Category Archives: לשאוף

צפו בהרצאות מהשקת "עברית אינטרנטית" ו… שנה טובה!

לכל מי שפספס את ארועי ההשקה של הספר בתל אביב ובירושלים, אתם יכולים לצפות בכל ההרצאות בפלייליסט הזה ביוטיוב. אני רוצה לאחל לכל מי שעוד מסתובב כאן שנה שנה טובה. אני בפוסטדוק בבלומינגטון אינדיאנה השנה, מקווה לחזור לכתוב קצת בבלוג כשהחורף יגיע.

*********

אני שמחה לבשר על יציאתו לאור של ספר חדש "עברית אינטרנטית" בהוצאת כתר, פרי עטי בשיתוף עם אילן גונן. אילן ואני הכרנו בבלוגים בעת שביצעתי את המחקר לדוקטורט שלי  והספר משקף את המחקר הקיים בנושא השפה העברית ברשת, נושאים שחקרנו יחד כמו העגה הפקצית ונושאים רבים נוספים שחקרנו במיוחד עבור ספר חלוצי  זה. הבוקר מתפרסמת כתבה איתנו בהארץ ומחר בערב תוכלו לראות אותנו, בלונדון וקירשנבאום.

כתבה בהארץ- חלק 1

כתבה בהארץ- חלק 2

הצצה לעונת הנשפים בוינה

בפברואר 2010 זכיתי לבלות בוינה סופ"ש מהסרטים, שבמהלכו הלכתי ערב אחד לנשף וינאי קלאסי של החברה הגבוהה ולמחרת לנשף פרולטרי סאטירי. מה שלא אומר על זה לא יצליח לתאר את זה, תצטרכו לראות בעצמכם:

אם אתם לא צופים בזה מישראל ויוטיוב חוסם אתכם על זכויות יוצרים, יש לינק אלטרנטיבי בוימאו.

ו…כן, סוף סוף חזרתי לעריכות וידיאו, לא שוכחת שאני חייבת לכם גם את הוואי ומלטה.

 

צבעים אמיתיים

Read this post in English

יש לי חדשות עבור מי שמחכה למלחמת בני האור בבני החושך: המלחמה כבר מזמן מתנהלת ולא בטוח שאתם בצד האור. זו המלחמה בין מי  שמסוגל לאהוב רק את מי שכמוהו לבין מי שמסוגלים לאהוב ולחבק את השונה. המלחמה בין מי שבטוח שיש רק אמת אחת והוא מהבודדים שיודעים אותה לבין מי שחיים את המורכבות של אמיתות רבות עבור אנשים שונים בהקשרים שונים. המלחמה בין מי שממוקד בהדרה, הפרדה וגידור למי שממוקד בהיכללות, חיבור וקישוריות. אז באיזה צד אתם באמת? באיזה צד לדעתכם 46% מאזרחי ישראל שחושבים שהומוסקסואליות היא סטייה לפי סקר שהתפרסם ב"הארץ"?

האיסור המפורש והמבוהל כמעט על יחסים הומוסקסואליים קיים בכל הדתות, וזו אחת ההוכחות בעיני שהרבה ממה שכתוב בספרי הדת רחוק מאד מלהיות דברי אלוהים חיים. בעולם הרוח לא חסרים לאלוהים מתחזים שמפיצים מסרים בתיקשור לכל עבר, רק שהיום בניגוד לזמנים שלפני הספירה, לוקחים אותם קצת פחות ברצינות. הבורא האמיתי, נשמת כל חי, פשוט לא יכול להיות פונדמנטליסט, הוא לא יכול להתכחש לחלקים שנבראו בצלמו ולהעדיף אחרים על פניהם, זה כל כך לא אלוהי ואפילו לא הגיוני: אם אלוהים היה רוצה שכולם יחיו באותה צורה ולפי אותו חוק הוא לא היה עושה את כולם כל כך שונים.

הבורא לא יושב בין דפי ספר ולא מדבר רק עם מי שמגדל זקן. הבורא נמצא בפרטים, בדברים הקטנים, בכל דבר בעולם. ואני חושבת שהבורא, כמו דגל הגאווה, הוא ברייה צבעונית מאד והוא/היא/זה אוהב/ת מאד צבעוניות ואת הצבעים האמיתיים של כולנו, כי אלוהים הוא האחדות שבריבוי וצריך ריבוי ושונות כדי להרכיב את האחדות הזאת.כי קרן אור אחידה נשברת לכל צבעי הקשת. ככה זה.

אבא שלי שאל אותי אתמול אם אני לסבית, לאור ההשקעה יוצאת הדופן באירועי גאווה למיניהם לאחרונה.  אמרתי לו שאני אם גאה לכלב הומו, או לפחות ביסקסואל, אבל הבנתי משהו לאחרונה לגבי זהות להט"בית. זו אינה זהות מינית בלבד, זוהי זהות פוליטית לכל דבר, כי לא במקרה  להט"בים הם גם שמאלניים, ליברליים, פמיניסטיים/ות וסובלניים יותר. אלוהים ברא אותם קצת שונים כדי שיבינו ויקדמו את החשיבות של שונות. כדי שהזהות המינית אולי תתעלה בחשיבותה על זהות לאומית ותיצור מרחב להבנה משותפת.

אני עומדת בימים האלה עם הקהילה הגאה כי אני נרגשת מהזהות הפוליטית האיתנה שהקהילה מגבשת לאור אירועי השבוע האחרון, ואני חושבת שהם הפרטנרים הטבעיים שלי לחזון של עולם חדש. השמאל הליברלי אולי מת לנו קצת בבחירות האחרונות אבל הקהילה הגאה נופחת נשמה חדשה באפו ומראה לכל קצוות הקשת הפוליטית את צבעיה וממדיה האמיתיים. ועל כך, גם אני גאה. זהו גם המאבק שלי.

זה קליפ קצר שהכנתי מההפגנה אתמול. בזמן הדואט המרגש של עיברי וריטה התרחשה לה גם הבדלה של התנועה הרפורמית בלב הקהל ולדעתי רק אני הייתי שם עם מצלמה. יש גם כתוביות באנגלית:

בוחרת בחיים, בוחרת באהבה

התאכזבתי כשהסרט היפני "פרידות" עקף את ארי פולמן בדרך לאוסקר, אבל כשראיתי את הסרט התחשק לי לשבור את גבולות הקטגוריה של הסרט הזר ולבקש שיתנו לו את ה-אוסקר, לסרט הטוב ביותר, נקודה. כי הוא נוגע בנקודה שעל הגבול בין החיים למוות, שמפשיטה אותך משפה, תרבות ומוסכמות, ונשארים רק יופי, אהבה וקידת כבוד ענווה בפני הניצוץ האלוהי שבמרקם האנושי. סרט מושלם, כמו שקים קי דוק עשה לפני שתפס תחת וברחה לו הנשמה מהיצירה. ומאסאירו מוטוקי הוא אחד השחקנים המוכשרים ביותר שראיתי אי פעם על המסך, שינגן על ליבכם כמו צ'לו, רגע אחד דמות טראגית כואבת ורגע אחר דמות קומית הורסת. לא ראיתם משחק כזה אפילו אצל גאוני משחק כמו אד נורטון ושון פן, פשוט ליגה אחרת.  הקיצר, אין מה לדבר על זה צריך להיפגש עם זה על המסך הגדול ולתת לזה לגעת בכם. תראו את זה עם אדם שאתם אוהבים או אולי בן משפחה שכבר שכחתם כמה אתם אוהבים. ותבלו יותר זמן עם מי שאתם אוהבים, זה כל מה שחשוב וזה עיקר מה שנשאר בי מהסרט.

***

אני חושבת שלא דיברתי על זה בבלוג הזה אף פעם אבל אני מעריצת הארד-קור של "אבודים", מאלו שהתמכרו אחרי הפרק הראשון וכבר חמש שנים קוראים כל יום בלוגי ספויילרים ומעורים בקהילת המעריצים הבינלאומית… אבודים היא פסגת היצירה הטלוויזיונית שזכתה בלא מעט פרסים על כך שהיא מתייחסת לעצמה כמו קולנוע ושוברת את כל כללי הז'אנר; על השימוש היצירתי בפלאשבקים ופלאשפורוורדים לסיפור סיפור רב ממדי ובלתי לינארי; על עירוב הז'אנרים שמצליח לספק בפרק אחד חובבי דרמה, אקשן, מדע בדיוני וקומדיות רומנטיות כאחד; ויותר מכל מבחינתי – על היכולת לבנות עולם שלם, מיתולוגיה עם עומק ומיליון רפרנסים ספרותיים והיסטוריים שכיף לחפור בהם. אני מעזה להשוות את אבודים ליצירות מופת כמו שר הטבעות, נארניה, הקוסם מארץ עוץ ועליסה בארץ הפלאות ואעיז לומר גם שלפעמים המיתולוגיה של אבודים אפילו מאיימת להתעלות על הנ"ל.

לפני אבודים היו רק פעמיים שסיפור פילח את דרכו מעולם הדמיון אל תוך המציאות שלי: הפעם הראשונה הייתה סיפורי נארניה שגרמו לי לבלות חצי ילדות בתוך ארון גדול עם רגשות נחיתות שהאריה אסלן לא רוצה לבוא לקחת אותי כי אני לא מספיק מאמינה ולא ראויה…הפעם השנייה הייתה הספר המדהים ערפילי אבאלון שגרם לי לטוס למקום שבו אבאלון כביכול הייתה ולשוטט על התפר שבין המשמעויות שנטוו בדמיון שלי לבין גלסטונברי כפי שהיא היום, בחיפוש אחר שער כניסה.

הפעם השלישית היא אבודים. המיתולוגיה של האי הפכה לחלק כל כך אינטגראלי מחיי שפתאום אני מתחילה להרגיש את שעון החול האוזל במהירות כשרק 21 פרקים נותרו לסדרה, רק עוד עונה אחת. בסרט "פרידות" קיבלתי תזכורת לכך שלפעמים דווקא ככל שמשהו או מישהו גווע, החיות של החיבור שלנו איתו מתגברת והמשמעות שלו עבורנו מתבהרת. רבים מאחרים את המועד ומגיעים לשיא הרגש שמניע אותם לפעולה כשהדבר כבר נגמר או האדם כבר מת. ואני כל כך חיה את אבודים, אז למה אני מחכה, לאסלן (ג'ייקוב)?

החלטתי לעשות מעשה ולבטא את האהבה הזו במציאות ולהגשים חלומות:

1.      אני כותבת סיקורי פרקים בבלוג של אבודימפדיה, הlostpedia הישראלי

2.      זוכרים כשהתחלתי את מגזין "אבסולוט כרמל" סיפרתי לכם שההשראה לכך הייתה בחור בשם שוני ב. שעושה וידיאו מגניב על אבודים כל שבוע? שוני עמד במרכזה של סאגה שהרעישה את קהילת אבודים השבוע: לאחר שהגיע לפופולאריות עצומה ואפילו הופיע ב-TVguide האמריקני כפרשן של אבודים, הסתבר שמרוב לחץ הוא כבר לא חשב לבד אלא העתיק רעיונות מילה במילה מבלוגרים אחרים שטורחים לכתוב מאמרים של 3000 מילה. כשהוא נתפס על חם וחטף תביעת זכויות יוצרים מבלוגרית שהיא עיתונאית מקצועית, יוטיוב הורידו לו את הערוץ והוא נעלם מהמפה.

הויכוח הסוער בין המעריצים הדגים כמה חשוב המדיום וכמה רעיונות מעולים הולכים לאיבוד במאמר ארוך (כמו זה?), בעוד שדור הטוויטר מעדיף וידיאו קצר. יש המון המון כותבים על אבודים ועוד כמה פודקאסטי קול-בלבד של למעלה משעה(!) אבל מיעוט קטן של פודקאסטי וידיאו. ביום שערוץ היוטיוב של שוני ירד הרגשתי שזה העיתוי, שזה עכשיו או לעולם לא, ועליתי לאוויר לספק את הצורך. הרמתי לפני יומיים תוכנית וידיאו חדשה בשם: find lost with carmel של סקירות ניתוחים ותיאוריות על כל פרק באנגלית, שכבר מסתמנת כלהיט בקהילת המעריצים הבינלאומית וזכתה לפרסום בבלוג הכי שווה של הקהילה. אגב, אם אתם לא רואים אבודים בכלל או ראיתם חלק ואתם לא מסונכרנים לעונה 5 אין שום טעם שתלחצו על הלינקים הללו, זה יהיה סינית/ספויילר ענק עבורכם. אבל אתם מוזמנים להעביר לחברים שצופים וסתם לדרג ולהגיב מבלי לצפות כדי לעזור לי להפוך ללהיט יוטיוב.

3.      אני נוסעת להוואי בספטמבר לבקר בסט של אבודים בראשית צילומי העונה השישית והאחרונה. כמו שלא באמת נסעתי לגלסטונברי אלא לאבאלון, גם הפעם אני לא באמת נוסעת להוואי אלא לאי שלנו. כשהירוק-ירוק וגבוה הזה עם הים המדהים של הוואי יתגלו בפני, זה יהיה בשבילי האי שלנו. אני לא שולטת בזה, המשמעות שאני מביאה איתי שונה ואדם חי את הסרטים בראש שלו ולא שום דבר אחר, אז מוטב ליהנות מזה ולתת לסרטים הללו את התנאים הטובים ביותר להפוך לסביבת מציאות. סוף סוף, אחרי קרוב ל-30 שנה, אני לא מחכה יותר לאסלן בארון, אני לוקחת יוזמה וטסה בעצמי לנארניה.
 

***

איך אתם מציינים את ערב יום השואה שחל ביום שני בערב? זה לא חייב להיות כבד וממלכתי, זה יכול להיות גם אישי ואינטואיטיבי וטומן בחובו הזדמנות לצמיחה כתוצאה ממפגש קצת אחר עם זיכרון אישי וקולקטיבי של אלימות ומוות. "פרידות" הזכיר לי שלבחור להפגש, לבחור להרגיש, זו בעצם בחירה בחיים וזה מפיח בי רוח חיים. אולי לכך הכוונה במשפט "במותם ציוו לנו את החיים". אז זה קורה כאן: לזכור ולצמוח – טקס ושיעור שבאים מהלב ונוגעים בלב. מוזמנים בהמוניכם.  

תשדיר בחירת הבלוגרים – בחירות 2009

חברים, עבדנו על זה קשה, אנחנו מאמינים בזה, תפיצו לכל עבר ובעיקר – תצביעו!

וידיאו ממפגש הבלוגרים עם בנימיני ומלכיאור: חלק 2 החזון החדש

זהו חלק 2 של הוידיאו ממפגש הבלוגרים עם ראשי התנועה הירוקה-מימד, כאן מדברים יותר תכלס על חזון ותוכניות עבודה ועל המשמעות הרחבה של "ירוק". אל תשכחו לראות את חלק 1: היכרות.

 

bloggers meet part 2 התנועה הירוקה-מימד from carmelv on Vimeo.

 

נ.ב השאלה שלי למועמדים לראשות הממשלה נבחרה לשלב הבא בפרוייקט של ערוץ 2 ויוטיוב, עכשיו תמשיכו להצביע לי מתוך 45 שאלות בלבד, כדי שאגיע לטלויזיה. אפשר להצביע יותר מפעם אחת אם תעשו ריפרש האפשרות להצביע מתאפסת…

הכרות עם ראשי התנועה הירוקה-מימד: וידיאו ממפגש הבלוגרים

מצטערת שלקח לי המון זמן להעלות את הוידיאו הזה, מרוב חומר חילקתי אותו לשניים ובמהלך הסופ"ש אעלה את החלק השני שמדבר על חזון חינוך, חברה וסביבה. אבל קודם כל היכרות… מה שלא הכנסתי לוידיאו ואני רוצה לציין, זה שהתרשמתי מאד מחוסר הסקטוריאליות של המפלגה ומהאופן הדמוקרטי בו מתנהלות כל ההחלטות שלה. חשבתי שזה מובן מאליו שמפלגה מתנהלת בצורה דמוקרטית אבל הסתבר לי שזה לא חלק מחוקי המשחק בכלל אפילו אצל המפלגות שהכי דוגלות בחיים דמוקרטיים ואולי כאן מתחילה הבעיה, בדוגמא האישית. עוד אנקדוטה: המפלגה יצרה שיריונים לנשים ולמועמד הערבי אבל ללא שיריון נבחרו מספר גבוה יותר של נשים במקומות גבוהים והמועמד הערבי נבחר במקום גבוה יותר ממה ששוריין עבורו. אני חושבת שהם באמת מביאים פוליטיקה חדשה לכנסת.

bloggers meet with התנועה הירוקה-מימד from carmelv on Vimeo.

חזון ובטחון: כדי שישאר על מה להגן

אני רוצה לשלוח אתכם לנרג' לקרוא מאמר של המורה שלי, רונית. אמנם הוא מכוון לאנשי רוח אך יש בו מסר חשוב לרבים מאיתנו שהמילה חזון הפכה עבורם לססמא ריקה ואולי אף נלעגת, שם נרדף לחולמנות לא מציאותית. ברוח זו, הקלטתי שאלה לנבחרינו בפרוייקט של ערוץ 2 ויוטיוב ותהיתי מהו החזון שלהם באמת, מה החלום שלהם למדינה הזו והאם הם מסוגלים לתת לי טעם כלשהו, אור בקצה המנהרה, או שהם לא מציעים דבר מעבר לצעידה סיזיפית בחשכה ומדיניות של כיבוי שריפות. זה מדהים כמה שאנחנו תקועים כשאף אחד לא חולם מספיק רחוק כדי שחלומו יסלול איזושהי דרך, איזה שהוא כיוון. בעיני חזון הוא שאלה בוערת יותר משריפה נקודתית זו או אחרת כי חזון הוא האופק שממנו נגזרת כל מדיניות אחרת.

חיטטתי קצת בשאלות האחרות בפרוייקט. הרבה מהשאלות פרובוקטיביות ונטולות חזון, שאלות מקומיות, נקודתיות, עכשוויות כל כך, מסתפקות בכיבויה של שריפה פרטית או ארעית ומסיטות את תשומת הלב ממה שחשוב באמת. החשיבה נטולת החזון בארץ משתקפת אפילו בחלוקה הקטגורית של השאלות שאין בה קטגוריה מתאימה לשאלות הכלליות והכוללות מפרספקטיבה רחבה. המעטים ששאלו שאלות ברוח זו נאלצו לקטלג את עצמם תחת "שאלות אישיות" למרבה הבושה. אני אשמח אם תכנסו, תדפדפו ותצביעו בשבילי (לחצו "צפייה והצבעה", סננו על פי "שאלות אישיות", דפדפו עד שתראו פרצוף קטן שלי לבושה ירוק והכותרת היא באנגלית israeli leaders משהו. לחצו וסמנו לי אגודל ירוק). סיפרו לי עכשיו שראו את פרצופי בטלוויזיה כי אני מופיעה ראשונה בפרומו שערוץ 2 מריצים לפרוייקט. חשוב שתדרגו אותי ותאתרו שאלות איכותיות אחרות ותבקשו גם מחבריכם, כדי שהשאלות שמנהיגנו יישאלו לא יוטו על ידי המון מדרגים זבי חוטם.

כדי שישאר על מה להגן

חשבתי שאבחר השנה בציפי לבני, אבל אחרי הפריימריז בקדימה אני לא יכולה להכניס לכנסת בלב שלם את רוחמה אברהם וצחי הנגבי. יש גבול. בינתיים חברים סיפרו לי על תנועה חדשה שקמה, התנועה הירוקה. מדובר בתנועה רצינית של פעילי חברה אזרחית בעלי ניסיון עשיר של עבודה מול המערכת הפוליטית, אנשים כמו ערן בנימיני מקים מגמה ירוקה, פרופסור אלון טל מקים עמותת אדם טבע ודין ובקיצור האנשים הרציניים של התחום. בין חברי התנועה נמצאים חברים שלי שהם ילדי ריינבואו, שומרי הגן, אקו פמיניסטיות וכל מה שיפה וראוי לטפח ולשמור עליו אבל לא מקבל מספיק בולטות במדינה הזו. עם היווסדה של התנועה קרו כמה דברים מעניינים: פעילי הסביבה האמיתיים במפלגת "הירוקים" עברו אליהם והשאירו את פאר ויסנר והטרמפיסטים שלו לבד. מר"צ הציעו להם איחוד אך בתנועה הירוקה העלו את ההצעה להצבעה דמוקרטית והיא לא התקבלה. אהבתי את הפולטיקה הנקייה שלהם בעניין הזה.

שבוע אחר כך, התקבלה הצעה להתאחד עם סיעת מימד של הרב מלכיאור. כמי שהצביעה לירוקים בלית ברירה ב-3 מערכות הבחירות האחרונות חשבתי להצביע לתנועה הירוקה וזהו, אבל האיחוד עם מימד הרתיע אותי. לאחר פגישת בלוגרים שהתקיימה בסוף החודש שעבר עם ערן בנימיני והרב מלכיאור נחה דעתי והתאהבתי ברב הזה שמתנגד לכפייה דתית ורואה ביהדות האמיתית מערכת ערכים של סביבה חברה וחינוך. בכלל הנושא הירוק אינו מחזור או שבילי אופניים, זוהי תפיסת עולם חברתית אינטגרטיבית שיש בה חזון של שגשוג בהרמוניה בין בני האדם לבין עצמם ובין בני האדם לטבע. המפלגה החדשה הזאת מרשימה מאד בגלל שהיא כל כך מקומית ועם זאת אוניברסלית בערכיה. זוהי המפלגה היחידה בארץ שאין בה נשים משוריינות וערביי מחמד אלא דוקטור ערבי ומספר גבוה של נשים שהתברגו במקומות גבוהים ללא קשר לשריון. המפלגה מגוונת: אשכנזים יאפים, מזרחים עם תודעה חברתית גבוהה, דתיים עם ראש פתוח וחילוניים עם כבוד למסורת וחזון ערכי.

יהיה חבל מאד אם אזרחי ישראל שוב יקטינו ראש וילכו לקלפי עם ראייה של חצי מטר קדימה, יצביעו למפלגה "גדולה" שכוחה מזמן הצטמק רק כדי לומר לעצמם שהם משפיעים על המצב הבטחוני, ויתנו בכך יד להמשך התפוררותן המסוכנת של התשתיות החברתיות החינוכיות והסביבתיות בישראל. כל כך הרבה אנחנו מדברים על בטחון ורק על בטחון, שעוד מעט לא יישאר לנו על מה להגן. אנחנו נבדלים מאויבנו ביכולת שלנו לבנות, לשגשג, להפריח שממה, ליצור….אבל עוד מעט יאזל כוח האדם שגדל על מערכת חינוך טובה ושהיה לו כסף לחינוך הזה. זה בדיוק הזמן להסתכל קדימה ולהבין שסדר העדיפויות האמיתי והמציאותי הוא הפוך מזה שהמדיה מציגה. אני משאירה אתכם עם ההדהוד של הסלוגן הזה, שלא יתנוסס על הפוסטרים של התנועה הירוקה-מימד אבל מצוי בסאבטקסט שלה: סביבה, חברה, חינוך – דווקא עכשיו, לפני שיהיה מאוחר, לפני שלא ישאר על מה להגן…

מחר בערב (ראשון, 18.1 18:30)  יש להם כנס בחירות גדול באולמי פריים סגול. כולם מוזמנים, לכו לשמוע אותם.

בקרוב אעלה וידאו קצר ממפגש הבלוגרים שהיה לנו עם ערן בנימיני והרב מלכיאור. צנועים, ישירים, פרקטיים מאד. חולמים גבוה אבל יודעים גם איך לבצע את הצעד הבא במסגרת האפשרי כיום.

למי שפוחד לתת קול למפלגה שלא תכנס לכנסת, כדאי לדעת שבגלל שהמפלגה הזו לא באמת צצה משומקום אלא מבסיס תמיכה פעיל וכן התאחדה עם מפלגה קיימת, על פי הסקרים היא כבר עוברת במעט את אחוז החסימה. התפקיד שלנו זה לדאוג שהיא תעבור אותו בהרבה יותר. If the people will lead the leaders will follow.

להלום בהלימה

אחת האיכויות המרכזיות שאני מפתחת בצמיחה הרוחנית שלי במסגרת תוכנית העין השלישית היא איכות ההלימה. ממה שחקרתי עד כה לגבי משמעותה של הלימה, נוכחתי כי לא מדובר בסוג של פוליטקלי קורקטנס חיצוני שיש בה מחיקת העצמי, אלא ביטוי עצמי שיש בו התחשבות הרמונית בטובה העליונה, בנסיבות, בהקשר, בזמן, במקום ובאחרים שהסיטואציה נוגעת להם.

גם אם יש לי ידע מופלא לתת וכשרון גדול לבטא, עלי להתחשב במאפייניו של כלי הקיבול בזמן הווה ולראות באיזו מידה, באיזו עוצמה ובאיזה אופן זה מדויק כרגע לבטא את זה. זהו אחד השיעורים הגדולים של חיי ובאמצעותו הבנתי שהדיוק הזה וההתאמה של הכוח לכלי הקיבול, הם תמצית ההבדל בין הלימה לאלימות. אנו מכנים בשם "אלימות" את התוצאה של המצבים בהם כוח כלשהו מופעל במלוא עוצמתו ללא התחשבות במאפייני כלי הקיבול. הכוח עצמו אינו רע במהותו ("הצור תמים פעלו") אך כשאין הלימה יש אלימות. כח מחץ הולם, לעומת זאת, נחשב לא פעם לרפואה. הבדל קטן של מכאניקה פשוטה.

מכיוון שהחשיבה שלי ממילא הוליסטית/אינטגרלית, כלומר מנסה להתעלות על הניגודים של ימין ושמאל, בעד ונגד, אני מתבוננת על המלחמה בעזה כרגע מהמקום המכאני הזה. ישראל הבליגה זמן רב על טילי החמאס, אך הכתובת הייתה על הקיר וכשכוח אחד מתיש בעקביות, זה רק עניין של זמן עד שהכוח הנגדי יימשך כלפיו לתגובה, מגנטית כמעט. בעיני התגובה מוצדקת, ולו מבחינה מכאנית. שהרי פציפיסט שמבליג מול קניבל הוא לא אידאליסט, הוא אידיוט שיגמור על הגריל. הבעיה היחידה שלי עם הכוח הישראלי המופעל על עזה כרגע, היא בעיה של הלימה. פח שישראל כבר נפלה אליו במלחמת לבנון האחרונה.

אף אחד ממנהיגנו לא שוקל מהי עוצמת, אופן ומידת הפעלת הכוח המתאימה ביותר כדי להתקדם לצעד הבא של היחסים הללו. תחת זאת, יש בשני הצדדים התבצרות אגואיסטית, כוחנית, בעמדה של משחק סכום אפס. כאילו שאפשר לחסל אידיאולוגיה של טרור או רעיון של מדינה אם נהרוג את כל בני האדם שקשורים עימה או נשלוט מנהלית בשטח. כשל חשיבתי שגם אנחנו וגם החמאס לוקים בו ולכן לא מצליחים להתחבר לטבע המציאות שמכתיבה משחקים לפי מודל win win דווקא, ונראה שכל ויכוח עם המודל הזה נידון לאלימות וסבל.

אבל איך בכלל נדע את הצעד הבא שלנו אם אין לנו חזון כמדינה ומנהיגות עם חזון? עוד אחד מהדברים שלמדתי מהצמיחה הרוחנית שלי, זה שלא הולכים לשומקום כשלא יודעים לאן הולכים. אז נשארים תקועים במקום שבו המהלך האפשרי היחיד הוא משחקי חתול ועכבר של גירוי-תגובה עם המציאות. יש אפילו המכנים את התקיעות "סטטוס קוו" וחושבים שזה דבר טוב. אז המצב כרגע הוא שלתגובה אין שום פרופורציה לגירוי. והיא לא מתעסקת עם הלימה, אין לה אסטרטגיה מציאותית, היא לא יודעת מתי נכון לעצור רגע ולהתבונן בתוצאות על מנת לתכנן את הצעד הבא בתבונה ומציאותיות.

מדינה שפועלת מהמקום של הילד הקטן הנעלב שמשיב במלוא הכוח ומסוגל לרוצץ גולגולת של ילד אחר ללא מחשבה מוקדמת. ככה נראית המדינה, ככה נראים כבישיה והיחסים בין אזרחיה. תרבות של אלימות במקום תרבות של הלימה.

יש לי חזון. יש לי חזון של מדינה שיש לה חזון. היה פה פעם אחד הרצל, כולם צחקו עליו. אבל אנחנו פה כי הוא ידע לחלום. האם נותרו כאן חולמים או שכולם לוחמים?

חייב להדליק

לפני שיצאתי לסינמטק, לבכורה של "חייב לזוז" על אהוד בנאי והפליטים, הדלקתי נרות. כולם נדלקו מלבד הנר הרביעי שפתילו התכווץ לתוכו. בכל פעם שקירבתי אליו את השמש, הוא  כבה כתוצאה מהמפגש חסר הסיכוי ורק כשמיהרתי להרחיק אותו מעלה, האור כמו ניצת בו מחדש וניסיתי שוב. באורח פלא העניין חזר על עצמו שש פעמים, ובכל פעם המפגש מכבה לי את השמש, אשר נדלק מתוך עצמו מחדש כשידי מורמת חזרה. יכולתי לזרוק את הנר הזה ולשים תחתיו אחר, אבל הרגשתי שיש כאן מסר.

מבחינה הגיונית הנר הרביעי נראה חסר סיכוי, נר מקולקל, מקופל בתוך עצמו, מכבה את מי שמנסה לשרתו, להשפיע עליו מאורו. אבל לשמש היה את השפע להדליק את עצמו מבפנים כנר אינסוף, ולי הייתה את החמלה לנסות שוב ושוב. את האמונה שבכל פעם זה אפשרי, למרות העדויות המצטברות לגבי ניסיון העבר, שהיו אמורות לרפות את ידי. ידעתי שהנר ידלוק לבסוף, יממש את מהותו. האמנתי. ומהי ידיעה אם לא אמונה כל כך חזקה ובהירה באמונה שלך, עד כי היא מתממשת, יוצרת מציאות שניתן לדעת אותה? הופתעתי ולא הופתעתי כשבניסיון השביעי, הנר נעתר ונדלק, והשלהבת שלו התעלתה מעל כל הנרות האחרים. במקום שבעלי תשובה עומדים גם צדיקים גמורים אינם עומדים. דינאמיקה של נס בזעיר אנפין.

הוזמנתי לבכורה של "חייב לזוז" ע"י מפיקת הדוקו המופלאה והגאונית יעל (תעשי לי סרט) בירון. לא ידעתי למה לצפות אבל מכסימום נשמע כמה שירים טובים של אהוד בנאי. הסרט המם אותי, פשוט המם. סרט מרתק, מדויק, עשוי נפלא, ובנאי מתגלה בו כמספר סיפורים נהדר וכאישיות ייחודית שהקדימה את זמנה בשני דורות לפחות. הידעתם שהסינגל הראשון שאהוד הוציא לרדיו (אז רשת ג' נתנו את הטון) באמצע שנות ה-80, היה … היידישע רסטאמן? באמצע שנות ה-80 מי ידע מה זו מדיטציה, ראסטה או סיינטולוגיה? מי חשב אז בכלל על הז'אנר הזה של היהודי המתחדש הגלובלי ששורץ בהודו?

מפיקים מוסיקליים סיפרו בסרט שלא היה להם מושג על מה אהוד מדבר. רק בשנים האחרונות המילים של השיר הזה בכלל רלוונטיות לאיזו שהיא מציאות. אהוד הסתובב אז בכרכור וראש פינה, לפני שהן היו פנינות נדל"ן לבורגנים היוצאים מתל אביב, וחי בעולם שהגיע אלינו באיחור של עשרים שנה. וואו.  מדהים לשמוע את הסיפור האישי של אהוד, איך הוא הופיע בפני קהלים של 10-15 איש בלבד, איך הוא ידע מה הוא רוצה והמשיך לנסות להצית את השלהבת גם כשהתעשייה והקהל התעטפו בתוך עצמם בספק וחשדנות.

נחשפתי לאהוד בנאי לראשונה בכתה י', ב-1987. אז עוד קנינו קלטות, ומי שהיה לימים דיג'י עמיר חממי, הביא לטיול השנתי שלנו את הקלטת של בנאי והפליטים ושמע אותה מסביב לשעון. אחרי שלושה ימים לא היה ילד בכתה שלי שלא ידע לשיר "ערבב את הטיח, אחמד". עד למפגש הזה עם אהוד מתחת לחלון החדר של חממי במדרשת שדה בוקר, הייתי ילדת מוסיקת זבל, מעריצת מודרן טוקינג וג'ורג' מייקל. בקושי ידעתי מה קורה במוסיקה הישראלית אחרי קרבות עופרה חזה וירדנה ארזי. ופתאום זה. ניג'סתי לחממי שיחשוף אותי לדברים דומים וזה פתח לי עולם שלא שבתי ממנו: פורטיס, סחרוף, טאטו, פוליאנה פרנק והשער הענקי שנפתח אחריהם לאנשים כמו אסף אמדורסקי, חמי רודנר ודן תורן. חברי למגמה הביולוגית בתיכון "ברנר" זוכרים עד היום שכל המחברות שלי היו מכוסות במדבקות עגולות מוזרות שכתוב עליהן "החברים של נטשה" ומי שאמרתי לו שזה שם של להקה פשוט השתין מצחוק.

ב"חייב לזוז" ברי סחרוף מספר שהאלבום של אהוד בנאי והפליטים זה מה שהחזיר אותו לארץ, הוא אמר לעצמו שאם עושים בארץ דבר כזה, הוא חוזר ליצור בארץ. כמה עצומה היא ההשפעה של אדם אחד שמתעקש להשמיע את קולו הייחודי ולא תמיד הוא יודע עד היכן היא מגיעה. קיבלתי המון השראה גם מסיפור המשנה של יוסי אלפנט, גיטריסט גאוני שקורץ מחומר של כוכבים ונגמר מהר מדי. אולי אין לשמש בכלל ברירה. המהות שלו היא להדליק, השליחות שלו היא להדליק את כל הנרות ואין משהו אחר שהוא יכול לעשות בינתיים או במקום. הוא ממשיך לנסות באותה הצורה בדיוק, על אף העדויות המצטברות שזה חסר סיכוי, כי זה מי שהוא, זה מה שיש לו לתת. אין משהו אחר. ואם הוא בעולם, סימן שצריך אותו. סימן שיהיה גם כלי קיבול, נר שייעתר לו. נר שאולי ידליק המון נרות אחרים אחר כך.

ואולי זה עניין של תזמון – תמשיך לעשות את שלך עד שהעולם יהיה מוכן לך (גם אם לפעמים זה אחרי מותך). כל דבר שאתה עושה מתוך מהותך ובנאמנות לעצמך, השפעתו מהדהדת למרחקים בעולם, כמשק כנפי הפרפר. לא תמיד יוצא לנו להסתכל לאחור ולעשות את הקשרים בין חלק מההדים הללו. תודה לסרט הנפלא שעשה זאת, שהסביר לי משהו מהותי בילדות שלי, החזיר אותי להתרגשות של סצינת המוסיקה הישראלית החדשה בשנות ה-80 ושינה לי את הפרשנות לשירים ישנים ואהובים כשהבנתי אותם בהקשר שבו הם נוצרו ("שאול ודוד" כאלגוריה ליחסים בין בנאי לאלפנט, למשל). החל מה 1.1 הסרט יוקרן בסינמטק כל יום. תפרגנו אותו לעצמכם. זה חייב להדליק.