ארכיון קטגוריה: מקלוהן עלק

פרטיות סובייקטיבית ברשת או: "אמא, צאי לי מהבלוג".

אט אט הטול-בר של גוגל הופך לחלונית השימושית ביותר בדפדפן. נדמה שלעיתים נדירות בלבד אני ממש מקלידה כתובת. כתובות זה דבר מעצבן ומסובך שקשה להגיד בעל פה, הרבה יותר קל לומר למישהו "תגגל את המילים 'דיאלוג בחשיכה' וזו התוצאה השניה". מבלי להיות מודעת לכל זאת, אמא שלי שמה בטעות את שורת הכתובת של הסרט שעשיתי על המסע שלנו, בחלונית הטול בר של גוגל והגיעה לבלוג הזה. כשהיא רצתה להפיץ את הסרט בקרב מכרים ומשפחה, היא התעצלה לתת להם את הכתובת המסובכת עם המספרים ושלחה אותם לגוגל עם שם הסרט, מה שכנראה הנחית אותם ישירות בפתחו של הבלוג הזה.

בצהרים קפצתי אליה לעבודה והלכנו בהפסקה למכולת ליד. לפתע, בעל המכולת, שלא פגשתי מעולם, קורא לי בשמי ומסביר לי שהוא לא הצליח לראות את הסרט למרות שהגיע לדף הנכון לדעתו, כי עובדה שהוא ראה את התמונה שלי וזיהה אותי. בהיתי בו מופתעת ואולי קצת כועסת מעצם המחשבה שמן הסתם, גם הוא היה בבלוג. בתגובה לטרונייתו, אמא שלי מיהרה לשלוף מארנקה סדרת פתקים בכתב ידה המכילים את הנחיות החיפוש בגוגל שמביאות אנשים לבלוג הזה במקום לסרט, ועיני חשכו באופן סופי. אני כועסת על אמא שלי והיא לא מבינה למה. גם כשאני מסבירה, קשה לה להבין מה מפריע לי. הרי אני כותבת באינטרנט, זה מקום ציבורי. הנה שוב הדיון הזה. כבר כמה שנים אני מנסה לנסח במילים פשוטות לאנשים ש"לא מפה" איך אדם שכותב ברשת ואפילו שם וידיאו ברשת, מצפה לפרטיות. אני חושבת שיש לי כבר כמה טיעונים לא רעים. בואו ננסה אותם.

הצפנת סוד בפומבי

גם במדיה המסורתיים, ההבדל בין ידיעה שולית שרובנו מפספסים לבין סקנדל שכולם ידברו עליו, אינו קשור לתוכן הידיעה אלא למסגור שלה. הבלוגרים בארה"ב אוהבים לזקוף לזכותם את התפטרותו של הסנטור טרנט לוט אך למעשה הם לא חשפו את השערוריות המיוחסות ללוט. המידע הזה הופיע בתקשורת ומוסגר בצורה שחלפה כמעט ללא התייחסות. כמה בלוגרים שמתעמקים בפרטים התעכבו על המידע, טחנו את הסיפור והתסיסו אותו בבלוגוספירה, עד שהתקשורת נאלצה למסגר זאת מחדש כבעל חשיבות גבוהה יותר וכשערוריה שהביאה להתפטרותו של לוט. מסגור כולל בתוכו שינוי הקשר, מתן הדגש באמצעות עימוד, גודל ומיקום שונה, הטיות כתוצאה מפרשנות וכיו"ב. בגלל זה, כשמישהו נותן לינק בווינט לבלוג שלך, הוא ממסגר לך את הבלוג מחדש, באופן שגורר תשומת לב וזרימת קהלים רבים ומגוונים. השינוי מורגש בחדות במישור הסובייקטיבי, כך שהוא נחווה באופן דומה לחדירה לפרטיות.

בשבוע שעבר נתקלתי במקרה ביוטיוב בסדרת סרטוני וידיאו של בחור ישראלי צעיר, בהם הוא מגולל את פרטי מעשי האונס שבוצעו בו בילדותו. מדובר בעדות חשובה, מטלטלת, אפשר לראות את הערך הטיפולי שלה עבור הבחור ולשער את ערכה של העדות עבור אחרים במצב דומה. ראיתי לא מעט סיפורים כאלו שנחשפו בבלוגים אבל זו פעם ראשונה שאני רואה עדות מצולמת ועוד במקום הפשע. האם אני רשאית לתת לזה לינק? מצד אחד, הבחור פאקינג צילם את עצמו בחשיפה מלאה. הוא משדר אל העולם ואין דבר טבעי יותר מלתת לזה לינק. מצד שני, מבין מליוני הסרטונים ביוטיוב מה הסיכוי שתדעו בכלל לחפש אותו? על סמך מה אני רשאית להניח שהוא אינו מבקש להסתתר בהמון? שהוא ישמח אם יתנו לזה לינק ב"הארץ"? תחושת הבטן שלי היא שהוא ייפגע ויכעס מאד אם זה יקרה. 

ייתכן שהוא לא ייכעס עלי אם אתן לזה לינק בבלוג שלי. כי גם אני בלוגרית וזה כולה בלוג, זה עדיין במסגרת מה שהוא מדמיין שיכול לקרות, במסגרת קבוצת השווים/עוברי האורח האקראיים. זה טבעי שבלוגרים מלנקקים אלה לאלה על תקן "לדבר על משהו ששמענו". אבל הבלוג שלי קצת פופולארי, יש עיתונאים שקוראים בו ואולי מישהו ירצה לתת לינק לפוסט הזה כי הוא עוסק בסוגיה מעניינת בתרבות הרשת, ולכן אתאפק. יש היגיון רב בהנחה, שהיא לכאורה פרדוכסלית, שהבחור ששידר את עצמו ביוטיוב ראוי לפרטיות ואפילו מניח אותה. אני אסביר. 

אנחנו מניחים שסודיות ניתנת להשגה רק באמצעות שיטת תיחום ומניעת גישה, כמו מסך ססמא. עם זאת, ברשת, רבים מאיתנו מנצלים, במודע או שלא במודע, אסטרטגיית סודיות אחרת, שאין בה כרגע הכרה משפטית/לגיטימית. טכניקה קבלית ידועה גורסת כי המקום הטוב ביותר להסתיר סוד זה בפומבי, במובן מאליו, בשגרה, בקיטש, בקלישאות, בכל מה שנדמה כשקוף, בלתי נראה לנברני המסגור. בגלל זה הפוסט-מודרניסטים הרגיזו הרבה אנשים, שהרי עם הדה-קונסטרוקציות שלהם הם פירקו כמה סודות גדולים כאלו מנשקם. 

בהקבלה, כשכותבים בלוג בין עשרות אלפי בלוגים אחרים בקרב מליוני דפי רשת, זו דרך נהדרת להתחבא. זה רק נראה פתוח, אבל זה לא. זה צועק רק בגלל שהצעקה נבלעת בין אלף צעקות אחרות, ורק מי שרגיל לחשיבה של מדיה מסורתיים יניח בטעות שהנער המתוודה על ההתעללות שעבר, שואף להתגלות בתחרות "קורבן נולד". לאינטרנט הזה אין חיים יבין שצץ לך על המסך ואומר לך בדיוק לאן ללכת בשביל כל דבר, והדור שהתרגל להנחיה ומסגור עיתונאי, לא באמת יודע לנווט כאן, גם אם לכאורה הוא מצטיין בחיפוש מזג האוויר בגוגל.  

נחזור לדוגמא האישית שלי: "רשימות" היא פלטפורמה מוכרת בקרב קהל מאד ספציפי שאינו חופף למעגלים המשפחתיים שלי מפתח תקוה. אני יכולה לסמוך על זה ש-90% מתושבי פתח תקוה יעבירו את חייהם מבלי לשמוע על אתר "רשימות", באותה מידה ש-90% מהתיירים הפוקדים את תל אביב, יחרשו אותה מבלי לשמוע בכלל על שכונת "המשתלה". מצב זה ישתנה דרמטית, כמובן, אם כתב של הלונלי פלנט יכתוב פסקה סתמית על "המשתלה" בלונלי פלנט של ישראל. 

לכתוב במסגרת "רשימות" זה כמו להתפשט במרפסת בית בשכונת "המשתלה" כשאני מכוונת לקהל בבית ממול ויכולה להיות בטוחה למדי שלא יעבור שם בטעות צלם של ה-CNN.  נכון שאני לוקחת סיכון, נכון שאני לא יכולה לסמוך על זה במאת האחוזים, אבל… את מה שבא אחרי האבל הזה מבינים רק חלק מהאנשים. עובר האורח התמים לא יבין במה פשע ואני מבינה שמבחינתו זה בדיוק כמו לקרוא אותי בנרג'. אבל…

כשטקסט=מרחב, הוצאה מהקשר=אלימות

לא בכדי מוערכים שחקני תיאטרון הרבה יותר משחקני קולנוע, שכן דרוש אומץ רב להיות נוכח מול קהל חי. שחקן קולנוע, כמו בלוגר, מופיע מול צוות בייתי מצומצם ומכשור טכני שמייצג קהל תיאורטי באופן עמום. בדומה לשחקן הקולנוע, אני כותבת לבד מול המסך ולעיתים נפלטות לי מילים שהייתי אומרת רק לעצמי. בפעמים אחרות אני מכוונת לקהל מאד ספציפי, שוכחת לרגע שקהל אחר לגמרי נחשף לזה בדיוק באותה המידה. ולפעמים אני מדמיינת מכר מרוחק קורא את הדברים ומיד "מייבשת" חצי פוסט למשעי. 

נכון שהתגובות לפעמים מזכירות לי שיש פה עוד מישהו, אך עדיין, תגובות טקסט מאפשרות לי לשמור על ריחוק. אם בלוגר זר היה ניגש אלי בכנס כלשהו, ומגיב על אמירה אישית מאחד הפוסטים שלי בציטוט משיר רלוונטי -פרקטיקה מקובלת ונפוצה בתגובות לבלוג – הייתי מסמיקה. אל תשלו את עצמכם שהקרבה השכלית הזו ברשת מתרגמת את עצמה בקלות לאינטימיות פנים אל פנים. עוד לא למדנו כלל על אילו כפתורים לוחצת לנו האינטרנט הזאתי, גם כשנדמה לנו שאנחנו בפסטיבל הפסנתר.

אנחנו חיים בעידן שלוויני המעצמות רואים לך כתם בתחתונים, ככה שזה מגוחך להמשיך להגדיר פרטיות על פי מאפייני סודיות, ניראות או גישה תיאורטיים. באינטרנט אנחנו מעשיים, אנחנו מרשים לעצמנו להרגיש במרחב פרטי כשאנחנו בחברת פעילים קבועים וקומץ עוברי אורח זרים. כל שינוי במאזן הכוחות הזה הוא מעבר דרמטי וטראומטי מהפרטי לציבורי. אנחנו מרגישים בנוח להתוודות מבעד לפרוכת הוירטואלית בפני זרים למחצה או בפני קבוצת השווים שלנו, אך אין דבר מביך יותר מחבר לעבודה של אמא/האיש מהמכולת שממתיק לך חיוך יודע סוד. 

הטרדה מינית, מקרה פרטי של חדירה לפרטיות, היא למיטב ידיעתי העבירה הפלילית היחידה שמוגדרת על פי תחושתה הסובייקטיבית של המתלוננת. גם הפרטיות ברשת צועדת בעיני למקום הזה ומכיוון שלא נמצא קריטריון אובייקטיבי מניח את הדעת להגדירה, ייתכן שיש למדוד כל מקרה לגופו על פי הכוונה והתחושה הסובייקטיבית של הגולש. כשאמרתי משהו על זה בכנס משפטנים במכללה למנהל לפני חצי שנה, ראיתי שם הרבה הנהוני הסכמה.  עובדה היא כי גולש מיומן יכול לבצע הערכה מדוייקת למדי, בהתאם לנתוני התעבורה והקישוריות בכל מרחבון ברשת, של נטיית "המקומיים" לראות את המקום/התכתובת כפרטיים או ציבוריים. 

לכן, אני לא יודעת למי ולמה כיוון הבחור שגולל את סיפור האונס המזעזע, כשישב עם מצלמה בזירת הפשע, אבל אני מרגישה שאני חייבת לבקש ממנו רשות לפני שאתן אליו לינק כלשהו. דווקא בגלל עוצמת החשיפה שהוא נקט בה כאשר צילם את עצמו, הוצאתה מהקשר תהיה טראומטית פי כמה מחשיפת סיפור כתוב בבלוג. ההיגיון כאן צריך להיות הפוך מההיגיון של העיתונאי המצוי, כשהדגש הוא לא על התוכן אלא על ההקשר. אני יודעת שאצל עיתונאים זה דבר של מה בכך להוציא מהקשר, ובכן תכניסו לעצמכם לראש: ברשת שבה טקסט=מרחב, הוצאה מהקשר היא תנועה במרחב, למעשה זוהי סטייה חדה ועשויה להיות אף פעולה אלימה. אתם מצליחים לראות את זה?

אם נחזור אלי, אז אני לא רוצה להיות דרמטית כמו הנחקרות שלי בישרא שמאיימות בפוסטים על האימהות או המורות שלהן: "תעופי לי מהבלוג ותפסיקי לקרוא כאן", ובכל זאת – אם יש פה קוראים סמויים חדשים שהגיעו בטעות בגלל אימא שלי, אל תקחו את זה באופן אישי, אבל אני מבקשת שלא תמשיכו לקרוא כאן. אין אתרי תיירות מומלצים בשכונת "המשתלה" ואפילו לא סטריפטיז במרפסת. תשאלו פה את הח'ברה, רוב הזמן אני משעממת טיכו עם כל מני פילוסופיות אינטגרליות ואם אני אחשוד שאתם עוד פה סביר להניח שאשעמם הרבה יותר! 🙂

אני מקווה שהצלחתי להבהיר שהבקשה הזו – שנמצאת כרגע רק במישור האתי-נורמטיבי אבל יום אחד אולי תיאכף בדומה לחוק ההטרדה המינית – אינה מגוכחת כמו "אל תקראו בבקשה את מוסף 7 לילות של ידיעות", כי האינטרנט הוא לא רק מדיום תקשורת המונים ואולי, במובן המסורתי, הוא אינו אמה"ת כלל. אבל זה כבר דיון לפעם אחרת.
 

אחרית דבר

1. פורסם גם בגרסא "נקייה" ומשוכתבת קלות ב"דוקטור בלוג". מי שקרא פוסט זה מוזמן לקרוא רק את 2 הפסקאות הראשונות של הפוסט שם, יש בהן משהו מעניין שלא הכנסתי לכאן.  ויש גם אחת בווינט.

2.גם "הארץ" דיברו על התופעה ועל המגיבים לשיח נמנתה "ברכה הגולשת" שדעתה שונה משלי והיא אינה היחידה. למעשה, בקרב בלוגרים ותיקים שהגיעו מרקע עיתונאי ותיק עוד יותר, יש נטיה להתעלמות מהפן הסוציו-תרבותי של הרשת ומהיכולת שלה לפתח תרבות ונורמות שהן מעבר לקוד. תודה לתובל כהן מישרא על הלינק.

2. אף על פי כן ובניגוד לכל מה שכתבתי כאן, ניסיתי לצייץ פעם (בחלק האחרון ובעיקר בתגובות) על כך שיש לנו הרבה מה להרוויח מהתמוססות של רעיון הפרטיות וגם התזה הזאת מתחילה להתגבש אצלי, ככה שיגיע גם פוסט משלים מהופך לחלוטין בעניין הזה. ככה אנחנו, האינטגראלים, רואים תמיד גם את הצד השני של המטבע. זה מה שעוזר לי לכעוס על אמא קצת פחות. 🙂

מודעות פרסומת

פרקים בוירטואליות מעשית

לפני ארבע שנים נחת בתיבת הדוא"ל שלי מייל שנשלח אלי בטעות. הכותב היה עו"ד והיה מצורף למייל חוזה לחתימה דחופה. חשבתי להיות אזרחית טובה ולכתוב לו חזרה שהמייל שברשותו שגוי כדי שלא ייגרמו לו נזקים מול הלקוח האמיתי שלו. הוא אכן הודה לי על שכתבתי לו והוסיף שורת בקשה: "מכיוון שהחוזה שצורף למכתבי עוסק בעניין פרטי ודיסקרטי, אודה לך מאד אם תוכלי להחזיר לי אותו".

יש לי דז'ה וו. כבר סיפרתי לכם את זה פעם? בכל אופן, הבקשה הותירה אותי פעורת פה. תהיתי כיצד אוכל להסביר לעו"ד את העדר החומריות של עידן השעתוק הדיגיטאלי. ניתן בהחלט לבקש ממני למחוק את החוזה ממחשבי מבלי להציץ בו אבל באיזו דרך בדיוק אוכל להחזיר אותו? התקרית המרתקת הזו גרמה לי להבין שאנשים יכולים ללמוד להשתמש בטכנולוגיה חדשה בצורות ישנות מבלי להשתנות כלל. רעיון הוירטואליות הוא המשך ישיר ושדרוג של השעתוק הטכני אותו זיהו הפילוסופים מאסכולת פרנקפורט בראשית המאה שעברה. תיאודור אדורנו ממש פחד מהעתקים, הוא חשב שהם חלולים מהמטען שיש למקור ועושים עוול למהות. הוא הרגיש שיש בשכפול משהו שוחק, מוחק. בעידן השעתוק הדיגיטאלי אנחנו מבינים שמה שנשחק זו החומריות של החומר. מהרגע ששכפלת ושלחת אין לך שליטה, אין לזה גבולות, זה בלתי הפיך, זה מתנתק מהקשרו ומצורת ההגשה המקורית שלו ומצטרף לים המידע הזורם בנתיבי הרשת. לגמרי מלחיץ. בלי סודות. 

לא רציתי לפצוח במייל פילוסופי וגם לא לגרום לעו"ד הקשיש התקף לב. אז עשיתי לו "השב" עם הקובץ המצורף ו"השבתי" לו את החוזה הסודי שלו. הוא הודה לי שוב מקרב לב ובזה נגמר העניין. אשליית הוודאות בגבולותיה הדמיוניים של תחושת השליטה בחיינו חשובה לבריאותנו הנפשית. במיוחד אצל עורכי דין, ה-מקצוע בשביל מי שזקוק לתחושת וודאות ואחיזה בחיים האלה. תהליכי השעתוק והווירטואליות ימשיכו לחלחל למציאות שלנו באיטיות עד שלכולנו יירד האסימון לגבי העדר חומריותו של החומר. מי אני שאאיץ תהליכים כאלו.  

***

מדי פעם איזה חבר של אבא שלי מספר לו שהוא נתקל בבלוג שלי ברשת ומאד נהנה לקרוא. אבא שלי התקנא והתחנן לקבל את הלינק. אמרתי לו שזה קשור לדוקטורט והוא לא יבין כלום וזה באמת לא כזה מעניין אבל הוא התעקש. אז נתתי לו את הלינק לבלוג הדוקטורט בישרא ולמרות שאני מעדכנת שם בקושי פעם בחודש, אבא שלי עובר דרכו כל יום בגאווה. כשאני מפרסמת פוסט חדש אני בדרך כלל מקבלת טלפון ממנו בערב: "קראתי מה שכתבת. לא הבנתי כלום אבל זה כתוב מאד יפה". ושעה אחר כך טלפון היסטרי: "יש לך תגובות! ראית? מישהו אמר שאת צודקת וזה תמיד ככה. ומישהי החמיאה לך על הבלוג והזמינה אותך לבלוג שלה. ראית?"

בטור השמאלי בתחתית הבלוג בישרא יש לינקים לבלוגים נוספים שלי ובראשם הבלוג הזה. הדבר האחרון שאני צריכה בחיים זה את אבא שלי בבלוג הזה. הוא עוד יתחיל לאיים בתביעות על הטרולים הקטנים שמופיעים פה לפעמים, ובכלל יהיה לו יותר מדי להגיד שלא מעניין אותי לשמוע. קשר טוב הוא לפעמים פונקציה של המרחק הרגשי שאנשים מקפידים לשמור אלה מאלה, במיוחד כשמדובר בהורים. אבל אני יכולה לסמוך על זה שאבא שלי יחרוש את בלוג הדוקטורט שלי ולעולם לא יגיע לבלוג הזה למרות שזה כתוב לו באותיות קידוש לבנה מתחת לאף. וזה בגלל שגם הוא עו"ד קשיש שלא לגמרי מצליח לתפוס העדר חומריות. 

הוא משתמש במייל אבל אם הוא מקבל מסמך הוא ישר מדפיס אותו ולפעמים נורא דואג כשהוא מתקמט עד כי צריך להזכיר לו שתמיד אפשר להדפיס עוד העתק. הוא לא גולש ברשת, הוא קורא אותה. עבורו זו עוד מדיה בפורמט קצת יותר מעצבן. את הדור שלו הרגילו להיות מובלים. הוא תמיד יעדיף לשבת מול הטלוויזיה ולקבל את זה ערוך ומסודר. הוא לא תמיד מבין את המשמעות של הלינק ולמה כדאי ללחוץ עליו ויותר מדי לינקים בפוסט אחד מבלבלים אותו, החשיבה אסוציאטיבית מדי והסיפור המלא לא מצליח להירקם במוחו. הוא איש מאד פיקח עם המון ידע והבנה של מורכבות ועומק, אבל זה כישור קוגניטיבי אחר לגמרי ליצור משהו קוהרנטי משביבי מידע מפוזרים בדפים שונים ללא סדר לוגי לינארי. 

למעשה אין בו את הסקרנות של הגולש האקטיבי, המחפש. ללחוץ ולטייל, לראות לאן זה ייקח אותנו, מה מסתתר מאחורי המילה המשונה הזו, למשל? לא עולה על דעתו לגגל את הבת שלו או לגגל בכלל. התודעה שלו מצמצמת את עצמה לגבולות הטקסט כפי שהיא מזהה אותם ממדיה אחרים ושאר הממדים האפשריים נעלמים ברקע, מאבדים משמעות. הרגלי גלישה של אנשים מלמדים אותנו הרבה על הרגלי החיים שלהם. כמו שבחיים שלו אבא שלי מפחד לנסוע ברחובות חדשים, גם ברשת הוא לא נוטל לעצמו את חופש התנועה והולך רק לאתרים שהוא כבר מכיר.   

ברמה מסוימת כולנו חיים את חיינו כך, ההכרה שלנו כשמה כן היא, חווה רק את מה שהיא כבר מכירה וגם החדש שמגיע נתפס רק בגבולות ההכרה. המון חומר שחור של היקום, המון ממדים שקיימים סביבנו הם חסרי משמעות לחמשת החושים, נעלמים ברקע. אנחנו אפילו מעיזים לכנות זאת מיסטיקה לפעמים, רק בגלל שיכולת התפיסה הנוכחית שלנו לא מכווננת לזה. המציאות מוגדרת על פי המכנה המשותף של מערכות ההפעלה האנושיות החלשות והמוגבלות ביותר, בדיוק כמו שכוחה וערכה של רשת תלוי בחוליה הכי חלשה בה. עולם הרשת הוא מטאפורה מדהימה, מתוחכמת ומשעשעת לחיים, שמובילה אותנו באיטיות ובעדינות לקראת שכלול היכולות הללו. התנהלות וירטואלית היא ממש בבחינת רכישת כישורי חיים בעתיד וניתן להבין את זה רק כשנתקלים במישהו שזה לא מובן לו מאליו, שלא יהיה כאן בעתיד.

***  

בשבוע שעבר, בפרץ של תשוקה לפשטות ואיסוף אנרגטי, מחקתי את עצמי משלושת הרשתות החברתיות שתחזקתי. לפני כמה שנים כשניסיתי למחוק את הכרטיס שלי בקופיג'יידייט כבר הבנתי שאתרים חברתיים ברשת הם הוטל קליפורניה, וככל שקל יותר להירשם אליהם קשה יותר לצאת מהם. העניין הוכיח את עצמו גם הפעם. בקפה דה מרקר, למשל, לא הצלחתי למצוא אופציה של מחיקה או אפילו השעיית כרטיס. אף אחד לא חשב בכלל על האופציה הזו, כאילו שאם אנחנו לא שם אנחנו לא קיימים ומי יסתכן בלא להיות קיים באינטרנט הישראלי? דווקא "בשותף" הרשת החברתית הסגורה לחברים בלבד והמקיימת פעילויות חברתיות רבות, נתנו לי אופציה למחוק הכל כאילו מעולם לא הייתי שם ולשרוף את כל הגשרים. נדיר. קשה להיכנס, פשוט מאד לצאת, כי ההפסד כולו שלך, בובה. 

פייסבוק קצת הפתיעו אותי. אחד הדברים המיוחדים ברשת הזו שגם יוצר חלק מהיתרונות שלה, זה המעקב הצמוד אחרי החברים שלך והיכולת להתעדכן במעשיהם של אנשים ממעגלים רחוקים יותר שלא תמיד יוצא לשמור איתם על קשר. התוכנה מעדכנת אותך על כל צעד שהחברים שלך עושים באתר, על כל תיקון של שגיאת כתיב בפרופיל שלהם, על כל מילה שאמרו לחברים אחרים, עד כי נדמה שחברותנו מצטמצמת לזרם של מידע הדדי על העשיה היומיומית שלנו, ואנו מורדמים בתחושה הנפלאה ש"אני מעדכן משמע אני קיים" ו"אנחנו מעודכנים=אנחנו בקשר". 

כשהשעתי את עצמי הייתי בטוחה שאקבל עשרות מיילים עם השאלה לאיפה נעלמתי, אך מסתבר שהתוכנה המעצבנת שמעדכנת על כל פלוץ של חבר, לא מצייצת  כשאחד החברים שלך פשוט נעלם מהמצבה. מרוב שאתה רגיל לקבל עדכוני סטטוס יומיים על כל חבריך אולי אפילו לא תשים לב שאחד מהם השתתק. אולי רק בעוד חודשים רבים כשמישהו יתעצל לשלוח לי מייל וירצה לכתוב לי משהו דרך פייסבוק הוא יגלה שאני לא על רשימת החברים שלו ויתהה אם יש באג בתוכנה או שהזיכרון שלו מההתחברות שלנו בתוכנה הוא בכלל מרשת חברתית אחרת… כך, כמו בשנות ה-70 של שלטון הגנראלים בארגנטינה, חבריכם עלולים פשוט להיעלם, להיבלע לתוך מערבולת בזרם המידע, והמערכת תחריש, תכחיש את נטישת הבוגד שלא מוכן עוד להיות חלק מהזרם, שמתנגד להיותו עוד ביט בזרימה. היא פשוט תתעלם, לא תעדכן, תפנה את תשומת לבכם לאלף ואחד כיוונים אלטרנטיביים בתמימות של תוכנה, שרק ממלאת את פקודות מתכנתיה, כי הרשת חייבת להימשך.

תעשה לי ילד, וירטואלי

קראתי פעם ראיון עם אישה שלא רוצה ילדים, שנשאלה האם יש משהו שמסקרן אותה בכל זאת בחוויה של ההורות. היא ענתה שההורות כפרקטיקה לא ממש מעניינת אותה אבל היא קצת סקרנית לראות איך ילד שלה היה יוצא, פשוט איך הוא נראה. אני מזדהה עם הסקרנות השטחית הזו של לראות וללכת, לא להתחייב ללוות ולטפח רק בגלל שתרמתי DNA ליצור הזה. אבל רוב האנשים מופעלים ברמות עמוקות מאד מקשרים גנטיים. אני מכירה מספר מקרים של אבות בעל כורחם שמפגש עם הילד הילך עליהם קסם ושינה את נכונותם להתחייב ואת חייהם לעד. השאלה היא האם החיבור העמוק הזה מתקיים רק בבשר או שניתן לבנות עליו גם בפיקסלים ולבסס על זה מודל עסקי? על האפשרות של ילדים דיגיטליים שלכם כאזרחי רשת וירטואליים וגימיק קטן: היכרות עם הילדה הוירטואלית שלי (זהירות, מחזה מבעית).
 

עונג ואתיקה בסקונד-לייף

התפרסם גם בנענע בגרסה משופצרת ומקוצרת.

אדר שלו מתפרנסת, בין השאר, מלסקר את העולם הווירטואלי של סקונד לייף. בליל אמש, במקום לבדוק מבחנים, ביקשתי ממנה לקחת אותי לסיבוב בעיר, סליחה, עולם. היינו בבית כנסת יהודי אוונגארדי שבימים נעדרי תפילה משמש כמעין ג'יידייט וכדי לאזן זאת קפצנו אחר כך לכנסיית סגידה לאלוויס עם ניחוח אוונגליסטי שהייתה מצחיקה בטירוף, רקדנו במועדון ה-boathouse שנמצא בבעלות חברים מרחבי העולם ויש בו מוסיקת אייטיז מגניבה, הסתובבנו בשכונה של האוואטרים הפרוותיים (שועלים כחולים זה מה זה חמוד!) וקינחנו בלופט של רגינה ספקטור. היא לא הייתה בבית. מוזר ככל שזה ישמע, זה ממש הרגיש כמו בילוי איכותי עם חברה ואשכרה נהניתי. זממתי כבר לפני כמה שבועות לכתוב יותר בפירוט את המחשבות שלי על אתיקה והזדהות בסקונד לייף, אז הודות לקולב האקטואלי, הנה זה בא.

אדר ואני סוגדות לאלוויס

עונג ויזואלי

יישומי מציאות וירטואלית כדוגמת סקונד לייף נחשבים כיום לפסגת הווב 2.0 של הרשת. זה מרגיש חדש ומרגש ואכן חייב להיות חידוש כלשהו כשמערבבים ממשק של MUD עם משחק מחשב רב משתתפים ואפליקציה של מסחר אלקטרוני. אבל החידושים אינם היכן שמחפשים את החשודים המיידיים. האתגרים הפסיכולוגיים ושאלות הזהות שהמשחק מעלה אינם שונים כמעט במאום מעולמות ה-MUD של שנות ה-90 ומי שרוצה להבין לעומק למה, שיקרא את קליי שרקי בעניין. ובכל זאת, עצם הוספת הממד הויזואלי והתנועה/אנימציה לאוואטרים, מאפשר לחבר לסוגיית הזהות את התיאוריה הפסיכולוגית של הקולנוע, שתקפה גם למשחקי מחשב. בואו נבדוק לרגע איך זה עלול להשפיע עלינו.

כל עוד העולמות הוירטואליים היו טקסטואליים בלבד, חומר המציאות הסימבולית היה השפה. אז סייברסקס במילים, למשל, דרש מאיתנו המון דמיון ולא רבים הם האנשים שמתגרים מתיאורים מילוליים. עם זאת, כשיש אוואטר גראפי נע, ההזדהות שלנו הופכת דמוית קולנוע ויותר מכך, ההזדהות גדלה מפני שבניגוד לקולנוע, אנחנו שולטים בהפעלת הדמות. התיאוריה הפסיכולוגית של הזדהות הצופים בקולנוע מבוססת על רעיון המציצנות של פרויד והאימאגו של לאקאן. אנו, כצופים פסיביים, מזדהים עם גיבור הסרט כאוואטר אקטיבי שלנו וגם צורכים אותו כאובייקט להנאה ויזואלית מציצנית. כלומר, תעשיית הסקס הענפה בסקונד לייף מבוססת על אותו סוג הנאה של צפייה בפורנו אך מועצמת ע"י הזדהות חזקה יותר שקיימת בינינו לבין האוואטר שלנו, מתוקף זה שאנחנו שולטים בפעולותיו וגם מזינים את המחשבה "זה אני! זה מייצג אותי!".  

מנגנון ההזדהות הוא מנגנון בסיסי במערכת ה"אדם". בעבר טענתי שזה המנגנון שקושר בין גוף לנפש, הנשמה מזדהה עם גוף ספציפי. התרגול לזהות עם מה אנחנו מזוהים הוא, אגב, תמצית העבודה הרוחנית. אנשים רבים סומכים על כך שהם לא יזדהו עם האוואטר שלהם ופוצחים בקריירות של זונות בסקונד לייף אבל אני תוהה עד כמה האדם הממוצע יכול למנגנון הבסיסי הזה. אפשר למלמל מספר פעמים ביום "זה רק סרט מצויר זה לא קשור אלי", אבל מנגנון ההזדהות הקולנועי, שמסוגל לגרום לנו להזדהות אפילו עם שאהיד בסרט כמו "גן עדן עכשיו", כבר לימד אותנו שאנו נקשרים לכל נרטיב שאנחנו רואים בתנועה לאורך זמן. 

מנגנון המבט המציצני בקולנוע נתפס כנקודת מבט גברית על העולם, כך לפי לורה מאלווי. נשים התרגלו לצרוך נשים אחרות מנקודת המבט הזו והתרגלו לסוג העונג שניתן להפיק מצפייה בעצמך נצרכת, נחשקת. לפי נעמי וולף, לנשים אין אף כלי שמלמד אותן כיצד צריכה להרגיש המיניות האקטיבית שלהן, הן חוקרות את זה תוך כדי תנועה והאסימונים נופלים בגיל מאוחר. במאיות שניסו לייצג נקודת מבט נשית על מיניות הצליחו רק להפוך את היוצרות ולייצג נשים צורכות גברים (כמו ב"שושלת אנטוניה"), אבל ככל שאני חושבת על זה יותר, אני מגיעה למסקנה שהמיניות הנשית, שקשורה יותר בחישה פנימית, אינה ניתנת לייצוג ויזואלי כלל, או לכל היותר תניב דימוי לא מובן וקשה לעיכול, שלא נדבר על גירוי. 

סתלבט בבית הכנסת בסקונד לייף

אפשר לנשק אותך?

ב-1992, התרחשה פרשייה של אונס, עם או בלי מירכאות, באחד העולמות הוירטואליים הטקסטואלים. זה היה פשוט מופע/מצג של סייברסקס מילולי, רק שהוא התרחש ללא רצונה של אחת המשתתפות. המשתתף היוזם סידר זאת כך שהיא לא תוכל להתבטא באופן שיראה לכולם, ומה שכולם יראו בשמה, זה בעצם את המילים שלו. את הפרשייה תיעד אחד המשתתפים, ג'וליאן דיבל, כיום לדעתי כתב הניו יורק טיימס, כאשר הוא מעלה שאלות בסיסיות של זהות, גוף, קהילה ומוסר וירטואליים. הטקסט הפך למקור קלאסי בתחום מחקר התרבות באינטרנט. 

יש שיאמרו שאלו רק מילים במחשב, שתיאור של אונס עדיין אינו אונס גם אם מתרחשת השתקה של המשתמשת המקורית והתחזות אליה, ואולי גם הקהל אינו קהל בעולם משחק וירטואלי. אך הטרדה מינית שמוגדרת ע"י הפגיעה הסובייקטיבית בנפגעת, גם כשהיא רק מילולית, והעולמות הללו שגורמים להזדהות גבוהה עימם, האם אינם מהווים ייצוג של גופניות ברשת? בסקונד לייף דאגו שדבר כזה לא יוכל לקרות כבר בגריד הבסיסי של התוכנה. הדמויות אינן יכולות לגעת זו בזו אלא אם הן השיגו אנימציות מיוחדות שמאפשרות חיבוקים ונשיקות, למשל. גם אז, אם דמות מפעילה אנימציה במטרה לחבק דמות אחרת, אותה דמות תקבל הודעה שמציעים לה חיבוק ותתבקש לאשר. רק עם האישור, החיבוק בין הדמויות יתבצע. (כן, חשבתי להקים את תנועת המחבקים חינם בסקונד לייף, סתם לא היה לי זמן לזה עד עכשיו, אבל זה יגיע). 

כנ"ל לגבי כל דבר שעושים בזוגות מריקוד ועד סקס. לא ניתן לעשות אף פעולה ללא אישור בדמות בחירה אקטיבית. גם אם דמותך שלחה את ידה לגעת באבר מינה של דמות אחרת, עדיין האיבר (כן, האיבר) יבקש את רשותך "להפעיל" את דמותך בקטע ספציפי זה של האנימציה. גם בחיים זה פשוט, וזה יכול להיות הרבה יותר רומנטי לשאול "אפשר לנשק אותך"? ברוך, לפני שדוחפים לשון בתאווה. בשביל רמון, למשל, זו טכנולוגיה של דלת מסתובבת ממש. 

גם בתחומים אחרים שבין אדם לחברו, ארכיטקטורת התוכנה בנויה כך שמעטים הם הנזקים שאנו יכולים לגרום אלו לאלו. אחת הסיבות העיקריות למאבקים בין בני אדם היא רכוש. ובכן, מי שקונה אדמה בסקונד לייף יכול לתכנת אותה כרצונו כך שאזורים מסוימים יהיו חסומים לזרים, שזר לא יוכל ליצור ולבנות עליה או לחלופין, שכל פריט יוחזר אוטומאטית לבעליו לאחר כמה שעות. אין מה לגנוב ואיך לגנוב ופשוט אין דאגות. מה גם שבזכות השעתוק, אפשר לשכפל כל דבר ולא צריך לריב על משאבים. 

אדר ואני בלופט של רגינה ספקטור

טכנולוגיה של אמנה חברתית

ביסודו של רעיון המדינה עומדת אמנה חברתית שבמסגרתה אנחנו מוותרים על חלק מחירויות הפרט שלנו על מנת לקבל הגנה מהמדינה. בפועל כיום אנחנו מוותרים על יותר מדי דברים בשביל מוסד המדינה ולא תמיד היא מצליחה להגן עלינו, למעשה, הגענו למצב שבו ייטב לכולנו דווקא אם נתגמש על גבולות המדינה. אולי הטכנולוגיה יכולה לעזור לנו לרענן את האמנה החברתית. מה אנחנו יכולים ללמוד מהאופן שבו מתנהלת סקונד לייף?

כיום, לממשלות וחברות אשראי יש מלאי פרטים עצום עלינו ואפשרויות הצצה לתחתונים שלנו בתמונת לוויין מפורטת. אנחנו נאבקים על כל פיסה של פרטיות אבל בפועל זו אשליה ובכל רגע נתון כל מוסד ממשלתי או חברה פרטית יודעים עלינו יותר מאבינו מולידנו. אז אם ממילא אין פרטיות, למה שלא נכיר בזה ונוותר עליה כבר עד הסוף, תמורת יישום הטכנולוגיות הללו בשקיפות מלאה לצרכי הגנה וחיים הרמוניים? נניח שאנשים יסתובבו עם צ'יפ זיהוי בתוך העור, שהוא ת.ז, ארנק אלקטרוני וכרטיס מועדון גם יחד. לא רק שיהיה לנו קל יותר לחיות כי כל המסחר יתנהל בשיטת כביש 6, אלא שהפשע והטרור פשוט יחוסלו כי על כל פעולה יהיה חותם ולפושע אין אף מקום על הפלנטה להסתתר בו. העולם כולו יהיה ממוחשב, מרושת ומלוויין עד למרתף הכי מעופש בצ'יינה טאון. 

מצב כזה יכול להיות מאד מפחיד כשמדמיינים את הטכנולוגיה בידי שליטים רודנים המעוניינים בפיקוח עלינו, אבל הוא יכול להיות גן עדן בידי שליטים נאורים שחותרים לניהול עצמי-קהילתי שלנו והרמוניה, ממש כמו עולמות תוכן הגולשים דמויי סקונד לייף, שבהם זהותנו מתנוססת ככיתוב על המצח שלנו ממש. בעולם כזה, אנשים שרוצים להרוס פשוט ייאלצו לחיות בהרמוניה או שיהיו מאד מאד מוגבלים בתנועה. עזבו את ספרי המדע הבדיוני שהפחידו אתכם מהאח הגדול. האח הגדול ממילא צופה בכם וכל האפשרויות הטכנולוגיות הללו קיימות היום והן אפילו מיושנות יחסית. העניין הוא שהן עומדות רק לרשות ארגוני הביטחון הלאומי.

יישום אזרחי ומסחרי שלהן עשוי להסתבר כיותר מוצלח ממפחיד. תחשבו, מה הפחד שלנו באמת מאובדן פרטיות? אולי אנחנו לא רוצים שידעו איפה אנחנו בכל רגע, אבל המיקום שלנו ממילא ידוע לחברות הסלולר, גם אם סוגרים את הנייד. אם אנחנו לא רוצים להיות מוטרדים ע"י תאגידים, אפשר ליצור לשם כך חוקי שימוש במידע. אבל אם ממילא אי אפשר לברוח מהטכנולוגיות הללו, אולי אפשר לנצל אותן לטובתנו? 

בואו נלך רחוק עוד יותר: מה עם הטכנולוגיה של השוקר החשמלי יכולה להפוך לחלק משכבת העור החיצונית שלנו? אם מישהו לא רצוי נוגע בנו, תגובת הדחייה האינסטינקטיבית שלנו תתרגם לשוק חשמלי עבורו, בעוד שכל עוד יש משיכה, החיישן הזה לא מופעל. איך? אני בטוחה שיש המון סטארט אפים שיכולים לקום עם רעיונות ביו-טכנולוגיים שישנו את העולם שאנו חיים בו בפשטות, באמצעות שינוי קטנטן בתוכנה שישנה את חוקי המשחק החברתי מן היסוד. אנשים יאלצו להתאים את עצמם למצב החדש ולעסוק במציאת ומיצוי כישרונותיהם היצירתיים כי הכול יהיה מתוכנת כך שהם לא יוכלו להרוס לאחרים. ממש כמו בסקונד לייף. האין זו השיבה לגן עדן? וזה אפילו לא מסובך טכנולוגית, זה רק עניין של סדר עדיפויות, אם מישהו יבין כמה בסיסי זה וכמה זול להפנות לזה את הטכנולוגיות הייעודיות לריגול ובטחון לאומי, ממש גרושים לעומת תקציבי המלחמה בפשע, באונס ובטרור.

וירטואליות אורגאנית

אפשר לקרוא את קיצור הרעיון כפי שפורסם בנרג'.

 

אני משתתפת בבלוג חדש באנגלית, יוזמה מזרח תיכונית במגמת התרחבות. בכלל, היה לי שבוע דיפלומטי בבלוגוספירה, תוכלו לקרוא על זה כאן. עד כאן החלק הפרקטי של הפוסט. ועכשיו לשורשיו הרעיוניים.
 
מדוע אנחנו מצפים מטכנולוגיות תקשורת לשנות את פני החברה וליצור מהפכות? בכל פעם שיש טכנולוגיה חדשה (ובמקרה של האינטרנט זה גם קורה בכל פעם שיש אפליקציה חדשה, נניח בלוגים) צצות תפיסות אוטופיות מגוחכות לגביה; ואנחנו לא לומדים לקח, בכל פעם מקווים מחדש שהפעם העולם יתהפך על פיו. ובכן, כמו שהמרכסיסטים מחכים תמיד למהפכת הפועלים, ה"טכנולוגיים" מצפים ששינוי טכנולוגי ישנה את ארגון המידע בחברה נתונה וכתוצאה מכך את מבני הכוח שלה. זה התחיל מהוגי דעות כמו הרולד אדאמס איניס, שהראה כיצד מצרים הפכה לאימפריה והתרבות השומרית דעכה כתוצאה מהתבססות על טכנולוגיות תקשורת שונות – פפירוס לעומת חימר; או צ'רלס הורטון קולי, שהניח את הבסיס המחשבתי ליצירת קהילה אינטימית ללא מפגש פיזי, באמצעות איחוד רוחני-מחשבתי מעל גבי טכנולוגיות תקשורת, חברתיות ללא פיזיות שתביא סדר עולמי חדש. 

זה המשיך עם אנשים כמו מרשל מקלוהן, שייחסו לטכנולוגיית הדפוס שינויים חברתיים מרחיקי לכת כמו היווצרות מדינות הלאום, להמצאת החשמל את היווצרותה של תרבות הפנאי, לתקשורת האלקטרונית את הגלובליזציה ועוד. מקלוהן היה אף סבור שמשהו בסיסי בתכנותי החשיבה שלנו משתנה כתוצאה ממגע עם טכנולוגיות חדשות. זה לא לגמרי מופרך, אם כי קשה לעמוד כאן על סיבה ומסובב ועל בלעדיותו של המשתנה המסביר. בכל פעם שצצה טכנולוגיית תקשורת חדשה קמים האוטופיסטים מחד ונביאי הזעם מאידך, לנבא את חורבן החברה, הרס הקהילה וקבורת התבונה כתוצאה ממנה. זה היה כך תמיד ולכן זה לא מפתיע שזה קורה גם סביב האינטרנט והאפליקציות שלו. התקשורת כשטן או כמשיח. מה הפלא, אפוא, שבראשית התקשורת כתחום מחקרי, היא השתייכה לפקולטה למדעי הדתות? 

תקשור ותקשורת או לוח הסיאנס כגאדג'ט

 אולי זה נראה לכם מופרך/מרוחק/מובן מאליו כיום, אבל ראוי להתעכב על הבנת העניין הזה. בעולם שהוא כולו על פיזיות, מוגדר על בסיס אינטראקציות פנים-אל-פנים וחמשת החושים, כל בשורה המסוגלת לשאת רעיון על פני המרחב ולנתק אותו ממד הזמן ומהקשר פיזי נתון, שייכת לתחום המיסטי-רוחני. תחשבו על זה במובן של ימי הביניים, לא במובן של היום. בני האדם הבינו את התנועה במרחב ולכן התרגלו מהר יחסית לקבל מסר מחבר מרוחק, שהגיע באמצעות שליח על סוס או רכבת ונסע ימים רבים על פני המרחב. אך עם המצאת הטלגרף, המבשר של עידן התקשורת האלקטרונית, מסר מילולי מניו יורק הגיע תוך 60 שניות ללוס אנג'לס ואנשים היו בהלם קל. עבורם זו הייתה מהירות האור. כבר דיברנו על הקשר המהותי בין מרחב וזמן ואם התקשורת מתגברת על שניהם גם יחד, וכעת גם על הגופניות, אז מדוע זה מופרך לצפות למסר גם מישויות ללא גוף או מכאלו שעזבו זה מכבר את גופם? 

זה לא יכול להיות יותר מופרך מאשר לצפות לנסוע בזמן, מהבחינה הזו. אך מבחינה קונספטואלית, ציפיה אחת נחשבת למדעית ואחותה למיסטית, וכך, ברגע שהתקשורת נפרדה מפסי הרכבת היא הפכה לסמל מיסטי וציפיות גדולות נקשרו בה. אם הטכנולוגיה המודרנית מצאה דרך להתנתק מהממד הפיזי של גופניות ותחבורה, מי יודע מה עוד אפשר לעשות בעזרתה. בסוף המאה ה-19, לפיכך, המציאו את הוייג'יבורד של הסיאנסים והוא דמה באופן מפתיע לממשק של הטלגרף. מספרים שאשתו של אברהם לינקולן הייתה עושה סיאנסים בבית הלבן על תקן אירוע חברתי נפוץ ולא הייתה זו מיסטיקה כלל, רבותי, אלא טרנד טכנולוגי, גאדג'ט תקשורתי. תחום התקשורת מאז ומעולם, אם כן, טמן בחובו רעיון מיסטי שמעבר לגבולות הפיזיות שלנו ועד היום הוא חולק מושגים בסיסיים משותפים עם העולם המיסטי (מדיום, תקשור…). למי שרוצה לקרוא על זה עוד, הספר הזה מומלץ בטירוף.

אז אולי אתם מבינים עכשיו מדוע יש הטוענים כי האינטרנט אינו מהפכה כלל והמהפכה האמיתית האחרונה שהייתה היא מהפכת התקשורת האלקטרונית שראשיתה בטלגרף, וכל מה שקורה היום זה עדיין ספיחים ותולדות שלה. ועדיין, נדמה לי שהאינטרנט הוא בכל זאת צעד יוצא דופן בשרשרת הזו, שכן הוא מסמן שיא טכנולוגי של יכולת להגשים את החזון המקורי לגבי טכנולוגיות תקשורת, כאשר תיאורטית כל אחד יכול לדבר וליצור באופן אקטיבי את מרחב התקשורת של רבים לרבים. 

המהפכות שהתקשורת מביאה עימה או קשורה בהן אינן באמת מהפכות מיידיות אלא יותר תהליכי שינוי ארוכי טווח. גם את השפעותיו העמוקות של הדפוס ניתן לאמוד רק בפרספקטיבה היסטורית ולאורך כ-400 שנה של השפעה מחלחלת. מקלוהן עסק בנבואות לגבי ההשפעות ארוכות הטווח של הטכנולוגיה שנשמעו כמו מדע בדיוני אך לא מן הנמנע שהאינטרנט והניו אייג' צועדים יד ביד בסיפור הזה, בדיוק כמו שהטלגרף הפרה את עולם הרוחות בזמנו.

סקונד לייף: הארץ המובטחת

כבר ציינתי פעם שעולם המחשבים והאינטרנט הוא מטאפורה מדהימה לחיים שעוזרת לנו להבין את החומר ממנו חיים עשויים. יש לזה עוד כמה מובנים: מסורות רוחניות טוענות שהיננו נשמות שלקחנו לעצמנו גוף על מנת להתממש במציאות החומרית. עולם המחשבים עוזר לנו להבין איך זה פועל כשאנחנו בתוך משחק מחשב או מרחב וירטואלי ומשתמשים באוואטאר שלנו. הנשמה מזוהה עם הגוף אך לא תמיד שוהה בו, בדיוק כפי שאנו מזוהים עם האווטאר והייצוגים שלנו ברשת עד כדי אבדן תחושת זמן והפעלת רגשות עמוקים באינטראקציות רשת, לרבות גירוי מיני-גופני בסייברסקס. ברשת, אנו בוראים לעצמנו עולמות בדיבור ובתמונות, ממש כמו בתנ"ך.

ישנה פרשנות קבלית אפשרית לתנ"ך אצל האר"י הקדוש, שכל התנ"ך הוא בעצם manual לנשמות שמגיעות ליקום הפיזי (הארץ המובטחת), כשהמסר המרכזי בתנ"ך הוא לא להתמכר לגופניות ולשכוח את עצמן בתוך המשחק; לכך נועדו המצוות וההגבלות הגופניות, פשוט כדי לזכור להתנתק לפעמים ולא להגיע להזדהות מוחלטת עם האוואטאר, עד כדי שכחה. והנה עוד מחשבה מעניינת: אחת ההשלכות האפשריות של מכאניקת הקוונטים על מבנה המציאות, הוא שייתכן שהדברים אינם קיימים כלל כשאיננו מתבוננים בהם, יש שם אוסף של הסתברויות בתנועה מתמדת, שמסתדרות בכל פעם מחדש על פי ציפיותינו ותבניות החשיבה שלנו, רק כשאנחנו פונים להתבונן בהן. המציאות אינה נמצאת באמת פיזית מחוץ לחלון כל הזמן, היא שם רק כשאנחנו מתבוננים בה, האלקטרונים מסתדרים שם באותו הרגע ולנו זה נדמה כיציבות וקביעות.

את הרעיון הזה אולי קשה לקלוט תיאורטית אבל מאד קל לקלוט אותו במשחק מחשב: הסביבה של משחק מחשב נוצרת בכל פעם מחדש באותו הרגע. כשהדמות מסתובבת לאחור, הסביבה נוצרת מחדש מול עיניה, וכשהתקשורת איטית או המחשב לא מספיק חזק אתם גם רואים אותה נוצרת בהדרגה. ככה  זה גם בחיים. ככה יוצרים מציאות. אנחנו עצמנו רמה של ייצוג של המציאות, כמו במשל המערה של אפלטון, תודעתנו ונשמתנו כלואה בהזדהות שלה עם גופנו, כאילו היינו לכודים בתוך משחק מחשב מתמשך, כשרק השינה/כיבוי המחשב לסירוגין מהווים לנו זמן לתדלוק. זהו בהחלט סוד ההצלחה של עולמות כמו סקונד לייף. זהו אכן ממש סקונד לייף. אולי כך החלו גם החיים על כדור הארץ, הנשמות יצרו משחק טכנולוגי (כשהטכנולוגיה במקרה שלהם הייתה מה שאנחנו קוראים לו חומר אורגאני, פחמן) ואנחנו האוואטרים שלהן. זה בהחלט מסביר את התשוקה העמוקה שלנו למיזוג האורגאני והמכאני.

אפשר למצוא עוד קווי דימיון רבים בין שני המרחבים הללו והם בעיני הרבה מעבר לשעשוע, זו מטאפורה נהדרת להבין כיצד נוצרו חיי החומר מתוך עולם הרוח ועל פי אילו קונבנציות (חוקים פיזיקלים, כימיים ומתמטיים) הם מתקיימים. המדע הוא שפת התכנות, בפשטות. זה הופך אנשים כמו הדלאי לאמה לראש צוות פיתוח מתקדם, אם נמשיך להשתעשע עם המטאפורה. העניין הוא, שאנו לומדים כעת בעזרת טכנולוגיות ליצור לעצמנו רמה נוספת של ייצוג, ייצוג של הייצוג. הארץ המובטחת 2.0. אם כך, כדאי לזכור שיש לנו הרבה יותר חופש פעולה ממה שאנחנו חושבים. החיים הם משחק, לא?  פרופסור לפילוסופיה מהרווארד מחזיק בתזה קצת שונה בסגנון הזה וראיינתי אותו פעם, אבל התזה שלי כרגע נראית לי יותר הגיונית מאשר ההסבר ההיסטורי שלו שאנחנו סימולציה אפשרית של צאצאינו. מעניין אותי מאד לאן פנינו בטווח הארוך ומה נלמד מכל זאת.

בריאה בדיבור

אך לעת עתה, אני חוזרת לממד הפרקטי של הפוסט. טכנולוגיות תקשורת משנות המון דברים במציאות, אבל לא תמיד אנחנו מחפשים את השינויים במקום הנכון. אני שונאת פוליטיקה ואני חושבת שלדבר על פוליטיקה זה הדבר הכי משעמם ולא מועיל שיש. כל הציפיות שהרשת תשפיע על המרחב הפוליטי בעזרת שיח פוליטי מטופשות בעיני, ואני נאלצת להסכים עם הרעיון של מישל פוקו שלא ניתן ליצור שיח מחוץ לשיח הקיים. מה שכן, המהות הזו של הרשת שמנתקת אותנו – את הרוח, המחשבות והשפה שלנו – מהממד הפיזי בו אנו חיים, הוא זה שיש לו משמעות פוליטית חשובה. אנחנו מממשים ברשת את רעיון הבריאה בדיבור וזה וירטואלי בדיוק כמו שהחיים שלנו וירטואליים, השאלה היא תמיד ביחס לאיזו מציאות מדובר.

אנחנו מנותקים ברמה הפיזית והרעיונית משכנינו במזרח התיכון ועם רובם איננו יכולים לקיים מגעים פנים אל פנים. אך ברשת אין דרך למנוע מאיתנו לחיות באותו המרחב, לשתף פעולה וליצור יחד, זה הרבה מעבר לדיאלוג, זו היכולת לחלוק את המרחב שאינה זמינה לנו במציאות כרגע. אין שום צורך או תועלת לדבר על פוליטיקה ברשת. עזבו כבר את האובססיה הזו על תכנים, תכנים נולדים, מתים ומתחלפים ולא התכנים בבלוגים הם שישנו את העולם. שאו עיניכם אל המהות של הפעילות הטכנולוגית והשלכותיה האפשריות לטווח הארוך.

מה בעצם קורה שם, בבלוגים הכי מקושקשים וילדותיים? אנו לומדים מחדש להיות אקטיביים, לאחר דורות של צרכנות מידע פסיבית. מה שאנו מייצרים בשלב זה הוא זבל ממוחזר מאמצעי התקשורת והמוסדות החברתיים, אבל התכנים, כאמור, יתחלפו. ילדים שיוולדו ישירות למרחב תקשורת הדורש אקטיביות ויצירתיות, בהכרח יגדלו אחרת וגם יחדשו יום אחד, יצרו שיח אלטרנטיבי אמיתי מנביעה אחרת. זה עניין של דור או שניים. אבל הג'יפה צריכה להישפך קודם, אז אל תירתעו מהבלוגים כיום, זה צעד אבולוציוני. 

ובאשר לבלוג השכנים הטובים, חשיבותו האמיתית אינה במה שאנחנו אומרים בו, אלא בכך שאנו חולקים מרחב משותף שכולנו יוצרים בו ולכולנו יש מספיק מקום, אין גבול למרחב ועומק הביטוי. אני נרגשת לייצג בו את היומיום שלי, היומיום הישראלי-תל אביבי, זה שאין לגבר סעודי או לבנוני גישה אליו, שמתווך לו בדרך כלל במראה מעוותת של תקשורת מוסדית מוטה וסטריאוטיפית. ובאמצעות אותה בריאה בדיבור, אנחנו לומדים לחיות יחד וליצור תבנית שאולי נוכל בעתיד להעתיק באופן בטוח גם אל המרחב הפיזי.

 

המשך באותו עניין: כדאי לקרוא גם את הפוסט על אתיקה במשחק סקונד לייף.

מה נעדר מן החלומות של טראמפ ופישמן?

השנה הייתי בפעם הראשונה בועידת ישראל לעסקים. זה בדרך כלל לא הmilieu שלי אבל הוזמנתי להשתתף בפאנל על שיווק בעידן web 2.0 בגלל פרשת הפרסום הסמוי בבלוגים. אז כבר ניצלתי את זה עד הסוף והלכתי למסיבת הפתיחה לראות איך האלפיון העליון במדינה מתנהל. הנה התרשמות קצרה:


בפאנל שבו השתתפתי ישבתי עם חבורת אנשי שיווק מיומנים שהתחלקו לשלושה חלקים: הנוחרים בתוך התבניות הישנות בעיוורון מפתיע לגבי המשמעות של הרשת, אלו שחושבים שהם מבינים את הרשת אבל מסתובבים בה כמו פיל בחנות חרסינה ואחד שמתחיל להבין אבל עיקר ההצלחה שלו נשענת על פסיכולוגיית מתבגרים בסיסית ומחקרי תקשורת על מנהיגי דיעה משנות החמישים יותר מאשר על web 2.0.  אריק סלאמה מנכ"ל קנטר פתח את הפאנל בהרצאה חכמה שמראה כי הם תופסים את מה שמשתנה ומתנסים בעדינות בכיוונים אפשריים חדשים. הקבוצה שלו אחראית על קמפיין הרשת המפורסם של דאב ובעיני זה בהחלט בכיוון כי זה עושה שימוש בקונבנציה בלוגית של שקיפות רפלקטיבית, לספר את הכול ולהביא את אחורי הקלעים לקדמת הבמה וזה גם נוגע בנושא שיח אותנטי וחשוב. הניסיון לאמץ קונבנציות של גולשים זו התחלה יפה.

המון דברים משתנים לגבי בני אדם אבל מה שלא משתנה אף פעם זה שהם אוהבים דברים כייפיים ומצחיקים או דברים אנושיים ונוגעים ללב שיש בהם אותנטיות. עד עכשיו עולם הפרסום והשיווק ניצל את הרגשות הללו בצורה צינית וסחט אותנו בצורה פסיבית. באופן כללי המדיה תופסת אותנו כקהל פסיבי וגם כשתיאוריות בתקשורת טוענות שהקהל אקטיבי הן עדיין רואות את האקטיביות הזו כמכאנית וברת ניצול, האדם כעכבר מעבדה שלוחץ על הסמס בגמר כוכב נולד. לראות את האדם כאקטיבי באמת, זה להבין שהוא יצור יצירתי. שהוא עצמו יוצר תוכן, לעיתים יש לו רעיונות טובים משלך. הפן הזה בא לידי ביטוי ברשת החדשה. סלאמה הדגים זאת בעזרת הקליפ של קולה ומנטוס שאומץ לקמפיין של קולה בגלל הפופולאריות שלו.

לפעמים אנחנו יודעים שזה לא בריא לעשן ורוצים להפסיק לעשן אבל הגוף מעשן עוד כמה חודשים עד שזה מתעכל ומופנם במלוא המשמעות שלו, נכון? אני חושבת שזה אותו הדבר עם הרשת, אנשים יודעים שקהל הצרכנים השתנה ומבינים שחוקי המשחק אחרים ולפעמים מבינים חלקית באילו מובנים זה משתנה, אבל המשמעות הזו לא מופנמת לעומק עדיין, הם ממשיכים לייצר פעילות בהתניות הישנות. ל"קהל שלך" אי אפשר אפילו לקרוא קהל הצרכנים יותר באופן מלא, כי הם גם יצרנים. אפשר להשתמש בכינוי שד"ר אשר עידן הציע, "יצרכן", כדי להתחיל לקלוט את זה.

פרסום המיינסטרים לא פונה לכיוון הזה, הם דווקא תכננו להמשיך לראות אותנו כעכברי מעבדה, לראות את האקטיביות שלנו כמכשול ולנסות לעקוף אותה באמצעות טכניקות של "מתחת לחגורה" או במקרה הזה מתחת לתודעה, מתוכן שיווקי (פרסום סמוי) ועד נוירו פרסום, שזה ממש להזריק לנו את המסר לתודעה ללא ידיעתנו. החשיבות האמיתית של תופעת  web 2.0 בעיני, היא שללא קשר לתכנים שהגולשים מפיקים כרגע, האימון ביצירה ועמדה של יצרן תיצור כאן דור אחר שכל השטיקים לא יעבדו עליו כבר. הוא רוצה ליצור והוא מתנתק מכל מה שמונחת עליו מבחוץ. כדי להשתתף בזה (שימו לב, להשתתף זה הפועל, לא להשתמש וודאי לא לנצל או לרכב על) לא תוכלו להישאר בעמדה חיצונית והיררכית ביחס לזה.

לא עוד בועה אלא גלים המבשרים צונאמי

הטכנולוגיה היא רק חלקיק וניצן ראשוני במערך הזה של החלפת הבסיס הערכי של האנושות המתפתחת לרמת התודעה הבאה שלה. כמרי הכנסיות של ימי הביניים החזיקו במונופול על השיח הערכי שמסביר את העולם ולא ידעו אפילו לחלום על דונאלד טראמפ ואליעזר פישמן. באותה מידה טראמפ ופישמן ששייכים לרמת התודעה של חילון, רציונאליות, מדע וקפיטליזם, עוד לא יודעים לחלום על השיח שיחליף אותם. אנחנו לא בקץ ההיסטוריה, רבותי. אני יודעת שיש כאלה שנראה להם שלעולם לא נפסיק לדבר במונחים שאנחנו מדברים היום, אבל אני רק מבקשת להזכיר להם שגם מוסדות הדת מעולם לא חשבו שמשהו אחר ייתכן. ראשית הפרוטסטנטיות, אנשי מדע שהיו דתיים בהתחלה, כל אלו הניחו ללא ידיעתם את התשתית להחלפה האיטית. אז מי שרוצה לדעת מה יהיה צריך להסתכל על הניצנים של היום ולנסות להבין איזה מימ ערכי חדש הם מביאים כי קשה מאד לנבא את זה. (וזו אגב החשיבות של התיאוריה האינטגראלית של קן וילבר, אני חושבת שהוא מנבא את זה!)

אני יודעת שיש גם מי שיושבים באיזה דירקטוריון של קונצרן ענק או בארגון מדיה גדול וחושבים שהבסיס שלהם כל כך איתן שהכול יעלה וימות לעיניהם, כמו בועת ההייטק. אני מציעה לאנשים הללו לראות גם את הגל של הבועה וגם את הגל של web 2.0 כגלים שמשתייכים לאותה תופעה, אשר גלים נוספים ממנה עוד יגיעו ואם לא תזיזו את התחת בסוף יהיה צונאמי. אל תתפתו לבודד תופעה ולבטל אותה אם נראה שגל נוסף מנסה להביא אותה והפעם יותר ברצינות. ההערכה שלי היא שweb 2.0  אינה הבועה ומכאן כבר אי אפשר לחזור אחורה. וכמובן, הטכנולוגיה היא רק עוד סימפטום, תפקחו את העיניים כי בשנים הקרובות תראו את זה ברמות נוספות בחברה ובתרבות, אנשים מתעוררים לפוטנציאל שלהם ויש תופעה מעניינת של מתאם בין אנשים שזה קורה להם לבין כאלו שמוציאים את הטלוויזיה מהבית, זה נושא ראוי למחקר.

הסיבה ששטיקים שיווקיים ישנים עוד עובדים בישראל זה בגלל שאנחנו תמיד עשר שנים אחרי ארה"ב והקהל ברשת היום, גם הצעירים, הוא עדיין קהל שגדל על טלוויזיה וחונך לצריכה פסיבית. אי אפשר להתעלם מזה שקיימת בבני אדם רמה מכאנית בסיסית שתעשה דברים עבור תמריצים ותצרוך את מה שמראים לה כשהיא על הצד העצל שלה. אבל גם אי אפשר להמשיך לעשות רדוקציה לאדם לרמה הזו. האדם רוצה להשתחרר ולהתפתח לרמות התודעה הבאות שלו, האקטיביות והיצירתיות, אלו שתמיד היו בו והוא רוצה לבטא אותן. ומי שלא ישכיל להבין זאת, סופו להישאר מאחור. אנחנו נתחיל לראות את זה בדור הבא, היום זה רק הניצנים.

אז מה כן עושים ברשת? אי אפשר להיות חיצוני, כדי להצליח אתה חייב להיות משתתף שווה ערך בשיחה של "קהל היעד", לכבד אותם ואת היצירתיות שלהם ולהיות גלוי ורפלקטיבי לגבי המטרות שלך, אחרת הם יתפסו אותך על חם תוך שניות ותישרף (לטוקבקיסטים יש חושים של אורי גלר לגבי יחצ"נים בטוקבקים, למשל). יש מצב שזה ידרוש מכם להביא הרבה יותר את עצמכם לתוך העבודה שלכם ולראות את המוצר שלכם באופן הוליסטי. צריך לראות שלא כל דרך מתאימה לכל מוצר, צריך לפתח את החושים שלך להקשר ולהתעדן מאד בעבודה הפרסומית. מה ששמחתי לראות בפאנל הוא שיש פרסומאיות בכירות במקומות כמו גיתם וגלר נסיס שקולטות את זה ודווקא מתלהבות להיות במקום הזה. מעניין אם למשתנה המגדרי יש קשר בסיפור הזה. בכל אופן, בקליפ הבא שלקוח מתוך דברי בפאנל אני מספרת דוגמא לשימוש מסוג ישן ושימוש מסוג חדש בתופעת ווב 2.0, ובזאת נסתפק להפעם.

תודה ליוני צ'רניאבסקי על הצילום. אלו הם שלושת הקליפים שאני מתייחסת אליהם בדברי: hey clip המקורי, הקליפ בחסות American Apparel, הקליפ של קווין סמית'.

מחקר בלוגים

אני בדרך כלל לא מערבבת בין הבלוג הזה לבין בלוג הדוקטורט שלי בישרא, מתוך הנחה שמי שנושא הבלוגים מעניין אותו עוקב גם שם. כשיש לי משהו קצת יותר רחב להגיד על תרבות אינטרנט הוא בדרך כלל הולך לנרג' או נכנס גם פה. ובכל זאת, בא לי לספר גם לכם שהשתתפתי לאחרונה בכנס דוקטורנטים חוקרי אינטרנט בבר אילן וטענתי להגדרה יותר אינטגראלית של בלוג שמצריכה פלורליזם מתודולוגי בחקר האינטרנט, כתבתי את עיקרי הדברים גם בנרג', זה קיבל תגובות מאד אוהדות בכנס.

לפני כמה שבועות העלתי לכותרות נושא שעבר גם לעיתונות והתפשט בבלוגיה לגבי סוגיית הפרסום והפרסום הסמוי באמצעות בלוגים  (הדיון בתגובות ובטראקבקים מומלץ מאד) ובעקבותיו הוזמנתי לפאנל בנושא בועידת ישראל לעסקים הקרובה, ויש לי הרבה מה להגיד בנושא. אמרתי חלק גם כאן ואני עובדת על כתבה רחבה יותר שאני רוצה לתת לגלובס שתפתח את הכיוון הזה ותביא עוד סיפורים ודוגמאות. לצורך העניין ראיינתי טלפונית השבוע את חואן מאן, האיש שהחל את קמפיין החיבוקים העולמי. מסתבר שהכל בחיים שלי, אישי או מקצועי הופך בסוף להיות קשור… זה דווקא מגניב. חיים אינטגראליים או לא? (במאמר מוסגר: התחלנו לחבק מחוץ לת"א, היה לנו מדהים בשישי האחרון בלב יפו, הצטרפו אלינו הפעם גם הרב אוהד אזרחי ומשפחתו ואורי צ'צ'יק האחראי על הבלוגיה בתפוז, שגם צילם היילייטס בוידיאו וכשנערוך סרט חדש תקבלו אותו. בקרוב אנחנו בשדרות, תעקבו בטור השמאלי אחר העדכונים)

אמש התפרסם המאמר הראשון שלי באנגלית בכתב עת לענייני מחקר תרבות, שהקדיש גיליון נושא לחוקרי אקדמיה שהם בעצמם בלוגרים ולבירור נושא הבלוגינג. מלבד תיאור סטיטיסטי, היסטורי ופרקטי של ישרא, טענתי לחשיבותן של ההחלטות הטכניות הפשוטות ביותר שנלקחות לגבי בלוגים (או כל יישום אחר למעשה) ולקשר ביניהן לבין התרבות והז'אנרים שמתפתחים מאוחר יותר. נגעתי בזה בצורה זהירה וראשונית בלבד כי אני לא רוצה לבזבז בשלב הבוסר את האמירות החזקות שלי שראויות לבמות אקדמיות שוות יותר, אבל כתבתי גם על זה כמה מילים בבלוג הדוקטורט. הנה הקישור לגיליון הנושא, אני ממליצה לקרוא (מלבד המאמר שלי כמובן) גם את המאמר המעולה של דנה בויד ואת זה של הבלוגרית/חוקרת האיראנית:

הבלוג של קהלת על פי פוקויאמה

בפוסט שעבר תיארתי על פי עקרונות התיאוריה האינטגראלית את מנגנון החידוש שעושה שימוש במרכיבים ישנים בתנאים חדשים והצעתי שהעולם מתחדש מתוך עצמו בתהליך אלכימי. התיאוריה האינטגראלית מספקת כלים למשחק עם צמצם הפרספקטיבה שלנו, כך שהיום נבחן את השאלה בציר אחר: האם יש בכלל משהו חדש או שאנו חוזרים וממקססים מתוך היש הראשוני ואין חדש תחת השמש, כדברי קהלת? אם נביט בזה ברמת המיקרו של המיקרו אולי נגלה שקהלת צדק וגם תגליות מרעישות כמו חשמל הן תוצר של מיקס ספציפי מתוזמן מתוך חומרי היש. אך הייתי רוצה לעצור אתכם היום בתחנה אחרת, בהסתכלות קצת יותר רחבה.

ב-1989 כתב פרנסיס פוקויאמה מאמר אקדמי מרעיש עולמות וגדוש הוכחות לוגיות ופרקטיות מעניינות על כך שההיסטוריה הגיעה לקיצה. בעיצומן של ההתפתחויות המטורפות של ימינו זה קצת מגוחך לחשוב על קץ כלשהו אבל כמו שהאינטגראלים אומרים, אף אחד אף פעם לא 100% טועה. מהו היסוד הפועם במשנתו של פוקויאמה שרבים כל כך חשו אותו בתקופה ההיא ומה הוא מלמד אותנו על ההפך המוחלט לכאורה שמתרחש כיום?

מהישרדות לשוויון ועד לקפיצה, על רגל אחת

כשמסתכלים על מכלול ההיסטוריה של היקום ממעוף הציפור נראה שעשינו דרך ארוכה בכל התחומים אך אם ננסה למפות את התקופות לפי עקרון-עומק מארגן כלשהו, זה יראה בערך ככה: בראשית הייתה ההישרדות. האדם היה חלק בלתי נפרד מהטבע ועוד חיה משוכללת שלמדה לחיות בשדהו. אוכל-סקס-פיפי, ציידים-לקטים וזה. אחר כך החלה תקופה שבטית-משפחתית שהתפתחה באופן טבעי מתוך תנאי החיים המשתנים, היה קל יותר לשרוד כך, התרחש מעבר לחברה אגרארית ולהתיישבות מקומית והיחסים עם הטבע והסביבה הפכו להיות בעלי אופי מאגי. בהעדר כלים להבנת החוקיות של היקום זה נתפס במונחי שכר/עונש נס וקסם. המיתוסים שלנו נולדו כאן וכן האלילים השונים כייצוג לכוחות שזוהו. 

אך יש בחברה כזו משהו כובל, מעגל קסמים תרתי משמע, שהופך אותנו קורבן של נסיבות והקשרים. האגו האנושי חיפש שחרור ואמד את כוחו והשפעתו. או אז החלה תקופת הגיבורים, הכול תלוי רק בי ואני אפלס לי את מקומי בכוחי ועוצם ידי. בעלי הכוח הם אנשי השררה והם רוצים הכול ועכשיו (או רעיון המלך פילוסוף של אפלטון להבדיל), ערי המדינה מסתבכות במלחמות אגו ופנתיאון האלים מנהל מאבקים בעלי עקרון דומה. עקרון זה משחרר מאד ועוזר לבנות את האני אך גם לאכילס יש עקב ואי אפשר לחיות כש"כל דאלים גבר". ואז מגיעה תקופה של חוקים וסדר שמלמדת דחיית סיפוקים ומלמדת את הגיבורים הבודדים לחיות כחלק ממערכת, לוותר על חלק מהכוח כדי לקבל משהו מהקולקטיב (אמנה חברתית). כאן הדת הופכת למוסד, יש מדינות לאום, מופיעות האידיאולוגיות והאמיתות הגדולות, מנגנוני השיטור והמשמעת ועוד.

ושוב, כשהסיפוקים נדחים עד לאחרי המוות ורוח האדם נמעכת תחת עומס הכללים ומואסת בדוגמאטיות, הבירוקרטיה או הטוטאליטאריות, נושבת רוח השינוי הבא. שוב תקופה של שחרור מהאמיתות הישנות וחיפוש אחר סיפוק ואושר בחיים האלה. חילון, נאורות ומדע, שוב כל אחד רשאי לפתח את עצמו ולשגשג אבל זה כבר לא הגיבור האגואיסט של ימי יוון וטרויה, הוא כבר למד לפרוח בתוך מערכת, להיות קצת סובלני ולשחק עם הגבולות: את מקומו של כוח הזרוע מחליפות אידיאולוגיות שיוצרות יחסי כוח בלתי שוויוניים בין קבוצות. כך נוצרים המהפכה התעשייתית וההיגיון הקפיטליסטי ויצר התחרות שלנו מכוונן להקשר זה, כך נוצרת החשיבה המדעית-לוגית-רציונאלית ומגובשים עקרונות שיסבירו אחרת לגמרי את אותן תופעות שבעבר לא יכולנו להבחין בחוקיותן וחווינו כקסם.

אבל שוב, לאחר תקופת פריחה יש ספקות ובעיות כתוצאה מהקצנת הגישה והכלתה על כל היש. אם הכול כל כך ברור וניתן למדידה ואין פה טיפת קסם, אנחנו מתחילים להרגיש כבורג בודד בעולם אכזר ומתפתחת פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית קודרת ותחושה שאלוהית מת, אם הוא בכלל היה חי פעם. לאחר שבעטנו בכל האידיאולוגיות, הדתות והמכשפות, חסרה משמעות שורשית מעבר לשגשוג מיידי, יש יותר מדי קבוצות שסובלות מאפליה ביחסי הכוח שיצרנו ויש יותר מדי דברים בחיי היום יום שקשה להסביר. הידע והרציונאליות שהאמנו בהם כל כך הביאו אותנו לפינות אפלות כדוגמת השואה והראו שזה לא בהכרח מפתח לחיים מוסריים ומאושרים. אז מה עכשיו?

בערך עכשיו, ממש עכשיו, האנושות מעבירה את מרכז הכובד של המסה שלה לתקופה שהעיקרון שלה הוא הומניזם ושוויון, פירוק כל בסיסי הכוח ומיקוד בייחוד האינסופי של כל אחד מאיתנו ובקשרים ההרמוניים בינינו; היזכרות בכל מקופחי הבריאה, שמירת זכויותיהם ושימור איכויותיהם, ממעטפת האוזון דרך בעלי חיים ועד לצאצאיהם של שאמאנים לטיניים. זה כולל את הניו אייג' וגם את הפוסט מודרניזם, להבדיל, אבל הנביעה היא מאותו עיקרון עומק, רק התוכן שונה. 

אחד מרכיבי התיאוריה האינטגראלית הוא מודל הספיראלות הדינאמיות שמתבונן בעקרונות שפירטתי כסוגי פילטרים ערכיים של המציאות שהתפתחו בהטבעה עמוקה ברמות שונות בהיסטוריה או בנפש האדם (גם ההתפתחות שלנו מתינוק לאדם בוגר עוברת דרך סטים עקרוניים אלו, מהרגע שבו אנו תלויים לגמרי באם וחווים עצמנו כחלק ממנה, דרך התקופה שבה אנו מתחילים להבין מה זו משפחה ושייכות, מאמינים בגמדים ופיות ומפחדים מהמפלצת מתחת למיטה ועד לגיל שנתיים הנורא שבו אנו בודקים גבולות ובונים אגו וכיו"ב).

שימו לב שלכל עקרון עומק כזה יש ביטוי כלכלי, חברתי, פוליטי, טכנולוגי, תרבותי וכו'. אני עדה להמון ויכוחים אקדמיים לגבי מה הניע את מה בתהליכי שינוי, האם הכלכלה היא באמת בסיס הכל או שמא התרבות האנושית או המצאה טכנולוגית אקראית ששינתה את דרכי החשיבה? תשובתה של התיאוריה האינטגראלית היא שהכל צמח בסימביוזה מתוך השינוי בעקרון העומק החדש שנולד כפתרון לבעיות של העולם הישן. ברגע שהעקרון משתנה, צומחות מערכות על בסיסו.

איפה בדיוק המהפיכה במהפיכת המידע?

מה שרלוונטי לענייננו הוא שעל פי הספיראלה, לאחר השלב הזה של השוויון (מיוצג בצבע הירוק), מתרחשת קפיצה, עוברים למעגל מסדר שני (second tier) שמתחיל תקופה אחרת באנושות. הידע שלנו עליה עדיין מועט אך הוא קשור לאינטגראליות והוליסטיקה ואיננו יודעים בדיוק מה המשמעות של זה ביום יום. החוויה שלנו בפועל היא, שמצד אחד נדמה שכבר אין שום דבר חדש ומרעיש באמת ומצד שני הכול מתחדש כל הזמן ומתפתח בטירוף ואנחנו לא יכולים להסביר את זה. 

תראו את מהפיכת המידע: אנשים מתווכחים שנים האם זו מהפכה בפני עצמה או בכלל חלק מהמהפכה של התקשורת האלקטרונית? האם המהפכה היא המחשב או האינטרנט? ובתוך עולם האינטרנט האם הבלוגים, היו-טיוב, המיי-ספייס, הפליקר והוויקי מסמנים עוד שלב ועוד מהפכה או שהכול חלק מאותו הסיפור? איזה בלבול. אז היה משהו בדבריו של פוקויאמה כשהוא חש שמשהו בא על קיצו. לפי הדינאמיקה הספיראלית, המעגל האבולוציוני השני אינו מביא עוד מרכיבים חדשים מסותנטזים שיצרו גל חדש עם עקרון שמזוהה בבירור. האלכימיה של השינוי משתנה קצת ומעתה חידוש יימדד בניואנסים של מיזוג ועידון. התקופות החדשות שלפנינו ירחיבו את תודעתנו כך שנוכל להשתמש בהקשרים וצרופים אחרים בכל מה שלמדנו והשגנו עד כה. יכולת הבירור, הפירוק וההרכבה שלנו תשתפר ומעתה איכותה תהיה המדד. בפרשנות שלי לפרשת האזינו השבוע, שמתי לב שהמילה איכות מתארת בעצם "איך" ואיכות היא פועל יוצא של איך עובדים עם החומר, באיזה מינון, עוצמה, תזמון, הקשר?…

אם כך מה שמשתנה במעגל השני זה שהמדד התחלף. נראה שעד כה עסקנו יותר בכמות, דאגנו להתפשט במרחב וגם כשחשבנו על שוויון חשבנו עליו באופן מרחבי וכמותני, שתכנים מסוימים יהיו זמינים ונגישים לכולם, לכמה שיותר. היסטוריונים ופילוסופים כמו הארולד איניס ופול ויריליו שמו לב לאובססיה של האנושות עם התגברות על ממד המרחב ואף התריעו מפני חוסר האיזון הזה. הקפיצה למעגל השני  ולמגמות האינטגרציה מעבירה את המיקוד פנימה, למדיום ולא למסר כפי שצפה מקלוהן בחוכמתו שהקדימה את זמנה; למבנה, להקשר, לדרך שבה הדברים נעשים ולא לתוכן או לפעולה עצמה. סוג של מעבר מכמות לאיכות בעומק המשמעות של המושגים הללו ולא באופן שאנו רגילים להבין אותם.

לכן, תחושת הבטן של פוקויאמה נגעה בתחושת הבטן של אנשים רבים אחרים: משהו אכן בא על קצו וזה לא סותר את העובדה שהכול עדיין מתפתח בטירוף ויותר מזה. זה פשוט ממקום אחר כבר. ויעברו שנים רבות עד שנוכל להבחין ולנתח זאת. בתהליכי שינוי מהירים מבחינים בהתפתחות רק בדיעבד ולא תוך כדי תנועה, אפשר לראות את זה גם על הגוף כשמפתחים גמישות ועל ההיסטוריה רק לאחר שיש לנו "פרספקטיבה היסטורית" על תקופה. מזל שיש תיאוריות שבגלל העיקרון שהן זיקקו מבעוד מועד, אפשר לנסות להבין לפחות בשכל את המגמות הכלליות שעדיין קשה לזהות בכלים אחרים.

נשוב לדוגמא של מהפכת המידע כדי לבדוק את התנודות שבה לפי עקרונות הספיראלה: המחשוב נולד כפתרון לוגי בעולם המדעי-רציונאלי שקרס תחת העומס (כתום), אך ראשית האינטרנט היה כבר חלק מהשלב החדש של תקופת השוויון (ירוק), היה בו אלמנט משווה ברמת מעבר המידע ויכולת קישוריות גלובאלית שנזקקנו לה כששבנו לחפש קהילה תומכת בניכור הגלובאלי. אך יישומי האינטרנט של השנים האחרונות הם כבר מהפכה מסוג אחר, הם כבר שייכים לעולם החדש של המעגל השני (צהוב) ולכן אנו חשים שיש בהם משהו אחר אך לא מצליחים לשים עליו את האצבע ולהגדירו.

על בלוג אמרו למשל שהוא ז'אנר מגשר בין ז'אנרים קודמים, שהוא עירוב של טכנולוגיות שונות. כל האינטרנט הזה הפך לעירוב של כל אמצעי ודרכי התקשורת שהיו לפניו אך הוא אינו מישמש פשוט ואף אינו כאוטי כפי שאוכלוסיות מסוימות חוות אותו. אם היו מכניסים אותנו לסיור מקרוב בגוף האדם הינו בטוחים שאנחנו בג'ונגל. אבל ככל שנרחיק את הפרספקטיבה ונביט בו דרך מיקרוסקופ, נזהה תבניות ודפוסים ונבין שכל הכאוס מאד מאורגן ויש חוקיות פונקציונאלית של נשימה, עיכול, טיפול במחלה וכיו"ב. כאוס עם סדר. הגוף מלמד על היקום בנושא הזה ועולם האינטרנט בהחלט מתאים למטפורה.

הדבר הבא: טכנולוגיות נושמות

האינטרנט כולל את כל מה שלפניו אך גם מתעלה מעל זה לכדי יציר חדש עם השפעות חדשות והיגיון חדש שיתאים לעידן החדש והאינטגראלי הזה. עידן שבו יש לנו מהכול ואנחנו לומדים להשתמש בכל דבר בעיתוי ובמיקום המתאימים לנו ביותר מבלי להתבלבל. אנו לומדים ליצור את החיים שלנו כפרקטל יפיפה במה שלכאורה נראה ככאוס, לומדים ומיישמים את עומקה של הפונקציונאליות שפעם נחוותה כמכאניסטית וכעת היא נושמת בקצב שלנו. מטאפורות האורגניזם האחד לתיאור החברה חוזרות ללא העוקץ ההוא, שימו לב להבדל, אל תעשו לו רדוקציה. חכו ותראו כיצד הוא יתמזג בסדר החדש. 

הסוד האמיתי של החיים לא מצוי ברמת התוכן אלא בהקשר, במינון, בטיימינג ובתאימות האישית. זה הולך להיות המכוון רב העוצמה של העידן החדש. המיקוד, כפי שצפה מקלוהן, הולך לעבור מהתוכן לטכנולוגיה, להגמשת הפלטפורמה כך שתכיל את התכנים והמשמעויות שאנחנו נייצר בזמן הווה, שבפלטפורמה יהיו מרכיבים אינהרנטיים שיתפתחו עם הצרכים שלנו, שיתקשרו עם הפיצ'רים שנבקש. כל כך הרבה מדברים על אינטליגנציה מלאכותית במובן של יכולת אנליטית או שפה טבעית אבל אני מדברת כאן על אינטליגנציה "רגשית" של תוכנה, או יותר נכון של מפתחיה. התוכנה לא מנסה לחקות את האדם היכן שהיא בכלל לא מסוגלת אלא בונה את עצמה באופן שמעודד את האדם לאינטראקציה עימה, להפחת הרוח החיה בה. כי ייתכן שהמצאנו משהו לצורך אחד וגילינו שאנשים עושים עם זה משהו אחר לגמרי פתאום. למעשה, בתיאוריות של המצאת חידושים אומרים שזה אחד הדברים שכמעט תמיד קורים. כי אנחנו יצורים מתפתחים והטכנולוגיות חייבות להתחיל לנשום איתנו ולאפשר לנו ביטוי במקום לקבוע לנו ולנסות להיות צעד אחד לפנינו, מה שמכניס אותן למרוץ מטורף וחסר סיכוי.

אז מה זה "חדש" בעולם כזה? האם יש בכלל אפשרות לחדש? יש עדיין תחושה שכל התיאוריות הגדולות והז'אנרים הענקים שייכים לעבר, קשה לחשוב היום על המצאה גדולה שלא תבוא מתוך אינטגרציה של המצאות קודמות ונראה שבכל התחומים עסוקים באינטגרציה. התיאוריה הפיזיקלית הכי מבטיחה היא תיאוריה של אינטגרציה בין היחסות לקוונטים (תיאוריית המיתרים), ובמדעי הרוח והחברה נראה שלא מצפה לנו כלום אחרי שהפוסט מודרניזם הרס את כל הבסיסים, ומה שבא אחרי המבול, זה תיאוריות אינטגראליות והוליסטיות, פוסט מודרניזם קונסטרוקטיבי; לא משהו חדש אלא משהו שעושה שימוש מסוג אחר בכל מה שהיה עד עכשיו, אחרי שהפוסט-מודרניזם טרף את כל הקלפים. ואפילו בקולנוע, המחדש הז'אנרי הגדול, קוונטין טרנטינו, לא בדיוק המציא ז'אנר כמו שסינתז תרכובת מופלאה בין המערבונים של סם פקינפה, סרטי אמנויות הלחימה והיצ'קוק. 

אם נסכם, אפשר לחדש היום אם מוצאים בבוידם דבר ישן שעוד לא ניסינו לערבב בתנאים החדשים, כמו שהצעתי בפוסט הקודם, אך אוטוטו זה לא יהיה מספיק ונצטרך לעבוד גם על איכות הערבוב והסנתוז שלנו, על יכולת הבירור שלנו, ההקשבה לעצמנו, לזמן ולמקום הייחודיים ולאיכות של כל מרכיב ותרומתו למערכת ההרמונית. ובעיקר על ההבנה שאיכות שונה, שינוי של רכיב אחד, יוצר מהות חדשה לגמרי. זה אסימון שעוד אל ממש יורד לנו ביום יום. אנחנו ממש בחיתולים של השינוי הזה ועדיין כל כך קרובים לפי המערבולת שאנחנו כמעט עיוורים לתהליך. אבל זה בסדר. ככה זה עובד. ככה זה היה תמיד. האנושות עסקה מאז ומעולם אך ורק באלכימיה ברמת המאקרו. הכול משתנה כל הזמן אבל העיקרון של השינוי אחד הוא וזה רק עניין של פרספקטיבה. בחיי, אין חדש תחת השמש ועדיין אפשר לבטא את הכלום הזה באינסוף צורות ייחודיות ומהנות, שכל תזוזה בצמצם של העדשה יוצרת תמונה חדשה. איזה יופי של רעש, של חיים.
 
 * לחלק הראשון: האלכימיה של החדשנות 

* לפוסט על טכנולוגיות נושמות שנובע מצורת החשיבה הזו, בבלוג הטכנולוגיה החדש של ווינט

כמו נשימה: על ייחודה של הכתיבה הדיגיטאלית

היתה פה הודעה על יום עיון שנערך באונ' ת"א על כתיבה דיגיטאלית והבטחתי שאחריו אהפוך אותה למסה. אז הנה.

הטענה המרכזית שלי לגבי מהותה של כתיבה דיגיטאלית ומעמדה של יצירה בעידן הדיגיטאלי קשורה קשר הדוק לרציונאל שמתוכו אני עושה את הדוקטורט שלי על בלוגים של ילדות מתבגרות, ולתסכול שלי מכך שאנשים לא מבינים מה זה באמת אינטרנט ומה זה עושה להם. אני מרגישה לפעמים קצת כמו מרשל מקלוהן, שאני מנסחת טענות שקצת מקדימות את זמנן ואפילו אנשים שמאד מעורים בתחום לא תמיד יורדים לסוף דעתי. אז בואו ננסה הפעם מהזווית הזו. על מנת להבין את הטענה המרכזית שלי בקשר לכתיבה דיגיטאלית נסקור תחילה ממש בקצרה כמה טענות מחקריות על הכתב ביחס לדיבור ועל היחס בין השניים בעידן המחשב. 

מהקריאה האילמת ועד לצעקות ב-CAPS

אמצעי התקשורת הראשון שהתייחסנו אליו כאל שפה היה הדיבור. הכתיבה היא כלי עזר שהומצא מאוחר יותר במטרה לתעד את הדיבור, ואף כמאה שנה לאחר המצאת הדפוס נכתבו יצירות רבות בשפה המיועדת להקראה בעל פה בפאתוס. זמן רב חלף עד שהכתיבה ראתה את התפתחותן של קונבנציות ופונקציות ייחודיות לה, המאפשרות לה קיום עצמאי מדיבור ויוצרות את מעמדה של מה שאנו מכנים כיום היצירה הכתובה: רק במאה ה-16 עם נפיצותם של מוצרי דפוס, כאשר הקוראים הפסיקו למלמל את המילים בשפתותיהם (מה שכונה "קריאה אילמת"), הם נפגשו עם הכתב כמדיום בפני עצמו. 

הכתב נחשב לטכנולוגיית התקשורת הראשונה שנבנתה על ידי האדם מחוץ לגופו ושינתה באופן יסודי את "כללי המשחק" של השפה. וולטר אונג (1982) ראה בהמצאת הא"ב השרירותי והאטום, טכנולוגיה שמעצבת את זהותנו ומשנה את דרכי החשיבה והקוגניציה שלנו: השיח האוראלי אופיין בייצוג בקול, מצרפיות, חשיבה מצבית והיבט של קהילתיות, בעוד שהכתב מאופיין בייצוג ויזואלי וחשיבה אבסטרקטית-אנליטית-לינארית, היוצרת ריחוק אובייקטיבי של האדם מהטבע ומבודדת אותו מהקשרו הקהילתי. הטענות של מרשל מקלוהן כנגד המדיה של עידן הכתב באו ממקור דומה, הוא חשש שאנחנו הופכים ליצורים אנליטיים ורציונאליים באופן קיצוני ומאבדים את החוויה הרב חושית שאפיינה את החברה האוראלית הקדומה וחיונית לשרידותנו.  לפיכך, הוא שמח מאד על הרדיו והטלוויזיה שהחזירו למשחק את חוש השמיעה ואת התמונות הנעות. 

בתקופתו של מקלוהן נראה היה שהכתיבה היא לגמרי פאסה, אך מי שהשיב את הכתיבה למרכז הקונצנזוס היה עידן המחשב. ההתכתבות מעל גבי האינטרנט עוד בשנות השמונים טרום עידן הגרפיקה המשוכללת, עוררה תקוות רבות בקרב חובבי הכתיבה שזה יהיה המדיום שיחזיר עטרה ליושנה. אך מהר מאד הסתבר שהכתיבה של עידן המחשב היא לא אותה כתיבה שאנחנו מכירים. כבר בראשית שנות ה-90 כשהאינטרנט החל להפוך מסחרי, כתבו חוקרים בעלי שם עולמי כמו דיוויד קריסטל, נעמי ברון ומנחתי היקרה ברנדה דנט, על ייחודה של הכתיבה ברשת וניתחו את האופן בו היא משלבת מאפייני כתיבה ומאפייני דיבור לכדי יציר כלאיים חדש. 

שוב הכתיבה אינה ניתנת להפרדה מהדיבור, כאשר היא משמשת אותנו באינטרנט כתחליף לדיבור ונוספות לה קונבנציות משחקיות מעולם הדיבור ואף מעולם שפת הגוף: 🙂 במקום חיוך, כתיבה באותיות גדולות ועם הרבה סימני קריאה במקום צעקה ועוד. בכתיבה זו שיבושי מילים וטעויות דקדוק הפכו לקונבנציות של דיבור אינטרנטי ואי אפשר היה עוד לשפוט את הכתיבה על פי קונבנציות כתב מסורתיות. כשהכתיבה משמשת גם כדיבור, הציפיות שלנו ממנה אחרות והיחס שלנו לשגיאות משתנה. 

פמיניזם וקוד פתוח

אם כן, אנו מסיימים כרגע עידן של ריחוק מעצמנו ואנה פנינו? יש חוקרים שמתנגדים לתפיסה שהכתב מרחיק אותנו מעצמנו וטוענים שאינו משהו חיצוני לנו כלל. אני יכולה להבין את הטענה הזו במספר מובנים: במובן הגרפולוגי, שכן הכתב הוא שיקוף של פעילות מוחית שלנו, ובמובן של תכני הכתוב שעשויים להיות אישיים וקשורים אלינו רגשית. אך אני נוטה להסכים שהכתב עצמו כטכנולוגיה, הוא בעל פוטנציאל הרחקה, כאמור. זאת ועוד, קיימת טענה של רולאן בארת' במסה "ואריאציות על הכתיבה" (1973) שהכתב כלל לא נוצר על מנת להקל עלינו את התקשורת ולתמוך בדיבור אלא דווקא כדי להצפין ולהסתיר וליצור מעמדות: בראשיתו הכתב היה הרבה יותר אינטואיטיבי, אידיאוגרפי ופיקטוגראפי, כמו מערכות הכתב הסיניות והיפניות למשל. מערכת הכתב האטום היא קשה יותר והיא משאירה הרבה יותר אנשים מאחור ולא ברור מדוע הוצגה כטכנולוגיה מתקדמת יותר. כמו כן מעמדות ששלטו בכתיבה עשו מאמצים רבים כדי להצפין אותה ולהקשות על קריאתה. כתב החרטומים של מצרים לא בכדי נותר עד היום סמל למשהו בלתי קריא בעליל.

גם כללי הכתיבה, הפיסוק, הדקדוק ואוצר המילים, היו תמיד נתונים למו"מ וקובעו באופן המוכר לנו רק עם עלייתו של המעמד הבינוני במאה ה-19 שהפך את זה ל"נכון יותר" ומסמן של חינוך גבוה. העידן שלנו מהווה קריאת תיגר על ההירארכיות הלא טבעיות הללו. לתשומת לב כל המחרפים נפשם על הגנת השפה היפה: זה לא סמן לאינטליגנציה גבוהה, זה רק סמן מעמדי של יחסי כוחות עתיקים, אשר מתפרקים וכדאי להתחיל לראות מהי האלטרנטיבה ומה יהיו התנאים לאוריינות בעתיד. היו זמנים שבהם המשמעות של אוריינות הייתה לדעת לחתום את שמך בלבד. מה זה היום? 

זה אחד הדברים שאני בודקת בדוקטורט שלי. כשילדה כותבת ב"שגיאות כתיב גסות" אבל עושה שימוש במערכת כתב יצירתית שבה אות מוחלפת בתו מקלדת אחר הדומה דמיון גראפי לאות, או כשילדה שבקושי יודעת לכתוב יודעת כבר להשתמש בפוטושופ, לאיזה מן עידן אנחנו צועדים? זה מעניין אותי באמת כרגע מבלי לשפוט מה יותר ראוי, זו פשוט המציאות. גם בארת' חושב שהתמורות בכתיבה משקפות תמורות ומשברים בשיח, וכשהערכים ההומניסטים מתפוררים אפשר לראות, לדעתו, את המעבר מכתב חזרה לתמונות ולצלילים.

דרידה הגדיר את העידן שלנו כמתח בין שני עידני כתיבה: הוא ראה במחשב טכנולוגיה שמשמרת את הכתיבה הלוגוצנטרית-לינארית על-ידי הרחבת יכולת האינטגרציה שלה מחד, אך מאפשרת ערעור על איכויות הסובייקטיביות, ערך הרציונאליות והזהות הגברית, מאידך. מה הקשר לזהות גברית? ובכן מסתבר שכל האיכויות המוערכות של עידן הכתיבה מזוהות כאיכויות של אידיאולוגיה פטריארכאלית. 

והנה פרפראה לחובבי קוד פתוח: טכנולוגיות הכתב והדפוס הן המצאות של אליטה גברית אשר חוללו שינו יסודי במרחב הציבורי. מרחב זה הדיר נשים באותם זמנים, אך חוקרות פמיניסטיות אשר גילוי מחדש את הכתיבה הנשית בהיסטוריה של הדפוס, נתנו דעתן על כך, שעצם היצירה למטרות הפצה הומצאה מחדש דווקא בכתיבה הנשית. התפיסה הגברית של כתיבה הייתה כאקט פרטי שלא נחשף בפני איש עד להתהוות התוצר המוגמר, בעוד שנשים עבדו יחד על היצירות שלהן ולעיתים אף פרסמו באופן קולקטיבי. במובן הזה עידן הקוד הפתוח והכתיבה הקולקטיבית ברשת הם חלק מהתעוררותה של מערכת ערכים "נשית" בעולם, וכשאני אומרת "נשי" או "נקבי" אני מתכוונת לעולם מושגים שהוא מעבר למגדר האישי שלנו אלא לאלטרנטיבה לאידיאולוגיות פטריארכאליות.

כתיבה כנשימה במציאות סימבולית

אז באופן כללי, אם נסכם, הכתיבה שלנו נתפסת כיצירה חיצונית לנו, אנו מפרסמים אותה והיא שלנו אבל מנותקת מאיתנו, היא תוצר שלנו, היא פרסום.  וכאן אנו מגיעים לטענה החדשה שלי: לאור תפקודו השונה של הכתב באינטרנט כמערכת סימנים המייצגת גם את הדיבור, הוא מקרב אותנו אליו בצורה חדשה כאשר הוא הופך לגוף שלנו ברשת ולחומר המציאות הסימבולית שלנו עצמה. 

בשנות התשעים רווחו ברשת עולמות וירטואליים משחקיים שנקראו Moo ו-Mud שנבנו ונתחמו אך ורק בעזרת כתיבה תיאורית ואנשים שכתבו חיו ממש בתוך מציאות סימבולית שיצרו באמצעות הכתב שלהם. הנושא נחקר רבות בשנות ה-90 כשהדגש היה יותר על זהות המשתתפים ויחסי מציאות-אינטרנט מבלי לתת את הדעת למצב המיוחד שבו הכתיבה שעד כה תפסנו כאמצעי ליצירת תקשורת חיצונית לנו, פרסום, הופכת ליוצרת עולמות סימבוליים שאנו יכולים ממש לחיות בתוכם ולא רק בדמיון. בעולמות הוירטואליים של תקופת היוניקס ברשת, הכתב גם ייצג אותנו, היה ה"אווטאר" שלנו ברשת, וגם היווה את חומר ה"מציאות" (הוירטואלית) עצמו.

לכאורה, ברגע שהאינטרנט עבר לפס רחב והפך למולטימדיה, ולא היה עוד צורך לייצג באותה מערכת כתב גם את הקול וגם את שפת הגוף וגם לא להשתמש בה כדי ליצור מציאות, כי עכשיו יש מצלמת אינטרנט, מיקרופון ותוכנות גראפיות לממשקים השונים. ועדיין, ביישומים רבים הכתב ממשיך להיות כמו דיבור וחלק ניכר מהכתיבה אינו מקבל יחס של פרסום. מעטים הם  האנשים שמודעים לכך שהם מפרסמים לקהל הרחב בכל פעם שהם כותבים הודעה בפורום או פוסט בבלוג. הדבר בולט במיוחד אצל ילדים שהשימוש שלהם במדיום כל כך שונה מהמצופה, שאנחנו מתפתים לחשוב לפעמים שהם "מטנפים את הרשת בקשקושים חסרי משמעות" ואנו מקטרים שרמת היצירה באינטרנט התדרדרה. 

ובכן חברים, האינטרנט אינו מדיום של פרסום או של יצירה במובנה המסורתי. הוא בכלל לא עומד בקריטריונים של אמצעי תקשורת המונים על פי ההגדרה הקלאסית של צ'רלס רייט ואני בכלל לא בטוחה שההגדרה היא זו שראויה לתיקון כפי שטוענים כמה חוקרי תקשורת, אלא התפיסה שלנו. האינטרנט הוא תשתית, כמו חשמל, שעליה מתאפשרים יישומים רבים. חלקם מאפשרים כתיבה עיתונאית, חלקם כתיבה יצירתית, אבל יישומים רבים אחרים פשוט מאפשרים התנהלות במציאות, מדיבור עם חברים ועד שידוכים ותשלומי דוחות.

אז אם זה הרעיון בתשתית הזו, כל אחד זכאי לכתוב כפי שכל אחד זכאי לנשום. כל אדם זכאי לייצוג במציאות הזו והשיפוט לפי כללי כתיבה פשוט לא רלוונטי, כפי שאיננו שופטים אדם על שהוא לוקח נשימה ברחוב. אנשים אינם כותבים כי יש להם משהו מיוחד לומר לאומה, הם כותבים כי הם קיימים, כי הם רוצים להתייחס לעולם ורוצים שהעולם יתייחס אליהם, כי זו מערכת הנשימה של הקיום ברשת.

ג'יימס קארי, אחד מאבות חקר התקשורת כתרבות, כתב על כך שאנו לא מודעים לתרבות שלנו כפי שהדג אינו מודע למים סביבו ואנו חיים בתוך המציאות הסימבולית שאנו יוצרים. הדבר נכון מאד גם לגבי הרשת, אנחנו מנהלים כאן מציאות ממש, מנהלים שיחות, משתמשים בשירותים, זו רדוקציה בעייתית מאד להתייחס לכל פעילות שלנו כאן כאל פרסום פומבי ולכל האינטרנט כאל לוח מודעות או מאגר מידע אחד גדול. קארי עשה את האבחנה בין הגדרת התקשורת כהעברה של מידע לבין תקשורת כהתכנסות, כריטואל. סטיב ג'ונס, חוקר אינטרנט אמריקאי, השתמש באבחנה זו כדי להפנות את תשומת הלב של חוקרי האינטרנט לממד של קהילות וירטואליות ולנחיצותן של גישות מחקר שונות לתחום הזה, כי יש פה הרבה מעבר לסיפור של הפצת מידע או יצירה כתובה.

הכתיבה ברשת, אם כן, אינה רק מידע, יצירה שמתפרסמת וקוראת להערכה על פי קריטריונים של הפצה. הכתיבה ברשת היא ריטואל, היא מערכת יחסים. ולעיתים הדגש הוא בממד הזה בכלל. גם בז'אנר הכתיבה שמתאים יותר לכנותה יצירה אנו רואים את עקבותיו של הריטואל כיום: גם הכתיבה היצירתית או העיתונאית ברשת היא לא אקט לינארי חד פעמי מהיוצר אל הנמענים, אלא תוצר של מערכות יחסים שונות; מהעיתונאי שנאלץ להגיב לטוקבקים ועד הכותבים יחדיו את ויקיפדיה. 

בלוג הוא מקרה מעניין כי הוא כביכול יצירה מסוג יומן אישי ואנשים רבים כן כותבים בלוג בהתכוונות של פרסום לקהל הרחב. אבל דווקא אצל הילדים ניתן לראות את התפנית ואת השימוש בבלוג כסוג של עולם סימבולי, מרחב מחייה. כמו בעולמות ה-mud וה-moo בעידן היוניקס, הבלוג הופך לאווטאר, לייצוג של הגוף ברשת. ילדות מנהלות מערכות יחסים בין בלוגים, מעצבות אחת לשנייה תבניות וכפתורים כאילו הן משחקות בהחלפות של בגדים. כל נושא העיצוב בבלוג שהיה אמור להיות משני לכתיבה הפך לעיסוק ראשון במעלה בדור הזה.

בשבוע שעבר הצעת המחקר שלי לדוקטורט אושרה סופית ופתחתי במכרז בבלוג הדוקטורט שלי לאיתור מתנדבות למחקר. שתיים מהמתנדבות התייחסו לבלוג כאל גוף. אחת מהן כתבה: "אני אשמח לתרום את גופי, אופס, את בלוגי, למדע". התייחסות לבלוג כאל כתיבה יצירתית והערכתו בקני מידה אלו, מפספסת איפא את המהפכה האמיתית שמתרחשת מתחת לרדאר שלנו, כאשר נוצרת לנו עוד רמה של מציאות סימבולית שאנחנו משעתקים את הייצוגים שלנו לתוכה ויוצרים מציאות ותרבות חדשה. להתייחס לכל זה כאל סיפור של יצירה וכתיבה במושגים המסורתיים של זה, זה פספוס אדיר בעיני.

 

נ.ב  NRG ביקשו לפרסם את זה. נתתי. למה אני לא דורשת על זה (או על פרשות השבוע שלי) כסף? או שכל כך הפנמתי את עניין הנשימה ברשת שאני לא מבקשת כסף על זה שאני נושמת 🙂 או שכל כך הפנמתי את זה שאין סיכוי להתפרנס מכתיבה במדינה הזו, שאני כבר לא מנסה. מעניין איך ואם הדברים הללו קשורים…

תקשורת, שליטה ושבת

מיקי חיימוביץ באה אלי הביתה הבוקר לדבר על תרבות סלולארית.

(חתכתי את עצמי כי יצאתי זוועה…)

ערוץ 10 מצלם סדרה דוקומנטארית בת כ-5 פרקים שתשודר כנראה מתחילת מאי על הנושא וממה שהיא סיפרה זה נשמע מבטיח. הם נסעו לדבר עם הממציא של הטכנולוגיה בארה"ב וגם נסעו לדרום קוריאה ששם חיילים שלא מפקידים את הסלולארי בבקו"ם יושבים בכלא וקורים שם עוד דברים תרבותיים ייחודיים הקשורים בנייד. דיברנו על מה שיש לי כחוקרת טכנולוגיה ותרבות לומר על זה ואמרתי דברים "טריוויאליים" כמו מתח בין מרחב ציבורי לפרטי ועניין הזמינות התמידית והשלכותיה, החינוך לחוסר דחיית סיפוקים וקידוש הכמות על האיכות, המדיום על המסר, ההווה על העבר וכד';  אבל חשבתי לשתף אתכם בכמה מהמחשבות הפחות מובנות מאליהן שאולי בכלל יישארו על רצפת חדר העריכה, אתם יודעים איך זה…
 
הסוציולוג זיגמונט באומן כתב על הסלולארי שהוא מאפשר לנו להעביר את עצמנו בין מרחבים. אני כיניתי את התופעה הזו בעבר לפני ששמעתי על זה: Beam me up, Scotty. אני נושאת עלי משהו שמאפשר לי לעבור למרחב תודעתי או קיומי אחר כשלא נוח לי. אני יושבת לבד בבית קפה או מול אדם אחר ומתעסקת בטלפון, כי הנוכחות המלאה אינה נוחה לי כרגע. קפטן קירק יכל לבקש מסקוטי שיעיף אותו משם, יקרין אותו חזרה לספינת החלל. אנחנו לוקחים נייד ליד ומקרינים את תודעתנו למרחב אחר. 

לרכל, לשחק סנייק או להיות?

"להיות או לא להיות?" שאל אותנו שייקספיר את השאלה שאנחנו שואלים את עצמנו ללא מודע כל רגע ורגע. בתנ"ך כתוב 39 פעם איסור לשון הרע והאיסור הזה מאפיין את המוסר היהודי יותר מכל מצווה אחרת, אבל הוא גם הגזירה היחידה שהציבור באמת לא מסוגל לעמוד בה. זה קורה בגלל שקשה לנו מאד להיות בנוכחות מלאה מול אדם אחר כל הזמן, לא תמיד יש לנו כוח/אומץ לחוות את עצמנו בנוכחות אדם אחר והדרך הכי נוחה טרום עידן הטכנולוגיה לעשות Beam me up Scotty ולתקשר עם מישהו מבלי להיות שם באמת, הייתה לדבר על מישהו אחר. תחשבו לרגע כמה מהשיחות שלכם עם אנשים הם על אנשים אחרים, גם אם זה לא ממש רכילות במובן המרושע אלא פשוט לעדכן מישהו בדברים שקרו למישהו אחר או היו בטלוויזיה אתמול. כמה מהתקשורת שלנו היא באמת מהותית? כשזה קורה אנחנו קוראים לזה "שיחת נפש עמוקה" ויוצאים משם בהרגשה שהייתה פגישה מדהימה ויוצאת דופן, כשבעצם אם היינו מסוגלים "להיות שם" באמת בכל פעם, כל תקשורת שלנו הייתה כך. תחת זאת אנחנו מלעיטים אנשים בפרטים אבל לא מביאים לתוכם את החיות שלנו, את עצמנו. כל כך הרבה תקשורת, הייפר-קומוניקציה קרא לזה בודריאר, וכמה being? הנייד נותן לנו פתרון טכנולוגי למצב הזה, להיות במקום אחר כביכול כשאי אפשר להיות.

ישנה פרדיגמה חדשה המנצנצת בשולי מחקר התקשורת ומושפעת מאד מעמנואל לוינס, מרטין בובר ודרידה, המאתגרת את מה שחשבנו שהמושג תקשורת מייצג או כולל. בטכנולוגיות התקשורת שהמצאנו יש מוטיב חזק מאד של שליטה ופיקוח, ארגון של חיינו, של המציאות והטבע סביבנו וקצת גם ארגון של אחרים. תמיד חשבנו שתקשורת בינאישית היא פשוט חילופי מידע וצריך רק לדאוג שהמידע יעבור ללא הפרעה. תמיד חיפשנו קהילה שיש בה חילופין כאלו על מנת למצוא את המשותף לנו ולהיות יחד. ופתאום באים הח'ברה הפילוסופים האלה ואומרים לנו שטעינו. שיש בתקשורת חוויה של האחר ואי אפשר לעשות לה רדוקציה למידע לכן היא נחווית לא רק בדיבור. הם באים ואומרים לנו שקהילה אמיתית היא קהילה שבה אנו מאפשרים לאחר להישאר אחר ולא תמיד מנסים להבין אותו כי בהבנה יש ניכוס ותיוג, וכשאני לא מאפשר לאחר להיות אחר אני גם לא מאפשר לעצמי להיות עצמי; כלומר שהמסגרת והמטרה של מה שהחשבנו כתקשורת מאותגרים מהותית.

נחזור לנייד. בספר מאיר העיניים "היידיגר, הברמס והטלפון הנייד", כותב ג'ורג' מאירסון על כך שחברות הסלולאר כבר מזמן אינן מכוונות לפונקציות של טלפון כשהן מוכרות לנו אותו. הן מוכרות לנו אשליית שליטה, אשליית פרטיות, תקשורת עם עצמנו וניהול של מערך התקשורת שלנו. הוא מצטט מקמפיינים פרסומיים מסרים שבהם הצד השני בתקשורת אינו אדם אחר אלא רשת. הרשת. הטלפון שלך הוא זה שמחובר לעולם כולו ולמי אתה מחובר? האם הוא עוזר לך לעבוד או שהתחלת לעבוד אותו? מאירסון מפנה את תשומת ליבנו לכך שאנשים מדברים לעצמם ובשביל עצמם גם כשהם פונים לאחרים. גם לוינס מדבר על כך שאנחנו בעצם לא רואים את האחר באמת, אלא משתמשים בו כמראה שמשקפת אותנו ומתעלמים מכל מה שלא נכנס לתבניות המוכרות לנו. עלינו להסכים להיחשפות, להיות נוכחים באמת בתוך עצמנו כדי להיות אובססיסביים פחות על הנכחה על חשבון האחר; לאפשר לו להיות הוא ולחוות מפגש אמיתי, שבו אנו מגלים שהתקשורת היא בעצם סיטואציה אתית.

לדעת לוינס, רק פניו של אדם אחר קוראים לי לתגובה ממקום אמיתי. תחשבו כמה קשה לנו להביט לאדם בפנים, בעיניים, כל הזמן. וכשנראה קבצן לרוב לא נביט בפניו כי המבט הזה עלול לעשות לנו משהו שאולי חלילה יגרום לנו להוציא את הארנק מהכיס… או שלא. אבל כדאי לנסות להביט בו ממש פעם, בשביל תרגול תקשורתי אחר, גם כשזה לא נעים. זה יכול להתחיל להרגיש מאד נעים אחר כך, ממקום אחר לגמרי שבו אני חווה את החיות שלי. זו שאלה מעניינת אם טכנולוגיה שמנתקת את התקשורת מהגוף הפיזי יכולה לספק תחליף כזה לפנים אנושיות (ומי שרוצה להתעמק בזה מוזמן לקרוא את המאמר המצוין של שלמה שוהם ועמית פינצ'בסקי "The medium is the barrier" על אתיקה בצ'אטים). או שאולי, כמו שמאירסון טוען, אנחנו מדברים רק עם עצמנו ולעצמנו ממילא. תקשורת ושליטה, שני דחפים שיש לבן אנוש והוא מנסה לפתור אותם דרך אותה טכנולוגיה, מצויים בפרדוכס עמוק, לפיכך. כדי לחוות תקשורת אמיתית, לוינס ואחרים, מבקשים שנוותר על השליטה שבסיטואציה ונבחר להיות, אני מוסיפה.

ניידים כתרפים

מיקי שאלה אותי אם אני חושבת שהמגמה הזו של סלולאריות יכולה בכלל להיכנס לנסיגה ואני חושבת שלא. כי אנחנו מכורים למילויים הללו ועוד לא הגענו לרמת ההתפתחות ולבשלות שתאפשר לנו להיות אנשים חופשיים באמת. אנחנו נמשיך לעבוד על עצמנו עם טכנולוגיות שמבטיחות לנו שליטה וחופש אך גורמות לנו עבדות מתוחכמת מסוג אחר ופספוס מסוים של האדם האחר שהוא גם פספוס של עצמנו. בינתיים, אנחנו עוד לא שם. הסלולארי כנראה עומד לנצח גם את גדולי התורה בציבור החרדי שלא יעבור בהמוניו ל"מירס הכשר" ויוותר על שירותי התוכן. הסלולארי מנצח כבר את התרבות הצרכנית שהוא תוצר שלה, כי אנחנו לא מסוגלים לכבות אותו ליום אחד כדי למחות על העלאת המחירים. ב-4.4. שהוא תאריך החרם הבא, הטלפון שלי יהיה כבוי ואני מזמינה אתכם לנסות זאת ולו למען התרגול.

אני מכבה את הנייד ל-24 שעות כל שבת ולפעמים שוכחת להדליק אותו חזרה, וזו אחת המטרות של השבת בעיני, לעזור לנו להיות מודעים לכל הדברים שאנחנו מכורים אליהם, להשאיר אותם בצד ליממה כדי לא להיות באמת תלויים בהם ולהזיז הצידה את כל מה שמפריע לנו פשוט להיות נוכחים באמת. המילה שבת מביאה לידי ביטוי את מה שנראה לנו כפרדוכס, השביתה מההתמכרויות הללו, שמאפשרת לעצמיותנו לשוב ולהיות נוכחת. וזה ורק זה הוא מה שאני קוראת לו "לחזור בתשובה" 🙂 מפאגאניות לאל אחד ששוכן בתוכנו, מזמינות מהירות ניידות והתפשטות מוקצנת, לנוכחות ומלאות.

זה לא קל. וזו בעצם מהותה של עבודה רוחנית אמיתית, היא קשורה לתפקוד מהותי ומלא בחיים ולא בניסיון נואש להעביר את עצמי לממד אחר שבו אפגוש את אי.טי. זה אירוני ומשעשע בעיני שכל כך הרבה אנשים, מסתתרים מאחורי הרציונאל והמדע שבטכנולוגיה מבלי להיות מודעים לנתיב הבריחה מהעצמי שהיא משמשת להם, וכמה הם דומים בשורש של הצורך הזה לכל אותם מרפאים עם חוצנים/מתקשרים עם סלבריטאים מתים/מתייעצים עם שאריות קפה טורקי… אולי נדבר פעם אחרת יותר לעומק על הקשר ההיסטורי הבל-ינותק של טכנולוגיה, תקשורת וספיריטואליזם.

 

דברים דומים שכתבתי בעבר:

איפה זה קורה לנו גם באינטרנט או למה אני נגד סייברסקס – פורסם במעריב

סלולארי בתרבויות שונות