מה עושים עם מחשבות זרות בפיד?

כדי שמשהו יקרה צריך רצון חזק שמשתוקק להתממש ובחירה, החלטה נחושה. מנסיוני, יש לזה מכאניקה חדה ועוצמתית שממש קורעת קרע במציאות ויוצרת מרחב לחלום להתגשם. אבל כדי שהעוצמה הזו תצטבר ותיבנה חייבים מספיק מיקוד. ובעידן של זרמי מידע בנביעה מתמדת, כשהפרעת קשב היא המרקם האקולוגי שלנו, היסח הדעת כה קל ואנו מתרחקים מהרצון שלנו, מטילים בו ספקות ושוכחים אותו בקלות מפחידה. ממש כמו חווית גלישה שמתחילה בלינק אחד ונגמרת במקום בלתי צפוי לאחר שפרק זמן בלתי ידוע עבר עלינו כבטראנס. קשה יותר לרצות באמת, קשה יותר לבחור ולהחליט, כי קשה יותר להתמקד. הרשת נתנה לנו כל כך הרבה מתנות שכמעט לא שמנו לב מה מחירן: היחלשות מערכות הניווט וההיגוי הפנימיות, הקריטיות כל כך למי שאנחנו ולאושרנו. פתאום כולם, הכל והכלום מושכים יותר מאותו דבר אחד שאנו צריכים להתמקד בו כדי ליצור לעצמנו משהו בעל ערך. הממשק של הפיזור כה פשוט ואינטואיטיבי, מהנה וממכר, וההשקעה שדורש המיקוד נראית פתאום נורא "כבדה" ולא טבעית.

בספרות חז"לנו עסקו לא מעט בנושא שדומה במכאניקה שלו: מה עושים עם מחשבות זרות בזמן תפילה? מספרים שאחד מחסידי הבעל שם טוב ביקש עצה להתגבר על מחשבות זרות. שלח אותו הבעל שם טוב לחסיד שגר באחד הכפרים ואמר לו שילמד ממנו. כשהגיע לביתו הייתה כבר שעת ערב, הוא ראה שיש עוד אור בביתו דפק בדלת, אך לא הייתה תגובה. הוא לא הבין מה קורה ניסה שנית ושוב לא הייתה תגובה. את הלילה הוא כבר העביר במקום אחר. בבוקר כשהגיע שוב התקבל בברכה והתארח אצל אותו חסיד מספר ימים. לפני שעזב פנה ואליו ואמר לו שנשלח על ידי הבעל שם טוב ללמוד כיצד מתייחסים למחשבות זרות ועוד לא קיבל תשובה. ענה לו החסיד שאת זה הוא כבר לימד אותו בערב הראשון… פשוט לא פותחים את הדלת, לא מתייחסים. אפילו אם נפתח את הדלת כדי לצעוק או לגרש את מי שדפק, כבר התייחסנו והמחשבה הזרה השיגה את מטרתה.

לי נראה שלא משנה מה עושים, היה להם מזל לחז"לים שהמחשבות שלהם היו באות והולכות במהירות. כי אצלנו מה שהיה פעם בעל פה קורה עכשיו בכתב ברשת וקורה לכולנו בו זמנית. אז כשזרם המחשבות שלנו ושל כל חברינו משתקף בו זמנית בפיד המידע, מחשבה זרה סתמית ותועה שהייתה נעלמת כלעומת שבאה, יכולה בקלות להטיל עוגן בממשות יחסית, להפוך לחברה שלנו בפייסבוק ולצוץ בפיד באורח קבע ואף לרדוף אותנו בהיסטוריה של הטיימליין ולהנכיח את העבר בהווה סתם כך כדי לבלבל. חלקנו טועים לחשוב שמה שוירטואלי לא באמת משפיע עלינו, אבל אם חלק מחיינו זה לצרוך את הפיד הזה כל יום, זה צוהר ממשי מאד למחשבותינו ותשומת ליבנו ואנו חיים קצת חיים של אחרים ומשווים את עצמנו אליהם ולכל הנתיבים החלופיים שנטשנו וזה מתכון בטוח לתקיעות. אז אולי כדאי שנפעיל קצת יותר שיקול דעת לגבי מה שנכלל בו ונשאל את עצמנו מה זה באמת משרת.

יש מי שאוספים אלפי חברים אבל מתחום ספציפי שהם רוצים להשאר מעודכנים בו, והם ממוקדים כתער. ויש מי ששמים לעצמם מכשולים, נאחזים בפיסות עבר, אוספים פיסות סקרנות תמות ופנטזיות לא ממומשות, וכאלה מספיקות גם שתיים, תיאורטית, כדי לקחת צעד קדימה ושניים אחורה בכל יום. פעם יכולנו לתת לכל מה שלא שייך להווה ולא רלוונטי לחלוף, כדי לפנות מקום לחדש, והחיים היו בנויים כך שלא היינו נתקלים בו יותר מדי. היום זה מושב אחד גלובלי ומוחכוורת אחד גדול שבו הדיפולט זה מאש-אפ: לעשות מהכל פסיפס מקושקש ולהשאיר הכל ברקע, בפיד. כך, תהליך הבירור וההפרדה הכה חיוני להגשמה, נדמה כמעשה משוגע ולודיטי. אז איך נתעלם ממחשבה זרה שמתדפקת על דלתינו כשכל הכיף זה שהדלתות תמיד פתוחות בקיבוצרשת הענק הזה?

אשה חכמה אמרה לי פעם שאי אפשר לצאת בבוקר ולהתחיל לנהוג ככה סתם בכבישים ולצפות להגיע למטולה. צריך להחליט שיוצאים לכיוון מטולה. להפעיל ווייז ולנסות באמת ובתמים להגיע למטולה בדרך הטובה ביותר. בהחלט ייתכן שבסוף נגיע רק עד עפולה ואולי בכלל נמצא את עצמנו באילת, ואז צריך לזכור לקחת את זה בכיף. אבל הסיכוי הכי גבוה להגיע באמת למטולה הוא כשמכוונים לשם מלכתחילה. כשזוכרים שיש לנו רצון ליעד ובוחרים לכוון אליו. ואני תוהה אם יש סביבי מישהו שעדיין חי מתוך יוזמה, מכוון לאיפושהוא בכלל. או שכולנו הפכנו לזורמים חופשיים, כמו המידע, חיים בתגובה למה שיעלה היום בפיד וסקרנים לראות איפה נמצא את עצמנו בסוף היום/החודש/השנה/החיים. כל השיח ברשת הוא שיח תגובה, אפילו הממים הכי מאגניבים שנדמים כקובעים סדר יום, הם תגובה לארועים במדיה המסורתית. אני לא מצליחה להזכר בכלל מתי בפעם האחרונה פתחתי את הפה כדי להטיל מחשבה שדגרתי עליה בקפידה, מחשבת-חופש מקורית וטריה שאינה תגובה לפעולה של אחר. הרי ברור שגם הפוסט הזה מגיע בתגובה…

זה סוג אחד אפשרי של חיים שמתאים למי שפשוט מעוניין לצבור מגוון של חוויות לרוחב. אבל כדי ליצור משהו, כדי למצוא משמעות ולחוות עומק, הפסל חייב להפסיק לשחק עם אוסף ענקי של חומרים אקראיים מעניינים ולהתחיל לפסול. אנחנו פוחדים לוותר, להפסיד, לאכזב, לנתק, להשליך, לסרב, להתעלם… – כולן צורות של פחד מהמוות. אבל כל יצירה/בניה של דבר היא פירוק/הרס של דברים אחרים. אם לא נחליט, מישהו עם יותר מיקוד ורצון יחליט בשבילנו ואנחנו נגיב לכך ונאמין שקיבלנו החלטה מקורית. ממה אנחנו מוכנים להיפרד כדי שדבר אחר יקבל צורה? כמה ממוקדים נצליח להיות כדי לזכור מה רצינו ולבצע את הבחירה? כמה אהבה צריך כדי להמיס גרם של פחד? לא צריך למחוק את עצמנו מפייסבוק, הרי אותה טכנולוגיה שעוזרת לפרוע יכולה גם לעזור לאסוף. זה רק קצת יותר מאתגר לתפוס על חם את תשומת לבך ולפנות אותה, להפנות אותה אל האור. אבל זה כדאי (האם את/ה עדיין זוכר/ת למה?).

משמעות החיים (או: זומבים, ערפדים, טכנולוגיה ואלוהים)

משמעות החיים?? אפשר לכתוב על זה אלף ספרים אבל אני אכתוב על זה בפחות מאלף מילים. ואפשר גם באנגלית.

מה המשותף לזומבים, ערפדים וטכנולוגיות תקשורת? שלושתם מרתקים אותנו ונערצים על ידינו. גם הזומבים וגם הערפדים החלו את דרכם בקבר, בסיפורי אימה פולקלוריסטיים, והפכו בהדרגה לאייקונים תרבותיים פופולאריים, ולכן זה מפתיע שהקשר ביניהם לא נידון, שכן הם מסמלים איכויות הופכיות:  הזומבי הוא חי-מת, גוף בתהליך ריקבון, חסר לב ונשמה וללא יכולת הזרמת רגשות, והערפד הוא מת-חי, נשמה שהוחלפה בישות יצרית שהיא הכי חייה(תית) שיש. הזומבי הורג ללא סיבה, כי סיבתיות לא רלוונטית לזומבי. העדר היכולת להבין מניע והיציאה מגבולות ההיגיון היא שהופכת את הזומבי למפלצת בעינינו, לרוע מוחלט. הערפד, לעומת זאת, שותה דם כדי לשרוד ונושך כדי להתרבות. אפשר להזדהות עם האינסטינקטים הבסיסיים האלה, ואולי בשל כך ערפדים הפכו בהדרגה ממפלצות מפחידות לגיבורי-על סקסיים ומיוסרים בטקסטים התרבותיים שלנו.

אז למה אנחנו אוהבים כל כך לראות זומבים וערפדים על המסכים שלנו? הזומבי מייצג את הפחד האנושי הגדול ביותר: הפחד מחיים נעדרי משמעות, מרדוקציה של החיים לסדרת אוטומטים הקרויים שגרה. הזומבי מגלם את הפחד שלנו להתרוקן מבפנים, לאבד נוכחות ולחמוק מבין אצבעותינו תוך כדי שאנו ממשיכים לתפקד לכאורה. בעידן המודרני, ההייפר תקשורתי, זומביפיקציה היא סכנה ממשית המהדהדת את הפחד הדיסטופי העתיק מימי המהפכה התעשייתית, הפחד משחיקת האנושיות אל מול היעילות והמכאניות. טכנולוגיות התקשורת שלנו הרבה יותר ידידותיות כיום, אך ניתן לטעון שהן שוחקות את האמפתיה שלנו לא פחות, כשהן עונות מיד על סיפוקינו המיידיים עם סדרת פתרונות ממוכנים הדואגים לסתום את כל הנקבים, שלא נאותגר לצמיחה, חלילה. בימי "מטרופוליס" ו"זמנים מודרניים" של צ'פלין, הטכנולוגיה הייתה מפלצת אימתנית אך כיום, בעידן האייפון והקינדל, אנו מאמצים את הגאדג'טים החמודים כגורי כלבים ולעיתים תופסים אותם כאיבר תותב, בשר מבשרנו.

גופי הפחמן שלנו הם מכונות איטיות ומוגבלות למדי. הם צריכים לעבור תהליכים, לעכל.. לפעמים הם מתרוקנים מאנרגיה וזקוקים לטיפול וטעינה ממושכת. אנחנו מאוכזבים מהם וחושבים אותם לפחותים ביחס לדיגיטליות הרובוטית המושלמת הזאת, אז אנחנו מצנרים את תודעתנו למרחבים הקיברנטיים הקסומים, וחשים מהירים, עצומים וגמישים, צעירים לנצח. זהו הדין גם במקרה של הערפדים. חברתי אודליה כותבת את התזה שלה על השינויים בתפיסתנו את דמות הערפד:  מהרצון להרוג אותו לתשוקה לשכב איתו (למשל: דמדומים, דם אמיתי). הערפד המודרני הוא כבר לא אל-אנושי אלא על-אנושי, "החושים שלו מפותחים יותר ומעוררי קנאה (מהירות, קריאת מחשבות, רגישות גבוהה), הליבידו שלו חזק ובריא יותר והוא כל מה שהיינו רוצים להיות אם היה לנו אומץ", כותבת אודליה. במילים אחרות: הוא מפעיל את הגוף הזה הרבה יותר טוב מאיתנו.

בעיני, שורש הערצתנו לערפדים ולגאדג'טים זהה, ומקורה בחשש שלנו שלהיות אנושי זה לא מספיק טוב, זה חלש ופגום וזה זקוק לשדרוג והרחבה בעזרת טכנולוגיה כלשהי: בייט (נשיכה), מגה-בייט או סתם איזה ג'וינט ובירה.  ולכן אנו מאפשרים לכל מני ערפדים שכאלה למצוץ את דמינו, כשדם הוא רק מטאפורה לאנרגיה שלנו. ערפדים מופיעים לעיתים גם בצורת אנשים שנוכחותם מתישה אותנו, שמתעלקים עלינו וזוהרים כשאורנו דועך. ולעיתים אנחנו מאפשרים לעצמנו להתערפד, להיות אחוזי דיבוק, שיכורים מכוח, אכזריים מאדישות וקרי לב…משכנעים את עצמנו שזו אסטרטגיית הישרדות, שככה זה להיות החזקים, לדפוק את המערכת, להיות טובים יותר. אבל למעשה אנחנו מבצעים צינתור, כביש עוקף אנושיות. גם בתלמוד וגם במיתוס של דרקולה, הערפד הוא למעשה שד, ייצר הרע המסיט אותנו מדרכנו ומייצג את כל מה שאינו הניצוץ האלוהי בנשמתנו.

הסוד הגדול הוא שהאנושיות היא מושלמת ועוצמתית. עוצמתה היא בחולשתה. גוף הפחמן הזה הוא מדיום ייחודי. מקדש, מקלט וגן עדן לנשמתנו, משאב מיוחד במינו למימוש והגשמה שכל היקום חומד אותו. הכוחות המפתים אותנו להמעיט בערכו ולצאת מגדרו, השותלים במוחנו את הרעיונות שהוירטואלי שווה ערך לממשי ואף טוב ממנו, מוציאים לפועל את הקונספירציה הגדולה ביותר של ימינו. אם נתרגם את זה למטאפורות האהובות עלינו נקבל תסריט אפשרי לסרט המדע הבדיוני שעשוי להיות שובר הקופות של העשור הזה. שוו בנפשכם: האנושות נמצאת תחת מתקפה ובסכנת הכחדה והיא אפילו לא מודעת לזה, כי המתקפה אינה חיצונית ונראית לעין, היא מתרחשת בחזית הפנימית שלאדם יש פחות כלים להתמודד עימה, ולוקח לו זמן רב להבחין בפולשים אליה. טירוף, אדישות ורוע מתגברים בנפשותינו ואנו בטוחים שזה פגם מובנה בטבע האדם, כמעט מכריזים על כך כנורמאלי.

אבל זוהי למעשה אם כל המלחמות: קואליציה של זומבים וערפדים עשו יד אחת ופועלים באמצעות רשתות התקשורת, לדכא, לייאש ולרוקן את חיינו ממשמעות ומתקווה, לפתות אותנו למצוא נחמה מחוץ לגוף, בעולמות וירטואליים, להזניח את הגוף ולהיות לזומבים, רק כדי שהערפדים יוכלו לתפוס את מקומינו. גופי הפחמן הללו שאנו מזניחים אותם, רודים בהם ומנסים כל הזמן לתקן, הם משאב יקר ביקום, יהלום אמיתי לכל אותם כוחות חסרי גוף שלא הצליחו להשיג לעצמם אחד ולהיוולד, ורק אנחנו שכחנו את ערכם. אז אנחנו קמים בבוקר וחיים חיים של (ערפדים) אחרים ואפילו לא שמים לב. כאשר עתיד האנושות כולה תלוי ביכולת שלנו להיזכר, להתאהב חזרה בעצמנו לפני שכוח אחר יתפוס את מקומינו.  התסריט הזה מחזיר אותי לפילוסוף הגאון והמשוגע משה קרוי, שעוד בשנות ה-80 דיבר על קונספירציה של ערפדי אנרגיה להשתלט על הנפש האנושית. בסוף הוא התערפד והתאבד בעצמו כי לא היה לו את הנשק האולטימטיבי שיכריע את המלחמה הזאת, נשק שהובלט עשור מאוחר יותר על ידי הארי פוטר: אהבה. משמעות. משהו לחיות עבורו. לאהוב את מה שעושים ולעשות באהבה. לבוא מאהבה.

זה לא קיטש הוליוודי, זו האנרגיה החזקה ביותר ביקום, זה מה שבני אנוש ניזונים ממנו וחיים בעבורו. זה אלוהים חיים. אהבה על כל צורותיה, כמו חמלה, שמחה והתלהבות. עזה כמוות האהבה ולכן תצילנו ממוות, מהפיכה לזומבים, ותמלא את הריק הפנימי. ההתעקשות למצוא משמעות בכל דבר קטן ממלאת, והדברים כל כך יפים כשמתבוננים עליהם באהבה, בפתיחות ובסבלנות, כשמסכימים להרגיש, להקדיש, לבחון כל דבר לגופו ולא להתקמצן על זמן ומרחב.

ומה הורג ערפד אם לא אור השמש? אהבה היא אור השמש הפנימי שלנו, שעוצמתה ממיסה את כל מה שאפל, מר וחוסם. אם יורשה לי לצטט את ידידי המשורר נתי גרינברג: "אהבה היא מנגנון ההגנה המושלם, להשיג בבית החזה הקרוב אליך". להרגיש זה מה שמשאיר אותנו אנחנו. אפילו להרגיש את העצב והכאב שלנו זה להרגיש אמיתיים ויפים וחזקים. קרוי היה כל כך רציני ולוחמני שסופו היה להפוך דומה לשדים שבהם נלחם. אולי קוטלת הערפדים האמיתית היא חברתי אודליה, שאוהבת כל כך ערפדים, שהיא שורפת אותם בהתלהבותה, עושה בהם את המעשה הקבלי של בירור ניצוצות ומחזירה אותם בתשובה. אנחנו עוד נלמד מהם דברים טובים דרכה.

ומה איתנו? בואו רק נשמור על הגחלת. כל שאנחנו נדרשים זה לתת מופע חד פעמי, טרי, יומיומי, של עצמנו. לצמצם את החזרתיות, החוקיות והאוטומטים. להרגיש, לשתף, ליצור, להיות מעורבים. זוהי עבודת האלוהים. ובגללה אני פה.

זו הייתה משמעות החיים בפחות מאלף מילים.

מסע בזמן

מסע בזמן אינו מדע בדיוני עתידי, הוא מתרחש כל העת. מכונת הזמן היא המודעות שלנו והיא נודדת 24/7 בין זיכרונות העבר לחלומות העתיד, שהופכים ממשיים בגוף החווה ומגיב לתוכנם.

יש נוסעים שתקועים באיזו טראומה בזמן מסוים ולא מצליחים למצוא את הקואורדינאטות לחזור להווה. יש נוסעים שמשייטים בעתיד ומפנטזים אך העתיד מאבד את ממשותו אם לא נשוב להווה כדי ליצור אותו. לפעמים מישהו יעליב אותנו ומכונת הזמן תזרוק אותנו מיד לילדות, למקום בו ספגנו עלבונות דומים ונגיב בדיוק כמו אז, ניפול/נברח לדפוסי העבר. ולפעמים, אני עתידי שכבר הגשים את חלומנו קופץ לעזרתנו בהווה ועושה עבורנו את צעד הדילוג מעל הפחד, ששם אותנו על דרך המלך. אחר כך נקרא לזה "הברקה" או "אינטואיציה".

אין דבר כזה ציר הזמן, הזמן הוא ממד של מרחק: המרחק בין מי שהייתי למי שאני היום הוא מרחק של מודעות ובחירה. המרחק בין מי שאני היום לבין מי שאני עתידה להפוך להיות הוא במרחק "קפיצה קוונטית" של העזה ויצירתיות.  ולכן "ציר" הזמן הוא מעגלי. אותן הזדמנויות בשינוי אדרת מתגלגלות לפתחנו, בוחנות את עוביין ויציבותן של השכבות שצברנו, עודנו מיטלטלים בין ראש לזנב. והנה שוב ראש השנה, ומה נשתנה?

(אלמלא ציפי לבני, היה זה דז'ה וו)

                                         שנה טובה. זה לא איחול, זו החלטה.

רומנטיקה

קסמה של האהבה הוא בנדירותה, כמו זעפרן או קוויאר. דינו של האדם היקר ביותר להפוך למובן מאליו ואולי אף מתיש בתנאי חשיפה וחיכוך גבוהים. מי שאינם כובשים את יצרם ודוחים סיפוקים, מכלים את האהבה תוך כדי שימוש. כמו נשימה, כמו להבה, היא מתקיימת בתנועת הרצוא ושוב והיא מחייבת חללים של העדר וכיסופים. דיני נידה. הדשא של השכן. נצמדת – איבדת. איבדת – נשברת. נשברת – מצאת. הפרפרים בבטן הם תנודות א.ק.ג: אם זה לא יורד אף פעם, זה גם לא יכול לעלות. האובססיה שלך, הפנטזיה שלך, לשמר את המצב בנקודת שיא שזיהית, היא משאלת דום לב.

***

אני אוהבת אותך יותר מדי מכדי לראות אותך כל יום, לגנוב לך את השמיכה בלילה, להפליץ לידך מול הטלוויזיה, להתלונן שאתה לא שוטף כלים, לצעוק שתורך לקום אל הילד. להמיר את שמן העיסוי הטנטרי בחיתול מטונף, לקום כל בוקר עם הבטחון המנומנם שאתה שם, במקום עם מחשבה מפרפרת איך להפתיע אותך היום כדי לזכות בך עוד כברת דרך. אני פוחדת להדליק אותך שלא נכבה אט אט יחד, פוחדת מהמנהלות של אחרי הכיבוש, מהגיר האוטומאטי שאחרי ההילוכים, פוחדת לחיות אתך ש"זה" לא ימות לנו… אני כל כך אוהבת אותך שאני עושה כל שביכולתי כדי שלא ניפגש לעולם. מחווה רומנטית. 

***

האהבה היא מעשה קסמים

קסמים הם אחיזת עיניים

אך האהבה היא עיוורת

בראשית היתה אלימות

קיום והתפתחות הם שני דחפים הפוכים. קיום הוא סוג של איזון זמני. הוא לא בהכרח שווה כוחות אבל הוא יציב ולכן מתקיים. התפתחות היא פירוק והרכבה חדשה, מיזוג אחר. אבל קודם כל פירוק. איזו עוצמה, איזו עדינות צריך כדי להמשיך להתפתח מבלי לערער את קיומנו. הכלה היא יכולת לחוות איום על הקיום שלנו מבלי להתפרק, כמו שהים שורד את התנפצות גליו אל החוף ועוד נשאר לו כוח לגאות.

***

כניסה לזוגיות חדשה היא כמו השתלת איברים. הגוף זקוק לאיבר החדש, הוא לא באמת יכול להמשיך בלעדיו בצורה איכותית, אך ברגע שהזר חודר למערכת, הגוף יעשה הכול כדי לדחות אותו ולמרר את חייו. כאילו שרק אם הוא שורד את זה הוא באמת ראוי, סוג של מבחן כיבוש לפני זיווג עם הזכר הכי חזק בעדר. כשאני אומרת לא למה אני מתכוונת. כוחות הפירוק והבניה בגוף מצויים במאבק מתמיד, אך ממעוף הרנטגן זה נראה יציב. מאוזן. קיים. כמו שכח הכבידה גורם לנו להיראות יציבים כשאנחנו עומדים, בעוד שתאינו מסתובבים כמו מטורפים במעגלים של אלפי ניעות. מבחוץ, זוג מקסים. מבפנים, הסרנגטי פראייר לידינו.

***

שום דבר אף פעם לא עוצר מלכת וכל תנועה היא אלימה, דוחפת כנגד משהו. היד מנסרת את האוויר, הקיבה טורפת ומפרקת את האוכל, הצמח פורץ את האדמה. החיים הם מאבק, מרכס היה גאון. בראשית הייתה אלימות. אלימות טבעית, לא מאומצת, מוכלת בהקשר הנכון. בריאות היא איזון היא מלחמה. ואנחנו בחיים, אמני לחימה, שורדים כנגד כל מה שמכרסם בנו, מזקקים רעלים, משפצים בלאי ופוחדים מהרוצח הגדול ביותר ביקום: הזמן.

ט"ו באב: מליוני אנשים לבד כי…

ערוץ הניו אייג' של נרג' העלה הבוקר פרוייקט כתבות לקראת ט"ו באב על מדוע אנחנו לבד. גם אני נשאלתי מדוע לדעתי ותרמתי את הפרספקטיבה שלי בעניין. כששאלו אותי היו לי המון אסוציאציות ואחת מהן הייתה הסרט "הצעיף הצבעוני" עם אד נורטון ונעמי ווטס, שבו סיפור אהבה פרץ מתוך אדישות שבכלל הפכה לשנאה ואז השתנתה לאהבת עומק. עבור הגיבורים ההיפתחות לאהוב את הפרטנר שלהם הייתה סוג של מסע התבגרות מחד והסתגלות למצב של חוסר ברירה בתנאים קשים מאידך. חשבתי אז שעל אי בודד שני האנשים האחרונים בעולם היו פשוט מתאהבים. בסרט הדמויות ויתרו מתישהו על הדימויים שהם החזיקו לגבי השני ולגבי זוגיות ואז זה התחיל לחלחל. כשאין עוד מה לדמיין שרואים, מתחילים באמת לראות את היופי של האחר באשר הוא. אבל בנרג' לא כתבתי על הצעיף הצבעוני אלא על המנגנון שנראה לי שעושה את זה לכולנו. זה הלך ככה:

תזכיר לי לא לשכב איתך

 את לא באמת יכולה להיות ידידה שלו ביום שבו הקשר הרומנטי נכשל, את יודעת. הרי המשיכה היא לא הבעיה של הקשר, כך שהסיבות העלומות בגינן הוא נכשל, נותרות על תילן גם בידידות, מן הסתם. לפעמים הוא בורח מהמחויבות או הלחץ הדמיוני שהיא מפרישה במוחו, ובאופן פרדוכסאלי, ידידות היא סיטואציה הרבה יותר מחייבת וארוכת טווח. יחסים באים והולכים אבל הידידים שלנו תמיד איתנו. אם כשלת במרוץ לטווח הקצר, למה את מנסה להתקבל למרחקים הארוכים? (לא חשבת על זה ככה, מה? התאהבות מספקת לך את האשליה שאת בטריאתלון לעבר הנצח ושאת קרובה אליו ויציבה יותר בחייו גם מאימא שלו, אבל תחשבי על זה רגע בצורה פרגמאטית. כמה שברירי והפכפך הוא המקום הזה. ומה קורה בדרך כלל במציאות? זה הפוך ממה שזה מרגיש, נכון?). 

ולכן, ככל שתשתדלי יותר לבסס את המסגרת החדשה תהפכי לבלתי נסבלת, מה גם שאין כבר את הסקס שיאזן את התמונה. זה כמו לעזוב דירה שגרת בה עם מישהו ואז לעבור לגור בדלת ממול. ההפך דווקא הולך יופי, אגב. הקשרים הכי חזקים עשויים מידידות שצמחה לאינטימיות ובבסיסם תיוותר תמיד ידידות אמיצה. כי הידידות נתפסת כבלתי מחייבת והיא מתגנבת לליבנו בזרימה טבעית. אנחנו לא שופטים את הידידים שלנו כל הזמן, אנחנו לא עוצרים כל רגע לתהות יחסינו לאן, אנחנו עצמנו איתם וזה לא נמאס. אין בהלה פתאומית או איזו החלטה שרירותית לשדרג או לסיים את זה יום אחד, כי אנחנו פשוט לא מקדישים לזה דקת מחשבה, תשומת הלב לא נתקעת על זה באובססיה, השכל לא חופר בזה ולכאורה אין בזה התפתחויות, אנחנו לא מסמנים על זה שלבים דמיוניים ולא משווים את זה לכלום. כל מה שיפה וכל מה שזורם מתגנב אלינו בחשאי מתחת לתבניות הללו, מתחת לרדאר של תשומת הלב. כי כשאנחנו מנסים לראות או להביא ובמיוחד להבין את זה, אנחנו פשוט הורסים את זה. 

לפיכך, ידידות היא הוויה טהורה ואי אפשר לזייף את זה. לא אחרי שכבר התרגלתם לנתח זה את זו (אם זה אי פעם ימריא בטבעיות זה חייב תקופת צינון משמעותית, את מבינה). ידידות גם לא עובדת כטקטיקה. הכאב בלהיות ידידה של אדם אהוב יוצר לחץ סמוי על הקשר שמפריע לזרימתו. אם לא הצלחת להיות בת זוג, אל תחשבי שמשימת הידידה קלה יותר, נהפוך הוא. אם כבת זוג התקרבת מהר מדי, מדוע את חושבת שתשלטי בפרפור הלולייני הזה של הידידה, על הגבול בין מידת הקרבה שיוצרת את החברות למידת הריחוק שמאפשרת לו להרגיש בטוח ולבד? תנועה מסובכת כל כך יכולה להיעשות רק בהיסח הדעת. אם עדיין אכפת לך ממנו יותר מדי, המשימה הפשוטה ביותר מכבידה, מעיקה ופוצעת.

אז מה נותר? כלום. לקבל את המציאות כפי שהיא. זה לא הכי כיף בעולם אבל זה מה שיש (או יותר נכון כבר אין) שם בזמן הווה. לדעת מתי להרפות, כמו שריר, למרות הכאב, למרות שהשכל נלחם ומדמיין ומושך לעבר, לנתיבים חלופיים דמיוניים. זה קלי קלות, את יודעת. כאב בא והולך ורק השכל עושה ממנו דראמות, מושך אותו להישאר ולהתערבל בכל מני סרטים. אם תסכימי להרגיש את הכאב בשקט הוא ייעלם לך לפני שתתרגלי אליו. המאמץ הוא להחזיק, ההרפיה היא קלי קלות. סביר להניח שבעוד שנתיים לא תזכרי אפילו מה מצאת בו. ככה זה, הרי כבר עברת את זה לא פעם. השינוי הוא הטבע. אל תילחמי בו.

יש תרבויות שבהן הדינמיקה של הזוגיות היא כמו ידידות טובה. כזו שמשאירה לך מרחב, שלא דורשת ממך לשנות את כל השגרה שלך מדייט שני, שאין ברקע שלה קולות תקתוק של זמן אוזל, שאין בה את מה ש"צריך" להיות בה לפי ההורים או הוליווד. במדינה הזו הזוגיות אינטנסיבית, כובשת וחונקת כמו כל דבר אחר. לפעמים נדמה שהדרך היחידה לחזור לנשום היא להודיע למיועד שהוא בעצם ידיד שלך עכשיו. לאפשר לו להוריד את המשקפיים הדמיוניות מתוצרת "האם היא ראויה להיות אישתי?" שתמיד פועלות כמראה מעוותת ולראות אותך סוף סוף. רק תזכיר לי לא לשכב איתך, מותק.

פרו ורבו

דיסקליימר: הפוסט כתוב בז'אנר ספרותי עבור ובהשראת חברה. זה מרגיש לי מטומטם להתחיל סיפור בדיסקליימר אבל התגובות הוכיחו שאתם זקוקים לזה. אה, יש גם טיעון הלכתי מקורי בסוף. אני אשמח להתייחסות אליו.

 

לעולם לא אהיה מוכנה. מאז ותמיד הייתי מוכנה. אין שום דרך להתכונן לזה. המחשבות והדמיונות, ההתלבטויות עם החברות, השיחות בפורומים עם בעלות הניסיון, הביקורים אצל הרופא, בדיקת האלטרנטיבות, קבלת ההחלטה… הכול התרחש בשכל, כמו פרויקט שקיבלתי בעבודה, לא באמת קשור אלי. טיפולי ההזרעה נכנסו לשגרה כמו ביקור תחזוקה אצל מדקר סיני. המשכתי ללכת כל ערב ישר מהמשרד למכון הכושר ואפילו יצאתי לשני בליינד דייטס. המושג "תהליך של שינוי" הוא שקר לבן אכזרי. ה"תהליך" הוא שרשרת פעילויות אוטומאטיות כמעט, שאין בהן ממד של הכנה. אין שום דרך להתכונן לזה. זה אפילו שגוי לומר ששינוי "התרחש" כי לא הייתי נוכחת בשבריר הרגע הזה שבו השינוי פשוט הופיע, נברא. ויהי אור. זבנג. 

קיבלתי מפץ מוחלש, מותאם למידותיי המוגבלות, כשההכרה התעוררה להכיר במצב שכבר שינה אותי ללא הכר; כשהמצב החדש הציף את תופעות הלוואי שלו אל פני השטח של הידיעה, כמו קצף של גלי ים. והגוף קוצף וגועש ורוצה להקיא את זה. המערכת הרגשית והשכלית שלי נאלצות לשתף פעולה על מנת להזכיר לגוף כמה חזק רצוננו ליצור חיים, לאהוב ולטפח אותם. להזכיר לו את תפקידו הביולוגי, החייתי, הטבעי, להמליט, לא להימלט. אני אנחנו עכשיו. אני והנוסע השמיני. הדבר הזה עוד לא בגודל של אצבע, עוד לא החליט מה מינו ואם הוא בכלל אנושי, אבל יש לו כבר חיות וכוח רצון שגורמים לשלי להחוויר ולהיחלש. הוא מצליף בי בדייקנות עם הטעם הזוועתי שלו באוכל וכופה עלי צו הרחקה מגבינת הקוטג' אהובתי. הוא מפחיד אותי. הדבר הזה ואני, כדור שלג שמתגלגל במדרון חלקלק, במורד מחילת הארנב. 

הבליינד דייט משלשום מתקשר לקבוע דייט שני. איך אסביר לו שהוא התקשר למישהי אחרת? הנערה שהמתינה בשקיקה יומיים לתוצאות האודישן לתפקיד "בת הזוג" נפטרה ממני, מתה בשנתי. והאישה שאיתו על הקו גדולה על התפקיד, גדולה ממני, גדולה מהחיים. מה אומרים במצב כזה: "בא לך להיות בקשר מהסוף להתחלה?" או אולי "אתה מוזמן לסקס ללא סיכון"..? אני מתנחמת במחשבה שגם לולא ההיריון רוב הסיכויים שזה לא היה שורד את הדייט השלישי. שמונה שנות בליינד דייטס אינטנסיביים הם סוג של הוכחה מדעית. יש איזו הקלה בטריקת הדלת הזו מאחורי. וחלונות חדשים נפתחים בפני, עם כרטיסי היכרויות שיש להם מספרים אחרי הפלוס, אלו שנהגתי למחוק מיד, אלו שתמיד היו בעיני מינוס.

כשקמתי הבוקר עוד האמנתי שאני רוצה גבר חזק לצידי שיכיל ויתמוך וכעת נדמה שברחם הזה יש מקום לכל הגברים. פתאום זה כל כך ברור לי שבוראת העולם המכונה "האל הרחמן" היא ישות נשית. רחם העולם. 

 

***

לא כל אחד יכול להיות שדכן. השדכן היהודי בעולם העתיק ניחן בראייה מיסטית, כשהוא היה מבקר משפחה הוא היה רואה אילו דפוסים זורמים בגנטיקה של המשפחה הזו וידע להתאים בני זוג מבחינה רוחנית, על מנת שיאזנו זה את זו ועל מנת שהמשימות איתן תתמודד נשמת הצאצא יעלו מדרגה בהתפתחות של שתי השושלות; הצאצא מגשים את הזיווג הרוחני באישיותו, זוהי תכלית התהליך כולו. לצופה מהצד היה נדמה לעיתים שהוא משדך משפחות לפי מעמד אך המעמד הדומה היה רק תוצר לוואי של סוג השיעורים הרוחניים שאותה משפחת נשמות עוברת בחיים האלו. מה שנותר לנו מזה היום, זו השאלה האינטואיטיבית הזו שקשה להתאפק עימה, "מה עושים ההורים?". משהו בתוכנו יודע שלמשפחת המועמד/ת יש מידע חשוב לספק לנו אבל כבר אין לנו את הכלים לכרות אותו. סמלי המעמד הם כעת ניסיון תת מודע נואש לצמצם את הסיכון שבהימור.

נהוג לדמיין נישואי שידוך כשלילה של חופש הבחירה, אך מנהג השידוך היהודי מחייב מפגשים מקדימים וזיהוי של משיכה בין בני הזוג. לא ישיאו בני זוג שאינם נמשכים זה לזו שכן זיק המשיכה הוא אות לכך שברמת הנשמה הם זיהו זה את זו והם מוכנים לעבודה הרוחנית, לכברת הדרך הזו יחד, גם אם ברמת הגוף זה לא תמיד יהיה קל ופשוט. כיום קלקלנו גם את החוש הבסיסי הזה, גדשנו ובלבלנו אותו עם פרומונים, סוכר, קקאו, קפאין, אלכוהול, ניקוטין, קוקאין… השכל מתווך לנו דימויים תקשורתיים פטישיסטיים ואנו צורכים איברים של בני אדם, הזיון נגמר לפני שהספקנו להציץ בהם כמכלול. 

מרוב שפע איבדנו את הוראות השימוש בזכות הבחירה, אנחנו נתקעים עם מי שכבר מיצינו ומתייאשים מהר מדי ממי שעוד לא גילינו באמת. נהוג לטפול את אחוזי הרווקות והגירושין הגבוהים על האינדיבידואליות והאפשרויות של חברת השפע, אך האמת היא שרובנו מגששים באפלה. והרצון לטעום מכל דבר שזז מונע מפחד וחוסר אונים, מפאניקה של אובדן הידע של השיפוט הפנימי; פחדים המכוסים היטב, גם מפנינו, תחת מעטה משכנע של חופש והנאה. אתרי ההיכרויות הממוחשבים ומשרדי השידוכים למיניהם הם געגוע לרוח הגורל שפעם ידעה להפגיש בינינו.

הדת מתנגדת לתרומות זרע אנונימיות בעיקר מפחד לגילוי עריות בדורות הבאים ומפני שהמעמד הרוחני של ההזרעה הוא זיווג לכל דבר. אני נוטה להסכים עם העמדה הרוחנית הזו, אך ייתכן שלבורא/ת עולם דרכים נסתרות ומדליקות לעבוד איתנו גם בתנאי החיים האובדניים שיצרנו לעצמנו. הייתי רוצה לחשוב שיש סדר קוסמי נסתר בכאוס לכאורה, שבת הקול המכריזה "בת פלוני לפלוני" מסדרת את הדברים כך שהנשמות המתאימות עדיין נפגשות גם אם הן לא מודעות לכך. בגמרא (מסכת סוטה ב', א') מוגדר בפירוש מצב שבו בת פלוני נולדת זמן רב לפני פלוני ועשויה להיות מבוגרת ממנו, כך שבהחלט ייתכן שפלוני, הצעיר מבת פלוני בחמש עשרה שנה, ייגש לבנק הזרע כדי לממן את הטיול אחרי הצבא, וכך למרות ששניהם ינהלו חיים נפרדים של עליות ומורדות, ריגושים ואכזבות, הם לא יהיו מודעים לכך שהמפגש שלהם בעצם התרחש, והשושלת הרוחנית ממשיכה. 

אמרת לי שאת מאמינה שתינוק בוחר את ההורים שלו ואת נסיבות הגעתו לעולם הזה ואני איתך לגמרי בעניין הזה. מרגש לראות אותך, הקונטרול פריק הפולנייה, קופצת ראש ומרפה לתוך אי הידיעה העמוקה ביותר שאפשר לדמיין. לפעמים נראה לי שאנשים כמונו סומכים על תושייתו הכול יכולה של האל הרבה יותר מאשר הרבנים המגבילים את פועלו לגבולות הלוגיקה האנושית.

מזל טוב, א' היקרה, וסליחה שהטלתי ספק בראשית.

להיות בסדר

לבני אדם יש דחף לסדר ורוב האמונות שקיימות בעולם נובעות מהצורך שלנו לסדר לעצמנו את הדברים. וודאות מבוססת על סדר. (גם מה שאמרתי כרגע על הסדר הוא בעצם אמונה שיש לי ש"מסדרת" לי דברים בראש, מן הסתם :-). הדחף להיות בסדר, תרתי משמע, הוא בעיני כפתור הפעלה בסיסי במערכת האדם: האם תוכלו לזהות את הדחף הזה בבסיס כל הפעולות שלכם? בעבודה? בכל מקום שאתם לוקחים בו אחריות? בכל דבר שאתם מנסים לעזור או לתקן? האם תוכלו לראות כיצד כל תוצאה שהגדרתם לעצמכם אי פעם חותרת לסוג של סדר? סדר נתפס כאיזון ואנחנו, כיצורים אורגאניים, חותרים להומיאוסטאזיס.

כשמסורות רוחניות אומרות שהמציאות היא אשליה, לדעתי הן מתכוונות לכך שהמציאות היא פשוט חתיכת כאוס, אי סדר וחוסר וודאות ואנחנו מלבישים עליה דפוסי סדר אשלייתיים שמרגיעים אותנו ומאפשרים לנו לתפקד. זה כמובן מאד חשוב, אחרת לא היינו מצליחים לנצל בכלל את מגרש המשחקים הזה להתפתחות שלנו. אבל הנה לכם התנסות מעניינת: נסו פעם לא לפעול כשאתם חווים את הרגעים הלימינאליים הללו של אי הוודאות, משהו יוצא מן השורה, רגע של בלבול ופריעה… ובמקום מיד לרוץ להשיב את הסדר על כנו, זהו את הדחף הזה ורק תתבוננו בברדק. רק להתבונן. זו חוויה מדהימה להיות במסדרון וגם לקלוט שהמסדרון הוא בעצם החיים. 

עכשיו יש לנו "ליל סדר", אבל מה שקדם לכך היה ציווי לבוא אל פרעה. לראות את המציאות כפי שהיא. מופרעת לגמרי. ואני אומרת שצריך לחגוג לפחות פעם בשנה ליל אי סדר. אולי רק רגע אחד של אי סדר. לאשר אותו, כסוג של סדר. להצליח בנוכחות בתוכו, רגע פרדוכסאלי של יציבות, של זקיפות בתוך הפריעה. 

כבר שנה מאז שעברתי דירה יש לי עוד 3 ארגזים קטנים שלא פירקתי. פ'ר, גם ארון הבגדים שלי מה זה מבולגן. איך שהוא אני אף פעם לא מגיעה לזה. והשבוע קלטתי בדיוק מדוע. בלגן זה לא ההפך מסדר, זה פשוט סוג, גוון של סדר. יש אנשים שרק בבלגן יודעים בדיוק איפה כל דבר נמצא. הכול מאד מוכל בתוך קרטון, מאחורי וילון, בפינה משלו… מה הפלא שאין לי דחף להפר את הסדר הזה? פתאום עלה בדעתי שהדרך היחידה לשנות את הסדר הזה לסדר רצוי יותר שאני מפנטזת עליו, הוא ליצור אי סדר, פריעה. בהתקף של רגע לזרוק את כל הבגדים שלי על המיטה או להפוך את הקרטונים על פיהם ולתת לכל החפצים להתפזר על הרצפה. זה לוקח רגע וזה אפילו כיף.

אחר כך אין ברירה. הדחף הטבעי להיות בסדר, תרתי משמע, כבר יסחוף אותי להשלים את המשימה. לא אוכל לעשות דבר אחר עד שלא אסדר, הרי. אי הסדר, המציאות, הפריעה, הוא החלל הקצרצר והבלתי נסבל שבין סדר אחד למשנהו, הלבן שבין האותיות, החומר השחור של היקום. איזה מגניב.

עבד של הזמן

"אין זמן" זה אחד השקרים הגדולים ביותר שאנחנו מזוהים איתו. הוא מקביל בהשלכותיו ההרסניות לאמונה שיש מחסור במשאבים בעולם ואנחנו צריכים להתחרות עליהם. לפני שנה וקצת סבר פלוצקר פרסם סקירה מרתקת על כך שיש שפע אדיר בעולם, יותר ממה שהיה בעבר וזה רק הולך ומתרבה, אבל יש גורמים במוקדי הכוח בעולם שמרוויחים מהאמונות שלנו לגבי מחסור. במסורות רוחניות רבות יש טכניקות של משיכת שפע ואמונה שהיקום הוא שפע ויש שפע לכולם. אבל גם הרוחניים שעובדים בהצלחה על עניין השפע לא תמיד קולטים שזה עובד אותו הדבר עם זמן. הרי אפילו הפיזיקאים יודעים שזמן זה לא משתנה ממשי או קבוע, מדובר בממד של הבנייה. התחושה הפשוטה שאנו מכנים "זמן פסיכולוגי" מאפשרת לנו להבחין ברמה הבסיסית ביותר כמה השפעה יש לנו על הזמן בחיים שלנו. אנחנו יכולים לקחת את זה עוד צעד קדימה ולקחת אחריות על הזמן שלנו וממש לנהל אותו, לעבוד איתו אחרת וליצור מרחבי זמן נוספים. מי ביקש שיהיו 25 שעות ביממה ולא קיבל?

להיות עבד של הזמן פירושו לחוש כקורבן של הזמן: לקטר שאני בלחץ ואין לי זמן, לחוש תסכול כשהיום או השבוע הסתיימו לפני שבכלל הרגשנו אותם, לסבול כשהשעון המעורר מצלצל ולהרגיש שכל snooze מרמה אותנו, שעברה בעצם רק דקה מאז שלחצנו, איך זה ייתכן שעברו 10??? וכיו"ב. נסו את הדבר הבא: כשהשעון מצלצל בבוקר, לחצו על ה-snooze מתוך החלטה אקטיבית להעניק לעצמכם עוד 10 דקות של נמנום במתנה. 10 דקות שבין שינה לעירות. מתנה שבין העולמות, מעצמכם לעצמכם. השוני הקטנטן הזה בכיוונון הפנימי הוא עצום. בכל פעם שעשיתי זאת, הנמנום הזה היה יותר איכותי ומספר פעמים קרה לי שחשתי שעבר המון זמן וחששתי שהצלצול התקלקל אבל כשקמתי לראות הופתעתי שעברו רק 7 דקות, למשל. 

זוהי רק אחת הדוגמאות שבהן הבחנתי שהגישה שלי לגבי מסגרת הזמן משנה לחלוטין את קצב החוויה שלה ובסופו של יום חוסכת לי זמן. כשאני קורבן של השעון המעורר אני מסוגלת להיות שעה על סנוזים ולקום רצוצה ללא קשר לכמה זמן ישנתי. כשאני מתרוממת לבדוק שלא עברו יותר מעשר דקות ובפועל עברו פחות, אני כבר ערה לגמרי אחרי הסנוז השני, רעננה ובמצב רוח טוב. יש סיפור חסידי על משפחה שחיה בצפיפות והתלוננה על כך בפני הרבי אז הוא הכניס להם עז הבייתה ואחרי שבוע הוציא אותה והם היו מרוצים. כמו שזה עובד על מרחב זה עובד גם על זמן, כי הממדים הללו קשורים.

עסוקים? לא מספיקים כלום? פנו חצי יום באמצע הלחץ למשהו אחר. צאו לצהרים עם מישהו. תחליטו שאתם מתחילים לעבוד רק ב-11 ועד אז עושים כביסות ובוהים בטלוויזיה. מבטיחה לכם שבשעות העבודה תספיקו יותר וגם תעשו את זה בכיף כשהמוח טרי. ייתכן שכבר בעשר תרצו להתחיל לעבוד ותעשו את זה בצורה יותר יעילה ומהנה בניגוד למיאוס-מראש שאתם חשים עוד לפני שהגעתם לעבודה. התנהגות של "יש זמן" יוצרת זמן ויוצרת מרחב פנימי, ממש כמו התנהגות של שפע מביאה כסף (אומרים שדווקא כשאין כסף צריך לחלק שקל פה ושם להומלסים ולתת טיפים נדיבים, זה חוזר אלינו ממקומות אחרים).

 אם תתבוננו לאחור בחייכם תראו שתחושת האין או יש זמן הייתה סובייקטיבית ויחסית לחלוטין. שהייתם לחוצים מאד לגבי תקופות שבהם הייתם מאד פנויים יחסית להיום. שחשבתם שבחיים לא יהיה לכם זמן לשום דבר נוסף וברגע שהולדתם ילדים גיליתם שזמן נוצר לו, ממש כמו מרחב. איך זה שאתם לא מספיקים כלום והשכן הוא גם מנכ"ל סטארט אפ, גם אבא משקיען וגם קראטיסט חגורה שחורה? זה רק עניין של גישה. מי שמאמין שאין לו זמן כבר קם עייף ובלי חשק, הוא מאמין שהוא יהיה עייף לפני שיש לו ממה להתעייף בכלל ואחר כך קורא לזה "עייפות מצטברת". במוח שלו היא מצטברת. הוא לא מוסיף דברים לחייו והוא משלים עם האובדן של הדברים הקודמים שהוא החליט לגביהם שלא יהיה לו זמן, מבלי לבדוק; לפעמים זה בא מתוך פרפקציוניזם של "או קרטה 4 פעמים בשבוע או כלום".  

אל תסתכלו בכלל על זמן כ"מבוזבז", תנו לכם אותו במתנה באופן אקטיבי לצרכי בהייה או התמרחות עצמית חשובה. בחרו איך לחוות את הזמן גם אם נדמה לכם שפרק זמן נכפה עליכם (נניח בפקק או בעבודה שאתם שונאים), עדיין תבחרו בו ותנו אותו לעצמכם לצרכי משהו. זכרו שהסבל הוא בחירה, הוא אופציה, הוא לא נתון אובייקטיבי שנכפה עליכם. הוא מרגיש ככזה רק כשאתם על תקן הקורבן.  יש לנו הרבה יותר שליטה על המשתנים הללו והיחסים ביניהם מאשר נדמה לנו, אז שחקו עם זה במוח.

הורסט"ן

לכבוד ראשית השנה האזרחית פצחתי בשגרה חדשה, שעל מנת לעמוד בה אני משתמשת בכמה שיטות משעשעות של ניהול זמן. אני לא מאד חזקה במשמעת עצמית ובכל פעם שהכנסתי את עצמי למשטר רודני לא יצא מזה כלום, אבל נראה שהשיטות המשעשעות יותר עובדות כי זה פשוט כיף לתכנן ולבצע אותן והן עובדות אפילו כשאנחנו יודעים שאנחנו עובדים על עצמנו. מכיוון שאני פרפקציוניסטית, חלק גדול מכל מה שאני לא עושה זה בגלל שאני מחכה לזמן יותר מתאים שאוכל לעשות את זה באופן יסודי מושלם ומרוכז, מה שאף פעם לא קורה, כמובן. 

למי שסובל מבעיה דומה אני תורמת בשמחה טכניקה מלימודי הקונגפו שנקראית הורסט"ן – הורדת סטנדרטים. אפשר ליישם אותה במגוון צורות כמו: להחליט לעשות משהו חפיף לגמרי, להחליט לשטוף רק כוס אחת בכיור ואז להניח וללכת, אני אעשה מדיטציה רק חמש דקות ועוד. לרוב זו טכניקה די טובה להתחיל משהו ואז לראות שכשאנחנו כבר שם, בעצם התגברנו על הקושי המרכזי ואנחנו כבר שוטפים את כל הכלים. אבל אם לא בא לנו, חשוב באמת לעזוב אחרי כוס אחת כדי שנאמין לעצמנו בפעם הבאה. מה שחשוב כאן זה להתרגל לעשות, אפילו אם זה טיפה. כי כל דבר גדול מתחיל בצעד קטן ועוד אחד ועוד אחד. וזה פשוט שקר עצמי להאמין שברגע עתידי נכון יותר נוכל להציב שם בבת אחת יצירה מושלמת. צעד קטן בהווה הוא תמיד אמיתי ונכון יותר מפנטזיה של מושלמות עתידית.

יום הסידורים הדחויים

בשבוע הבא פיניתי לגמרי חצי יום, על מנת לעשות בו את כל הסידורים שאני כבר דוחה למעלה משנתיים: לעדכן את קורס הנהיגה המונעת שעשיתי לפני שנתיים במשרד הרישוי, לגשת לשגרירות רומניה לנסות להוציא דרכון, להחזיר את המכשיר לכביש שש ועוד כל מני דברים נעדרי דדליין שנדחים לדיראון עולם. רשימת הסידורים של אנשים עסוקים היא זנב ארוך וכבד מבחינה פסיכולוגית בעיקר בגלל אותם סידורים שלא עשית כבר שנתיים, שעוברים אתך קומפלט מרשימה לרשימה ומהווים תזכורת מייאשת לכך שלעולם לא יהיה לך מספיק זמן כדי להגיע אליהם. אבל כמו שאתם מפנים פתאום חצי יום בשביל כנס/טיסה/יומולדת, אפשר להכניס ללו"ז גם חצי יום שמוקדש לקיצוץ הזנב הזה. תחשבו כמה קלילה ואפשרית תראה רשימת הסידורים שלכם כשהיא תהיה עכשווית ודינאמית כי כל הגרורות הללו ייעלמו ממנה ביום אחד. אם מדובר בסידורים מעיקים אפשר לפנות אחר כך שעתיים לארוחה/מסז'/שופינג או כל דבר שנתפס בעיניכם כמפנק בתור תגמול. 

נספח: באג 2007

המסך שלי שבק חיים הבוקר ונאלצתי לרוץ לקנות חדש (אז כבר ניצלתי את ההזדמנות ואני מתבוננת בכם כרגע דרך מסך שטוח 19 אינץ'). בחנות נתקלתי בידיד טוב שהלך לו כל המחשב הבוקר והוא בא לקנות חדש קומפלט. חברה טובה אחרת שחזרה בלילה מניו יורק התקשרה לפני רגע וסיפרה לי שהבוקר המחשב לא עלה לה וגם אחרי התיקון עכשיו המקלדת והעכבר לא פועלים פתאום. היה איזה באג 2007 שפספסתי? מה שלום המחשבים שלכם, טפו, טפו, טפו? אולי גם הם מגיבים לזמן הפסיכולוגי.