ארכיון קטגוריה: לשאוף

חוג בית וירטואלי עם דב חנין

לפניכם עשר דקות ערוכות מתוך חוג בית שהתקיים בבייתי עם דב חנין לפני החגים. התרשמתי מחנין שאינו חנון כלל, הוא פשוט עובד כמו מים ומצליח היכן שאש רק שורפת גשרים. הרקורד הנפלא שלו בכנסת מוכיח זאת ואני בטוחה שהוא יעשה בתל אביב מה שהוא מתכנן על אף ובתוך המנגנון המושחת שיירש. בוידיאו חנין מתייחס ל-3 הסוגיות העיקריות בהן הוא חולק על המדיניות של חולדאי ומתייחס גם לשאלות קשות כמו כיצד יפעל בתוך מנגנון מושחת של הון-שלטון ומה לגבי השיוך הפוליטי הקיצוני שלו.

כבר שמעתי הרבה פוליטיקאים מבטיחים הרבה דברים אבל מחנין יש לי כבר הרבה יותר תוצאות מהצהרות בתחום איכות הסביבה למשל. כמו כן התרשמתי שהשינויים שהוא חותר אליהם אינם מהפכניים ודורשי תקציבים בלתי אפשריים אלא פשוט עניין של שינוי גישה לגבי המשאבים הקיימים. בפינה לשיפוטכם.

10 minutes with Dov Hanin on Tel Aviv's future from carmelv on Vimeo.

חגיגות השנה לחיבוקים חינם: הקליפ

לתפוס את הרגע

נסיעת אופניים בפארק

אני מעמידה פנים שאני מדוושת הביתה אבל יורדת אל הפארק ונוסעת עד שהוא נגמר, מעבר לגשרי החושך של מרכז הירידים. העצב של סוף הסרט מתפוגג ואת מקומו תופסות עשרות תחושות חדשות, עמוקות וקצרות. גלגול הדוושות ברגלי והרוח הקרירה בפני פותחים אותי. עולה אהבה לכל דבר שאני חולפת על פניו ואני מגלה בתוכי המון מידע על הסביבה. כלב שמן נח על השביל ומגלגל את עיניו מעלה לבדוק האם ראוי לטרוח להיזהר מפני. אני עוקפת אותו וחשה את הזיקנה שלו בתוכי. 

בתוך הירקון יש דמויות בסירה. הם אינם במרחק ראייה או ניחוח אבל אני יודעת שהם בני נוער והם מעשנים, אני מרגישה את הבתוליות והמסטוליות העדינה מסתחררת בתוכי. כמה ח'ברה עושים פיקניק ליילי על הדשא וצוחקים בכל רם, מתגרים זה בזה. אני מרגישה בתוכי את המאבק שלהם להחזיק את הראש מעל מימייה של השגרה, להיאחז בזכרונותיהם המשותפים כבקרשים שבונים רפסודה על נהר הזמן. אני מרגישה חזקה. זוג צעיר מתמזמז על ספסל, אני יכולה להרגיש את האש עולה בתוכי, טעם של מים תחתונים גנובים, אני יודעת שאסרו עליהם להיות יחד וההתנגדות מתדלקת אותם.

אין מילים לתחושות הללו והן חולפות לפני שאני מספיקה להמשיג. אבל פעם אחת למשך כמה רגעים רצופים הצלחתי לתפוס את הרגע שוב ושוב, לחוש את כל מה שקורה בו, בתוכי. וכשכל מה שרציתי עבר דרכי ממילא לא נזקקתי לכלום משלי. לא העזתי להפסיק את התנועה האוטומאטית של הדיווש. אני יודעת שאם אעצור ואחשוב רגע אפול חזרה לעולם. ולרגע נדמה שבבלגאן יש דפוס של סדר ויופי ושכל כך הרבה מינוסים הם פלוס אחד גדול. ובגוף שלי, הכול וכלום, מלא וריק, מרגיש בדיוק אותו הדבר, בשני המקרים אין במה להיאחז. ואולי ראיתי יותר מדי פרקים של Heroes ליום אחד.

שעות הלילה היקרות

לא כל הרגעים שווים, בערכם ובאורכם. בין אחת בלילה לארבע לפנות בוקר הם זוחלים, אורבים לזריחה, אויבים לזריחה. ואני זקוקה להם כדי להרגיש. אני מתגלגלת החוצה מהמיטה שפוכה לגמרי, קופצת החוצה מעגלת הזמן, שיכורה מהשקט המשתרר ויציבות האדמה שמשכיחים מיד את הסחרחורת וכאב הנפילה. קצת לפני הזריחה אני מכריחה את עצמי לעצום עיניים, להסכים להרפות מהיום. וכמה שעות אחר כך שוב ערה והכול נראה כמו יחידה אחת, הווה מתמשך, ואני לא מצליחה לחלק ולנהל אותה עוד ולעשות שום דבר. כבר שבוע שאני לא ישנה כדי להאט במעט את קצב ההשתנות. והיא אמרה שגם לה זה קרה פעם וככה מעכלים עצב. לא ידעתי שיש לי. 

רק בשביל לקבל חיבוק

כבר חצי שנה שאני מחבקת אנשים זרים ברחוב. אני עומדת עם שלט שמציע חיבוק והם ניגשים אלי. לפעמים אני מוצאת את עצמי משדלת, "זה כדאי, זה כיף, זה חינם, מתנה"… לפעמים זה בכיכר רבין, לפעמים ביפו בסוף השבוע ולפעמים אני מחלטרת לשעה קלה עם המחבקים של אזור הבימה. האפשרות הזו הפכה לחלק משגרת חיי. רגע אחד אני עוד אישה אנונימית ברחוב התל אביבי המנוכר וברגע שאחריו אני מאחורי שלט שלכאורה יוצר מרחק גופני, אך הכיתוב שלו מציע לכל עובר ושב מחווה אינטימית, "רוצה חיבוק?"

כוחו המרפא של המגע החיבוקי תמיד היה שם. אמה, הגורו ההודית המכונה "האמא המחבקת", חיבקה למעלה מ-26 מיליון בני אדם ב-30 השנה האחרונות. אנחנו מתחבקים עם זרים בסביבות חמימות ובטוחות כמו סדנאות, פסטיבלים והליכות מלאכים. אבל ככה סתם, ברחוב, לפתוח את ליבנו בפני כל אחד? פה ושם היו כמה "משוגעים" שעשו זאת. ג'ייסון האנטר מאטלנטה, היה ככל הנראה ה"משוגע" שהמציא את המונח האירוני משהו, "חיבוקים חינם". בהלוויה של אימו אנשים אמרו לו שהדבר שהם הכי זוכרים ממנה זה את החיבוקים שלה וכך ב-2001, ג'ייסון הקים חברה מסחרית להפצת רעיון החיבוק באמצעות חולצות של חיבוקים חינם. 

עם זאת, מי שהפך את החיבוק חינם לתנועה עולמית ספונטאנית עשה זאת מבלי להכיר את ג'ייסון ולגמרי בלי כוונה, בזכות האינטרנט או לייתר דיוק, הרשת החברתית של סרטוני הוידיאו, יוטיוב. ב-22 לספטמבר 2006 עלה ליוטיוב קליפ לשיר All the same של להקה אוסטרלית אנונימית בשם sick puppies. הקליפ מתעד את סיפורו האמיתי של "חואן מאן" מסידני אשר הציע חיבוקים חינם לעוברים ושבים עד שהמשטרה אסרה עליו לפעול במקום מסיבות בטיחותיות ובעקבות עצומה של 10,000 איש אשר הביעו רצון להמשיך לקבל חיבוקים, התאפשר המשך פעילותו. הקליפ המרגש שתיעד את חואן וחבריו מחבקים זרים וממיסים את הניכור האורבאני של סידני, הוכן כמתנה משימון, סולן הלהקה שעבר בינתיים ללוס אנג'לס, לחברו המחבק. השניים לא חלמו שלמעלה מ-14 מיליון בני אדם יצפו בקליפ הזה אשר נבחר לאחרונה לוידיאו הטוב ביותר של השנה ביוטיוב, ושהוא ישמש השראה לתנועה עולמית ספונטאנית שתשנה את פני המרחב העירוני.

בראשית אוקטובר 2006, לאחר שצפה בקליפ על חואן מאן, החליט שי רוז (26), מדריך קונגפו ופסיכומטרי מתל אביב, שהוא רוצה גם. הוא יצא לכיכר רבין אחר צהריים אחד מלווה בשתי ידידות (גילוי נאות: הח"מ אחת מהן) ושלט עברי של "חיבוקים חינם". החיבוק הראשון  התרחש תוך פחות מ-2 דקות ותוך מספר שעות שי וחברותיו חיבקו כמה מאות בני אדם. הצילומים נערכו והועלו כסרטון ליוטיוב ומאז שי נמצא מדי יום שלישי בשש בערב בכיכר רבין עם חבורת מחבקים קבועה שהתגבשה סביבו ומחבקים אקראיים שבאים להתנסות. כמו שי, אלפי בני אדם מרחבי  העולם שצפו בקליפים ההולכים ונערמים, התארגנו בחבורות קטנות, יצאו לרחובות, חיבקו אנשים וחזרו עם סרטונים. ביו טיוב ניתן לראות למעלה מאלף סרטונים של מחבקים חינם, מסין ועד פרו. במדינות רבות שבהן אין גישה קלה לאינטרנט מהיר ואמצעי עריכה כמו לבנון או רומניה, התקיימו חיבוקים חינם ללא תיעוד וידיאו ודווח על כך טקסטואלית בלבד.

התנועה זכתה לתהודה עולמית עד כי אופרה וינפרי הטיסה את חואן מאן לארה"ב על חשבונה ואירחה אותו בתוכנית שלה. חואן ניצל את ההזדמנות לתאם באמצעות יוטיוב מפגשים עם חבורות של מחבקי חינם מרחבי ארה"ב וגם להעניק לנו ראיון קצר.

חואן מאן ומחובקת אקראית

מי אתה באמת ומה אתה עושה כשאתה לא מחבק?

כשאני לא מחבק אני עושה קפה. ברצינות, אני עובד בבית קפה בסידני ואני חואן מאן, בן 26. כן, חואן זה השם שלי עכשיו. אני לא מעוניין לחשוף פרטים מזהים נוספים, כל הסיפור סביבי נהיה היסטרי גם ככה ואני לא רוצה שהפוקוס יהיה עלי, הרעיון של החיבוק זה מה שחשוב פה. בגלל זה בחרתי את השם חואן מאן שנשמע כמו one man, אני סתם איש אחד.

איך התחלת לחבק?

חזרתי לסידני לפני שנתיים אחרי שחיי בלונדון התפוררו והרגשתי לבד בעולם, אף אחד לא חיכה לי בשדה התעופה וראיתי את כל האנשים שהתחבקו עם המשפחות שלהם ופשוט הייתי כל כך צריך חיבוק. כדי לעודד את עצמי עשיתי רשימה של 50 דברים שיעשו לי ולאחרים טוב, כמו לתת פרחים לזרים או לחלק מחמאות חינם. בסוף התגלגלתי לקניון של סידני ועל כל החנויות היו שלטי הנחות ודילים שונים, אז הבזיק בי הרעיון להציע את הדיל הכי משתלם, חיבוק בחינם. 

האם הצעת חיבוק או ביקשת חיבוק?

אני לא יודע. יש הבדל? נתינה היא קבלה ולהפך.

מה המשמעות של "חינם" בהקשר של חיבוק?

זה חופשי ממחויבות, זה לא תובע קשר רגשי, זו רק מחווה, כמו אמירת שלום.

איך היה החיבוק הראשון?

במשך כרבע שעה אנשים די התעלמו ממני אבל פתאום אישה זקנה טפחה לי על השכם וסיפרה לי שהיום יום השנה למוות של בתה בתאונת דרכים והבוקר הכלב שלה מת. היא אמרה שהיא מרגישה לבד בעולם הבוקר ומה שהיא הכי צריכה זה חיבוק. אז ירדתי על הברכיים וחיבקתי אותה ואת החיוך שלה אני לא אשכח לעולם.  זה מה שממשיך להניע אותי, אף פעם לא נמאס לי לראות שוב ושוב פנים מכווצות ומנוכרות נפתחות לחיוך חמים בתוך שניות. זה שווה את הכול. 

אתה מחבק כבר למעלה משנתיים כל שבוע. איך התחושות והתגובות?

לפעמים זה מתיש, לפעמים זה ממלא אותי באנרגיה, לרוב זה מבדר ומשמח אותי ולפעמים אני ישן 12 שעות אחרי זה. התגובות מדהימות, זה פשוט כל כך אפקטיבי, זה יוצר שינוי אצל אדם בן רגע וכל כך הרבה אנשים אומרים לי שהרגע הקטן הזה היה כל כך משמעותי עבורם והחזיר להם תקווה במין האנושי וכל זה.

מה המשפחה שלך חושבת על זה?

האמת היא שפחדתי לספר להם, אבל עכשיו שזה בטלוויזיה בכל העולם נאלצתי לעשות זאת. פחדתי שאבא שלי יגיד לי שאני פסיכי אבל הוא קיבל את זה יחסית יפה. הוא איש מאד שמרן, הוא מצרי במקור. 

היו חיבוקים חינם גם במצרים?

אני לא חושב. אני אהיה מאד מופתע אם כן. מההכרות שלי עם המשפחה מצד אבא שלי אני לא רואה סיכוי שדבר כזה יקרה במצרים. מצד שני אני לא באמת יודע מה מתרחש שם, אני פוחד לבקר את המשפחה שלי שם, שלא יחתנו אותי בפתאומיות. והנה אתם הישראלים הפתעתם אותי, הייתם מהקליפים הראשונים שהועלו וממש התרגשתי לראות את זה, לא האמנתי שרעיון כזה יכול לתפוס בישראל.

נשמע לי מוזר שזה מה שאתה חושב על ישראל, אבל גם לנו קשה לדמיין קמפיין כזה בעולם הערבי למרות שהתקיימו חיבוקים חינם בשכונת יוקרה נוצרית בביירות. זו אחת הסיבות שהמחבקים בישראל עשו שלטים בערבית והלכו לערים מעורבות כמו יפו. לחיבוק שלך יש משמעות פוליטית?

סידני היא מקום מאד ניטראלי מבחינה פוליטית. יצאתי כמה פעמים לחבק גם בפרברים של מהגרים, אבל לא מעבר לזה. הרעיון של החיבוק מאד בסיסי, במקום שבו כולנו בני אדם, לפני הפוליטיקה. ואני עדיין מתרגל את האפשרות להיפתח לכל אדם. הנה, עכשיו אני בשיקגו ואנחנו מחבקים כאן וזה בפירוש מפחיד אותי, ממש מפחיד לחבק בארה"ב, יש כאן אנשים מפחידים ברחוב וזה מאתגר מאד להציע להם חיבוק.

השמועות מספרות ששלושה מותגי על מתחרים על הזכות לקחת חסות על הקמפיין העולמי. האם החיבוקים חינם עומדים להתמסחר?

זה נכון שקיבלתי מספר הצעות אבל דחיתי אותן. אני לא מתנגד עקרונית לקבל כסף, באמת שלא. אבל לא הצלחתי לחשוב על דרך לשלב פרסום בקמפיין הזה שתהיה בטעם טוב ולא תפגע באקט הספונטאני של החיבוק מאדם לאדם. יכול מאד להיות שהרעיון הזה לא עולה בקנה אחד עם העיקרון הכלכלי. חוץ מזה, אני ההשראה לקמפיין והדמות המזוהה עימו אבל הקמפיין לא שייך לי. באמצעות האינטרנט אנשים לקחו את המסר הזה ועשו אותו שלהם, אלו אנשים שלא מתקיים ביניהם שום קשר מלבד הרעיון הדומה שכולם מיישמים, אין לי דרך לכפות עליהם או להבטיח דבר בשמם.

ואולי בכל זאת מישהו יעשה כסף מהקמפיין הזה. פתאום כל העולם מכיר את ה-sick puppies

שימון ואני חברים טובים, הכרנו בחיבוקים ואין ספק שהחיבוקים חינם נתנו ללהקה דחיפה אדירה. הם בלוס אנג'לס כבר שנה וחצי וכל חברות התקליטים אמרו להם שהמוסיקה שלהם קרובה אבל עוד לא בדיוק "זה". אני מקווה שהקמפיין הזה יעזור להם לחתום על חוזה. (זמן קצר לאחר הראיון הלהקה חתמה עם virgin records- כ.ו)

מהן התוכניות שלך להמשך?

לחבק עד שאזדקן. קיבלתי הצעה לכתוב על זה ספר, אולי אעשה זאת.

אני מחבקת ביפו. צילום: טלי גונן.

שמונה חודשים חלפו מאז ראשית הקמפיין הספונטאני והקליפים ביוטיוב הולכים ומתרבים, כאשר עוד ועוד אנשים מגלים את תנועת החיבוקים ובעשרות מדינות בעולם מתקיימות משמרות חיבוק קבועות שכבר הפסיקו לתעד את עצמן. מה שנראה היה בתחילה כאנקדוטה של אור ואהבה התמסד כאלטרנטיבה פרקטית ורעננה בשגרה העירונית. הערים הגדולות של ארה"ב ואירופה כבר לא נראות כמטרופולין מנוכר ביום שבו המחבקים הצעירים יוצאים לרחוב וגלי חום, קרבה וצחוק יוצרים מערבולות של רצון טוב המהדהדות בכל הסביבה. בלונדון ובברצלונה השלכתי את עצמי לזרועותיהם והרגשתי את הקהילתיות המדומיינת הזו שבין כל המחבקים באשר הם, האישור הזה שמתחת לכל הזהויות והתפקידים שאנחנו מלבישים על עצמנו, כולנו בני אדם שזקוקים לחיבוק.

החיבוקים בתל אביב ממשיכים גם הם בהתמדה. פועלו של שי רוז, הרוח החיה בסצינה המקומית, זיכה אותו בפרס ישראל האלטרנטיבי מערוץ הניו אייג' של אתר האינטרנט nrg.

שי, אחרי למעלה מחצי שנה של חיבוקים, האם לא נשחקו חיבוקיך?

נהפוך הוא. זה כמו ההבדל בין התאהבות לאהבה. משהו העמיק והתחדד וזה באמת אף פעם לא נמאס, כל אדם הוא עולם חדש. יש לנו כבר מעמד קבוע וקהל מחובקים קבוע שעובר שם בשעות האלה ואני מרגיש ששינינו משהו באנרגיה של הכיכר ושל הרחוב התל אביבי.

ומה עם לפרוץ את הבועה התל אביבית?
היינו פעמיים ביפו ותכננו לנסוע לשדרות אבל באותו סוף השבוע פתאום כולם הלכו "לחבק" את תושבי שדרות ולא רצינו להיות חלק מאיזה כיסוי תחת פוליטי, לא רצינו להיתפס כמשהו ציני. זו גם הסיבה שעוד לא הלכנו לחבק במחסומים. חיבוק זה המגע הבסיסי שכולנו זקוקים לו ואני חושש לערבב אותו עם מניעים אידיאולוגיים. למרות שאני רוצה באמת להציע חיבוק לכל אדם באשר הוא אדם, הייתי מעדיף שקבוצה מקומית תיקח יוזמה ותחבק, הייתי רוצה שתהיה קבוצת מחבקים בכל מקום בארץ. יש לנו רשימת תפוצה של עדכוני חיבוקים ואני בקשר עם יוזמות שמתגבשות בחיפה, באר שבע ובנימינה ושמעתי שיש גם יוזמה מתגבשת ברמאללה. הדרך היחידה שבה זה יהיה באמת נקי וטהור זה אם זה יבוא מההקשר המקומי הטבעי.

האם יש סרבני חיבוק?

בהתחלה המון אנשים היו חשדניים, חיפשו מטעם מה אנחנו, אמרו לנו ש"שום דבר בחיים לא בחינם" והיה קשה להם להאמין בפשטות של זה. עכשיו כבר מכירים את התופעה ואנשים נפתחים יותר בקלות. אם כי עדיין אנחנו פוגשים אנשים שרואים בחיבוק צורת מגע אינטימית שהם שומרים לקרובים וחברים ועוד לא חוו את החדווה הטמונה בלחבק זרים ללא הכרה, תרתי משמע. אנחנו נמשיך להיות כאן עבורם.

למחבקים חינם אמנם אין אידיאולוגיה רשמית, אך אני מוצאת זאת במידה רבה כפן יישומי של הפילוסופיה הדיאלוגית של מרטין בובר או האתיקה של עמנואל לוינס. חיבוק הוא כלי פשוט ליצירת יחסי אני-אתה (i-thou) בובריאניים, כמו גם ליישום הרעיון האתי של היחשפות בלתי אמצעית לאחר מבלי לתבוע את הידע ההכרתי עליו, אצל לוינס.  אריאל סריג וחבורתו, אשר מחבקים כל יום שיש בצהרים ליד תיאטרון "הבימה" צבעו את המסר החיבוקי באידיאולוגיה יהודית מהופכת לשנאת החינם: "שנאת חינם היא ההתניה הבסיסית כיום, אנחנו מוקפים בה. אם הוא חתך אותי בכביש בא לי להרוג אותו. אם הוא נהג מונית הוא רמאי. אם הוא שוטר הוא מניאק. עלינו לעשות כל שביכולתנו לשפוט כל אדם לכף זכות וזוהי הנקודה שבה אנו יכולים להפוך את הכף, כאן אפשר לאהוב חינם".

עם זאת, גם באהבה יש רמות שונות ויש מי שחושב שאם אינך יכול להציע אותה מהמקום העמוק ביותר, אולי עדיף להשאיר זאת לאחרים. בחודש שעבר ביקר בישראל אחד העוזרים של האימא המחבקת, סוואמי שובאמריטה. כשסיפרתי לו על תנועת החיבוקים חינם והשוויתי זאת לפועלה של אמה, הוא מיהר להבדיל: "החיבוק של אמה הוא ממקום אימהי עמוק של הלב האוניברסאלי, זה מקום טראנס פרסונאלי שאינו ביטוי פיזי גרידא. החיבוק שלה הוא תהליך טרנספורמטיבי שמעיר במחובק איכות דומה של חמלה, אהבה וחיבור  ללב. אנשים אומרים על אמה שהיא אווטאר בעולם הזה כי היא נותנת כל כך הרבה ולא מתעייפת, היא מעניקה אהבה ממקום טראנס פרסונאלי שמחובר לתודעת האחד, היא מחבקת מצורעים, הכוונה שם מאד מאד עמוקה וזה משהו אחר". כשאני שואלת את הסוואמי אם הוא עצמו מחבק, הוא עונה בחיוך "לא, זה כבוד ששמור לאמה". 

עם כל הכבוד לאמה, אני מתחילה לתהות האם החיבוק הפשוט לא הועלה כאן על איזה שהוא נס רוחני על אנושי. מי שכבר מחבק תקופה ארוכה יודע שזהו תהליך של התפתחות והיפתחות עצמית והכוונה שבחיבוק הולכת ומעמיקה. לא פעם עוברות שלוש שעות מבלי להרגיש והתחושה היא שאפשר להמשיך כך לנצח, נטענים בהמון אנרגיה והצרכים האישיים נעלמים… האין אנחנו עושים דרך? האם המקום הטראנס פרסונאלי אינו פתוח בפני כל אחד, ממעמקים? האם הפוטנציאל הטרנספורמטיבי הטמון בחיבוק אינו תלוי בפתיחותו של המקבל? האם השינוי המיידי בהבעת הפנים, שפת הגוף ורמות השמחה הפנימית של המחובקים ברחוב אינו ניצוץ טרנספורמטיבי?

כך או כך, תנועת החיבוקים חינם כתופעת רחוב עולמית, היא סמן אנושי חיוני בעידן של מסחור, ניכור וריחוק טכנולוגי, וזה אך אירוני בעיני שהתנועה נבעה מתוך הטכנולוגיה החדשה חזרה אל הרחוב, אל האדם, אל הפשטות. אסיים בכמה מילים שכתב ח"כ הכנסת לשעבר אילן גילאון (מר"צ) על המחבקים חינם הישראליים בעיתון "ישראלי": "הם לא משונים, לא שרוטים וגם לא פריקים, אלא אנשים המבטאים יותר מכל כמיהה אמיתית של חברה משוסעת המסוכסכת עם עצמה ועם הסובבים אותה. חיבוק תמים המוענק חינם הוא בעצם שפה מקודדת לכל מה שחסר כאן. זוהי התרסה כנגד חברה אנטגוניסטית וצינית, משל לחוסר סולידאריות ותחושת נטישה. יום יבוא והמחבקים המוזרים מתל אביב ייחשבו לפורצי דרך וייזכרו כקבוצת הסטארט אפ המובילה בבניינה מחדש של המדינה הזו שהתעקמה ללא הכר. מי יודע? אולי אפילו יוזמנו להדליק משואה ביום העצמאות. חיבוק זה לא הפיתרון – הוא לא בא במקום המהפכה התודעתית ושינו הפאזות שיש לחולל כאן, אבל הוא בהחלט התחלה שיש בה קצת חום וקצת תום. אז יאללה, תביאו חיבוק".

 

עדכונים:

* המחבקים חינם מאיטליה פצחו במסע רגלי דרך מזרח אירופה והמזה"ת, הם יחבקו גם בסוריה ומצרים עם המחבקים המקומיים ואילנו הם צפויים להגיע בסוף ספטמבר לרבות חיבוקים בשטחים. הם יוצאים לדרך ב-29 ביולי ואפשר לעקוב אחרי בלוג המסע הדו לשוני שלהם.

* בעקבות פרסומה של כתבה זו ב"חיים אחרים" בחור מתוק בשם כפיר יצא ספונטנית לחבק בחיפה. אם יש כאן חיפאים שמעוניינים להצטרף אליו וליצור קבוצה מקומית קבועה השאירו פרטים בתגובות ואקשר ביניכם או פנו אלי דרך "כתבו לי" מתחת לתמונה משמאל למעלה.

* הקבוצה של שי מחבקת כרגיל כל יום ג' עם הגרעין הקשה של המחבקים וחדשים שמצטרפים כל הזמן בככר רבין בין שש לשמונה בערב. מי שרוצה לקבל מדי פעם עדכון במיילינג ליסט החיבוקים (אל תדאגו לשי אין זמן להציק, העדכון נדיר) מוזמן לכתוב לשי.

מחכים לגודיק

אני לא נוהגת להקדיש פוסט לביקורת סרט, בשביל זה יש את הטור השמאלי פה שמסכם בקצרה את הסרטים האחרונים שראיתי. אבל לפעמים צפיה בסרט מתפתחת לפוסט כי יש הרהורים בעקבותיו. והפעם, זה לא סתם סרט, אלא סרט הבכורה של חבר ותיק, שלקח לו למעלה מעשר שנים להיוולד, נעשה בתשומת לב ואיכות יוצאי דופן והוצג הלילה בפסטיבל ירושלים. ומכיוון שלא זיהינו אף מבקר קולנוע באולם, החלטתי לכתוב.

הרבה מתרפקים על ישראל של שנות ה-60 וה-70, זאת שנותרו ממנה רק כמה קלישאות קאנוניות. אני לא הספקתי להכיר אותה, עליתי לארץ ב-1978 והייתי כבר ילדה של שנות ה-80. על המפיק האגדי גיורא גודיק שמעתי רק מארי, שזומם לעשות עליו סרט מאז שנחשף לסיפורו. בדיעבד הסתבר שכולנו תוצרי התרבות שגודיק בנה: הוא זה שהעלה את "קזבלן" ובכלל הביא את אפנת מחזות הזמר לארץ. הוא זה שבנה את תיקי דיין כשחקנית ועוד. סיפורו האישי דרמטי כמחזות שהפיק, מכוכב מנצנץ בשמי תל אביב עם פנטהאוז ומרצדס, למוכר נקניקיות רדוף נושים מהעולם התחתון בפרנקפורט. הסרט פשוט מסופר מעולה, קצבי ומרגש בטירוף וממש מחייה את התקופה דרך סיפורו של גודיק.

הסרט הוא כמו האופי של הבמאי: אצילי, מאופק, איכותי, בעוד שכזה סיפור יכל בקלות לגרור הצגה כרפש צהוב, סכסוך ולכלוך. אבל היתרון של הסרט הוא גם החסרון שלו בעיני: הסרט לא נמרח לרגע, המקצועיות שלו היא ללא רבב, אבל יש נקודות שבהן הצופה עורג לשהות כלשהי, אעיז ואומר אפילו לצהבהבות כלשהי. הייתה לי תחושה שחלקים עסיסיים ביותר נותרו מחוץ לסרט, והמפיק אמיר הראל ("מדוזות") אמר לי שלדעתו זה דווקא טוב לצאת מסרט בתחושה כזו. בנות משפחתו של גודיק נתנו ראיונות מרגשים בסרט אך הרגשתי שאני רוצה לדעת יותר. אלמנתו שבה לארץ רק 20 שנה לאחר מותו. איך הרגישה? איך התקבלה כאן? נותרתי עם המון סקרנות. בנוסף, היה ברור מאד שאנשים שגודיק בנה לא עזרו לו וגם לא באו להלווייתו. האנשים הללו הם מרואיינים מרכזיים בסרט ובשלב מסויים אחר מהם אמר במפורש "האנשים שעשו הון בזכותו, פשוט לא עזרו לו. וזה כולל אותי". cut למשהו אחר. המקום הזה סקרן אותי, זה פותח משהו. לא שרציתי סרט צהוב חלילה אבל רציתי עוד קצת מיץ בנושאים הללו.

המחשבות שנותרתי איתן מהסרט קשורות לכך. חלק מקסמם של כוכבים זה המוות בטרם עת שלהם. כוכבי העבר שמזדקנים לצידנו לא זוכים לכבוד דומה. יפה ירקוני שהופיעה לרגע בסרט, כבר בת 80 ולא הכי צלולה בדעתה. כשהגענו להקרנה, היא בדיוק יצאה החוצה בזעם ממלמלת משהו על כך שיוצרי הסרט לא פרסו לה שטיח אדום ולא הושיבו אותה באולם. היא השתוללה על הבמאי ובכלל לא זיהתה אותו כשהוא הציע להושיב אותה. הסתכלתם פעם על המשמעות של הקדיש? מישהו מת ואילו אנחנו מהללים את האל על קברו. המשמעות של הקדיש היא בעצם לראות את הניצוץ האלוהי, הגדולה והפוטנציאל של הנפטר, בהם לא הבחנו בחייו כי לא הפנינו לנוכחותו את מרחב תשומת הלב שאנו מפנים להעדרו. כשהיינו בצרפת לפני כמה שבועות, כל פריז עמדה בתור לראות תערוכה נוסטלגית במלאות 20 שנה להתאבדותה של דלידה, אך מזה שנים אף אחד לא מזכיר את בריג'יט בארדו הזקנה שלוחמת על זכויות בעלי חיים. נראה שבעולם של "כוכב נולד 5", אתה כוכב רק אחרי שאתה נופל.

וזה לא עובד רק על אנשים אלא גם על תקופות. כל דבר קטן שנעשה בתל אביב של שנות ה-60-70 נחשב אצלנו לקלאסיקה כיום, משהו להתגעגע אליו. זה נורא בולט גם בסרט. מרוב שאנחנו מתרפקים על העבר אנחנו מפספסים את העוצמה של ההווה. ואולי זה אנושי לקלוט את המשמעות של משהו או מישהו רק כשאתה מאבד אותו? בעוד 20 שנה יעשו כאן סרטים על תל אביב של ראשית האלפיים, תל אביב של המועדונים והפאבים השכונתיים, הימים שבהם היו יוצאים לבארבי להופעות של "כנסיית השכל" האגדית ויושבים בקיוסקים של שדרות רוטשילד בשישי בצהריים… אח, אלו היו הימים. מצחיק, אבל יותר מכל, סיפור הפנטזיה הזה של גודיק חיבר אותי לנפלאות ההווה.

הלחי השנייה

שיחה עם רונית, מורתי לעבודה אנרגטית, על אלימות והרמוניה.

רונית: איך את רואה את העצה של ישו להפנות את הלחי השנייה בפני גילוי של אלימות?

אני: לא להגרר לתגובה. הפניית הלחי השנייה היא תגובה הפוכה ל"עין תחת עין", היא שוברת את מעגל האלימות.

רונית: אז מה זה, קורבנות? לספוג את הרוע באהבה, להיות צדיק, פראייר קדוש?

אני: המממ.. ככה הנוצרים הבינו את זה, בהחלט. אבל זה לא מרגיש לי זה, זה ממקום ניטראלי, זו כאילו חולשה ממקום של כוח, אבל… לא, אני לא בדיוק מבינה את זה.

רונית: כשאני מסתכלת על האנרגיה של זה, אני רואה שישו נתן כאן את הבסיס לאמנויות לחימה. כשמישהו בא להכות אותך ואת מסובבת תוך כדי את הראש ומפנה את הלחי השניה, תדמייני את התמונה הזו. המכה שלו לא מגיעה אליך בעצם, הוא בהלם ואת לא הפעלת כוח אבל את לא קורבן.

אני: וואו. נראה לי שמה שחשוב להדגיש כאן זה לא לעשות את התנועה מתוך כוונה של להרגיז ולהתחמק כי אז זו עדיין תגובה. נראה לי שהוא בחר במילים הללו כי הוא נותן לנו התכוונות. הכוונה היא באמת היחשפות, באמת להפנות לחי שניה בכוונה של התנועה הזו. בקונגפו אנחנו מודעים לזה שכל הסטה ופעולת הגנה באיזור אחד חושפת איזור אחר. אולי עצם המודעות למקום החשוף היא המגנה עליו, לא לחשוב על הסטה, התחמקות – על תגובה – החשיבה צריכה להיות, מהו הדבר הבא שאני חושפת עכשיו? זה כבר צעד אחר, התכוונות אחרת, מודעות אחרת. זו תנועה בלתי פוסקת. ההרמוניה של החיים. אני לא תקועה במקום אחד ולא נאחזת בדבר אחד מספיק זמן כדי לחטוף מאף אחד, אבל אני תמיד חשופה.

זן ואמנות הנתינה האגבית

תמיד רציתם להתנדב, לעשות משהו טוב ולא היה לכם זמן? הנה כמה דרכים לתרום לקיום האנושי באופן קבוע וכדרך אגב בחיי היומיום. 

באחד הפוסטים האחרונים יאיר כתב על כך שהוא לא מוכן להתנדב או לתרום לקבצנים כי זה סוג של כסת"ח מצפוני שמנציח את השיטה והוא מעדיף להלחם לשינוי השיטה. הוא מאמין שאדם משפיע באמת באופן בו הוא חי את חייו, בבחירות ובגישות שלו ולא בהשתקת המצפון שלו עם איזו שעת התנדבות או תרומה. אני חסידה גדולה של הפוליטיקה של היום יום אבל אני מפרשת אותה אחרת מיאיר. אני בכלל לא אוהבת לעבוד ברמת המאקרו, קשה לי לראות איך מזיזים מוסד, אני מתעבת אידיאולוגיות. גם אידאולוגיות עם תוכן סוציאליסטי יפה-נפש, פשוט כי המסר אינו בתוכן, המדיום הוא המסר. ואידאולוגיה מטבעה מתקיימת רק ברמת המאקרו, היא קורסת כמו כל התפקידים והייצוגים כשיש בנאדם מולך. פנים. אחד על אחד. ואז אתה נדרש לפעול. וזה המרחב הממשי היחיד שיש. אידאולוגיה אי אפשר להרוג למרות שרוצחים בני אדם שמזוהים איתה עד כי שכחו את אנושיותם, כל הזמן. דעו מתי להרפות מכל הייצוגים והתפקידים שאדם מזוהה עימם ולהגמיש את נקודת המבט, כי אדם אחר זה הדבר היחיד שהוא ממשי. זה הרעיון שהוא כל כך מהפכני בעיני בפילוסופיה של עמנואל לוינס. 

אז אותי כן תתפסו תורמת פה ושם, מתוך מחשבה כי ייתכן שהתרומה היחידה שייצא לי לתרום לקו העוני זה לקבצן מפינת הרחוב שלי. אף אחד מאיתנו לא יכול להציל את העולם. ומרוב שיש מה להציל אנחנו בסוף לא עושים כלום, רק מעבירים אלו לאלו המון עצומות במייל, כולם עושים פורוורד כי זה חשוב אבל הבעיה מסתובבת סחור סחור בתיבות המייל כבתיבת נוח ואין יבשה באופק. אני יודעת שאתם עסוקים, כולנו נורא עסוקים. אני הכי עסוקה, באמת. כבר שנים אני רוצה כל כך להתנדב ולא מצליחה לפנות את הזמן לזה. כבר השלמתי עם זה שאני לא הטיפוס שיציל חתולים פצועים וילווה נפגעות אונס, זה כנראה לא התפקיד שלי בגלגול הזה.

בינתיים, הדרך שלי לתרום לאורגניזם הענק הזה הוא באמת בדברים הקטנים. הכי קטנים. כל כך קטנים שהם אפילו לא דורשים זמן, הם ממילא נעשים על ידינו ביומיום. הם דופקים על דלתנו, הם נתקלים בנו חזיתית. צריך רק להיזכר ולשים לב ולהחליט לפעול אחרת. הנה דוגמא שכולכם ודאי נתקלתם בה: השירותים הציבוריים בארוע הומה נראים כמו פוגרום בתחנת רכבת הודית. כל אחד מאיתנו היה כל כך בסדר, רק עשה את שלו, אז איך הגענו למצב הזה, מה, כולם מטונפים בסתר? אז זהו שלפעמים מספיק תפוח אחד רקוב כדי להרוס ארגז שלם. אבל אם כל תפוח יעשה רק את חלקו, רק את חלקו, כדי להשאר בשל, האם לא תהיה הרמוניה בארגז? 

זה עניין פונקציונאלי טהור, זרימה. רק אדם אחד לא הוריד את המים. רק אדם אחד טפטף פיפי על האסלה. האדם שנכנס אחריו מאלתר סביב זה. וגם זה שאחריו, וזה שאחריו. האגואיזם הוא דחף נפלא כשמשתמשים בו נכון לטובת הכלל ולא כאלמנט מפריד מהכלל. כשאתה באמת דואג לעצמך אתה גם דואג לאחרים בדרך. יש לי מנהג: בשירותים ציבוריים אני באופן קבוע פותרת את הבעיות שהושארו על ידי האנשים שהיו לפני. אני עושה את זה גם בשביל עצמי וגם בשביל אלו שאחרי. לוחמי אור הם בעצם שרברבים, הם פועלים כדי שהכול יזרום. אין לנו אויבי תוכן, אין דבר שהוא טוב או רע כלשעצמו, כל מה שממשיך לזרום הוא טוב. כל מה שנתקע הוא האויב שלנו. וחכמתנו כלוחמי אור היא להבחין בין העיתים, לגלוש על גלי השינוי.

הנה כמה דוגמאות נוספות שלי לזן של נתינה אגבית בחיי היומיום:

* השארת טיפ נדיב למלצרים באופן קבוע.

* לעולם לא לזרוק דברים על הרצפה ולפעמים להרים משהו שנמצא על הרצפה והמון אנשים לפני לא הרימו אותו, לקחת אחריות על הסביבה שאני משתמשת בה. 

* לעולם לעולם לעולם לא אחנה בתל אביב בצורה שבה אתפוס למעשה שתי חניות ולא אאפשר מספיק מקום למכונית אחרת. אני בטוחה שמי שעושה את זה חוטף אחלה דפיקות בהזדמנויות אחרות אבל לא רואה בזה סוג של עונש על חוסר ההתחשבות שלו. אני באמת מאמינה שאם תמיד תחיו מתוך התחשבות מכסימלית באחרים שאינה באה על חשבון עצמכם, היקום יתגמל אתכם על כך. לי זה עובד. הסביבה שלי היא אחת הסביבות הבעייתיות ביותר בעיר ואני תמיד תמיד מוצאת חניה (טפו טפו טפו). אני סמוכה ובטוחה שהמזל הזה אינו אקראי אלא קשור להרמוניה שאני נוהגת בה בנושא חניות.

* הטלפון מצלצל ומהצד השני של הקו יש סקר טלפוני. אני מתגברת על האינסטינקט לנתק בפרצוף ונזכרת שזו בסך הכול ילדה בת 17 שמנסה להתפרנס וחוטפת המון ניתוקים בפרצוף. אני יכולה לשמוע כמה זה משמח אותה שאני מקדישה לזה חמש דקות תמימות והיא כשיכורה מריצה עלי ברצף, לפני שאתחרט, 5 סקרים שונים שיש לה כבר באותה ההזדמנות. זה די משעשע לענות על סקרים. והילדה מרוצה. מן הסתם היא לא מקבלת שכר בסיס. אם חמש דקות מזמני והדעות המטופשות שלי על קפה ובנקים גורמים למישהו לתת לילדה הזו כסף, מה זו אם לא התנדבות מצידי? 

* כל מי שנסע איתי יעיד שאני נהגת שודים (אבל זהירה), לא מהססת לחתוך כשאפשר, לזגזג בין נתיבים ואפילו לעקוף מימין. לתרבות הנהיגה הישראלית יש הרמוניה משלה, שלפעמים נדמה לי שמי שמפר אותה ומסכן את כולנו אלו האנשים שבאמת נוהגים רגיל! אבל כשמישהו מנסה לצאת מאיזו סמטה חשוכה וכל נהג אומר "אין לי זמן לזה, שיחכה עוד קצת", אני משתדלת לעצור רגע ולעשות מקום. אין פה עניין של אדיבות בכלל. כבר ראיתי אנשים שלא התחשבו בהם בכביש שהיו מוכנים לדקור ולהרוג, שכמעט חטפו התקף לב משילוב של כעס וחוסר סבלנות. אני לא בטוחה שאני דואגת להם באופן אישי כמו שאני דואגת לאורגניזם היקומי הכללי. 

שימור הזרימה היא כמו איכות הסביבה, אתם לא עושים טובה לאף אחד, אתם פשוט מסייעים להישרדות שלכם. ראשיתה של התעוררות רוחנית בעיני היא הבנה של זרימת החיים כעניין של הישרדות. לא באור ואהבה עסקינן, ראייה הוליסטית מחייבת בראש ובראשונה הבנה תפקודית פוקנציונליסטית. בעיני, חוקי מדינה, כללים אתיים ונורמות הם שלב זמני באבולוציה, הם נועדו על מנת לעזור לנו לתפקד בצורה סבירה עד שנתפתח פנימית ונהיה מסוגלים לחוקק לעצמנו ולמצוא לבד את התפקיד שלנו במערך, באורגניזם הכולל הזה.

גם בטקסטים הקבליים שקראתי בזמנו, היה לא מעט חומר על כך שהמצוות וחוק התורה נועדו למטרה דומה אך הצדיק/המקובל מתפתח לרמה שהוא גוזר לעצמו ואפילו הופך את היחסים בינו לבין האל, הוא מתחיל לעבוד מתוך חוקי היקום להגשמת האלוהות שבו ולכן הוא פועל וגוזר והאל מקיים. אבל אי אפשר להגיע לרמה הזו בכלל ללא עבודת מידות, משמעת, תרגול, נטילת חוק מסוים. כי אבולוציה מבחינתי היא תהליך של סובלימציה. ולפעול מתוך האל שבי משמעותו לגעת בשורש הרצון שלי שלוטש מתוך כיבוש ועידון הייצר והצורך הפשוט. וכעת מה שאני רוצה להגשים הוא דחף של מהות, דחף הרמוני שמסתנכרן מאליו עם הטובה העליונה של הבריאה כולה. אוטופיה עבורי זה אם כל אחד מגיע לרמה הזו והפאזל הושלם, הכל זורם כמו שאמר הרקליטוס. התעוררות לתפקוד הפלאי של היקום הזה.

עניין החסימות בזרימה עושה את ההבדל במעבר בין מיקרו למאקרו. כשאיזו חברה, עירייה או מדינה "דפקה" אתכם, אין באמת ישות כזו "המדינה" או "העירייה". הכל בסוף מתפרק לקבוצת אנשים עם קשר תפקודי שאחד מהם עשה דבר קטן עקום ומשם כל הזרימה התעוותה. זה לא יעזור לצעוק על השליח, על נציג השירות. תזכרו שברמת המיקרו כולם רק בני אדם ואף אחד לא באמת יכול לקחת אחריות על כל הפאק שקרה בזרימה. אצלנו במדינה זה משעשע במיוחד, תמיד רוצים אשם אחד שישלם את המחיר ונדמה שבזה ניקינו את המערכת. זה לא עובד ככה באורגניזם, הכל קשור, לכל דבר יש גרורות, אף אחד לא באמת פועל מתוך רוע בחלל ריק. אפשר אולי לאתר נקודת התחלה של חסימה אבל קשה להאשים מישהו אחד בלבד בתוצאות של רמת המאקרו (נראה לי שזה עובד גם לעניין ועדת וינוגרד).

כולנו אחראים למערכת אבל כל אחד לחלק שלו. האגואיזם הזה הוא האלטרואיזם הכי טוב שיש. כי אין משהו אחר. וכוונות טובות לגבי אחרים לעיתים מובילות לגיהנום, כי אנו מזוהים יותר מדי עם נקודת המבט שלנו בחושבנו שהיא המציאות. אז איפה המפתח? כל אחד יכול לעשות וראוי שיעשה רק דבר אחד: כמיטב יכולתו. ובסוף זה יסתדר. זו האתיקה החליפית שאני מציעה לכם. עשו כמיטב יכולתכם על פי מיטב הבנתכם. תמיד.

סקס אחר

אחת התופעות המצחיקות בבלוג הזה היא שמאחורי כותרות שמתחילות במילה סקס מסתתרות בדרך כלל הטפות פמיניסטיות או מדרשים על צרעת והמגגלים נופלים בפח כל פעם מחדש ומקפיצים פה את הרייטינג. אך הפעם נדבר על סקס באמת. לא רק נדבר, גם נצפה. ותהיה גם הצעה מפתה בסוף.

בן זוג לשעה

אומרים שסקס הרבה יותר טוב כשיש רגש, אבל למי יש זמן לפתח רגש כל לילה? נראה שאנחנו מכירים רק בשני מצבי קיצון:

1. pick up & take away – סקס טכני, צריכת אדם אחר כאובייקט לסיפוק צרכים הדדיים

2. סקס מאהבה במסגרת זוגיות

אבל בכל מקום שבו יש שתי אפשרויות אני מחפשת את השלישית, זו שמכילה אותן ומתעלה מעליהן (כן, חברים, הפילוסופיה האינטגראלית עובדת גם במיטה). האדם אינו רק אגו, יצרים וצרכים, ובסקס, כפי שידעו אבות אבותינו, יש חיבור רוחני נדיר שמצריך קידושין. הדרך לקדש משהו אינה בהכרח להתחתן איתו, זו אחת הדרכים. במסורת הטנטרה, למשל, מלמדים דרכים נוספות ליצור מרחב מקודש ליחסים. קידוש מוגדר על ידי גבולות ועל ידי מרחק/נדירות כלשהי. קשה מאד לקדש כל לילה, הוגים מתחומים שונים כבר עמדו על כך שבחזרתיות תכופה יש אלמנט של מחיקה ושחיקה, פה נוצר החול מלשון חלול וזו מקור הריקנות עבור השבויים ביצריהם. מנגד, בתקופה שבה אנחנו חיים, אנו באים במגע עם כמות גדולה של אנשים וקצב החיים גבוה ונראה שקשה מאד להשאר במסגרות זוגיות ארוכות טווח ואפילו אצל החרדים יש לגיטימציה לפרק ב'.

כל הדרכים שמתיימרות לסייע לנו להשאר במסגרת זוגית מנסות לעורר למעשה את תשומת הלב שלנו אל האדם שממול כאל סובייקט ייחודי. בין אם לא פגשנו אותו מעולם ובין אם הוא בן הזוג שלנו 40 שנה, מסתבר שאנו צריכים תזכורת על מנת לאפשר לו להתגלות במלוא ממדי העומק שלו, לאפשר לו להיות נוכח ולהיות נוכחים מולו באותה הצורה. כל עוד יש אהבה/התאהבות, תשומת הלב הזו היא אחד ממאפייניה, אנו מסוגלים לראות את הייחוד בסובייקט שמולנו. היא לא כמו כולן. יש הרואים ביכולת לראות את הייחוד שבאדם מולנו את ההגדרה המרכזית של אהבה, זה אינו רגש, זו פרספקטיבה. כך או כך, זה מה שעושה את הסקס לחוויה סובייקטיבית ייחודית. אך אם כולנו סובייקטים ייחודיים, הרי שתיאורטית, אנו מסוגלים לראות את היופי בכל אחד, לא?

טוב, אנחנו לא בדיוק הדלאי למה, אבל אם אנחנו כבר נמשכים למישהו בבאר, זו התחלה טובה. ואפשר לנסות, במקום להתנתק מחלקים מעצמנו ולתת לייצרים את הבמה, פשוט להיות נוכחים, עם כל מה שאנחנו, לראות את האדם ממול כסובייקט ייחודי. אם שני הצדדים באמת נוכחים שם, לא צריך יותר מדי דיבורים, היכרות, ארוחות ערב. נוצרה לנו התניה שקרית בין אהבה לבין ממד הזמן של ההיכרות, או בין היכרות לבין פריטי ידע על האדם שממול. לא צריך לדעת איפה היא עובדת כדי לאהוב, כדי להיות נוכח, כדי לראות מישהו. שני אנשים זרים שבאמת נוכחים עם כל מה שהם, עם עוצמותיהם ופחדיהם, שבאמת מוכנים לפתוח דלת, שבאמת מתבוננים זה בזה, לא צריכים כלום ורמת האינטימיות האותנטית שלהם עשויה לעקוף מימין את כל היוצאים-כבר-חודש-לארוחות-ערב. אי אפשר לזייף את זה אבל אפשר להיות בזה. זה מפחיד, חושף, מאתגר, יש המון התנגדויות, אבל אם תצליחו פעם אחת לא תוכלו לחזור אחורה, זה פשוט לא שווה אחרת.

אצל רבי נחמן מברסלב יש מושג יפה של "בן זוג לשעה". כוונת הרבי היא שראוי לחיות את חיינו באיכות גבוהה של נוכחות והתבוננות, שלא נתייחס לשגרה שלנו כאל רגעי אוטומאט, שכל מפגש יהיה בעל ערך, אפילו אקראי, אפילו ישיבה ליד זר באוטובוס לשעה ושיחה עימו, שלא תהיה בטלה, שלכל יהיה משמעות, שבכל דבר נראה את עומקו ונתקשר עימו מהמקום הזה. להיות נוכחים בצורה מלאה בכל דבר מול כל דבר, מוכנים לחוות כל רגש, והכל משמעותי. הכל. כשאנחנו אוהבים מישהו כל שטות שהוא מספר מרתקת את תשומת ליבנו כליל. מה אם יהיה אכפת לנו לעומק מהכל ככה, פשוט כי זה מי שאנחנו? הרי אמרנו כבר שההפך מקדושה זו שטחיות. והמשמעות של חיים מקודשים היא פשוט לא לחיות בשטחיות.

ברשות הרבי אני משאילה את המונח בן זוג לשעה לתחום המיני ממש. אם כבר יש לכם בן זוג שייעדתם אותו רק ללילה, לפחות ללילה הזה, תיפתחו. תנכחו. תראו אותו כסובייקט. אין דבר כזה קשר רציני, יש קשר משמעותי. ומשמעות אינה זקוקה לזמן, היא תמיד בזמן הווה. מפגש של שעה יכול להיות יותר משמעותי מחברות של שנה, תלוי ברמת האינטימיות/הנוכחות שאתם מוכנים להביא לסיטואציה. קדשו גם את זה. אפשר גם בני זוג לשעה וודאי שזה ראוי יותר מאובייקטים לאגו ולייצר. לא צריך לחכות לאיזו התאהבות הוליוודית כדי להרגיש. אף אחת לא "תעשה לכם" את זה מבחוץ. תניעו, המפתחות בפנים.

גבר גבר

דיוויד דיידה הוא אחד המורים/מחברים המעניינים ביותר שנתקלתי בהם בשנים האחרונות ויש סיכוי שיגיע לישראל בשנה הבאה. שניים מספריו יצאו לאחרונה בעברית והם חובה לכל מי שמתעניין במיניות שלו. את "דרך גבר" אני ממליצה לכל בחורה לקנות לכל גבר שהיא מכירה. דיידה מדבר על האפשרות השלישית אבל זה לא תמיד מובן לצופה מהצד, לפעמים זה נראה דומה מדי לאפשרות הראשונה, כבר אמרתי שקשה להבחין בין דברים שהקליפה שלהם דומה אבל הממדים בפנים הם שמיים וארץ. הרעיון שלו בתמצית הוא: נשים צריכות גברים אמיתיים. הן לא נמשכות לסיסים חסרי בטחון שמתחברים לצד הנשי שלהם עד שהם מאבדים את הזכריות שלהם. שני מצבי הקיצון הללו מגולמים בעיני בדמויות של יעקב ועשו. או הגבר הרע על האופנוע, "הצייד" המניאק שבטוח יפגע בך, או החנון שיהיה ממש טוב אליך אבל תמיד יהיה חסר לך משהו ועוד תתפתי לבוז לו על שהוא טוב מדי. יש אפשרות שלישית. גבר שהתחבר ל"צד הנשי" שלו אבל שמר על האיזון והאנרגיה הזכרית שלו במינון בריא. הגבר שיעקב הפך להיות אחרי המאבק עם העשו שבתוכו וקיבל את השם "ישראל". לא מאצ'ו ריקני ממקום של אגו ו"כיבוש" אלא כיבוש אמיתי, במובן של עידון, ככבישת ירקות, ממקום של חיבור עמוק וכבוד עמוק. הבדל עצום.

זו הדרך שדיידה מלמד. החוט שם דק מאד. כשאנחנו מתחברים לנוכחות המלאה שלנו אנו מגלמים תודעה זכרית/נקבית טהורה עמוקה ואנו מושכים אלינו מייד תדר זהה בעומקו של התודעה הנגדית. קטע הוידיאו הבא צולם בסדנא שדיידה עשה בארה"ב והוא מדגים עבודה עם המקום הזה. לא יודעת מה אתכם אבל לי זה ממש עשה חשק לעבור אצלו סדנא. בלי קשר, אפשר לנסות להיות יותר במקום הזה של מלאים בעצמכם, בעוצמה ובפגיעות שלכם, בפתיחות מול אדם חדש, בנוכחות שאינה מהאגו והפטפוט… זה פשוט זה וזה ימשוך אליכם את ההדהוד המדוייק ביותר שתבקשו לעצמכם.

בונוס: הצעה מפתה

הבטחתי הצעה מפתה, אז הנה. ההצעה הזו אותנטית לגמרי. ידיד שלי, ששמו גם כן דייויד, הוא יהודי ניו זילנדי חתיך טוב לב ומקסים ובעירו אוקלנד יש עוד אלף כמוהו ממין זכר ונקבה גם יחד. דייויד מספר שהקהילה היהודית של אוקלנד קטנה יחסית ואוטוטו הם במצב שיחתנו אותו עם בת דודה שלו. מצד שני הוא לא רוצה לעזוב כי זו אחת הערים עם איכות החיים הגבוהה בעולם, מזג אוויר נפלא, המון אפשרויות עבודה… אז הוא וחבר שלו לקחו יוזמה, דיברו עם מנהיגי הקהילה והחליטו לעשות קמפיין למשיכת צעירים לאוקלנד. יש קהילה יהודית מופלאה, יש עבודה, יש שידוך, הם יעזרו לכל מי שמעוניין בגילאי 18-30 להגר לניו זילנד ולהסתדר מכל הבחינות. כתבו לדיוויד לפרטים.

ערפילי אבלון

שְׁלֹשָׁה הֵמָּה, נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי;    וארבע (וְאַרְבָּעָה), לֹא יְדַעְתִּים.
דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר, בַּשָּׁמַיִם–    דֶּרֶךְ נָחָשׁ, עֲלֵי-צוּר;
דֶּרֶךְ-אֳנִיָּה בְלֶב-יָם–    וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה  (משלי, פרק ל')


בתוך כל החודש העמוס הזה, מה ששמר על השפיות שלי היה הספר ערפילי אבלון של מריון צימר-ברדלי, המספר את סיפורם המלך ארתור ואבירי השולחן העגול מנקודת מבטן של הנשים בסיפור ומקים לתחייה, לאחר עבודת מחקר מפוארת, את ימי פולחן האלה של הפאגאניזם הבריטי והמיתוס של אבלון. ההיסטוריונים לא בטוחים מי מתוך עשרות הארתורים שמלכו באזור האי הבריטי בסביבות המאה השישית לספירה פלוס מינוס, היה המלך ארתור בהא הידיעה, ואם בכלל היה לו שולחן עגול, ואם לאחד מאביריו בכלל קראו לנסלוט ומה הקשר של כולם למיתוס הגביע הקדוש. 

במאה השישית לספירה כמעט ולא היו אנשים שידעו לכתוב או חשבו על סיבות לתעד דברים למען העתיד. הידע האמיתי של התרבות עבר בסיפורים בעל פה וטקסטים רבים שלא היו פשוטים מספיק כדי לעבור כנוצרים טובים, לא שרדו את ימי הביניים. לכל חובבי ההיסטוריה ה"אובייקטיבית" והתיעוד המדויק כדאי לדעת שלא ניתן כלל להפריד בין מיתולוגיה להיסטוריה כי אבות אבותינו לא עשו אבחנות כאלו בתקופות מסוימות. אז איך נדע מה באמת היה, תשאלו? 

ובכן, זה מזכיר לי קצת את השאלות ששואלים היום לגבי אירועים שאיש לא צפה בהם, האם הם היו והאם זה חשוב למישהו שהם היו אם לא הייתה לכך עדות? במקרה של המלך ארתור, כמו במקרים רבים אחרים, מדובר בעירוב היסטורי מיתולוגי בעל הדהוד עמוק כל כך, שבדומה לתנ"ך, חשיבותו אינה נעוצה עוד בפיזיות שלו אלא במה שהסיפור נושא עבורנו ועושה לנו. הקשיבו ללב שלכם. לפעמים יש בו התרחבות קטנה, התעוררות או עצירה מלכת, כשהוא מזהה שביב של אמת עתיקה שאותה הוא יודע מאז ומתמיד בליבו. 

כך אמרו גם מעריצי הספר צופן דה וינצ'י כשעובדות מרכזיות בו הופרכו היסטורית. יהיו הגרסאות הסיפוריות אשר יהיו, אנשים הרגישו שהאיכות הזו הייתה בעולם, שסיפורה של הנשיות בנצרות מורכב ומוסתר מכפי שהוצג בפנינו. וזה יותר חשוב מכל עובדה אחרת, בייחוד כשאיש אינו יכול להוכיח בוודאות דבר ששורשיו עתיקים כל כך. וכך הרגשתי גם אני לגבי אבלון.

שטחיות זה ההפך מקדושה

מעולם לא קראתי ספר של למעלה מ-800 עמודים שלא רציתי להניח מהיד אך גם לא רציתי שיסתיים לעולם. אותיות, שפה, הם כישוף של ממש. לא בכדי פותח התנ"ך בסיפור של בריאה בדיבור. אם הדמיון שלי טווה את אבלון המסתורית וחי בתוכה זמן רב כל כך, האין אני באמת שם? האין היא קיימת? השעות בהן קראתי היו המציאות שלי, והשעות בהן תפקדתי בעולם שלכם היו כשעות השינה שלי באבלון. כל כך אמיתית היא הייתה, הייתי שם והיא הייתה בתוכי והחיתה משהו בתוכי, יותר אמיתי מכל שאר מה שקרה לי במה שהתעקשתי לכנות מציאות. האם אני כרמל שחולמת על אבלון או כוהנת באבלון, נשמה שהיא חלק מהאלה הגדולה, שחולמת (ונאלצת לחיות) את כרמל?

הסיפור היה רק שער, אבל אני יודעת שהייתי שם. החברה שהשאילה לי את הספר הביטה בי בעיניים נוצצות של שותפה לקסם, שתינו היינו שם. ידיד שקרא את הספר לפני כמה שנים, כשהיה בתיכון, סיפר לי ששבוע שלם הוא לא יכל ללכת לבית הספר. נשמתו הייתה באבלון. אולי כעת שהמקום הזה אינו עוד בממד הגשמי, פעולת הכישוף של חדירה מבעד לערפיליו מתבצעת בגוף ראשון פנימי? מהו המנגנון האמיתי של פעולת הקריאה, לאן אנו נחטפים מתוך גופנו כשאנחנו מאפשרים לגלי הדמיון לפלרטט עם אותיות הסיפור? מה ההבדל בין מה ש"קרא" למה ש"קרה"? אני, זה מה שקרה למי שקרא? 

גדלתי על ספרות פנטזיה, אני מכירה את התחושה של להיות בפלך של ההוביטים או בסולאריה, אבל זה היה שונה, הסיפור היה מעוגן באמת עמוקה שחשתי אותה בכל אברי וידעתי שמשהו מרוחה מתעורר היום ושיש לי חלק בזה. כל הנושא של דת האלה והרוח הנשית בעולם מתעורר מכל כך הרבה מקורות וכבר קראתי כל כך הרבה דברים על כך, מיתולוגיה והיסטוריה כאחד, אבל רק הסיפור של אבלון גרם לי להרגיש את לב העניין. כשהספר נגמר רציתי להוריד ברשת את השיר "אבלון" של רוקסי מיוזיק שזכרתי במעומעם מהאייטיז ולתדהמתי גיליתי שהספר שקראתי הופק למיני סדרה. אם אפשר היה להצליף בביטורנט כמו בסוס סקסוני, שיוריד את זה מהר יותר. 

במהלך הצפייה התפרצתי בקללות בקול רם שהפתיעו גם אותי, וסיימתי אותה זועמת ומאוכזבת, מהבמאי האידיוט שהרג את הנשמה של הספר והפך את זה לעוד גרסה של סיפורי המלך ארתור, עם דמויות חד ממדיות וחסודות וסוף נוצרי מחורבן. הרגשתי כאילו שהרגו לי מישהו אהוב והבנתי מדוע היפוכה של הקדושה היא השטחיות. קדושה היא התייחסות לרבדי העומק והכלה של המורכבות של הדבר, זו המשמעות של להתייחס למשהו בקדושה. 

וראוי שנקדש לנו כמה שיותר דברים בחיינו, השינויים הם בתוכנו בלבד, בגישה, בחישה, בתובנה…במובן הזה, הספר שקראתי היה פשוט כלי קידוש. והסרט חילול הקודש. וזה בכלל לא קשור לפרטים שמוותרים עליהם או שמשנים למען הסיפור, זה מובן ומתבקש. זה משהו ברובדי העומק של הדמויות שהולך לאיבוד ומפספס את כל מטרת הספר של עירור העומק הזה בכולנו. ממש הרגשתי מחוללת, בחיים לא לקחתי עיבוד (איבוד) של סיפור כפגיעה אישית כל כך.

דרך אניה בלב ים

סיפורה של האלה והטרגדיה של נקודת המבט הנשית על העולם היא שקשה לייצג אותה מבלי לעוות ולשטח אותה. אי אפשר לצרוך אותה מהצד, מבחוץ, לפלפל אותה ברציונאל, היא לא מתעכלת. אולי בגלל זה נשים אף פעם לא יהיו מרוצות מאיך שמייצגים נשים באף מדיום שטוח. רק באותם 800 עמודים אפשר להתחיל לטעום מהשיקוי. רק ברכיבה האיטית הזו עם/על/בתוך הדמויות של הספר, התחלתי לגלות אותה לאט לאט בתוך עצמי, על כל גווניה. זו הייתה שיחה פנימית. אבל בסרט, כמו במצבים מסוימים בחיים, היא מתכווצת לכדי סטריאוטיפ והחיים אוזלים ממנה. ואם אני אעז לנסות לכתוב אותה, זה מה שיקרה לה גם אצלי. חמוקייה חמקניים, היא לא נלכדת בפוסט שלי, היא תתעבר רק בתוכך, אם את/ה מוכנ/ה והפוסט הזה יישאר אידיוטי ולא מובן בלעדיה. 

הפער הזה בין הספר לסרט הוא מסך בין עולמות, הוא רבדים של מורכבות ונימים של רגשות שלא ניתן לגשר עליהם. הוא זהה לפער בין לדבר על ולחוות את. חווית הסרט הייתה כמו לדבר על. אומללה מעיוורון של אי הכלה. כמו הפוסט הזה. יא אללה, כרמל, תגיעי לאיפה שהוא. אני ואתם, משוטטים בין האותיות כשטים בספינה שמחפשת את אבלון באגם העתיק ולא מצליחה להבקיע את הערפילים, אבודה ברשת. איזה לחש אומרים כדי שתלחצו על הכפתור שהופך טקסט לשער לחוויה פנימית? האם האפשרות הזו היא עדיין בגדר אופציה במדיום הדיגיטלי? (שאלתי פעם את השאלה הזו כשחשבתי להפוך את הבלוג הזה לשער לטקסטים יהודיים ולא הצלחתי) כושפתי באיטיות בעזרת 800 עמודים, איך אקח אתכם לשם בפוסט אחד? ואני אפילו לא מנסה. 

פתאום פחדתי שהשטיחות הזו של התוכן בעידן המסכים הדקים תיקח מאיתנו לנצח את היכולת ליצור קדושה. למי יש כוח בכלל להפעיל את כל המערכת הזו שנקראת אדם, בשביל כל דבר קטן?

בקושי אתם מצליחים לצלוח את הטקסט הזה…

שמתם לב שהמילה הצלחה באה מהמילה לצלוח? 

כשאני חושבת על זה אני רואה דימוי של אניה בים. הסירה של אבלון השטה באגם. וזו הקושייה הגדולה של החיים: איך לכבד את המצולות של העומק מבלי לשקוע בהן ולייצר חומרים לא בהירים מחד, ואיך להתוות דרך ברורה שלא תהא שטחית ותכיל את מעמקי הים, מאידך? פרדוכס של קדושה ושטחיות. ודאי לכך קשור הידע העתיק שהבקיע שוב ושוב את הערפילים בין אבלון לעולמנו, ידע שנדירותו עולה בעידן הטכנולוגיות החדשות. והמלך שלמה ידע משהו על זה, כשדיבר על סוג החכמה הפלאית של "דרך אניה בלב ים".

כך או כך, חברה שלי ואני כנראה טסות לגלסטונברי בבריטניה לחפש את אבלון בחופשת הפסח. חושבת לכתוב על זה למסע אחר.
 
בקרוב, בהשראת ערפילי אבלון פוסט על "סקס עם סובייקט" – חכמת "דרך גבר בעלמה".

חיבוק אחד ליום יביא את השלום?

החיבוקים חינם הם לא טרנד מבחינתי, אלא סוג של תנועה לשינוי חברתי. אני לוקחת בשיא הרצינות את מה שהח"כ לשעבר אילן גלאון כתב עלינו. יש לנו כבר לפחות שתי קבוצות שותפות בארץ שהרימו סרטונים ביו טיוב, עוד קבוצה בת"א וקבוצת סטודנטים שמחבקים כל יום א' בקמפוס של אונ' בן גוריון (כדי להפיג את הסאנדיי בלוז הסטודנטיאלי?), וסביבנו התגבשה חבורת מחבקים קבועים רחבה ותוססת למדי (את רועי ההורס כבר הכרתם? חכו חכו לוידיאו אחרי הפסקה הבאה..). מלבד החיבוק הקבוע בימי ג' בככר רבין, החלטנו שאנחנו יוצאים מדי 2-3 שבועות בבקרי שישי או שבת לחבק באזורים שונים מחוץ לת"א. בשישי שעבר חיבקנו ביפו עם שלטים גם בערבית.

ניסו להפחיד אותנו שזה יתפס כפגיעה בכבוד ובמסורת אבל נהפוך הוא, הייתה שם קבלה וחמימות גבוהה יותר מלב תל אביב, דפקנו את יום הלימודים לבית הספר שילדיו נתלו על הגדרות והמורות לא הצליחו להכניסם חזרה לשיעור, עשינו את היום לאנטון מהמכולת ליד קפה יאפא ובחור אחר שטען שעשינו לו את היום הביא לנו חומוס מאבו חסן. היה פשוט כיף. לחבורת המחבקים הקבועים הצטרפו בספונטאניות הפעם גם אורי צ'צ'יק, האחראי על הבלוגיה בתפוז (וגם צילם את הוידיאו בסרטון שתראו) והרב אוהד אזרחי עם אשתו דואן ובנו היפיוף ארוך התלתלים, יהוא. אז למה לברבר כששוב שלחתי ידי בעריכת סרטון מחומרי הגלם של צ'ציק והסטילס של טלי. אגב, אם אתם לא מזהים את המוסיקה יש לכם חור רציני בהיסטוריה של הבלוג הזה. נו, זה חכים.

היעד הבא: שדרות. מקווים לשתף פעולה עם המחבקים מבאר שבע בעניין הזה. תעקבו אחרי העדכונים בעזרת הטור השמאלי פה, ואפשר להירשם גם למיילינג ליסט עדכוני חיבוקים אצל שי. ביום ג' האחרון צולמנו לטלוויזיה הגרמנית (דרוש real player) על תקן החדשות המרככות מישראל לצלילי גאולה של חמי רודנר, בחירה מעניינת של אוליבר, הכתב המקומי. אה, וחיבקתי את יצחק קלפטר!

התנועה לחיבוק חינם ממשיכה לגדול באמצעות סרטונים ביו טיוב, ריגשו אותי במיוחד הסרטונים מסין, כאשר המחבקים שם בתחילה תוחקרו ע"י המשטרה ואחר כך קיבלו אישור להמשיך. ובאופק מסתמן הטרנד הבא: רובין הוד מודרני, לפזר כסף ברחובות. מישהו מתנדב להומאז' הישראלי? גאידמק אולי?

לא זוכרים מה הסיפור עם החיבוקים האלו? לפוסט הראשון שכולל סרטון ראשון, חוויות ראשוניות, סיקורי מדיה ראשוניים והמון עידוד מצדכם.