ארכיון קטגוריה: מערכת ההפעלה האנושית

תשומת לב

השריר הנכסף

כמות המידע המעובדת בתוכי במשך חמש דקות של הליכה שקטה מ"גן הכלבים" לגג גן העיר יכולה לגרום לקריסת מערכות המחשבים של הצבא האמריקאי. "נסו להתרכז בנשימה, לשים לב מתי הריכוז אובד ולהחזירו בעדינות לנשימה, תוך כדי הליכה ושימת לב לסביבה" מנחה המורה לקונגפו. "תחשבי על הנשימה, תחושי אותה, תרפי את הגוף, תרגלי ראיה מרחבית תוך כדי ותנסי לא לדרוך על קקי" אני פורטת לעצמי הגדרה אופרטיבית של ההנחיה. תשומת הלב שלי מתרוצצת בין שברי המידע כאחוזת תזזית, תופסת מרובה לא תופסת. 

"תשומת לב, השריר הנכסף" מסתובב המורה לקונגפו לאחור ומחייך במסתוריות. אף פעם לא חשבתי על תשומת הלב כמו שריר. משהו שאפשר למתוח, להרחיב, לפתח ולהשתפר בו. משהו שיכול להיתפס ולהיתקע על דבר מסוים (קוראים לזה אובססיה, לא?). אני חושבת שאחת ההגדרות הפשוטות ביותר להארה היא מצב שבו תשומת הלב ממוקדת ב-/חשה ומכילה את כל מה שקורה בתוכי ומחוצה לי ברגע הווה אחד. הארה היא לא אופציה הערב, אני פשוט חוששת שהנורה שלי תישרף. 

תגידו כן כן 

24 אמני קונגפו בהתהוות ניצבים ברעד-קור מול הרוחות מהים. "העבירו את תשומת הלב שלכם לחלקים הפנימיים של גופכם, למנגנון הפנימי הזה של הגוף ששומר על חום קבוע. תחושו את החום שם. אל תתמקדו בשכבה החיצונית של העור ואל תזדהו איתה כרגע, פשוט תעבירו את תשומת הלב ממנה והלאה" אומר המורה. אני חולה, אני חלשה, אין לי כוח לכלום, אני מרגישה רע, רוצה אולי ללכת הביתה ולהתחפר בשמיכות. "תעבירי את תשומת הלב שלך לרגע לכל החלקים בך שבריאים ומתפקדים ומרגישים מצוין כרגע. רק לחלקים האלו, רק לרגע" אומר המורה.

what you see is what you get. המציאות שלי היא מה שאני ממוקדת בו. מיקוד תשומת הלב כמפזר חום, תשומת הלב כתרופה הכי יעילה בשוק. כשאני ממוקדת במה שחסר לי זה מאבד פרופורציה, הופך ממיעוט לרוב והופך אותי לקורבן. אפקט ספירלת השתיקה בגוף ראשון. לגרסא החביבה של זה קוראים בעברית "לקטר" והיהודים עשו מזה קריירה. אז מה כן? כן. אהה, כן. לאשר את מה שישנו, להגיד שלום לכל מה שכן. ההפך מ"לא" זה "אל". "הפכתם אותי ללא אל" מתלונן האל בפרשת "האזינו". וואלה. הסוד של רובד הסוד הקבלי הוא שהוא חבוי בפשט של הפשט. טווח האפשרויות האלוהי האינסופי פתוח בפנינו כשאנחנו הופכים את המיקוד מ-לא ל-כן. כשאנחנו ממוקדים במה שאנחנו לא, אנחנו לא בוחרים בחיים. ביטול עצמי הוא כפירה בניצוץ האלוהי הזה. אז כן, כן ועוד כן והפעם בכנות. בזמן שחשבתי שכחתי שקר לי. אני מרגישה טוב. 

שיחת נשים

"אף אחד לא רוצה אותי" קובעת ע' במרירות ופורסת את ההוכחות, גבר אחר גבר שמתעלמים ומתחמקים ממנה, אפילו מכוערים עושים זאת, היא מדגישה. משם היא ממשיכה למסקנות המתבקשות שעליה לרזות כך וכך קילו, לצבוע את השיער, להחליף את המלתחה, לחייך יותר… כי הסטטיסטיקה אומרת שמשהו בה לא בסדר. עם יוסי לוי הסליחה, אבל אחד הכשלים המרכזיים של מדע הסטטיסטיקה בעיני הוא היומרה המעוותת לקשר סיבתי, בעולם קוונטי-פרקטלי שגדול עליו בשבע מידות.  

"תאשרי אותי, תגידי לי שאני בסדר וכל הגברים דפוקים או משהו, תני לי הסבר הגיוני שאני לא פוגשת את האנשים הנכונים, תני לי משהו", היא אומרת לי "אני בכזה חוסר אונים, אי שקט בגוף, תחושה של אין מוצא"…
"שמת לב כמה תחושות בסיסיות שלך הגדרת כרגע על דרך השלילה?" אני שואלת לפתע והיא בוהה בי בתימהון. זו לא התשובה שהיא ציפתה לה.
"אם אין שקט ואין אונים ואין מוצא אז מה כן ישנו בחוויה שלך כרגע?" אני ממשיכה. "תקשיבי לי טוב: החוויה שלך היא מה שכן קורה לך, לא מה שלא קורה. את מבינה מה אני אומרת לך?" ע' ממשיכה לבהות בי. נדמה לי שהיא עוד מחכה למילות העידוד, שאקח את הכאב, שאמצא את התרופה. אני מדמיינת שאני תופסת את תשומת הלב שלה בביצים ומסובבת אותה כמו צלחת לוויין לערוץ אחר.

"כשאת חווה חוסר אונים, מה כן יש שם? כשזה אי שקט, מה זה כן? תני לזה שם, לעזאזל, תני לזה שם של משהו שקורה לך כרגע בגוף באמת, ממש עכשיו" הנשים מהשולחן הסמוך מסתובבות אלינו. אני חושבת שהרמתי את הקול יותר מדי. 
"חולשה, ערעור, ביטול עצמי" ע' פורצת בבכי מדהים, מרפא, אני רואה אותה פורחת, נפתחת, אמיתית, מתעוררת בבת אחת למציאות שלה.
"אלף בנים לא רצו אותך אבל החיים שלך הם עם האלף ואחד שכן. אין לי זמן ואין לי עניין להתעסק בכל מי שלא רוצה ולמה לא והאם זה אני או הוא, אצלי או אצלו. העבירי את מלוא תשומת הלב שלך למה שכן קורה".
"זו לא הדחקה?"
"את מוזמנת לטפל בכל מה שעולה אבל אל תרשי לתשומת הלב שלך להיתפס על זה. שרירים עובדים בזרימה של הרפיה וכיווץ. הם נתפסים כשנתקעים על הכיווץ ושוכחים להרפות מהאחיזה. אפשר להתמודד עם משהו מבלי להתלות בו ולהזדהות עימו עד שהוא משתלט לך על ההוויה. רק להזכר שאת אינך החוסרים שלך, את מה שכן ישנו שם". זכרון, ראיה, חישה, ריכוז, הכל גוונים של תשומת לב, אני קולטת.

"בעבודה שלי יש בחורה מכוערת, שמנה, וולגרית ואהבלה כזו, והיא מה זה בטוחה שהיא מלכת העולם וכולם רוצים אותה, ואת יודעת מה הקטע? תמיד יש לה מישהו. תמיד."
"כן. תמיד יש שם משהו. מישהו. אין וואקום בטבע, ריק ממשהו זה בהכרח מלא במשהו אחר. השאלה היחידה היא איפה תשומת הלב שלך" אני מצביעה על חצי המאג המלא בקפה.
"קלישאת חציה המלא של הכוס, זה כל הסיפור?"
"קלישאות הן הסודות הגדולים ביותר של החיים ששוכבים לך מזה דורות מתחת לאף כי אף אחד לא קורא אותם ברובד הסוד, שהוא הפשט של הפשט הפשוט ביותר".
"נדמה לי שהבחור מהשולחן השמאלי שם, אל תסתכלי, מסתכל עלי כבר כמה זמן"
"זה זמן מצוין להזמין חשבון. והקפה עליך, כי חסכתי לך עכשיו שנים של חיטוטים פסיכולוגיים ושפצורים קוסמטיים".

 

פוסט דומה/משלים בעבר: התנגדות

פוסטי הרחבה על הרציונאל הזה מכיוונים אחרים: סוד ההגשמה, 0/1

פייט קלאב

הסרט "מועדון קרב" הוא אחד הסרטים האהובים עלי אבל רק בחודשים האחרונים הבנתי את סוד קסמו האמיתי, זה מסוג הדברים שאי אפשר להבין עד שמתנסים בו. אנחנו מתחנכים על כך שמכה או חבטה באים בהקשר של אלימות וקורבנות, שכאב הוא דבר שצריך להמנע ממנו. אמנות לחימה מחנכת את הגוף בדרכים אחרות, בהקשרים אחרים. אחרי קצת יותר משנה בשיעורי קונגפו התחילו לעבוד איתי על עוצמה של חבטות ופתאום הכל השתנה, זה מדהים אילו עוצמות הגוף יכול לספוג, כמה מהר נעלם הכאב, נספג לתוכו ומעיר אותו, מנכיח אותי. מעולם לא הרגשתי כל כך טוב, כל כך בגוף, בבית. הכאב אף פעם לא כואב כמו הדרמה שאנחנו עושים סביבו. כשמפשיטים ממנו את הסיפור של הקורבן או הנפגע, כשלא מנסים לברוח ממנו, הכאב הוא דבר מדהים והדבר שהכי מחבר אותי לעצמי ולהווה, אני מרגישה את עצמי הכי בחיים אז. אני אוהבת שבועטים בי. אני אוהבת לבעוט. קרבות מעירים אותי, ולחזור הבייתה עם התחושה המלאה הזו בגוף, כאב של התעוררות ושמחה. מגלים את זה כשמוכנים לזה, כשהגוף מוכן להסתכל על זה אחרת. ואני מבינה את פייט קלאב אחרת לגמרי כרגע, את המקום שבו הקרבות מחברים אותנו לעוצמה ולאותנטיות שלנו. איזה כיף שיש לי פייט קלאב משלי.   

בליינד דייט

מרשל מקלוהן היה פרופסור לספרות אנגלית ששנא את מה שהספר המודפס עשה לנו. הוא טען שעידן הדפוס הפך אותנו לרציונאליים, אנליטיים ושהחוש המרכזי שלמדנו להתבסס עליו הוא הראיה, עד כדי ניוון של החושים האחרים. הוא התלהב מאד מהטלוויזיה והרדיו במחשבה שהם יחזירו לנו את האיזון המולטי-חושי שלנו. ממשיכיו מתלהבים מעידן המולטימדיה הממוחשבת מסיבות דומות. 

ועדיין, חוש הראיה שלנו, מסיבות אלו ואחרות, הוא החוש המרכזי שאנחנו נסמכים עליו. בתמהיל החושי שלנו הראייה מהווה 80% וכל שאר החושים מחלקים את 20 האחוזים הנותרים ביניהם. בשיעורי קונגפו אנחנו משחקים לפעמים את משחק הילדות "פרה עיוורת" ומבצעים תרגילים שונים בעיניים עצומות, בין השאר, כדי לחדד ולהפעיל חושים נוספים. אך מחוץ לשיעורי הקונגפו, שמתי לב שאנשים רבים ממש חוששים לעצום עיניים. חוששים לעצור רגע, חוששים מהפניית ההתבוננות פנימה, חוששים שהם חושפים את עצמם לסכנות לא נודעות כתוצאה מכך, חוששים מאיבוד שליטה ותחושת מרחב. 

לפני מספר שבועות ביקשתי לחגוג את יום ההולדת שלי בצורה מקורית ולארגן לחברי סיור בתערוכת "דיאלוג בחשיכה" שיסתיים בסעודה בחשיכה. לתומי חשבתי שזו תהיה חוויה ייחודית ומהנה ואכן עשרת האנשים שבקושי הצלחתי לגרד למשימה הזו נהנו בצורה יוצאת דופן, בילינו כ-3 שעות בעלטה, מובלים על ידי מדריכים ומלצרים עיוורים, אוכלים עם הידיים, שרים עם כל הלב ומנגנים בפסנתר, גיטרה ודרבוקה תוך כדי. אבל רבים מחברי הטובים ביותר מיאנו להצטרף אלינו, כשהסיבה העיקרית הייתה פחד מהחשיכה. משום מה הדבר נתפס אצל חלקם כחוויה קשה של חוסר אונים והם לא ראו בזה בילוי ראוי. מישהי אחרת חששה מהטרדה מינית בחסות החשיכה ומישהו נוסף הכריז שהוא לא מוכן להכניס לפה שום דבר שהוא לא רואה. מדהים כמה תחושת הביטחון שלנו, השליטה בחיינו והשיפוט שלנו, נסמכים על ראיה בלבד.  

קיבלנו מקלות של עיוורים, הסבירו לנו איך להשתמש בהם ובחשש קל צעדנו אל העלטה. בהתחלה חלק חשו פחד, סחרחורות, אבל זה עבר תוך מספר דקות והתחלף בתחושת הנאה ושחרור. אני מיהרתי לחקור את המרחב בעזרת חושים אחרים וראיתי שיש לי איזו תמונה מרחבית בראש ושאני מאד סומכת בעיקר על המישוש יותר מאשר על השמיעה. גיליתי שאני מזהה את החברים שלי באמצעות ריח גוף וכשהגענו לאוכל, גיליתי שכשאין לי מושג מה אני אוכלת ואני חופשיה מהסלידה האסתטית, הכל טעים לי. נגינה בחשיכה היא חוויה מרתקת. גם אם נדמה לכם שכשאתם מנגנים אתם לא מתבוננים בקלידים, מסתבר שצריך רגע של מבט בנקודות מסוימות על מנת למקם את המרחב, בדיוק כמו שלאוכל קשה להגיע מהצלחת לפה בעזרת מזלג ללא מבט חטוף בחצי העין. וכך כולם עברו לאכול בידיים וכל מי שניגן בפסנתר איבד מדי פעם את ה"דו". 

אך מה שהתחיל כחוויה קשה הסתיים כחוויה מדהימה ומשחררת. עצם זה שהשיפוט שלנו נסמך על ראייה משחרר אותנו מכל שיפוט כשאנחנו בעלטה. אפשר להרפות, להתרווח, להיות עצמנו. לרקוד מבלי להתבייש, לשיר מכל הלב, לדעת שאינך רואה אף אחד ואף אחד לא רואה אותך והכול אפשרי והכול פתאום נעים וכולם יפים ומדהימים. אחת החברות שלי ממש התאהבה במלצר העיוור שלנו, לפי הקול, הנגינה והמגע שלו, אך לאחר אותן שעות כאשר יצאנו שוב בהדרגה ובחוסר רצון אל האור, המראה שלו הימם אותה. כמה קשה להוסיף את הראיה לתמהיל אחר כך ולראות כמה היא לא תמיד מסכימה עם החושים האחרים על המסקנה הסופית. ולמה לעזאזל שהיא תהיה זו עם המילה האחרונה, למה מה שמרגיש נעים לעור ולאוזן ונכנס אל הלב, יגורש בגלל גלגל העין, שנותן פסק דין מרושע לאחורי המוח וסותם את הגולל על הדמיון. צדק מרשל מקלוהן, כמה אכזרי חוסר האיזון של הראייה הזו. 

אשר יגורתי בא לי

ואולי, עמוק בתוך כל יהודי יש תמונת-מקור גנטית של דרמה והיסטריה שצפה על פני השטח במצבי חירום. יש בה תכנותים של "אמרתי לך" ו"הקם להורגך השכם להורגו" ויש בה את הקורבנות הזו של היהודי שתמיד יהיה נרדף והוא כבר מיואש ולא מאמין שאי פעם יהיה לו שלום ושקט נפשי. וזה מושך אש. על אילו דברים כבר ויתרתי לגמרי בחיים האלה ואני מזמינה הרס מתמיד שלהם בכל פעם שהם מנסים להיווצר? הצד השני של המטבע הזו הוא, שכאשר יש כמה רגעים של שקט אנחנו נכנסים לשאננות ורוצים מאד להאמין לכל חזון, מעדיפים לא להסתכל בכלל על הרע האפשרי, לא לראות את הנולד, כי כמה אפשר. ונראה, שאפילו המודיעין, העין השלישית של המדינה הזו, לא באמת מסתכל למציאות בעיניים. 

ואז המציאות מכריחה אותנו להסתכל. אבל גם אז לא נסתכל לאיפה שראוי להסתכל, פנימה, אלא נחפש את האשמים בחוץ ונצפה על כל זה בטלוויזיה. האם אני היחידה במדינה שלא פתחתי אותה מאז שהכול התחיל? מספרים לי שנסראללה מהפנט את הצופים כמו חלילן את נחשיו, והפיצוצים בשני הצדדים כל כך אסתטיים. אילו אנרגיות ביקום ניזונות מאתנו עכשיו? גורמות לאדרנלין הזה של מ-ל-ח-מ-ה, מדביקות למקלט (מעניין שהמילה מקלט-TV receiver ומקלט-shelter, זהה בעברית) ולכל פיסת מידע, שמזינה איזה צורך מוזר בדראמה פנימית, מנערת את השגרה מתרדמתה באופן שנדמה כי ייחלנו לו בסתר ליבנו.

אני חשה אשמה קלה על הריגוש המעורר והמנכיח הזה. זה באמת שלי, זה? אני לא בהסכם עם זה. אבל אני אמשיך להסתכל על איפה זה בתוכי ומה זה עושה לי שם, כי זו המלחמה היחידה שיש לי באמת.

התנגדות

נושפת החוצה

"יואו, איזה אידיוט, מי נתן לך רישיון???? מפגר!!!" א' מסתערת על הצפצפה. היא עוברת למסלול הימני ונעמדת במקביל לנהג שהשתחל לפניה, ממשיכה לצפצף ולסמן לו שיזוז קצת קדימה. הוא מתבונן קדימה ולא מבין. היא הרי יכולה להמשיך ישר במסלול הימני ללא קשר אליו.
"איזה מפגר, הוא פשוט לא יודע לנהוג!!! זוז קצת קדימה יא חתיכת חלאה!!!!"
הנהג בוהה בנו בתדהמה.
"מה את נטפלת אליו? כולה התגנב לפניך, אנשים עושים את זה כל יום, גם את לפעמים".
"הוא לא יודע לנהוג, תראי איזה רווח הוא שומר מהמכונית שלפניו, איך הוא תקוע לי פה!"
"תקוע לך? אני לא מבינה מה אכפת לך, יש לך מסלול ריק לפניך, הוא לא חוסם אותך, מה את מנהלת אותו? תני גז".
"הוא מסוכן, את לא רואה איך הוא מתנודד בקטנה כזה? אני מפחדת לעבור לידו, עוד שנייה נפלט לו ההגה והוא סוטה למסלול הזה! את לא רואה איך הוא נוהג??"
"לא, אין לי מושג על מה את מדברת ונראה שגם לו אין מושג מה את רוצה שהוא ייעשה. בכל פעם שאני אתך בטלפון את צועקת על מישהו אחר בכביש, נטפלת אליו ומנסה לנהל אותו, לא חבל על העצבים שלך? אין לך מספיק על הראש גם ככה?"
א' עוצרת את המכונית בצד ופורצת בבכי. "אני לא מוכנה. אני לא מוכנה לשיפוטיות הזו ממך. החיים שלך כל כך קלים…."
"רק רגע, אני לא מוכנה שתסובבי את זה עלי. לא על הנהג הזה ולא עלי. זה בסדר גמור שתשפכי את הכעס וההתנגדות לכל מה שעובר עליך בתקופה הזו, אבל לא על מישהו אחר. לזרוק על מישהו אנרגיה זה כמו לחרבן לו על המיטה. זה שלא רואים את זה, זה לא אומר שאין לזה השלכות".
א' משחררת את הבכי ואני מניחה יד על כתפה וממתינה בשתיקה, משננת את כל מה שלמדתי. לא לעודד ולא לדכא את זה, לא להציל ולא לספוג, רק להתבונן בזה באומץ, להיות שם ממש עבורה מבלי להתנגד למה שקורה. לא לנסות לקחת לה את הכאב, לא להתפתות לרגשי אשמה ואחריות, לא להנדס לה פתרונות כדי להסיח את הדעת. ניטראליות היא החמלה הגדולה ביותר. רק שהיא לא תפרש את זה כאכזריות.

שואפת פנימה

"ועכשיו בואו נדמיין כדור אור צבעוני נכנס לגוף שלנו ואנו הולכים לאדם אחר וטוענים אותו באור הזה"…. שניות ארוכות חולפות לפני שמישהו נע. האוויר מעקצץ מחוסר סבלנות, התנגדות סטטית. לא בשביל זה באנו היום, איך הפעילות הזו הפכה בעשר הדקות האחרונות לפסטיבל שנטיפי?
"יאללה, תקנחו, יש לנו עוד כמה דברים להספיק היום, נכון י'?" אני לוחשת, ספק בצחוק, וי' כמעט נחנקת ממבוכה. היא תמיד דואגת להרמוניה, עושה הכול שייצא בסדר, כי לא נעים, גם בעבורי לא נעים לה עכשיו. התרגיל ממשיך ואני הולכת להביא מיץ מנגו מהמטבח. יכולתי להרגיש את האנרגיה של י' מלווה אותי למטבח, מתה להצטרף אלי בגופה ולא מעזה לבטא את ההתנגדות שלה במעשה.

המשתתפים מתפזרים בעייפות וי' הולכת להביא גם לעצמה מיץ מנגו, לדלל את ההתנגדות במערכת העיכול.  צפיתי בה מרחוק חוזרת לחדר, כשלפתע היא מעדה והתרסקה על רצפת הבטון הקשה. היא ניסתה להיאחז במשהו אבל לא היה במה, אז בדרך למטה הראש שלה נחבט בדלת העץ, והיא נחתה על הגב כשמיץ המנגו נוזל כמו דם ממראשותיה. כשאני מגיעה אליה, מצחה ושפתיה מתקמטים בהתנגדות ואפשר כמעט לראות את כל היום שלה חולף לנגד עיניה, לקרוא את המחשבות: "לא מתאים לי אמבולנס עכשיו, לא מתאים לי שיתקשרו למשפחה ויבהילו אותם, לא מתאים לי שיהיה סביבי בלגן, לא מתאים לי שיידפק לי המשך היום ואצטרך לבטל דברים, איך לא נעים לי שכולם כאן מתעכבים בגללי, הם כבר כל כך חיכו ללכת"….

"עכשיו אני עושה מה שאני צריך. הרצונות שלי במרכז. עכשיו יטפלו בי. גם לי מותר לקחת מקום" תובע הגוף שלה ומתחיל לרעוד.
"לא, כרמל, אל תעלי לאמבולנס, את תאחרי לשיעור קונג-פו" היא ממלמלת בעיניים עצומות מכאב.
"יא מפגרת, את לא תפסיקי עם זה עד שלא תאבדי את ההכרה, מה?"

הזזות

המורה אומר להתחלק לזוגות ואני מוצאת את עצמי ליד בחור חזק וגבוה מדי בשביל השבוע הראשון שלי. החוקים: רגליים נטועות באדמה ומה שלא יהיה, לא זזים. אפשר להתחמק עם שאר הגוף אבל ברגע שכף הרגל זזה קצת, נפסלים. בפעמים הראשונות הוא מכניע אותי תוך שניות. אני מנסה לאגור את כל ההתנגדות לדחיפה שלו, לעמוד בעוצמה וזקיפות של עץ נטוע על פלגי מים, אבל אני נשברת בקלות של מקל קינמון, בכל פעם, והוא בקושי מפעיל כוח.  

אני מחליטה ללמוד מהאופן בו הוא מגיב, גמיש כקנה סוף, תמיד בתנועה. אני פועלת בניגוד לאינסטינקטים שלי כשהוא תוקף, מרפה, נמרחת עליו, רוקדת איתו כמעט, הוא כמעט ולא מפעיל כוח כי אין לו כנגד מה, ואז אני מושכת אותו כלפי מטה ומכניעה אותו בקלות. אני חושבת שזה היה אורסון וולס שאמר "תאהב את האויב שלך. זה יוציא אותו מדעתו". 

הכובשת את יצרה

המפגש הראשון נערך בקונדיטוריה מעולה ואני מזמינה לכל משתתפת פרוסה נדיבה מעוגת הפנטזיה שלה, שהיא לא הרשתה לעצמה לאכול מזה שנים.

"בשבוע הראשון של הדיאטה אסור לשים לב למה שאתן אוכלות, צריך להרפות מהדיאטה ולשכוח ממנה. אתן חייבות לאכול את כל מה שאתן חושקות בו במידה שאתן חושקות בה. אם בא לך לחסל חבילת שוקולד אל תסתפקי בשתי קוביות. מי שתגביל את עצמה לא תצליח לרדת אחר כך" אני מזהירה. 

במפגש השני באותו המקום, אני מגלה שחלק מהבנות שמרו על משקלן ואחדות אף ירדו קצת. אני מבקשת שיזמינו מה שבא להן ומבחינה ששתיים מהן מחליטות לחלוק עוגה ואחת מזמינה רק קפה. רק שתיים הזמינו שוב את עוגת הפנטזיה שלהן מהשבוע שעבר.
"כשצוויתי לאכול כל מה שאני באמת חושקת בו גיליתי שאני לא באמת רוצה הרבה דברים, אני רוצה כי אסור, כשהיה מותר זה כבר לא היה מעניין".
"אני כל כך אוהבת במבה וכל כך הרבה שנים לא הרשיתי לעצמי. כל יום אכלתי חבילת במבה של שמונים גרם לבדי. ביום הרביעי לקחתי מבלי משים חבילה קטנה, של 20 גרם. זה כבר לא היה מים גנובים, זה תמיד שם וזה אפשרי, אז לא חייבים לאכול הכול. אתמול שכחתי בכלל לקנות במבה".
"אני דווקא השמנתי שני קילו השבוע. היו כל כך הרבה דברים שרציתי לאכול. אבל יכולתי לאכול אותם. ואכלתי אותם. זה השבוע הראשון בחיי שלא היתה לי אף התפרצות שגורמת לי להוריד את כל המקרר לתוך הגרון". 

"בשבוע השני אני רוצה שתמשיכו עם זה, בדיוק לפי אותה חוקיות" האישונים שלהן מצטמצמים בגוון של בהלה, כאילו ביקשתי מהן לחיות מעתה רק על נבטים. " תוסיפו רק אלמנט של הקשבה לעצמכן, שימת לב למה אתן באמת רוצות, באיזו כמות ומתי. אל תהססו לחסל הכל אך גם אל תהססו לנטוש שני ביסים על הצלחת. תקשיבו לגוף ורק לגוף, בדיוק המרבי".

את המפגש השלישי הן מבקשות לערוך בבית של מישהי. אני מבחינה שצלחות הבייגלה והעוגיות נותרות עמוסות למדי וכולן מחמיאות למארחת על הרוטב המעולה שבו אנו טובלות את מקלות הגזר.
"כשאני מכינה לבן שלי פרוסה עם נוטלה לארוחת עשר גם אני אוכלת אחת, כל בוקר. אתמול הצלחתי לאכול רק חצי מהפרוסה ופתאום כל כך התחשק לי עגבניות שרי. אף פעם לא רציתי כל כך עגבניות שרי".
"ירדתי שני קילו. ישבתי השבוע פעמיים בבתי קפה ולא הצלחתי להזמין קינוח, כי הקינוחים היו סתמיים, זה לא שווה את זה, עדיף ללכת לקנות חבילת שוקולד איכותית. פעם כשהייתי מוכרחה מתוק, הייתי מחסלת אפילו את הצ'מקאו לאפייה. היום אני אוכלת רק מה שאני ממש רוצה. לא יכולה לגעת בג'אנק כשאני יכולה לקחת משהו איכותי במקום".

"מי מתנדבת לארח את המפגש הבא?"
"האמת היא שזה היה המפגש האחרון"
"מה?"
"אז מה עכשיו?"
"אני לא יודעת. מהרגע שאתן כבר לא מתנגדות להשמנה אתן כבר לא שמנות, כל אחת בדרכה. עכשיו יש לכל אחת את המרחב והכוח ליצור ולשנות את מי שהיא רוצה להיות".
"אבל אנחנו צריכות מפגשי תמיכה לפחות"
"אני לא יודעת מה לעשות עם זה, מה אם יהיו לנו שאלות?"     
"את צריכה ללוות את זה, זה לעשות חצי עבודה, זה לא בסדר"

"בנות…. Resistance is futile"