בית

לכבוד יום השלום הבינלאומי שחל היום, אני רוצה לחלוק עימכם הרהור אישי ואנוכי. אם אתם פלסטינים או ערבים ישראלים שקוראים פוסט זה בעברית, אתם יכולים להזדהות איתי קצת או לשנוא אותי קצת (ואם זה באמת ייגע בכם אולי זה יהיה קצת מזה וקצת מזה).

Pumpkin spiced latte

זה טעם מקורי של סטארבקס ואני שותה את זה כמעט כל יום בשבועיים האחרונים. זה חלק מהשגרה שלי כאן ויש לזה טעם זר, אקזוטי. זה נחמד להתרגל למשהו שאי אפשר להשיג אחר כך כשחוזרים הבייתה. בעולם גלובלי שבו אפשר להשיג את אותם הדברים בכל מקום; בעידן האינטרנט, כשאפשר לחוות את הבית כל יום דרך פייסבוק וטוויטר וסקייפ עם חברים ומשפחה – אני נאחזת לפעמים באותם הבדלים קטנטנים שטווים את תחושת השהות, ההוויה, במקום אחר.

אני בהוואי, מנהלת שגרת יום של גן עדן עלי אדמות, ובכל זאת מתגעגעת הבייתה. אני משובצת על סט שלקוח היישר מספרי פנטזיה אבל טיול עם הכלב בככר מסריק נראה לי כמו הדבר הכי נחשק כרגע. שמעתי שתקעו שם את הברווז של גבע באמצע הככר. האמריקאים שאני פוגשת מאד גאים באמריקאיות שלהם ומרגישים בני מזל. הם תמיד מניחים שכולנו חושקים בדבר דומה, בייחוד שאנחנו באים מאיזה חור רדוף מלחמות, ואני לא מאשימה אותם, יש להם תורי הגירה ארוכים שתומכים בחשיבה הזאת. אבל אני מתקשה להסביר להם למה למרות הכל, אני לא מצליחה שהבית שלי יהיה מקום אחר מאשר הבית שלי. למה אני אוהבת לבקר במדינה שלהם ובמדינות אחרות אבל לא משנה כמה שנים אשתה אותו, ללאטה דלעת שלהם אף פעם לא יהיה "טעם של בית".

אני מצפת, אני מצפת

ואיך כל זה קשור ליום השלום הבינ"ל? אני מגיעה לזה. אנחנו חיים על אדמת מריבה. אבותינו טוענים לזכות עליה ומנופפים בתנ"ך ושכנינו טוענים לזכות עליה ומנופפים במפתחות לבתים שננטשו בבהלת מלחמה. אני תוהה איך אזרח אמריקני ירגיש אם יום אחד איזה אינדיאני ידפוק לו בדלת ויבקש ממנו להתפנות מאדמה שהייתה שייכת לשבט שלו עוד לפני שמהציאו את חוקי המקרקעין של ארה"ב. יש משהו בדבריו של הבחור אבל האם המשהו הזה מספיק חזק או חשוב כדי לגרום לך לארוז, לעזוב את המקום היחיד שאתה יכול לקרוא לו בית ולחפש את עצמך בקנדה (וגם זה בערבון מוגבל עד שהאסקימואים ירצו חזרה את הבית שלהם)?

זאת ועוד, האם מובטח לתושב החוזר האינדיאני (או במקרה שלנו הפלסטיני) כי אכן  ירגיש בבית בביתך לשעבר? לפני זמן מה דיברתי עם בחור פלסטיני אחד בתגובות לאיזה סרטון ביוטיוב. הוא כתב שהמשפחה שלו במקור מצפת והוא חולם לחזור לשם, למרות שלא היה שם מעולם, הוא נולד בעזה. לא התאפקתי ושאלתי אותו: בכנות, האם אתה באמת חושב שתרגיש בצפת בבית? הייתי בצפת לפני חודש ועם יד על הלב, זו עיר משמימה. עיר ענייה עם אוכלוסיה דתית-מיסטית מוזרה למדי שחיה מתיירות מיסטית הזוייה. צפת שבראשך היא מיתוס, כמו הארץ המובטחת של אבות אבותי. אני מתערבת אתך שאתה לא רוצה לגור בצפת של היום ותתקשה לקרוא לה בית. בית הוא לא רק אדמה, מקום או אפילו מבנה. זה גם ואולי בעיקר מה שמעובד ומטופח על גבי האדמה הזו, המרקם הקהילתי שמאכלס את המבנה והתרבות שהתפתחה במקום. "וזה, חביבי" אמרתי לו, "זה לא שלך. זה זר".

הרבה אנשים שואלים אותי למה אני לא מהגרת מכאן הגירת מחאה, ביחוד שאני לא מזדהה עם פעילות הממשלה שלי. אני עצמי איימתי בהגירה לא פעם אבל כנראה שאני לא באמת יכולה לעשות זאת. כלומר בטח שאני יכולה, טכנית, זה יהיה אפילו ממש פשוט, אני בנאדם סתגלתן וחברותי עם תודעה גלובלית שיודע ליטוע שורשים איפה שצריך. אפשר לעקור אותי די בקלות, במשיכה אחת ממש, מאדמת ישראל, אבל אי אפשר להחליף לי את השורשים – התרבות והזהות הישראלית. את אותם שורשים אטע באדמה חדשה ועל אף שלעיתים רחוקות זה ייראה על פני השטח, השורשים הללו לעולם לא יהיו בהתאמה מלאה עם תנאי השטח החדשים. גם אם ארחיק עד לקוטב הצפוני תמיד ישאלו אותי מאיפה אני במקור, תמיד מישהו יראה בי אחראית למשהו, תמיד ארגיש אשמה בגלל משהו, תמיד אכפת לי מכל מה שקורה שם בבית. כן, הבית תמיד יהיה "שם", אפילו אם כל מה שהיה לי "שם" כבר איננו.

הנוסחה הסודית של הבית

זה לא נעים וזה לא פוליטיקלי קורקט אבל זו האמת, אז אני פשוט אומר אותה: אני שוחרת שלום, אני מזדהה עם הסבל הפלסטיני ואני מודעת לאי הצדק הנדרש להבטיח את שלומי ובטחוני בבית שלי. ועדיין, אני אסירת תודה על כך שהבית שלי נותר על כנו בנסיבות שבהן אני מזהה אותו כבית שלי. כשחיים בישראל פוגשים בעיקר פלסטינים שמדברים על מדינה עצמאית בשטחים וזה נראה חביב ומרוחק, אבל בחו"ל וברשת פוגשים המון אנשים שחושבים שכל ישראל היא פלסטין ורוצים לחזור ליפו וצפת והיי, גם תל אביב הייתה פעם שייח מוניס או משהו כזה, לא?

אני חוששת שמושג הבית, כמו אהבה או זהות, הוא פרקטל מורכב וכאוטי, נוסחה סודית, שאם אשנה מרכיב אחד אאבד אותו לגמרי. תל אביב פשוט לא תהיה אותה תל אביב תחת שלטון פלסטיני, עם המון תושבים חוזרים פלסטינים או אם כל אוכלוסייתה על בתי הקפה והמטקות שלהם תועבר קומפלט לאוגנדה. הגאוגרפיה והאקולוגיה יוצרות יחסים סימביוטיים עם הקהילה והתרבות: זה פשוט לא יוצא אותו דבר בסביבה אחרת, בנסיבות אחרות.

אין פה נכון ולא נכון, שני הצדדים צודקים. לסבתות פלסטיניות צריכה להיות זכות לחזור לבתים שברחו מהם במלחמה ובו זמנית לילדים ישראלים צריכה להיות זכות להישאר בבתים שנולדו בהם. זה לא משנה שמדובר בחצי סיכה על מפת העולם, בעוד שמרחבים של אדמה פורייה ממתינים להתיישבות במקום אחר. זה הפאקינג בית של זה ושל זה, וזהו זה. לך תדע. מי יתן ונמצא דרך יצירתית ובלתי אלימה לחלוק בבית הזה באופן שבו המרכיבים הסודיים שהופכים את זה לבית עבור שני הצדדים יוותרו על כנם.

עם ישראל חסר-בית

עת שעמדתי לסיים את הפוסט הזה, דבר מופלא קרה. לפתע שמעתי את "התקווה" בנגינת כינור המרעידה את חוף ואיקיקי ועושה דרכה עד לחדרי, בקומה השמינית של המלון. עזבתי את הלפטופ, לקחתי מצלמת וידיאו ביד וירדתי למטה. עת חציתי את הכביש הכנר ההומלס הזקן כבר היה ב"ירושלים של זהב" ועד שהתמקמתי עם מצלמת הוידיאו הוא עבר ל"עם ישראל חי". הקהל הרב לאומי מחא כפיים בהתלהבות מבלי לדעת למה הם מקשיבים בכלל ובהפסקה הקצרה שנטל לעצמו לאחר "הבה נגילה", הכנר הספיק לספר לי שהוא לא יהודי בכלל, הוא סתם מכיר המון מנגינות של כינור מכל מני תרבויות.

דמעות עלו בעיני כשהבנתי שזה מסר מהיקום, מאלוהים, עבורי: התגלמות של התרבות שלי שהולכת אחרי לכל מקום בעולם, אפילו במקום בלתי צפוי כמו חוף ואיקיקי, ותמיד מצליחה להרעיד מיתר בליבי, בין אם אני רוצה שזה יהיה משמעותי עבורי או אם לאו. עם ישראל אכן חי, הוא חי בהמון מקומות, אבל מעטים הם ברי המזל(?) שמצליחים לקרוא למקומות אחרים או נוספים בית. אני נדהמת בכל פעם מחדש כשאני פוגשת אנשים שחיים בארה"ב ובאירופה שנים רבות ומצליחים שם מאד ואז מוותרים על כל זה ומתפשרים על כך כך הרבה רק כדי לחזור שוב הבייתה, לישראל. אני חושבת שזה משהו שעמים אחרים צריכים לדעת עלינו לפני שהם מבקשים מאיתנו משהו שקשור לחיים שלנו כאן. זה לא מצדיק את הכיבוש, זה לא מצדיק כלום. אפילו השמאלני הקיצוני ביותר ודאי חווה את הדיסוננס הזה מעצם העובדה שהוא עדיין חי פה ולא כותב בלוג זועם ממשכנו בניו יורק. זה פשוט מה שזה ועל זה רציתי לדבר היום. יום שלום שמח לכולנו.

I still blog for trust

מה זה בית בשבילך? זכרון תרבותי רחוק שהוריך חלמו עליו ברוסיה/אתיופיה ומילאו בו את ראשך כתינוק/ת, או הריח הממשי של הבישולים של אמא, שיח הפרחים שליד הבית שלך, האיש המצחיק מהמכולת של פעם…?

מה אתם צריכים כדי לתת אמון שוב?

Read this post in English

אני בהוואי עכשיו, בצד השני של העולם, מפגרת אחריכם ב-13 שעות. הפסיפיק מקדם את פני בבוקר בכחול ירקרק, מביטה בגולשים הטריים המנסים את מזלם עם הגלים ומתאפקת שלא להאכיל את הציפורים הטרופיות שבאות לבקר במרפסת. ברחוב כולם מחייכים, הנערות הולכות עם פרחים בשיער או על הצוואר, רוכלים שולים פנינים אמיתיות מתוך צדפות ומשבצים אותם בתכשיטים לנגד עיני, ועשר דקות הליכה מכל זה מחכה הג'ונגל הטרופי על מפליו המרהיבים הלקוחים הישר מהאיקונוגרפיה של "אבודים".  אם יש גן עדן עלי אדמות הרי שהוא כאן, עם מזג אוויר מדהים כל השנה, ססגוניות טרופית ושפע צרכני אמריקאי במיטבו. ובמקום פשוט ליהנות מזה, כל מה שאני חושבת עליו הוא: למה לנו אין כזה? מדוע נידונו לריב על אדמות ועל חניות? במה חטאנו שאנשים באיזור שלנו כל כך כועסים ונמהרים? מדוע שמחה והנאה לא עומדים בראש מעיינינו?

תמיד האשמתי בכך את הדתות אבל חבריי המוסלמים טוענים שהדת עצמה מנוצלת באופן ציני כמכשיר פוליטי בידי קבוצות העסוקות במאבק קדום ובסיסי יותר על כח וכסף. כל כך מעט אנשים נוטלים חלק בעשייה הזאת ועדיין הם מצליחים להחזיק אוכלוסיות שלמות בהפרדה ולטפח בקרבן שנאה זו לזו, הממוסכת על ידי סטריאוטיפים.

היום, 11.9, הוא יום טראומה בינלאומי ולכן זהו היום שבחרנו לנסות למוסס את המסכים הללו וליישר קו עם האור, התקווה והאהבה. ואנחנו מתחילים בבסיס לו אנו זקוקים על מנת לבנות מחדש את הגשרים השרופים: אמון. זה לא סוד שהממשלות שלנו לא נותנות אמון זו בזו, ואנחנו כעמים בקושי נותנים אמון בהן, אז האם נוכל לתת אמון אלו באלו? מה צריך לקרות עבורך, כן עבורך, כדי שתיפתח לתת אמון ראשוני בצד השני אותו אתה תופס כאויב?

אם יש משהו שהבנתי לגבי ישראלים לאחרונה, זה כמה שאנחנו צריכים בטחון, להשיב את איזור הנוחות על כנו וכמה שיותר מהר. אין לנו יכולת לשאת את הסיכון הכרוך בפתיחת הלב לסיכוי של שלום. זה כואב מדי, ניסינו כבר, ודרך הדלת שנפתחה נכנס גם טרור. וזה כאב כל כך שלא שמנו לב לכל שאר הדברים שנכנסו בפתח. ונבהלנו, ואטמנו, ובנינו חומה בלב ועל פני האדמה. אבל כמו שאנחנו יודעים שזה לא יעזור לסגור את הלב אחרי אהבה נכזבת ושחייבים להפתח לפגיעה כדי לחוש שוב אהבה, כך עלינו להתייחס גם לסוגיית האמון: לנשום עמוק, לכאוב את הכאב אבל להמשיך להחזיק פתוח עד שלאט לאט משהו קורה, וידה של האהבה תהיה על העליונה.

אני יודעת, גם אני פוחדת. אבל לרצות שהשלום יתגנב אלינו בתנאים חד צדדיים ובמעין שקט מופתי מושלם זה קצת תינוקי, לא? אני לא חושבת שיש לנו ברירה אחרת מלבד לפתוח את הלב, לתת אמון גם כשקשה ומפחיד או יותר נכון במיוחד כשקשה ומפחיד, להתבגר ולהאמין שנתגבר…. מה צריך לקרות כדי שאת, אתה, תתנו אמון שוב בצד השני לסכסוך? היום, כחלק מקמפיין "להשיב את האמון, לבנות את הגשרים", עשרות בלוגרים מהאיזור יכתבו על השבת אמון ויחתמו על כך ב: I blog for trust. תצטרפו אלינו?

כמו כן, בלוג חדש עלה לאוויר, בינתיים באנגלית אבל אולי בהמשך יתורגם לעברית וערבית, שמטרתו לכתוב על סוגיות חברתיות בחברה המצרית והישראלית מנקודת מבט אישית והומוריסטית על מנת ליצור גשר בין האוכלוסיות שמוזנות על ידי המדיה בצורה סטריאוטיפית. הכירו את מר פול ומיס פלאפל. מעניין מי כותבים את הבלוג הזה… המממ… 🙂 מוזמנים לעקוב.

הצטרפו אלינו היום, באמצעות וידיאו תשובה ביוטיוב, כתיבה על הקמפיין או כתיבה על אמון במהלך היום.

I blog for Trust,

כרמל, הונלולו.

הכשרת בלוגרים בדיאלוג בינתרבותי – הוידיאו

כתבתי קצת על פן ספציפי של החוויה הזו אבל לא ציינתי כמה כיף היה, ואיזו קבוצה מדהימה של בלוגרים נכחה שם. בוידיאו הבא (בשני חלקים) תוכלו לראות את האנשים בכבודם ובעצמם. בוידיאו הראשון רואים את התרגילים השונים שעשינו ביום הראשון כדי להציג את עצמנו, את הבלוגים שלנו ואת הבלוגינג במדינה שלנו – על ניירות! ובוידיאו השני יש את ערב התרבויות שבו כל אחד הציג את תרבותו. חסכתי מכם את הקטעים שהיו לי קשים לצפיה עליהם דיברתי בפוסט. שימו לב במיוחד לסאמאר מטוניס. כולה בת 20 ומחזיקה בשיא גינס של הסופרת הצעירה ביותר בעולם (פרסמה ספר בגיל 12) ויש לי תחושה שיום אחד היא תהיה מנהיגה חשובה בארצה ואני אתגאה שהכרתי אותה.

יוצאת מאזור הנוחות שלי בלוקסמבורג*

Read this post in English

בבוקר השני להכשרה בדיאלוג בין תרבותי שניתנה לבלוגרים מ-17 מדינות ים תיכוניות מטעם קרן אנה לינד, הכנסייה העתיקה בלוקסמבורג שבה נערכו שיעורינו הוסבה  לקזינו: התיישבנו בקבוצות אקראיות של חמישה בלוגרים בחמישה שולחנות, וצ'אבי, המרצה שאוהב שיטות חינוך בלתי פורמאליות בעליל, לימד אותנו משחק שנקרא בארגה (שזה וויסט עם טוויסט). לאחר כל סבב, המנצח של כל שולחן עובר לשולחן מימין והמפסיד עובר לשולחן משמאל וככה כל הזמן יש תחלופה של 2 אנשים בכל שולחן. והכי חשוב, אסור לנו לדבר בכלל לכל אורך המשחק. מה שלא ידענו זה שהכללים שחולקו לכל שולחן היו שונים במקצת.

פוליטיקה של זהויות נטולת קפאין

כבר בסבב הראשון כשהפסדתי ועברתי לשולחן אחר, קלטתי שהמשחק הוא מטאפורה להגירה לתרבות חדשה. ובהגירה כמו בהגירה, עד מהרה קלטתי שמשהו דפוק לגמרי בשיטה של הארץ החדשה. כשהם טענו שניצחתי פרצתי בצחוק וסימנתי להם בפנטומימה שהם קצת משוגעים אבל התאמתי את עצמי. הנחתי שאני לא הבנתי ממש את הכללים או שהם פירשו את זה קצת אחרת, וזרמתי עם זה. יצא לי להיות בסה"כ בשני שולחנות שבהם החוויה הייתה הזויה לגמרי ואי אפשר היה לתקשר על זה, לאחר שרשרת הפסדים וניצחונות שבכלל לא הבנתי על פי אילו כללים התרחשו, שבתי לשולחן המקורי שלי והתקבלתי בצהלות פנטומימה וחיבוקים. כל כך שמחתי לחזור "הביתה".

בתום המשחק הפרנו את השתיקה ופירקנו את המטאפורה. זה היה מדהים להיווכח שכולנו תופסים את עצמנו כליברליים וגלובליים, אבל הסטריאוטיפים התרבותיים התת מודעים שלנו צפים במצבי חוסר וודאות. אני יצאתי היהודייה הקלאסית שישר יצרה לעצמה בית, לא סביב "החוקים" כמו סביב הקהילה מהשולחן המקורי. זרמתי עם החוקים בשולחנות אחרים ולקחתי הכול בקלות, אבל לא באמת ניסיתי להשתלב ועמוק בפנים זלזלתי ב"תרבויות" החדשות כי האמנתי שהשולחן המקורי שלי היה טוב יותר ושהייתה לו את "האמת", ההבנה הטובה יותר של המשחק.

היווני האורתודוכסי מקפריסין שהיה בשולחן המקורי שלי עבר כמעט את כל השולחנות האחרים בחדר ולקח על עצמו את תפקיד המיסיונר/אימפריאליסט, כשהוא משוכנע שהוא מבין את החוקים האמיתיים של המשחק וכופה אותם על כל שולחן. ה"עולם" נכנע בפניו בבלבול עד שהוא נקלע לאותו שולחן עם הבלוגרית הפלסטינית שעשתה לו אינתיפאדה. מאוחר יותר היא סיפרה שאף שולחן לא הרגיש כמו בית, ובכל מקום הרגישה מרומה ומתוסכלת. התבוננתי בחמלה בהבדל בין מנטאליות הפליטה שלה שכבר לא סומכת על אף אחד, לבין המנטאליות הקהילתית שלי, שמיהרתי להפוך את השולחן שלי למשפחה יהודית חמה; והבנתי שאלו שתי אסטרטגיות שונות להתמודד עם מקור מאד דומה.

 

הבלוגר הקפריסאי בהתמודדות עם ההתנגדות הפלסטינית. ממצלמתה של הבלוגרית הפלסטינית.

הבלוגרית הלבנונית, למשל, סיפרה שהמשחק הזכיר לה את לבנון שבה לכל מיליציה יש חוקים משלה והדרך היחידה לשרוד היא ליצור בריתות. היא אכן יצרה ברית עם הבריטי כשהם היו ה"ותיקים" ביותר בשולחן שלהם וניסו ללמד כל מי שהגיע ליישר קו איתם עוד לפני שהבלבול יגיע. הבלוגרים המצרים, לעומת זאת, למדו מהר את החוקים בכל שולחן חדש וניצחו בכל מקום. כשהמצרי "שלנו" חזר לשולחן הביתי, הוא חזק בצ'יק לחוקים שלנו אך הביא איתו שיטת רישום נקודות יעילה יותר.

סובלנות היא יכולת לשהות באזור המתיחה

נכנסנו לחדר קטן יותר, נסערים ועמוסי מחשבות, כדי לקבל הסבר תיאורטי למה שחווינו. צ'אבי הסביר שאנשים עושים הכול כדי להישאר באזור הנוחות שלהם (או לחזור אליו) אבל למידה מתרחשת רק באזור המתיחה (stretch zone). אך אם מותחים אותנו יותר מדי אנחנו באזור הפאניקה ושם כשאנחנו משתוללים מכעס/תסכול/היסטריה, הלמידה שוב משותקת. סובלנות, הוא הגדיר, היא היכולת לשהות באזור המתיחה, להכיל את המתח, לקבל, להסתגל ובסוף לעשות איזו שהיא אינטגרציה עם הידע הקודם, מה שמרחיב את אזור הנוחות וזוהי למעשה הדינאמיקה של צמיחה פנימית. לתפיסתי, הבלוגרית הפלסטינית ואני גילמנו את התת מודע הפסיכולוגי של הסכסוך: אני מנסה להסתגר באזור הנוחות שלי והיא נמתחת בנסיקה לאזור הפאניקה ובינינו פעורה תהום של מתח שדורשת משתינו להתמתח קצת, לקחת סיכון בשביל הסיכוי לצמוח.

כשאנו פוגשים באחרות, במובן הלוינסי, אנחנו בדרך כלל אתנוצנטריים. לא בהכרח שוללים את האחר או מתגוננים מפניו אבל לרוב עושים לו מיזעור (minimization). מזעור או הקטנה, זו צורה יומיומית מעודנת של אתנוצנטריות שבמסגרתה אנחנו באים עם כוונות טובות לכבד את האחר (או סתם פוליטיקלי קורקט) אבל למעשה חושבים שהדעות שלנו טובות יותר ושהם קצת הזויים.  צ'אבי הציע בזהירות שלעיתים נדירות אנחנו באמת בדיאלוג, באמת נפתחים להקשיב כדי לקבל ולהטמיע משהו חדש.

ההכשרה הקצרה, המרוכזת והמדהימה הזאת סיפקה לי אינספור הזדמנויות לשהות באזור המתיחה.  הבולטת שבהן הייתה בערב שבו כל בלוגר הציג מאכלים וסמלים אחרים מתרבותו: עמדתי עם מצלמה מול התצוגה המרהיבה של הבלוגרית הפלסטינית, פלוס דגל, פלוס חלבה, על השולחן הכי גדול בחדר. ציפיתי שזה יהיה קצת מביך, אבל כשהיא פותחת מצגת עם תמונות מירושלים ויפו אני מתחילה לאבד צבע ומודה לאל שלא ניסיתי להמחיש את הים בתל אביב בשולחן שלי. כשהיא מוסיפה שגם ישו היה פלסטיני, על רקע תמונות מכנסיית מריה בנצרת, המוח שלי מנסה להשאיר את הנשימה על כנה בעזרת מחשבה הומוריסטית: צריך לעדכן את מל גיבסון שיעשה מיד סרט נוסף וירד ליהודים מהגב. אבל זה לא עוזר, אני מתחילה לרעוד קצת עד כי אני נאלצת לכבות את המצלמה, אני כבר לא יציבה.

הבלוגר המצרי תפס את הרגע הזה שבו תרבות פלסטין מוצגת ואני מצלמת…

להיות חזק זה להרגיש יותר נוח באזור המתיחה

מה קורה לי? ממתי סמלים מטרידים את מנוחתי? אין לי כוח להתעוררות של הגן היהודי הרדום שמתחיל לפחד בשם כל אבות אבותיו שהוא הולך לאבד את מעט השלווה שהשיג לעצמו במחיר כבד כל כך. למה אני צריכה לצנר אותו בגוף שלי? אז ככה מרגיש איזור המתיחה? אני מנסה למצוא נחמה קטנה בכך שאני לומדת לפתח סובלנות אמיתית מחוץ לבועה הישראלית שבה לא פוגשים כל יום רטוריקה כזאת, אפילו לא בשמאל הישראלי. תורי להציג מיד אחרי זה, וכשהקול שלי עדיין חצי חנוק והגוף רועד קלות, אני פותחת שקית במבה בשביל כולם, ומתחילה לאט לאט או אולי דווקא מהר-מהר לדבר, להתרכז במה שאנחנו כן יוצרים כאן. כי אנחנו עם יוצר ויצירתי. תנו לנו מטר רבוע של ביצות ונעשה ממנו חממת ירקות עם מכון מחקר טכנולוגי מוביל בצידה, ובמסורת הזאת אני גאה. במה שעוד לא הושחת על ידי הכיבוש והטיפשות וכל מה שנקלענו לתוכו בניסיון להגן בכל מחיר על איזור הנוחות שלנו.

בלילה ההוא לא ישנתי בכלל ובכיתי בלי סוף, בלי להבין למה אני בוכה בכלל. יומיים אחרי נדמה לי שאני מבינה על מה בכיתי, על מה אני עדיין דומעת כשאני רושמת שורות אלו. על שני העמים הללו ששניהם קורבנות, נוודים שאף אחד לא רוצה, ושניהם מזגזגים בטירוף בין תודעת הקורבן לתודעת התוקף האלים, ושאין דרך לשבור את המעגל בלי לקחת סיכון להיחשף לכאב ולאובדן. ושחצי מהאנשים שהולכים ברחובות העיר שלי הם גזענים מחליאים וחשוכים כל כך שמתים מפחד לחוש כאב קל שבקלים, והחצי השני מדהימים, רגישים ויצירתיים שמביאים ידע ואור גדול כל כך לעולם הזה, והתמהיל של כולם ביחד זה כל מה שיש לי. זה השולחן הביתי שלי, בו אני מנסה להתקרקע בתוך מערבולת. אני יכולה להתבייש ב"משפחה" שלי ולכעוס עליה, אבל אני לא מפסיקה לאהוב אותם ולא יכולה לעקור את שורשיהם מהעץ שלי, תלויה בהם לבטחוני.

בערב התרבות, הבלוגרית הפלסטינית חילקה לכולם צמיד עם צבעי דגל פלסטין וגם אני לקחתי אחד. לקחתי אותו כי קשה לי להסתכל עליו. אבל בכל פעם שאני מסתכלת עליו אני מציצה החוצה קצת מאזור הנוחות שלי, אני חווה את העקצוץ של המפגש האמיתי עם האחרות (Otherness) והאיום על האגו הכרוך בהגדרות מתחרות לאותה מציאות. וכשאני מתבוננת בצמיד אני מזכירה לעצמי שהמשמעות האמיתית של להיות חזקה היא לא להתנשא ולהתגונן באמצעות התקפה ושלילת האחר, אלא לנשום עמוק ולהכיל את הפחד והמתח, ולהתחיל, לאט לאט, להרגיש עם זה יותר בנוח.

 

* יש אירוניה בכותרת הזו, כי לוקסמבורג היא מקום שליו כל כך שזה מרדים.