דרום קמבודיה על אופנוע

* הגיע לגמר "רוחות מסע", תחרות סיפורי מסע באופנוע לזכרו של טל שביט

תיירים שפויים קופצים לקמבודיה רק לכמה ימים: לוקחים טיסה מבנגקוק או משאית מהגבול ישירות למקדשי אנגקור וואט וחזרה. רק תרמילאים ישראלים מסוגלים לעלות על טיסה לפנום-פן הבירה, זמן קצר מדי לאחר שאחרון מנהיגי הקמר רוז’ חוסל בידי המשטר הדמוקרטי החדש (אליטה ויאטנמית, אגב, כי הקמר רוז' הרגו כל אדם עם משקפיים בניסיון לחסל את האליטה המקומית). הזהירו אותנו שהעיר מלאה זונות, אופיום וכנופיות חמושות שיורות בכל מי שמסתובב בחוץ אחרי שמונה בערב ומשגרות טילי לאו על פרות משוטטות (מה שהסתבר כחצי נכון, יש להם אפילו מטווח רשמי בו אפשר לירות במגוון נשקים, להצטלם כרמבו ותמורת מאה דולר גם לירות טיל לאו על פרה בעצמך. "אל תדאגי, כולם מפספסים" הרגיע אותי אחראי המשמרת). אבל אף אחד לא הזהיר אותנו מהדבר הכי מפחיד בקמבודיה – הכבישים.

נכון ל-1999, מכוניות ואוטובוסים היו מחזה נדיר מאד בקמבודיה, וכלי התחבורה העיקרי במדינה היה האופנוע. הפחד אחז בי כבר בשדה התעופה כשהתברר שהמונית שלנו היא אופנוע 500 סמ"ק. כתיכוניסטית חלמתי לא פעם שאביר על אופנוע כבד ומעיל עור שחור ירכיב אותי אל השקיעה או לפחות עד לפארק הירקון, אבל גם בחלומותי הגרועים ביותר לא פיללתי שהפעם הראשונה שאעלה על אופנוע תהיה עם תרמיל ענק על הגב, מאחורי נהג מונית קמבודי מיוזע (טכנית זו הייתה הפעם השניה, פתאום נזכרתי שהפעם הראשונה הייתה כמה חודשים לפני כן ומי שהרכיבה אותי הייתה בחורה). לאורך כל הדרך העירה, לצלילי המיית מנועי אופנועים ועשן אגזוזים, התבוננתי בתמיהה באופנועים שחלפו על פנינו נושאים משפחות שלמות ולפעמים גם בעלי חיים, שרכבו בשלווה ובאיזון מושלם, ונרגעתי בהדרגה.

כשביקשנו לנסוע צפונה לאיזור הג'ונגלים של באנגלונג התבשרנו שהדרך היחידה להגיע לשם היא במסוק, פשוט כי אין כבישים. היינו ארבעה תיירים בסך הכל בכל האיזור והבנו שזה איזור מאד בתולי שכמעט ולא זוכה למבקרים. למרות היותה עיר הבירה של המחוז, באנלונג הייתה למעשה כפר עם גסטהאוס אחד ריק ששמח להתמלא בנו, וללא כביש אחד סלול, כך שכדי לנוע נאלצנו לשכור אופנועים. לשותפי לטיול שלומי לא היה רישיון על אופנוע אבל הוא העריך שהוא יכול לשלוט בטוסטוס 50 סמ"ק וגם להרכיב אותי. לזכותו ייאמר שנפלנו מהטוסטוס רק פעם אחת וזה הסתיים בשפשוף קל של הברך.

מדי בוקר רכבנו אל תוך הג'ונגלים, מוקסמים מכל מי שהפתענו בדרך, לא פחות משהם הוקסמו מנוכחותנו: מחקלאים שעבדו בשדות חשופים, כשחוטיני מעור הוא מלבושם היחיד ועיניהם מעושנות מאופיום, ועד לנשים חשופות חזה שעשו את דרכן עם סל במבוק אל הנהר. באחת הפעמים שהעזנו להתקרב לכפר בלב הג'ונגל גילינו שהוא ננטש. באחת הבקתות מצאנו אישה זקנה עירומה, חייכנית ומקומטת שהושארה מאחור למות. היא זללה בשמחה את הפירות שהיו עימנו אבל סרבה שנזיז אותה וסימנה לנו ללכת. כשחזרנו לפנום-פן הומת האופנועים, זה כבר כמעט הרגיש כמו בית. לא שיערתי שהגרוע מכל עדיין מחכה לי.

את הביקור בקמבודיה ביקשנו לקנח בקפיצה לעיר החוף הדרומית קמפוט. שמענו שהיא כמו אי תאילנדי שטרם התגלה לתיירים ואפשר לאכול בה דליים של פירות ים טריים בשני דולרים. כבר הבנו שגם לשם כנראה נצטרך להגיע במסוק, אבל להפתעתנו הסתבר שיש כביש מפנום-פן לקמפוט והנסיעה בו לא אמורה לקחת יותר מארבע שעות. מנגד, הסתבר שאין אף כלי רכב שנוסע בכביש הזה, רק אופנועים. שלומי, שצבר בינתיים מספיק בטחון על 50 סמ"ק, הכריז שאחרי הג'ונגלים של באנגלונג, כביש סלול "קטן עליו", וכך שכרנו אופנוע.

לאחר כמעט שלושה שבועות בקמבודיה, רק בדרך לקמפוט הבנו סוף סוף מדוע אין במדינה כבישים ומדוע הרכב הדו גלגלי שולט בה. בימי הקמר רוז', שהסתיימו ממש לא מזמן כאמור, רוב המדינה הייתה זרועת מוקשים וכדי לסלול כבישים היה צריך לפנות את המוקשים. הקמבודים הסתדרו יפה עם טיסות מסוק לצפון ושיט בנהר לסיאם ריפ ומקדשי אנגקור וואט, ולכן הכביש הראשון שהשקיעו בסלילתו היה הכביש לקמפוט. רק כשעצרנו לקנות מים ולחפש שירותים בכפר קטן בדרך, הבנו שהעבודות בכביש טרם הסתיימו – רבים מהבורות מהם הוצאו המוקשים טרם נסתמו, ואף אחד לא באמת בטוח שכולם הוצאו…

עד מהרה, ארבע השעות המובטחות הפכו לשמונה. את מרבית הדרך עשינו על 20 קמ"ש, כששלומי מתאמץ לחקות את הוירטואוזיות של הרוכבים הקמבודים העוקפים במיומנות את בורות המוקשים ואני, באופן נדיר, שותקת. עסוקה בלהרפות את גופי המכווץ ולהסביר לו שאין לנו שליטה על המצב ואין לנו ברירה אלא לסמוך על שלומי בעיניים עצומות. בחלקים מהדרך אני אכן עוצמת עיניים כי מה שלא רואים לא יכול להפחיד. במקטע מסויים, כשתדירות הבורות התמעטה ושלומי כבר תפס קצת בטחון, הוא הגביר מעט את המהירות, ופתאום, חזיר ורוד גדול שכנראה ברח מהדיר, בקע מבין העצים, התפרץ לכביש ו.. התנגשנו בו בעוצמה. באורח נס, שרדנו את הנפילה מהאופנוע בשלום וגם החזיר הצליח להמשיך במנוסתו. כל המאמץ, הכיווץ והפחד השתחררו בבת אחת בצחוק פרוע. כשעלינו שוב על האופנוע והמשכנו לנסוע בין הבורות בקלילות יחסית, חשבתי איזה יצור מדהים הוא האדם שמסתגל בהדרגה כמעט לכל דבר. ואז מיד אפשר להעמיד בפניו אתגר נוסף.

עם שקיעת השמש היתושים התעוררו, ובבת אחת התחלנו להיעקץ מכל כיוון. עצרנו מיד, נמרחנו ולבשנו את הכילות שלנו, וכך המשכנו לרכב כרוחות רפאים מגוכחות, כשילדים בצידי הדרך מצביעים עלינו וצוחקים, ואנחנו מציצים ונעקצים מבעד לחורים הדקיקים של הכילות. כששלטי הדרך הבטיחו כי קמפוט כבר קרובה, חשבתי שהפעם באמת הגרוע מכל מאחורי, אך באופק הופיע אגם גדול באמצע הכביש. וככל שהתקרבנו לגשר חשכו עיני. שלומי עצר בצד ובחן את התנועה על גבי הגשר. כמו הכבישים של קמבודיה, גם הגשר לא היה שלם. למעשה מדובר היה בשתי קורות תלויות מעל המים, אחת בכל צד. רוחב הקורה הספיק רק לאופנוע ואי אפשר היה להוליכו או ללכת לצידו. לאחר כרבע שעה של תצפית הבנו שכל קורה משמשת לתנועה חד כיוונית ותנועת האופנועים תדירה מכדי שאני אוכל ללכת ברגל מאחורי האופנוע. האגם נראה גדול מכדי שנוכל לעקוף אותו ומכיוון שלא ראינו אף אחד פונה ימינה או שמאלה וחששנו מהמוקשים, לא העזנו. "אין ברירה" שלומי אמר לבסוף. "תעצמי עיניים, ואל תזוזי בשום אופן לאף צד, תישארי עם המשקל במרכז האופנוע, מה שלא יהיה, ושאלוהים יעזור לנו".

חיכינו עוד קצת שהתנועה תידלדל, ובשעת הכושר, שלומי החל לנסוע לאט ובזהירות על הקורה. עצמתי עיניים, הגוף התכווץ ופחדתי להזיז שריר, אך שרירי הפה זזו. מה אתם יודעים, מסתבר שאני יודעת בעל פה את המילים של תפילת שמע ישראל אפילו שמעולם לא התפללתי! פתחתי את העיניים רק כשהאופנוע עצר בצד השני של האגם ושלומי ניגב זיעה ממצחו. הסתכלנו אחורה ולא האמנו שאכן עברנו על הקורה הזו לפני רגע. רק כשהגענו לקמפוט, האדרנלין ירד והתחלתי לעכל את תלאות הדרך, איפשרתי לעצמי להודות שזה היה סבל. "אני לא חוזרת" הצהרתי. "אומרים שיש כאן מעבורת ישירות לתאילנד". "אבל התרמילים שלנו בפנום-פן, וצריך להחזיר לשם את האופנוע" שלומי מחה בקול חלוש. "רק הגענו. בואי ננוח ונבלה כאן, דיה לצרה בשעתה".

את הדרך חזרה, ארבעה ימים לאחר מכן, אני לא ממש זוכרת, וכנראה שלא היו בה ארועים מיוחדים. הקורה על האגם והבורות היו עדיין שם אבל אנחנו התמודדנו איתם אחרת כשידענו לצפות להם. שלומי כבר הפך לרוכב מיומן למדי בינתיים, והדרך חזרה זרמה במהירות רבה יותר. האדם הוא אכן יצור מדהים, עם יכולת הסתגלות מרשימה. קמבודיה לימדה אותי לבטוח באיזונו של הגוף ובשני גלגלים, ובכל זאת רווח לי כששבנו לתאילנד, לאשליית הבטחון שבה עוטפים אותנו אוטובוסים, מכוניות ומטוסים. לא מזמן הצצתי במפה עדכנית של קמבודיה בגוגל וראיתי שעכשיו יש להם אוטוסטרדה לקמפוט שעוברת מעל האגם. אבל אם אתם שוקלים לנסוע לקמפוט על אופנוע, אל תתבלבלו: גם אם קוראים לזה "אוטוסטרדה" בגוגל, זה לא אומר שזה חף מבורות מוקשים.

רוצים עוד?

צידוק מוסרי לפיראטיות – חוויה קמבודית

מסע לא פחות מסוייט ב4X4 – עבדו הממהר והליידי בויז של אפריקה

החלון הכחול

הצילום הומצא על מנת לתעד, לתפוס ולהקפיא רגע של התרחשות. הצילום נועד לשרת את החיים אבל מאז שהצילום נפוץ נדמה שהחיים נחווים כדי לשרת את הצילום. מטיילים מכירים את האכזבה המרה של "לא הספקנו לצלם" מראה נדיר, אכזבה שכמעט מבטלת את קיומו של אותו מראה רק בגלל שלא נוכל להשוויץ בו באלבום התמונות. ייתכן כי לא נזכור כלל את המראה הזה כי מרוב שהיינו עסוקים במאמץ לתעד אותו לא חווינו אותו כלל.

לפני יומיים חזרתי ממלטה. כתבת וידיאו מלאה וגם סיפורים כתובים מרתקים יגיעו בהמשך אבל הנה מחשבה אחת על התמונה הזו, "החלון הכחול" בחוף dwjera באי גוזו. עליתי על הצוק המדהים הזה מאבן גיר שנטוע במים, בשביל התמונה. בשביל אוסף התמונות "כרמל על קצות צוקים" מרחבי העולם. המחשבה שלי כבר מאולפת לזה. איך שראיתי את הצוק הזה אמרתי לעצמי "אני רוצה תמונה על קצהו". לא עליתי עליו בשביל חוויית הטיפוס, בשביל הנוף שנשקף ממנו, השקט המדיטטיבי ששורר עליו ואפילו לא בשביל תחושת הסחרור הקל של "בא לי לקפוץ" כשאני עומדת ממש על הקצה. כן, חוויתי את כל אלה, אבל הבוס של כל התחושות הללו, החזון הבלעדי, מסגרת העל, הייתה התמונה המחורבנת. התמונה שתצולם מלמטה, ה-תמונה שלי על הצוק.

הצוק לא מתמסר בקלות. "זה או אני או את" הוא כמו נוהם לעברי בשמחה לאיד. "אם יראו אותך בזום, זו תהיה תמונה סתמית שלך על ערימת סלעים, ללא כל ההוד שלי. ואם אמלא את הפריים במלוא קומתי והדרי, את תראי כנמלה על אפי ולא יהיה שום הבדל בינך לבין כל אדם או יצור אחר. לכי תוכיחי שזו את שם למעלה".

זו באמת לא אני שם למעלה. לא בתמונה הזו, על כל פנים. אבל הייתי שם, לעזאזל. הייתי שם. וכמו שלא בטוח אם אכן נפל עץ ביער כשאיש לא שמע, מתחילה להתערער לי האמונה בהוויה ובחוויה שאיש לא צילם. כל מה שיש לי זה ניחוח התחושה, זיכרון החוויה של איך זה הרגיש שם למעלה. אבל אפילו את זה אני קצת ממציאה עבור עצמי, כי כשזה היה הווה, הייתי עסוקה מדי בלהצטלם. ועכשיו, בעתיד, אולי רק הפנוט נסוג ישיב לי את מה שדחקתי מחוץ לפריים של התודעה.

יום אחד כשאהיה זקנה יהיה לי אומץ לצאת לטיול ארוך במקום מרהיב שטרם הייתי בו, נטולת מצלמה. אני נחרדת מעצם המחשבה על חוויה שתחלוף מבלי שעדשה מיומנת תספיק להיאחז בה, תביס את התנועה המתמדת והריק הבסיסי שדברים מופיעים ונעלמים בו מיד. אבל יום אחד, כשאהיה מאד זקנה,  אולי כל זה כבר לא יטריד אותי.  

סודותיה של אתיופיה: מסע לאקסום

אמנם עברו כמעט שנתיים מאז הטיול, אבל אני חייבת לכם עוד נדבך בסיפור, על העיר אקסום. אמרתי בזמנו שאוציא זאת ככתבה ל"מסע אחר", ובסוף זה הגיע ל"חיים אחרים", ועכשיו בבלוג.

יש אנשים שחושבים שבהודו יש איזו שהיא נביעה רוחנית טבעית שאינך יכול להתחמק ממנה. שלא משנה כמה תוכניות יש לך בשביל הודו, גם לה יש תוכניות בשבילך. האנשים האלה, כנראה, לא היו עדיין באתיופיה. באתיופיה כולם נראים כמו באבות אבל ספק אם הם יודעים מה זה גורו. הרוחניות באתיופיה היא לא תוכן שמדברים עליו, היא מוטמעת בכוח הכבידה של המקום. היא גולמית, לא ידידותית ולא תמיד נגישה, כמו יהלום בעפר. בצפון אתיופיה, כהקבלה גם במישור החומרי, קווארץ גולמי מתפלש בעפר בצפיפות של צדפים בחוף תל אביב.  

קשה להאמין שהעיירה הנידחת אקסום (Axum) שבצפון אתיופיה, המונה כ-30,000 תושבים אשר מרביתם חיים בעוני, הייתה פעם בירתה של ממלכת כוש התנ"כית. הממצאים בשטח מעידים על עברה המפואר של הממלכה הגדולה והמשגשגת, אשר כבשה חלקים נרחבים מחצי האי ערב והיתה מהראשונות בעולם להיחשף לנצרות ולאמץ אותה כבר בשנת 331 לספירה. עם זאת, אנו יודעים מעט מאד על התרבות הפאגאנית העשירה שקדמה לאימוץ הנצרות בארץ כוש, תרבותה של מלכת שבא המשוייכת לאקסום באגדות המקומיות, ואשר הקשר שלה עם העם היהודי שינה את ההיסטוריה האתיופית לעד.

האתיופים מאמינים כי בנה של מלכת שבא קיבל למשמרת מהמלך שלמה את ארון הברית, אשר איזכורו נעלם מהסאגה התנ"כית, לאחר שהיה שחקן מרכזי כל כך בסיפור. הטענה היא שארון הברית נשמר זה דורות רבים בכנסיית "מרי מציון" באקסום, כאשר נזיר אחד בלבד מורשה לדאוג לו, ואיש אינו יכול להיחשף למראהו או להתקרב אליו, מפאת עוצמתו. אנחנו עוד נחזור אליו.

שרידיה של אותה תרבות קדומה עודם ממתינים לגילוי רשמי מתחת לאדמת אקסום, בשפע ובשלמות שכמעט מתפקעים אל פני השטח, מתחת לאפם של מיעוט התיירים ההמומים. אנו מורגלים במראותיהם של פלאי עולם מוקפים בנחילי תיירים, ולשרידים מטופחים ומשוחזרים, שכל תכולתם נשדדה, אם לא על ידי שודדי קברים מהזמן העתיק, אז על ידי מוזיאונים אירופיים. אקסום, לעומת זאת, היא כה שכוחת אל ומשוללת תקציב לחפירות, שרק 6 אחוזים משרידיה נחשפו עד היום, והיא ממשיכה לכסות על סודותיה הגולמיים של אחת הממלכות הקדומות והמסתוריות ביותר בהיסטוריה האנושית. 

כוח הכבידה מורגש בצורה מאד חזקה באקסום. העיר מושכת אותך מטה, אל העפר, ומתחתיו, אל רחמה, אל קבריה. היא עשירה במתחמי קבורה עתיקים ומרהיבים ובממצאים ארכאולוגיים שנחים עדיין במקומם המקורי, או במוזיאון הקטן של העיר, שנראה כמעבדתו האישית של אינדיאנה ג'ונס. האתרים המעטים הפתוחים חלקית בפני הציבור, משמשים כמתאבן עסיסי: "מה זה הכיתוב הזה עם החץ?" אני שואלת את המדריך שלי במעמקי האדמה, כשאנו נתקלים בעוד חדר קבורה סתום. 

"לפי הסימון זה כנראה חדר האוצרות והכלים של מי שהיו קבורים כאן" הוא ממשיך לפלס את דרכו באדישות. "החופרים נאלצו להפסיק באמצע, אנחנו מקווים שהם ישיגו מימון ויחזרו תוך כמה שנים". 

בגבעה שסביב אחד האתרים אספתי חתיכות קווארץ ענקיות שהתפלשו בטבעיות בעפר, כאלו שעולות מאות שקלים בחנויות העידן החדש למיניהן, אחרי שמנקים אותן. בלילה התהפכתי על משכבי במשך שעות, בניסיון לרסן את החשק העז לחזור לקברים בחשאי עם מעדר.

בהמשך הסתבר לי שזוהי תחושה נפוצה מאד בקרב התיירים באקסום ושרבים חווים בעיר נדודי שינה או לחלופין חלומות-חזון בהירים ועתירי משמעות. אך לפני שנתערבל ונשקע שוב אל החור השחור בנקודת המפגש בין אדמת אקסום לעולם החלום, בואו נטפס חזרה לרגע, אל האובליסקים הגדולים השומרים על שערי הכניסה לעולמות התחתונים ואל ארון הברית הנסתר, שממגנט אליו את כל מי שמצליח להשאר בעיר בגובה פני הקרקע.

שובו של האובליסק

נדיר למצוא באפריקה מדינה כמו אתיופיה, שכמעט ולא הייתה תחת כיבוש אימפריאליסטי, למעט שנים ספורות של הפרעה איטלקית בתקופת מלחמת העולם השניה, מה שהותיר את תושבי הערים הנידחות ביותר עם כישורים מרשימים של הכנת מקיאטו וספגטי, עד עצם היום הזה. טיסת אתיופיאן איירליינס הנחיתה אותי באקסום ב-26 לאפריל 2005, יממה לאחר שיבתו ההיסטורית של אובליסק מקומי, אשר נגנב על ידי חייליו של מוסוליני ב-1937 והתנוסס ברומא מאז. פספסתי את ההילולה הרשמית, אך בימים שלאחר מכן התגודדתי לצד התושבים להצצה נוספת בחלקי האובליסק הענק שהושכבו במרכז העיירה וגודרו היטב מפני ההמון. כיום, האובליסק המפורק עודנו שוכב שם וממתין להנפתו מחדש על ידי מהנדסי אונסק"ו, שהחלו לעבוד רק בקיץ האחרון על בניית הבסיס בשטח.

במשך שנים רבות האיטלקים היססו להיענות לקמפיין האתיופי העקשני, מחשש שזה יגרום לגל תביעות של אוצרות 

היסטוריים, ומה היא רומא בכלל ללא האובליסקים שמפארים את כיכרותיה? האובליסקים של אקסום, עם זאת, שונים מאד פונקציונאלית וארכיטקטונית מהאובליסקים המצריים, שהוצבו בכניסה למקדשים ונקשרו בסמליות של אל השמש.

אובליסק אקסומי הוא בעצם מצבת קבורה, ואחת הסיבות לעיכוב הרמתו מחדש של האובליסק השב מהניכר, כרוכה בתגליות ארכאולוגיות חדשות במתחם הקבורה הענק שמתחת לפני השטח, שמתרחשות בכל פעם שלמישהו יש קצת זמן וכסף לעשות צעד נוסף אל המעמקים. הנה, אנחנו כבר נמשכים שוב מטה. אז איפה היינו? באובליסק.

ככל שאנו מתקדמים יותר מבחינה טכנולוגית, נראה כי המסוגלות שלנו לבצע משימות מורכבות הולכת ופוחתת. הפרדוכס הזה הוא מסתורין בן זמננו והוא מודגם היטב גם בפרשת האובליסק האקסומי: איש אינו יודע כיצד מעמידים לגובה מלכתחילה מונוליתים כבדים וגבוהים כל כך בעידן העתיק. במסורות רוחניות שונות מדברים על הזזה של אבנים כבדות בעזרת גלי קול וטכניקות מיוחדות של שירה שהיו ידועות לכהנים ואבדו לעד. סוגיית ההובלה של האבנים השוקלות למעלה ממאה טון היא מסתורין בפני עצמו, הדורש לכאורה מספר עצום של בני אדם ופילים גם יחד. 

האובליסקים המצריים נחשבים לפלאיים גם מפני שלאיש לא ברור מהיכן וכיצד הגיעו חומרי הגלם לאמצע המדבר. הטענה המקובלת באקסום היא שהאובליסקים הובאו והועמדו בזמנו, בעזרת כוחו של ארון הברית, אך בניגוד לשתיקתו המסתורית של המדבר המצרי, מסע כרכרה קצר בפאתי אקסום חושף עשרות מונוליתים נטושים לאורך הדרך, בשלבים שונים של חריטה, גילוף וחציבה מתוך סלעי ההרים המקיפים את העיירה; כך שנראה כי לא עלה בידי המקומיים "לביית" חלק ניכר מהמונוליתים. ב-1937, מהנדסיו של מוסוליני הובילו לרומא את האובליסק השוקל כ-160 טון ומתנשא לגובה של 24 מטרים, תוך מספר שבועות, כיחידה אחת, הממוסמרת למוט ברזל בגובה זהה, והוא הועמד על מקומו תוך ימים ספורים. 

ב-2005, חברת הקבלן האיטלקית לא מצאה פתרון פירוק ותובלה שיחזיר את האובליסק בחתיכה אחת, ולכן פרקה אותו לשלוש חתיכות ושלחה כל חתיכה בנפרד עם מטוס אנטונוב-124, אחד משני המטוסים היחידים בעולם שמסוגלים לשאת באוויר משקל כזה. הפרוייקט עלה 7.7 מיליון דולר וההעמדה מחדש שתבוצע על ידי אונסק"ו ותימשך כשנה(!), תעלה לממשלת איטליה 2.8 מיליון דולר נוספים. נראה שיותר זול ומהיר לשלוף את ארון הברית לתצוגת תכלית נוספת.

שומרי התיבה האבודה

כיצד, אם בכלל, הגיע ארון הברית לאקסום? ביקורה המתוקשר של מלכת שבא אצל המלך שלמה שתועד בתנ"ך, הניב ספרות מדרשית שטענה כי בין השניים התקיימה פגישה ליילית. האתיופים טוענים כי המלכה התעברה כתוצאה מאותה פגישה והילד, מנליק, יצא לירושלים לבקר את אביו בגיל 20 וחזר עם ארון הברית. יש הטוענים שגנב אותו ויש הטוענים שקיבל אותו. על פי שתי הגרסאות המלך שלמה חלם כי על הארון ללכת עם מנליק ולכן לא עדכן על היעלמותו. על פי האגדה התלוו למנליק בנו של הכהן הגדול, וכמה לויים, וכששבו לאקסום עם הארון קיבלו עליהם המקומיים את מנהגי היהדות וחוק התורה. עד לאמצע המאה שעברה, שליטי אתיופיה היו או דאגו לשייך את עצמם לשושלת המלכותית של מנליק וסמלם המלכותי היה גור אריה יהודה. השליט האחרון בשושלת זו היה היילה סלאסי.

מי שלימים היו ליהודי אתיופיה, הם צאצאי אותם כהנים שהתלוו לארון אך גם מקומיים אחרים שסרבו לקבל את הנצרות כשהממלכה שינתה שוב את דתה הרשמית. שליטי אקסום מצטיירים כרגישים מאד לשינויים הרוחניים המתרחשים במרכזים המרוחקים של העולם:  כפי שאימצו את היהדות בחום עם הגעת הארון, הם "נדלקו" על הנצרות עוד כשהייתה הדת בחיתוליה ולפני שהייתה לדתה של האימפריה הרומית, בזכות נזיר סורי שסירתו נשטפה אל החוף האתיופי והתגלגל לחצר המלוכה. המלך אזאנה, אשר הפך את הנצרות לדת הרשמית של הממלכה, חתום על "אבן הרוזטה האתיופית": אבן גדולה שעליה חרות בשלוש שפות סיפור על קרב מוצלח של המלך נגד תימן, בעזרת האב הבן ורוח הקודש. עם כל הכבוד לישו, המלך אזאנה לא השתחרר לגמרי ממקורותיו הקדומים, ובסוף הסיפור חתם: "מי שיזיז אבן זו ממקומה, קללה תבוא על ראשו".  האיום הזה הספיק כדי להגן על האבן מפני העברה למוזיאון אירופי והיא מחכה לכם בבדידותה, מתחת לגגון פח, על יד קברו של אזאנה באקסום.

פולחן ארון הברית נותר מרכזי מאד בממלכה הנוצרית הטרייה. למעשה, מאז ועד היום, האורתודוכסיה הנוצרית בגרסה האתיופית נושאת סממנים יהודיים מפתיעים רבים כגון אי אכילת חזיר, מילת בנים, הפרדת הנשים בתפילה ואפילו שימוש בסמלי מגן דוד בכנסיות העתיקות. בשבוע בו ביקרתי באקסום חגגו האתיופים את חג הפסחא, בחפיפה לחג הפסח היהודי, חודש מאוחר יותר מהתאריך המקובל על הכנסיה הקתולית. בנוסף, אחד ממנהגי החג קשור באכילת כבש או תרנגול, בדומה לזבח הפסח העתיק. הדת האתיופית שהשתמרה בצורה זו, עשויה ללמד אותנו על האופן בו נראתה הנצרות לפני שעברה את הפילטר הרומאי, מעין יהדות משודרגת ששמרה על הרוח היהודית השבטית העתיקה, לצד כמה רפורמות של תלמידי ישו.  

בעבר נהגו נזירי כנסיית "מרי מציון" להוציא את הארון אחת לשנה במהלך טקסי הטימקאט הנחגג ב-19 לינואר לציון הטבלתו של ישו, עטוף בבדים מיוחדים שישמרו על ההמון מפני כוחו. זה שנים רבות שהנזירים מתרצים את הסתרת הארון באמצעות המצב הפוליטי המעורער או הפחד שיגנבו אותו. כשניסיתי לארגן פגישה עם הנזיר ששומר על הארון גיליתי שמוצאי הישראלי הוא לרועץ. שנה לפני כן, ב-2004, הנזיר שוחח בשמחה עם צעיר ישראלי שהתעניין בארון הברית, ושעה קלה לאחר מכן אותו צעיר קפץ מעל גדר התיל בניסיון לחדור למתחם של הארון, ומצא עצמו מכותר על ידי שומרים חמושים. מאז, הנזירים משוכנעים שישראל מעוניינת לגנוב חזרה את הארון. ההתנהגות החשדנית כלפי הגיעה לשיאה כשלא נתנו לי אפילו לצלם בגן של הכנסייה. 

אין ספק כי הנזירים מגוננים על חפץ עתיק ומעניין כלשהו, אולי אפילו חפץ שהובא מממלכת יהודה התנכ"ית או גווילים עתיקים של התורה, אך ספק אם חפץ זה קשור לארון הברית המקראי. עשרות האגדות שצצו בעקבות תעלומת ארון הברית מספקות חומר לכתבה נפרדת, אך במקורותינו קיימים מספר רמזים לשפע מסלולים אחרים שהארון יכל לעבור, חלקם כוללים הרס וגניזה. מצד שני, מאמירות חז"ל על כך שלארון אין משקל ומידה ואינו תופס כלל מקום, יש המסיקים שהארון אינו חפץ פיזי כלל, אלא משל רוחני-פנימי.

מי יידע אם אברהם לא היה שחור?

היהדות הוזכרה פעם נוספת בהיסטוריה של אקסום בשנת 960 לספירה, כאשר מלכה מסתורית בשם גודית (יהודית?) רצחה את משפחת המלוכה, שברה את אחד האובליסקים הגדולים שעדיין מוטל בשטח בתנוחה בה נפל, ושלטה באיזור כארבעים שנה. יש הטוענים כי המלכה היא מצאצאי היהודים של אקסום ומלוכתה מוזכרת כדרך אגב בכתביהם של כמה ממלכי ערב, אך היא נעלמה כלעומת שבאה והשושלת הנוצרית המייחסת עצמה למנליק שבה למלוך. יש הטוענים כי הפלשמורה נבדלים מיהודי אתיופיה בכך שהם מצאצאי המלכה גודית שמוצאה מוטל בספק. 

המעט שכבר נחשף בחפירות אקסום משויך בעיקר למלכים הנוצריים של המאות הראשונות. אין כל זכר חומרי לגודית, לא כל שכן למלכת שבא. המדריכים המקומיים ייקחו אתכם לחורבותיו של ארמון  מלכת שבא ולמרחצאות שלה ויספרו לכם סיפורי אלף לילה ולילה, אך הארכאולוגים הוכיחו בוודאות שהשרידים מאוחרים בהרבה מתקופתה של המלכה וחלקם סבורים שהמלכה התנ"כית המדוברת כלל לא הייתה מאיזור אתיופיה. עם זאת, קיימים מספר רמזים שממלכת כוש נולדה מתוך תרבות פאגאנית מטריאכלית כלשהי, ולא במקרה, מבין כל כך הרבה מלכים ובתקופות שבהן העולם נשלט באופן טוטאלי על ידי גברים, התבלטו באיזור זה שתי מלכות עוצמתיות. 

צפונית לאקסום, במקום נידח עוד יותר, סמוך לגבול המתוח עם אריתריאה, מצויים שרידיו של הכפר Yeha, המקום בו החלה להתפתח ערש תרבות כוש. בכפר מצויים שרידיו של מקדש לירח אשר נבנה באיזור המאה השישית לפני הספירה בהתאמה גאומטרית למצב גרמי השמיים ועם פטנט לאגירת מיי גשמים, המהווה עדות לקיומה של תרבות מתקדמת ועתיקה מאד באיזור.

במוזיאון הלאומי באדיס אבבה למדתי כי בשטחה של אתיופיה נמצאו השלדים הקדומים ביותר של בני אנוש מלפני כארבע מיליון שנים, ולצידם גיליתי במוזיאון פסל מרשים של אלת פיריון חייכנית שנמצאה בצפון אתיופיה, והיא מפסלי הפולחן הקדומים ביותר שנתגלו בעולם. האם עצמאותו ההיסטורית של האיזור שימרה את פיריונו הארכאולוגי או שמא, כפי שכמה חוקרים סבורים, השורשים של המין האנושי נטועים בלב אפריקה, וכמו שאהוד בנאי שר: "מי יידע אם אברהם לא היה שחור?" 

המקומיים אינם מתעניינים עוד בעברה של מלכת שבא לפני שפגשה את המלך שלמה ובתרבות המסתורית של אבות אבותיה, וייתכן שאף פוחדים להתקל בהוכחות חומריות, על מנת שלא לסתור את אמונתם הנוכחית. במוזיאון באדיס אבבה תלויה יצירת אמנות המתעדת אגדה עתיקה, על כך ששבא התקבלה כמלכה בחוסר רצון, תחת איומיו של נחש שהיה אחיה הבכור. בקבלת האר"י נשמתה של מלכת שבא קשורה בנשמת לילית, בת זוגו הראשונה של אדם, שעזבה אותו על מנת להתרועע עם טיפוסים כמו הנחש, וייתכן שמלכת שבא היא יותר מיתוס מקומי מאשר שליטה היסטורית ממשית. כך או כך, ליבת המסתורין של התרבות האקסומית ואולי המפתח לסודות המין האנושי, נותרת קבורה מתחת לסיבוכים התקציביים והבירוקרטיים, שומרת את סודותיה האפלים לאחרית הימים.

ואפרופו אחרית הימים, שמה של אקסום משתרבב לאחרונה לכמה נבואות אפוקליפטיות הטוענות למלחמת עולם כבר בשנה הבאה, כשהמקום הכי בטוח להיות בו הוא מן הסתם חור נידח בין הרים בלב אפריקה, תחת חסותו של ארון הברית. אתיופיה מתנהלת על פי לוח שנה משלה המבוסס על לוח השנה המצרי העתיק ולכן באתיופיה השנה היא כעת שנת 2000 בלבד, כשראשית השנה נופלת על הלילה של ה-11 בספטמבר. למרות חגיגות המילניום שהתקיימו לפני חודשיים באדיס אבבה, טכנית, ראשית המילניום הוא ביומה הראשון של השנה הראשונה למאה, כלומר, ב-11 לספטמבר 2008, היא 2001 על פי הלוח האתיופי/המצרי העתיק. 

במקרה או שלא במקרה, יום נפילת מגדלי התאומים, שטרם התרחש על פי התאריך האתיופי, הוא היום בו מתוכננת הקמתו וחניכתו הרשמית של האובליסק השב מהניכר. אם הצרופים הללו מדברים אליכם, זה עשוי להיות תזמון לא רע לבקר שם, במקרה או שלא במקרה, על כל מקרה שלא יקרה. יש לאתיופים גם שעון משלהם שמשתנה מדי יום בהתאם לזריחה, אבל זה כבר סיפור אחר.

צ'קרת הלב של אנגליה

"כשקראתי את הספר הראשון בסדרת 'הארי פוטר' לא הבנתי מה כולם התרגשו מזה" מספרת ניקול מסייר, תושבת העיירה גלסטונברי במחוז סומרסט שבדרום מערב אנגליה, "אצלנו בגלסטונברי חיים ככה מאז ומתמיד". גלסטונברי מפורסמת בשל פסטיבל המוסיקה השנתי שלה סביב יום השוויון של הקיץ אך כמו בהוגוורטס של הארי פוטר, הקסם שורר בה 365 ימים בשנה: הרחוב הראשי של העיירה עמוס חנויות ססגוניות המוכרות שרביטי קסם, ערכות כישוף, ספרים מרהיבים לילדים ולמבוגרים על עבודה עם פיות, מלאכים ודרקונים ובקיץ, כשבני נוער מסתובבים עם גלימות צבעוניות וכובעים משונים ברחוב, אף אחד לא מרים גבה. על גבי מכונית של "ערס" מקומי התנוסס סטיקר שמאיים לכשף את מי שלא ישמור מרחק ועל מפתנו של חדר שירותים פרטי במיקום חיצוני חשוף, נכתב כי מי שישתמש בשירותים ללא רשות יהפוך לצפרדע וקללה תיפול על ראשו. למרות הנימה המשעשעת, נראה שאף אחד לא מוכן לקחת סיכון ומעדיף לעשות כברת דרך לשירותים הציבוריים באמת.

אופנות רוחניות ושלטוניות שונות עברו על אזור זה, אך אף אחת מהן לא שינתה את החיבור של תושבי המקום לקסם העמוק שקודם לכל מסורת, לטבע וליצוריו ויותר מכל לאדמה ולאלה הגדולה. כיום גלסטונברי היא מרכז לתרבות הניו אייג' בבריטניה ועל לוחות המודעות של בתי הקפה וחנויות המיסטיקה ניתן למצוא מגוון קורסים וסדנאות בכל מסורת רוחנית אפשרית; אם כי נראה שהאלה, הפיות והקסם מצויים עדיין בבסיסה של כל פעילות בעיירה. החיבור לנשיות ולאלה בא לידי ביטוי גם בהרכב התושבים הנוטה לכיוון המין הנשי עם אחוז גבוה של אימהות חד הוריות, כאשר גם הגברים הבוחרים לחיות בעיירה מחוברים לנשיות ולאלה. בחנויות המיסטיקה ברחוב הראשי, ה-high street, ניתן למצוא פסלוני אלות ופיות מיוחדים ומגוונים והמקום שהכי נהניתי לשהות בו במרכז העיירה הוא "מקדש האלה" הריחני, המעוצב בדים רכים וצבעוניים ומזמין לנוח בחיקן של מעגל אלות-מכשפות מבמבוק. כוהנות מקדש האלה ומיסטיקנים אחרים בעיירה חוגגים את ימי השוויון העונתיים, לילות ירח מלא וחגים קלטיים קדומים, כך שזמן הביקור המומלץ בעיירה הוא סביב אירועים אלו.

העסקים בעיירה תומכים באורח חיים בריא והוגן, כאשר רוב המסעדות עושות שימוש בחומרים אורגאניים, צמחוניים או טבעונים וקונות מוצרי סחר הוגן או ייצור מקומי. לתייר המזדמן העיירה יכולה להיראות בראשית שקטה עד משעממת, בייחוד בעונות שבהן רוב החנויות ובתי הקפה נסגרים בארבע. אך השקט הזה מאפשר קשב עמוק יותר לטבע השוקק והפראי של המקום. אומרים שהאנרגיות באדמה של גלסטונברי הן בתדר חזק במיוחד ושהצעיף המפריד בין העולמות והממדים רופף יותר במיקום הזה. כל מי שמבקר שם מאשר וחש זאת בדרכו שלו. מי שמסוגל לראות פיות וישויות אחרות ימצא שהן מאכלסות בצפיפות את גלסטונברי ולעיתים הן מצויות קרוב מאד לפני השטח: כשחזרתי לישראל, הופתעתי לגלות דמויות רפאים ברורות באחד מקטעי הוידיאו שצילמתי בגן של כנסיית האם מריה, שכמעט כל מכרי יכלו לראות בעין בלתי מזוינת.

הייחוד של גלסטונברי מתחיל בטבע הבראשיתי שלה שמהדהד עם דימויי גן העדן המקראי: בימי קדם, העמק הירוק היה מכוסה במים כאשר במרכז האגם עמדה גבעה גבוהה ומרהיבה (ה"טור") המזכירה שד בצורתה ולמרגלותיה עצי תפוחים רבים, שבזכותם כונה המקום אי התפוחים, "אבלון" בשפה הקלטית העתיקה. ממעמקי ה"טור" נבע מעיין של מים לבנים עשירים בסידן ומתחת לגבעה נמוכה ומעוגלת יותר בסמוך, נבע מעיין של מים אדומים עתירי ברזל. המים האדומים זרמו לצד המים הלבנים כנהרות היוצאים מעדן, כשהם מסמלים את הזרע הזכרי והדם הנקבי, צבעי היסוד הדואליסטי של הבריאה על פי מסורות רבות, לרבות המסורת הקלטית, זן בודהיזם יפני וקבלת הזוהר היהודית.

מעיינות אלו נחשבו לפלאיים בשל נביעתם האינסופית וזרימתם בקצב קבוע עד לימינו אלה וכן בשל הנדירות שבסמיכותם של שני מעיינות כה שונים מהותית. כיום, מי המעיין הלבן נותבו לברזי העיירה ובמקום בו זרמו המעיינות זה לצד זה ניתן למצוא ברז ציבורי בלבד. המעיין האדום הכולל באר עתיקה המכונה chalice well, לעומת זאת, הוקף בגנים יפיפיים והוכרז כמקום של קדושה אליו זורמים תיירים מכל העולם לשתות את המים למטרות ריפוי. מקור הכוח של המקום הוא גולמי, אפוא, אם כי כוסה בשכבות רבות של אגדות בהתאם למסורת הרוחנית האופנתית.

אגדה או היסטוריה?

ככל שהמקור עתיק יותר, קשה יותר להפריד בין אגדה להיסטוריה, אם בכלל קיימת הפרדה כזו, כך שסיפורה של אבלון מתחיל בעצם במקום אגדי/היסטורי אחר: אטלאנטיס. על פי האגדה, ניצולי אטלנטיס הגיעו בסירות לאי הבריטי ובעזרת ידע קדום על אנרגיה של מקומות, איתרו את ה"טור" כמקור כוח עוצמתי המתאים למקדש. אדמת האי הייתה מאז ומתמיד מחוברת במיוחד לאיכות הנשית הפורייה של האלה בעיני השבטים המקומיים וכך התהוותה אבלון כמקור כוח מרכזי לאחר שקיעת אטלאנטיס, ככל שדת האלה התחזקה על חשבון מסורות אליליות אחרות. אבלון הייתה הבסיס לשושלת של כוהנות דת האלה ואדמומיותם של מיי המעיין יוחסו לדמה של האלה, המחזק, מרפא ומפרה את השותים מהם.

האזכור המפורסם ביותר למסורת אבלון כרוך באגדה היסטורית אחרת השנויה במחלוקת: אגדת המלך ארתור ואבירי השולחן העגול. גם הפעם הייתה זו צומת של שינוי מהותי במרקם המסורת הרוחנית השלטת בעולם, כאשר הנצרות יובאה לאי הבריטי על ידי הרומאים. עד אז, הפרקטיקה הרוחנית הנפוצה באי הבריטי הייתה המסורת הדרואידית, גוון אלילי של הדתות הקלטיות, שעבדו את גרמי הטבע ושמרו מקום של כבוד לאלה ולכוהנות שלה, כנציגות האדמה. הידע ההיסטורי הקונקרטי על המסורת הדרואידית מועט, שכן הייתה זו תרבות על פה ולמרבה האירוניה, התיעוד היחיד לגביה קיים בכתבים של הרומאים שטבחו בהם ללא רחם בעת הפצת הנצרות בבריטניה.
במאה השישית לספירה הנוצרית הייתה בריטניה שסועה לממלכות רבות ולהרבה מאד אנשים קראו ארתור.

היסטוריונים לא הצליחו לאתר תיעוד לגבי מלך עם פרופיל מתאים וייתכן שדמותו של המלך ארתור הורכבה מסיפוריהם של מספר מלכים או הומצאה ע"י ג'ופרי ממונמות', איש המאה העשירית לספירה ומעין "יוסיפוס פלביוס" בריטי, שהזכיר את הדמות לראשונה בספרו "ההיסטוריה של מלכי בריטניה". דמותו של ארתור מהווה סמל הן עבור עובדי האלילים והן עבור הנוצרים של בריטניה, כמלך שסימן את קו התפר בין המסורות.

הוא הומלך על ידי כוהנות אבלון, קיבל מהן את החרב האגדית "אקסקליבר" וה"מרלין", קוסם דרואידי בכיר, היה יועצו הראשי מחד; אך איחד את בריטניה תחת שלטון נוצרי בלחציה של מלכתו, גוויניבר ובחצרו נראה לראשונה הגביע הקדוש, מאידך. ככל שהנצרות הזכרית והנוקשה התפשטה בבריטניה, אבלון הפכה לפחות ופחות נגישה, מקור כוחה עבר בהדרגה לממד מקביל ורק מעטים יודעי דבר יכלו לבקוע את הערפילים מעל האגם על מנת להיכנס לאי. שלטונו של ארתור העביר את אבלון מהעולם הזה אך האגדה מספרת כי אחותו, מורגיין, כוהנת שהנוצרים ראו בה מכשפה מסוכנת, לקחה אותו למות באבלון.

בעקבות הגביע הקדוש

עוצמתה של האלה באדמת אבלון/גלסטונברי הייתה חזקה כל כך, שאף הנצרות המקומית עטתה גוון שונה במקצת אשר הותיר מקום רב לאם מריה ולדמויות נשיות קדושות כמו סיינט ברידג'ט, שניכסו לעצמן תכונות של האלות המקומיות ודמויות נשיות במיתולוגיה הקלטית.  אווירת הקסם המכשפת של המקום לא נעלמה גם מעיניהם של הנוצרים ובאגדות המקומיות מסופר על כמרים שנפגשו עם מלכי הפיות והשאול בתוך פתחי מערות סודיות ב"טור" והביסו אותם. בין אם המלך ארתור התקיים או אם לאו, העדויות ההיסטוריות מצביעות על גלסטונברי כערש הנצרות הבריטית ובמרכז העיירה מצויים שרידיו של המנזר הנוצרי הקדום ביותר בבריטניה.

תושבי המקום מאמינים כי את הנצרות הביא לבריטניה לא אחר מאשר דודו של ישו, יוסף מרמתיים, אשר היה סוחר פח והתגלגל לבריטניה בענייני עסקים מעל גבי אוניה פיניקית עוד כשישו היה ילד ועל פי חלק מהאגדות, יוסף הביא את האחיין הקטן עימו באחד המסעות. על פי האגדה הבריטית, יוסף ואנשיו נסעו לבריטניה עם הגביע מהסעודה האחרונה ובו דמו של הצלוב. כשהם הגיעו לגבעה המשקיפה על ה"טור" הם עצרו לנוח וגבעה זו בתחומי גלסטונברי קרויה עד היום "גבעת העייפים" (weary-all hill). האגדה מספרת כי יוסף תקע את מטהו באדמה כאשר לפתע המטה, העשוי מעץ אורן, הצמיח שורשים באדמת הגבעה. סיפור זה מהופך לסיפור שליפתה של אקסקליבר מהסלע על ידי המלך ארתור ומסמל את האופן שבו הנצרות הכתה שורשים בטבעיות בבריטניה.

למרבה הפלא, ישנו עץ אורן עתיק בגבעת העייפים בגלסטונברי שחלק מענפיו נשתלו בגנים של chalice well ובמקומות אחרים בעיירה. העץ נחשב למקודש שכן נקלט באי הבריטי למרות תנאי האקלים השונים והוא פורח פעמיים בשנה על פי עונתו במזרח התיכון ובהתאמה מופלאה לשני החגים הנוצריים העיקריים: פסחא וחג המולד.  בבדיקות גנטיות שנערכו בשנים האחרונות נמצאו בקרב משפחות מקומיות ותיקות גנים של עמי המזרח התיכון וכיום אנו יודעים שבני אדם נסעו בעולם עוד הרבה לפני עידן מגלי הארצות, אך אין בכך בהכרח קשר למשפחתו של ישו.

על פי האגדה, יוסף מרמתיים טמן את הגביע הקדוש עם דמו של הצלוב באדמה באזור ה"טור" ובכך סיפק לנוצרים את הצידוק להכיר באנרגיה הייחודית של אדמת גלסטונברי. על פי האמונה הנוצרית, מיי המעיין האדום האדימו בשל דמו של הצלוב, כמובן. סיפורו של הגביע הקדוש מצטלב עם סיפורו של המלך ארתור כאשר בחצרו של ארתור נחזה הגביע לראשונה ואבירי השולחן העגול יוצאים למסעות הראשונים בעקבותיו. בשנת 1191, נזירים שחפרו במנזר גלסטונברי גילו קבר עם גופות של גבר ואישה והחליטו שאלו הם המלך ארתור ומלכתו גוויניבר. השניים נקברו מחדש ברוב טקס בחלק אחר של הנזר בנוכחות המלך אדוארד הראשון ב-1278. כיום מקובל לחשוב שנזירי גלסטונברי נזקקו ליחסי ציבור, תרומות ומבקרים באותם זמנים ושהגופות אינן אותנטיות.

אבלון של הלב

בשנות העשרים של המאה שעברה, עם התחדשות העניין במסורות העתיקות, דמויות מפתח בתנועה הניאו פאגאנית כגון דיון פורצ'ן ואליסטר קראולי קבעו את מקום מגוריהם בתחתית ה"טור", בניסיון לגלות מחדש את אבלון העתיקה בגלסטונברי. תשומת הלב הוסבה לטראסות בצורת מבוך שמסביב ל"טור" ומאוחר יותר לסימני גלגל המזלות מסביבו כפי שזוהה במפות אוויריות. הספרים שהתפרסמו כחלק ממלאכת שחזור ההיסטוריה של אבלון/גלסטונברי חזרו לרעיונות של הטור כ"פורטל" גישה לממדים אחרים, בייחוד ממלכת הפיות ועולם המוות. בספרה "אבלון של הלב" כותבת פורצ'ן כי אבלון, בדומה לממלכת הפיות, מתקיימת כיום בממד מקביל לגלסטונברי ונגישה לנו רק מבפנים, באמצעות ליבנו, תודעתנו ודמיוננו.

הסופרת מריון צימר ברדלי כתבה סדרת ספרי פנטזיה פופולאריים על רקע ההיסטוריה של אבלון תוך התייחסות למיטב האגדות סביב המקום. הספר הפופולארי ביותר בסדרה והיחיד שתורגם לעברית, "ערפילי אבלון", עוסק בסיפור שקיעתה של אבלון סביב אגדת המלך ארתור המסופרת מנקודת מבטן של כוהנות אבלון, בנות משפחתו של המלך. ספר זה הוא היחיד בסדרה שמותיר על קוראיו רושם עמוק של נגיעה בבאר הסוד של אמת עתיקה. תוך כדי הקריאה ב-800 עמודי הספר, אבלון הולכת ונרקמת, פותחת את שעריה באמצעות שערי הדמיון, עד כי היא מקבלת ממשות. בין קוראי ובייחוד קוראות הספר ניצת קשר נשמתי מיידי על בסיס חווית הביקור הפנימי המשותף הזה באבלון של הלב. הספר הזה הוא שהביא אותי לנסוע למקום מלכתחילה.

במהלך השהות שלי בגלסטונברי השתתפתי בסדנא אחת בלבד של חיבור לאלה הפנימית. את הסדנא העבירה סאשיווה, אשר בשעות הבוקר עונה לשם סו ומנהלת עובדות סוציאליות במחלקת הרווחה המחוזית, ואחר הצהריים משמשת כבישוף בכנסיית מריה מגדלנה, זרם פמיניסטי-רוחני של הנצרות בעידן הניו אייג' ועוד אחת מההכלאות הקסומות של גלסטונברי. הבישוף סאשיווה-סו לא רואה כל סתירה בין נשיאת שם סניאסי ותואר כמורה בכיר. הסדנא מועברת בחדר המעוטר בתמונות של אמאג'י, האימא המחבקת מהודו, מלאכים נוצריים וקריסטלים,  ובמהלך הסדנא סאשיווה משתמשת בקערות טיבטיות וקוראת לרוחותיהן של שלל דמויות נשיות מאייזיס המצרית לשאקטי ההודית  עד למריה כמובן. אף דמות יהודית נשית לא נכללה ברפטואר.

היה לי נעים בסדנא ובהחלט ייתכן שצ'קרת הלב שחררה עוד כמה סנטימטרים, אך את החיבור האמיתי לאלה ולאדמה ואת כוחה האמיתי והבראשיתי חשתי בעיקר בטבע. לואיז, המדריכה טיולים מקודשים בעזרת פרסי, כלבלב רגיש מסוג נורפולק טרייר העוצר לרחרח רק בצמתים אנרגטיים מעניינים; לקחה אותי, בין השאר, למפגש עם "גוג ומגוג", עצי אלון עתיקים שגילם כ-5,000 שנה ובצעירותם שימשו בטקסים דרואידים. מגוג כבר מת ולפני נגלתה גוויה ענקית של עץ מיובש אבל גוג הזקן עדיין מגלה סימני חיים. מאוחר יותר, כאשר שכבתי על האדמה בגני chalice well ולגמתי מהמים האדומים, חשתי התעוררות בזרימת האנרגיה הפנימית שלי והיה לי קשה מאד להתרומם מהאדמה, השילוב של המים והמגע עם הקרקע יצרו אפקט ממגנט ומחייה שקשה מאד היה להתנתק ממנו. משך כל תקופת השהות שלי במקום חוויתי ממנו כוח נוכח, גולמי, לא מילולי, הקודם לכל פילטר רוחני והבסיס לכל אגדה, שאפשר ואולי אף רצוי, לחוות מבלי להמשיג, כהצצה פנימית חטופה לגן עדן אבוד, לאבלון.

היהודיה הנודדת

תיירות היא דמיון מודרך שמחייה ומזרים בתוכנו אווירה של עבר בעת שאנו דורכים על קברו. 

פריז. רק אמרתי פריז וחוויתי את אותו דימוי דחוס, רומנטי ודביק של ההיסטוריה והתרבות המחוברים למילה הזו. אבל האם הדימוי הזה, האם המילה הזו, מחוברת בכלל לרחובותיה הפיזיים של העיר הגיאוגרפית? אני כל כך מחוברת להווה כרגע שאני מבחינה מיד בזיוף. הפריזאיות מתה מזמן אם כי היא עשויה להתעורר בליבו של כל אחד מאיתנו. בפריז הגיאוגרפית גרים מהגרים מכל העולם, זוגות מעורבים בכל הצבעים והגזעים מחזיקים ידיים במטרו וזמרי ראפ מסנגל ולבנון חולשים על התרבות בעיר. אבל פריז מתגעגעת לעצמה. יעיד על כך התור העצום להוטל דה ויל שמחייה בתערוכה מרהיבה את פריז של ימי דלידה, במלאות 20 שנה למותה. 

אימא שלי מתעקשת שנעמוד בתור הזה. דלידה היא גיבורת ילדות שלה. אנחנו שורפות שעה בתור ועוד כמה שעות בפנים בצפייה בסרטים ותוכניות טלוויזיה מהזמן ההוא והנאה מפריזאים בכל הגילאים שעושים קריוקי של parole parole parole. דלידה בחרה להתאבד בגיל 50 כדי לא לראות את עצמה מזדקנת ואת העולם שהייתה חלק ממנו גווע. למחרת אמא מתעקשת שנלך לבית הקברות כדי לבקר עוד כמה גיבורי ילדות שלה כמו אדית פיאף ואיב מונטאן ואני מופתעת למצוא שם כמה פילוסופים אהובים שלי, את מולייר, אוסקר ויילד וג'ים מוריסון, שגם הם נמשכו לפריז של פעם ונקברו עימה. את הפריזאיות אני חווה דרך סיפוריה של אימי בבית קברות ואת פריז האמיתית הטראנס לאומית החדשה, בין החיים, בשלל צבעים, ברחוב המקביל.  

לפני מספר חודשים הייתי בלונדון וחוויתי חוויה דומה, העיר שייכת למהגריה, אין בה "בריטיות" עוד. יש אנשים שזה מפחיד אותם, בצרפת עלה לשלטון לאחרונה נשיא לאומני מאד. ויש אחרים שרואים בזה עונש מוצדק, מעין בומרנג פוסט קולוניאליסטי, ולכן גם סופגים במלמול שמאלני תבוסתני מתיפייף בסיסי טרור ושנאה לעולם שמשגשגים בקרבם. לא זה ולא זה הם האמת שלי. ייתכן שחלפה לה תקופת הלאומיות, אני לא פוחדת לקבל אחרות ולעשות אינטגרציות, אבל אני לא מוכנה לקבל הרס אל תוך המערכת ובגרתי כבר את שלב "עין תחת עין". 

זה פותח לי את הלב לראות את המגוון האנושי הזה מפרפר בין היפתחות לאפשרויות חדשות והסתגרות בגטו תרבותי. בתנועה בין השניים נמצאים החופש, האמת והיופי. סוג של איזון נוזלי, אוסמוזה, הומיאוסטאזיס, משק הכנפיים של החיים. זהו העידן שבו הסיפורים והדימויים הגדולים מתים והאנשים הקטנים זוהרים במלוא הדרם. פריז מתה וכולנו פועמים.

התיאוריות של ריצ'ארד דוקינס על הגן האנוכי גרמו לי למחשבה מטלטלת: פעם כשידענו להיפתח רק בפני הדומים לנו, החיים נאלצו לכפות עלינו השבחה גנטית לשם הישרדות ושגשוג. אני מכירה בחור מדהים בארץ, יהודי ממוצא פולני טהור עם פנים של ג'ינג'יס חאן, שאחת מאימהות אבותיו סבלה אונס בפוגרום כדי שהגנים הללו ייצרו אותו. אנחנו לא זקוקים עוד לאלימות הזו, מספיק לפחד. יש לנו היום את הידע להתערבב לבד, אנחנו לומדים לאהוב את האחר ולחיות לצידו בעודנו עדיין אנחנו. אצלנו אומרים ש"הכל לטובה" אבל לא מסוגלים לראות ולקבל באמת את פירות הגמישות והפתיחות ליקום, רואים בזה חטא, היטמעות, רגרסיה. אנחנו אתנוצנטריים ופחדניים בדיוק כמו כל מי שנהג כך כלפינו באירופה הישנה, צחוק הגורל. 

נדמה לנו שההיסטוריה מעגלית בעוד שהיא ספיראלית, אנחנו לא מזהים את הממדים החדשים שלה, אנחנו לא שמים לב שהקריאה להיפתחות הפעם אינה דורשת היטמעות, זוהי קהילה גלובלית חדשה שמכבדת אחרות ושונות, קהילתם של מי שהם בבסיסם אחד אך כל היופי בחייהם הוא השונות שלהם. גם אנחנו יכולים להיות חלק מזה עכשיו. ואני פוחדת עלינו כעם, שלא נדע לעשות את הקפיצה הזו של יהדות אוניברסלית, מכילה ומוכלת, שלמה וחולקת, זורמת ומשתנה, יהדות חיה. אני מפחדת שנמיט על עצמנו אסון נוסף מתוך הפחד הגנטי הזה של עומדים עלינו לכלותנו שהפך לנבואה שמגשימה את עצמה. הפחד לאבד את מה שכבר מזמן אין לנו וחלקנו אוחזים בו בכוח. את מה שנגלה אולי רק אחרי שנשחרר. זהות יהודית. זהות, עלק. 

כאדם, כנשמה, אני המשכתי לצמוח, לא נתקעתי במקום הזה. הלכתי ברחובות פריז האחרת הזאת וליבי התמלא אהבה, תקווה וחופש. אין אידאולוגיות, אין עמים, אין מוסדות, ראבאק, יש רק אנשים. ופניהם מתקדרות רק כשהם מדמיינים אותי כנציגה של מדינות ומוסדות ותפקידים. זהו שורש כל רע.

בחמש השנים האחרונות הקדשתי זמן רב לחקר השורשים היהודיים שלי. הגעתי עד לעומק המכסימלי שהכרתי והצמחתי לצד השורש הישן שורש של פרשנות חדשה-ישנה שדיברה לליבותיהם של אנשים רבים, לרבות דתיים. הניצן החדש בתפרחת הזו מפתיע גם אותי. הוא ניצן של יהדות קוסמופוליטית, אוניברסלית, שבגרה את השלב האתנוצנטרי הבועתי שלה ומוכנה להשתלב במגמות חדשות ביקום ממקום שונה מזה של תקופת הנאורות וההשכלה. להביא את עצמה בראש מורם לסביבה גלובלית, ממקום של הבנה שכולנו נשמות חופשיות, שהיהדות היא עוד פריזמה, עוד לבוש ותפקיד שהנשמה לקחה על עצמה. לא לדבוק עוד ביהירות המטופשת של עם נבחר, אלא להכיר ביהדות כעוד סיפור יפה שהוא הסיפור שלי, כמו היסטוריה משפחתית. אני מוכנה להשתחרר מכל הסיפורים המצעפים את עיני ולהתבונן על כך בעין שלישית, במודעות מלאה לזמן ההווה. 

המבט הזה מטלטל כי אני מבינה את עצמי בצורה אחרת לגמרי. השורשים שלי מאד עמוקים אבל גם מאד גמישים וניידים. אני מסוגלת להסתגל בקלות ולנטוע אותם לעומק בכל מקום כמעט. The world is my oyster, אמרו לי שיש ביטוי כזה. אני ממש חווה את זה. אני מתבוננת על האנשים השונים כל כך ששייכים לאותו מין אנושי ומבינה עד כמה האדם הוא חיה סתגלנית בבסיסה. אילו סיפורים הספקנו לספר לעצמנו כדי להתעלם מהקריאה התמידית לשינוי ולשקר שאין לנו את הכוחות לעמוד בקצב שלה? בשנה שעברה התאהבתי לראשונה בתל אביב ופתאום אני מבינה שהיא רק שלב בדרך שאין לה יעד. שאני אוהבת גם את אירופה. שאני בבית בלב, נושאת אותו לכל מקום. שאני לא באמת קשורה למשפחה, לשקדי המרק עם המונוסודיום גלוטומט, שאני עושה חברי נפש חדשים תוך 24 שעות; שהסיפור הזה של הישראליות, שאף סיפור למעשה, לא באמת רץ עמוק לשורשים שלי. שבנקודת המפגש עם האדמה, כל אדמה, יש רק חופש ואהבה. שאני הארץ המובטחת. 

חונכתי כצברית ולא הייתה לי שום תחושה לגבי העבר הרומני שלי אבל משונה שדווקא עכשיו כשרומניה צורפה לאיחוד האירופי מתעוררת בי איזו אירופאיות רדומה. וזה לא כל כך על אירופה כמו על התודעה האוניברסלית ואפשרויות התנועה שפשוט יותר רווחות שם. נכון שיש עדיין המון לאומנות ושנאה שמתעוררים באותה העוצמה באירופה אבל הפעם, בסיבוב השני, זה לא הרוב והפחד לא ינצח. באופן אירוני, הפחד הזה מניע רק את מי שלא באמת בטוח בזהות שלו ורבים כבר יודעים שהאישור הפנימי לא יבוא בדרך האלימינציה מבחוץ. באופן פרדוכסלי הפכתי כה בטוחה בתפקידים שהנשמה שלי לקחה על עצמה בגלגול הזה (=זהות) שאני יכולה לשלב אותם עם כל איבזור אחר. ומתחיל לבעור בי רצון לנסות זאת. לקחת מלגה של סמסטר פה, סמסטר שם. התנועה, השינוי, מעירים ומניעים אותי.

יש אנשים שמטיילים מתוך בריחה, פחד להתחייב, פחד להתבגר. לפעמים חשדתי שאני אחת מהם. אבל לאט לאט הכל מתבהר. אולי לא נועדתי להתיישב. אולי לא כאן. אולי שורש הנשמה האמיתי שלי הוא היהודי הנודד. בכל מקום שבו אני נמצאת אני מתגעגעת למקום שבו הייתי או מייחלת למקום שבו אהיה, חוץ מאשר במקומות מעבר. יש תיאוריות שלמות באנתרופולוגיה על סיפורים וטקסים שאנשים ממציאים לעצמם כדי להתחמק מאי הוודאות והלימינאליות של מקומות מעבר אבל אני הפוכה: הבית האמיתי שלי הוא במטוס עצמו, ברכבת לילה עם קרונות שינה וקרון מסעדה. שם אני לא חושבת לעולם על היעד ממנו באתי או מתי אגיע. שם אני בהווה מתמשך, בתנועה מתמדת, בבית האמיתי היחיד שהנשמה שלי מזהה מיד. 

בעוד חודש אני בת 35. אולי גם זה קשור לכך שדברים מתחילים להתבהר. בעוד שלחברות שלי מצלצלים פעמוני חתונה או שעונים ביולוגיים מעוררים, אצלי בגוף מצלצלים כרוזי טרמינל וצפירות של קטר. אני נועדתי להשתנות עם הרגע. אני יכולה. אני רוצה. הגיע הזמן להכיר בזה כנגד כל התפיסות החברתיות שיקשרו לכך כתרים סיבתיים מדכאים. ואולי, לעשות מעשה. הגלגול הזה הוא גלגול של חופש עבורי. תמיד ידעתי את זה. ואני האמיתית חופשית מכל הסיפורים שהסכמתי לשמוע על עצמי. אני לא חייבת להטיל צל גדול, אני לא חייבת להירשם בדפי היסטוריה מצהיבים, אני לא מוכרחה להותיר חותם ואני לא קורבן של הגנים האנוכיים שלי. אני כאן כדי להתגשם. לעזאזל, אני כאן כדי ליהנות, כדי לזהור ולמות, כמו אבק הכוכבים ממנו נבראתי.

מ"השסק" בלילנבלום ל"שסק" בשייח ג'ראח

לפני 8 שנים לערך, יצאתי כמה פעמים לפאב מדליק בבית לחם בשם Baloons. האלכוהול היה זול בטירוף, המוסיקה הייתה מדהימה, הבארמנים נתנו את הטון כשהם נעים  בין טראנס לריקודי בטן והקהל היה מורכב מתרמילאים בלונדינים, כוסונים מחויטים מירדן ופלסטיניות בחצאיות מיני וגופיות ספגטי זוהרות. בצמוד לפאב היה ירקן שהיה פתוח גם בשתיים בלילה ולא אשכח את המבט הרעב של חיילי המחסום למראה האבטיח בבגאז' שלי. היום מפחיד אותי לחשוב אפילו על נהיגה בכיוון המחסום ההוא ולא ברור אם המקום עוד קיים. ומאז, הפחד המדומיין כרסם בתוך ירושלים עצמה ולא יעלה על הדעת שאפסע לתוך שכונה ערבית אפילו אם היא ממש מתחת לקמפוס האוניברסיטה.

מלון אמריקן קולוני הוא עבורי גדר ההפרדה, בין ירושלים שאני מכירה, זו של האוניברסיטה, לבין מזרח ירושלים, זו של אי הידיעה שמעוררת פחד. הדרך לבר עוברת בבריכת המלון שבתוכה שוחה לגמרי במקרה, וענונו. אני גרועה בזיהוי סלבריטיז. עזריאל, שפוגש אותי בכניסה לבר, הוא זה שמזהה אותו.  על הבר של האמריקן קולוני כבר דובר רבות כמקום הבילוי החביב על התקשורת הזרה וההיי סוסיאטי הפלסטינית. אבל עכשיו מוקדם מדי, הבר עוד לא נפתח ואנחנו מתכננים לחזור לכאן מאוחר יותר, אחרי סבב של בתי קפה במזרח ירושלים. 

אנחנו פוצחים בצעדה רגלית לתוך רחוב צלאח א-דין, ה"קינג ג'ורג'" של מזרח העיר תוך כדי שאנחנו משוחחים באנגלית. ככל שאנחנו מעמיקים במעלה הרחוב, להפתעתי משהו נפתח בי ואני מזגזגת לעברית מבלי משים מדי פעם. צלילי ג'אמינג מושכים אותנו לחצר של מרכז תרבות קטן ואנו מגלים להקה מצרפת שמתכוננת להופעת ג'אז חיה. אני מופתעת מהאווירה הקוסמופוליטית ומתחושת הביטחון של הרחוב שכה חששתי ממנו, אני מרגישה לגמרי בחו"ל. מזה זמן רב האינטראקציה שלי עם ירושלים היא לאוניברסיטה והביתה, אינני מעיזה להתיישב בבית קפה ב"עמק רפאים" ואני נכנעת לעננת הכבדות השוררת על העיר. אבל כאן, 5 דקות באוטו מתחת לאוניברסיטה, זה עולם אנרגטי אחר ובאופן פרדוכסלי, כל כך בטוח. 

אני סופגת את בליל השפות והתיירים סביבי ונזכרת בברלין, שהמזרח שלה היה הרבה יותר שוקק ומעניין מהמערב ופתאום זה מובן מאליו שהכול קורה כאן ואף אחד מאיתנו, המקומיים לכאורה, לא מודע לזה; מאחורי חומת ברלין תקשורתית, עשויה לבנות חבלה דמיוניות, מרוססת בגרפיטי של סטריאוטיפים. תחושת ההנאה והשחרור האופיינית כל כך לשיטוטים בחו"ל משתלטת על כל הווייתי וזה הדבר האחרון שציפיתי לחוש היום, כאן. 

בהמשך הרחוב (צלאח א-דין 19) מחכה לנו "אל דוראדו", בית הקפה הראשון שהוקם במזרח ירושלים. בקומה השנייה יש אירוע פרטי, בחדר האחורי קפה אינטרנט ובמתחם הראשי הקטנטן, תיירים ומקומיים לוגמים קפה על הבר. הבן של הבעלים, עאהד איזהימן, הוא נצר ל"משפחת רג'ואן" של העולם הערבי, החזקה בעסקי הקפה כאן ובירדן עוד מימי האימפריה העותומאנית ומייבאת דרך ירדן גם ממדינות שאין לנו איתן בכלל יחסים. הידעתם שבקפה הסעודי יש 7 תבלינים שונים ויש לבשל אותו במשך 45 דקות? עם הקפוצ'ינו שלי מגיע שוקולד מייד אין דמשק.

עאהד איזהימן, עזריאל כהן; ציור של "אל דוראדו" ע"י עזריאל

שעה אחר כך אני ממששת בדי משי סוריים על הכריות והספות שבאוהל הבדואי בחצר מלון אמבסדור. המקום הומה כבר בשעות הערב המוקדמות ותשומת ליבי נתקעת על שולחן של טיינאייג'ריות פלסטיניות קולניות שכל אחת מהן מחוברת לנרגילה. את ארוחת הערב אנחנו אוכלים ב"אסקדיניה", שזה שסק בערבית והפונקציה של המקום במרקם של מזרח העיר לא רחוקה מהמעמד שהיה ל"שסק" בלילינבלום בסצנה התל אביבית בזמנו. עזריאל גילה את הסצנה של מזרח העיר במקרה והחל לשרוץ בבתי הקפה הרלוונטיים ולצייר את האווירה על בד. הפרויקט המצויר התגלגל לתערוכה נודדת של בתי קפה ירושלמיים שהוצגה ברחבי העולם ועזריאל הרחיב אותה גם לכמה בתי קפה מייצגים של מערב העיר. בתי הקפה של מזרח ירושלים תרמו לתערוכה בדים, שוקולדים וקפה ייחודיים מהמזרח התיכון ועכשיו כשעזריאל חוזר למזרח העיר ומביא חברים לבלות, הוא מתקבל בכבוד הראוי למי שגאל את מזרח ירושלים מתדמית הקונפליקט שלה וסיפק חלון לחיי הלילה התוססים שלה.

זו הייתה רק טעימה קצרה. אנחנו מתכננים לחזור עם תגבורת הן מתל אביב והן מרמאללה לסיבוב פאבים רציני יותר ואני מחכה בקוצר רוח לצאת שוב לחו"ל ללא דרכון. בינתיים אני מזמינה אתכם לראות את הסרט הקצר שעזריאל עשה על התערוכה הנודדת שחלקו צולם בשטח וחלקו במיצג האחרון שהרים בכנס של אנשי עסקים יהודיים באטלאנטה.

כדי לראות את הציורים של עזריאל מבתי הקפה ולקרוא ראיונות עם הבעלים, אתם מוזמנים לאתר שלו.  

אבלון שבלב ובגלסטונברי

לפני כמה שנים, עם צאתו של הספר הראשון בסדרת "הארי פוטר", ניקול, תושבת העיירה גלסטונברי במחוז סומרסט שבדרום מערב אנגליה, קראה אותו ואמרה לעצמה: "טוב, אין פה שום דבר חדש, ככה זה תמיד בגלסטונברי". הרחוב הראשי של העיירה אכן נראה כמו סמטת דיאגון: עמוס חנויות ססגוניות המוכרות שרביטי קסם, ערכות כישוף, ספרים מרהיבים לילדים ולמבוגרים על עבודה עם פיות, מלאכים ודרקונים ועוד. אומרים שהאנרגיות באדמה של גלסטונברי הן בתדר מיוחד והצעיף בין העולמות דק יותר. אני חושבת שזה בהחלט מורגש שם.

בימי קדם, כל האזור היה אגם ובמרכזו עמדה גבעה מרהיבה שכונתה ה"טור" (the tor). המקום כונה אי התפוחים, "אבלון" בקלטית עתיקה, על שם עצי התפוח הרבים באי. ממעמקי הטור נבע מעיין של מים לבנים עשירים בסידן ומגבעה עגולה יותר על יד נבע מעיין של מים אדומים עתירי ברזל. הפלא של האדום והלבן שמייצגים את היסוד הדואליסטי של הבריאה במסורות רבות (בודהיזם, קבלה וקלטיקה הן רק כמה דוגמאות), הוא ודאי שורש הקסם והקדושה שיוחסו למקום מאז ועד היום. כיום נותר מהמעיין הלבן ברז ציבורי מטפטף, כאשר הוא מנותב לברזי הבתים בעיירה. המעיין האדום, לעומת זאת, תועל לתוך מזרקות במרכזו של גן של יופי וקדושה אליו זורמים מבקרים רבים מרחבי העולם למטרות ריפוי.

על פי האגדה, חלק מניצולי אטלאנטיס העבירו את מרכז החכמה הרוחנית העתיקה לאבלון. אבלון הייתה למרכז של דת האלה, חכמת האדמה והטבע, אך עם התפשטות הנצרות בבריטניה, אבלון עברה יותר ויותר אל מעבר לערפיליו של הצעיף המפריד בין העולמות עד שאיבדה קיום פיזי. בדומה לממלכת הפיות, היא מתקיימת לצדנו בממד מקביל, הנגיש לנו רק מבפנים, באמצעות ליבנו, תודעתנו ודמיוננו. אני מודה שנסעתי לשם כדי לחפש אותה בתוכי.

הנוצרים חשו באנרגיות המיוחדות של המקום והלבישו מיתולוגיות משלהם על המסורת הקיימת. כך הפכו, למשל, המים האדומים, לדמו של הצלוב. בגלסטונברי קיימת הכנסייה הנוצרית העתיקה ביותר בבריטניה והמסורות מייחסות את הקמתה ליוסף, דודו של ישו, שהגיע לאי כסוחר באוניה פיניקית. כיום גלסטונברי היא מרכז ניו אייג' שמקיים זו לצד זו מסורות מיסטיות מכל העולם, אך יותר מכל משמר את כוחה של האלה שמעולם לא עזב את אדמת אבלון, גם אם יש מי שמתחברים אליה דרך המריות הנוצריות, למשל. קיומן של הכוהנות-מכשפות, המלאכים והפיות בעמקי התפוחים היפיפיים של האזור, מתקבל כעובדה קיימת ללא קשר לאף מסורת.

הפירוט המלא יעלה כאן בעוד כמה חודשים לאחר שאפרסם כתבה בעניין ב"חיים אחרים", כרגע תסתפקו בוידיאו ובכמה חוויות אישיות.

ליל סדר באבלון

מהמרפסת של מיק וניקול החולשת על העמקים הירוקים שהיו פעם האגם שמסביב לאי אבלון, ניתן היה להבחין במדורת האש שניצתה על ראש ה-Tor. מחדשי המסורות הדרואידיות, דת האלה והניאו פאגאניות בבריטניה, עורכים טקס לירח המלא; ואילו ניקול עורכת את שולחן הסדר על פי מידע שקראה על כך באינטרנט, בהתרגשות להשתתף בריטואל היהודי של האורחות שלה.

זה היה ליל הסדר המדהים ביותר שערכתי מעודי. ההגדה לא נקראה ורק שיר אחד הושר. אבל בניסיון לקחת את תמצית הריטואל ולתת לו משמעות אוניברסאלית שתכיל את המארחים שלנו, נדמה כי כולנו נגענו במקום עוצמתי וגולמי, בעומק טעמו של הלילה הזה. וכי מה אנחנו באמת חוגגים בלילה הזה? מהי חירות אם לא אותה דינאמיקה של תהליכי שינוי המשתקפת בסיפור יציאת מצרים? אנו מתקבעים, מתרגלים, מסתגלים ומפסיקים להקשיב. הפרספקטיבה הופכת צרה וזה נוח. אך המציאות היא זרימה. ומי שלא עולה על הגל חווה מכה אחר מכה.

כמה מכות כל אחד צריך כדי לצאת ממקום הנוחות, כדי להתבונן, להשתנות, להעז, להתפתח? או שאולי אנחנו כמו נחשון בן עמינדב, מאלו שמסוגלים לסמוך מספיק כדי לזנק למים של אי הוודאות ורק משם יפתח נתיב, יתרחב הים? מהמקום הזה, כל אחד מאיתנו יכל לראות את השנה שהוא עבר, לספר ביציאת מצרים שלו ולקנח בארוחה אורגאנית מדהימה. הכנתי חרוסת לראשונה בחיי והיא הייתה מדהימה, פשוט בגלל איכות החומרים שנזרקו לבלנדר של ניקול. אכן נשתנה הלילה הזה מכל הלילות.

גאיה

אני שוכבת על האדמה לצד מעיין המים האדומים בתוך גני chalice well, שותה מהמים בעלי טעם הברזל החזק ומרגישה את הזרמים החזקים שמתחת לקרקע הזאת. הזמן כמו נעצר. כשאני רוצה להתרומם אני מגלה שזו כבר לא אופציה. משהו בי הפך לחלק מהאדמה. שני חרקים מעניינים מהלכים לי על הבטן ובמקום להיבהל ולהתנער כהרגלי אני מתבוננת בהם בסקרנות, כמו מנקודת מבטה של האדמה, אני קולטת. לבסוף אני מנתקת את עצמי מהמקום והגוף מאותת מיידית על מחסור. אני קולטת כמה אני חלק מהאדמה וכמה מנותקת הייתי ממנה ומודה למקום הזה על העוצמה המדבקת שבו, שלא איפשר לי להתחמק גם הפעם.

דברי אל העצים והאבנים

לואיז באה לאסוף אותי במיני מיינור סגולה ומציגה את פרסי, נורפולק טרייר מקסים ועוזר מדריך טיולים לאתרים מקודשים, "הוא תמיד מתעכב על פינות עם אנרגיה חזקה" היא מסבירה. אט אט אנו משאירות מאחור את עצי התפוחים של אבלון לטובת אבני הענק של סטונהנג' ואייבורי. "לפני כל סיפור או הסבר אני רוצה שתגידי לי מה את חווה מהאבנים ולמה נדמה לך שהם שימשו" אומרת לואיז ושולחת אותי לזמן בלתי מוגבל עם מכשיר האודיו הרשמי באוזן.

סטונהנג' נבנה בזמן דומה לפירמידות במצרים, אסיה ומרכז אמריקה וייתכן שמדובר במבנה בעל פונקציה רוחנית מאזנת לפירמידות הפאליות, מקום פולחן מעגלי ונקבי כיאה לאזור הנתפס בעיני תושביו כצ'קרת הלב של כדור הארץ ושהיה מחובר כל כך לדת האלה. מכשיר האודיו שלי מסביר שניתן להשתמש במבנה כלוח שנה על פי כיוון השמש והמקום שדרכו היא מכה באבנים וייתכן שזהו פשוט לוח שנה קדום מאד. אך אם זה כך, מדוע נסחבו עבורו אבנים מיוחדות ספציפיות ושונות באופיין ממקום מרוחק יותר ומדוע סידור המקום השתנה מספר פעמים?

"אני מרגישה שהאבנים מעולם לא שימשו לכלום" אני עונה ללואיז אחר כך. "בין אם המטרה הייתה פולחן, תקשורת או מדע, זה מרגיש כמו ניסוי שכשל וננטש".
"מעניין" היא מתבוננת בי. "את לא מרגישה אנרגיה מיוחדת מהאבנים? את לא חושבת שיש משהו מיוחד באופן בו הן הובאו והועמדו כך?"
"ראיתי את האובליסקים במצרים ובאתיופיה, אבנים הרבה יותר גדולות וגבוהות שהועמדו בדרך הנחשבת לפלאית" אני עונה. "מסורות על פה עתיקות מדברות על טכנולוגיה של הזזת אבנים בעזרת גלי קול שכנראה אבדה לנו, אין בזה משהו יותר רוחני מאשר לחמם אוכל במיקרוגל מהבחינה הזו".
לואיז נראית קצת מאוכזבת מהתיירת הרוחנית אבל אפילו פרסי הכלבלב הרגיש לאנרגיות עושה סימנים של מת לעוף מפה.

"בפלאייר של המקום כתוב שפעם האזור הזה היה מוקף עצי אורן" אני אומרת לה בזמן הנסיעה. "אני חושבת שהאנשים של פעם ניסו ליצור שיח כלשהו בעזרת או עם העצים והאבנים. ביהדות הקבלית אין דבר כזה דומם, לכל דבר קיים יש מידה של חיות, אפילו נמוכה מאד. ועצים משמשים לא פעם כמטאפורה לאדם ולעולם כולו. אני חושבת שיש כאן משהו שהיה פעם מאד אינטואיטיבי ולנו הוא נראה פלאי כי איבדנו את הידע על הקשב לטבע. בעברית יש אפילו ביטוי כזה 'לדבר אל העצים והאבנים' כסימן לניסיון שיחה עם מישהו אטום שלא מסוגל לקלוט אותך. אבל עצים ואבנים זה הדבר הממשי והאותנטי ביותר שיש באזור הזה. כל השאר זה עטיפות וסיפורים של אנשים שמנסים ליצור קשרים סיבתיים, להסביר לעצמם את חייהם. אני מסתכלת על היערות הירוקים הללו והם כל כך שונים מהמדבר למשל. ברור שהטבע הזה יניב סיפור שונה לגמרי עם דמויות אחרות. ברור שכאן ולא במדבר סהרה, יתגוררו פיות וגמדים. בסופו של דבר הכל מתחיל ונגמר בטבע".

לואיז מתבוננת בי במבט חדש. "הקשר בין העצים לאבנים. זה מעניין מה שאת אומרת. ועכשיו כל האזור של סטונהנג' מגולח ושומם ואולי אם ישתלו שם שוב את העצים נראה את התמונה הגדולה". אני מחייכת אליה בהזדהות על אף הכאב הקל על שהיא פספסה אותי לגמרי. פרסי, לעומת זאת, הזדקף במושב האחורי וכשכש בזנבו. הגענו למעגלי האבנים של אייבורי. לואיז סיפרה סיפורים שונים בזמן ששוטטנו אבל אני ראיתי שוב, רק המון עצים והמון אבנים. כן אבלון, לא אבלון, בזמן שהמוח שלי טוחן סיפורים, האדמה פה נותנת לי דברים כל הזמן, בעדינות. אלו העצים והאבנים שמדברים אלי ואני לא יודעת איך להקשיב. איזה חוסר אונים.

האבולוציה של הפאלוס בברצלונה

גותיקה

אי שם בימי הביניים של החודש שעבר, שוטטתי ברובע הגותי של ברצלונה בחשכת ליל יום שישי ה-13. אני אוהבת את הארכיטקטורה הזו יותר מכל. סיביו (Sibiu) הרומנית, עירו של סבי, בנויה כולה בסגנון הזה, רחובות ארוכים עם דלתות ענק מרובעות, שכדי לפתוח אותן, ילדה קטנה צריכה להכניס יד ללוע של אריה. ומאחורי הדלת חצר פנימית יפיפייה, והדירות סביבה. כיצד ייתכן שסגנון בניה מקסים כל כך הפך לסמל תרבותי, אווירה או סגנון לבוש של חשיכה, דיכאון, ביזאר ואימה? זה כנראה בגלל הקתדרלות. בסיביו הקומוניסטית אין כנסיות מפוארות ולכן למרות סגנון הבניה הדומיננטי, אין בעיר אווירה שנזהה כיום כ"גותית". נראה לי שהסגנון הזה התפשט והפך לסמל בגלל הרדוקציה הסטריאוטיפית שלו לסגנון הבניה של הקתדרלות הגותיות.

הקתדרלות הענקיות והמשוננות הן הדבר היחיד שלא סבלתי ברובע הגותי. כשעמדתי בפתחן יכולתי לחוש מתחת לכפות רגליי את הדם שנשפך עבורן ולמענן. הן התנשאו מעלי כנציגות האמת עלי אדמות וכשנכנסתי הן בלעו אותי בתוכן ולחשו על אוזני שאני ג'וק נרמס בהיכל האלוהות. הנקמה המתוקה שלי הייתה ללכת לקונצרט מוזיקלי בכנסיה כזו וללחוש חזרה לקירות, שהתפקיד הראוי להם זה אקוסטיקה, להדהד ולהעצים דווקא את צליל יצירתו הייחודית של האינדיבידואל. אולי בגלל כל זה עמדו דמעות בעיני, כשנכנסתי לבית הכנסת היהודי העתיק ביותר באירופה שהשתמר ברחוב מרלט 5 ברובע, לא רחוק מהקתדרלה הגדולה. הכוך הקטנטן והעלוב הזה צבט את ליבי עם ההזמנה החמימה והטחובה שלו להשתתף במה שאבותיי התאמצו לשמר עבורי, לחוש מחוברת לכל מי שנכנס, אז ועכשיו, לחדר הזה.

גאודיקה

לא התחברתי לסגנון הבניה של אנטוניו גאודי. זה מגניב, בטח שזה מגניב. על בגדים, על תכשיטים, אבל על בתים? מי רוצה לגור בבית מקושקש על גבול המתיקות המצועצעת? אולי המכשפה מ"עמי ותמי". הבתים הפחות מקושקשים שלו (נגיד קזה מילה) דומים בפיתוחיהם באופן מחשיד לאלמנטים שונים בכנסיות הגותיות, רק שיש בהם איזה טוויסט משוגע של מרד נעורים ססגוני ומתסכל, כזה שמתנכר למקור אבל לא מצליח להתנער ממנו לגמרי.

ויברציה

חיבבתי את ברצלונה באותה סלחנות שאני מפגינה כלפי מתבגרים/ות בתהליך חיפוש זהות. ברצלונה היא קצת גותית, קצת גאודית, קצת נוטפת אווירת ספרדיות רשמית מלאכותית (רחמי על מי שטיפס למונטזו'איק כדי להסתובב ברבעי הרפאים של האולימפיאדה ופואבלו אספניול) וקצת (הרבה) אמנותית; אבל לא פלא שהליבה שלה והמקטע שמייצג אותה יותר מכול היא שדרת ה"רמבלה". המאפיין המרכזי של הרמבלה הוא הפסלים האנושיים המקוריים שלה ובכל שעה שנעבור יצוץ שם שחקן ססגוני אחר. ברצלונה עוד לא החליטה מי היא וכרגע מה שנחמד בה זה שהיא קצת מהכול.

ב-2005 נבנה בעיר איזור היי-טקי יוקרתי חדש כעוד נדבך אפשרי לחקירת זהות עבור העיר. הסמל המרכזי של האזור החדש, שהצטרף לרשימת אתרי התיירות ולרשימת המבנים שבולטים בתצפית על העיר, הוא מגדל אגבר (Torre Agbar), מגדל זכוכית כהה עם כיפה מעוגלת שנראה בדיוק כמו זין שחור ענק, ובלילה הוא מואר באורות אדומים וכחולים כמו ויברטור מנצנץ. משום מה הוא מעורר בי תחושה דומה למדי לקתדרלות הגותיות. נראה לי שסוף סוף יצא המרצע מהשק ההיסטורי הזה וכולם מסכימים להודות במה באמת היה מדובר שם.

וכעת לסרטון…

יציאת מצרים נוסח דרום אפריקה

מעבדות לתיירות

"גבירותיי ורבותי, ברוכים הבאים לסיור בכלא שאטה, שמי האני אבו-טיר ואני אהיה המדריך שלכם הבוקר. הייתי אסיר בכלא שאטה למשך עשר שנים בשל פעילותי בארגון החמאס, שעומד כיום מאחורי מפלגת השלטון בפלסטין ואני עדיין פעיל בו. האדון מדנמרק פה לידי שואל האם השתתפתי בפעולות טרור או שמא הוכנסתי לכלא רק בשל שייכותי הפוליטית. ובכן אדוני, עזרתי לתכנן כמה פיגועי התאבדות לא כל כך מוצלחים, כחמישים בני אדם נפצעו, אף אחד לא נהרג. בשעה הקרובה אנחנו נסייר במסדרונות הכלא, נתוודע לשגרה אשר ניהלה אותנו עד לפני תריסר שנים, ונקנח בדובדבן שבקצפת, ביקור בתאו של מוחמד דף. השמיכות הצה"ליות וסיר הלילה המקורי עדיין שם, לא נגענו. אגב, נהג המיניבוס התמהוני המזוקן שהסיע אתכם לכאן, הוא ש' מהשב"כ שעבד כאן כסוהר. בדרך חזרה תוכלו לשאול אותו, איך היו החיים כאן אז ואיך הם עכשיו."

האם המונולוג הזה תלוש מהמציאות? "המציאות" היא לעיתים רק מסגור מסוים של רצף האירועים ומסגורים יכולים להשתנות עם כל תזוזה ביחסי הכוחות. את התזכורת לכך אנחנו מקבלים בכל שנה בערב פסח, עת אנו משחזרים את המהפך מעבדות לחירות שעברנו במצרים. זמן רב לאחר מכן ולפני תריסר שנים בלבד, בקצה השני של יבשת אפריקה, התהפכה המציאות בן לילה, ממסגור של "אפרטהייד", למדינה דמוקרטית בהנהגתו של ארגון ה-ANC, אשר נחשב עד אז לארגון טרור. ב-11 לפברואר 2006 – היום בו חגג המשחרר והמנהיג האגדי של דרום אפריקה, נלסון מנדלה, 16 שנה לשחרורו מהכלא – הצטרפתי לקבוצת תיירים שביקרה באי רובן (Robben Island) אשר מול העיר קייפטאון. האי רובן הוא ה"אלקטרז" הפוליטי של דרום אפריקה: 20 אחוז מחברי הפרלמנט המכהן של דרום אפריקה הם אסירים לשעבר באי רובן וגם מנדלה בילה בו את רוב שנות הכלא שלו. 

לאטילו מאבאסו בפתח תאו של מנדלה

אזרחי דרום אפריקה עדיין מעכלים את השלכותיה של ההתהפכות האידיאולוגית הזו ומרביתם אינם חשים בנוח עם אופן ההפעלה של מתקן הכליאה המפורסם שהפך לאתר תיירות פופולארי ועם הנרטיב המוצג בו.

המונולוג הבא דווקא התרחש במציאות: "גבירותיי ורבותי, ברוכים הבאים לאי רובן, שמי לאטילו מאבאסו ואני אהיה המדריך שלכם הבוקר. הייתי אסיר כאן למשך עשר שנים בשל פעילותי ב-ANC, ארגון המהווה את המפלגה השלטת כיום בדרום אפריקה ואני ממשיך להיות פעיל בה. הייתי בין האחרונים ששוחררו מכאן במאי 1991.

האדון מדנמרק שואל האם נכלאתי בשל השתייכותי הפוליטית בלבד. ובכן לא. השתתפתי בתכנון ובביצועו של פיצוץ במטה של משרד ההגנה. אף אחד לא נהרג, רק 57 בני אדם נפצעו. בשעה הקרובה נסייר בחלקיו השונים של האי ונתוודע למציאות הקשה שהייתה מנת חלקנו. את סיורנו נקנח בבנין הראשי של הכלא שם נבקר בתא מספר 5 שבו התגורר נלסון מנדלה, שנותר בדיוק כפי שהיה.

המעבורת שהביאה אתכם לאי פועלת מזה 30 שנה באותו קו ובעבר נהגה להביא לכאן אסירים. הקפטן המזוקן שנוהג בה עבד כאן כסוהר. בדרך חזרה תוכלו לשאול אותו איך היו החיים כאן אז ואיך הם עכשיו".

מקורבנות לאחריות

הארכיטקטורה של האי רובן – שהאסיר הפוליטי הראשון נכלא בו כבר בשנת 1658 – מאופיינת בקסרקטינים נטושים שקירותיהם המתקלפים משרים אווירה עגומה של בסיס צבאי נטוש בנגב. איש אינו בא לכאן בשביל הנוף, לכאן באים בשביל הסיפורים האישיים, כדי לפגוש את האנשים שחצבו מערות בסלעי הגיר של האי לצד מנדלה, שיודעים לספר כיצד הסביבה הטבעית המזיקה הזו גרמה לפגיעה בעינו ועד היום הוא רגיש לפלאשים של מצלמות. הם באים לשמוע על התנהגותו האצילית של מנדלה וכיצד מעולם לא התכופף בפני הסוהרים, ועל הפעם שבה טמנו לו מלכודת וניסו לפתות אותו לברוח ממאסר כדי לירות בו. כל דרום אפריקאי שתשאלו יטען שהמציאות קושטה קצת באלמנטים הרואיים וחודדה יתר על המידה עבור התיירים. יש שישבעו שאף אחד אינו יודע באיזה תא מנדלה היה באמת, והתא המפורסם נבחר בעצם באקראי. 

ועדיין, ככל שהסיור נמשך וסיפוריו של מאבאסו מתארכים, קשה יותר להבין, איך הפכה דרום אפריקה בן לילה, כמעט ללא שפיכות דמים, למדינה שהיא היום. "התרגשתי מאד לקראת הביקור הצפוי של אבא שלי, אך בבוקר אחד הסוהרים הודיע לי שהביקור בוטל" מספר מאבאסו. "הסתבר שאנשי המשטרה החשאית ביקרו אצל אבי לילה לפני כן וירו בו למוות, ככה, בלי סיבה. עם תום משטר האפרטהייד, אפשר השלטון החדש לאנשים להמשיך בחייהם תמורת וידוי על פשעיהם והבעת חרטה. האנשים שירו באבי התייצבו לטקס כזה של הודאה והביעו חרטה והיום הם מנהלי חברות ביוהנסבורג". מאבאסו ממתין לצקצוקי הלשון של התיירים וממשיך לנקודת הציון הבאה. 

בסיפור יציאת מצרים, שנייה אחרי קריעת ים סוף, אלוהים לא מבזבז זמן וישר מנחית פקודה: אם אי פעם תיקחו לכם עבדים, תזכרו לשחרר אותם בשנה השביעית, ותנהגו איתם בכבוד וכבדו את הזכויות והחופשות שלהם, כי אתם יודעים מה זה להיות עבדים. המסר של האלוהות הוא לשבור את הדפוס שבו הקורבן הופך למתעלל כשידו על העליונה. על הקורבן לקחת אחריות ולגלות גדלות נפש, להתגבר על הרצון הפשוט לנקמה. השחרור האמיתי אינו השחרור מהכובש אלא מהמלכוד של הקורבן שהופך להיות כל מה שהוא התנגד אליו ובכך נותר משועבד גם כשהנסיבות משתנות. נלסון מנדלה הוא איש רוח וחזון שהבין את המסר הזה, והאוכלוסייה הלבנה שלא מיהרה לברוח לאוסטרליה וניו זילנד, הופתעה לגלות שהקערה לא התהפכה על פיה כאשר התחלף השלטון. הסוד של דרום אפריקה טמון במדיניות שמנדלה הוריש לה, בנחישות להשתחרר באמת, להתרכז בבניה ולא בהרס, לסלוח מבלי לשכוח, להתקיים במתח הזה שבין האסיר שהיה למדריך תיירים ובין הסוהר שהיה לאיש עסקים.

כדי לאחות את סדקיו של הלב השבור הזה, ממשלת דרום אפריקה מנסה לייצר מעמד ביניים שחור באמצעות חקיקה של אפליה מתקנת: מקומות עבודה מתבקשים לאזן את עצמם מבחינה דמוגרפית. על מנת לעמוד בתקנות, בעלי עור שחור מתקבלים לעבודה על פני מועמדים לבנים גם כאשר הם פחות מוכשרים לתפקיד. אחת התוצאות של מצב זה היא שעקב העסקת אנשים בעלי מיומנות מקצועית נמוכה, ירדה רמת השירותים במדינה בצורה ניכרת. מלבד זאת, חברות בשליטה שחורה (לפחות 51 אחוז שחורים) מקבלות הטבות ומועדפות במכרזים. האוכלוסייה הלבנה בולעת את התרופה המרה בסבלנות יחסית, על אף שבעלי עסקים לבנים מתקשים לקבל מכרזים או נאלצים למסור את השליטה בחברה שבנו במו ידיהם לשותפים שחורים. הצעירים הלבנים מתלוננים שאבותיהם אכלו בוסר ושיניהם קהות, אך הווליום של המרמור נמוך מאד. זיכרון האפרטהייד עדיין טרי וטעון מדי. ועד שישתנו פני המדינה במציאות פרדוכסלית שכזו, אין זה מפתיע לגלות את הקהילה היהודית, כיתר הקהילות, מנסה למצוא את מקומה ולכתוב מחדש את ההיסטוריה הלא רחוקה.

אפרופו אפרטהייד, שואה

דרום אפריקה היא אחד המקומות היחידים בעולם שהיהודים הגיעו אליו עם התושבים הלבנים הראשונים והשתתפו בהקמת המדינה. רבים מבני הקהילה הם ממוצא ליטאי ולטבי והם היגרו לדרום אפריקה לאחר השואה. זוהי אחת הקהילות היהודיות הגדולות והמבוססות ביותר מחוץ לישראל, והיא מקיימת מספר עצום של מוסדות אשר פועלים מתוך בנין אחד. הניהול הריכוזי, החזות האחידה של הקהילה, חופש הפעולה וההישגים של מוסדותיה החינוכיים מרשימים מאד, אך פורום מנהיגי הקהילה, המכונה בעברית "פורום השולחן" (The Board of Deputies), מתחזק מערכת יחסים שברירית מאד עם הממשל. ה-ANC מזדהה עם המאבק הפלסטיני ומבקר את ישראל מצד אחד, אך משתף פעולה בשמחה עם המוסדות הרוחניים והחינוכיים של היהדות המקומית מצד שני. כבעלת שיוך אורתודוכסי ציוני וזיקה גבוהה לישראל, הקהילה מתקשה להתמודד עם הפיצול הזה. מלבד זאת, הפצע הפתוח של האפרטהייד עדיין עומד בין הממשל ליהודים: הקהילה זכתה לביקורת קשה על כך שלא התנגדה מספיק למשטר האפרטהייד. 

"הטענה הנפוצה היא שהיהודים הרוויחו מכלכלת האפרטהייד אך זה לא נכון, בזמן שהיו עלינו סנקציות אי אפשר היה לעשות פה כלום, היום כולם מרוויחים הרבה יותר מזה שכל העולם משקיע כאן" אומר התעשיין המיליונר מנדל קפלן, אחת הדמויות הבולטות ביותר בקהילה היהודית ביוהנסבורג. אן האריס, משפטנית ומרצה למשפטים, אשתו של סיריל האריס, רב הקהילה לשעבר ומנהיג רוחני נערץ, מוכנה להודות בפה מלא שבזמן משטר האפרטהייד הקהילה היהודית הייתה שקטה מדי. "זה לא מה שהייתם מצפים מעם שעבר שואה".  אין זה מקרה שלפני חמש שנים הוקם במרכז העיר קייפטאון מוזיאון שואה במימונו של מנדל קפלן, ונלסון מנדלה הוזמן לגזור את הסרט האדום בפתיחתו.

הסרט המוקרן לקהל טרם הכניסה למוזיאון, מציג נרטיב מטריד ומסקרן לא פחות מחוויית הסיור באי רובן: הסרט

מנדל קפלן ואן האריס בהרצאה בפני מנהיגים יהודים צעירים בקייפטאון

אינו עוסק בשואה כלל, אלא בהתנגדותה של הקהילה היהודית לאפרטהייד, כאשר השואה משמשת הסבר לרגישותם של היהודים לאי צדק ובסיס להזדהות עם סבל קורבנות האפרטהייד. מנדלה מספר בסרט, שהאסירים באי רובן גמעו את יומנה של אנה פרנק ומציין שכנראה בגלל ההיסטוריה שלהם, היהודים רגישים לקיפוח.

הסרט עושה לנו הכרות עם ארבע דמויות הרואיות, שלושה עורכי דין ועיתונאי קומוניסט אחד, שהיו חברים של מנדלה בתחילת דרכו וסייעו ל-ANC: וולפי קודש (העיתונאי הקומוניסט) התגורר עם מנדלה בדירת רווקים במשך שנתיים בזמן שירד למחתרת, נט ברגמן עשה עם מנדלה את הסטאז' ואהב להיכנס יחד עימו בהתרסה למעלית שיועדה רק לאנשי הגזע הלבן, ואלבי זקס מתגאה בפציעה במסגרת סיוע פעיל ללוחמי השחרור של ה-ANC.

מנדלה, כוכב הסרט, ממשיך לדבר על הימים שבהם אף עורך דין לא הסכים לייצג את ענייני השחורים במדינה ועורכי דין יהודיים היו היחידים שלקחו על עצמם את התיקים הללו. נראה שמלחמתם האישית הכנה של קומץ יהודים הופכת כעת לנרטיב המאוחד של הקהילה כולה. ביציאה מהסרט אני פוגשת שוב את אן האריס ושואלת אותה על כך. "עזבי, זה אוסף של הגזמות", היא מניפה יד בביטול.  

הסרט, כדרכו של סרט, בחר בדמויות קיצוניות שלא ייצגו את הקהילה, אך גם הקהילה כקהילה לא טמנה ידה בצלחת, התמונה הייתה הרבה יותר מורכבת. בתי הספר היהודיים המקנים חינוך ברמה גבוהה מאד, פתחו את שעריהם בימי האפרטהייד לתלמידים שחורים, כאשר לאלו לא הייתה אלטרנטיבה אחרת. גם כיום ישנם מקרים בהם אמהות ממוצא שחור מעוניינות שילדיהם יתחנכו בבית ספר יהודי ולא אכפת להם שהם לומדים בתוך כך עברית, תנ"ך וציונות. הלן סוזמן, יהודיה ששימשה כחברת פרלמנט בימי האפרטהייד, לחמה מבפנים כנגד המשטר וקולה הרם נשמע לאורך כל הדרך.  

ד"ר דון בק, מתווך שלום בין לאומי שתרם רבות מאחורי הקלעים לאופן בו הסתיים משטר האפרטהייד, ביקר לאחרונה בארץ וחשף בשיחה פרטית, כי בעוד אנשי ממון לבנים נסו מהמדינה עם סימני המהפך הראשונים, קבוצת אנשי עסקים מבוססים בקהילה היהודית קיבלה החלטה משותפת והתחייבה שלא להגר מהמדינה על מנת שלא לגרום למפולת כלכלית. כמו כן, החליטה לתמוך ברפורמות אף שכך יפגעו רווחיהם. בשורה התחתונה, היהודים היו בערך באותו מיקום חברתי גם אז וגם עכשיו ובשתי הפנים של המציאות, ההתנהלות הזהירה בין הפרדוכסים וערימות הכסף, עזרו מאד. 

בדרום אפריקה חיים כיום כ-90 אלף יהודים, רובם ביוהנסבורג. בקייפטאון חיים רק כ-15 אלף יהודים. לשם השוואה, בעיר חיים חצי מיליון מוסלמים, בעיקר ממוצא אסייתי. מוזיאון השואה מפגיש את ילדי העיר על מוצאיהם השונים עם סבל כתוצאה מגזענות באשר הוא, ומעורר הזדהות והבנה עמוקים דווקא בקרב המבקרים המוסלמים. הסיור במוזיאון השואה מתחיל אף הוא מהמכנה המשותף של המבקרים במדינה, האפרטהייד. הכיתוב מספר על אפליה גזעית בעולם ומסייג כי משטר האפרטהייד לא הגיע למדרגה של רצח עם כמו בשואה, אך יש לזכור לאן אידיאולוגיה המבוססת על אפליה גזעית עלולה להתדרדר. התעמולה הנאצית המוכרת מוצגת בהקשר רחב יותר ומובאות עדויות גם לתפיסתם את הגזע השחור כנחות. לקראת סוף המייצג מופיע ז'אנר התמונות המוכר לנו מ"יד ושם", זה שמעבר למילים. ושם משתתק גם נרטיב האפרטהייד לגמרי, שם הגורלות נפרדים.

תלמידים מאלזים מוסלמים מבקרים במוזיאון השואה בקייפטאון

שובם של דובי הים

השימוש בכיבוש, האפרטהייד והשואה בנשימה אחת, אינו מתיימר להעמיד אותם במצב כלשהו של שוויון ערכי (אם כי היו מי שהשוו כל אחד מהמושגים זה לזה וכולם כבר הספיקו להיעלב). המושגים הללו נאלצים להיפגש, למורת רוחם, במציאות הדרום אפריקאית, והם נתבעים לעמוד על המשותף ביניהם, על המיקוד בסבל, על הרטוריקה של הקורבן והמתעלל ועל המנגנונים השונים של דיכוי ושחרור. עם זאת, הדור החדש של המנהיגים היהודיים הצעירים, כבר מבין שאי אפשר לבסס זהות על קורבנות, ואי אפשר לשלוף את קלף השואה בכל פעם שנשמעת ביקורת. 

בקרב אנשי החינוך הצעירים מתרבים הקולות לשים פחות דגש על השואה ולחזק את החינוך לערכים יהודיים, טקסטים ושפה עברית; להתחבר לאוכלוסיה המקומית ממקום בונה של זהות ייחודית ולא ממקום של קורבן לקורבן. ברוח זו, הקימה אן האריס לאחרונה את עמותת "תיקון" המסייעת במיגור האיידס. המדובר בארגון מטעם הקהילה היהודית הפועל בקרב אוכלוסיה לא יהודית, כחלק מיישום מערכת ערכים יהודית של דאגה לאחר. 

לא כלבי ים, לא אריות ים, מסתבר שהזן הזה הוא דובי ים!

ובינתיים, באי רובן, נרקם סיפור נוסף של שחרור וחירות בקרב אוכלוסיה מקופחת שהמודעות לזכויותיה מתעוררת לאיטה. פירוש שמו של האי רובן באפריקאנס הוא "אי דובי הים". משהתיישבו הלבנים הראשונים באי, בשלהי המאה ה-15, הם לא היססו לצוד את דובי הים שרבצו על סלעי האי כדי לסחור בפרוותיהם היקרות. מאימת האדם הלבן, דובי הים נאלצו לנטוש את ביתם. כיום אסור לצוד ולסחור בפרוות אלה ברוב המקומות בעולם, אך בדרום אפריקה אין מקפידים על כך והמדינה ממשיכה לספק לשוק העולמי כ-20 אלף פרוות מדי שנה. 

כדוב ים שעולה ליבשה ומטלטל את גופו כדי לנער מעליו את המים, כך מתנער בעדינות האי רובן מתפקידו המסורתי כסמל לכליאה ודיכוי. המקומיים מספרים שדובי הים מתחילים את "שיבת ציון" שלהם לאי בהיסוס.

הם מופיעים בשיפולי הסלעים ובמיצרים בקצוות המרוחקים של האי, זוממים לכבוש מחדש את ביתם המקורי בקסמם החלקלק. כי בכל דור ודור יש יציאת מצרים,  תמיד יש מישהו שתובע מרחב לחיות בו בבטחה.  

"מיהו יהודי?" – גרסת הנסיך הקטן

46 צעירים יהודיים מ-13 מדינות התכנסו בקייפטאון לשבוע שכולו לימוד טקסטים ופילוסופיה יהודית עם טובי המרצים בתחום בארץ ובעולם. שני החברים המרשימים ביותר שפתחו את ליבם של כולם היו דניאל וקרולין/שירה. דניאל בן ה-24 הוא סטודנט להנדסת מכונות באוניברסיטת טרונדהיים שבנורווגיה, במקור מאוסלו. בטרונדהיים קיימות רק 9 משפחות יהודיות והגישה שלהן לידע על היהדות מוגבל מאד. דניאל שהגיע מאוסלו נחשב אוטומאטית לידען ועד מהרה נתבקש ללמד את הילדים בימי ראשון על ערכים יהודיים, להעביר טקס יום כיפור ואז טקס הלוויה… הדברים היחידים שהוא עוד לא עשה שם זה לשחוט ולמהול. בגיל 24 מצא עצמו בתפקיד "רב" קהילה כשמקור המידע המרכזי שלו הוא האינטרנט. סיפורו נגע לליבנו וכולנו הבטחנו לשלוח לו חומרים ולעזור לו בתכנים והלכות.

קרולין שייכת לשבט בני מנשה שהתגלו בצפון מזרח הודו. מתוך 200 אלף איש שטוענים לכתר, רק 4000 מתנסים בקיום מצוות וקרולין נאבקת למען הנשים והילדים שאין להם כל הדרכה או חינוך בתחום. הכישרון והאהבה של קרולין היא השירה ולכן בחרה לעצמה גם את השם העברי, שירה. היא לא מבינה מילה בעברית אבל יודעת לשיר עשרות תפילות יפיפיות בשפה שלנו ומצליחה לרגש ולחבר לעומק גם את מי שמבין כל מילה. (אפשר לצפות כאן בקליפ קצר שעשיתי לה במצלמה הדיגיטאלית עם השיר "שישה ימים ברא עולם" בתנאי שסובלים פרסומת וידיאו קצרה בראשית הקטע).

הנושא הרשמי של הסמינר היה היהדות וה"אחר" אבל כבר בדיון הראשון הוחלט שאנחנו לא מסוגלים להגדיר אחר לנו כשאנחנו לא בטוחים מה מאחד אותנו, ואנו הופכים חלקים בנו ל"אחרים". מה מגדיר אותנו? מה מאחד אותנו? האם היהדות היא משהו גנטי שאתה נולד איתו ורק גיור אורתודוכסי מפרך יצליח למלא את החלל בדנ"א שלך, או שמא זוהי דרך רוחנית שמוגדרת ע"י קשר מסוים להלכה ולתורה? לשאול מה זאת יהדות בקרבנו זה כמו לשאול מה זאת אהבה בעינינו. זה רגש? חוש? פרספקטיבה? מסגרת? מטרה? אנו אנשים שונים כל כך, האם היהדות היא רק תחום שלכולנו יש עניין בו, כמו תחביב משותף?

כתם לידה: קשות עורף

הקהילה היהודית של דרום אפריקה מוגדרת כאורתודוכסית מבחינה דתית. זה לא משנה שאתה לא שומר שבת או כשרות אבל אתה אורתודוכסי בשיוך הסוציולוגי שלך. גרג, נציגם של 10% הרפורמים בפורום הזה, היה הרבה יותר קרוב לדת מבחינה רוחנית אבל התיוג הרפורמי שלו הפך אותו לזר ושונה. היילי, תאומתה הדרום אפריקאית של סנדי בר, היא בת לאימא ממקור קפריסאי שהתגיירה גיור רפורמי אך אדוקה במצוותיה הרבה יותר מהאב היהודי מלידה. היילי ואחיותיה נשמו יהדות הלכתית מילדות, למדו בבית ספר יהודי ולא הכירו דבר אחר מלבד יהדות, כשפתאום אמרו להן שהן בכלל לא נחשבות יהודיות ולא מתקבלות בקהל הקדוש הזה. בגיל 22 היילי בחרה לפתוח בהליך של גיור אורתודוכסי, רק כדי להתקבל על ידי המערכת שהיא שייכת לה מינקות.

זו הייתה הפעם הראשונה שנכחתי בפורום מגוון כל כך של קיבוץ גלויות וכל הזמן ריחפה מעלי החידה של "מי הוא יהודי" ובמה זה באמת משתקף. צ'רלס מלונדון (בעל דימיון פיזי מפתיע לנסיך, אגב…) ונעמי מדנמרק היו הפרטנרים האהובים עלי לסדנאות הטקסטים היהודיים – יצורים חילוניים רציונאליים שבאים מעולמות של שיווק ועסקים, עם תודעת שוויון ומוסר גבוהה – הם הזכירו לי את האזרח הצפון תל אביבי הממוצע, רק שמתוקף חייהם בגלות הם נאלצים להתמודד עם מקומה של הזהות היהודית בחיים שלהם. לנו יש את הלוקסוס לא להתעסק עם זה רק בגלל שאנחנו שוחים בתוך זה כמו דג שלא עסוק במים הזורמים סביבו. לנו מותר לבעוט בזה רק בגלל שאין ספק שזה שלנו.

צ'רלס ונעמי לא החמיצו אף הזדמנות לתקוף את הטקסטים של החכמה העברית אך לא היה להם שום הסבר מספק לעצמם ולנו, מדוע הם חלק מהפורום הזה בכלל. זה ממש עצבן אותם שאכפת להם כל כך ממשהו שלא מסתדר להם רציונאלית. אהבתי מאד את שני "קשי העורף" האלו שעשו חיים קשים לכל המרצים. באופן אירוני, הם היו כל כך "יהודים": קשות העורף הזו היא התיאור הראשון של עם ישראל כקהילה בצאתה ממצרים ועל זה הם נבחרו לקבל את התורה, זה עם שיעשה לך את המוות לפני שתצליח לשנות את דעתו/דתו גם אם הוא לא מבין מדוע הוא אוחז בה. זה שווה ערך לכתם הלידה של העם הזה, ממש סימן זיהוי: יהודי הוא מי שיתווכח איתך שעות על "מיהו יהודי" ויצליח לקטול כל תשובה אפשרית.

אמרה עממית מפורסמת אומרת שיהודי יכול לשנוא את אלוהים, לכעוס עליו, לכפור בו אבל הוא לא יכול להתעלם ממנו. ישנו זרם בסיפורי החסידים שהולך על נרטיב שבו גם כאשר יהודי שובר את הכלים וחוטא בגרוע ביותר, חבויה שם הזדמנות למצווה גדולה. גרג חלק עמנו סיפור אישי שנשמע כלקוח מהספרות הזו ממש: לפני כמה שנים בערב יום הכיפורים, הוא רב מריבה גדולה עם אביו ובמקום ללכת עמו לבית הכנסת, הוא השליך את הטלית והסידור לאוטו ופשוט נסע, באמצע יום כיפור, על הכביש המהיר מחוץ לעיר לכיוון שום מקום.

כשכעסו החל להירגע הוא מצא עצמו נוסע בכביש צדדי נטוש המהווה כניסה לבית קברות. השמש כבר שקעה והאווירה במקום הייתה כשל סרט אימה הוליוודי סוג ז'. גרג החל לפחד ורגשות אשם על המריבה והנסיעה ביום כיפור מלאו אותו, אך במקום לעשות פרסה ולחזור הביתה הוא מצא עצמו נוהג לתוך בית הקברות. הפחד שלו הלך וגבר, והוא עצר את האוטו, שם עליו את הטלית והחל לומר פסוקי תהילים מהסידור. הרוח שרקה ודמיונו החל לתעתע בו. הוא חש צורך עז לומר קדיש אך מהלחץ לא הצליח למצוא אותו בסידור והלחץ עליו גבר מבפנים, לומר קדיש ברגע זה. הוא החל למלמל "יתגדל ויתקדש…" ולא זכר את ההמשך, ואז לטענתו, כאילו שמע את ההמשך מהרוח ששרקה באוזניו "שמי רבא"…

לבסוף הוא מצא קדיש בסידור ואמר אותו, ובסיום הקדיש, חש משב חזק של רוח פתאומית כנגד חזהו. במהירות הוא נטל את ההגה, הסתובב ועף החוצה מהמקום. חודשים רבים אחר כך הוא סיפר על כך בדחילו ורחימו לרבי של חב"ד שאצלו בא ללמוד קצת תניא, והרבי אמר לו שהוא עשה מצווה גדולה ואמר קדיש על נשמות שלא אמרו עליהן קדיש והן לא יכלו להשתחרר מהעולם הזה, כך שכנראה משב הרוח בחזה היה האופן בו נשמות אלו שוחררו ועלו לעולמות עליונים בעזרתו.

האחרת

אמרה עממית אומרת שהיכן שיש שני יהודים יש שלושה בתי כנסת. נדמה שהיהדות היא סוג של Community of those who have nothing in common, לפחות למראית עין. אך הדברים החשובים, כמו שאמר הנסיך הקטן, הם תמיד סמויים מהעין הבוחנת והמנתחת. באמצעים של דיון לא הצלחנו להתקדם במענה על השאלה מה מאחד אותנו, אך בשבת שעשינו יחד, התרחש משהו מעבר למילים: התכנסנו לתפילת שישי בשקיעה תחת כיפת השמיים בנוף המדהים. מי שהוביל את התפילה החל לשיר חלק ממנה ואני זיהיתי את המנגינה המסורתית ממספר פעמים שהתארחתי בבית כנסת ירושלמי של אורתודוכסים מודרניים, ופתאום נראה היה שכולם הכירו את המנגינה הזו. גם אנשים שלא התפללו בחייהם, כולם שרו, כולם ידעו משהו. הבטתי סביב ועמדו לי דמעות בעיניים, האנרגיה הייתה כל כך גבוהה והרגשתי מאוחדת עם כל מי שעמד שם וכולנו היינו מאוחדים עם כל כך הרבה אנשים נוספים שעמדו ועשו זאת באותו הזמן בעשרות אלפי מקומות שונים בעולם. פתאום הבנתי בדיוק מה זו "כנסת ישראל".

אפשר לנסות לפרוט את זה ולנבור בזה בלי סוף, אבל בסופו של דבר מה שמאחד אותנו הוא החוויה של הריטואל, כשאנחנו מסכימים להיכנס למבנה השמור הזה, אנחנו מתחברים לשורשים המשותפים שלנו. אלנה, במקור ממוסקבה, דוקטורנטית באוקספורד המתמחה בשפה היידית, פרצה בבכי בסיום התפילה וחייכתי אליה מתוך הנחה שגם היא חשה את החיבור הזה. ביום האחרון לסמינר מצאתי אותה משתזפת בבריכה בהפסקת הצהריים וניגשתי אליה עם בקשה לראיין אותה עבור פרויקט ל"מסע אחר"* שקשור לשבוע שלנו. היא הביטה בי בתסכול ואמרה "אין לך מה לראיין אותי על מנהיגות וזהות יהודית כי אני לא יהודייה". היססתי רגע ואז אמרתי "לנו זה לא משנה אם אימא שלך גיורת רפורמית או לא התגיירה כלל, כל זיקה ליהדות מתקבלת בפורום הזה, את כבר יודעת את זה".

אבל היא התעקשה "את לא מבינה. אני פשוט לא יהודיה. משום צד. אין לי שום קשר ליהדות. השבוע הזה הוא על היהדות והאחר, ואני פשוט האחר, אוקיי?". עכשיו כבר הייתי מבולבלת. "א—בל את חוקרת יידיש, לא? אם אין לך שום קשר ליהדות מה את עושה כאן?" כשהיא התחילה לדבר נראה היה שהיא מגוללת אבן גדולה מעל ליבה, סוד נורא שנשמר יותר מדי ימים. היא סיפרה לי שקיבלה את המידע על התוכנית וחשבה שמדובר במסגרת אקדמית שתתמוך בתחום המחקר שלה וכלל לא הבינה שזוהי מסגרת המיועדת ליהודים בלבד. כשהיא קלטה שכולם כאן יהודים היה מאוחר מדי והיא חשה כמו גנבת. במבט לאחור הבנתי מדוע היא בקושי דיברה כל השבוע וכלל לא שמענו על הקהילה שהיא מייצגת. כמה אירוני הדבר שהיא בחרה לפרוק את הכול דווקא בפני הישראלית שבחבורה. "בטוח יש בך משהו יהודי, אחרת אין הסבר לכך שעניין היידיש כל כך בנפשך. אני זוכרת איך בכית בתפילה, ראיתי שזה נוגע בך" אני מנסה לעודד אותה.

"בכיתי בתפילה כי מעולם לא חשתי כזו זרות, כל כך לא שייכת למשהו" היא צוחקת עם דמעות. "כל השבוע אתם מתווכחים מה מאחד אתכם, אז אני באמת לא יודעת מה זה, אבל יש שם משהו מאד חזק שגרם לי לחוש עד כמה אני לא אחת מכם". לפעמים האחר הוא המורה של האני. כשאיננו יודעים מי אנחנו בדיוק, הוא עוזר לנו להבין זאת באמצעות המקומות שבהם הוא נוכרי לנו, מנוכר מהחוויה שלנו. אני לוקחת נשימה ושומעת את עצמי אומרת לה: "את לא סתם פה. אף אחד לא מיותר פה. הנשמה שלך יהודית. אולי היה פשוט מחסור בגופים רלוונטיים לשכן אותה".

* כן, קראתם נכון. "מסע אחר". מאז שפויר עורך אותו יש עם מי לדבר וזה אומר שסיפור האובליסק מאתיופיה שאני עוד חייבת לכם וכל סיפורי דרום אפריקה יגיעו אליכם בחתכים שונים מתישהו כלינקים מאתר "מסע אחר". כבר בגיליון אפריל תוכלו לקרוא על יציאת מצרים של דרום אפריקה או מה הקשר בין אפרטהייד, שואה ודובי ים – פרי עטי.