אבסולוט כרמלכשהם קיטרו על המצב בבלוגים שלהם ועשו לייק לדפים בפייסבוק, האשימו אותם ב"אקטיביזם כורסא". אז הם יצאו לרחובות, אבל במקום שלטים וצעקות הם שרו, רקדו, והעלו את התוצאה ליוטיוב. קוראים לזה פלאשמוב וככה עושים מחאה היום. להמשך הכתבה שלי באתר "בית אבי חי"
נדמה לי שלא פרסמתי את זה כאן בעבר אבל בשנה שעברה בפסטיבל "פרינט סקרין" נתתי מצגת וידיאו עם רעיונות ראשוניים וקצת אחרים בנושא תוך התייחסות גם לליפדאבים וליפדאב בהשתתפותי:
ב-1997, זמן קצר לאחר ששרי טרקל כתבה את ספרה הקאנוני "חיים על המסך: זהות בעידן האינטרנט" וההיקסמות מטכנולוגיות מידע פרצה למיינסטרים, פירסם ג'ורג' מאירסון ספרון בשם "היידיגר, הברמס והטלפון הנייד". מלבד היכרות בזק עם ההוגים הנ"ל בפרשנות טכנולוגית עדכנית, הספרון הכיל ניתוח מרתק של פרסומות לטלפונים סלולריים מאותה תקופה פרה היסטורית, לפני שהטלפונים ידעו לגלוש ברשת ולקוחות פלאפון ידעו לסמס. הניתוח שלו הדגים כיצד המסר של אותן פרסומות אינו ממוקד בקשר בין אנשים באמצעות הטכנולוגיה אלא בחיבור של האדם לטכנולוגיה עצמה ותקשורת עימה.
והנה אנחנו, 15 שנה לאחר מכך, בלתי נפרדים מ- ומשוקעים בטלפונים החכמולוגים שלנו בנוכחות חברים וזרים, ומשקיעים במערכת יחסים אינטימית יותר עם סירי מאשר איתם. רק 15 שנה חלפו, ואפילו שרי טרקל מפרסמת ספר אחר לגמרי, המבוסס על ראיונות עם אלפי אנשים, ומזהירה אותנו מפני שחיקה ותת התפתחות של הזהות והתקשורת הבינאישית, ומאובדן עניין באיכויות אנושיות בסיסיות בתהליך ההתאהבות שלנו במדיה החברתית והרובוטיקה. אני לא מתכוונת לנחש מה השתבש, טרקל עושה זאת בעצמה באופן מעורר התפעלות. אך מכיוון שאני מבלה את השנה הזו בארה"ב וחשופה באופן יומיומי לפרסומות סמארטפונים עדכניות, תהיתי מה הן אומרות לנו כיום על המקום בו נהיה בעוד 15 שנה ועד כמה אנחנו באמת רוצים להגיע לשם. (שלא תבינו לא נכון, אני מאד מאד אוהבת טכנולוגיה, אבל כנראה לא בדיוק באופן הזה…)
רק השטחי שורד
מכיוון שזה בלוג ולא מאמר אקדמי, אסתפק בשתי דוגמאות עדכניות בלבד לטלפוני 4G-LTE הרצות כרגע בטלויזיה האמריקאית.
הפרסומת הנ"ל של AT&T היא חלק מסדרה המציגה זוג גברים/נשים משוקעים במכשיריהם בהקשרים שונים (עבודה, פנאי וכו') ובאופן עקבי מקדימים את כולם בכל. תשומת הלב של הצופה מוסטת אל תכונת המהירות של המכשירים כסיבה לקדמה (והפופולריות) של משתמשיהם, מפני שהמתרחש "זה כל כך לפני 12 שניות" אינו היסטוריה אנושית ואף לא מושא לנוסטלגיה אלא פשוט חסר ערך ברגע שזה כבר לא חדשות, עם תוחלת חיים קצרה מזו של חיידק. ומי שמזלזל בהיסטוריה סופו שיזלזל גם בעצמו ובעתידו. עוד נגיע לזה.
נחזור לפרסומת. אם תרימו את עיניכם מהמכשירים לרגע ותבחנו את כל המיזנסצנה, תראו למעשה שני לוזרים שמבזבזים את חייהם מחוץ למגרש. הם באו לארוע ספורט אך אינם משתתפים בפועל בתרבות הספורט. עם זאת, הפרסומת מציגה אותם במרכז העניינים – קמע הקבוצה משוטט בקרבתם והשחקן הפצוע נסמך על עזרתם – מפני שמרכז העניינים כעת הוא במפה (המקוונת) ולא בטריטוריה. תרבות הספורט או המשרד ה"אמיתית" היא כרגע אונליין ונותר לתהות מדוע אותם בחורים טורחים בכלל להגיע למשחק במקום "לנהל את העניינים" מהבית, ישובים בשורה הראשונה של מסכי האייפד/טלויזיה שלהם.
בואו נעמיק. אדם אינו יכול לחבוש קרסול של ספורטאי וגם לעקוב אחר כל המידע ברשת בו זמנית. בגרסת הפרסומת הנשית המתרחשת במשרד, זה עוד פחות מציאותי שהבנות מספיקות לערוך מסיבת פרידה לאחד העובדים וגם להתעדכן ראשונות במגוון פיסות מידע אחרות ברשת באותן "לפני 40 שניות". אנו מספרים לעצמנו (או שמא הם מספרים לנו?) שהחוויה, התיעוד שלה, השיתוף/הפצה שלה והרפלקציה עליה מתרחשות בו זמנית (ותוך 2 שניות) ואלו הם "החיים". אך אלו אינם חיים. זו אינה אפשרות כלל, אפילו מחשב קוונטי בעל אינטליגנציה מלאכותית לא יטען לכתר. מה שכן, זה בהחלט מסביר כיצד עושר החיים, העשוי מדיאלקטיקה עדינה בין ממדים אלו, עובר השטחה, ואנו נותרים בתחושה שלדבר אין משמעות כאשר אנו מבלבלים בין רוחב לעומק.
החיים הם סדרת תהליכים רב ממדיים הצורכים (ומצריכים) מרחב וזמן. בני אדם תמיד חששו מהזמן החולף וניסו ללוכדו, אך האשליה החדשה הזו שמוכרים לנו, שאם רק נדרוך במקום נשיג אותו, היא מגוכחת במקרה הטוב. אם אנחנו קונים את האשליה בפרסומת שמידע הוא חוויה, פשוט נבזבז שעות בריפרש אובססיבי, במרדף אחר מידע על חוויות של אחרים אותו ננכס לעצמנו ונרגיש חשובים מעצם ליקוטו, בזמן שאנו תקועים על הספסל עם ראש מורכן, והמהירות המדהימה הזו של הצריכה היא הדופק של חיינו הפאתטים. כי כל עוד אנחנו עסוקים בתחרות מי מגיב ראשוןןןן1111 יש מצב שנשכח ליזום.
אפרופו מהירות, הפרסומת מעמידה פנים שמדובר בתכונה חיונית ותחרותית במכשיר, בעוד כל אידיוט שגלש פעם יודע, שהרשת אינה דוחפת את המידע הרלוונטי למכשיר המהיר ביותר. למעשה, זו מהירות המחשבה או התנועה האנושית, האינטואיציה, הכישורים או הקשרים ששמים אותנו במקום הנכון בזמן הנכון כדי לקבל את פיסת המידע הרלוונטית בשעתה. הסמארטפון שלכם יכול להיות טיל גרעיני, אבל עדיין הבחור-טרענטע שבמקרה היה שם או קיבל את הלינק מחבר, יהיה לפניכם. הדבר היחיד שמהירות תורמת לו הוא קיצור חיי הסוללה של המכשיר וטעינת מידע משופרת ביחידת זמן קצרה יותר ממצמוץ. וזה בכלל רק אם מהירות משנה במשהו.
אבל אתם כבר יודעים שכל זה נועד לגרום לכם לבזבז יותר כסף ללא תועלת משמעותית, את זה אני לא צריכה לספר לכם. מה שכן, אני רוצה להצביע על כך שאלו הם הדימויים והערכים המתכנתים אותנו לסמוך על הטכנולוגיה יותר מאשר על עצמנו ועל סביבתנו הפיזית (בפרסומת הבאה המסר הזה גלוי יותר), ולהרגיש שהחוויה שלנו חסרת משמעות אם לא ניתן לצלם/לצייץ/לתווך ולהתמיר אותה לסוג הזה של הון חברתי, כי אנו כמו העץ הזה שנופל ביער ללא עד, לגמרי לבד. עם זאת, אם נמשיך להחליק את אצבעותינו על המסך השחור היוקרתי, כמעט ולא נחוש בבדידות החיה בבטן, בפארנויה ובאובססיה שמלווים את המשימה הבלתי אפשרית המוטלת עלינו, ובחוסר היכולת לחוש מסופקים בעודנו דוחקים ושוכחים את כל מה שראוי לחיות אותו/בעבורו. כן, אני יודעת שרובנו מצליחים איכשהוא בו זמנית גם לשרוץ כל היום בפייסבוק וגם לנהל חיים מלאים(?) איכשהוא, לפחות לעת עתה, אבל זה לא מה שהפרסומת הזו חוזה, ולא כולם מוכשרים בזה באותה המידה.
גולם 2.0: האל במכונת הבשר
קחו נשימה. שנעיף מבט על הפרסומת השניה עכשיו?
חברת התקשורת וריזון עושה שימוש באותה רטוריקת מהירות אך בהקשר מציאותי יותר, בו שני אנשים מתחרים על מוצר במכירה פומבית ברשת (על אף ששוב, איכות החיבור לרשת במקום בו אתם נמצאים ורמת האובססיה שלכם עושים חלק ניכר מהעבודה גם במקרה הזה). החלק המעניין בפרסומת הוא הפיל במרכז החדר התנין בביצה. התנין הוא חיה מיתית, עתיקה ועוצמתית שכמעט ולא השתנתה בזמן שדינוזאורים נעלמו כלעומת שבאו. אפילו בתנ"ך מוזכר כי "התנינים הגדולים" כבר היו שם דקה אחרי שאלוהים הדליק את האור לראשונה, ובמיתוס השומרי העתיק יותר, התנין קשור לנחש ומוצג כאויבו המיתולוגי של האל.
התנין של וריזון מייצג בפרסומת זו את הטבע, האבולוציה והמיתולוגיה גם יחד, כאשר הברית בין האדם לטכנולוגיה התעלתה מעליהם והחליפה את האל במאבק המיתי עם התנין. היחסים בין אדם לטכנולוגיה שהמציא מבוססים מלכתחילה על ניצול (פשוט לא קלטנו שזה הדדי…) במטרה לכבוש/לאלף/לשלוט בטבע, אבל איפשהוא בדרך, הטכנולוגיה הפכה מאמצעי למטרה ואולי אף לסוף הדרך (שלנו?). תיאוריות ניאו-אוטופיות (סינגולריות, למשל) מציעות מאש-אפ של דטרמיניזם טכנולוגי ישן וטוב עם חוד החנית של הביולוגיה האבולוציונית וחותרות ל"מטריקס 4- גרסת גן העדן", בו אדם ומכונה מתמזגים לכדי ישות נעלה יותר. אך ישות זו אינה נאבקת עוד בטבע, השיח החדש מציג אותה כטבע עצמו, כשלב הבא באבולוציה.
הקיצר, אנחנו משחקים באלוהים/פיגמליון/פרנקנשטיין שיצר כלי, גולם אם תרצו, וכאשר הוא איים לבולענו ולהרחיקנו מהטבע והטבע האנושי גם יחד, הפחנו באפו נשמה ולחשנו על אוזנו שיחד אנחנו כעת סוג חדש של ישות. ישות טבעית. וזה כזה 100מם, שבכלל אין לנו זמן או יכולת להבחין כבר במה שהותרנו מאחור, במה שהוזנח באבולוציה התרבותית והחברתית שלנו, במה שהטכנולוגיה לא פותרת (ולפעמים אפילו מחריפה). וזה קצת אירוני, השיח הכמעט מיסטי הזה שממסגר מחדש את יחסינו עם הטכנולוגיה שבראנו ושאנחנו מפתחים ושמים בה את מבטחנו, בייחוד כשמדובר באותם אנשים שמתלוננים על אחרים שבראו לעצמם אלוהים והם עושי דברו ומחכים שהוא יפתור להם את כל הבעיות.
עכשיו קחו קילו טכנו-אוטופיה, חצי קילו מימטיקה ו-100 גרם אתאיזם, ובידכם המתכון המושלם להכחשת קיומה של נפש, נשמה או שאר רוח אנושית כלשהו, והנה אנחנו לא כאלה שונים מטכנולוגיות וזה רק עניין של טכנולוגיה שהן יהיו כמונו ואנחנו כמוהן. כך נצדיק את הויתור שלנו על כל ניסיון שינוי מוסרי/חברתי/פוליטי/כלכלי מפני שאוטוטו הטכנולוגיות יפתרו הכל ממילא וזה לא יהיה רלוונטי. האמנם זה מקרה שהפרסומות הללו רצות בשעה שתנועות מחאה מתרוצצות ברחובות העולם ומקדמות את עצמן באמצעות אותן טכנולוגיות? או שמא המסר עבורן הוא שיתרכזו בהפצת סשן התופים האחרון שלהן ביוטיוב מעל גבי סמארטפונים מהירים יותר ויבדרו אותנו עד הופעת הדאוס אקס-מכינה, פשוטו כמשמעו הפעם? מה שעצוב הוא שרבים מהאנשים שמזדהים וצועדים עם תנועות מחאה באמת מאמינים שהטכנולוגיות "יבחרו" בצד שלהם, בדרך הטבע.
ברירה טבעית של אין ברירה
יש לי עוד הרבה מה לומר על כל זה אבל אשאיר משהו לעתיד, אשוב לתנין ואחתור לסיכום. במטאפורה של וריזון, המהירות היא היתרון האבולוציוני שהטכנולוגיה מביאה כנדוניה למיזוג שלנו ובכך התחכמנו לתנינים וקימבננו לעצמנו דיל משודרג עם "צורת החיים הבאה אחרינו", במקום שהיא תשמיד או תעביד אותנו כמיטב התחזיות של המד"ב הדיסטופי. אך כאמור, זה חתול בשק. אנחנו חכמים על תנינים רק ב-CGI ואסור לשכוח את זה. אסון טבע קטנטן יכול לגרום בקלות לשיתוק מקורות הפקת האנרגיה שלנו, להשיב אותנו לענווה ולהזכיר לנו שהסרט תלת מימד שאנחנו חיים בו עדיין מוקרן על כדור הארץ, אחרי הכל.
בואו נניח לרגע שהניאו-אוטופים צודקים וזה יהיה עתידנו (למרות שאני מאמינה בכל ליבי שזה בולשיט). הפילוסוף קן וילבר מזכיר לנו שהתעלות (transcendence) באבולוציה תמיד מכלילה ואינה מדירה את הצורות מהן היא מתפתחת. ואם יורשה לי לגזור ולחדד מכך ניואנס: יש לזה טיימינג, זה דורש הבשלה. לא ניתן לכלול ולהתעלות אחרת. אטומים לא מצטברים לכדי תאים לפני שהם מיצו את הוויית האטומיזם שלהם, אחרת כל האבולוציה הייתה מתרחשת בו זמנית, כל כך לפני 27 שניות.
אז תסתכלו על העולם סביבכם. האמנם נראה לכם שמיצינו את הוויית האנושיות שלנו ואנחנו מוכנים לשלב הבא באבולוציה או שאולי אנחנו עפים על עצמנו תוך כדי שאנו כורים את קברנו, ומסתכנים בחימושו של דארת' וידאר בכוחות-על, על הדרך? אני פוחדת לחשוב על ההשלכות של הפג הזה, של ניסיון התעלות שבו אנו משילים מעלינו, בשם האבולוציה, את האחריות לאחר ואת האלמנט הפעיל שלנו כ"יד הנעלמה" בתהליך הברירה ה(לא) טבעית הזה. אז אתם המחשבים את קיצכם לאחור בהתלהבות, אל תבלבלו לי את המוח עם הצדקות ברירה טבעית של אין ברירה, כי כל עוד אני לא מכונה, תודה לאל, תמיד יש לי ברירה.
(ויש שעוד מעיזים לשאול אותי, אחרי כל זה, למה אני לא נחפזת להביא ילדים לעולם, שבו גם פינוקיו וגם ילד אמיתי משתוקקים להפוך לאפליקציית אייפד של קריקטורה אינטראקטיבית של ג'סטין ביבר או, במקרה הטוב, להקדיש את חייהם לפיתוח אפליקציה כזו…)
ילד בן עשר לא יודע מה זה לשון הרע. כשהוא מקלל ילד אחר או מרכל על המורה בפייסבוק, הוא מתנהל כבדיבור ספונטני ועבורו הכתיבה באינטרנט היא דיבור. הוא לא מצפה שהדיבור הזה ימוסגר כפרסום פומבי כתוב ורשמי והוא לא מצפה לשאת באחריות משפטית לתוכנו, כי מבחינתו אין הבדל בין לומר את זה בהפסקה בבית הספר או בפייסבוק. חוק לשון הרע החדש, הוא כמדומני הפעם הראשונה מאז ימי התנ"ך שאיסור לשון הרע יחול על סיטואציות של דיבור יומיומי, רק בגלל שהמערכת המשפטית מתעקשת לראות את האינטרנט באופן גורף כטקסט פומבי.
איסור לשון הרע מופיע פעמים רבות בתנ"ך ונגע הצרעת מוצג כעונש הפוקד את אלו שמרכלים על אחרים במקום לדבר על עצמם. גם היהדות וגם מסורות רוחניות אחרות עוסקות בטוהר המילה ומודעות לדיבור באופן שמעודד אותנו לדבר בעיקר על החוויה שלנו ופחות להניח הנחות או להטיל אשמה באחרים. אכיפה של החוק החדש ברשת עשויה לגרום לתרגול כפוי של המודעות הזו (שזה לא דבר רע בכלל, גם אם זה יהרוג את מהותם של הטוקבקים…).
אבל הרבה לפני שחוק כזה יהפוך את גולשי ישראל לצדיקים, הוא יתרום ככל הנראה להתגברותה של תופעה אחרת: המסרים בהרבה מאד סביבות ברשת מאופיינים בכתיבה אירונית, הומור, סרקזם ופארודיה וכן מועברים באמצעים מולטימודליים – שילוב של טקסט, תמונות וידיאו וכו'. בכך הם מעלים את רמת התחכום הדרושה לפרשנות המסרים ולהשתתפות בתרבות הרשת ולעיתים, בייחוד במקרים של ממים, דורשים הרבה מאד ידע אינטרטקסטואלי. לדעתי, אכיפה של החוק החדש ברשת לא תוריד את רמת השיח השלילי והביקורת אלא תעביר אותם מהפשט אל הדרש. וכך, אנחנו נראה התגברות של כתיבה אירונית והעברת ביקורת באמצעות ממים חזותיים וסאטירות שיעברו מעל הרדאר של החוק. מאפייני השפה החדשים הללו של הרשת מתאימים מאד לעולם של הצפה במסרים, שבו רק מה שבולט מצליח לזכות בתשומת הלב קצרת הפתיל והעמוסה שלנו, ועכשיו הם יתאימו מאד גם למעקף של הניסיון להשתיק את חופש הביטוי ברשת.
לפני כמה שבועות נתתי הרצאה קצרה בארה"ב על סוגים חדשים של אלימות ופגיעה ברשת שהיו פחות זמינים לנו לפני עידן הרשת והיום הם מהווים כוחות חזקים שאנחנו משתמשים בהם כלאחר יד מבלי להכיר את עוצמתם. דוגמא אחת כזו היא למשל כוח ההוצאה לאור – כוחו של הפרסום הפומבי והפצת מידע על אדם אחר – כח שהוא בעל השפעה עצומה על היחיד. זהו כוח שעמד בעיקר לרשות שליטים ועיתונאים, אך כיום הוא זמין לכל ילד, שפליטה אחת שלו בפייסבוק עלולה להגיע להיקף התפוצה של ערוץ 2 (ולהופיע כאייטם בערוץ 2 ), לצאת מהקשרו ולהשתכפל עוד לפני שהוא יספיק להתחרט על זה או לפני שמישהו יתאבד חלילה בגלל המילים הללו. אף ילד לא מקבל בבית הספר את הפאקינג מניואל של הכח הזה. ועכשיו ירצו גם לשפוט אותו על לשון הרע בגלל זה.
הקשר בין ההרצאה שלי לחוק לשון הרע החדש הוא ההבנה המקלוהניסטית באופייה שאנחנו מתבוננים על הרשת דרך עיניהן של המטאפורות המוכרות לנו, בדרך כלל כמדיה פומבית. אבל הרשת משמשת לנו גם מרחב (וירטואלי) לבלות בו ומה שאנחנו מייצרים על גביה הוא לא רק טקסט אלא גם אווטאר, ייצוג שלנו. ופגיעה באווטאר שלנו עשויה להיחוות כפגיעה בנו גם אם אין בה נזק גופני. בתגובה למקרים כאלו, ד"ר אלעד אורג מגבש את הרעיון של "הזכות לזהות" שלנו ברשת, שאותה אני מפרשת כהגנה חוקית על ייצוגי המרחב והגוף שלנו ברשת ולא רק על"המשאבים הדיגיטליים" שאנחנו מטפחים. בינתיים, רבדי המטאפורות הבו זמניים הללו מרמזים על כך שאנחנו עוד לא באמת מבינים איזה מן דבר זה הרשת הזו, מה תפקידה בחיינו ואיך באמת נכון לנו להתייחס למה שקורה לנו על גביה, או אולי בתוכה או בתיווכה. אפילו מילות היחס משוחדות.
עדכון: נותר רק כרטיס אחד
כותרת הפוסט הזה היא כותרת ההרצאה שאתן ביום חמישי 31 למרץ בסינמטק חולון במסגרת פסטיבל הקולנוע האינטרנטי הראשון, פרינט סקרין, כחלק מארוע של הרצאות קצרות ומרתקות בצמוד להקרנת הסרט eXistenZ. אחרי הפסטיבל פוסט זה יוחלף בפוסט על הנושא הזה, אבל בינתיים קיבלתי צ'ופר מהנהלת הפסטיבל – אני יכולה לחלק לקוראיי הבלוג הישנוני הזה 3 כרטיסים חינם לארוע (במקום 40 ש"ח) ובתנאי שיפיצו את הבשורה בדבר האירוע ויכתבו על כך משהו בבלוגים/יפיצו בפייסבוק/בטוויטר. הגישו לינקים כהוכחות ותזכו.
להתראות.
מוסיקת רקע מומלצת לקריאת הפוסט: אירוני/ אלאניס מוריסט
האם התוכן ברשת מתחקה אחר מודל תקשורת ההמונים או דווקא תופעת "הזנב הארוך"? אני אומרת לא זה ולא זה, וגם זה וגם זה. הרשת מצויה בתנועה וכך תוכן שיצרת בהקשר אחד נצרך לעיתים בהקשר אחר, מה שרצית כל כך להפיץ לעיתים נבלע, בעוד שפליטה רגעית מתקבעת ומתגלגלת ונצרכת לפתע על ידי ההמון. קבלו את תיאוריית הזנב המכשכש, כל הזכויות שמורות.
הסיפור האמיתי של תכני מדיה חברתית הוא טרגדיה: כשאתה משתף מהלב, בוא נודה על האמת, יש לך "זנב ארוך" קצר למדי ואתה מתרגל לסביבתו המשפחתית החמימה, רחוק מהעין הציבורית אם כי עדיין מתחת לאפה. אתה יודע שאתה מדבר לעשרה אנשים ואתה מתרגל לדבר אליהם באינטימיות, לשחרר כמה עדכוני סטטוס של too much information ולהתייחס לאפליקציות כאל שיחה אישית ארעית, יותר ארעית מדיבור, כזו שנעלמת מהניוז פיד עוד לפני ששלושת חבריך הקרובים הספיקו לקרוא אותה. לפעמים ים המידע כה רחב ורועש ומהיר זרימה, שנדמה לך שאתה רק מהדהד את מחשבותיך אל הריק האינטרנטי ואיש אינו מסוגל כלל לדוג אותן.
אבל דווקא אז, כשאתה מרגיש כבר אזרח-רשת והתרגלת לקשקש בחופשיות, המטוטלת נעה והזנב מכשכש: טוויט קטן וחסר משמעות שפלטת על אדם אחר במחשבה שלעולם לא יראה זאת ממילא, קובץ וידיאו אחד שבו באמת הבכת את עצמך, שורה אחת באמת אישית או שערורייתית שהרשית לעצמך לכלול כי ממילא אף אחד לא קורא פוסט של אלף מילה היום… והזנב מכשכש, הרשת נושאת אותך כגל – forward, retweet, share, link, like, rate, tag, digg – ואתה מוצף, נחדר, מוצא מהקשר ומיטלטל בלב ים, ניצלה על מדורת השבט כשהמדיה החברתית חושפת את שיניי תקשורת ההמונים שלה ובמחשבתך השפויה האחרונה אתה תוהה: איך לא חשבתי שניה לפני שחלקתי, סליחה, לפני ששידרתי את זה לכל העולם??
סושיאל מדיה איז א פיקל ביץ'
המדיה החברתית היא רקמה חיה, המדיה החברתית היא כלבה הפכפכה, המדיה החברתית מצויה תמיד בתנועה ואינך יכול להיכנס לאותה האפליקציה פעמיים. לעזאזל, אינך יכול אפילו לצייץ את אותו הטוויט פעמיים (בחיי, תנסו ותראו!). הכול עובר, עובר כל כך מהר, אבל לאן זורמים כל נחלי המידע? לבור אפל בתחתיתו של שרת שלצערך עדיין מוגדר כפומבי, אך רק הגוגל וכמה תוכנות כריית מידע יודעות לשלוף אותו מתחת לאדמה הקיברנטית כדי לנעוץ אותו בגבך. לפעמים הזנב מכשכש לטובתך ואתה מרגיש כל כך חשוב כשהדובר של החברה שהתלוננת עליה או העוזר של הפוליטיקאי שדיברת בגנותו העלה בחכתו את הבלוג שלך ובא להתנצל או להצטדק בו, אבל לפעמים תרגיש טיפש ורשע אם הסלבריטאי שריכלת עליו עם חבריך בא לנזוף בך בטוויטר שלך או אם הדודה ששכחת שיש לך באוסטרליה עולה על הגל של המימ שמסתלבט עליך ביוטיוב.
אבל דווקא כשאתה הכי רוצה שישמעו אותך, כשיש לך באמת משהו יפה או חשוב או מועיל לומר, אף אחד לא יראה את זה, אפילו הזנב הארוך שלך מסורס, קצוץ דק, גם להם אין פנאי בשבילך בתוך ים המידע היומי. ושלושת חברייך הקרובים יצטרכו להסביר לך בפעם המאה שלקרוא אותך זה לא מדד לאכפתיות שלהם ממך כאדם. אז אפילו כשאתה סוחט את תמציתו העירומה של הרעיון ל-140 תווים ופושט את העור מהלב, אפילו אז, דווקא אז, אף אחד לא מספיק לראות, והעץ המדהים שלך נופל לבד ביער, בדממה. וזה רק נהיה יותר גרוע: יום אחד, מישהו אחר כותב משהו דומה, הרבה יותר מאוחר, הרבה פחות יפה, אבל יותר אנשים דגים את זה, ממש במקרה, וכולם מוחאים כפיים ופותחים לו ערך בויקיפדיה. ככה זה.
כלכלת תשומת הלב נעה במהירות המחשבה: כשאתה שם את הקלפים על השולחן היא מפנה לך את גבה בקרירות רק כדי להסתובב לעברך במהירות בדיוק כשאתה מתפשט, לסנוור אותך בזרקוריה ולהשליך אותך בין הקשרים, בין מסגורים, מהגדרת מצב אחת לשנייה, כמו שמשליכים מטבע. ורק מומחי מדיה חברתיים יהירים מספיק לחשוב שיש לתנודה המטורפת הזו נוסחא.
מכיוון שכל מדיה היא במהותה חברתית, אני מניחה שכשאומרים "מדיה חברתית" מתכוונים לפולקלור דיגיטלי כשהחברה היא המדיה, שהמסר משונע על גבי שרירי הלב של האנשים. וכל אחד מאיתנו תלוי בשרירות ליבו של כל אחד מאיתנו, שעשוי לבחור בתפוצת נאט"ו ויראלית או לשבור את מכתב השרשרת. אז אם יש נוסחא להצלחה במדיה החברתית היא בוודאי נוסחת סבתא עתיקה ועממית, כי מה שנוגע באנשים ומניע אותם לא השתנה משכבר הימים, גם כש"מפה לאוזן" התחלף בהקלקות עכברים.
יש לי עוד הרבה מה לומר, אבל כמו בכל טרגדיה, נעבור כעת אל המקהלה, החברתית שהיא המדיה. כשכשו בזנב.
מכרתי את הרכב שלי היום ואין בכוונתי לקנות רכב חדש. כלכלית, אני יכולה להרשות לעצמי להחזיק רכב, אבל אני מוותרת עליו מתוך רעיון חדש שהפנמתי בלימודי על שפע – ששפע אינו מה שיש לך (ואז צוברים כמה שיותר) אלא כשיש לך בדיוק את מה שאתה צריך/רוצה כשאתה צריך את זה. לא פחות ולא יותר. לא צריך לאחוז בזה, לא צריך להיות הבעלים של זה, זה רק סיפור של זרימה, נגישות וגמישות. אני גאה להיות מהחלוצים שמצטרפים לאורח חיים של קיימות במדינה שעדיין נמצאת בשלב המסחור המואץ; לנסוע בתחבורה ציבורית מרצוני, ובמקרים שבהם אין פתרון זולת רכב, להשתמש בשירותי car2go.
הרבה מאד שירותים שאנחנו משתמשים בהם מבוססים על עיקרון השיתוף: חשמל או רוחב פס אינטרנטי מוזרמים אלינו במידה הרצויה בעת הצורך ובכל זמן אחר אין שם כלום, המשאבים מופנים לטובת אחרים. אנו חיים תחת האשליה ש"יש לנו" מהירות אינטרנט מסוימת עליה שילמנו, אבל היא לא נמצאת שם כל הזמן לכודה במודם שלנו, היא רק מוקצית לנו כשצריך.
בחברה הפוסט תעשייתית אנו נידרש בהדרגה לקחת את זה צעד אחד קדימה: לרענן את האמון בטבע האנושי שיתעלה על פחדיו הרכושניים ולבסס תרבות שיתופית גם לגבי משאבינו החומריים. כי קניית יחידות של מוצרי צריכה זה כל כך המהפכה התעשייתית… לאחר היסטוריה ארוכה של זיגזוג בין אי שוויון לשוויון מעוות (סוציאליזם קלאסי), אנו עומדים להתאזן על תרבות שיתוף משאבים ולעבור מאוטומציה של הזרימה, לשיתוף חומרי מודע. שיתופי קבצים ברשת האינטרנט זו המעבדה שלנו. אנחנו מתאמנים על שעתוקים בלתי חומריים כדי להתחיל לסמוך על אותו העיקרון במישור החומרי המתכלה.
כי זהו העיקרון שעל פיו מתנהל הטבע והגיע הזמן שהטבע האנושי ישוב לחיקו: אריות לא מחסלים את כל עדר האיילות ושומרים במקרר, הם צדים רק את ארוחת אותו היום. זהו חוק הג'ונגל האמיתי-לוקחים רק מה שצריך-ומי שמשתמש במטאפורה הזו כדי לתאר קניבליזם אכזרי, טועה ומטעה, ורצוי שיקרא שוב את אדם סמית'. סמית' שהיה רופא ואיש דת הרגיש נכונה את "היד הנעלמה" – עקרון הרמוני שמווסת זרימה פונקציונלית- אבל זה עבד יפה רק על תאי הגוף. כדי שזה יעבוד גם על רמת אורגניזם גבוהה יותר, בני אדם שיש להם חופש בחירה, חיפוש עצמי ופחדים רבים להביס, צריך שהטבע האנושי יתפתח עוד קצת. ואולי זה מה שמתרחש עכשיו, אט אט.
כשזה יקרה, אנחנו נרגיש שנכנסנו לתקופה חדשה, למרות שזה יהיה בדיוק מה שסמית' כיוון אליו מלכתחילה. הקפיטליזם הדורסני יעבור שטיפה ירוקה ויקראו לו ניאו-קפיטליזם או אקו-קפיטליזם, מן הסתם. קצת כמו שקראנו ווב 2 לכל מה שממילא היה אמור להתרחש בווב 1, אבל כשקלטנו למה הייתה כוונה באינטרנט הזה בכלל והוא התחיל לממש את הפוטנציאל שלו באמת, הדברים השתנו כל כך שהיה צריך לתת לזה כינוי שיסמן דור חדש.
משום מה זה מזכיר לי את סיפור ה"מן" התנכ"י. אלוהים ניסה ללמד אותנו עוד אז את חוק השפע בג'ונגל של החיים אבל אנחנו פחדנו ואגרנו מן גם ליום למחרת, לא סמכנו על הטבע. כל המשברים סביבנו הם הזדמנות, הזדמנות שנייה לטבע האנושי לסמוך על טבע הדברים ולהתמסר לו.
אולי כשהאסימון הזה ירד לנו עד הסוף, נפסיק להיאחז גם בטריטוריה ולהרוג אנשים בגללה. בהקשר הזה, הויתור על הרכב הוא עבורי קפיצת אמונה גדולה, שכן הסיבה שמלכתחילה קנו לי רכב בהיותי בת 24, הייתה פיגועי טרור בתחבורה הציבורית. בשנה השלישית שלי באוניברסיטה ניצלתי משני פיגועים בנס וההורים שלי החליטו שכל עוד אני גרה בירושלים אני חייבת רכב משלי כדי לשפר את סיכויי ההישרדות שלי.
זוכרים את אוטובוס 26 שהתפוצץ ליד תיכון רנה קאסן בקיץ 95, קצת לפני רצח רבין, והנהג תכול העיניים, שמעון, חזר למחרת הפציעה לעבוד בקו וסיפר לצוות של ערוץ 2 שנסע איתו שלחזור מיד לשגרה זה לשדר חוזק? עשר דקות לפני הפיצוץ עמדתי בתחנת הבית שלי בבית הכרם ותהיתי אם לנסוע לאוניברסיטה או לעירייה קודם. החלטתי שאיזה אוטובוס שיבוא ראשון לשם אלך. שמעון הגיע ראשון ואני כבר עליתי על האוטובוס. אולי המחבל כבר היה עליו גם כן. אבל לפני ששילמתי נכנס לי פקס של הרגע האחרון בראש (האימייל עוד לא היה כ"כ פופולארי אז): בעירייה יהיו תורים אם אני לא אגיע מוקדם. לאוניברסיטה אפשר תמיד להגיע אחר כך. אז אמרתי לשמעון שבמחשבה שנייה יש לי סידור בעירייה קודם ואני אחכה ל6א כבר. ירדתי מהאוטובוס, והוא אמר שנתראה מחר. כשהגעתי לעירייה כבר שמעתי על הפיגוע. שבוע אחר כך קנו לי פיאסטה חדשה.
מזמן לא היו פה פיגועי אוטובוס טפו טפו טפו. ואנשים חושבים שאני משוגעת שאני מוותרת על נוחות הרכב מרצון. אבל אם אין סיכון אין סיכוי, ואם קומץ אנשים לא יתחיל לנסות לחיות כפי שהוא מאמין שצריך, מאיפה יצמח השינוי? תמיד חשבתי שיגיע משבר כלכלי/אקולוגי גדול שיזעזע ויחריב את התשתית הכלכלית הקלוקלת שלנו, אבל אולי אימא אדמה עוד נותנת לנו קצת זמן להשתנות בטוב, לא להרוס אלא להפסיק בהדרגה לבנות, לצרוך ולאגור ולהתחיל להשתמש אחרת במה שכבר קיים. באמצעות הויראליות של שירותים כמו car2go של שיתוף במשאבים חומריים, ובדוגמא האישית של האיש הקטן שמוכן לחיות כמו שהוא מאמין – עד שנצבור מסה קריטית.
בהפוך על הפוך על "שדה החלומות": "אם נפסיק לבנות את זה, הם יבואו".
*ראו עדכון בסוף הפוסט
לפני שבועיים החותרת יסמין פיינגולד התהפכה בירקון ולמעט אדם אחד שקפץ להצילה, השאר דיברו על זה שצריך להציל אותה, אולי להזעיק משטרה, וחלק אף שלפו מצלמות ופלאפונים ותיעדו את האירוע. אבל זה לא יהיה עוד פוסט שמתבכיין על האגואיזם והציניות בעידן הריאליטי. סבלנות. אני מאמינה בכל ליבי שהאנשים האלו עשו את חובתם האזרחית בצורה הכי טובה שבה הבינו אותה.
בחברה המערבית רווית אמצעי התקשורת, פרקטיקות תקשורתיות הוכרו כפרקטיקות פוליטיות וזן של אקטיביזם. כלומר, כשאתם כמתלוננים על משהו בבלוג שלכם, אתם לא פחות אקטיביסטים מאשר אדם שיוצא להפגין על כך. השטח הוא כבר לא בהכרח שם בחוץ, התקשורת היא מרחב לא פחות ולפעמים אף יותר משפיע. לכן אני מאמינה שאותם שולפי פלאפונים עשו זאת מתוך אכפתיות, כדרך הטובה ביותר שמצאו להשתתף בסיטואציה, דרך שעדיפה על בהייה פאסיבית או פשוט ללכת משם, דרך שבה הם מרגישים שהם עושים משהו לפחות: מיידעים אחרים, מזהירים, מהדהדים השראה. גם זה תפקיד חברתי.
ככל שהאינטרנט הופך לסביבת מדיה אזרחית, אזרחים מן השורה עומדים בפני דילמות נורמטיביות ואתיות שהיו פעם נחלת אנשי תקשורת מקצועיים בלבד. אנשי תקשורת מכירים היטב את הדילמה: האם להמשיך לתעד באופן מקצועי ואובייקטיבי כאילו אני לא כאן, או שמא עלי לומר משהו או לעשות משהו כאשר אני יכול להציל חיים, כי אני קודם כל אדם לפני שאני עיתונאי/צלם? יש לנו חוק כזה בארץ, וגם בתקנון מועצת העיתונות: "לא תעמוד על דם רעך". אם אתה יכול, אתה מחויב להושיט עזרה לזולת. האנושיות שלך קודמת לכל תפקיד שתעטה על עצמך גם אם אתה הפקאינג סי.אן.אן ואתה מפספס את הפאקינג סקופ.
עיתונאים טובים מעידים על עצמם שהם קודם כל בני אדם, שאכפת להם ממה שהם מסקרים ופעמים רבות מוצאים אותם מעורבים בכך רגשית ופוליטית. אם רצינו סיקור טכני נטול רגשות היינו מרשתים את העולם במצלמות רשת וצורכים חדשות שהורכבו על ידי אלגוריתמים. באופן פרדוכסלי, המשמעות והסמכות של הדיווח העיתונאי היא דווקא מהמקום של החוויה האנושית, שהפרופסיה העיתונאית משנית לה.
אז על אחת כמה וכמה, אנחנו, האזרחים המתעדים החובבים, שמסתתרים מאחורי חובת התיעוד מפני הרגשות שלנו; משתמשים בטכנולוגיות התיעוד כדי לתווך את החוויה ולכוונן את עוצמת הרגש לרמה פחותה. אני זוכרת איך עשיתי את זה במודע בשוק של רונג'יאנג בסין, כשיכולתי לעבור ליד הדוכן שבו פשטו לכלבים את העור רק דרך עדשת המצלמה. ובמקרה של יסמין, המצלמה עוזרת להדחיק אולי את חוסר האונים של מי שלא יכול להביא את עצמו לקפוץ למים המזוהמים, אבל רוצה להרגיש שהוא עושה משהו, לעזאזל.
תיעוד החיים כשגרה היא דבר מייבש רגשית: אם כולם מתעדים את ומדברים על, מי יישאר לחיות ולחוות את? לא פעם הפסקתי לכתוב בבלוג הזה מחשש שהנרטיב של התיעוד והפרשנות מקדימים וממסגרים לי את החוויה, ואם אני מוותרת על זמן העיכול הפנימי ויורקת דברים חצי אפויים, הצמיחה שלי נפגעת וגם העוצמה של המהות אותה אני חולקת.
כשהתיעוד והתיווך הופכים לשגרה המרחיקה אותנו מהרגש, אנו על סף אותה סכנה דיסטופית של סרטי המדע הבדיוני, שמכונות ישלטו באדם וימחקו את אנושיותו. האיום הזה מתממש עתה ברמה הוירטואלית, כאשר המכונה מציעה תיווך והקהייה של הרגש והחוויה, שותלת במוחינו את הפחד השקרי שאין לנו את הכלים המתאימים להיות מוצפים ברגש, לחוות ולהכיל את עצמנו. שהטכנולוגיה השקולה, הקרה והאובייקטיבית תתמודד יותר טוב עם המציאות מהיצור האנושי עתיר החושים שאנחנו. אנו סומכים על הטכנולוגיות כל כך שאנו משועבדים להן במקום להשתמש בהן.
וככה אנחנו מגיעים להתבונן על יסמין פיינגולד נאבקת על חייה בירקון דרך העדשה. וזה נורמלי. הלא נורמלי הוא זה שקפץ להציל אותה. עובדה שהוא אפילו קיבל פרס מהנשיא על הבחירה החריגה הזו: לפעול בחברה של צופים, להגיב בחברה של פרשנים, לחוות בחברה של עדים ומתעדים.
נ.ב. מדהים שזה בדיוק החומר שאנחנו לומדים בעין השלישית השבוע. אתם מוזמנים לקבל קריאה על כך ביום שלישי הקרוב.
עדכון 23.5.09: ואולי זה הרבה יותר פשוט מזה. תיעוד, צילום, טוויטר, לצלצל לחבר תוך כדי… זה חלק מהאופן שבו אנחנו חווים עכשיו. זה חלק מהחוויה. אנחנו חווים לא רק דרך הגוף אלא גם דרך טכנולוגיה.
כולם אומרים שבלוג זו שיחה אבל מעטים הם האנשים שקוראים בלוג כדיבור. אנשים שמכירים אותי שומעים אותי מדברת כשהם קוראים אותי ודברי מהדהדים בקרבם אחרת. בעל פה יש סבלנות למחשבות לא הגיוניות, אי דיוקים כלליים והכול הולך כי יש טון דיבור ודגשים והבעת פנים והקשר, ובעיקר כי זה בר חלוף. זה נעלם אחרי שזה נזרק לחלל האוויר וזה מקל על ההתחמקות ממשמעותו המלאה. כשאני רואה טקסט ישן שלי אני מתפלצת בעצמי לפעמים ואני בטוחה שזה היה קורה גם אם הייתי יכולה לשמוע את עצמי של פעם מדברת. כשאנחנו מתפתחים אנחנו הופכים מודעים ורגישים לרבדים שלא ראינו קודם. לפעמים אנשים שמבקרים אותנו מנסים להראות לנו את הרבדים האלה אבל הביקורת צריכה להיות מאד בונה ועניינית וניטראלית כדי שתאיר את עינינו לרמה הבאה שלנו כבר עכשיו. לרוב, התגובות ברשת מלוות בציניות ארסית, שאי אפשר לברור מתוכה את מהות הביקורת ולא נותר לנו נתיב ענייני מלבד להפגע מזה. זו אחת הסיבות שסגרתי את התגובות כאן. המעטים שלמדתי מהויכוח עימם (ואני מודה להם על כך), נבלעו בין הרבים שהפגיעה מדבריהם לא איפשרה לי ללמוד מהם דבר.
ההתייחסות שלי לפוסט היא כמו אל דיבור בר חלוף אבל לצערי הוא לא חולף בכלל. והוא נקרא לפי אמות מידה של טקסט שאינן סלחניות לדרמה הרגשית ואי הדיוקים המקובלים של הדיבור. אופיה של הכתיבה חותר תחת היכולת שלנו לקחת דברים בקלות, כי זה נשאר שם לנקר בעינינו. האם אפשר לבקר כתיבה אישית, כתיבה מהלב, כתיבה שהיא כמו דיבור לעצמינו, בקריטריון לוגי כלשהו? אי אפשר להתווכח עם רגשות וחוויה סובייקטיבית. כשאדם אומר שהוא כועס עליך אתה לא יכול לשכנע אותו שזה לא נכון כי יש לו חוויה של כעס כרגע. כשאדם חולק מחשבות וחוויות פנימיות הן לא יכולות לעמוד למשפט באמות מידה אובייקטיביות כלשהן כי כל חוויה שיש לו היא לגיטימית מעצם ממשותה. ועדיין הניסיון לשיפוט אובייקטיבי של שיחות ופוסטים ברשת, עומד בבסיסם של לא מעט עימותים בין גולשים, רק בגלל שהחוויה בוטאה בכתיבה. שם היא עוברת, כנראה, בטעם אחר, אולי אפילו בטעם רע. אולי כשזה מקובע בכתיבה ויושב שם זמן מה, נחשף לפגעי הזמן והקשרי הצריכה השונים, זה מרקיב ומתחיל להסריח….
לפני זמן מה קיבלתי מייל ממרצה בכיר בחוג לסוציולוגיה באחת האוניברסיטאות בארץ. הוא תהה אם אני מוכנה לחזור בי מהדברים שכתבתי לרשימת תפוצה אקדמית בנוגע לפרופ' אייל בן ארי, שנחשד בהטרדה מינית, כעת משהמשטרה שחררה אותו ללא אישום. עשיתי ריפליי-און-דה-פליי ועניתי לו שהמשטרה היא לא פקטור רלוונטי לאמת או צדק, בטח לא כשיש לי הכרות אישית עם נשים שנפגעו מבן ארי. רק אחרי שהמייל כבר נשלח עלה בדעתי פתאום שאני לא עיתונאית. אני יותר מדי רגילה לחשוב כמו עיתונאית, לא מהססת לדבר, עומדת על שלי, זה נראה לי כל כך מובן מאליו, שהמחשבה באה רק אחרי שאני לוחצת על ה-send: אני בעצם דוקטורנטית. ובעוד כמה חודשים הדוקטורט שלי יגיע לידיו האנונימיות של קורא רלוונטי, מרצה בכיר כלשהו, שהסבירות גבוהה מאד כי הוא חבר של בן ארי. הדוקטורט שלי הוא אתנוגרפיה ברשת, סביר להניח שזה יגיע לאתנוגרף בכיר כלשהו, אולי אפילו לבן ארי עצמו. ואז באמת אאלץ להקדים את התוכניות שלי לפנסיה ואלך ללמד תנ"ך בבית ספר דמוקרטי כלשהו.
אולי זה הפן החינוכי האמיתי של הרשת: היא מחנכת אותנו לחשוב לפני שאנחנו מדברים בכתיבה כי יהיה לזה מחיר גבוה מאשר פליטות דיבור. כמו בפוסטים בבלוג, גם כשאני כותבת מיילים אני חושבת כמו אדם שמדבר. אותו מרצה בכיר שלח לי ציטוט של דבריי הכתובים מלפני כמה חודשים והופתעתי מהאומץ שהיה לי לומר את זה אז ככה, בלהט הרטורי הזה שמאפיין את הדיבור שלי, ונראה בכתיבה כמו האשמה נוקבת, מבהילה בישירותה ודיוקה. זה היה שיתוף פשוט שניסה להבהיר ולאזן עמדה אחרת בנושא כללי יותר באמצעות הדוגמא של בן ארי, וכעת נראה כמו כתב אישום שממוקד בבן ארי, כאילו היה נושא הדיון מלכתחילה.
הדיבור שלי נכלא לעד בכתיבה, ומסתבר שיש אנשים שמחזיקים בזה, נוברים בזה, מנתחים את זה, חוזרים לזה ומחזירים את זה אלי בזמן ובמקום אחר. אילו כישורים צריך דור האינטרנט כדי להתגבר על המתח הזה, של דיבור שפותה בקלות להיות מיוצג ע"י הכתב הדיגיטלי, ואז נלקח בן ערובה לדורות, נחקק לנצח, כשאופיו הרטורי נתבע לדין על פי אמות המידה החמורות של הכתיבה? איך בכלל אפשר לחשוב לפני כל מילה דיגיטלית כיצד תעמוד במבחן הדורות והקהלים השונים בהקשרים השונים ואיך תצא בכבוד גם אם תוצא מהקשרה? האמת או הדבר הנכון משתנים בהקשרים שונים, ובדיבור ניתן להתייחס לרבדים החדשים וליצור את המשקל המתאים, אך בכתיבה, הדבר הנכון של פעם נראה מעוות מאד בזמן אחר, מקפיא ניחוח של פעם שרק מסבך את העניינים (גם אם ה"פעם" הזו הייתה אתמול…).
הפתרונות היחידים שאני רואה לתקופת המעבר הזו הם הפתרונות הקיצוניים: לפתח עור של פיל ולצפצף על כולם, או להימנע מלהשתתף בחגיגת ווב 2.0 ולהתייחס לכל מייל כאל מכתב ממלכתי. אני מנסה לחשוב קצת לפני שאני לוחצת "פרסם" על הפוסט הזה. לאן יקחו אותו מי שיקראו אותו? מי ילגלג על הרעיונות שבו? מי יחשוב שעוד פעם אני תוקפת את אייל בן ארי וזה בעצם הנושא? מי ימצא פה דווקא את יובל דרור במרומז? מי יקבל השראה ותובנה משלו בעניין? איך זה ייראה בעוד חודש מהיום לילד שיגגל "בית ספר דמוקרטי"? בעוד 30 שנה כשהילדה שלי תעבור על הארכיון של הבלוג שלי? איך זה ישמע כעדות שנקראית בקול רם בבית המשפט? איך תקראו את זה אם אני, חלילה, אמות מחר בתאונת דרכים? ואי אפשר, אי אפשר לחשוב על הכל מאינסוף נקודות המבט. רק על עצמנו ומתוך עצמנו של עכשיו לספר ידענו, ואם אתם לא אוהבים את איך שאנחנו חושבים, אל תקראו אותנו. בסוף זה תמיד עניין של לקחת סיכון: לפרסם או למחוק. כמו בחתונה קתולית: לדבר עכשיו או לשתוק לנצח. הפעם הזאת אדבר.
בשבוע האחרון קלטתי שאני יכולה לחסוך כ-2400 ש"ח לשנה אם אני אתנתק מהכבלים. לכאורה זה אמור להיות קל, אני ממילא לא פותחת טלוויזיה. אבל פעם ב- אני צריכה לנוח מעצמי באיזה חוסר מודעות של בהייה ואז אני ממש זקוקה לזפזופ הזה. אני לא עוצרת בשום מקום אבל אני יכולה להשתגע אם אני לא אוכל לזפזפ בין כל מה שאפשרי. צדק מקלוהן כשאמר שהעניין בטלוויזיה זה בכלל לא התוכן המשודר בה אלא הסטייט-אוף-מיינד המסמם הזה שפשוט צריך אותו לפעמים. אבל אם כבר אני רואה משהו בטלוויזיה זה סרט או סדרות, אז החלטתי לקנות פלזמה קטנה, לחבר את הלפטופ אליה ולעבור לעולם הטלוויזיה האינטראקטיבית השיתופית. להרגיש מה זה באמת להיות דור האינטרנט מבחינת אופן הצריכה, מה זה עושה לי למוח? כצרכנית יש בזה הרבה יותר מודעות ואקטיביות וקשה מאד להסתמם עם זה. אבל יש כאן משהו אחר מעניין.
עולם שיתוף הקבצים הוא עולם מרתק. אני משתמשת בתוכנה המצוינת Bitorrent כבר למעלה משנה ונוצרו לי שגרות בעניין. את כל הסדרות האמריקאיות אני מורידה מהילדודס של EZTV שהם חבורת האקרים מסורים שחיים ב-EFNet ב-IRC והמשימה שלהם בחיים זה לפרק את הטלוויזיה האמריקאית לגורמים ולארגן אותה מחדש. את כל הסדרות אפשר להוריד שעה לאחר שידורן בארה"ב, באיכות מצוינת, ישירות מהאתר שלהם.
לאחרונה התחלתי להוריד לעצמי גם סרטים שאני לא בטוחה שאני מוכנה לבזבז עליהם 35 שקלים. אני מחפשת את שם הסרט באחד ממנועי החיפוש של הטורנטים אבל שם מתחיל הג'ונגל האמיתי, שצריך ללמוד את רזיו: איך יודעים שזה סרט ולא וירוס או תוכנת ריגול? איך יודעים שהסרט בכלל שלם או לא מצולם במצלמת וידיאו בקולנוע? איך יודעים שהסרט אינו למעשה בדיבוב לפורטוגזית או שזה בכלל סרט אחר לגמרי?
מסתבר שגם באווירת כאוס ניתן ליצור כיסים של אמינות ולנהל מוניטין. הילדים שמעלים את הסרטים מטביעים את חותמם על הקובץ ומתחרים ביניהם על שירות ואמינות בתוך כלכלת החינם הזו. יש כמה מחקרים אקדמיים שבודקים מה גורם לאנשים לחלוק ידע בחינם. זה משהו קדום וחדש גם יחד וזה לגמרי מעבר להיגיון הכלכלי המסורתי. במחקרים מציעים לפעמים שאותם "משרתי ציבור" משיגים דרך זה טובין אחרים מעולם ההון החברתי, וזה הסבר אחד אפשרי. ועדיין, יש שם משהו חמקמק שההיגיון הכלכלי מוגבל מלהסביר. זה כמו לכתוב בלוג: למה אני מעדיפה לכתוב בחינם דברים שיכולים בעיבוד קל להתפרסם תמורת כסף? אין לי הסבר לזה, איך נקלעים לאובססיה הזו של להתבטא ולהעניק ולתת שירות ולדעת שזה לא נמדד בכסף ולא קשור לכסף וזה חלק ממי שאתה וממה שאתה מאמין בו בעולם.
ואולי בסתר לבך אתה יודע שמתישהו בני אדם שמו תג מחיר על דברים בלתי ניתנים לתמחור שאולי בכלל לא שייכים להם מלכתחילה אלא רק מצונרים דרך אישיותם, ועכשיו זה מתחיל להעלם, פשוט. האם הידע שלי הוא באמת שלי והאם זכותי לתמחר אותו? ב"מות המחבר" רולאן בארת' טוען שאנחנו אף פעם לא ממציאים כלום ואנחנו רק איזו נקודת ציון שכל הסימנים התרבותיים שספגנו עוברים דרכה כמנסרה במקום וזמן ספציפי. זה הטקסט. גם הטקסט הזה. אין בו כלום משלי באמת, שום דבר מקורי באמת, לא באמת שייך אלי. זו תהיה חוצפה להציע אותו כטור בתשלום לווינט, לא?
אז ספק הסרטים המרכזי שלי הוא aXXo. אני לא יודעת עליו הרבה מלבד התחושה שמדובר באמת בילד. בערך שבועיים לאחר יציאת הסרט בארה"ב הוא כבר משיג גרסת Dvix איכותית של הסרט ומעלה אותו לרשת עם חותם אזהרה יפה שזו גרסא איכותית מבית מדרשו ושהוא חולק עימנו קבצים כבר שנים ולא מבקש דבר בתמורה מלבד זה שנוקיע ונחשוף את המתחזים אליו שמאכילים אותנו לוקשים. קשה לזהות את המתחזים. לכאורה זה עוד סרט עם סיומת aXXo אבל כמה אנשים שהורידו את זה הכריזו בתגובות שזה קובץ מזוייף. בהדרגה אני לומדת את המאניירות הייחודיות של aXXo, איך הוא מתאר את הקבצים ואיך הוא מקודד אותם ומצליחה לזהות מה של aXXo האמיתי, האחד והיחיד.
יש המון הערצה אליו ברשת. אנשים מהפיליפינים ועד קזחסטן משאירים לו עשרות תגובות שהוא הטוב ביותר ותמיד אפשר לסמוך עליו ולפעמים מבקשים ממנו שיעלה סרטים ספציפיים אם הוא משיג. אי אפשר לתת לזה ערך כלכלי ואולי אין המרה של אחד לאחד בין הון כלכלי לחברתי. פעם חשבו שההאקרים חובבי הקוד הפתוח הם יורמים בודדים שזקוקים לחברים ברשת, אבל בעולם של היום משתפי הקבצים הם לא פעם דווקא הילדים הפופולאריים והחזקים. אנחנו חיים על תפר של מעבר בין רמות תודעה וזה לא נדיר למצוא ילדים שמאמינים בשיתוף כאידאולוגיה ויוצאים כנגד הרעיון של התחשבנות אגואיסטית. את האגו שלהם הם ממשיכים לפתח בתוך השיתופיות הגדולה במערכת קרדיטים ומוניטין באמצעות היצירתיות והשירותיות שלהם.
אני רואה את התופעה הזו גם בקרב הילדות המעצבות בבלוגים שאני חוקרת. אבדן החמריות של החומר היא אחת התופעות המרכזיות שהאינטרנט מייצג ולכן זה לא מקרה שגם החומרנות מאבדת מערכה ומערכת חלופית נוצרת. המערכת הזו אינה אלטרואיסטית אבל גם אי אפשר לתפוס אותה לגמרי לפי המושגים המודרניים של חליפין ולפעמים זה עוזר ללכת אחורה עוד יותר לימים הפרה-מודרניים כדי להבין מה אנחנו מאחזרים היום. הדור שלפני ואחרי הטלוויזיה חולק אקטיביות משותפת, התובנה הזו שאם לא תתן לא יהיה לך. וככל שאתה מסכים להתפשר על מהירות ההעלאה ולתת לאנשים להוריד ממך במקביל את החלקים שכבר ברשותך, כך גם מהירות ההורדה שלך עולה. תרבות שפע אמיתית: ככל שיותר אנשים פותחים ונוטעים יש יותר לכולם. לא בכדי המטאפורה המרכזית למי שמחזיקים את הקבצים הללו היא זורעים, seeders. עקרון של יבול. והנה החשיבה החדשה: אתה משתף ללא תמורה מתוך אגואיזם צרוף. כשאתה לא מחשבן העולם לא מתחשבן איתך, הרי.
אנחנו מדברים הרבה על הטכנולוגיה שנכנסת לתוך גוף האדם ונטמעת באנושות ובחברה אבל הפעפוע הוא הדדי, ומעט מאד מדברים על כמה שהאנושיות ובני האדם חודרים ונטמעים בטכנולוגיה. אם פעם ערוץ תקשורת היה מושג טכני פיזי לכבל כלשהו או לממשק כמו טלוויזיה או מחשב, אז בעולם החדש הזה של האינטרנט והקוד הפתוח, יש ממד אנושי לערוץ, המון בני אדם הופכים לערוצי שידור. aXXo והח'ברה מ-EZTV הם סוג של כבלים, הם ספקי התקשורת שלי. ואני עוברת מצריכה מסממת ופסיבית לצריכה אקטיבית ישירות מהספק 🙂 עכשיו אני יכולה להתנתק מהוט בשקט.
אם עוד לא ראיתם את "הטוקבקיסטים", עכשיו הסרט המלא אונליין. ההצגה הויזואלית מצוינת ומשעשעת ויש שם כמה קטעים שכאילו נלקחו ישר מ"ארץ נהדרת". אני מסכימה בהחלט שתם עידן השידור החד צדדי, אבל השאלה היא מה יש לנו להציע מהצד השני? האינטרנט מאפשר לנו להבחין בקלות שאלימות מתרחשת באמת ברמה הנפשית, כאנרגיה טהורה. אנשים יכולים ללכת ברחוב בשלווה אבל רק המחשבות שלהם על המציאות יוצרות סביבה אלימה, וזה בא לידי ביטוי בטוקבקים. אדם שותק בבית, מרגיש שלא מקשיבים לו ולא מעריכים את דעותיו, אך באינטרנט יש לו במה ומקום של כבוד כמלך המתלהמים. למעשה גופי תקשורת מעסיקים אנשים מיוחדים כדי לפקח עליו. כבוד.
אם פעם אמרו "תעשה מה שאתה רוצה במרחב הפרטי אבל תתנהג יפה במרחב הציבורי", עכשיו הכל התהפך: כל ישראל צריכה לספוג את הזבל שאפילו אשתו של הטוקבקיסט לא מוכנה לתת לו מקום. בארה"ב מנגנון תגוביות אינו הכרח, אפילו לא בבלוגים, ואני מקבלת כמה מהטיעונים המצויינים נגד תגובתיות, בייחוד כשהם באים מדייב ווינר. זאת ועוד, כשאני רואה את אלון מוליאן מ"טוויסטד" (בכוונה לא נותנת לינק, שישלם לי אם הוא רוצה פרסום) מדבר בסרט על ניצול האנרכיה הטוקבקית למטרות שיווקיות, אני שוקלת לתמוך ואף לקדם את הצעת החוק של ח"כ חסון.
אנונימיות ברשת גם ככה לא באמת קיימת מאחורי הקלעים וגם על פני השטח היא נכחדת, לרוב מבחירה. הסרט מוכיח כי גם בשמם וזהותם אנשים רבים ימשיכו לדבר/לכתוב בדיוק באותו האופן, כך שפתרון לאלימות לא יהיה כאן ממילא. ההצעה של חסון דרושה לנו רק כדי לחסל את העסק הצדדי של אלון מוליאן ורני רהב וזו כבר בגדר מצווה. (אגב, הנה הדרן למי שפספס את הטוקבקיסטים של רהב בהופעת בכורה בבלוג זה).
תהיתם פעם מה הרשת עושה לכם, כלומר המכאניקה הפנימית של הפעילות שלכם ברשת? מה זה באמת להיות טוקבקיסט, להיות חבר ברשת, להיות פעיל? בואו נדבר על זה רגע. בואו נדבר על איפה אתם באמת עכשיו, כשנדמה לכם שאתם בבית שלכם קוראים את הפוסט הזה שלי.
הדבר המשמעותי ביותר בסרט "הטוקבקיסטים" נאמר על ידי שי גולדן: אנשים שפורקים בטוקבקים לא פועלים בשדה הפוליטי-חברתי. מהפכנים דמיקולו. לזרספלד ומרטון הזהירו מפני האפקט הזה של המדיה עוד בשנות החמישים. הם קראו לזה "סימום" וסטודנטים לתקשורת נוטים להבין זאת בטעות כאדישות, אבל כוונתם המקורית היתה לזה שאנשים יתעצבנו מול הטלוויזיה ולא ייצאו לרחוב, בשל התחושה שהם מעורבים מעצם הצפיה והתגובה. עתה כשהתקשורת אינטראקטיבית, זה מעצים את אשליית הפעלתנות, מהפכנות ממש. אבל הדבר היחיד שממשיך לפעול במרץ הוא מנגנון הגירוי-תגובה הבסיסי, העכבר-מעבדתי, זה שאין בו יוזמה ממשית ואף לא תוצאות במציאות. המנגנון שההון והשלטון בונים עליו מבלי להצטרך לקונספירציות. הרעש הסימבולי של הטוקבקייה ישכח במהרה. מה שחשוב הוא שהרחוב ריק, שאף אחד לא עוצר אף יוזמה בגופו. לייתר דיוק, שאף אחד כבר לא פועל מתוך יוזמה עצמית, מתוך גופו.
צרם לי שאחת הטוקבקיסטיות בסרט אמרה שהיא מגיבה להמון סוגים של כתבות וכיף לה עם זה שהיא מעורבת בהמון נושאים. מעורבת? תגובתיות היא עכשיו הגדרה למעורבות חברתית? ואם נקפוץ רגע לפייסבוק – האם קריאה של שורת מידע לגבי פעולה וירטואלית היא כעת שמירה על קשר בחברות? הפילוסופית מרגרט ארצ'ר העוסקת בפילוסופיה של פעולת העצמי כתבה על כך שסיפוקים מיידיים, בהם היכולת להגיב מיידית, יוצרים אשליה של אקטיביות מואצת אבל למעשה העצמי האנושי (human agency) אינו פעיל כלל. לא באמת אכפת לו, הוא לא מסוגל בכלל להוביל דברים עד סופם, לא יכול לגמור לקרוא פוסט אפילו, הנוכחות פשוט לא מחזיקה מים. וכשאין שם באמת מעורבות, במובן הפנימי של זה, אנו הופכים פסיביים באותה מידה שאנו מרגישים אקטיביים. מנגנון אשלייה מדליק שאולי מסביר בכלל את מה שלזרספלד ומרטון זיהו בזמנו כיכולת הסימום של המדיה.
הפוסט הזה צריך בכלל להיות תחת הקטגוריה האינטגראלית בבלוג כי זה קשור לכל אותן אזהרות של הפילוסוף קן וילבר, שבעידן שלנו מוחקים לגמרי את מה שקורה בממד הסובייקטיבי ומסתכלים רק על התנהגות נצפית. ככה מגיעים למצב המסמם שתגובה=מעורבות. מה שקורה כאן, רבותי, הוא תופעה שאני מכנה אותה אזלת-נוכחות על משקל אזלת-יד. היא לא הוגדרה עדיין פילוסופית בשום מאמר אבל הזמן עוד צעיר (תיקון: הסוציולוג זיגמונט באומן אומר דברים דומים בהקשר לשימוש שלנו בסלולארי כאמצעי להתחמק מנוכחות). לא מספיק שפטרנו את הגוף מהצורך לחוש את המציאות ולעמוד מולה בעזרת אמצעי התקשורת השונים, עכשיו אנחנו נותנים פטור גם לתשומת הלב, לחיות הזאת שבונה את הנוכחות שלכם, זאת שמתכווננת מול אובייקט עד שהוא הופך לסובייקט בעיניה ורבדי העומק נוצרים בחוויה שלכם. זאת שמי שמנסה בכלל לחוש אותה כדי לחיות חיים ראויים קוראים לו "רוחניק".
המציאות המודרנית הופכת הכל לאובייקטים. גם אנשים אחרים. כינוי ברשת הוא דבר שקל להפוך לאובייקט ולשכוח שהוא מייצג אדם אמיתי שעשוי להפגע. בגלל זה אתם מתקיפים בחסות המרחק הרגשי הזה, כי הוא לא סוביקט, כי הוא חסר פנים. הרשת מלמדת אותנו לפזר את האנרגיה שלנו במהירות ולכל עבר, רצוי במולטי-טאסקינג, ואחר כך צריך להביא פסיכולוג שיסביר לנו מה ממכר בה. זו לא התמכרות רבותי, זה פיזור אנרגטי שיש קושי אנושי רב פשוט לאסוף אותו. זה לא כזה פשוט לאסוף את עצמך וכל הזמן יש גירויים שתובעים את תשומת לבך, רק חלקיק ריכוז בבקשה. ולכן, כשרק חלקיק קטן של האנרגיה שלנו בכלל מצוי בתשומת לב, גם לפוסט הזה כרגע (היי, למה שלא תקראו לשאר הרסיסים? לרגע. לא בשבילי, אני לא זקוקה לתשומת הלב שלכם, זה אתם שזקוקים לעצמכם במקום אחד בזמן הווה. למה שלא תגיעו רגע לכאן, קצת יותר, אולי ממש? ניסוי שכזה) – איך בכלל נהיה מסוגלים לתקשר משמעותית? במצב הזה איך בכלל מצפים מאיתנו למשהו יותר נעלה מתגובה מרפרפת שנורית כנגד גירוי?
לא משנה מה תגיד, העיקר שתדבר. החלק הפאתי של התקשורת הוא החשוב וזה משאיר אותנו עם פאתיה, שזה הקליפה של האמפאתיה, ללא הרגש, ההכלה, ההקשבה והנוכחות הדרושה לכך. רואים את זה גם בבלוגים – תגיב כדי שנדע שאתה פה. סתם תגיב, זה סוג של כרטיס נוכחות, זה לא באמת משנה מה אתה אומר, זה לא משנה אם יש לך מה לומר. תגיב, תגיב, כנס, כנס, תילחץ כשאני לוחץ על הכפתור שלך. עכבר מעבדה. תגיבו גם לפוסט הזה בבקשה, טוב? שאני ארגיש שאתם כאן, שאהיה רגועה. תגובה כליטוף. הגבת משמע אתה מעורב בחיי, הגבת משמע אכפת לך. האם גם אתם מפרשים כך את תגובות חבריכם לבלוגים שלכם? או בטלפון, לסיפורים שלכם?
כמה פעמים נחלצתם מחוסר קשב וחוסר ריכוז בעזרת תגובה שגרמה לחבר להרגיש בטעות שהקשבתם? אז מה הפלא שכל האוכלוסיה מאובחנת כהפרעת קשב וריכוז אחת גדולה? החדשות הטובות הן שלא באמת צריך להתאמץ, אפשר להיות חברה טובה מאד של הרבה אנשים ככה, אם כל מה שצריך זה להנהן ולאיית את שמי נכונה. אגב, מקובל גם להגיב מבלי לקרוא וגם להודות בזה. הכל מאהבה. גם אתם עושים את זה לפעמים, נכון? תוכיחו שקראתם את השורה הזאת. מה, אתם לא מתקשרים לחברים שלכם פעם ביום רק כדי לעדכן מה קורה ולהרגיש שפרקתם? מקשיבים להם תוך כדי מחשבה מתמדת על מה אתם הולכים להגיד בעוד דקה או מתכננים את הסידורים שאתם צריכים לעשות דקה אחרי שהם יסתמו את הפה?
אם כתיבה ברשת היא גם דיבור אז קריאה ברשת היא גם הקשבה. ואנו איבדנו לחלוטין את היכולת להקשיב יחד עם הסבלנות לקרוא טקסט שעולה על 500 מילה. תוכיחו שאתם קוראים את השורה הזאת. יש טעם בכלל להמשיך? הרי כבר עברנו את האלף, רובכם לא פה. אבל חכו, תחזרו, יש לי פתרון מפתיע לתרבות הטוקבק.
כדי לסתום למישהו את הפה, כל מה שאתה צריך לעשות זה לגרום לו לפעור את פיו חזק יותר, שהרי שני הקצוות חד המה. שנו חכמנו שלאן שאדם רוצה מוליכים אותו ובהקשר שלנו: הטוקבקיסטים רוצים לדבר? למה להסתפק בשדה התגובות המוגבל של אתרי החדשות? דברו, דברו עד הסוף, דברו הרבה, דברו כל יום. אני פוצחת בזאת בקמפיין בלוג וורדפרס לכל טוקבקיסט. הבלוגים הם הפתרון המושלם לטוקבקיסטים.
תחשבו על המצב שבמקום להחזיק מנגנון טיקבוק ולהיות במצב האבסורדי שגוף תקשורת אחראי משפטית לפליטות הפה של כל אידיוט במדינה – לכל טוקביסט בסרט הזה היה בלוג. בלוג נותן את כל המקום לאדם לבטא את עצמו וליצור לעצמו "זנב ארוך", בעוד שהוא נעדר את הבולטות התקשורתית הנופלת כנטל על כל ישראל, ואם זה וורדפרס הרי שהוא אינו מהווה נטל משפטי גם על חברה מסחרית כלשהי, אלא מצוי באחריות הבלעדית של עצמו.
רוצים לנקות את המרחב הציבורי ולשפר את תרבות הדיון? יתנדבו נא אנשי הוורדפרס לעצב בלוגי כבוד לבכירי הטוקבקיסטים ולפטור אותנו מעונשם של אלו, באמצעות פתרון win win שנותן לטוקבקיסטים את מלוא הכבוד, המרחב והזרקור הדרושים למחייתם. למעשה, אפשר להרים פרוייקט אתרים מבוסס וורדפרס, כמו "רשימות", שמוקדש אך ורק לבלוגים של טוקבקיסטים כתגובה לכל ארועי החדשות אך בנפרד מהם. גופי התקשורת יוכלו לתת לינק לבלוגי הטוקבקיסטים, אם ירצו להגדיל ראש, אבל לא חובה. לא סטארט-אפ?
נ.ב. אם כבר אנחנו בענייני בלוגים, בשנה האחרונה נעשית בהם יופי של עבודה שמשפיעה על המרחב הציבורי בישראל, כאשר משתמשים בהם כמרחב התאגדות פוליטית. זה למעשה ההפך מתופעת הסימום או היכולת להשתמש בה נגד עצמה. השילוב הזה בין השידור הציבורי (ציבור ממש) ל"הסתדרות החדשה" בבלוגים, הוא הנושא למאמר מחקרי שסיימתי השבוע וסוקר את הבלוגוספרה הפוליטית בארץ ביחס לארה"ב. הוא עתיד לראות אור בכתב העת "מגמות" בגיליון מיוחד שיוקדש לתקשורת בישראל. בינתיים יש מילה וחצי בנושא בפוסט ב"ד"ר בלוג".
החזקתם מעמד עד כאן? אולי עוד יש לנו תקווה.
function PrintWindow()
{
PrintWindowToolbar.style.display = "none";
window.print();
}
PrintWindow()
אבסולוט כרמל 