אונס יומיומי כגול עצמי
כשאנחנו צעירים יותר וטרם רכשנו את אמנות החישה והתקשורת בין המוח לגוף, לפעמים אנחנו מגלים את רצוננו האמיתי רק כשאנחנו כבר באמצע של לעשות לעצמנו רע. התגובה הראשונה שלנו, לרוב, היא להטיל את האחריות לכך על מישהו אחר. אני לא מכירה אישה אחת שבצעדיה הראשונים בעולם המיניות לא נקלעה למצבים מטרידים, שעם המודעות שצברנו היום, אפשר לחשוב עליהם כעל סוגים של "date rape": לפעמים זה התחיל בהתלהבות ואז היא נבהלה באמצע אך לא העזה להפסיק ולהראות שנבהלה, ופתאום זה כבר לא נעים אבל הפרטנר ממול לא מרגיש, הוא עדיין נלהב, הוא לא יכול לראות שמשהו פנימי בה פתאום השתנה והגוף ממשיך באוטומאט בלעדיו. איך הוא יראה זאת, ביחוד אם היא לא בטוחה שהיא רוצה שהוא יראה? היו ימים בהם האמנו שלבנים יש "כאב ביצים" איום ונורא אם מפסיקים אותם באמצע ובנות הרגישו אשמה וחרדת קודש להפסיק, זוכרות את זה?
וכמה פעמים היא רצתה רק חיבוק או סתם מזמוז אבל בגלל הפרטנר הלכה עד הסוף בסוף, והאמינה שהחשק פשוט התעורר וכבש אותה, בבחינת "יבוא לך, דינה", אבל זה לא הרגיש הכי מדהים בדיעבד. והפרטנרים כלל לא שמו לב איך נוצר הניתוק הזה מהגוף, שגם נאנסות מדברות עליו, עד שהכל נגמר. והיו אפילו מצבים שבהם היא נכנסה מרצון אל המגע ובחשק רב, אבל לאחריו הרגישה פתאום חרא עם עצמה ואפילו לא יכלה להגדיר מדוע. אולי משהו שם לא היה כמו שציפתה, אולי היו מקומות שבהם הוא לגמרי פספס אותה. ואולי היא הלכה פעם לתפוס סטוץ בשירותים של איזה בר, כדי לנקום בגבר ספציפי או בדימוי המופשט של הגבריות וחשבה שהיא מזיינת אותו ודרכו את כל הגברים ואחר כך התחשק לה להקיא והרגישה ריקה ומחוללת… מה בכלל חשבה לעצמה? מי זיין את מי? היא תהתה.
אלו מקרים יומיומיים שממשיכים להתרחש ולא מובנים כאונס או הטרדה מינית למרות שהחוויה הסובייקטיבית במהלכם או אחריהם, או בדיעבד שנים אחר כך, עשויה להיות זהה. אלו מקרים יומיומיים שבהם אדם מפעיל אלימות כלפי עצמו באמצעות שימוש, בלתי מודע לרוב, באדם אחר. כלפי חוץ יש הסכמה ואפילו פעולה יזומה, אבל האם הפנימיות שלך תמיד מסכימה והאם את קשובה לה, למרות המחיר החיצוני? כמה פעמים אישה אנסה את פנימיותה לעשות סקס בתירוצים שונים ומשונים בתוך יחסים המבוססים על הסכמה לכאורה? אז מי הוא באמת התוקף? איך שהוא רובנו לוקחות אחריות על הסיטואציות הללו ולא מצפות מגברים לזהות ברגישות את מה שאנו עצמנו לא מודעות אליו, ואפילו לא את הרגע שמשהו בנו נשמט מתחתיהם באמצע הסקס, כשאנחנו תוקעות לעצמנו גול-עצמי דרכם. לא מצפות מהם להציל אותנו מהמקום אליו נקלענו או יותר נכון קלענו (כלאנו?), את עצמנו.
יחסי גברים-נשים וההנחות/אמונות שלנו לגביהם הולכים ומשתנים בהדרגה ואולי האונס העצמי הזה ילך וידעך עימם. יש המון המון גוונים של אונס. אונס היא מילה אלימה וקשה שאנחנו שומרים אותה למשמעות הפלילית שלה, אבל יש, בעולם הרוחני בעיקר, המשתמשים בה בהקשרים רחבים יותר של כל חדירה למרחב הפרטי. כבר שמעתי אנשים מדברים על אונס אנרגטי, למשל. מנסיוני, אין אדם שלא חודר למרחב של חברו ברמה יומיומית, בייחוד אימהות דאגניות שפורצות אנרגטית למרחב של ילדיהן השכם וערב. האם יבוא יום ונוכל לתבוע אותן על אונס אנרגטי? בהחלט ייתכן. אבל כרגע החדירה האלימה הזו למרחב שלנו, שלפעמים אף גורמת לנו לחולשה גופנית, כעסים ומחלות – אינה זוכה לכל הכרה ותמיכה.
האונס הפלילי שאנחנו דנים בו הוא רק קצה הקרחון, שבו האלימות כבר כל כך בוטה שהיא פורצת מהממד של החוויה הסובייקטיבית למציאות החיצונית הנצפית. אבל לא נראה לי שנוכל למגר אותה אם לא נתייחס למבנה העמוק שמתחתיה. ובחוויה הסובייקטיבית שלנו, המקום הזה שחוקיות כמעט ולא פועלת בו והוא נזיל ומשתנה ונתון להבניות שונות, יש לנו שליטה מלאה. כך לפחות מאמינים בעולם הרוחני שעסוק בפיתוח החלק הזה.
ואולי נוכל לסלוח להם, לאותם גברים שלא תכננו לפעול באלימות אלא פשוט לא פיתחו את הרגישות הזו עדיין. כי הגברים שזימנו לחיינו היו רק תמונת-ראי של מידת הרגישות שלנו לעצמנו. ולמעשה יהיה זה לסלוח לעצמנו, שהינו צעירות וחלשות יותר וחיינו באקלים אמונות פחות מודע ואפשרנו לעצמנו להיות בשתיקה של העדר במקום ובזמן הזה. צמיחה היא תהליך אלים, כואב ואפילו מסוכן, אמר לי השבוע דיוויד דיידה (בראיון טלפוני שערכנו לגיליון הקרוב של "חיים אחרים"- בקרוב גם בבלוג). זה נשמע נחמד כשלפרטנר לא הייתה כוונה אלימה, אבל מה עם המקרים שבהם כן? גם אז אני יוצרת מציאות ומזמנת אלימות לחיי? למה הפעם הטוויסט הרוחני הזה נשמע לי בטעם רע יותר?
יצירת מציאות ושתיקה של נוכחות
בשיח הרוחני מדברים הרבה על לקחת אחריות על החוויה שלך, ששום דבר הוא לא באמת חיצוני ואף אחד לא יכול לפגוע בך אם אינך מחליטה להפגע. זה מעניין לקחת את ההנחות הללו למקרה של הטרדה מינית או אונס. האם אישה מפותחת רוחנית מסוגלת להגמיש מספיק את הפרספקטיבה הפנימית שלה כדי לעשות עבודת ריפוי עצמי עם חוויה אלימה, מבלי להבנות את עצמה כקורבן ומבלי שהגמישות הזאת תהיה הדחקה שכלית של רציונליזציה גרידא? יצא לי לראות כמה וכמה מוטרדות מינית בעולם הרוחני, שהתמודדו עם זה בצורות שונות.
חלקן הרשו לעצמן לכאוב את הכאב אבל לא עסקו באשמה חיצונית או פנימית, אלא בריפוי עצמי וקטיפת פירות הצמיחה, שמתרחשת בין אם היא נעימה או לא. חלק אחר, עשו מהמקרה הזה יוצא דופן לתפיסה הרוחנית שלהן לגבי אחריות אישית ליצירת מציאות והסתכלות פנימה, ואיפשרו לעצמן להתאושש תחת כנפי המעמד המוגן של קורבן חסר-אונים, בדומה לנשים אחרות, שלא תבעו מעצמן לחיות על פי תפיסות רוחניות. (ואין כאן שיפוט לגבי זה, כמובן, אין לתבוע ממישהי להתמודד "יותר טוב" עם טראומה, גם אם יש לה כלים פנימיים לכך. זה אנושי.)
אם ננסה ליישם תפיסות עולם רוחניות לעולם של הטרדה מינית, זה עלול להשמע כמו גרסא מוסווית של "האשמת הקורבן". כי בניו אייג', לכאורה, אין מעמד של קורבן. קורבן זו הבניה שאת בוחרת (כן, יש תמיד ממד של בחירה) להיות בה כשאת מרימה ידיים. הרמת ידיים לא מתרחשת מאליה. אין אונים זו לפעמים חוויה של חוסר באנרגיה שמתפרשת כהעדר אנרגיה אבל תמיד יש שם משהו. את לא בעילפון. יש משהו להתחיל ממנו, משהו להרחיב.
אחת מהנחות היסוד של תפיסות רוחניות רבות היא שאנחנו יוצרים את המציאות שלנו וכל דבר שקורה לנו נמשך אלינו על ידי חלקים בתוכינו שזקוקים לאתגרים ולריפוי. וזה לא תמיד בא תחת מה שנזהה כ"נעים". לפעמים אנו זקוקים ל"רע" כדי להתעורר. יצא לי לשמוע כמה קולות קלושים בעולם הניו אייג' שניסו לצייץ בפני שבבים של תפיסה כזו לגבי הטרדה מינית ואונס. אפשר סתם לכעוס עליהם ולהגיד שהם לא רגישים אבל אני רוצה לתת להם תשובה בתוך השיח הרוחני, באדיבות הרב נחמן מברסלב.
בליקוטי מוהר"ן תורה ס"ד הרב נחמן קורא לתפיסות כאלו "תשובות מחוץ לחלל הפנוי". כלומר, ייתכן שיש לך ידע תיאורטי על הוראות ההפעלה של היקום, אבל בתוך החיים, בתוך החלל הפנוי, מתקיימים הסכמים קולקטיביים וחוקי מציאות מוגבלת שאתה חלק מהם גם אם נדמה לך שאתה איזה מואר גדול, ואם תרגיש שאתה מעבר להם, זה יעוות אותך. זה מעוות את נפשך אם בעת כאב שמתרחש בתוך החיים, אתה בא ביציאה תיאורטית-קוסמית שמבטלת או מסבירה אותו. יותר מזה, אני מוסיפה על הרב נחמן, ברשותכם: המוח האנושי נוטה לארגן דברים בקשרים סיבתיים, ופרטים תיאורטיים על התנהלות היקום שנועדו אולי לנחם או להקל, יתפרשו כמעט תמיד על ידי השומע כסיבה או הצדקה למה שקרה.
אז יש מצב שברמה התיאורטית-קוסמית של התנהלות היקום נשמותינו ירדו לכאן על תקן מגרש משחקים ולמידה בחומר, ולכן הן מושכות לעצמן גם טלטלות שנחוות על ידינו כרוע אבל הן בעצם מאיצות צמיחה, כמו שילדים אוהבים לירות אחד בשני בכאילו בארגז החול. אולי. ואולי לא. מה שצריך להבין לפי הרב נחמן, הוא שאנחנו בתוך החלל הפנוי, בעולם החושי. ומנקודת המבט שלנו, מה שעשוי להיות אמת ברמה הקוסמית, הוא עיוות איום בתוך העולם ומוטב לכם לסתום את פיכם. אין לך מה להגיד נוכח הכאב הזה ועדיף לך שתשתוק מלשון "שתוק כי כך עלה במחשבה", הוא מצטט מהמדרש המפורסם על משה ורבי עקיבא ובכך נותן לו פרשנות חדשה, עמוקה ומרגשת.
אני סבורה שגם במקרה של מישהי שמצויה כרגע בעמדת הקורבן, עדיף לשתוק. בחרה, לא בחרה, לא משנה מה התיאוריות שלך לגבי זה. חוקי הקוסמוס אינם רלוונטיים כשבמרחב הסובייקטיבי יש חוויה של כאב – הסובייקט זה המיקרו-קוסמוס היחיד שמהווה נקודת התיחסות. הדבר האחרון שאישה כואבת צריכה לשמוע כרגע זה שאולי היא משכה לעצמה את העניין הזה באיזו רמה תת מודעת. היא גם ככה מאשימה את עצמה.
המוח שלנו לא יכול להמנע מקשירה סיבתית וגם לא משיפוט עצמי. רבי נחמן היה חכם. פשוט תשתקו מולה, תהיו נוכחים מול הכאב שלה. תנו כח להוויה שמבריאה את עצמה באופן טבעי בשטיפה של רגשות שצפים ומשתחררים. עזבו את השכל עכשיו. זה מאד מפתה להרגיע אותו ובעזרתו, אבל זו תהיה למעשה בריחה מנוכחות אמיצה מול עוצמת הכאב של האחר. ללא סיבות, ללא ריכוך.
לקיחת אחריות זה שונה מהאשמה עצמית
מצד שני, אני לא בטוחה שזה משרת אותנו כנשים וכבני אדם בכלל, להתקע על התקן של הקורבן. זה תמיד עוזר לקחת אחריות על הפעולה שלנו בתוך הסיטואציה. ואחריות זה דבר שונה מהאשמה ושפיטה עצמית, נהפוך הוא: זה לאשר את עצמנו כפי שאנחנו כרגע, לקבל את איך שפעלנו, להבין שעשינו את הטוב ביותר שיכולנו באותו הרגע, לצאת מהמקום של אשמה פנימית או חיצונית ולעבוד פשוט עם מה שצף בך. להצטמצם להוויה הסובייקטיבית ולחוש את הכוח שיש לך להזיז בה דברים. כי זה שלך! אנשים יכולים ללחוץ שם על כפתורים ולהשיג ממך תגובות אבל בסופו של דבר, את הריבון, לא?
ושום דבר שיקרה בממד החיצוני לא באמת "יעשה לך את זה". גם לא הנקמה. לקחת אחריות זה להתעסק רק עם החלק שלך בהווה, בניגוד לשיפוט שזה לנבור בחלק הדמיוני שלך וגם בחלקים של אחרים שאין לך שליטה עליהם, בעבר. כי ההווה זה החלק היחיד שאת באמת מרגישה עכשיו. את כל השאר המוח מביא אליך במחשבות וסרטים שלוחצים על כפתורים וגוררים אותך מחוץ להווה ומחוץ למה שאמיתי כרגע. פשוט לא רלוונטי.
איפה הכאב עכשיו? לא אז. עכשיו. את הנעשה לא ניתן להשיב אז לפחות נשתמש בו כדשן לצמיחה שלנו, אפילו אם הוא עשוי מחרא. בניו אייג' גורסים שעבודה זו כשלעצמה מגנה עלינו מפני משיכת תדר דומה לחיינו בעתיד, פשוט כי אנחנו כבר לא באותה עמדה כדי להיות הרצפטור של זה הפעם. ראיתי במו עיני את ביירון קייטי מאפסת קורבן אונס על ההווה שלה ומורידה לה אסימונים שהסבל שהיא חוותה איננו נוכח כרגע באמת וזה לא משרת אותה להמשיך להזין אותו דרך השכל שתקוע בעבר, להריץ את הסרט שוב ושוב. ראיתי אותה עושה בחצי שעה את מה שטיפולים פסיכולוגיים של שנים לא השיגו.
המטאפורה הזו של להוריד אסימון היא מכניקה מאד נכונה: את יכולה להבין משהו בראש שנים רבות מבלי יכולת להוריד אותו לגוף, ליישום בחיים. את יכולה לקרוא את מה שכתבתי כאן ולהנהן ועדיין לא תוכלי ליישם. הסרט ימשיך לרוץ, האשמה והשיפוט יתרחשו מאליהם מבלי להתחשב בתובנותיך. זה מקום לתרגל אותו, להפתח, להתפתח אליו. למילים שלי פה אין באמת משמעות. רק רציתי שתדעי על האופציה. בראש, בינתיים.
אולי עוד מעט יהיו פה טוקבקסיטיות שיתנפלו עלי. אני רוצה להדגיש שוב שאין כאן בכלל שיח של הצדקה, סיבתיות או אשמה, כי זה המקום הראשון שהמוח הולך אליו אז אסלח לכן מראש. מה שיש כאן זו הצעה להשתמש בחוויות שעברנו בצורה מועילה יותר מהתקרבנות, בלי קשר לאף אחד אחר. ולא להאמין לעולם בשום נושא לגבי עצמנו שאנו חסרות-אונים. אנחנו אף פעם לא חסרות אנרגיה, אנחנו רק שוכחות באופן זמני מה אנחנו מסוגלות. וטיפול אמיתי הוא רק תזכורת כזו, שתמיד יש בחירה להרחיב ולהזרים ולחזק. רק תזכורת.
הכל מתחיל ונגמר ביכולת התמרון שלנו עם החלק הסובייקטיבי שלנו, שיכול לשפר את מצבנו, בדרך שאינה הדחקה אבל גם לא הנפה של הטראומה בחזית של החוויה או הזהות שלנו. כאב לי לראות בשבוע שעבר את "הנאנסת משמרת" חיה חיים שלמים תחת ההגדרה הזאת, בעינינו ובתוך עצמה בהתאמה. בעינינו, אין לה ברירה, העיתונים תמיד ישימו אותה במקום הזה. אבל בתוך עצמה יש לה הרבה בחירות. היא יכולה להיות עוד המון המון דברים ולצפצף על כולנו. כי עד כמה שזה ישמע טריוויאלי ביחס לחפצים בממד החיצוני-הניצפה, רובנו לא קולטים זאת לגבי הממד הסוביקטיבי: הדרך לשחרר משהו אינה לאחוז בו, וגם לא להאמין שאי אפשר להתנער ממנו לעולם, אם הוא זה שנאחז בך.
אבסולוט כרמל 