Category Archives: לנשוף

קריאת חובה לחרדי המתמודד עם יצרו

כיצד ייתכן שהגבר החילוני הממוצע מתגבר על יצרו בקלות מדי יום מבלי לנסות לשנות את המציאות סביבו, בזמן שהחרדי הממוצע מתפתל ונאבק? יעמוד האדם הדתי שהסגפנות ודיכוי הייצר עזרו לו להתפתח, להפסיק לחוש פיתוי בהדרגה ולהישאר ענייני מול אישה בביקיני!  האם החרדים באמת מעוניינים לקיים את מצוות כיבוש הייצר, או שהם תקועים בעקשנות על אסטרטגיה כושלת שלא בהכרח מובילה אליה?

באוגוסט 2010 התפרסם באחד ממוספי ידיעות אחרונות ראיון עם הרב לייטמן מהמכון לחקר הקבלה. לייטמן טען שמי שלא לומד קבלה לא מתפתח רוחנית מעבר לנפש הבהמית שלו. נשמע הגיוני. אבל בלי להתבלבל, כמה פסקאות אחר כך, כשנשאל מדוע הוא לא מלמד נשים בשיעוריו הפרונטליים, לייטמן ענה שזו הסחת דעת שאינו מעוניין בה כי "במקום להסתכל על הספר אני מסתכל עליהן". לא העיתונאי ולא הרב עצמו עצרו לחשוב לרגע על הקשר בין שתי ההצהרות הללו. מילא העיתונאי שאולי לא ממש יודע מהי הנפש הבהמית של האדם, אבל האם ייתכן שכבוד הרב, המכשיר את תלמידיו להתעלות מעל הנפש הבהמית שלהם ומתהדר בכינוי "מקובל", מודה בקלות ולאחר יד, שהנפש הבהמית שלו שולטת בו, וכי אינו מסוגל לפגוש נשים שמעוניינות ללמוד דבר תורה כתלמידות וכבנות אנוש, אלא רק כאובייקט מיני?

נזכרתי בכתבה הזו השבוע לאור הקיצונות הדתית הגואה בישראל ובייחוד הניסיון לאסור שירת נשים בצבא.  התגובה החילונית לתופעה הזו בדרך כלל מדגישה את האבסורד שבחשיבה הדתית ואת הפגיעה בציבור הנשים, אבל אני חשבתי לעצמי מחשבה מסוג אחר. מחשבה מדהימה למדי, אם חושבים על זה: הגבר החילוני הממוצע נמצא במדרגה רוחנית גבוהה יותר מהרב הדתי המכובד ביותר. זה נורא, זה מפחיד אבל זה נכון כמו ש1+1=2.

תחשבו על זה: הגבר החילוני הממוצע מסוגל בקלות וכלאחר יד לראות אישה כאדם ובמגוון תפקידים חברתיים – אמנית, מורה, תלמידה, ידידה אפלטונית ועוד. יותר מזה, אישה יכולה להופיע בפניו בבגד ים זעיר והוא בהחלט ישים לב, אם הוא סטרייט, אולי אפילו יחווה חרמנות מטורפת ויאבד פעימת לב, אבל הוא מסוגל גם להתאושש מזה תוך מספר שניות, לשוב לעסוק בענייניו ולהתנהג באופן ענייני. או לכל הפחות לשמור את הבלבול (והבולבול) לעצמו ולהמשיך לתפקד מבלי להטריד את האישה הזו או להעיק על סביבתו. עם יד על הלב, כמה רבנים חרדים ותלמידי חכמים יכולים באמת להתגאות ביכולת התרגול היומיומית המדהימה הזו של התעלות על הנפש הבהמית והתגברות מעשית על היצר שלהם?

הפריצות היא לא הנגע, היא החיסון

למרבה האירוניה, הגבר החילוני הממוצע משתמש באווירה המתירנית ובגבולות שנפרצו סביבו ("הפריצות" בלשון החרדית) כדי להתעלות על הנפש הבהמית שלו, בעוד שהגברים הטוענים לקדושה ולמוסריות הגבוהה ביותר, מתנהגים כמו חתול רחוב שראה חתולה מיוחמת, וחושבים שאם כל החתולות יילבשו שביס על התחת זה יעזור לעולם להיות טוב יותר וייחשב להם כהתגברות על יצרם. הייתם רוצים שזה יהיה כל כך פשוט, אבל זה לא. הגבר החילוני הממוצע הוא הוכחה לכך, שהדרך להתגבר על יצרך היא לא על ידי שינוי העולם סביבך והימנעות מחשיפה לאתגר אלא דווקא על ידי קפיצת ראש למים. כן, אותם המים שבהם שוחות בחורות בביקיני. עבודת מידות לא נעשית על ידי בריחה מהתמודדות עם האתגר שהמידה מעמידה (תרתי משמע), אלא על ידי מעבר דרכו. הליכה על הגחלים שלו.

זה קצת מביך שאני, אישה רחמנא ליצלן, נאלצת להסביר עקרון למידה פשוט כל כך לרבנים ולמקובלים המכובדים ביותר. והם בטח לא יאהבו לשמוע שיש להם הרבה מה ללמוד מהגבר החילוני שהם בזים לו ומעיזים לחשוב שרמתו הרוחנית נופלת מהם, באופן גורף. אבל העקרון פשוט: אי אפשר להתגבר על משהו מרחוק, מבלי לעבור דרכו. פיזיקה פשוטה: לא נגעת, לא ידעת.  לעקוף משהו מסביב או לנסות שהוא ייעלם מהעולם עוד לא קידמה אף אחד במילימטר. עבודת המידות היא מעשית וככה בדיוק עושים אותה. אם תהיתם מדוע כל אבותינו בתנ"ך חטאו חטאים איומים בדרך לגדולה, זה בדיוק בגלל זה. בגלל שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם נכשל בהם, כמאמר חז"לנו. נופל וקם ולא נופל באותו הבור שוב. הוא מתחסן נגד הדבר הזה. הפריצות היא לא הנגע, היא החיסון. היא מנגנון הסינון לתלמידי חכמים אמיתיים. מטורף, הא?

אז מכובדיי, אם אתם באמת רוצים להתגבר על החולשה המוזרה הזו שהופכת כל אישה לפיתוי מהלך ומספר התפילות שאתם ממלמלים מדי יום לא משנה את זה, אז כדאי שתסתכלו פנימה במקום החוצה, ותתחילו לפתח דרכים להתמודד עם המציאות שהבורא שם בפניכם, במקום להילחם ברצון הבורא המתבטא בעולם סביבכם או לנסות לברוח ממנו. אם הגבר החילוני הממוצע מסוגל, קל וחומר אתם תצליחו. אני מאמינה בכם.

מודעות פרסומת

להציל את הבית

תודה לשי על הלינק הזה לסרט המרהיב והחשוב הזה שמספר בצורה פשוטה ומנקודת מבט רחבה מאד את הסיפור שלנו כאנושות ואיך כל כך מהר הגענו למצב שהאדמה כורעת תחתינו. המצב אקוטי, הרבה מעבר להתנהגות האישית החסכנית של כל אחד מאיתנו. גם אם נתחייב לחיות בפשטות הגדולה ביותר הזמינה לנו, אין לנו ברירה, זה הבסיס של הכלכלה שלנו וללא קריסה מוחלטת אף אחד לא יחשוב איך לשנות את זה. גם סכנת קריסה לא מספיקה לאף אחד כדי להפסיק את זה. גם מי שדואג לסביבה ממשיך לחיות בשאננות הזו שמזמן שברה ימינה ממעגל החיים המאוזן של הטבע.

בספר המעולה "ישמעאל" של דניאל קווין, יש דימוי מדהים למצב האנושות: לפני שגילינו את חוקי האווירודינמיקה, המון אנשים בנו דאונים ומסוקים וניסו לעוף. הם המריאו מצוקים ופידלו בהתלהבות והיו בטוחים שהם עפים אבל הם בעצם היו בדרך למטה ובסוף קרסו כי חוקי האווירודינמיקה עוד לא התגלו והם לא הבינו שהם בכלל לא יודעים איך לעוף, הם רק באשליה כזו עד שהם נופלים. אז אותו הדבר אנחנו: התעלמנו מחוקי הטבע, אנחנו לא מכירים אותם. בטבע יש איזון, אף אחד לא משתלט על כל שרשרת המזון – אריות לא שומרים איילות במקרר, זוכרים? ואנחנו עכשיו כמו הטייסים בדאונים הללו, מפדלים בכיף ומשכנעים את עצמנו שאנחנו עפים. חברת שפע, גלובליזציה, עולמות וירטואליים… אבל המציאות היא שהאינטרנט אינו וירטואלי כלל, הגאוגרפיה שלו חומרית מאד, בצורת חוות שרתים ענקיות באזורים מבודדים שיוצרות זיהום תעשייתי שווה ערך לתעשיית התעופה כולה. קראתי את הנתון הזה פעם, מצטערת שאין לי לינק מדוייק.

האמת היא שמאז ומעולם ועד עצם היום הזה, אנחנו תלויים לחלוטין במים, בחקלאות, במצב הרוח של סערות הים, השבר הסורי אפריקאי והחיידק המסתורי העצבני הבא.   אנחנו מעלימים עין, חונקים את עצמנו וחונקים את הבית שלנו. התודעה שלנו פשוט לא מספיק ערה, לא מספיק רחבה. 'להלחם על הבית' מתפרש אצל רוב האנשים כבניין שהם חיים בו ולא ככדור הארץ. איכות הסביבה נתפסת כמותרות, אנשים באמת ובתמים מאמינים שמלחמות דת פוליטיקה וטריטוריה חשובות יותר. אבל האמת היא ששום דבר לא חשוב יותר. ולפעמים אני חושבת שהמחלות הסופניות והמלחמות האכזריות הם תגובת נגד של הטבע, שאמא אדמה מחסלת אותנו כמו שאנחנו מחסלים מזיקים וטפילים אחרים. זה מה שאנחנו, טפיל. וגם מי שערני מספיק הוא חסר אונים, אין לאן ללכת כי הכלכלה הנוכחית שולטת בכל המשאבים הללו. אני לא יודעת אם אפשר להוציא את עצמנו מהכלל בכלל בעידן של תלות גלובלית. באופן פרדוכסלי אנחנו הופכים כל כך תלויים זה בזה בעולם שיהיה קל מאד לאמא אדמה להפיל את כולנו באפקט דומינו כשממש ימאס לה. אוטוטו.

ואם זה לא כואב לכם, תשתמשו בזה כמדד כמה אתם מנותקים מהמציאות, כמה העולמות הסימבוליים שהאדם המציא נראים לכם חשובים יותר והטבע הבסיסי הפך לאוטומאט שהפסקתם להבחין בו. העיוורון הזה יהיה המחיר הכי יקר שהאנושות תשלם והמלחמה/מחלה האכזרית ביותר תהיה משחק ילדים ליד זה. זו הישרדות, זה הבסיס של פירמידת הצרכים של מאסלו. וזה כל כך הבסיס שזה הופך שקוף לנו. זה בסיס כל כך רחב שהוא רחב מכדי שנראה אותו, אנחנו הרי לא רואים ממטר משהו שהוא מחוץ לרקטום שלנו.

אבל הסרט מסתיים בצורה אופטימית, יש מגמות שינוי בעולם. רק לא מרגישים אותה כאן, בארץ הזאת, שבה הממשלה מטומטמת מספיק כדי לדחות חוק אנרגיה מתחדשת ללא כל נימוק. מצד שני, אנחנו לא כל כך חשובים בקנה מידה גלובלי. אנחנו רק חושבים את עצמנו כאלה, כבני אדם.

אפרופו או"פ: הרהור על קפיטליזם, פועלים, דוקטורים וטאלנטים

***ראו עדכון בסוף הפוסט

לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שמתנדבת בקו לעובד וחשבנו על זה שאנחנו לא מכירות מגזר אחד בישראל שקיים בו כבוד לעובדים ושאדם מרגיש שהוא משתכר בהתאם לכישוריו והשקעתו. כולם משתכרים הרבה הרבה פחות מדי ואילו סלבריטאים וטאלנטים משתכרים הרבה מדי ללא כל מאמץ או הצדקה, סוג של בועה שעוד לא התפוצצה כנראה. הרבה מחבריי חושבים שזכויות עובדים זה סיפור אידיאולוגי של קפיטליזם מול סוציאליזם אבל לי יש רתיעה קלה מאידיאולוגיות, יש פה איזה שהוא הומניזם או כבוד בסיסי שצריך להיות בבסיס החברה שלנו ללא קשר לאידיאולוגיה השלטת.  לראות את האדם כתכלית בפני עצמה כמו שהדגיש קאנט, ולא כאמצעי להשגת מטרות ארגוניות.

אני חושבת שארגונים שמתייחסים לעובדיהם כמשאב יקר שראוי לטיפוח מצליחים הרבה יותר מכאלה שמדכאים את עובדיהם ומנסים להשיג מהם יותר תמורת פחות, ככה שכבוד העובד הוא אינטרס קפיטליסטי לחלוטין בעיני ואני חושבת שהנפת דגל אדום מעל מאבקי עובדים רק מחריפה את המחלוקת במקום ליצור בסיס משותף. אני לא אוהבת שביתות ולא אוהבת מאבקי כוח, אבל נדמה שהשביתה באו"פ היא שביתה ייצוגית והיא נוגעת לעוד הרבה מגזרים בארץ ובכלל.

לאנשים ברחבי העולם נמאס להשקיע את מיטב זמנם במשהו שלא מביא שפע לחייהם. משהו דפוק בכל השיטה הזו, ולא בגלל האידיאולוגיה הקפיטליסטית אלא בגלל בני אדם, שמנסים לנצל אחרים או לצבור כוח וממון על חשבונם. האידיאל הקפיטליסטי השורשי של אדם סמית' וידו הנעלמה, אמור דווקא להבטיח שכל אחד שיבטא את כישרונותיו בהוגנות בכבוד ובענווה ימצא את מקומו הטבעי,  והשפע יתחלק בין כולם באופן הוגן (לא שווה, כי גם שוויון מדויק הוא מעוות ולא הוגן). אבל לא סתם המילים הוגנות והיגיון מורכבות מאותן אותיות. זה אמור להיות הגיוני, לפי מה שהשקעת, מה שלמדת, מה שהבאת לעסק… זה לא יכול להיות שכל זה לא משנה כלום. נורמות העבודה הללו שפשטו כשפעת חזירים במגזר הפרטי בעולם המערבי, הן לא קפיטליזם, אלא סתם חזירות.

***

ניסיתי לא לכתוב על השביתה של סגל האו"פ, כי רבים כבר כתבו על זה ואין לי הרבה מה להוסיף. אני לא מאד מעורה בפרטי המו"מ ואני מנחה חדשה יחסית באו"פ. אבל אנחנו נכנסים לשבוע השלישי של השביתה ולפי בלוג ארגון המנחים, הסוף אינו באופק ולא ברור כיצד נצליח לחזור ללמד אחרי שהכלים נשברו והאווירה העכירה כל כך. כמו קרן, אני מתביישת לומר שהתרגלתי. אני מתרגלת ומרצה כבר 9 שנים ומראשית הדרך בכל מקום שעבדתי פוטרתי מדי סמסטר ולא קיבלתי זכויות סוציאליות. אני זוכרת את הפעם הראשונה שלימדתי באוניברסיטה העברית ופתאום הייתה לי משכורת 12 חודשים בשנה והפרשה לקופת גמל והייתי בהלם קל.

מזכירת החוג אמרה שזה בגלל שאני דוקטורנטית שלהם, כי סתם מורים מן החוץ לא זוכים לחסד הזה. האידיליה נשברה כאשר פוטרתי עם כניסתי לשלב ב' בדוקטורט. הסיבה הרשמית: יש מגבלה על תקופת ההעסקה של דוקטורנטים על מנת שלא ישקעו בעבודה וימרחו את הדוקטורט. אבל בפועל ברור שהדוקטורנט חייב לאכול. אז הוא הולך לעבוד בשתי עבודות אחרות שגוזלות הרבה יותר זמן ומורח את הדוקטורט. הסיבה האמיתית לפיטורים הללו, כך נאמר לי, היא שלא רוצים לשלם לדוקטורנט בשלב ב' את תוספת השכר והתנאים הסוציאליים הגבוהים יותר.

בשנים האחרונות אני משקיעה כל כך הרבה בכתיבה ומחקר אקדמי וזה בא על חשבון בריאות וחיי חברה והמון דברים אחרים, וזה מפחיד אותי שאוטוטו יהיה לי את התואר הזה אבל הוא לא יהיה שווה כלום. שכל המסע הזה לא יבוא לידי ביטוי במשכורת ובתנאי העסקה. שארוויח שכר מינימום ואתרוצץ בין מכללות גם בגיל 40. פעם כבוד וכסף הלכו ביחד ולדוקטור היה את שניהם.  היום עדיף להיות גילה אלמגור או סתם תורם עשיר ולקטוף דוקטור של כבוד. בעולם הזה יש זכויות רק לטאלנטים וכל השאר הם עובדים מנוצלים, אז חבל שויתרתי על ההזדמנות לבנות את עצמי כטאלנט.

הנה סיפור שעוד לא שמעתם: לפני 10 שנים בערך, כשעופר שושני עזב את מעריב ונסע להודו, התקשר אלי ידיד שלי שערך אז את מוסף מעריב אונליין ושאל אותי אם אני מכירה מישהו שיכול להפוך לכתב הטכנולוגיה הראשי שלהם, חוץ ממני. למה חוץ ממני? כי באותם ימים הייתי מאד בעניינים של טכנולוגיה אבל הכתיבה הייתה חלטורה בלבד וכל מי שהכיר אותי ידע שאני שואפת לקריירה אקדמית. אני זוכרת מה חשבתי כשקיבלתי את הטלפון הזה. לרגע פלרטטתי עם המחשבה להגיד "דווקא אני!" ולהתחייב למשרה מלאה בעיתון לכמה שנים ולדחות את התוכניות להירשם לדוקטורט. אבל במקום זה אמרתי לו שאני לא מכירה ואני אחשוב על זה. שבוע אחר כך הופיע משוחרר צה"ל טרי בשם דרור גלוברמן במערכת, והשאר היסטוריה. 

מאז ולמשך שנים רבות אני משחקת בפרילאנס ובקושי כותבת רק בגלל שאני רוצה ללמד ואני רוצה קריירה אקדמית ורציתי לעשות את זה נכון ולצבור ניסיון בהוראה וידע רלוונטי. שנים רבות עברו ואני קרובה לסיום הדוקטורט, ממש עוד 4 חודשים הוא מוגש.  אבל המצחיק הוא, שאם דרור גלוברמן ואני נציע כיום למוסד אקדמי בחוג לתקשורת שני קורסים על עיתונות רשת, אין לי ספק שהסדנא שלו היא זו שתתקבל והוא גם יקבל עליה הרבה יותר כסף מכל איש סגל קיים. הייתי רוצה לומר שההיגיון מחייב ושבמדינה מתוקנת, המסלול שבחרתי יהיה "הנכון" והמתגמל יותר  אבל אין דבר כזה מדינה מתוקנת על כדור הארץ הזה. וגם ההיגיון פשט את הרגל. ובכל זאת, אני מסיימת את הדוקטורט כי אני כבר קרובה מדי לסיום מכדי להרים ידיים וכי קיבלתי כמה מלגות שירצו את הכסף חזרה אם אוותר. אבל בינינו, טעיתי. הייתה דרך קצרה וקלה יותר להשיג את כל מה שרציתי ואת מה שאני מרגישה שנועדתי לעשות.

אם נחזור לאו"פ, אני לא יודעת מי יישבר ראשון בשביתה הזו. אולי הסטודנטים. אבל גם אם לפתע פתאום תנאי השכר שלנו יהיו קצת יותר טובים, אני חוששת שזה לא יפתור את הבעיה השורשית של השחיקה בכבוד האדם והמטען שהוא מביא עימו. אולי בחו"ל זה אחרת. אולי באמריקה אפשר לפרנס משפחה ממשרת מורה או צלם במגזין טיולים, שומעים על דברים כאלה לפעמים. אולי אני אאלץ לבדוק את זה מקרוב כדי להצדיק את המטען הכבד והמיותר, כך נראה, של הדוקטורט הזה.  

 

***עדכון 3.5.09

וגלי כותבת לי בתגובה: "כתבת: כולם משתכרים הרבה הרבה פחות מדי. אני דוקטור ועשיתי שמונה שנים פוסט דוקטורטים ואני לא משתכרת בכלל. אני פשוט לא מרוויחה עכשיו כלום. למה? כי מכל המקומות אליהם אני פונה כבר שלוש שנים – כולל האוניברסיטה הפתוחה – אני מקבלת תשובות שליליות. אז המצב שלך טוב. במשך השלוש השנים האלה יצא לי לעבוד פעם אחת חמישה חודשים פעם בשבוע וזהו. זה הכל. חוץ מזה אני מובטלת לגמרי". 

וגם בחו"ל לא מזהיר. אין ספק שלעיתונאי אחד או אפילו לבלוגר יש יותר השפעה על העולם מלאיש אקדמיה כיום.

350 מילים על שואה: קורקט, לא פוליטיקלי

ההתייחסות הרווחת לשואה היא כאל אירוע שאין לו אח ורע ולא ניתן להשוותו לשום דבר. אנחנו נעלבים עד עמקי נשמתנו מעצם הניסיון להשוואה בין "סתם" אפרטהייד או כיבוש לתמונות מ"יד ושם" שמותירות אותך חסר מילים אל מול עוצמת הטירוף שניתן להגיע אליה כשקופצים מהרכבת של האנושיות. אבל אני אקח פה סיכון עצום ואומר שהאובססיה שלנו עם בידוד וייחוד השואה היא דבר מסוכן. מפני שהשואה לא התרחשה בחלל ריק. אדם לא קם בבוקר ומחליט לחסל עם, היטלר לא נולד מטורף ואינו המטורף היחיד שאי פעם נולד.

שואה היא שיאו המעוות, הקיצוני והנדיר, של תהליך רווח למדי שיש לו תמרורי אזהרה רבים בשלבים מוקדמים יותר של הדרך, גם אם לעולם זה לא "יבשיל" למצב של שואה. וכשאנחנו מתנגדים להשוואה אנחנו למעשה טוענים לנורמליות מסויימת של רמות שונות של אכזריות ואטימות. אבל זה שקר. אכזריות ואטימות הם לא מצבים אנושיים נורמליים, הם מצבים של ירידה מהפסים ואולי מוטב להם שיושוו לשואה ויבהלו קצת, מאשר שנכשירם להמשיך להתדרדר באפלה… 

אז מי שמחויב לכך שהשואה לא תקרה שנית, מוזמן להפסיק את המאבק הלוגי על השוואות ולבדוק נא את עצמו. אלו הן השאלות ששאלתי את עצמי הערב בשיעור "לזכור ולצמוח": באילו מקרים אני קונטרול פריקית שחייבת שהעולם יסתדר לפי מה שאני רוצה? באילו מקרים אני ממהרת לתייג אנשים ולשים אותם בחבילה אחת חסרת פנים כגון "הומלסים" או "ערבים"? באילו מקרים אני אטומה לסבלו של האחר בגלל שהחיים של אדם אחד מהסוג שלי שווים בעיני יותר מאלף אנשים מהסוג שלו? הזנחה והקצנה של הדפוסים הללו הם מה שיוצר שואה והעבודה עם הצד האפל שלי, עם הנאצית הפנימית שלי, היא התרומה שלי לריפוי הקולקטיבי.

אם מישהו היה חוזר אחורה בזמן והורג את היטלר, מישהו אחר, דומה לו פחות או יותר, היה עולה לשלטון. כי גרמניה של אז הייתה מספיק כועסת ואטומה כדי לעשות את הצעד הנוסף לטירוף המוחלט. האחריות שלנו כחברה היא לא  להיתפס להכחשה של לא לראות או לאטימות של לא להרגיש. להיות מוכנים לראות ולהרגיש גם אם זה לא "הצד" שלנו. לאפשר לחיים להפתיע ולעצבן אותנו, לאפשר לאנשים להיות שונים מאיתנו ולפעול מנקודת הנחה שלכולם יש מקום בעולם, גם למי שלא מוצא חן בעינינו….

השנה בחרתי לציין את יום השואה כיום של טיפוח האנושיות, הגמישות והאהבה שבי, כדי שלא יחמקו ממני ברגע של נוקשות ויחוללו שואה בליבו של הזולת. גם כשזה לא נגמר בשואה, ככה זה מתחיל.

עוד לבנה בחומה

מעולם לא הרגשתי כל כך לבד כמו הלילה. הלכתי עם הכלב בגשם ולא יכולתי להתאפק, בכיתי כמו שלא בכיתי מזמן. מזל שהרחובות היו ריקים. התפרצות הבכי הזו הפתיעה אותי מאד. אני שלפני שנה בכלל לא התעניינתי בפוליטיקה בוכה בגלל מדגם בחירות? ועוד כשציפי?…. אבל הבכי הזה בא ממקום עמוק יותר, שבו נערמה עוד לבנה גדולה על החומה שמתחילה להפריד ביני לבין מדינת ישראל.

אני לא יודעת אם אני יכולה להסביר בהיגיון בכלל את כאב הלב והבטן הזה של הניכור, שאני לא מרגישה שייכת לעם שלי, שהחזון שלי למדינה ואורח החיים שאני דוגלת בו הוא בבחינת בועה שאפילו לא עוברת את אחוז החסימה. והכאב בא מהמקום שאני מרגישה שאין מספיק אנשים שבהסכם איתי לגבי איך ראוי לנו לחיות, למרות שזה כל כך בסיסי. אני חושבת שמגיע לי לחיות במדינה שמנהיגים אותה אנשים טובים שבאים לשרת את הציבור ולא לרמות אותו, מדינה שבה מפלגה סביבתית-חברתית היא אחת המפלגות הגדולות בפרלמנט וזה מובן מאליו. האם אני באמת צריכה להגר בשביל זה?

פעם לא הייתי מוכנה לשמוע על זה, אבל הראיות נערמות אט אט ומצביעות על כך שאין לי באמת מה לעשות במדינה שבה תמיד תהיה מלחמה ואף פעם לא תהיה עבודה הגונה, גם אם אני אסיים דוקטורט. והאם בכלל אסיים דוקטורט אי פעם? כי קשה מאד לקום בבוקר ולעבוד למען הטווח הארוך והחזון שלי, במדינה שכל כך לא תומכת בחשיבת טווח ארוך, שדוחפת אותי לעבר חיים מתוך כיבוי שריפות. הסביבה האקולוגית של ישראל לא תומכת ביצור החי שהוא אני, להיות אני. אני יודעת את זה מזמן, אבל מדגם הבחירות הזה מדגים לי במיוחד הערב, כמה המדינה הזו תקועה ואיך אף אחד לא טורח לעשות מקום לאנשים מתאימים יותר. האנשים הראויים לא ייבחרו לכנסת, כי הם פשוט טובים מדי לעם שרוצה את אורלי לוי כמחוקקת. אני חושבת שאני מעדיפה דיקטטורה נאורה על פני דמוקרטיה של זומבים.

מגיע לכם מה שבחרתם. ואני לא יודעת אם אני כועסת יותר על צרי התודעה שבחרו בליברמן באופן אותנטי או על מוגי הלב ששעבדו את קולם מתוך פחד וייאוש למפלגה גדולה ומושחתת, רק כי קומץ סקרים ערער את אמונם בכוח שלהם לתרום לשינוי (אם אקבל שקל על כל מי שאמר לי "אני תומך בתנועה הירוקה מימד אבל מפחד להצביע להם כי לא יעברו את אחוז החסימה", אהיה עשירה).

אני גאה בבחירה שלי גם אם יתברר מחר שהיא לא עברה את אחוז החסימה בתוצאות האמת. כי מי שאיבד את הקול, זה רק מי שהאמין בה ופחד לבחור בה ברגע האמת. המדינה הזו היא לא מה שהייתה. ואני אף פעם לא הייתי ציונית גדולה, כזאת שנשארת בלי סיבה מיוחדת במקום שאוכל את יושביו. במילון שלי קוראים לזה קורבנות, לא ציונות. בינתיים הבועה של תל אביב וקהילות קטנטנות ומדהימות כמו החברים מהקונגפו או העין השלישית, משמשים לי כמסכת חמצן, אבל כמה זמן עוד אוכל לנשום ככה?

יש הטוענים שחשוב שאשאר פה כי חשוב שיהיה כאן מיעוט כזה, שיגדל אט אט למסה. אבל זה כואב לגדול לבד, בתור מיעוט זניח, להיאבק על מה שכל כך טבעי לקנדים ולשבדים. למה לא לעשות את החיים קלים יותר ולחיות בין המון אנשים שחושבים כמוני? אני חושבת שאני בשלה לחיות במקום פלורליסטי ורגוע. מקום שבו אנשים מוכנים להמר על מישהו שאומר yes we can. את הדרמה של המדינה הזו אני מתחילה למצות כבר ואני מרגישה שאני שייכת לעולם יותר אוניברסלי ופחות מגזרי ואתנוצנטרי. מדגם הבחירות קבע ללא ספק שבישראל של 2009, האנושיות הבסיסית והתנאים המינימליים להרמוניה ושפע, הם מיעוט דחוי בתחתית סדר העדיפויות. מדינה שאנשי אגרוף ודמגוגיה פאשיסטית דורסים בה אנשי עשייה ערכיים וצנועים. ואני מתחילה להסיק את המסקנות שלי. אולי זה ייקח לי שנתיים להתבשל על זה, אולי יותר, אבל אני מתחילה להתכוונן על ונקובר.

מזג האוויר הסוער שהיה היום אולי יהיה מנת חלקי כל השנה, אבל זה החסרון היחיד של המקום הקסום הזה, שלפני 12 שנה קיבלתי בו הצעת נישואין בניסיון להשאיר אותי שם, ולא ברור מדוע לא הבנתי את הרמז…. 

מאחורי הקלעים של העימות בערוץ 2

אני מרצה לתקשורת, אני יודעת מה זו טלויזיה. כשהעלתי את השאלה המהותית שלי לתחרות הזו, מתאפקת מלעשות וידיאו יצירתי או לשים את הכלב שלי בפריים, היו לי אפס ציפיות לגביה. הופתעתי כשהשאלה נבחרה לאחת מ-45 הסופיות מתוך 258 ורק אז הודעתי לחברים ובבלוג וביקשתי להצביע בשבילי. תהליך ההצבעה היה מוזר ומטריד בהעדר השקיפות שלו. היה ברור שההפקה הולכת להתערב ולעוות את התוצאות אבל חשבתי שזה יהיה לטובה, שזה אומר ששאלות מהותיות שלא בהכרח דורגו ע"י הגולשים במקום גבוה, יגיעו בכל זאת למשדר. אולי כבר בשלב הזה שכחתי מה זו טלויזיה, ושבסוף ממילא ההפקה תעדיף שביבי יענה על שאלה כמו "מה אתה אוהב למנצ'ס". מביך. אולי הייתי צריכה לקום וללכת משם פיזית כבר בשלב הזה.

כשפורסמו שלושה זוכים במקום חמישה שהובטחו, קיבלתי אימייל מההפקה שאני מוזמנת למשדר. הסתבר שמוקם אולפן נוסף בגוגל ת"א שבו יהיו עשרים איש נוספים. אמרתי שאני לא מתכוונת לבוא בתור ניצבת אבל אמרו לי שכל מי שמגיע זה אנשים ששאלתם תוצג בעימות  ויתכן אף שיהיה לנו זמן לפידבק על התשובה. בפועל ישבו בגוגל רוב הגולשים שהיו להם שאלות מהותיות ובטלויזיה לא הראו אף אחת מהן. נדהמתי לראות בין השאלות שכן נשאלו, המון שאלות מטופשות שירדו עוד בסינון הראשוני ודנה וייס מתלהבת כמו ילדה מפגרת ומראה לכל מועמד מקבץ של שטויות כהפוגה בעימות. בנוסף הטרידה אותי בחירת השאלות. זה קצת צפוי לתת לביבי את שאלת האיום האיראני וללבני הצמחונית את שאלת זכויות בעלי החיים. היה הרבה יותר מעניין אם היו מחליפים ביניהם, אפילו פרובוקציה מהותית כבר לא יודעים לעשות בעימות טלוויזיוני.

עלק עימות, הם אפילו לא ענו על שאלות זהות. זה לקחת את כל מה שיפה באינטרנט וברעיון האמריקני של עימות ולעשות ממנו קרקס פרובינציאלי מביך. כשסיימתי לשטוף את אנשי ההפקה שאני לא ניצבת שלהם ויש להם מזל שהם לא גררו אותנו עד ירושלים בשביל כלום, התנחמתי בעובדה שזו הייתה הזדמנות לבקר במשרדי גוגל. מהחלק הזה נהננו מאד כפי שניתן לראות בוידיאו-בלוג הקצר כאן למטה. אני מקווה שאחזה בנפילת מעמדה של הטלויזיה עוד בימי חיי ושעימות הבחירות הבא ייערך בגוגל עצמה, עם כל מני סוגים של גולשים, עם שאלות מפגרות ומהותיות באותה הקלחת, בדרך האינטרנטית, לא הטלויזיונית. חוץ מזה, חשבתי שציפי לבני הייתה נהדרת. שישנו כבר את שיטת הממשל שנוכל לבחור בה ישירות.

רואה קרוב רואה שקוף

איך שיר נולד? בין שינה לעירות, בלילות ללא מזגן, מתוך דימוי בדרך כלל. ולא צריך את קרן פלס הפעם, השיר הזה יולחן בבוא העת ע"י שי, שעומד לפרוץ גם לשוק המוסיקה, בעתידו הקרוב.

רואה קרוב רואה שקוף

כל זר הוא רז
את מקסימה ומסקרנת
ממרחק, כל כתם נוצץ כזהב 
ההיכרות, עם הזמן, שוחקת, מוחקת
לא רואה את הזוהר שלך עכשיו
 
קרובה ומוכרת
את טריטוריה שנכבשה
כבר לא מבחין במקומות שאת אחרת
איפה צומחת בך ארץ חדשה
 
פזמון:
 רואה קרוב רואה שקוף
וזה כואב אצלך בגוף
You hurt the one you love
Till there's no love anymore
ואף אחד משנינו לא מעיז לעצור
את חייבת שיאהבו אותך
ואני חייב לצאת בסדר
אז מפחיתים חיכוך ומצטרפים לעדר
 
 
הופך רגיש לכל סטייה שלך
זה כמו שלי כשאת קרובה
נפגשים מכוח האינרציה
משוחחים בכוח הכבידה
לא רואה אותך ממטר
כשכבר קרוב, טבעי שלא פועל שם 
כוח המשיכה
 
מרחוק, התמונה שלך שלמה ויפה
אך כעת כשאני עם האף בתוכה
כל פרט נראה כעור, רעשני ומיותר
אולי נתרחק קצת שוב כדי לראות
או שנלמד לנשום מבלי לקחת לריאות
 
 
פזמון:
 רואה קרוב רואה שקוף
וזה כואב אצלך בגוף
You hurt the one you love
Till  there's no love anymore
ואף אחד משנינו לא מעיז לעצור
את חייבת שיאהבו אותך
ואני חייב לצאת בסדר
אז מפחיתים חיכוך ומצטרפים לעדר
 
 

אל תקשיבי למילותיו של גבר, תראי איפה רגליו נמצאות

זה סיפור אמיתי. לפני כשנה א' פנה אלי ברשת החברתית "בשותף". למרות כל מה שאני יודעת על כך שלרוב הקשר בין הרשתות לחברתיות הוא מקרי בלבד, הנחתי שהוא אכן ידיד של חברתי ל' והמשכנו לקשקש למרות שהוא לא הגיב לשאלתי האם וכיצד הוא מכיר אותה. הוא סיפר לי שהוא קורא את הבלוג שלי הרבה זמן ואכן הוא (עדיין) מנוי עליו. שלום א'. כן, אני מדברת עליך.

אם גם לכם יש בלוג אז אתם בטח מכירים את זה שאנשים כותבים לכם, לטוב ולרע. חלקם מבקשים להפגש לצורך זה או אחר, מדייט ועד להצעה מקצועית וגם סתם בגלל עניין משותף. יצא לי להפגש עם לא מעט אנשים שפנו אלי דרך הבלוג, וכשחושבים על זה גם את ל' הכרתי בזמנו בגלל שהיא קראה את הבלוג שלי ואז נפגשנו והפכנו לחברות. 

נחזור לא'. הייתה לנו התכתבות נחמדה שנעה בזהירות מהשעשוע התיאורטי לאיזה מישור של חשיפה רגשית מצדו, ואני לא זוכרת אפילו איך עלתה ההצעה להפגש. משום מה היה לי ברור הפעם שלא מדובר בפגישת קפה ידידותית אבל לא פסלתי את זה. הייתי אז בתקופה של לזרום עם מה שקורה ולא להגדיר. קבענו שלוש פעמים ומכולן הוא הבריז בגסות רוח מפתיעה שלחלוטין לא התאימה לתדמית שהוא יצר. בפעם הראשונה הופתעתי אבל בשניה כבר יצאתי לבית קפה עם ידיד שלי "עד שאדון א' יתפנה" ולכן פחות הטריד אותי כשלאחר שעתיים הסתבר (בסמסים) שהוא שוב מבריז.

בפעם השלישית שניסה לקבוע אמרתי לו בצחוק-רציני שאני לא סומכת עליו בגרוש ואני קובעת תוכניות אחרות במקביל, וכשהנבואה הגשימה את עצמה זה כבר היה יותר מגוחך ממרגיז. מכיוון שלא פגשתי אותו מעולם ניסיתי רק להרגיש מרחוק מה הסיפור פה: רוצה להתחיל איתי ומשתפן? אדם מאד עסוק? אסטרונאוט? אבל עד מהרה החלטתי שזה ממש לא מעניין אותי להבין את זה. 

כשהבלוג הזה התחיל ב-2003, שורת הכותרת הראשונה שלו הייתה משפט שאני מאד מאמינה בו: "אל תקשיבי למילותיו של גבר, תראי איפה רגליו נמצאות". אפשר לקחת את המשפט הזה להמון כיוונים אבל בשבילי כרגע זה סוג של מיקוד שמשחרר אותי מהצורך לפענח את הסיבתיות המסתורית מאחורי פעולת הזולת. כל מה שרלוונטי עבורי זה אם הוא כאן כרגע או לא ואם לא, אז זה לגמרי נמחק לי מהלוח בראש. ברוח זו החלטתי שא' לגמרי לא כאן, מחקתי את הטלפון שלו מהנייד וכשמתישהו הוא שלח חג שמח בסמס, הייתי צריכה לשאול מי זה. הוא ניסה לכתוב מייל ארוך, אני עניתי בשורה אחת, כי זו הייתה רמת העניין שלי באותו הזמן וכך זה דעך.

באחת מפגישותי עם ל' שמו עלה ונזכרתי לשאול אותה מאיפה היא באמת מכירה אותו וסיפרתי לה שכמעט נפגשנו אבל שהוא לא ממש מכויל, אז הרפיתי מזה. ל' הייתה המומה והסתבר שבאותה תקופה בדיוק שבה הוא פנה אלי "דרכה", הם יצאו כמה פעמים ושכבו איזה פעם אבל זה דעך מסיבה דומה, שהוא חמקמק ומבריזן.  היא התעצבנה לגלות בדיעבד למה הוא כזה מבריזן ותהינו כמה בנות ניסה לנהל במקביל. ברכתי על מזלי הטוב שאני מספיק סגורה על עצמי כדי שאנשים כאלה ינשרו מאליהם בדרך. 

ל' דווקא נשארה איתו בקשר בדיחות במייל כנראה, כי לפני שעה קלה היא עשתה לי פורוורד מסעיר של תכתובת ביניהם, שממנה עולה כי א' שלנו נשוי+2. אז זה לא שהוא לא מסוגל לשים את הרגליים במקום אחד, אלא שהוא מנסה להיות מרבה רגליים. במייל שהיא שולחת לי הוא מתנצל ומספר לה שפנה לטיפול, מנסה לשקם את הריסות משפחתו, מחק את עצמו מכל מני אתרים ברשת (הכרויות?) ומתנצל אלף התנצלויות. שומעים סיפורים כאלה מדי פעם על נשואים שמתנהגים כרווקים, אבל כשזה קורה לך, ממש אי אפשר לדמיין את זה.

זה ממש מסקרן אותי להכנס לראש של אדם כזה, מה מניע אותו? אפילו אי אפשר להגיד שזו התשוקה לזיין כי הוא לא מגיע לפגישות שהוא קובע. מה גורם לנו להתפזר כל כך, לרפרף על פני הדברים ולא להיות מסופקים משום דבר, לשבור רגליים? ל' חמה עליו ורוצה להפיץ את שמו ברבים כדי שידעו ויזהרו כל מי שאולי עוד נפגעו ממנו. לי זה לא מרגיש לעשות לו אאוטינג כאן כרגע. אבל א', אם אתה עדיין קורא פה, אתה מוזמן להגיב בשם בדוי (נניח, א' 🙂  ולספק את סקרנותנו- what the hell were you thinking?

אונס: נגיעות לא שגרתיות מזוית רוחנית

אונס יומיומי כגול עצמי

כשאנחנו צעירים יותר וטרם רכשנו את אמנות החישה והתקשורת בין המוח לגוף, לפעמים אנחנו מגלים את רצוננו האמיתי רק כשאנחנו כבר באמצע של לעשות לעצמנו רע. התגובה הראשונה שלנו, לרוב, היא להטיל את האחריות לכך על מישהו אחר. אני לא מכירה אישה אחת שבצעדיה הראשונים בעולם המיניות לא נקלעה למצבים מטרידים, שעם המודעות שצברנו היום, אפשר לחשוב עליהם כעל סוגים של "date rape": לפעמים זה התחיל בהתלהבות ואז היא נבהלה באמצע אך לא העזה להפסיק ולהראות שנבהלה, ופתאום זה כבר לא נעים אבל הפרטנר ממול לא מרגיש, הוא עדיין נלהב, הוא לא יכול לראות שמשהו פנימי בה פתאום השתנה והגוף ממשיך באוטומאט בלעדיו. איך הוא יראה זאת, ביחוד אם היא לא בטוחה שהיא רוצה שהוא יראה? היו ימים בהם האמנו שלבנים יש "כאב ביצים" איום ונורא אם מפסיקים אותם באמצע ובנות הרגישו אשמה וחרדת קודש להפסיק, זוכרות את זה?  

וכמה פעמים היא רצתה רק חיבוק או סתם מזמוז אבל בגלל הפרטנר הלכה עד הסוף בסוף, והאמינה שהחשק פשוט התעורר וכבש אותה, בבחינת "יבוא לך, דינה", אבל זה לא הרגיש הכי מדהים בדיעבד. והפרטנרים כלל לא שמו לב איך נוצר הניתוק הזה מהגוף, שגם נאנסות מדברות עליו, עד שהכל נגמר. והיו אפילו מצבים שבהם היא נכנסה מרצון אל המגע ובחשק רב, אבל לאחריו הרגישה פתאום חרא עם עצמה ואפילו לא יכלה להגדיר מדוע. אולי משהו שם לא היה כמו שציפתה, אולי היו מקומות שבהם הוא לגמרי פספס אותה. ואולי היא הלכה פעם לתפוס סטוץ בשירותים של איזה בר, כדי לנקום בגבר ספציפי או בדימוי המופשט של הגבריות וחשבה שהיא מזיינת אותו ודרכו את כל הגברים ואחר כך התחשק לה להקיא והרגישה ריקה ומחוללת… מה בכלל חשבה לעצמה? מי זיין את מי? היא תהתה.

אלו מקרים יומיומיים שממשיכים להתרחש ולא מובנים כאונס או הטרדה מינית למרות שהחוויה הסובייקטיבית במהלכם או אחריהם, או בדיעבד שנים אחר כך, עשויה להיות זהה. אלו מקרים יומיומיים שבהם אדם מפעיל אלימות כלפי עצמו באמצעות שימוש, בלתי מודע לרוב, באדם אחר. כלפי חוץ יש הסכמה ואפילו פעולה יזומה, אבל האם הפנימיות שלך תמיד מסכימה והאם את קשובה לה, למרות המחיר החיצוני? כמה פעמים אישה אנסה את פנימיותה לעשות סקס בתירוצים שונים ומשונים בתוך יחסים המבוססים על הסכמה לכאורה? אז מי הוא באמת התוקף? איך שהוא רובנו לוקחות אחריות על הסיטואציות הללו ולא מצפות מגברים לזהות ברגישות את מה שאנו עצמנו לא מודעות אליו, ואפילו לא את הרגע שמשהו בנו נשמט מתחתיהם באמצע הסקס, כשאנחנו תוקעות לעצמנו גול-עצמי דרכם. לא מצפות מהם להציל אותנו מהמקום אליו נקלענו או יותר נכון קלענו (כלאנו?), את עצמנו.

יחסי גברים-נשים וההנחות/אמונות שלנו לגביהם הולכים ומשתנים בהדרגה ואולי האונס העצמי הזה ילך וידעך עימם. יש המון המון גוונים של אונס. אונס היא מילה אלימה וקשה שאנחנו שומרים אותה למשמעות הפלילית שלה, אבל יש, בעולם הרוחני בעיקר, המשתמשים בה בהקשרים רחבים יותר של כל חדירה למרחב הפרטי. כבר שמעתי אנשים מדברים על אונס אנרגטי, למשל. מנסיוני, אין אדם שלא חודר למרחב של חברו ברמה יומיומית, בייחוד אימהות דאגניות שפורצות אנרגטית למרחב של ילדיהן השכם וערב. האם יבוא יום ונוכל לתבוע אותן על אונס אנרגטי? בהחלט ייתכן. אבל כרגע החדירה האלימה הזו למרחב שלנו, שלפעמים אף גורמת לנו לחולשה גופנית, כעסים ומחלות –  אינה זוכה לכל הכרה ותמיכה. 

האונס הפלילי שאנחנו דנים בו הוא רק קצה הקרחון, שבו האלימות כבר כל כך בוטה שהיא פורצת מהממד של החוויה הסובייקטיבית למציאות החיצונית הנצפית. אבל לא נראה לי שנוכל למגר אותה אם לא נתייחס למבנה העמוק שמתחתיה. ובחוויה הסובייקטיבית שלנו, המקום הזה שחוקיות כמעט ולא פועלת בו והוא נזיל ומשתנה ונתון להבניות שונות, יש לנו שליטה מלאה. כך לפחות מאמינים בעולם הרוחני שעסוק בפיתוח החלק הזה.

ואולי נוכל לסלוח להם, לאותם גברים שלא תכננו לפעול באלימות אלא פשוט לא פיתחו את הרגישות הזו עדיין. כי הגברים שזימנו לחיינו היו רק תמונת-ראי של מידת הרגישות שלנו לעצמנו. ולמעשה יהיה זה לסלוח לעצמנו, שהינו צעירות וחלשות יותר וחיינו באקלים אמונות פחות מודע ואפשרנו לעצמנו להיות בשתיקה של העדר במקום ובזמן הזה. צמיחה היא תהליך אלים, כואב ואפילו מסוכן, אמר לי השבוע דיוויד דיידה (בראיון טלפוני שערכנו לגיליון הקרוב של "חיים אחרים"- בקרוב גם בבלוג). זה נשמע נחמד כשלפרטנר לא הייתה כוונה אלימה, אבל מה עם המקרים שבהם כן? גם אז אני יוצרת מציאות ומזמנת אלימות לחיי? למה הפעם הטוויסט הרוחני הזה נשמע לי בטעם רע יותר?  

יצירת מציאות ושתיקה של נוכחות

בשיח הרוחני מדברים הרבה על לקחת אחריות על החוויה שלך, ששום דבר הוא לא באמת חיצוני ואף אחד לא יכול לפגוע בך אם אינך מחליטה להפגע. זה מעניין לקחת את ההנחות הללו למקרה של הטרדה מינית או אונס. האם אישה מפותחת רוחנית מסוגלת להגמיש מספיק את הפרספקטיבה הפנימית שלה כדי לעשות עבודת ריפוי עצמי עם חוויה אלימה, מבלי להבנות את עצמה כקורבן ומבלי שהגמישות הזאת תהיה הדחקה שכלית של רציונליזציה גרידא? יצא לי לראות כמה וכמה מוטרדות מינית בעולם הרוחני, שהתמודדו עם זה בצורות שונות.

חלקן הרשו לעצמן לכאוב את הכאב אבל לא עסקו באשמה חיצונית או פנימית, אלא בריפוי עצמי וקטיפת פירות הצמיחה, שמתרחשת בין אם היא נעימה או לא. חלק אחר, עשו מהמקרה הזה יוצא דופן לתפיסה הרוחנית שלהן לגבי אחריות אישית ליצירת מציאות והסתכלות פנימה, ואיפשרו לעצמן להתאושש תחת כנפי המעמד המוגן של קורבן חסר-אונים, בדומה לנשים אחרות, שלא תבעו מעצמן לחיות על פי תפיסות רוחניות. (ואין כאן שיפוט לגבי זה, כמובן, אין לתבוע ממישהי להתמודד "יותר טוב" עם טראומה, גם אם יש לה כלים פנימיים לכך. זה אנושי.)

אם ננסה ליישם תפיסות עולם רוחניות לעולם של הטרדה מינית, זה עלול להשמע כמו גרסא מוסווית של "האשמת הקורבן". כי בניו אייג', לכאורה, אין מעמד של קורבן. קורבן זו הבניה שאת בוחרת (כן, יש תמיד ממד של בחירה) להיות בה כשאת מרימה ידיים. הרמת ידיים לא מתרחשת מאליה. אין אונים זו לפעמים חוויה של חוסר באנרגיה שמתפרשת כהעדר אנרגיה אבל תמיד יש שם משהו. את לא בעילפון. יש משהו להתחיל ממנו, משהו להרחיב.

אחת מהנחות היסוד של תפיסות רוחניות רבות היא שאנחנו יוצרים את המציאות שלנו וכל דבר שקורה לנו נמשך אלינו על ידי חלקים בתוכינו שזקוקים לאתגרים ולריפוי. וזה לא תמיד בא תחת מה שנזהה כ"נעים". לפעמים אנו זקוקים ל"רע" כדי להתעורר.  יצא לי לשמוע כמה קולות קלושים בעולם הניו אייג' שניסו לצייץ בפני שבבים של תפיסה כזו לגבי הטרדה מינית ואונס. אפשר סתם לכעוס עליהם ולהגיד שהם לא רגישים אבל אני רוצה לתת להם תשובה בתוך השיח הרוחני, באדיבות הרב נחמן מברסלב.

בליקוטי מוהר"ן תורה ס"ד הרב נחמן קורא לתפיסות כאלו "תשובות מחוץ לחלל הפנוי". כלומר, ייתכן שיש לך ידע תיאורטי על הוראות ההפעלה של היקום, אבל בתוך החיים, בתוך החלל הפנוי, מתקיימים הסכמים קולקטיביים וחוקי מציאות מוגבלת שאתה חלק מהם גם אם נדמה לך שאתה איזה מואר גדול, ואם תרגיש שאתה מעבר להם, זה יעוות אותך. זה מעוות את נפשך אם בעת כאב שמתרחש בתוך החיים, אתה בא ביציאה תיאורטית-קוסמית שמבטלת או מסבירה אותו. יותר מזה, אני מוסיפה על הרב נחמן, ברשותכם: המוח האנושי נוטה לארגן דברים בקשרים סיבתיים, ופרטים תיאורטיים על התנהלות היקום שנועדו אולי לנחם או להקל, יתפרשו כמעט תמיד על ידי השומע כסיבה או הצדקה למה שקרה. 

אז יש מצב שברמה התיאורטית-קוסמית של התנהלות היקום נשמותינו ירדו לכאן על תקן מגרש משחקים ולמידה בחומר, ולכן הן מושכות לעצמן גם טלטלות שנחוות על ידינו כרוע אבל הן בעצם מאיצות צמיחה, כמו שילדים אוהבים לירות אחד בשני בכאילו בארגז החול. אולי. ואולי לא. מה שצריך להבין לפי הרב נחמן, הוא שאנחנו בתוך החלל הפנוי, בעולם החושי. ומנקודת המבט שלנו, מה שעשוי להיות אמת ברמה הקוסמית, הוא עיוות איום בתוך העולם ומוטב לכם לסתום את פיכם.  אין לך מה להגיד נוכח הכאב הזה ועדיף לך שתשתוק מלשון "שתוק כי כך עלה במחשבה", הוא מצטט מהמדרש המפורסם על משה ורבי עקיבא ובכך נותן לו פרשנות חדשה, עמוקה ומרגשת.

אני סבורה שגם במקרה של מישהי שמצויה כרגע בעמדת הקורבן, עדיף לשתוק. בחרה, לא בחרה, לא משנה מה התיאוריות שלך לגבי זה. חוקי הקוסמוס אינם רלוונטיים כשבמרחב הסובייקטיבי יש חוויה של כאב – הסובייקט זה המיקרו-קוסמוס היחיד שמהווה נקודת התיחסות. הדבר האחרון שאישה כואבת צריכה לשמוע כרגע זה שאולי היא משכה לעצמה את העניין הזה באיזו רמה תת מודעת. היא גם ככה מאשימה את עצמה.

המוח שלנו לא יכול להמנע מקשירה סיבתית וגם לא משיפוט עצמי. רבי נחמן היה חכם. פשוט תשתקו מולה, תהיו נוכחים מול הכאב שלה. תנו כח להוויה שמבריאה את עצמה באופן טבעי בשטיפה של רגשות שצפים ומשתחררים. עזבו את השכל עכשיו. זה מאד מפתה להרגיע אותו ובעזרתו, אבל זו תהיה למעשה בריחה מנוכחות אמיצה מול עוצמת הכאב של האחר. ללא סיבות, ללא ריכוך.  

לקיחת אחריות זה שונה מהאשמה עצמית

מצד שני, אני לא בטוחה שזה משרת אותנו כנשים וכבני אדם בכלל, להתקע על התקן של הקורבן. זה תמיד עוזר לקחת אחריות על הפעולה שלנו בתוך הסיטואציה. ואחריות זה דבר שונה מהאשמה ושפיטה עצמית, נהפוך הוא: זה לאשר את עצמנו כפי שאנחנו כרגע, לקבל את איך שפעלנו, להבין שעשינו את הטוב ביותר שיכולנו באותו הרגע, לצאת מהמקום של אשמה פנימית או חיצונית ולעבוד פשוט עם מה שצף בך. להצטמצם להוויה הסובייקטיבית ולחוש את הכוח שיש לך להזיז בה דברים. כי זה שלך! אנשים יכולים ללחוץ שם על כפתורים ולהשיג ממך תגובות אבל בסופו של דבר, את הריבון, לא?

ושום דבר שיקרה בממד החיצוני לא באמת "יעשה לך את זה". גם לא הנקמה. לקחת אחריות זה להתעסק רק עם החלק שלך בהווה, בניגוד לשיפוט שזה לנבור בחלק הדמיוני שלך וגם בחלקים של אחרים שאין לך שליטה עליהם, בעבר. כי ההווה זה החלק היחיד שאת באמת מרגישה עכשיו. את כל השאר המוח מביא אליך במחשבות וסרטים שלוחצים על כפתורים וגוררים אותך מחוץ להווה ומחוץ למה שאמיתי כרגע. פשוט לא רלוונטי. 

איפה הכאב עכשיו? לא אז. עכשיו. את הנעשה לא ניתן להשיב אז לפחות נשתמש בו כדשן לצמיחה שלנו, אפילו אם הוא עשוי מחרא. בניו אייג' גורסים שעבודה זו כשלעצמה מגנה עלינו מפני משיכת תדר דומה לחיינו בעתיד, פשוט כי אנחנו כבר לא באותה עמדה כדי להיות הרצפטור של זה הפעם. ראיתי במו עיני את ביירון קייטי מאפסת קורבן אונס על ההווה שלה ומורידה לה אסימונים שהסבל שהיא חוותה איננו נוכח כרגע באמת וזה לא משרת אותה להמשיך להזין אותו דרך השכל שתקוע בעבר, להריץ את הסרט שוב ושוב. ראיתי אותה עושה בחצי שעה את מה שטיפולים פסיכולוגיים של שנים לא השיגו. 

המטאפורה הזו של להוריד אסימון היא מכניקה מאד נכונה: את יכולה להבין משהו בראש שנים רבות מבלי יכולת להוריד אותו לגוף, ליישום בחיים. את יכולה לקרוא את מה שכתבתי כאן ולהנהן ועדיין לא תוכלי ליישם. הסרט ימשיך לרוץ, האשמה והשיפוט יתרחשו מאליהם מבלי להתחשב בתובנותיך. זה מקום לתרגל אותו, להפתח, להתפתח אליו. למילים שלי פה אין באמת משמעות. רק רציתי שתדעי על האופציה. בראש, בינתיים.

אולי עוד מעט יהיו פה טוקבקסיטיות שיתנפלו עלי. אני רוצה להדגיש שוב שאין כאן בכלל שיח של הצדקה, סיבתיות או אשמה, כי זה המקום הראשון שהמוח הולך אליו אז אסלח לכן מראש. מה שיש כאן זו הצעה להשתמש בחוויות שעברנו בצורה מועילה יותר מהתקרבנות, בלי קשר לאף אחד אחר. ולא להאמין לעולם בשום נושא לגבי עצמנו שאנו חסרות-אונים. אנחנו אף פעם לא חסרות אנרגיה, אנחנו רק שוכחות באופן זמני מה אנחנו מסוגלות. וטיפול אמיתי הוא רק תזכורת כזו, שתמיד יש בחירה להרחיב ולהזרים ולחזק. רק תזכורת. 

הכל מתחיל ונגמר ביכולת התמרון שלנו עם החלק הסובייקטיבי שלנו, שיכול לשפר את מצבנו, בדרך שאינה הדחקה אבל גם לא הנפה של הטראומה בחזית של החוויה או הזהות שלנו. כאב לי לראות בשבוע שעבר את "הנאנסת משמרת" חיה חיים שלמים תחת ההגדרה הזאת, בעינינו ובתוך עצמה בהתאמה. בעינינו, אין לה ברירה, העיתונים תמיד ישימו אותה במקום הזה. אבל בתוך עצמה יש לה הרבה בחירות. היא יכולה להיות עוד המון המון דברים ולצפצף על כולנו. כי עד כמה שזה ישמע טריוויאלי ביחס לחפצים בממד החיצוני-הניצפה, רובנו לא קולטים זאת לגבי הממד הסוביקטיבי: הדרך לשחרר משהו אינה לאחוז בו, וגם לא להאמין שאי אפשר להתנער ממנו לעולם, אם הוא זה שנאחז בך. 

בלוג חוקר: סלקום מצנזרת לכם את השיחות לשטחים

* ראו עדכון בסוף על תגובת סלקום

בעשרה לתשע החרידו אותי קולות הזיקוקים בשמיים. חשבתי שמישהו התבלבל עם יום העצמאות אבל מסתבר שסלקום חוגגים משהו. זה נראה לי עיתוי טוב לעדכן אתכם בפריט טריוויה מעניין לגבי החברה, שעמד להיות תחקיר מסודר, אבל לאחר התעלמות של חודש מצד דוברת סלקום, החלטתי ספונטנית שנלך עם זה as is.

מעשה שהיה כך היה: אתם יודעים שאני כותבת בבלוג "השכנים הטובים" יחד עם כותבים מרחבי המזה"ת וגם מהרשות הפלסטינית. חוסר היכולת שלנו להפגש עם חברינו דליה מרמאללה ורמזי מבית לחם מגוחך למדי, שכן לנו אסור להכנס לשטחי הרשות ולהם אסור לצאת ממנה. לאחר חישובים רבים הגענו למסקנה שהכי קל לכולנו להגיע לירדן. אבל אחת הכותבות בבלוג, יעל, שהיא אמריקאית במוצאה ומרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה, החליטה בכל זאת לנסות להכנס לבית לחם ובמהלך אותו היום התקשרה מספר פעמים מהסלקום שלה לחברנו  דליה ורמזי, לצרכי תאום.

לאחר כחצי שעה, טלפונה של יעל סרב לפתע להוציא שיחות. יעל כעסה על העיתוי המחורבן של הסלקום שלה לתפוס ראש ולהתקלקל, אבל למזלה היתה איתה חברה עם אורנג' והיא יכלה להודיע לדליה מה קורה. מאוחר יותר היא התקשרה לסלקום על מנת שיבדקו מה קרה לטלפון, ולתדהמתה הסבירו לה שהטלפון שלה נחסם אוטומאטית מפני שבצעה חיוג לשטחי הרשות הפלסטינית. הוריד השמאלני ברקה של יעל החל לפעום והיא התעקשה להבין מדוע חברת הסלולר דוחפת את האף לעניניה בשטחים. נציגי השירות בדקו והתנצלו שמדובר בסוג של הגנה על הלקוח, שכן ההנחה היא שאם מתבצע חיוג לשטחים, הטלפון כנראה נגנב. יעל ביקשה שיציינו לעצמם במחשב שהטלפון שלה לא נגנב ושיש לה חברה בשטחים והיא מתכוונת להיות איתה בקשר טלפוני. נציגי השירות בדקו וחזרו עם התנצלות נוספת, שזה בלתי אפשרי, מדובר בתכנות אוטומאטי של המערכת. 

מיותר לציין שתוך זמן קצר יעל עברה לאורנג', אבל התהיות לגבי ההנחיה האוטומאטית שסלקום יצרו במערכת שלהם לא הרפו ממנה: האם יש כאן איזו שהיא אמירה פוליטית? ואני הוספתי: האם הם מוכנים להפסיד את הלקוחות שיראו בזה אמירה פוליטית, או כאלו שבפועל מנהלים קשרים מסחריים ופוליטיים עם הרשות? האם משרדי הממשלה והצבא לא יכולים לבחור בסלקום כספק שלהם, כי מדי פעם מישהו ירים טלפון לאבו-מאזן וטלפונו ישתנק? איזה גול עצמי מטורף. התקשיתי להאמין שהסיפור הזה נכון. מכיוון שיעל היא עולה טרייה מארה"ב והעברית שלה עדיין לא הכי טובה, חשבתי שאולי היא פספסה משהו והחלטתי לבדוק זאת בעצמי.

בחול המועד סוכות דיברתי עם גלית, דוברת סלקום. סיפרתי לה את המקרה, היא הופתעה שיש פונקציה כזו במערכת והבטיחה לבדוק ולתת לי תגובה רשמית לפרסום. לפני כמה ימים שלחתי לה תזכורת וציינתי שבכוונתי לפרסם את הסיפור גם ללא תגובתה. עכשיו אני מבינה שהיא כנראה היתה עסוקה בהפקת הזיקוקים. בכל מקרה, השתמשתי במספר הסלקום הישן שלי שנמצא בבעלותו של אבא שלי וצלצלתי לשירות הלקוחות בעצמי. סיפרתי להם מה קרה לחברה שלי, הסברתי להם שגם אני רוצה להיות בקשר טלפוני עם הבחורה בשטחים ואני רוצה לדעת מה הסיפור של החסימה הזו ואיך זה עובד. נציגי השירות לא ידעו במה מדובר והעבירו אותי לסלקום חו"ל, כי שטחים זה הרי חו"ל. משם הועברתי למוקד הטכני ושם סוף סוף הייתה אחת, מיטל, שידעה בדיוק על מה אני מדברת. 

היא אישרה שמדובר במנגנון אוטומאטי ושזה קורה רק לאחר כמה שיחות, היא לא בטוחה לגבי המספר אבל לדבריה "זה לא אחת-שתיים, בוודאות". כמו כן היא היתה מאד נחמדה והציעה שאנסה להתקשר לחברתי בשטחים ואם הטלפון יתנתק לי, שאתקשר אליה והיא תחבר אותי מיד חזרה. אם כן, ככה זה עובד, חברים. ואולי אין טעם בכלל להמתין לתגובה הרשמית של סלקום כי אפשר לשער על איזה טיעון היא תהיה מבוססת. הרי זו לא תהיה הפעם הראשונה שחברה תסתתר מאחורי הניטראליות הפונקציונאלית של הטכנולוגיה ותיתמם אל מול הטענה שלבחירות הטכניות האקראיות הללו יש איזו שהיא משמעות פוליטית.  

עדכון 4.11: עידו קינן התחיל לבדוק את העניין. אצל רני רהב קודם כל הכחישו הכל בשם סלקום אבל מיהרו לשלוח טוקבקיסט מתחזה, תוכלו לזהות אותו בקלות כאן אצלנו בשתיים מהתגובות הרצופות. עכשיו גם גלית מסלקום מכחישה לו. מה הקטע עם הכחשות? זו לא תגובה רלוונטית. תחת זאת תוציאו את ההקלטות של השיחות עם נציגי השירות ותנו הסבר אלטרנטיבי.