ארכיון קטגוריה: כיפה אדומה

מעבר יבוק: שביל הנחש של יעקב

פרשת השבוע, "וישלח", מתנהלת רובה סביב הדרמה של מפגש האחים היריבים, עשו ויעקב, שנים אחר כך. המפגש עם עשו מתפתח בצורה חיובית רק בגלל הטרנספורמציה הרוחנית שיעקב עובר לילה לפני כן, כשהוא נותר לבדו במעבר יבוק, מעבר לנהר (בראשית לב פסוק כג).
 
מעבר יבוק הוא שם נרדף לשלב מעבר קריטי, והוא המקבילה למיתוס הדס היווני, זה המקום שאליו הולכות הנשמות אחרי שהן נפטרות. יש כאן את כל הסמלים המיתיים של חושך, מעבר נהר, מסע אל הלא מודע. יבוק=אותיות יעקב בלי העין. בדרכו לפגישה עם עשו שעלולה להסתיים במוות, סוף סוף בוחר יעקב בעימות עם החושך ומפסיק לעשות מה שאימא רבקה אומרת.

זוהי הטרנספורמציה הרוחנית של יעקב ("והיה הקוב למישור"). יעקב זה שמו כשהוא בקטנות וישראל, השם החדש שהוא מקבל, זה כשהוא ב"אני העליון" שלו, זו מהותו. להבדיל אלף הבדלות, על אותו עקרון שתמיר קמחי קיבל את השם רפיק כסניאס של אושו. יש אנשים שמעבק יבוק בחייהם מתרחש בפונה. אך עם מי יעקב נאבק שם? עם עצמו? עם עשו? עם מלאך או שטן? לפי ספר הזוהר כל התשובות נכונות.
 
עד כה המאבק עם עשו היה בעולם החיצוני אך בלילה הזה זה הפך לעימות פנימי, יעקב נאבק עם צילו, עם המלאך הממונה של עשו בפמליה של מעלה, כדי להכיל את הצד הזה שבו. רבי אלעזר, בנו של רשב"י מזכיר (זוהר חלק א' דף קסט/ב) שאסור לברנש לצאת לבדו בלילה ללא ירח, שאז זה זמנם של כוחות הטומאה להתעצם.
 
רבי אלעזר ורבי שמעון מדברים על נחשים ומנחשים, מזכירים את בלעם כקוסם ומנחש ויש אפילו אזכור קטן לגרסא הזוהרית של השטן, סמאל, הרוכב על הנחש. רק על היכולת של הארי פוטר לשוחח עם נחשים הם לא דיברו. כל זאת כדי להסביר מדוע יעקב נותר לבדו. הוא בחר בכך. הוא ביקש לפגוש נחש.
 
ב"יומנו של מכשף" של פאולו קואלו השטן או "השליח" הוא ידיד בעולם מאוחד ואויב בעולם דואלי. מכשף צריך לדעת להכילו, מגיע רגע שבו הוא צריך לפגוש אותו ו"לעבור" אותו למקום של איחוד, זהו אחד המבחנים הרוחניים המתקדמים ביותר. וגם יעקב, סוגר מעגל, חוזר הביתה אדם אחר וזקוק רק לטקס המעבר הרוחני הזה. מספריו של קרלוס קסטנדה אנו למדים שאם אדם פוגש כוח גדול ממנו, נאבק עמו ומנצח אותו, שלא ימשיך סתם בדרכו אלא שיבקש ממנו ברכה, וזה גם מה שיעקב עושה.
 

מה עושות האיילות עם הנחשים בלילות?

למעשה יעקב סוגר כאן מעגל לא רק בשביל עצמו אלא בשביל האדם הראשון, שעל פי הקבלה הוא נחשב לתיקון שלו. אומרים שפניו של יעקב היו פני אדם ראשון. בסיבוב הראשון האדם ישן והצד הנקבי התחבר לנחש (אגב נחש בארמית אומרים חוויא – מאד קרוב לחווה). עתה הצד הזכרי בשל לעימות עם הנחש.
 
הנחש מופיע לאורך המקורות בדימוי כפול, לפעמים הוא מסוכן ולפעמים הוא מרפא. הנחש שמשיל את עורו הוא סמל להתמרה, נכנס למציאות קיימת (כמו בגן העדן) ומכיש, מחולל שינוי בלתי הפיך ברמת התודעה. בגלל זה משיח העתיד נקרא נחש והגימטרייה של משיח ונחש זהה. אלו הם שני פניו של היצר, הנמוך והגבוה (שהוא גם יצירה ויצירתיות, מאותו שורש יצר).
 
במקום אחר בזוהר (חלק ב' דף נב/ב) רבי שמעון חוזר לנושא הזה ומספר לנו משל על איילה אחת שה' עושה הרבה בשבילה וכשהיא "תקועה" הוא שולח נחש להכישה בערוותה, במקום הכי כואב, ובזכות זה היא יולדת. מה הקשר? האיילה היא השכינה ויש כאן עוד היבט של ראיית הרוע בזוהר כחלק מהאחדות האלוהית ותפקידו בעולם דואלי זה ללמדנו ולעוררנו (רע בהיפוך- ער).
 
הנחש מכיש את יעקב כדי לעורר הולדה של החדש בתוכו, כמו האיילה הוא היה תקוע ולעיתים אדם צריך הכשה מבחוץ. כשאנחנו מפסיקים להכחיש אנחנו מוכשים. יעקב הולך לפגוש עשו חיצוני לו אך בעצם פוגש מקום בתוך עצמו. בזכות הנחש הוא פורץ מחסום רוחני התפתחותי ונולד אל תוך הגדלות שלו – הופך לישראל.
 
בגירוש מגן העדן ה' אמר לנחש : הוא (האדם) ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. הנחש בהחלט ניסה את זה על יעקב אך הפגיעה ממש התרחשה באזור קרוב לאברי המין. זה המקום שבו הוכנסה למיניות הדואליות הזו, של שתי פניו של היצר. המיניות היא המקום שבו האדם נוגע גם בהכי שפל וגם בהכי נשגב.
 
הזוהר הולך הרבה יותר רחוק מפרויד בנוגע לפאליות של סמל הנחש. למקום שבו פגע הנחש אצל יעקב הזוהר קורא "סמכין דאורייתא" – התומכים של התורה. זוהי צ'קרת הבסיס או ספירת היסוד, המקום שבו התורה היא לא רק תיאוריה, המקום שממנו אפשר למות או להיוולד מחדש.
 
שבוע טוב.

טנטרה יהודית עם יעקב ושלמה

לילה אחרי שיעקב עוזב את בית אביו ולילה לפני שהוא נכנס לטלנובלה של רחל ולאה, הייתי רוצה להתעכב אתכם דווקא על תחילת פרשת השבוע, על החלום של סולם יעקב. על פי ספר הזוהר, תחום המין מצטייר כמרחב הגשמי בו מתממש הזיווג האלוהי ולכן מה שמתרחש במישור הזה קריטי לכל שאר תחומי חיינו ולהתפתחות הרוחנית שלנו. 

בקטע בזוהר הדן בפרשת "ויצא" (זוהר חלק א' דף קמט/ב ) מצטייר סולם יעקב כסמל פאלי ואנו מתוודעים דרכו לעקרונות המקור של הטנטרה היהודית. בסיסו של הסולם הוא ספירת יסוד, אבר הברית הוא אבר המין, וראשו ספירת תפארת, הלב. כשישראל חוטאים הסולם ברפיון, מתעקם, וכל מני "ממונים" – ישויות ומלאכים מקטרגים- עולים בו.

הזוהר מדבר על ישראל מול מלאכים של עמים אחרים אבל לכל אורך הזוהר כשמדברים על מדינות או עמים זה במובן של משל פנימי – עמים אחרים זה יצרים אחרים בתוכך, כמו שעבודה זרה היא לא לדעת לזהות את הקול הפנימי הטהור שלך ולהקשיב לו. כשכוונתנו טהורה ואנו מחוברים לקול הזה, הסולם מזדקף, מתיישר, מתקיים חיבור במרידיאן המרכזי של הגוף ובין ספירת היסוד, דרך התפארת לראש.
 
כשהזיווג לא שלם כוחות אופל נולדים שם, רק כשאני כולי נוכח ברגע הארוטי (ארוס במובן היווני המקורי של נוכחות), אזי הספירות מחוברות. ואם אתם סתם חרמנים/ות? הטבע אינו סובל ואקום, אז אם המין לא מחובר ללב, נכנסים כוחות זרים בשער הזה. המין הוא שער לשמיים מהבחינה הזו והחיבור מין-לב-ראש הוא קריטי. אם כשהזין עומד השכל בתחת, סולם יעקב מט לנפול והחיבור הפנימי שלנו רופף.  מעניין, אה?
 

אתה לא שלמה, אנ'לא אחת מאלף

 

אצל שלמה המלך, ממשיך ומספר לנו ספר הזוהר, הציר הזה של מין-לב-ראש היה תמיד מחובר וסולם יעקב היה ישר. בימי שלמה הייתה תקופה שהיה כל הזמן ירח מלא ולא התקיימה דואליות. הזיווג, האחדות, היו שלמים והיו בכל. ה"סטרא אחרא" (הצד ה"אחר") היה כלול באחדות הזו, שכן נאמר כי חכמת שלמה הכילה את כל חכמת העמים האחרים.  
 
אבל, מספר הזוהר, שלמה הפריז בחכמה ללא בינה (ספירת חכמה מצד החסד ללא גבול של ספירת בינה מצד הדין). שלמה הרגיש שהוא יכול להכיל הכול בתוך הקדושה ולכן איפשר לבנות מקדשים לאלילים נוספים בירושלים. הוא חשב שיש בו אינסוף אהבה ולקח אלף נשים, לרבות נוכריות. אבל להכיל הכול, זה לא לאבד את עצמי בכול (סכנה שקיימת בריחוף הרוחני משולל הרסן כיום). העבודה הזרה חלחלה לקדושה הזו ושלמה הפר את הברית. 
 
הזוהר מציג כאן לקח חשוב שלחבורת אושו/רפיק יש מה ללמוד ממנו: שלמה הרגיש את האור בכל דבר וניסה לחבוק הכול, אך זיווג אמיתי הוא איזון, הוא חופש/אור עם גבול. זה ורק זה מאפשר יצירת מרחב של קדושה ואינטימיות. בוודאי שלכל אדם יש את אורו המיוחד ותיאורטית אפשר לאהוב כל אישה, אבל לא עם כל אחת יש לבוא לכדי זיווג. להיות בחופש זה לא להיות פרוץ לכל, אלא ליצור מרחב מוגן של אינטימיות. "לשמור על רשות היחיד" קוראים לזה בספר "תיקוני זוהר".
 
זהו למעשה עקרון הטנטרה היהודית או מה שנקרא במרומז "שמירת הברית": שימור מיניותי לאינטימיות רגשית אמיתית. פרויד זיהה נכונה שהאנרגיה המינית היא אחד הכוחות הפנימיים החשובים לתפקוד האדם וגם הפתח הנזיל ביותר לבזבוז האנרגטי שלו. זאת טוענות גם כל תורות הטנטרה המזרחיות ותפיסות של רפואה סינית המדברות על שימור הצ'י – אנרגיית החיים – הדולפת מאבר הברית הזה ומרוקנת אותך, ובגלל זה קיימות פרקטיקות טנטריות שמלמדות איך לגמור בלי לפלוט.
 
ישנן פרקטיקות עתיקות כאלו במיסטיקה היהודית שנגנזו ונראה לי שבקרוב יקומו גם מי שיחיו אותן בקרבנו. "שמירת ברית" ביהדות כיום מתפרשת בעיקר באיסור להוציא זרע לבטלה, אבל זה רק אספקט צר של העניין וזה בטח לא איסור, זו המלצה למי שההתפתחות הרוחנית חשובה לו. זו טכניקה. לפי הקבלה, האנרגיה צריכה להישמר עבור הזיווג הקדוש. כשהכוח הזה נפלט במצב לא זיווגי זה סוג של אבדן צ'י. זה פוגם בכל תפקודנו הרוחניים כי זו מדרגה שהכול תלוי בה. "אם ישמרו בניך בריתי" (תהילים קלב/יב) אזי תישאר להם המלכות (ואולי גם במובן של ספירת מלכות). זה התנאי שה' עשה גם עם דוד המלך.
 

זה סולם יעקב או שאתה שמח לראות אותי?


אבל רגע, הרחקנו לכת בתוך החלום. בואו נחזור ליעקב שנרדם על החולות, ישן וחולם על סולמות אל השמיים. חלום זו מדרגה נמוכה בנבואה, אומר לנו הזוהר ומחבר את סיפורו של שלמה עם יעקב. אחרי ששלמה חטא, גם הוא חזר לחלום ולא היה לו דיבור ישיר עם אלוהים.
 
יעקב חלם בעיתוי הזה מפני שזו נקודת היציאה שלו למסע הרוחני שלו. כשיצא מבית אביו טרם מצא את נשיו והתחבר לצדדים הנקביים שלו, הוא רק החל לקשור בין המדרגות ולכן היה בשלב של חלום. בפרשת השבוע הבא נלווה אותו שנים אחר כך, בטקס המעבר הרוחני האמיתי שלו בו הוא מתמודד עם "השטן" שלו ומזווג אותו בתוכו, בדומה לרעיון של פאולו קואלו ב"יומנו של מכשף". 
 
עד אז, אל תשכחו לשים לב לסולם יעקב שלכם כשאתם עושים סקס – האם אתם מחוברים ונוכחים והוא זקור או שאתם מנותקים, טכניים ומזייפים והוא רפוי?  המחשבה הזו גרמה לי בזמנו לנזירות מרצון של כמעט שנה, ראו הוזהרתם.
 
שבת שלום!

רוקד בחשכה

בפרשת השבוע שעבר, התפתח אצל ימימה דיון יפיפה על יצחק. אז שנייה לפני שאנחנו קופצים לסיפורי עשו ויעקב, הייתי רוצה לנסות לברר אתכם מה הסיפור של יצחק, דמות האב המסתורית ביותר במקרא. נדמה לי שמאז שהוא שאל "איה השה לעולה?" בעקדה הוא לא פצה פה בתנ"ך. הוא האב היחיד שלא עזב את גבולות הארץ לעולם, שהתייחסו אליו כ"נער" בגיל 37, שהתעוור לקראת זקנה ושכנראה עבר טראומה, חווית כמעט-מוות בל תתואר, שאיש אינו מציג בפנינו את הצד שלו בה. האם הוא היה חננה או דווקא אדם עם נוכחות מרשימה, מה שגרם לרבקה ליפול מהגמל?

יצחק מסמל בקבלה את ספירת הגבורה, כי התגבר על היצר לברוח ממזבח העקדה. צריך אומץ מדהים לעמוד בחוויה כזו וקשה להגיד על אדם כזה שהוא בוק. ספירת גבורה שייכת לצד שמאל שמייצג את יסוד האש, צד הדין המצמצם והמגביל. אבל זכרו שאין מדובר בראיית רוע. שכן מי שיש לו ילדים יודע, שגבולות שמים מתוך אהבה. ספר הזוהר עוסק בכמה מקומות במידתו המיוחדת של יצחק שהיא החושך. על פי הזוהר (זוהר חלק א' דף קמב/א) אברהם הוא האור ויצחק הוא החושך בבריאה, וסיפור העקדה הוא סיפור של הכלתם זה בזה, כפי שכבר סיפרתי.

החושך היה מדרגתו של יצחק וכשיצחק זקן וחשכו עיניו, כמתואר, דבק במידתו כיאות. לפי הזוהר כשהעיניים פקוחות רואים במט, צבעים שלא זוהרים. בעיניים חשוכות רואים צבעים זוהרים – "צריך לעצום עיניים ולגלגל את בת עינו בראשו" הם מפרטים ואני תוהה – האם אלו הנחיות לראיית הילה או לפיתוח העין השלישית?

יצחק סגר עיניו לחזיונות העולם הזה אך ראה יותר מכולנו. בעולם הזה אולי הוא קצת אסטרו, אומר הזוהר, אך מבטו מופנה פנימה. במקום אחר בזוהר (חלק א דף רכו/א) הספר ממש נכנס איתנו לפסיכולוגיה אבולוציונית.

אישון העין הוא מקום חשוך ללא צבע שמגיב לאור כצמצם. כשאנחנו שמחים האישונים מתרחבים, נכון? אז יצחק צוחק והחלק החשוך של אישוניו גדול תמיד, משמע, הוא ממוקד פנימה.

יצחק הזדהה עם עשו דווקא, מפני שהוא הכיל את החושך. בטקסט המקראי אין מילה רעה על עשו. נראה דווקא שיעקב הוא הערמומי. רק בפרשנויות חז"ל עשו יוצא רשע וזו הסטיגמה שנתקענו איתה אבל תקראו שוב את הפרשה, מה הוא עשה רע, המסכן?

מגלה עמוקות מני חושך

הפרשן החסידי האקזיסטנציאליסטי, רבי מרדכי יוסף מאישביץ, מסדר לנו את הפאנץ' ליין בצורה ברורה: חושך הוא צבע שבולע אור ובולע צבעים אחרים, זהו מקום של אחדות. האור הוא זה שיוצר את האבחנה, הדואליות. האור שאנחנו רואים הוא אור בתוך גבול. מה אנחנו עושים כשאנחנו מסתנוורים? עוצמים עיניים. ומנגד, בחושך מוחלט, אחרי זמן מה, מתחילים לראות. חושך הוא לא רק העדר אור. החושך הוא סוג של אור, ואת זה אומרים גם בזוהר: יהי אור = הוויה אלוהית ויהי אור= בריאת עולם, שהיא גם בריאת החושך, כאן נוצרה הדואליות מתוך האחדות על ידי צמצום האור, הגבולות.

סודו של החושך הוא שהוא בא מהאור. "האור הגנוז" שהיה חזק מכדי שנוכל להכילו ונגנז בעת הבריאה עבור הצדיקים לעתיד לבוא, הוחבא בתוך החושך, כפי שנאמר באיוב: "מגלה עמוקות מני חושך". החושך, אם כך, הוא סוג של אור שאיננו יכולים להכיל ואולי עמוק יותר ממה שאנו חווים כאור. כי אור, כאמור, הוא אור מצומצם. אתם קולטים איזו מחשבה מדהימה? את האור הכי עמוק אנו חווים כחושך.

מידתו של יצחק היא זריעה, כפי שנאמר בפרשה שלנו בפסוק י"ב: "ויזרע יצחק בארץ ההיא….", וממנו יוצאת גם הבטחת הזרע של אברהם. הזריעה היא החושך שלפני הבריאה, המרחב ברחם האדמה שקודם לצמיחה. היום על פי היהדות מתחיל בערב שלפני. כי קודם כל, החושך. גם ראש השנה העברי הוא תמיד יום חשוך, לילה בלי ירח (ומאמינים שזהו גם יום עקדת יצחק). דווקא בראשה של שנה אנחנו מתחברים לחושך הראשוני שממנו אפשרית צמיחה אינסופית (וזה גם מה שעשה הנביא יונה בבטן הדג החשוכה…).

דווקא בתקופות חושך יש פוטנציאל אדיר. בגלל זה "הצד האחר" שאנו חווים כרוע, בא מהחושך. כי כשכל האפשרויות פתוחות, זה באמת אחדות כל האפשרויות, לא רק מה שאנו חווים כ"טוב". רובנו לא חזקים מספיק נפשית כדי לשהות בחושך ולדעת לסנן את הכוחות לעצמנו על מנת להגיע לאפשרויות האור המורחבות ולא ליפול לעומקם של כוחות אחרים. אולי מפני כך מנסים להגן עלינו האיסורים השונים בדת, להתוות לנו משעול בתוך החושך. אם כי לי אישית נראה, שאלוהים דווקא מאד מחבב את מי שלוקח פנס ומנסה לצעוד לבד.

שבת שלום.

נ.ב תודה לקורא אד שנתן לי לינק לטקסטים של ספר הזוהר אונליין. אני אישית קצת הסתבכתי עם ה-PDF כך שלא יכולתי לתת לכם לינקים ישירים, אבל אני מקווה שתסתדרו בעצמכם. אה, ותתעלמו מפירוש הסולם, צריך לדעת קבלת האר"י כדי לקלוט את הפירוש הזה וזה כמובן רק אחד הפירושים האפשריים לזוהר. אנחנו רוצים להשאר עם ראש פתוח….

יצחק מי ששוחט אחרון

בפרשת השבוע הקודם היו לי חיים קלים והצלחתי להעביר מסר פשוט יחסית ממדרש בזוהר על משפט אחד בתנ"ך. פרשת השבוע הנוכחי, לעומת זאת, מכילה את כל העולם כולו, לרבות דרמות מיתולוגיות כסדום ועמורה ועקדת יצחק. ספרים שלמים נכתבו רק סביב זה ומקומות רבים בזוהר עסקו בזה. האתגר שלי השבוע הוא להעביר משהו קטן מתוך זה בלי לבלבל ולהתבלבל בתוך הרצף התודעתי ההזוי והאינטר-טקסטואליות של הזוהר.

סיפור עקדת יצחק הוא אחד הרגעים המדהימים ביותר בתנ"ך שתפס את תשומת ליבם של מפרשים רבים ושונים, גם בקרב הגויים (כדאי לקרוא, למשל, את חיל ורעדה של קירקגור בהקשר זה). היום אנסה להעלות על הכתב שני רעיונות מדהימים מספר הזוהר בהקשר זה (זוהר חלק א' דף קיט/א).

על פי קבלת האר"י, אברהם מייצג את מידת החסד, יצחק את מידת הגבורה ויעקב, שנחשב לשחזור של האדם הראשון, אדם שלם שמאחד את האיכויות האנרגטיות של אבותיו, מייצג את החיבור בין שתי המידות האלה בלב-בספירת התפארת.

במדרש זה מפרש רבי אבא, אחת הדמויות המופיעות בזוהר, והוא אומר בעצם, שעקדת יצחק היא אירוע אנרגטי חשוב שכן אברהם לא היה שלם עד אז, הוא היה כולו חסד ולא טעם דין. זהו מפגש של מים (אברהם) ואש (יצחק) שמניב שמיים, אומר רבי אבא.

מנחה החברותא שלנו, רבי אברהם לידר, חושב שיש כאן הדהוד לרעיון השאמאני של קורבן חיה כאשר השאמאן נוטל אליו את מידתה של החיה. אברהם היה צריך להכיר ולהכיל בדרך זו את מידתו של יצחק. יש כאן גם רעיון של אינך שלם עד שאינך מכיר את האויב שלך, את הרוע, הדין, השטן. זוכרים את הרעיון הזה, של התיידדות עם השטן שלך, ב"יומנו של מכשף" של פאולו קואלו? וגם ליעקב בהמשך היה "טקס מעבר" כזה לפני המפגש עם עשיו, בלילה לבדו במעבר יבק. 

איננו שלמים כשאנחנו רק בטוב, וזו לא פעם ראשונה שהתנ"ך מרמז לנו על כך, זכרו את איוב. זה לא המקום היחיד בספר הזוהר שבו מדגישים כמה חשוב "להזין" גם את ה"צד האחר", להיות רק טוב זה לא אנושי. ואני מוסיפה כאן הגיג משלי, ברשותכם: היהדות בנויה מתוך הנחה שאתה כל הזמן חוטא, ככה אתה לומד, זה מה שנקרא לחיות. אם אתה לא חוטא מה תעשה ביום כיפור, תקבל פטור? זו דת שבה מעמד החוזרים ממעמקי החטא נחשב לגבוה יותר מכל צדיק ("במקום שבעל תשובה עומד…"). שם בדיוק אני רואה את הערך הזה שמופיע גם כאן בזוהר. אני חוטא משמע אני חי ביקום הגשמי הזה. בשביל זה באתי לפה. מהבחינה הזו ראיית החטא בזוהר, בעיני, אינה כדבר רע אלא כשלב לימודי נדרש.

זה המקום גם להזכיר את אחד מאבות החסידות, רבי שמחה בונם מפשיסחה, שאמר שהאדם אינו צריך להרגיש אשמה על שום חטא. הדבר היחיד שראוי לחוש אשמה בעבורו זה שאינך משתנה כל יום. וגם את תלמידו רבי מרדכי יוסף מאישביץ, שכתב בספרו "מיי השילוח", שיש מצבים שבהם לעשות את רצון האל זה דווקא ללכת נגד ההלכה. (כמובן שחסידי חב"ד של היום יפלפלו לכם אחרת את המשמעויות האלו, אבל לכו תקראו לבד ותשפטו. זה מה שאנחנו עושים בבית מדרש שלנו). אבל בואו נמשיך עם העקדה.

אלוהים? איזה אלוהים?

אחד הסודות הגדולים ביותר החבויים בין דפי ספר הזוהר ומרומזים גם בסיפור העקדה, הוא שלא בכל פעם שכתוב אלוהים בתנ"ך, הכוונה לאותו אלוהים. וואלה? האמת היא שקריאת מעשיות בראשית תמיד עצבנה אותי כילדה, כי לא יכול להיות שאלוהים הוא עצבן נקמן ורגזן שמתנהג כמו תינוק קפריזי. הרעיון של ספר הזוהר פתר לי את הסתירה הלוגית הזו, ותבינו מה הם אומרים:

לאלוהים פנים ושמות רבים וחלקם נתפסים בחד ממדיות גם כאלילים, אלוהים אחרים. הרעיון הוא לעבוד עם האיחוד, אבל קשה להשאר על השביל הישר הזה. האיחוד הוא גם ברמה הפנימית – איחוד בנו – הקול הפנימי הזך שלנו, המרכז הפנימי שלנו. וכמה פעמים קורה שאנחנו מועדים ומאזינים לקולות אחרים בתוכנו במחשבה שזהו רצוננו הפנימי הטהור ביותר? גם אברהם עוד לא היה מושלם והוא שמע קול אלוהים. אלוהים אחרים….

והזוהר ממשיך ומתאר איך כל הדרך, במסע הזה לצד יצחק, מתחוללת באברהם סערה פנימית שנקראת בין השורות בשיחה שלו עם יצחק בדרך. הוא עצמו אינו מצליח לפענח את קולותיו הפנימיים ומה בעצם קורא/קורה לו. אבל אז, שימו לב, ברגע הדרמטי כשהוא מניף את הסכין, הוא כבר לא מדבר עם איזה אלוהים. אז קורא אליו מהשמיים מלאך יהוה. השם המפורש. האותיות שמעבירות תמיד צמרמורת בגבי, בחיי שיש להן איזו אנרגיה….

תתחילו לשים לב מתי בתנ"ך משתמשים באיזה שם של אלוהים ואולי זה ישפוך קצת אור על העניינים האלה. סברה אחרת שגם מועלית בזוהר היא לא אלוהים אחרים אלא פשוט מידת הדין, פנים אחרות של אלוהים. ובמקומות רבים בזוהר מדברים על אחרית הימים שאז "אדוני אלוהנו, אדוני אחד" – כל האלוהים יהיו אחד. ולא יהיה עוד צורך בקורבן כי הקורבן הוא עבור מידת הדין הזו, או האלוהים האחרים. עם האל המאוחד לא נזדקק עוד לשום תיווך או ריכוך.

טוב יש עוד הרבה מה לומר, בעיקר מנקודת המבט של יצחק, המעניינת לא פחות, אבל נראה לי שנעצור כאן.

שבת שלום.

 

לך לך. מה, אתה הולך?

 

כשאלוהים אמר לאברהם "לך לך", אברהם לא בדיוק היה בבית. בסוף הפרשה הקודמת, מספרים לנו שתרח לקח את משפחתו למסע מאור כשדים לכיוון כנען ומת בדרך בחרן. אז כשאלוהים אמר לאברהם פתאום "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", הוא כבר בעצם יצא מארצו מולדתו, אבא שלו כבר מת והוא ממילא היה בדרך לכנען. אז על מה אנחנו מדברים כאן?

 

על כך נאמר בספר הזוהר (זוהר חלק א' דף עז/ב): "מלה דלעילא לא אתער עד דאתער לתתא בקדמיתא", כלומר, דבר אינו מתעורר למעלה עד שאינו מתעורר למטה קודם. הם הרגישו את הצורך בשינוי ורצו אותו, אז החלו ללכת מעצמם, ורק אחרי שהתחלת דרך בעצמך, הסיוע מגיע. כשאדם עושה צעד אלוהים עושה שני צעדים לעברו. הסיוע מגיע רק לאחר שהרצון הפנימי שלך כבר הוציא אותך למסע הרוחני שלך.

 

הגישה של ספר הזוהר מעצימה את האדם, כי ההארה לא נוחתת עליו במפתיע, זה דבר אקטיבי, אינטראקטיבי אפילו. הצעד הראשון צריך להיות שלך, מעשה חיצוני מעורר תהליך פנימי (טעם למצוות רבות ביהדות, אגב) ואי אפשר להביא דבר רוחני ללא אחיזה באדמה. היוזמה לזיווג – מוטיב מרכזי בזוהר להסברת מרקם היקום והיחסים בין האדם לאל – באה מהאדם.

 

הזוהר משתמש כאן בדימוי של נר. אם תשימו לב, כשנר דולק, מתחת לאור (האש הלבנה) יש אש שחורה קטנה סביב הפתיל, כמו אישון בעין. בלי להיכנס לרבדים עמוקים מדי של ספירות קבליות וייצוגים, הזוהר מסביר שהאור נאחז בחושך והרוחני נאחז בארצי. בספר הזוהר יש כבוד רב לחושך והוא לא נתפס כמייצג הרוע והחטא. פעמים רבות האדם משול לחושך, או ללבנה, שאין לה אור משלה, השמש מאירה עליה והיא רק משקפת את האור הזה. זו מערכת היחסים בינינו לבין האל. או אם אנסח זאת במילותי: תידלקו בחושך והוא כבר יעשה "ויהי אור"…

 

אל אחד ומדינה שבלב

 

רבי אלעזר, בנו של רשב"י הנחשב למחבר ספר הזוהר המקורי, מפרש בגוף הספר: לך לך זה כנס פנימה. לך לעצמך, ליעוד שלך, דע את עצמך. רבי אלעזר ממשיך ומתאר לנו מי היה אברהם, בעצם. לפי מה שהוא מתאר אנחנו מבינים שאברהם ניחן בחכמה מאד מיוחדת, סוג של שאמאניזם כנעני. הוא ידע לעבוד עם אנרגיה של מקום ולהבין אילו כוחות רוחניים פועלים בו. היו לו אפילו כלים ומשקלות שעבד איתם.

 

אך ישנו מקום שאליו הגיע אברהם וחש בכוח אחר שכליו לא יכלו לו. הוא הרגיש שזהו כוח מופשט שמכיל את כל שאר הכוחות שזיהה עד כה, עליון, אינסופי, עמוק וסתום. הוא מדד את המקום וחש שכל העולם כולו נוצר מהמקום הזה, הכוח הזה. לכל מקום יש את האנרגיה שלו ועמי המקום מתחברים אליה וסוגדים לה כאל המקומי. אברהם קרא אלוהות למקום שבו כל הכוחות הם אחד. אין הכחשה של אלים אחרים, אנו פשוט פונים לאחד. נקודת הכרה באיחוד היא קפיצת התודעה, כי לפני כן יכולנו לתפוס רק פנים של הכוח הזה, אלילים, אלוהים אחרים.

 

זאת הסיבה שהוא נעצר בחרן, לדעת רבי אלעזר. עד שהוא לא יבין הוא לא יתקדם ועליו ללמוד את השיעור של הויתור על הכלים שדרכם שלט בעולם עד כה ולרכוש כלים פנימיים אחרים. מכאן הדגש על "מארצך, מולדתך ובית אביך". כפל לשון במקרא הוא תמיד מקום לדרוש בו ואין בתורה מילה אחת מיותרת, אז למה להגיד את זה שלוש פעמים? על אברהם לעזוב את כל מה שהכיר קודם ולהגיע למקום, מקום האל שבתוכו. זה לאו דווקא מקום פיזי בכנען, זו ישראל הפנימית שלו.

 

אלוהים לא שולח אותו לכנען, לשם ממילא היה בדרכו. הוא אומר "אל הארץ אשר אראך". אולי הוא בכלל התכוון לאיטליה? אבל כאן, דורש רבי אלעזר, יש מובן פנימי- לך למקום שאינך מבין ואינך יודע. מקום שאליו הולכים ללא ידיעה מוקדמת שמקבעת את החשיבה שלנו. ו"אראה לך" זה לא גילוי בידיעה רציונלית, אלא בחוויה. לפי רבי אלעזר, הארץ המובטחת היא תחנה אינסופית והיא בתוכנו.

 

שבת שלום.

 

משיח בן זונה

בין יציאת מצרים בפסח למתן תורה בשבועות חולפים בדיוק 50 יום, שהם כנגד 50 שערי בינה, ואלו הם ימי ספירת העומר. בינה ייתרה אין כרגע לעם הזה שחי מנותק ממחזוריות הטבע והאדמה והמשמעויות הפנימיות שלה. שבועות היה זמן קציר החיטים, המעבר מהצמצום של מצות הפסח, סמל להשטחת האגו, להרחבה וההתמלאות של מתן תורה. לראייה, בבית המקדש כל השנה פסח ויש להביא אך ורק קורבנות מקמח לא תפוח, למעט שבועות שהעולים לרגל היו מביאים שני לחמים כקורבן. כי שבועות זה הזמן שאנו יכולים להתמלא ולקבל.

לחג השבועות אין מצוות מיוחדות בתורה אך ישנם מנהגים שהשתרשו. על פי ספר הזוהר מומלץ להיות ערים כל הלילה ולקרוא את תיקון שבועות כי זהו ליל הזיווג, החתונה הגדולה בין האל לשכינה וכל מי שלומד תורה משתתף ושערי שמיים נפתחים בפניו. כמו כן נוהגים לאכול בחג זה מאכלי חלב ולקרוא את מגילת רות. וכאן רציתי להתעכב אתכם. את מגילת רות קוראים לא רק בגלל שעלילתה התרחשה בעת קציר החיטים. סיפורה של רות מכיל משמעות פנימית עבורנו שרצוי שנזכר בה בחג מתן תורה ויותר מכך רצוי שהח'ברה מש"ס ייזכרו בה. אחרי הכל, רות היא הסבתא של דוד המלך, אשר על פי המסורת נפטר בחג השבועות.

ומעשה שהיה כך היה: בחור אחד ושמו אלימלך נקלע לקשיים בארצנו והחליט, כמו כל יהודי טוב, לקחת את אשתו נעמי ולרדת מהארץ לארץ מואב לעשות קצת ג'ובות. ואתם יודעים איך זה, במקום שבו אתה מהגר בניך כבר נתינים, וכך בניהם של אלימלך ונעמי – מכלון וכיליון התחתנו עם נשים מקומיות – ערפה ורות – וקיבלו גרין כארד. כידוע, לנשים תוחלת חיים גבוהה יותר מבעליהן וכך יצא שאלימלך, מכלון וכיליון התכלו להם, ונעמי נותרה עם שתי כלותיה ורצתה לחזור ארצה להזדקן בנחת, על פנסיה עברית מביטוח לאומי סניף בית המקדש.

נעמי ריחמה על כלותיה שהיו צעירות יחסית וכל חייהן לפניהן והציעה להן להישאר בארצן בניגוד למסורת שהן שייכות עתה למשפחתה. עורפה הביצ'ית קפצה על המציאה ומיהרה להפנות לנעמי עורף אך רות הנשמה אמרה לה את המשפט המפורסם: באשר תלכי אלך, עמך הוא עמי ואלוהייך אלוהיי. בשום מקום במקורות לא כתוב שרות התגיירה. ההצהרה הכנה הזו הספיקה לה לצורך גיור כדת וכדין, לתשומת ליבם של הקונסרבטיבים. והנה האישה הזאת, הגיורת הרפורמית, סבתו של דוד וממנה יצא זרע משיח.

רות בהיפוך אותיות זה תור=תורה. מתן תורה הוא סיפורו של עם שהיה פתוח לקבל לתוכו את האחר ופתוח לקבל את התורה. זו הייתה סגולתו ואולי אנו עם סגולה מלשון הסתגלות. רבי מנחם עזריה, בספרו גלגול נשמות, כותב שרות היא גלגול של תמר ובת לוט הצעירה. שלישיית הנשים הזאת היא אותה נשמה. בת לוט, להזכירכם, פחדה שכל העולם נכחד ולא יקום לה זרע ולכן השקתה את אביה יין ושכבה עמו וממנה נולד זרע מואב. תמר, להזכירכם, הייתה אשתו של ער, בנו של יהודה ולאחר שמת נישאה לאחיו אונן אך גם הוא מת, כך שיהודה די היסס לחתן את האלמנה השחורה עם האח הצעיר יותר, שת, פן יאבד את כל בניו. תמר מצדה לא התכוונה לחכות למשיח שכן עליה ללדת את זרע המשיח (להזכירכם, זהו הייחוס של דוד מצד האבא), לכן התחפשה לזונה ופיתתה את יהודה עצמו.

גלגולי האנרגיה הללו מדהימים בעיני כי הם מראים שההיסטוריה הנשמתית לעולם חוזרת, מתקנת ועולה עוד מדרגה. תראו מאיפה באה נשמת המשיח ביהדות – מצד אחד בן זונה, מצד שני בן גיורת גלגול של/דור לגילוי עריות – ממקום שבו הגברים שיכורים, מרומים, חשופים ופגיעים בחוסר וודאות והאישה לוקחת יוזמה ואחריות על גורלה, לוקחת סיכון. אומרים שאינך יכול ללמד שיעור שלא עברת בעצמך ואינך יכול לתקן דבר שאינך בא ממנו. ובכן, נשמת משיח צריכה לבוא ממקום נמוך מאד כדי שתוכל לגעת בנשמות כל בני האדם. זה בהחלט פוסל אדם גדול כמו הרבי מלובביץ' לתפקיד. את המשיח האמיתי כדאי אולי לחפש בכלא, במשפחה הרוסה בעיירת פיתוח או אדם מושחת כלשהו שעתיד לעבור תהליך התהפכות. רגע, אולי זה דרעי???

חכו אל תלכו, אנחנו מגיעים לסוכרייה, כי המעגל האנרגטי הזה עוד לא נסגר. זוכרים את עורפה שהפנתה את עורפה ונשארה במואב? ובכן אומרים שעורפה היא בעצם אימא של גוליית. במקורות כתוב אמנם הורפה אבל אומרים שזו אותה אחת כי ע' ו-הא מרבות להתחלף בתנ"ך. ועכשיו זה עוד יותר מעניין להסתכל על העימות בין דוד לגוליית כמאבק של גלגול אנרגיה, שריד למתח בין רות לעורפה. ונקנח באגדה תלמודית על עורפה. אתם יודעים איך זה, חבורת גברים מזוקנים שכל היום לומדים תורה ומתפלפלים, הדמיון שלהם נהיה, ברוך השם, יצירתי. אז בתלמוד אומרים שבאותו לילה שעורפה בחרה להישאר במואב, היא שכבה עם 100 גברים וכלב אחד(!) וגוליית נולד מזרע הכלב. וואלה, מופרעים.

ובנימה אופטימית זו אני יורדת לסיני הלילה ובכוונתי המלאה להישאר ערה כל ליל החג ולקרוא בזוהר. אם שערי שמיים ייפתחו בפני, אכתוב על כך כשאשוב. 🙂

  • המידע מהמקורות מבוסס על הגיגים ופרשנויות משיעור קריאת טקסטים בספר הזוהר בהדרכתו של רבי אברהם לידר. למתעניינים באמת, הצטרפו אלינו בשמחה.