני כמנגנון הגנה מפני דליפת אנרגיה. תרבות מצרים הייתה מפותחת מאד, ינקה ממוח הדעת ישירות סודות גדולים אך אלו נוצלו על מנת לחזק את הקליפות והצד האחר והתגלגלו לרוע. תראו את זה כמטאפורה ביולוגית: ה"חיצוניים" כפי שהאר"י קורא לאותן קליפות, יוצרים חסימה בזרימת השפע לגוף ולכן התודעה שלנו נסוגה לתוך ההיריון הזה, סוג של תרדמה לשם פריצה מאוחרת יותר. פרעה ידע שהזעיר אנפין חזר לעוברות ואפשר לנצל את המצב לשעבוד, כמו שהמן ידע, להזכירכם. האנרגיות האלה שאנו פוגשים במקרא הן אותן אנרגיות שמתגלגלות ונפגשות במאבקים שונים לשם התפתחותן, על פי האר"י.

בואו נסתכל על זה שנייה באותיות. האות הא מסמלת היריון, יש עוד ו' בפנים שההא יולדת אותה ושומרת עליה. שימו לב שחמץ ומצה זה אותן אותיות פרט להא ולח'. ח' היא הא סתומה, שאין לה פתח לידה, כי היא תפוחה, מלאה בעצמה, ח' שהיא חטא. זה מה שמסמל הקמח התופח שאסור בפסח כאקט סימבולי. הנסיגה למצה תאפשר את הלידה הגדולה של המסע שלנו, את קריעת ים סוף כירידת המים.

אנרגיית פרעה, שכאמור עוצרת את זרימת הדעת לספירות תחתונות, מצויה בגרון, באיזור האחורי של העורף. פרעה זה אותיות עורף ולכן אנחנו עם קשה-עורף. מצווה היא לספר ביציאת מצרים, פשוט לדבר, כי רק בעזרת התקשורת, הפה השח בפסח, נפתח את צ'קרת הגרון ונשתחרר מיניקת אותם "חיצוניים" שאנו יכולים לראות כיצרים שונים והשפעות חיצוניות, וניזכר מי אנחנו. 

ביום הראשון של פסח יש מכה חזקה של אור המיועדת לפתיחת החסימה הזו ויש לנו הזדמנות להתחבר מחדש לשפע הזה. ביום השני של פסח מתחילה ספירת העומר, שאלו הם 49 ימים המיועדים להטמעה, להבאת האור לכל אחת מהספירות: 7 שבועות בדיוק, שבוע עיכול והתפתחות והתמלאות לכל ספירה בגופינו ובמציאות החיצונית שלנו. היום החמישים הוא כנגד 50 שערי בינה והוא מסמל את החזרה שלנו לקשר עצמאי עם האם, השכינה.

שמרים ומלח: הזיק והמזיק

מטאפורה נוספת לחיצוניים/קליפות/צד אחר/נחש, קשורה לחמץ. בזוהר לעיתים המטאפורה היא שמרים. שמרים גורמים לתהליך לקרות, זה כוח מניע לתסיסת המערכת, היצר שבלעדיו אין יצירה ויצירתיות. לשם תנועה בבריאה יש צורך גם בשלילי וגם בחיובי, גם באלקטרון וגם בפרוטון. ולשלילי אין משמעות של רע – כשהוא חלק מהמערכת, הוא חיוני. אבל כשהוא נפרד ממנה ומוצא מהקשרו הוא הופך רע. נסו לשתות שמרים, ככה סתם, לבד (בעצם אל תנסו, שלא יגידו שלמדתם שיטה חדשה להתאבדות מהאינטרנט). 

הדבר דומה לאותו קורטוב מלח שיש להוסיף גם לתבשילים מתוקים כי זה מוציא ומדגיש את המתיקות. זהו תבלין שאי אפשר בלעדיו אך לאכול אותו כך סתם לבד זה רע ומר. זוהי האמנות שאנו צריכים לדעת אבל תמיד נופלים בה, מהו הקורטוב? אי אפשר להימנע מלהיפתח לכוח השלילי אך משנפתחנו, ישנה סכנת נפילה. איך נדע לשמור על הזיק, שלא יהפוך למזיק? (זכויות יוצרים שלי על משחק המילים האחרון)

איילת השחר והנחש

המטאפורה לכל זאת אצל האר"י הוא סיפורה של איילת השחר, שמופיע גם בזוהר (חלק ג' דף רמט/א), בדרש לפסוק מתהילים: "כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוהים". קודם כל איל זה שם גנרי, כמו אדם, זה זכר ונקבה גם יחד (ולכן "כאיל תערוג"). איילת השחר היא חיה רחמנית שמשיגה אוכל עבור כל החיות במיתולוגיה היהודית, היא זו שמולידה את העולם החדש, את היציאה מעבדות לחירות, והיא נקראת כך על שם שעות פעילותה טרם דמדומי הבוקר, כי תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. 

אפיקי המים הם נחלי אכזב שהתייבשו והעולם צמא למים. לאיילה בסיפור יש חבלי לידה והיא סתומה וגועה על כך. הקב"ה שומע קולה ושולח לה נחש שנושך אותה במקום הנכון וכך היא נפתחת ללדת. זה מתרחש אנרגטית בפסח, קריעת ים סוף, תעלת הלידה. על פי המיתוס יוצא תחילה דם שהאיילה מלחכת ואז מים שכל החיות שותות מהם. יש כאן רמיזה לכך שהנחש הוא פן של קול האלוהות, כמו שמשה הכה על סלע עם המטה שהיה לנחש בעבר.

זוהי יציאת מצרים היומיומית שלנו: אנו חייבים להיפתח לכוח המניע של הנחש, אך דואגים ממה שהוא מביא איתו כשנפתחים. ולהזכירכם, שדי (אל שדי) + דם בגימטריה = נחש. וגם נחש ומשיח זו אותה הגימטריה.

אז שיהיה לכולכם חג שמח שיאפשר לכם חיבור במידה הנכונה לכוח הנחש וביעור החמץ בקרבכם. גם אם אינכם מודעים לכך אתם פותחים הערב עוד מעגל אנרגטי, עוד מסע חירות אישי. אחרי החג אביא לכם עוד סיפור מדהים מבית האר"י הקדוש על דור המדבר ומה הקשר שלו להיסטוריה שלנו.

מתנות לחג (מוקדש לרוגטקה שביקש תלושי שי):

הלילה הזה – הגדה ישראלית חדשה ומעשירה, המתנה האולטימטיבית לסדר, מכילה הגות עכשווית משחקים ומנהגים

מכרו את החמץ שלכם דרך האינטרנט כדת וכדין

הריתוק שמאחורי השיעמום

אין לי מושג איך הצלחתי עד כה לקחת משהו קטן בכל פרשת שבוע ולבודד אותו מרבדיו העמוקים ומחלל ההייפרטקסט המקראי בצורה שתהיה מובנת. עם הפרשות האחרונות, משפטים ותרומה, פשוט לא הצלחתי להביא לכם את זה ולכן מדורינו אינו קבוע, מסתבר. אבל רציתי לשתף אתכם במשהו שקשור לפרשות הללו שבעצם מסביר מדוע התחלתי ללמוד את ספר הזוהר ומהווה את אחד השיעורים החשובים של חיי.

לפני שלוש שנים חשבתי להציץ לעולם הקבלה ולראות מי נגד מי והאם זה אמור לעניין אותי. אחרי שפסלתי את כל המסגרות המניפולטיביות למיניהן וכבר החלטתי שאלמד את ספר הזוהר בצורה פתוחה ומבוקרת, רציתי להבין מה הרעיון מאחורי הדרש הקבלי. כלומר, זה קל לראות את מה שסיפרתי לכם עד עכשיו, איך לוקחים את טלנובלות ספר בראשית ועושים מהן לימוד פנימי. אבל במקרה, הזמן שבו חשבתי להתחיל ללמוד היה השבוע שבו עברנו מפרשת משפטים לפרשת תרומה. 

פתחתי את ספר שמות וקראתי ברפרוף את השעמומון הזה: פרשה שלמה על חוקי סחר עבדים שבאים עם או בלי נשים ופרות, ומיד אחר כך פרשה לאדריכלים ומעצבי פנג שווי בלבד עם שרטוטים לבניית המשכן. מה כבר יכולים לומר על זה מקובלינו הקדומים? (זה מה שאומר הרד"פ, אגב) הייתי בטוחה שהם דילגו על הפרשות האלה בכלל בזוהר. מה גדולה הייתה הפתעתי כשגיליתי שכרך שלם של ספר הזוהר עוסק בשתי הפרשיות הללו. זה הולך להיות משעמם יותר מגמרא! חשבתי לעצמי. היום אני יודעת שספר הזוהר ושעמום זה contradiction in terms. 

Boring!!!

כבר בדף הראשון של פרשת משפטים רשב"י מודיע לחברותא שלו, שחוקי העבד בפרשת משפטים הם קידוד לחוקי גלגול נשמות ביהדות. הנשמה יורדת להשתעבד כאן בעולם הצללים ונקבעים חוקים כיצד היא חוזרת למעלה, האם נקבע לה בן זוג עוד טרם ירידתה לעולם או שמהנדסים לו מישהי תוך כדי (האם העבד הכיר אישה בזמן שהיה אצל אדוניו או הגיע איתה וכד'). קראתי חצי כרך מבלי לשים לב ונפעמתי. אז זה מה שזה, הקבלה!

אחד הקטעים המרתקים ביותר בזוהר נמצאים מיד אחר כך, דרשה מהממת של דמות מסתורית בשם ה"סבא דמשפטים" שמגלה סודות עולם עמוקים דרך הפרשה הזו ופשוט, לא היה לי אוויר. אין לי אפילו מאיפה להתחיל להביא לכם את זה כאן. עד שהגעתי לפרשת תרומה, כבר קלטתי את העיקרון, כבר צפיתי שחוקי המשכן יהיו חוקי המשכן הפנימי ושהדרש הקבלי יזרום לכיוונים אחרים לגמרי מתוך זה. הפרשות האלה התחברו לי לאחת האסכולות הקבליות שנחשפתי אליהן אחר כך, שירידת העם לארץ המובטחת היא בעצם היווצרות תודעת העם במימד אחר וירידתה לחיים גשמיים, סוג של שעבוד זמני למען הלימוד שלנו. 

קיבלנו חוקים איך להישאר מחוברים לכלים שלנו מהבית ועם הדורות איבדנו אותם. אחרית הימים, לפי מסורת זו, היא היום בו ייפלו המחיצות המפרידות בין עולמות אלו, הפיזיקה תבין שהרוח והחומר אחד הם ונחיה ברמת תודעה אחרת לגמרי. זה גם סגנון הדיבור של מסורות עתיקות אחרות סביב שנת 2012 אז מי יודע, אולי עוד נזכה להיות בסביבה.

אני משעממת אתכם? תמשיכו לקרוא

אבל בינתיים, פרשות אלו לימדו אותי שיעור חשוב, שחזרתי עליו מאוחר יותר בגרסאות שונות גם במהלך הכשרת ההילינג שלי וגם במערכות יחסים: כשמשהו נראה משעמם, ודאי שהסודות הגדולים ביותר על עצמך צפונים בו. מהי אנרגיית השעמום אם לא אנרגיה של פחד להתעמק, פחד לראות ולגעת או שיראו ויגעו בי? אני משתעממת וזורקת אותו כי הוא משעמם או כי אני פוחדת להיות באינטימיות? מה זה בכלל להשתעמם ולחפש ריגושים כל הזמן, מהו שורש הפחד? היה לי פעם מורה שאמר שהנירוונה הגדולה ביותר נראית כמו שעמום מתמשך. לקח לי זמן להבין למה הוא התכוון.

החיים מאד שגרתיים ושקטים אבל אתה מתרגש מכל דבר בהם וחי אותם במלואם. כשאתה בארוס השעמום מתפוגג, נמלה זוחלת מרתקת אותך לשעות. תסתכלו על ילדים, על חתולים, הם מלמדים אותנו את השיעורים הללו. בעולם שלנו יש הרבה מהכל אבל זה more of the same, ואנחנו רוצים עוד ועוד אבל סוד התאווה הזו נעוץ בעובדה שאנו נוגעים בכל בשטחיות בלבד. אנחנו זוללים ריגושים ומרגישים שאנחנו מתפתחים, כשבעצם אנחנו צומחים לרוחב, מתפשטים כמו דשא שוטה ונשמותינו נשארות בגובה דשא. יש דרך אחרת. תראו את העץ: נראה משעמם, משועמם, תקוע במקום אחד אלפי שנים. אך מבפנים – עולם ומלואו מתחולל בין טבעותיו, עונות, פרחים ופירות, ילדים וחתולים מטפסים וציפורים נודדות….. הריתוק עוצר הנשימה שמאחורי השעמום, לכאורה. לא סתם נאמר "כי האדם עץ השדה". ומי שלומד יוגה מבין את מה שאני אומרת עכשיו בעוד רובד.

אף אחד ושום דבר לא באמת משעממים בעולם הזה, זה רק דברים שאנחנו עוד לא מוכנים לגעת בהם, פוחדים לחוות ולגלות באמת. אנחנו מחזיקים מעצמנו הרפתקנים, פתוחים לחוות, אבל זו תודעה כוזבת, הרפתקנות שטחית, מזוייפת. אנחנו מתעלים את זה לספורט אתגרי, חיצוני, ונהנים מזה כאתגר חיצוני, מהאדרנלין הזורם ומתפוגג מבלי שנזרים את זה למקומות הפנימיים ונלמד את המאבקים האמיתיים שלנו מאחוריהם. ההרפתקנות האמיתית של הנשמה היא. היא כוללת התמודדות עם הפחדים והחושך הפנימי שלנו ומבחוץ היא נראית מאאאאד משעממת.

זה גם המקום לוידוי, לגלות לכם סוד רפלקסיבי על הכתיבה שלי בבלוג הזה. בכתבות עיתונאיות נהוג להתחיל עם הפאנץ' ליין, עם הדבר הכי מעניין, כי אולי לא נצליח להחזיק בתשומת לבכם לעוד שלוש שורות. פעמים רבות אני מתחילה ממקום אחר, באיטיות, אני מודעת לכך שאני מאבדת את תשומת ליבם של המרפרפים כבר בפסקה השניה, אבל מי שנשאר איתי עד לפסקה העשירית, למשל, תמיד מקבל פתאום משהו שהוא לא ציפה. אם הוא הסכים להשאר איתי למרות ההתחלה הפושרת, אולי השיעמום, אני פותחת לו דלת אל העומק. לפעמים גם אני לא יודעת לאן נגיע. כמו בפוסט הזה 🙂

אז הנה תרגיל על חושי שלמדתי בקורס הילינג: בפעם הבאה שאתם פותחים ספר או פוגשים אדם וחשים שהתגובה שלכם היא: "אוף, משעמם", תעצרו רגע ותצחקו על הפחד שלכם, תנסו לראות מה אתם מפחדים לגלות כשתנקשו לשעמום על הדלת, תעבדו עם זה. תכנסו בדלת, מה עולה? חוסר סבלנות? שיפוט וציניות כלפי מה שקורה שם? אלו רק מגננות, פחדים, ביטויים לאנרגיות בתוככם או בסביבתכם הקרובה שפוחדים מהצמיחה שלכם, מהגילוי האמיתי על עצמכם, מלצאת מהמערה של אפלטון. תצחקו על זה. צחוק זה הנוגדן העיקרי לפחד. ותכנסו בכל זאת, שבו ותשתעממו. חבקו את הריק הזה בלי פחד ותראו איך הוא מתמלא בדברים שלא הכרתם. בעצמכם.

מאחלת לכם שבת משעממת.

יש לו ציפור קטנה בלב והוא רואה לך בעיניים

אחד המוטיבים בספר "תיקוני זוהר" הוא מוטיב הגלות. בפרשנות החסידית סיבת הגלות היא למצוא את האור הגנוז בחושך. גלות עם ישראל מארצו היא רק סמל לגלות הנשמה מעולם האיחוד. כל עולמנו הוא גלות והשכינה, כך מאמינים, מלווה אותנו במסענו. לידיעת המתכלבים בהודו, במסורת החסידית היה מנהג לצאת לנדודים של שנה ללא יעד וללא פרוטה בתור תרגול רוחני, על מנת להזדהות עם צערה של השכינה בגלות. יש לי פנטזיה לעשות את זה יום אחד. זה לא קל ולא תמיד אתה נתקל רק באנשים הטובים באמצע הדרך, יש הרבה חסידים שחטפו מכות מפולנים שיכורים במסעות כאלה. 

הבטחתם שכינה, עלה של זית

בהקדמה לספר "תיקוני זוהר" נאמר "כציפור נודדת מקינה כן איש נודד ממקומו". כשהדימוי מתפתח אנו מגלים שהציפור היא כינוי לשכינה ומיהו האיש, אם כן? מערכת היחסים של האל והשכינה היא הפכפכה והוא מגרש אותה פעמים רבות אל הגלות להשגיח על הבנים. פעמים רבות יחסים אלו חוזרים על עצמם גם אצל הבנים, כמטאפורה.

כותבי "תיקוני זוהר" מביאים סברות וגוזרים מפסוקים שייתכן שה"איש" כאן הוא משה או נוח, ששורש הנשמה שלהם קשור זה בזה. לשתיהם הייתה מערכת יחסים עם ציפור: את נח ליוותה יונה כמטאפורה לשכינה ולמשה יש את אשתו ציפורה. חשבתם שזה במקרה? אין במקרה במקורות. בתחילת פרשת השבוע, פרשת יתרו, ציפורה שבה למשה "אחר שילוחיה" והגמרא אומרת שמשה התגרש ממנה לפני החזרה ממצרים. ממש גירוש השכינה.

ועוד משהו: לכל אנרגיה יש את התשליל שלה. הנגטיב של נשמת משה היא נשמת בלק, נציג ה"סטרא אחרא" (הצד ה"אחר"). ולהזכירכם לבלק קראו… בלק בן ציפור. גם יתרו, חותן משה היה נגוע קצת בקליפותיו של אותו צד אחר. בנשמתו הוא אחד ממכשפי פרעה והגמרא אומרת שהוא אחד מהמחפשים את עצמם שעברו כל דת בעולם של זמנו ובסוף בא והכיר בכך שאלוהי העברים הוא הכי שווה. הזוהר בפרשת יתרו מזכיר לנו דרך סיפור זה שאין טהור אלא מהטמא ואין סיטרא אחרא ללא ניצוץ של אור קדושה. ממש יין ויאנג. 

כל בעלי השפתיים הגדולות רכלנים?

יתרו מציע למשה להמציא בירוקרטיה של שרים ושופטים ואומר לו "אתה תחזה מכל העם". מה ואיך הוא בדיוק חוזה? כאן נמצא אחד הקטעים המרתקים בזוהר המדברים על חוכמות סוד הכוללות קריאה בתווי הפנים ("חכמת הפרצוף"), קריאה בשרטוטי הידיים (כף היד) וברשתית העין, כשהכל מקביל גם לסוד האותיות. זהו קטע נדיר של קבלה מעשית בזוהר אבל הוא לא כתוב בצורה שניתן ללמוד וליישם ממחר. ממש לא.

מכיוון שלא למדתי את זה מעולם לעומק אני לא רוצה לחטוא לפרשנות. בקריאה מרפרפת בהחלט אפשר להוציא מזה אמירות פופוליסטיות מרגיזות כמו: אדם מקריח הוא מצליחן אך רמאי, לכל מי שיש שפתיים גדולות יש נטייה ללשון הרע ובעלי העיניים הירוקות הם רחמנים. אבל זה באמת יותר עמוק, יש שם ממש הוראות לבדיקת רשתית העין, ערבוב גוונים וכד', עצמות גולגולת, מספר קמטים בין הגבות וקווים על השפתיים ואפילו קצת שאמאניזם – הרעיון שפני האדם מזכירים חיה מסוימת מהחיות שבמרכבה בחזון יחזקאל (נשר, אריה וכד'). אז כל האנשים שאמרו לי פעם שאני דומה לשועל היו מקובלים גדולים לדעתכם? 🙂

מי זוכר שבת?

השיא של פרשת יתרו הוא כמובן מתן תורה ועשרת הדיברות, אבל לא נדבר עליהן הפעם, אלא רק על אחת: יום השבת. עשרת הדיברות מופיעות פעמיים במקרא. הן יופיעו רק עוד פעם אחת בפרשת "ואתחנן" בספר דברים, כשמשה חוזר על כל משנתו 30 יום לפני מותו בהרצאות יומיות. ההבדלים הקטנים בין המקור לחזרה הם פתח לדרש ויש הבדל מאד משמעותי כזה בקשר לשבת. בפרשת יתרו כתוב לזכור את יום השבת לקדשו ובדברים כתוב לשמור אותו. מה ההבדל?

שמירה הכוונה לשמור על כל ההלכות. בתורה יש רק 2 הלכות שבת: לא לעבוד ולא להדליק אש. את כל השאר גזרו חכמינו מתוך 39 אבות המלאכה שהיו נהוגות בבית המקדש, כך שאם אתם רוצים לשמור שבת על פי התורה אתם לא צריכים להתאמץ הרבה וזה באמת מנקה את הראש וטוען את הסוללות.

לזכור שבת, הכוונה לעונג השבת, להיות ביחד עם המשפחה או החברים ולעשות רק דברים שנהנים מהם. זו הצורה לקדש את המרחב הזה וזה ממש עושה טוב לנשמה אם עושים בשבת משהו טיפה שונה מימים רגילים ברוח הזכירה הזו.

שבת שלום.

הנחשונים, הטופו והל.ס.ד

במרכז פרשת השבוע עומדת קריעת ים סוף, ירידת המים, מטאפורת הלידה הגדולה של תודעת העם שלנו. לפי המדרש הים נפתח ל-12 נתיבים, נתיב אחד עבור כל שבט, כדי ללמדנו שלכל אחד מאיתנו יש את הדרך הייחודית שלו.

בגלל שירת הים המופיעה בפרשה כשירת הודייה לאחר חציית ים סוף, מכונה השבת הזו "שבת שירה". בגלל מדרש שאומר שכל הציפורים שרו אותה יחד עם בני ישראל, יש מנהג להאכיל ציפורים בשבת הזו, לידעת כל מי שעושה סופ"ש בככרות אירופאיות עתירות יונים.

קפיצה נחשונית

דמיינו את המחזה הנורא הבא: בני ישראל עומדים מול הים הגועש כשהמצרים סוגרים עליהם מאחור, וזועקים: "יכולת להרוג אותנו כבר במצרים, למה הבאת אותנו עד כאן כדי למות?" וה' אומר להם "סעו", פשוט תמשיכו קדימה, יא קטני אמונה. כמה ניסים שלא מראים לאנשים האלה הם עדיין לא סומכים עליך לרגע. אבל אז, האגדה  מספרת, נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה, החליט שהוא מאמין באל הזה ופשוט קפץ למים.

נחשון החל לטבוע אט אט והמדרש אומר שמילותיו האחרונות עמדו להיות "באו מים עד נפש" (ומכאן, אגב, מקור הביטוי), כשבדיוק באותו רגע קרה הנס והים נפתח. מכאן מקור הביטוי "קפיצה נחשונית" והכינוי "נחשונים" לקופצים בראש ומאמצים ראשונים של חידוש. הדבר בא ללמדנו עקרון ביהדות שהאדם צריך לעשות קודם צעד, לעזור לעצמו ואז האל יעשה צעד נוסף לקראתו. אל תחכו שיפתחו לכם את הים, תקפצו ותאמינו.

המן: טופו מחוזק בל.ס.ד?

בפרשה זו הכירו בני ישראל לראשונה את המזון שילווה אותם מעתה 40 שנה במדבר – המן. מה זה בעצם מן ומה טעמו? בפרק ט"ז פסוק ל"א כתוב שמראהו כזרע גד וטעמו כצפיחית בדבש. עם זאת, בפרשת "והעלותך"  (במדבר, פרק י"א פסוק ז' ואילך), כתוב שטעמו כלשד השמן ויש הוראות בישול מדוקדקות שלו. חז"ל אומרים שאדם צריך היה להכין את המן על פי הצורה של המזון שרצה לאכול וכך יהיה טעמו. אם אתה צדיק, אתה יכול לאכול מן ולדמיין שאתה אוכל צ'יפס וטעם הצ'יפס אכן יהיה בפיך.

לרשעים זה ישאר בטעם דבש רגיל, ללא יכולת בחירה. עונשם של הרשעים הוא השיעמום ואכן כזכור העם מתעייף מהמן עם הזמן ("זכרנו את הדגה, הקישואים והאבטיחים שאכלנו במצרים… בלתי על המן אנחנו"). בקריאה קבלית, צדיק הוא מי שנמצא במסלול התפתחות רוחני ומוסרי ועובד על עצמו ורשע הוא פשוט מי שלא, מי שרץ אחרי היצר ואחרי קולות זרים ואינו מכוייל לקול הפנימי האלוהי שבתוכו.

ותחשבו על זה במונחים שלנו, תחשבו על כל אותם אנשים המכורים לריגושים ולגיוון, שאין להם מרכז פנימי יציב. באורח פרדוכסלי הם המשועממים והמשתעממים כל הזמן. השיעמום הוא הכיסוי לחוסר היכולת להתמודד עם הריק שלך והניסיון למלא אותו מכל הבא ליד. מי שעולמו מלא מבפנים אינו משתעמם בקלות ומוצא עניין רב בדברים הפשוטים ביותר. ואם נחזור למן, המן משקף מהות פנימית. ה"רשע" עושה שינויים חיצוניים רבים אך מבפנים אין טרנספורמציה, הכל חוזר על עצמו.

בהמשך הפרשה, בפסוק כ"ג, כתוב "את אשר תֹּאפוּ אֵפו" בהקשר למן. ובבית המדרש שלנו עלתה סברה שאולי טופו צריך להכתב בעברית תֹּאפוּ בגלל הפסוק הזה. כי איכות המן דומה קצת לאיכות הטופו, מזון בסיסי בריא, שניתן לערבו במגוון מזונות והוא סופח את הטעם של אותו מזון, שיכול להיות גבינה, גלידה וגם פסטרמה. אולי זה המזון הכי קרוב שיש לנו היום למן. 

ואברהם לידר, מורנו היקר והמקורי, חשב שסם הל.ס.ד, כמו המן, גם כן משמש לגיוון המציאות ולהוצאה של מהותנו הפנימית מהפנים אל החוץ, ולכן אולי כדאי להציע לאקדמיה ללשון לתת שם עברי לסם: ל.ש.ד, מלשון לשד השמן שנאמר על המן.

ובמדרשים המטורפים הללו, נפרד להפעם.

שבת שלום.

תנינים ומצות בקופסאות שימורים

כבר בפסוק א' כתוב למשה "בוא אל פרעה" מה זה בוא? למה לא "לך"? יש דורשים כי האל הבטיח למשה שהוא הולך איתו, בוא נלך יחד. הקבליסטים שקוראים את התנ"ך ברמת המאבק הפנימי אומרים: בוא אל הפרעה שבתוכך. בקבלת האר"י מאמינים כי לעשר הספירות יש תשליל, נגטיב של עשר ספירות מצד הסטרא אחרא ("הצד האחר"), הצל. כידוע הפרעונים סגדו לכוחות שונים ומצרים נחשבה למרכז עבודת כוחות האופל, ולכן נדרשו 10 המכות – כל מכה ניתצה ספירה אחרת של הצל.

זו הסיבה שלמרות שהמערכה כבר הסתיימה, עדיין ניתנה מכת בכורות הקשה, אותו מעשה נורא שהטריד את הרד"פ כל כך. לא עושים חצי עבודה, לא מגלים רחמים כלפי כוחות האופל אחרת איך יושלם התהליך שלך? יש לנתץ גם ובעיקר את ספירת הכתר של הצל. חשבו על זה כאלגוריה למאבק פנימי, אין שום הכרח להאמין שהייתה כאן גם מציאות היסטורית. (אגב, המיסטיקנים המוסלמים טוענים שרעיון הגי'האד של מוחמד גם הוא משל למאבק פנימי. חבל שלא סיפרו את זה לארגון הגי'האד האיסלאמי.)

אם כך, לפי הזוהר, משה מוזמן לשלב הזה בהתפתחות הרוחנית שבו הוא עובר בחושך שבתוכו ופוגש את המטאפורות לכוחות האופל – הנחש והתנין הגדול. כמו שנאמר בספר יחזקאל: "הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנין הגדול הרובץ ביאורו". זוכרים את ספר בראשית, איך האל ברא תחילה את התנינים הגדולים? לא הופתעתם קצת איך לפני האדם וכל החיות כבר יש שם תנינים? ובכן אלו הם כוחות האופל. ואין יציאת מצרים אמיתית מבלי לעבור דרך זה, עד הסוף.

 זו גם הסיבה הסמלית להוראות לבני ישראל למשוך לעצמם צאן, לשחוט ולמרוח על הדלתות. את השה גם עבדו כאל במצרים ואנו סייענו כאן להכות את ספירת הכתר של הצל (זוהר חלק ב' דף לט/ב). 

פרעה מלשון עורף ומסתבר שאיבר הראיה האמיתי שלנו נמצא בעורף, כך שאולי זהו סוד החושך שעליו אמר הלובביצר: "יתפרעו כל נהוראן (כל האורות-כ.ו) וסוד התנין הגדול יתגלה". אבל נחזור לאל. הוא המכה וגם המקשה, שמכביד את ליבו של פרעה. הוא גם הטוב וגם הרע והוא מעבר לשני הכוחות הללו. זה המשחק שלו עם עצמו, שלנו עם עצמנו בצלמו ובדמותו.

בבית המדרש שלנו יש בחור מקסים בשם מעוז, שנורא נהנה לשחק עם גימטרייה והוא מצא שכדי שמשה (=345) יגיע לפרעה (=355) שבתוכו חסרות בדיוק 10 (המכות). מדליק לא?

ורק עוד דרש זוהרי קטן. פסוק מ"ב בפרק י"ב אומר: "ליל שימורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה לה' שימורים לכל בני ישראל לדורותם". מה זה ליל שימורים? לאלוהים היה לילה לבן? בני ישראל נצטוו לאכול רק טונה ותירס מקופסאות שימורים? ספר הזוהר חלק ג' דף צה/ב מסביר: ראש חודש ניסן הוא חג הפסח, הוא תמיד ליל ירח מלא שאותו מכנה הזוהר מצב שהלבנה בזיווג וכוחות הסטרא אחרא פוחתים בעולם.

אז המשמעות של ליל שימורים הוא בעצם לילה שבו אין דבר שנמצא מחוץ לזיווג, הטוב והרע מזדווגים ולזמן מה כל כולנו באור, לא הותרנו חלק מעצמנו בחושך. זוהי הזדמנות למודעות והמקור לניקיון הפסח וביעור החמץ שבקרבנו, אכילת המצות וכל דבר שאינו עשוי מקמח תופח כסמל להשטחת האגו ועוד. ברשותכם אני אשאיר את כל סיפורי הזוהר על חג הפסח שנולד כאן לפוסטים החגיגיים שיבואו עלינו לטובה בפסח.
 
שבת שלום.

הדוגוויל מברסלב

"דוגוויל" של לארס פון טרייר הוא אחד הסרטים הקשים ביותר לצפייה שראיתי בחיי. "לשבור את הגלים" meets "בעל זבוב" ו"על העיוורון", ויותר מזה. ידעתי שאני לא מסוגלת לראות את זה בקולנוע אז לקחתי את זה ב-DVD. שלושה ימים עברו מאז ואני לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה. בהתחלה זה היה כל כך חזק שאפילו לא הצלחתי לכתוב על זה וחלמתי על זה בלילה. פ'ר? אני לא יודעת אם להמליץ לכם לראות את זה בכלל. אני לא מצליחה להחליט אם זה היה ממש טוב או ממש גרוע. מה שבטוח, זה היה ממש חזק וממש קשה.

זה התחיל כסרט שהוא סתם קשה לצפייה מבחינה חזותית – מצולם על במה כמעט ללא אבזור, ממש כמו מחזה, התרסה נגד המיליארדים הנשפכים על לוקיישנים ואפקטים בהוליווד, כשזה לא מה שמגדיר סרט טוב. גרייס (ניקול קידמן) שהופיעה בעיירה השלווה דוגוויל הייתה בהתחלה המלאך של העיירה, ובהדרגה התדרדרה למדרגת בת השטן, כשהיא מואשמת בכל עוולה וחסרון אפשרי בעיירה. זה מעלה תהיות רבות לגבי קבלת האחר, שהיא תמיד מותנית, שלא תמיד כשאתה פותח את עצמך אתה מרוויח חברי נפש, לפעמים הם מנצלים את הפתח הזה כדי לנצל את חולשותיך ופחדיך ולשעבדך דרכם.

זה לא חדש שפון טרייר מיזנטרופ שמאמין שטבע האדם אפל וטורח להראות לנו כל הזמן את הפינות החשוכות והחולניות ביותר שלו. אבל הסרט הוא הרבה יותר מזה הפעם, הוא כולו הפשטה פילוסופית אחת גדולה שההתרסה המרכזית שלה היא נגד ההוגים והאמנים, שמחשיבים את עצמם לדוברי המצפון של החברה שלנו. אצלו הם הראשונים על ספסל הנאשמים, כי הם מדברים על עוולות אך לא מונעים אותן, ונראה שפון טרייר לועג לעמדה הזו בהציגו את הפילוסוף כיצור החלש והמעוות ביותר.

בסיום הסרט נראה שפון טרייר משאיר לאדם רק ברירה אחת: כל העולם כוחני ומעוות, גם אנחנו אנשים אפלים. אין דרך להיות מוארים סלחניים ומתחנחנים, להיות מחוץ למשחק הזה, גם אתם הייתם עושים כמעט אותו דבר לו התאפשר לכם. גם גרייס חוששת שהיא הייתה עושה לעצמה אותו דבר לו הייתה במקומם. אז אתה יכול להצהיר שאתה מנותק, בניו אייג' עלק, לסרב להיות חלק מעולם הדין, אבל חייך כפילוסוף מוסרי מגוחכים ויובילו אותך להיות למשתף הפעולה הגדול ביותר שיש עם העוול.

עליך להשלים עם זה שאתה חי בעולם הדין, להשלים עם טבעך האכזר ללא התייפייפות. ואם כבר אז כבר, אולי כדאי שתהיה בצד הנכון של הכוח…. אני לא אהרוס לכם את סוף הסרט, רק אומר שבניגוד לחוסר האונים שבו הוא מותיר את הצופה ב"לשבור את הגלים", הפעם הוא נתן לנו קתרזיס ראוי. אולי בכוונה אפילו, שניווכח עד כמה גם אנחנו דומים לדמויות שלו.

כבר כמה ימים אני מסתובבת עם המחשבות האלה על טבע האדם. כל זמן שלמדתי קריאת טקסטים בספר הזוהר הדגשנו את הכבוד הגדול שהזוהר נותן לחושך, לנחש שבתוכנו, שזה חלק מאישיותנו השלמה וכל אדם שמתפתח רוחנית מגיע לשלב שבו הוא חייב להיכנס למקום הזה. זה נשמע טוב, אבל האם אדם יודע איפה החושך שלו? פון טרייר אונס את צופיו להציץ בחושך שלהם. זה מה שמעצבן בו. אבל אני החלטתי לנצל את ההזדמנות שהוא נתן לי ולבקר שם.

כל מי שמחשיב את עצמו לאדם נורמלי, שומר על רמת מוסריות נורמלית למדי. בהינתן מקרה קיצוני כמו בדוגוויל, נורא קל להתבונן ולומר "אני בחיים לא הייתי עושה את זה" או "לפחות הייתי מתריע, נוזף באנשים, מגונן על הקורבן פה ושם". אבל אנחנו לא חיים בקהילה של 15 איש כמו בדוגוויל והמקרים שבפנינו הם לכאורה הרבה פחות קיצוניים.

חווה תמיד אשמה. קידמן בדוגוויל.

גם לנו לא תמיד נוח להביט במראה ואנחנו משליכים על אחרים את האשמה לחסרונות ולחולשות שלנו. אולי החטא הקדמון של אדם היה בכלל העובדה שהוא השליך על חווה את האשמה שהיא פיתתה אותו לנגוס בתפוח? הרעיון הזה מהדהד במטאפורה ברורה למדי גם בסרט.

גם אנחנו מנצלים אנשים לצרכינו, מזלזלים בזמנם… באותו יום שראיתי את דוגוויל חטאתי כך כלפי מישהו בעצמי, בלי שום כוונה רעה, פשוט שכחתי שקבענו והשארתי אותו להתמודד עם התוצאות. זה כזה מאמץ נפשי להיות אדם מוסרי במאה אחוז באמת! (התנצלותי הכנה בפני רמיאל, אם הוא קורא את זה…)

ברחוב המקביל לכם בתל אביב כלואות נשים מחבר העמים שהובאו לכאן בכוח ונאנסות מדי יום על ידי 40 קליינטים. זה קרוב מספיק למצב של גרייס בדוגוויל עבורכם? אז אולי אתם אישית לא מבקרים במכון הליווי הזה, אבל לפי פון טרייר אתם אשמים עוד יותר מהקליינטים שלו, אתם ההוגים והאמנים, אתם העיתונאים שתפרסמו כתבה נוגעת ללב על המצב של הנערות האלה, אבל לא תושיטו יד, לא תזעקו, לא תלחמו. אתם הראשונים שפון טרייר יעמיד מול כתת יורים בדוגוויל.

"אבל מה אני הקטן יכולתי לעשות מול כל עוולות העולם?" תצרחו אל מולו ואולי בצדק. שהרי גם הוא עצמו לא בדיוק מושיט יד לחלכאים ונדכאים אלא עושה עליהם סרטים. גם הוא משליך עלינו את יסורי המצפון שלו ויוצר אצלנו רגשות אשם. השנאה העצמית שלו היא שיורה אלינו את החיצים האלה.

ועוד מעט ואין רשע?

פון טרייר מייצג חצי עולם שחושב שיצר האדם רע מנעוריו. כנגדו, יש חצי אחר שבטוח שאדם הוא טוב במהותו. מי צודק? רבי נחמן מברסלב (נ נח נחמ נחמן מאומן), שנמנה על החצי האחר, מנסה ליישב את הסתירה הזו בקטע המפורסם שלו "אזמרה" מתוך "ליקוטי מוהר"ן". טבע, הוא כל מה שמתרחש ללא התערבות. מהות, היא טבע שני, עמוק יותר ממנו, הגרעין של מה שאנחנו, צלם האל שבדמותה נבראנו. התפיסה הזו מניחה שלא ניתן להיות מה שאנחנו, לחשוף את הטבע האמיתי הזה, ללא עבודת התפתחות. 

אז טבע האדם רע מנעוריו אבל מהותו טוב צרוף. העבודה שלנו היא לחשוף אותו. האדם אינו נולד עם טבע טוב ואז מתקלקל, כמו שרבים מאמינים. תסתכלו על תינוקות – הם אולי נורא חמודים אבל הם לא טובים מוסרית, הם אגואיסטים קטנים, בואו נודה בכך. טוב/מוסר זה דבר שצריך לפתח. בשביל זה באנו לעולם הזה. לכן, גם אדם שזורם עם היצר שלו מרגיש בסופו של דבר מתוסכל, ריק. משהו בו יודע שהמהות הפנימית שלו טובה והוא אינו מתפתח בכיוונה, זה המוסר הפנימי הבסיסי שלנו. את הפסוק "ועוד מעט ואין רשע, והתבוננת על מקומו ואיננו" (תהילים ל"ז) דורש הרב נחמן כך: תמיד יש לדון אדם לכף זכות.

בואו לא נעשה פה התייפייפות ניו אייג' לשחרור מהשיפוטיות שלנו, האדם הוא יצור שיפוטי. אבל במסגרת השיפוט עצמו אפשר לבחור בכיוון של כף זכות. בכל רשע גדול יש מקום אחד ולו רק אחד שבו הוא צדיק. האדם הנורא ביותר עשה פעם אחת מעשה אחד טוב באמת, ואם נדבר אל המקום הזה, נעצים אותו ונאפשר לאדם עצמו להתבונן בו ולהתחבר אליו. פועל כאן עקרון של פיזיקת הקוונטים – המתבונן משפיע על תוצאות הניסוי – התבונן באדם כאילו הוא טוב, התייחס אליו כטוב. פועל כאן גם העיקרון ההולוגראפי, עקרון ה-DNA: בכל חלק מאיתנו מצויה המהות כולה. ניתן לעורר את מהות הטוב הזו אם נאתר חלק אחד קטן שהוא טוב ונפנה אליו, נתמקד בו. 

לטוב יש מציאות אונטולוגית, לרע אין מציאות, גם כשנראה שהוא פשט בכל. ולכך הכוונה ב"ועוד מעט אין רשע". לא עוד מעט במונחי זמן -אוטוטו- אלא המעט הטוב הזה שצריך למצוא בכל אדם. "והתבוננת על מקומו ואיננו" זה כשהמורה הרוחני רואה שאינך במדרגתך, אינך מחובר לאני העליון, לצו הפנימי שלך. האני המהותי לא בבית. זה הרעיון במדיטציה, משיכת האני הזה חזרה פנימה. כמובן שכשעומדים מול רשע ושחיתות יש להלחם בהם, למחות את זכר עמלק מה שנקרא, אבל בכל מקום של רשע יש ניצוצות של טוב שיש לגאול ולהחיות.

רוב חיינו אינם מתנהלים מול רשע אלא מול בני אדם המורכבים מאור וחושך גם יחד והתרגול הרוחני שלנו הוא להתמקד בטוב. אנחנו לא יוצאים נגד החוטא אלא נגד החטא, וכשמתמקדים במעט הטוב, אין רשעים, כי אנו מזמינים את האדם לטרנספורמציה. למי שתהה למה הברסלבים כל הזמן שמחים ומנגנים, המקור לתפיסה הזו נמצא במאמר החשוב הזה. בין השאר ממשיל רבי נחמן את הניגון לליקוט של מעט הטוב הזה, כי תו מוסיקלי הוא צליל שמובחן מתוך כל הרעש וליקוטו יפיק מוסיקה ויופי.

אצל פילוסוף רוחני אחר חשוב, קרישנמורטי, קיים רעיון דומה, אך אין בסופו של דבר משהו באדם או בעולם שניתן לומר עליו שהוא טהור, הכול מורכב מאור וחושך גם יחד. אצל רבי נחמן יש בסוף התהליך גרעין קטן ואותנטי שניתן לברור מבין כל הסיגים, להתחבר אליו ולהתחיל משם את השמחה הגדולה. והנה תרגיל רוחני לסיום מבית הרבי נחמן, מומלץ לנסות בבית:

ערכו רשימה קצרה של דברים טובים שעשיתם. עכשיו תכתבו מתחת לכל דבר למה באמת עשיתם את זה – תשפטו את עצמכם – שהרי אתם לא כאלו פילנטרופים מלידה, אולי לאגו שלכם היה מתאים לצאת נשמות טהורות הבוקר כדי להרשים אדם אחר? ואחרי שקטלתם את עצמכם תנסו לראות מה בכל זאת מבין כל המעשים הללו נעשה הכי בתום, שיש בו יסוד אמיתי של אהבה ונתינה. אולי טיפלת באימא שלך כל היום כי ככה בת טובה צריכה להתנהג וזה מה שציפו ממך לעשות, אבל בסך הכול יש לך אהבה אמיתית לאם הזו ומשהו בך רצה להיות שם עבורה. קחו את הגרעין האותנטי הקטן שמצאתם, עצמו עיניים ודמיינו אותו מתפשט בכם. כי לא ייתכן שכל העולם כולו הוא דוגוויל צר מאד….

שבת שלום.

אל שדי

בתחילת פרשת השבוע (שמות פרק ו' פסוקים ב'-ג') ישנו דו שיח מרתק ותמוה בין האל למשה. האל אומר למשה ששלושת האבות הכירו אותו רק בפן של "אל שדי" ואילו למשה הוא מגלה לראשונה את שם הוויה. בפרשת השבוע שעבר עת נפגשו בסנה הבוער, אמר לו האל לומר לבני ישראל ששמו "אהיה" (שמות ג' פסוק יד), "אהיה אשר אהיה" (על משקל "בונד, ג'יימס בונד"). אל שדי הוא אחד מ-216 צירופי שמות האל האפשריים, כשהוא נתפס בחלק מהמסורות כשם של מידת החסד והרחמים והשדי במובן של יניקה ונתינה, בעוד פרשנים אחרים (תלמוד, מסכת חגיגה) חושבים שזהו שם מצד הדין, הגבול, האל שאמר "די" להתפשטות היקום.

אל שדי זו גם חנות ספרים בברונקס

בתפיסה הטרום קבלית מקובל לפרש את השם "אלוהים" כפני הדין, המידה כנגד מידה ואת שם הוויה כהפוך לו, מבטא רחמים, גדלות וויתור על דין. אומרים שהאל רצה לברוא עולם על טהרת הדין אך כדי לתת צ'אנס ליקום להתקיים בכלל, צריך מדי פעם עירויים של רחמים.

תארו לכם שאימא אדמה או סבתא אטמוספרה היו מחליטות להשיב לנו כגמולנו, מידה כנגד מידה. היה יקום בכלל? ותארו לכם שהגוף שלנו היה נוהג עימנו ביחס גורר יחס כשהיינו מרעיבים/מפטמים/ מחוררים/ שונאים אותו. האם עוד היינו פה?

התפיסה הקבלית היא הפוכה: בראשית היה חסד (אברהם), האיכות הטהורה הנותנת והמתפשטת, ללא גבול (יצחק). קבלת השמות נחשבת להיבט של קבלה מעשית שיישומיה על גבול הכישוף דומים בעיני ובעיני אנשי דת ומקובלים רציניים לעבודת כוכבים ומזלות. אך ברמה הגבוהה יותר יש כאן הכרה בכך ששם מבטא מציאות. כל אות היא כוח אנרגטי וצירופי אותיות מסוימים נושאים אנרגיות מסוימות. השפה העברית, כמו גם סנסקריט, נחשבת לשפה פנימית. כלומר שזו אינה רק מערכת סמיוטית הסכמית שבה מחליטים שלעצם זה נקרא שולחן, אלא מהות הדבר טמונה בסימנים, במילים, בשפה.

שם הוא ייצוג של אנרגיה, ביטוי של הדבר, שאנו חווים בעלמא דפירודא (עולם הפירוד, עולמנו זה, בניגוד לעולם האיחוד של מעלה), בשל חוסר האפשרות לגעת במהות האמיתית. באחרית הימים הייצוג ומהות יהיו לאחד ("ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"). השם הארוך (72 אותיות) והעוצמתי ביותר של האל, חבוי בפרשת "בשלח", טרום קריעת ים סוף, בשמות פרק י"ד פסוקים י"ט-כ"א. לפסוקים אלו יש בסה"כ 216 אותיות כשבכל פסוק 72 אותיות וישנה צורת דילוג מיוחדת על פני פסוקים אלו המרכיבה את שם האל. אומרים שבתים מתוך שם זה מופיעים אצל עמים רבים ואפילו צליל ה"אום" ההודי שנחשב לצליל של החיים כולם, מהווה חלק מהתבנית הזו. 

מעניין לציין ש-216 זו גימטרייה של גבורה ו-72 זה גימטרייה של חסד, כלומר שגבורה (ספירה מצד הדין, הגבול) היא שלוש פעמים חסד, אולי מצב בלתי מאוזן, אי זוגי של חסד. הגימטרייה של אל שדי ומשה (בהיפוך אותיות: השם) גם כן זהה. משה הוא האבטיפוס של הדמות המשיחית שמתווכחת עם האל ושיש ממד של טשטוש בינה לבין האל. דמויות האבות היו בדיסטנס מוחלט של יראה ומיהרו לציית לכל צו וגחמה של האל, בעוד משה פשוט לא מפסיק להתווכח ולנדנד. נראה שהאל אוהב זאת ותורם לטשטוש זה ע"י דיבור דרך משה בעת מתן תורה. בהמשך ההיסטוריה גם אצל ישו מתבטא טשטוש כזה ומשיח השקר שבתאי צבי חתם פעמים רבות בסיומת: "אני ה' אלוהיכם, שבתאי צבי". ואולי הטשטוש צריך להיות נחלת כל אחד מאיתנו, שהרי אני אדוני אלוהיכם וכולנו משיח לעצמנו.

שבת שלום.

בושה וכיסוף, בכורה וראשית האון

"ויקרבו ימי ישראל למות" (פרשת ויחי). עד כמה שידוע לי מתים תוך שניה, כמה ימים כבר לוקח למות? שואל את עצמו רבי יוסי (זוהר ח"א דף רכ"א ע"ב). אלא שכשאדם קרב למותו כל ימי חייו באים ועומדים לפני הקב"ה כעדים, ויעקב היה אחד שיכל להתגאות בכל יום ויום בחייו שהגשים את ייעודו בו. גם על אברהם אמרו באותה רוח סוד שהוא "זקן, בא בימים". ימים בזוהר זה גם שם נרדף לספירות. מסתבר שלכל יום (ולכל ספירה) תפקיד מיוחד בחיינו ורק אם הגשמנו אותו יוכל אותו יום להתקרב למות – להתקרב לקב"ה ללא בושה. 

בושה בארמית, אגב, אומרים כיסופא, וגם בערבית המילה לבושה היא כסיפה. אולי הקשר בין בושה לכיסוף ברמת השורש הוא שכשאני לא שם בחוויה ובהווה, כשאני רק מפנטז ונכסף, עלי להתבייש. לא הביישן למד. מספיק לפנטז, געו במציאות. מצד שני, הבושה הופיעה לראשונה בתנ"ך ביחד עם המודעות בסצנת גן העדן ונעלמה כשאדם וחווה כיסו עצמם בעלה תאנה. הבושה , אם כן, אינה להתבייש בעצמי אלא לחשוף את עצמי בצורה מיוחדת ופגיעה. כשאני לא מתבייש אין שם אינטימיות. אולי בוויתור על בושת גן העדן יש געגוע (כיסוף) לאינטימיות.

אז כשקרבים ימי ישראל למות הוא קורא דווקא ליוסף, ורשב"י הולך לכיוון פסיכואנליטי-טנטרי כשהוא מסביר מדוע " ויקרא לבנו, ליוסף". ישנו מדרש לגבי ליל הכלולות של יעקב, האומר שיעקב חשד שיביאו לו את לאה במקום רחל ולכן נתן לרחל סימנים שעליה למסור לו ברגע האינטימי. אבל רחל, ברגע של גדלות, נתנה את הסימנים ללאה.

ואז, אומר רשב"י, באותו ליל כלולות, יעקב היה בטוח בזמן מעשה האהבה שזו רחל ולשם הוא כיוון את כל אהבתו ושם נתן את זרעו כשיוסף כבר נברא במחשבתו. לכך רומז יעקב כשהוא אומר לראובן: אתה "כוחי וראשית אוני". רשב"י חושב שיעקב לא שפך טיפת זרע לפני כן ולכן הייתה בשפיכה ראשונה זו עוצמה רבה שכוונה בעצם לרחל ולא ללאה. 

וכאן, מגלה רשב"י שלעיתים כוחה של מחשבה גדול יותר מהמעשה, כי מחשבה יוצרת מציאות. אין דבר בעולם שאינו מותיר רושם ועקבות ואלוהים רואה הכול. יש לקחת אחריות גם על המחשבות והכוונות כי הן מתגלגלות לאנרגיה במציאות. לכן הרצון במחשבה הוא שהעביר את בכירות ראובן בעצם ליוסף, שנחזה באותו מעשה אהבה ראשוני. 

יש איזה שהוא קו עלילתי עיקש במקרא שהבכור כל הזמן מאבד את בכורתו. זה כאילו שהמקרא חותר תחת המוסד האנתרופולוגי של הבכורה, מתחת לאמונה שהבכור יורש את המהות המזוככת ביותר של האב ("כוחי וראשית אוני", אולי באירוניה במקרה של ראובן הלפלף). לא תמיד הבכור הוא זה שיש לו את המדרגה הרוחנית של אביו, וזה רעיון שהפיל גם את החסידות מגדולתה כשהחצרות עברו בירושה לבנים של. ועוד מחשבה: הרב גפני מספר כי ספר התנ"ך מתחיל בבראשית, באות ב', לא בא'. הב' בוגד בא', באני הטהור המזוכך. אז אולי גם הבכור, בב', תמיד בוגד בא' וזכותו עוברת הלאה ממנו.

אבל נחזור לכוח המחשבה , שזה אולי המסר המרכזי בקטע זה בזוהר. הבעש"ט התייחס למחשבות זרות שמסתננות למוחנו באמצע התפילה כיצר חי חיובי, משהו שבא משורש האהבה והרצון ולא כמשהו שצריך להלחם בו ולגרשו. You become what you resist – סופה של התנגדות עזה לדבר כלשהו, היא דווקא להעצימו ולשעבדך לו. תחת זאת, יש לרדת לשורשה. כי זר בהיפוך הוא רז ושניהם בגימטריה זהים למילה אור.

שבת שלום.