לפני שיצאתי לסינמטק, לבכורה של "חייב לזוז" על אהוד בנאי והפליטים, הדלקתי נרות. כולם נדלקו מלבד הנר הרביעי שפתילו התכווץ לתוכו. בכל פעם שקירבתי אליו את השמש, הוא כבה כתוצאה מהמפגש חסר הסיכוי ורק כשמיהרתי להרחיק אותו מעלה, האור כמו ניצת בו מחדש וניסיתי שוב. באורח פלא העניין חזר על עצמו שש פעמים, ובכל פעם המפגש מכבה לי את השמש, אשר נדלק מתוך עצמו מחדש כשידי מורמת חזרה. יכולתי לזרוק את הנר הזה ולשים תחתיו אחר, אבל הרגשתי שיש כאן מסר.
מבחינה הגיונית הנר הרביעי נראה חסר סיכוי, נר מקולקל, מקופל בתוך עצמו, מכבה את מי שמנסה לשרתו, להשפיע עליו מאורו. אבל לשמש היה את השפע להדליק את עצמו מבפנים כנר אינסוף, ולי הייתה את החמלה לנסות שוב ושוב. את האמונה שבכל פעם זה אפשרי, למרות העדויות המצטברות לגבי ניסיון העבר, שהיו אמורות לרפות את ידי. ידעתי שהנר ידלוק לבסוף, יממש את מהותו. האמנתי. ומהי ידיעה אם לא אמונה כל כך חזקה ובהירה באמונה שלך, עד כי היא מתממשת, יוצרת מציאות שניתן לדעת אותה? הופתעתי ולא הופתעתי כשבניסיון השביעי, הנר נעתר ונדלק, והשלהבת שלו התעלתה מעל כל הנרות האחרים. במקום שבעלי תשובה עומדים גם צדיקים גמורים אינם עומדים. דינאמיקה של נס בזעיר אנפין.
הוזמנתי לבכורה של "חייב לזוז" ע"י מפיקת הדוקו המופלאה והגאונית יעל (תעשי לי סרט) בירון. לא ידעתי למה לצפות אבל מכסימום נשמע כמה שירים טובים של אהוד בנאי. הסרט המם אותי, פשוט המם. סרט מרתק, מדויק, עשוי נפלא, ובנאי מתגלה בו כמספר סיפורים נהדר וכאישיות ייחודית שהקדימה את זמנה בשני דורות לפחות. הידעתם שהסינגל הראשון שאהוד הוציא לרדיו (אז רשת ג' נתנו את הטון) באמצע שנות ה-80, היה … היידישע רסטאמן? באמצע שנות ה-80 מי ידע מה זו מדיטציה, ראסטה או סיינטולוגיה? מי חשב אז בכלל על הז'אנר הזה של היהודי המתחדש הגלובלי ששורץ בהודו?
מפיקים מוסיקליים סיפרו בסרט שלא היה להם מושג על מה אהוד מדבר. רק בשנים האחרונות המילים של השיר הזה בכלל רלוונטיות לאיזו שהיא מציאות. אהוד הסתובב אז בכרכור וראש פינה, לפני שהן היו פנינות נדל"ן לבורגנים היוצאים מתל אביב, וחי בעולם שהגיע אלינו באיחור של עשרים שנה. וואו. מדהים לשמוע את הסיפור האישי של אהוד, איך הוא הופיע בפני קהלים של 10-15 איש בלבד, איך הוא ידע מה הוא רוצה והמשיך לנסות להצית את השלהבת גם כשהתעשייה והקהל התעטפו בתוך עצמם בספק וחשדנות.
נחשפתי לאהוד בנאי לראשונה בכתה י', ב-1987. אז עוד קנינו קלטות, ומי שהיה לימים דיג'י עמיר חממי, הביא לטיול השנתי שלנו את הקלטת של בנאי והפליטים ושמע אותה מסביב לשעון. אחרי שלושה ימים לא היה ילד בכתה שלי שלא ידע לשיר "ערבב את הטיח, אחמד". עד למפגש הזה עם אהוד מתחת לחלון החדר של חממי במדרשת שדה בוקר, הייתי ילדת מוסיקת זבל, מעריצת מודרן טוקינג וג'ורג' מייקל. בקושי ידעתי מה קורה במוסיקה הישראלית אחרי קרבות עופרה חזה וירדנה ארזי. ופתאום זה. ניג'סתי לחממי שיחשוף אותי לדברים דומים וזה פתח לי עולם שלא שבתי ממנו: פורטיס, סחרוף, טאטו, פוליאנה פרנק והשער הענקי שנפתח אחריהם לאנשים כמו אסף אמדורסקי, חמי רודנר ודן תורן. חברי למגמה הביולוגית בתיכון "ברנר" זוכרים עד היום שכל המחברות שלי היו מכוסות במדבקות עגולות מוזרות שכתוב עליהן "החברים של נטשה" ומי שאמרתי לו שזה שם של להקה פשוט השתין מצחוק.
ב"חייב לזוז" ברי סחרוף מספר שהאלבום של אהוד בנאי והפליטים זה מה שהחזיר אותו לארץ, הוא אמר לעצמו שאם עושים בארץ דבר כזה, הוא חוזר ליצור בארץ. כמה עצומה היא ההשפעה של אדם אחד שמתעקש להשמיע את קולו הייחודי ולא תמיד הוא יודע עד היכן היא מגיעה. קיבלתי המון השראה גם מסיפור המשנה של יוסי אלפנט, גיטריסט גאוני שקורץ מחומר של כוכבים ונגמר מהר מדי. אולי אין לשמש בכלל ברירה. המהות שלו היא להדליק, השליחות שלו היא להדליק את כל הנרות ואין משהו אחר שהוא יכול לעשות בינתיים או במקום. הוא ממשיך לנסות באותה הצורה בדיוק, על אף העדויות המצטברות שזה חסר סיכוי, כי זה מי שהוא, זה מה שיש לו לתת. אין משהו אחר. ואם הוא בעולם, סימן שצריך אותו. סימן שיהיה גם כלי קיבול, נר שייעתר לו. נר שאולי ידליק המון נרות אחרים אחר כך.
ואולי זה עניין של תזמון – תמשיך לעשות את שלך עד שהעולם יהיה מוכן לך (גם אם לפעמים זה אחרי מותך). כל דבר שאתה עושה מתוך מהותך ובנאמנות לעצמך, השפעתו מהדהדת למרחקים בעולם, כמשק כנפי הפרפר. לא תמיד יוצא לנו להסתכל לאחור ולעשות את הקשרים בין חלק מההדים הללו. תודה לסרט הנפלא שעשה זאת, שהסביר לי משהו מהותי בילדות שלי, החזיר אותי להתרגשות של סצינת המוסיקה הישראלית החדשה בשנות ה-80 ושינה לי את הפרשנות לשירים ישנים ואהובים כשהבנתי אותם בהקשר שבו הם נוצרו ("שאול ודוד" כאלגוריה ליחסים בין בנאי לאלפנט, למשל). החל מה 1.1 הסרט יוקרן בסינמטק כל יום. תפרגנו אותו לעצמכם. זה חייב להדליק.