ארכיון קטגוריה: נדודים

"מיהו יהודי?" – גרסת הנסיך הקטן

46 צעירים יהודיים מ-13 מדינות התכנסו בקייפטאון לשבוע שכולו לימוד טקסטים ופילוסופיה יהודית עם טובי המרצים בתחום בארץ ובעולם. שני החברים המרשימים ביותר שפתחו את ליבם של כולם היו דניאל וקרולין/שירה. דניאל בן ה-24 הוא סטודנט להנדסת מכונות באוניברסיטת טרונדהיים שבנורווגיה, במקור מאוסלו. בטרונדהיים קיימות רק 9 משפחות יהודיות והגישה שלהן לידע על היהדות מוגבל מאד. דניאל שהגיע מאוסלו נחשב אוטומאטית לידען ועד מהרה נתבקש ללמד את הילדים בימי ראשון על ערכים יהודיים, להעביר טקס יום כיפור ואז טקס הלוויה… הדברים היחידים שהוא עוד לא עשה שם זה לשחוט ולמהול. בגיל 24 מצא עצמו בתפקיד "רב" קהילה כשמקור המידע המרכזי שלו הוא האינטרנט. סיפורו נגע לליבנו וכולנו הבטחנו לשלוח לו חומרים ולעזור לו בתכנים והלכות.

קרולין שייכת לשבט בני מנשה שהתגלו בצפון מזרח הודו. מתוך 200 אלף איש שטוענים לכתר, רק 4000 מתנסים בקיום מצוות וקרולין נאבקת למען הנשים והילדים שאין להם כל הדרכה או חינוך בתחום. הכישרון והאהבה של קרולין היא השירה ולכן בחרה לעצמה גם את השם העברי, שירה. היא לא מבינה מילה בעברית אבל יודעת לשיר עשרות תפילות יפיפיות בשפה שלנו ומצליחה לרגש ולחבר לעומק גם את מי שמבין כל מילה. (אפשר לצפות כאן בקליפ קצר שעשיתי לה במצלמה הדיגיטאלית עם השיר "שישה ימים ברא עולם" בתנאי שסובלים פרסומת וידיאו קצרה בראשית הקטע).

הנושא הרשמי של הסמינר היה היהדות וה"אחר" אבל כבר בדיון הראשון הוחלט שאנחנו לא מסוגלים להגדיר אחר לנו כשאנחנו לא בטוחים מה מאחד אותנו, ואנו הופכים חלקים בנו ל"אחרים". מה מגדיר אותנו? מה מאחד אותנו? האם היהדות היא משהו גנטי שאתה נולד איתו ורק גיור אורתודוכסי מפרך יצליח למלא את החלל בדנ"א שלך, או שמא זוהי דרך רוחנית שמוגדרת ע"י קשר מסוים להלכה ולתורה? לשאול מה זאת יהדות בקרבנו זה כמו לשאול מה זאת אהבה בעינינו. זה רגש? חוש? פרספקטיבה? מסגרת? מטרה? אנו אנשים שונים כל כך, האם היהדות היא רק תחום שלכולנו יש עניין בו, כמו תחביב משותף?

כתם לידה: קשות עורף

הקהילה היהודית של דרום אפריקה מוגדרת כאורתודוכסית מבחינה דתית. זה לא משנה שאתה לא שומר שבת או כשרות אבל אתה אורתודוכסי בשיוך הסוציולוגי שלך. גרג, נציגם של 10% הרפורמים בפורום הזה, היה הרבה יותר קרוב לדת מבחינה רוחנית אבל התיוג הרפורמי שלו הפך אותו לזר ושונה. היילי, תאומתה הדרום אפריקאית של סנדי בר, היא בת לאימא ממקור קפריסאי שהתגיירה גיור רפורמי אך אדוקה במצוותיה הרבה יותר מהאב היהודי מלידה. היילי ואחיותיה נשמו יהדות הלכתית מילדות, למדו בבית ספר יהודי ולא הכירו דבר אחר מלבד יהדות, כשפתאום אמרו להן שהן בכלל לא נחשבות יהודיות ולא מתקבלות בקהל הקדוש הזה. בגיל 22 היילי בחרה לפתוח בהליך של גיור אורתודוכסי, רק כדי להתקבל על ידי המערכת שהיא שייכת לה מינקות.

זו הייתה הפעם הראשונה שנכחתי בפורום מגוון כל כך של קיבוץ גלויות וכל הזמן ריחפה מעלי החידה של "מי הוא יהודי" ובמה זה באמת משתקף. צ'רלס מלונדון (בעל דימיון פיזי מפתיע לנסיך, אגב…) ונעמי מדנמרק היו הפרטנרים האהובים עלי לסדנאות הטקסטים היהודיים – יצורים חילוניים רציונאליים שבאים מעולמות של שיווק ועסקים, עם תודעת שוויון ומוסר גבוהה – הם הזכירו לי את האזרח הצפון תל אביבי הממוצע, רק שמתוקף חייהם בגלות הם נאלצים להתמודד עם מקומה של הזהות היהודית בחיים שלהם. לנו יש את הלוקסוס לא להתעסק עם זה רק בגלל שאנחנו שוחים בתוך זה כמו דג שלא עסוק במים הזורמים סביבו. לנו מותר לבעוט בזה רק בגלל שאין ספק שזה שלנו.

צ'רלס ונעמי לא החמיצו אף הזדמנות לתקוף את הטקסטים של החכמה העברית אך לא היה להם שום הסבר מספק לעצמם ולנו, מדוע הם חלק מהפורום הזה בכלל. זה ממש עצבן אותם שאכפת להם כל כך ממשהו שלא מסתדר להם רציונאלית. אהבתי מאד את שני "קשי העורף" האלו שעשו חיים קשים לכל המרצים. באופן אירוני, הם היו כל כך "יהודים": קשות העורף הזו היא התיאור הראשון של עם ישראל כקהילה בצאתה ממצרים ועל זה הם נבחרו לקבל את התורה, זה עם שיעשה לך את המוות לפני שתצליח לשנות את דעתו/דתו גם אם הוא לא מבין מדוע הוא אוחז בה. זה שווה ערך לכתם הלידה של העם הזה, ממש סימן זיהוי: יהודי הוא מי שיתווכח איתך שעות על "מיהו יהודי" ויצליח לקטול כל תשובה אפשרית.

אמרה עממית מפורסמת אומרת שיהודי יכול לשנוא את אלוהים, לכעוס עליו, לכפור בו אבל הוא לא יכול להתעלם ממנו. ישנו זרם בסיפורי החסידים שהולך על נרטיב שבו גם כאשר יהודי שובר את הכלים וחוטא בגרוע ביותר, חבויה שם הזדמנות למצווה גדולה. גרג חלק עמנו סיפור אישי שנשמע כלקוח מהספרות הזו ממש: לפני כמה שנים בערב יום הכיפורים, הוא רב מריבה גדולה עם אביו ובמקום ללכת עמו לבית הכנסת, הוא השליך את הטלית והסידור לאוטו ופשוט נסע, באמצע יום כיפור, על הכביש המהיר מחוץ לעיר לכיוון שום מקום.

כשכעסו החל להירגע הוא מצא עצמו נוסע בכביש צדדי נטוש המהווה כניסה לבית קברות. השמש כבר שקעה והאווירה במקום הייתה כשל סרט אימה הוליוודי סוג ז'. גרג החל לפחד ורגשות אשם על המריבה והנסיעה ביום כיפור מלאו אותו, אך במקום לעשות פרסה ולחזור הביתה הוא מצא עצמו נוהג לתוך בית הקברות. הפחד שלו הלך וגבר, והוא עצר את האוטו, שם עליו את הטלית והחל לומר פסוקי תהילים מהסידור. הרוח שרקה ודמיונו החל לתעתע בו. הוא חש צורך עז לומר קדיש אך מהלחץ לא הצליח למצוא אותו בסידור והלחץ עליו גבר מבפנים, לומר קדיש ברגע זה. הוא החל למלמל "יתגדל ויתקדש…" ולא זכר את ההמשך, ואז לטענתו, כאילו שמע את ההמשך מהרוח ששרקה באוזניו "שמי רבא"…

לבסוף הוא מצא קדיש בסידור ואמר אותו, ובסיום הקדיש, חש משב חזק של רוח פתאומית כנגד חזהו. במהירות הוא נטל את ההגה, הסתובב ועף החוצה מהמקום. חודשים רבים אחר כך הוא סיפר על כך בדחילו ורחימו לרבי של חב"ד שאצלו בא ללמוד קצת תניא, והרבי אמר לו שהוא עשה מצווה גדולה ואמר קדיש על נשמות שלא אמרו עליהן קדיש והן לא יכלו להשתחרר מהעולם הזה, כך שכנראה משב הרוח בחזה היה האופן בו נשמות אלו שוחררו ועלו לעולמות עליונים בעזרתו.

האחרת

אמרה עממית אומרת שהיכן שיש שני יהודים יש שלושה בתי כנסת. נדמה שהיהדות היא סוג של Community of those who have nothing in common, לפחות למראית עין. אך הדברים החשובים, כמו שאמר הנסיך הקטן, הם תמיד סמויים מהעין הבוחנת והמנתחת. באמצעים של דיון לא הצלחנו להתקדם במענה על השאלה מה מאחד אותנו, אך בשבת שעשינו יחד, התרחש משהו מעבר למילים: התכנסנו לתפילת שישי בשקיעה תחת כיפת השמיים בנוף המדהים. מי שהוביל את התפילה החל לשיר חלק ממנה ואני זיהיתי את המנגינה המסורתית ממספר פעמים שהתארחתי בבית כנסת ירושלמי של אורתודוכסים מודרניים, ופתאום נראה היה שכולם הכירו את המנגינה הזו. גם אנשים שלא התפללו בחייהם, כולם שרו, כולם ידעו משהו. הבטתי סביב ועמדו לי דמעות בעיניים, האנרגיה הייתה כל כך גבוהה והרגשתי מאוחדת עם כל מי שעמד שם וכולנו היינו מאוחדים עם כל כך הרבה אנשים נוספים שעמדו ועשו זאת באותו הזמן בעשרות אלפי מקומות שונים בעולם. פתאום הבנתי בדיוק מה זו "כנסת ישראל".

אפשר לנסות לפרוט את זה ולנבור בזה בלי סוף, אבל בסופו של דבר מה שמאחד אותנו הוא החוויה של הריטואל, כשאנחנו מסכימים להיכנס למבנה השמור הזה, אנחנו מתחברים לשורשים המשותפים שלנו. אלנה, במקור ממוסקבה, דוקטורנטית באוקספורד המתמחה בשפה היידית, פרצה בבכי בסיום התפילה וחייכתי אליה מתוך הנחה שגם היא חשה את החיבור הזה. ביום האחרון לסמינר מצאתי אותה משתזפת בבריכה בהפסקת הצהריים וניגשתי אליה עם בקשה לראיין אותה עבור פרויקט ל"מסע אחר"* שקשור לשבוע שלנו. היא הביטה בי בתסכול ואמרה "אין לך מה לראיין אותי על מנהיגות וזהות יהודית כי אני לא יהודייה". היססתי רגע ואז אמרתי "לנו זה לא משנה אם אימא שלך גיורת רפורמית או לא התגיירה כלל, כל זיקה ליהדות מתקבלת בפורום הזה, את כבר יודעת את זה".

אבל היא התעקשה "את לא מבינה. אני פשוט לא יהודיה. משום צד. אין לי שום קשר ליהדות. השבוע הזה הוא על היהדות והאחר, ואני פשוט האחר, אוקיי?". עכשיו כבר הייתי מבולבלת. "א—בל את חוקרת יידיש, לא? אם אין לך שום קשר ליהדות מה את עושה כאן?" כשהיא התחילה לדבר נראה היה שהיא מגוללת אבן גדולה מעל ליבה, סוד נורא שנשמר יותר מדי ימים. היא סיפרה לי שקיבלה את המידע על התוכנית וחשבה שמדובר במסגרת אקדמית שתתמוך בתחום המחקר שלה וכלל לא הבינה שזוהי מסגרת המיועדת ליהודים בלבד. כשהיא קלטה שכולם כאן יהודים היה מאוחר מדי והיא חשה כמו גנבת. במבט לאחור הבנתי מדוע היא בקושי דיברה כל השבוע וכלל לא שמענו על הקהילה שהיא מייצגת. כמה אירוני הדבר שהיא בחרה לפרוק את הכול דווקא בפני הישראלית שבחבורה. "בטוח יש בך משהו יהודי, אחרת אין הסבר לכך שעניין היידיש כל כך בנפשך. אני זוכרת איך בכית בתפילה, ראיתי שזה נוגע בך" אני מנסה לעודד אותה.

"בכיתי בתפילה כי מעולם לא חשתי כזו זרות, כל כך לא שייכת למשהו" היא צוחקת עם דמעות. "כל השבוע אתם מתווכחים מה מאחד אתכם, אז אני באמת לא יודעת מה זה, אבל יש שם משהו מאד חזק שגרם לי לחוש עד כמה אני לא אחת מכם". לפעמים האחר הוא המורה של האני. כשאיננו יודעים מי אנחנו בדיוק, הוא עוזר לנו להבין זאת באמצעות המקומות שבהם הוא נוכרי לנו, מנוכר מהחוויה שלנו. אני לוקחת נשימה ושומעת את עצמי אומרת לה: "את לא סתם פה. אף אחד לא מיותר פה. הנשמה שלך יהודית. אולי היה פשוט מחסור בגופים רלוונטיים לשכן אותה".

* כן, קראתם נכון. "מסע אחר". מאז שפויר עורך אותו יש עם מי לדבר וזה אומר שסיפור האובליסק מאתיופיה שאני עוד חייבת לכם וכל סיפורי דרום אפריקה יגיעו אליכם בחתכים שונים מתישהו כלינקים מאתר "מסע אחר". כבר בגיליון אפריל תוכלו לקרוא על יציאת מצרים של דרום אפריקה או מה הקשר בין אפרטהייד, שואה ודובי ים – פרי עטי.

מודעות פרסומת

סיפורי ניו יורק

האם ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות שלי יכולה להימצא מחוץ לי?
ניו יורק היא אוסף עצום של אפשרויות הנותנות מענה לכל פחדיו ותשוקותיו של האגו שלי. יש הרואים בכך הגדרה ל"חופש". הקפיטליזם מספק תמריצים כלכליים המתעלים את היצירתיות האנושית המופלאה, למגוון צורות הימנעות ממגע עם הריק.      

אני קמה בבוקר רק בשביל הפופאובר ב: popover cafe, בצק אלוהי שמשלב את המיטב מסופגניה, קרואסון וחלה מתוקה, המוגש עם חמאת תות מעלפת, שאני גונבת ממנה עוד קופסא לדירה. הפופואובר הזה הוא התדר של ניו יורק, של "אמריקאיות לבנה" במיטבה. אני אפילו לא יכולה להסביר מדוע, תצטרכו לנגוס בעצמכם.

שאן-לי קפה מגישים את המנה האהובה עלי בעולם שאף אחד לא מעיז להציע בארץ, ברווז-פקין, ממש כמו בסין. ניו יורק היא הבלומינגדייל'ז של העולם, חנות כלבו שיש בה דוגמיות מקוריות של כל איכות הקיימת בשאר חלקי העולם. והיא לא מסתפקת בהצגתן, היא מערבלת ומסובבת אותן אלו בתוך אלו עד שהן מאבדות את זהותן באופן כה אופנתי. יש הקוראים לכך "פיוז'ן". כזה הוא ה"סושי-סמבה", שנראה לי פאדיחה לבקש בו את הסלמון-אבוקדו הקבוע שלי. במרץ ייפתח הסניף הבינ"ל הראשון ברמת החייל בת"א.

ניו יורק בוראת את עצמה מחדש כל הזמן. עד לפני כמה שנים הוילג' היה רק הוילג', עכשיו הוא הווסט וילג', כשמזרחה ממנו מתפתח אזור אופנתי חדש, האיסט וילג'. האיסט מאופיין במסעדות קטנות מדהימות שצריך רק לגלות ושמן עובר מפה לאוזן. "קרוואן החלומות" היא טבעונית אורגאנית יצירתית ומפתיעה ואפילו כשרה, ו"מוגדור" המרוקאית שווה בטירוף וגם מושכת סלבריטיז בצהריים. היה צריך לאיים עלי כדי שאנהג כניו יורקית קולית ומאופקת ולא אגש למייק מאיירס. את אנרגיית הסגידה זכיתי לפרוק מאוחר יותר על עמית מ"שוטי הנבואה" ב"באסו אסט", ה-איטלקית הקטנה והמדהימה ביותר בוילג'י ובכלל.

ועוד לא אמרתי מילה על מגוון הסרטים, ההצגות, התערוכות, המוזיאונים, ההופעות, הספורט, המועדונים…  שכל אחד מהם מיוחד ומפתיע בדרכו, כדי שאני  אחוש מיוחדת בזכותו ולא אאלץ להפתיע את עצמי בעצמי. Supersize Me, Please! עכשיו נותר לי רק לייצר מספיק כסף כדי לאפשר לעצמי לחיות סרט כזה כחיים מלאים, מבלי שאצטרך לפגוש את עצמי לרגע. נהניתי כל כך, ששקלתי להוסיף לסידור התפילה את ההודיה: "ברוך שלא עשני ניו יורקית".

עמק הרבנים

ב-1926 הגיע איש ארגון "השומר", אלכסנדר זייד, לשייח' אברק וקנה את אדמות הכפר מהערבים. עשר שנים לאחר מכן, בוקר אחד, נפלה אחת הכבשים שלו לתוך בור גדול וכשהוא ירד להוציא אותה הוא נתקל לתדהמתו בסרקופג מעוטר, ארון קבורה. כך נחשפה הגרסה היהודית ל"עמק המלכים" המצרי בלוקסור – מערות הקבורה של העיר הקדומה "בית שערים", משכן הסנהדרין לאחר מרד בר כוכבא. אם הדבר היה קורה היום, הרבנות לא הייתה מאפשרת לפתוח את הקומפלקס ואולי בגלל הבעייתיות של הפיכת אתר קבורה יהודי לאתר תיירות, לא הרבה אנשים יודעים שיש לנו בארץ אתר מדהים כזה. האתר הוא גן לאומי ומצוי בתוך קריית טבעון ולמי שלא מכיר, זה פשוט טיול חובה, נגד הזרם של המוני בית ישראל.

האדם החשוב ביותר הקבור במקום הוא רבי יהודה הנשיא, ראש הסנהדרין ועורך המשנה ואכן פתח מערת הקבורה שלו מהמם. אם המערה סגורה חפשו את הריינג'ר המקומי שיפתח לכם את הדלת השמאלית לקבר. לפני שתגיעו אליו המסלול יקח אתכם דרך מערות קבורה נוספות שמזכירות מאד דווקא את הארכיטקטורה של ממלכת אקסום (של מלכת שבא?) באתיופיה, בייחוד הדלתות. האטרקציה האמיתית של המקום היא מערת הארונות, הכוללת 135(!) סרקופגים עם עיטורי חיות וסמלים משומרים להפליא, ותחריט קיר, שאין לי סופרלטיבים מספיקים כדי לתאר אותו, של מנורת שבעת הקנים. במקום קבורים רבנים ויהודים חשובים אחרים מכל תפוצות ישראל שביקשו להקבר שם, כך שניתן לראות מסורות קבורה שונות ותחריטים שונים על פי המקום ממנו באו.

לא די בכך שעצם קבורתו של יהודי בסרקופג מתמיהה, הרי שהארונות מעוטרים בסמלים ססגוניים על גבול הפאגאניות: פרח החיים, זאבים, נשרים, אריות ופרים (אם כי ניתן לטעון לגבי חלקם שאלו חיות המרכבה מחזון יחזקאל) ועל אחד הארונות מופיעה אף דמותה של ניקה, אלת הניצחון היוונית. הדבר מצביע בעיני על המורכבות והגמישות של הדת במאות הראשונות לספירה, נראה שהיה בטחון כל כך גבוה בתורה, שהחברה קדישא דאז לא עשו בעיות ולא נתקעו על דקדוקים. בסוף המסלול ממתין מוזיאון מרשים בתוך מערה עם חלקי ארונות, הסברים ושרידים נוספים מהקברים. פסלו של אלכסנדר זייד על סוסו לצד קברו של השייח המוסלמי מאברק, משקיפים יחד על מערות הקבורה ועל הגליל התחתון ומומלץ לעלות לשם בתום הביקור.

עבדו הממהר והליידי בוייז של אפריקה

טיסת אתיופיאן איירליינס מאדיס אבבה לג'ינקה שבאומו וואלי, או בכינוייה הנרדף "קופסת סרדינים מעופפת", נחתה באמצע מגרש הכדורגל של ג'ינקה. הדשא צמח פרא בהתרסה על שמזמן לא היה כאן משחק ראוי והפרות המקומיות לא דאגו לכסח אותו. התרמילים שלנו הורדו מהבגאז' של המטוס ונמסרו ישירות לידינו, כך שתוך דקות ספורות מרגע הנחיתה היה לנו חדר במלון, מעאכר רכבים אחד על הזנב ועשרה גברים שהזדנבו אחריו וקראו לעצמם "מדריכים" או "נהגים".

שבוע לפני כן ישבנו ב"לליבלה" עם אנדרו הבריטי שהזהיר אותנו לא לנסוע לג'ינקה, "עיירה של מאפיונרים רמאים שבלתי אפשרי לנוע בה אם החלטת לא לבזבז 150 דולר ליום על טיול ג'יפים אצלם". מצד שני, האומו וואלי התחתון הוא מקום שבתם של השבטים היותר מרתקים והפחות מתויירים באפריקה וגם ערש האנושות, המקום שבו נתגלה שלד ההומו- סאפיאנס העתיק ביותר. קיבלנו החלטה להוציא את הכסף הזה ויהי מה, אבל לא היינו סגורים על היעד. לפני הטיול, פסגת השאיפות שלי הייתה לפגוש את נשות שבט המורסי, הנחשבות לנשים היפות ביותר בין שבטי האזור ולכן הוחלט לכער אותן ע"י החדרת צלוחית עץ לתוך שפתן התחתונה, שלא יחמדו אותן גברברי השבטים האחרים. אך עד שהגענו לג'ינקה כבר הספקנו לשמוע סיפורי זוועות על העלויות המטורפות של הנסיעה לכפרם, על האגרסיביות והחמדנות שלהם, ועל כך שבג'ינקה עצמה חי זוג מורסי שאולי אפשר לפגוש ולצלם ולחסוך את הנסיעה לכפרם. 

אשת המורסי שמתגוררת בג'ינקה, עם ובלי הצלוחית

שעה אחרי שנחתנו, אשת המורסי המקומית חלפה ליד המלון שלנו ותמורת כמה מעות דיגמנה בפנינו עם ובלי צלוחית לעייפה. הרגשנו שזה רמז לבחור במסלול השני, נסיעה דרך מספר עיירות שוק לעבר העיירה טורמי של בני ההאמר. למחרת בבוקר ירד גשם זלעפות והמעאכר שלנו החל להתבכיין שהדרכים קשות והדלק יקר והבלאי מבעס ושאף רכב 4X4 לא מוכן לצאת איתנו לדרך הזו. אנחנו חשבנו שמדובר בתרגיל התמקחות בלבד והתעקשנו לצאת. לבסוף  מצאנו את עצמנו על משאית פיק-אפ שאינה 4X4 (אך מחירה זהה לשכירת לנדרובר חדשה), בחברת שני נהגים, שני מדריכים ואת חפירה אחת. אנחנו עוד נשוב אליה.

ההתחלה הייתה פסטורלית: נופים שמזכירים את דרום מזרח אסיה במעין ספארי פתוח. מדי פעם הדרך נחסמה ע"י קופים, ציפורים בגובה אדם שאוכלות נחשים או עדרי עיזים שכל גופן לבן וראשן שחור. בתוך כך, פגשנו את האנשים היפים ביותר באפריקה, שהלכו לצד הדרך לעיירת השוק הקרובה או הגיחו מהשדה הסמוך. עצרנו את המשאית כמעט כל חמש דקות כדי להיפגש עם בני ה-ארי, באנה, צמאי וארבורה, ולא ידענו את נפשנו מרוב תענוג. המפגש עם גברברי השבט גרם לי להסכים עם ג'ודית בטלר, שגבריות ונשיות הן לא קטגוריות ביולוגיות אלא הבניה חברתית. אם לוחם בשבט אפריקני הוא הסטריאוטיפ הגברי ביותר שאני יכולה לדמיין, איך זה שהגברברים החלקים האלו מזכירים לי יותר מכל ליידי בוייז מהמזרח הרחוק? נראה שלתופעת המטרוסקסואל יש שורשים שבטיים עמוקים.

אשת ארי עם קסדת מע"צ; גבר באנה עם "כסא הטרמפיסט לגלקסיה"

כדי לוודא שנדע כי מדובר בלוחמים שבטיים, מסתובב כל אחד מהם עם קלצ'ניקוב רוסי ישן ביד (שלא ירה כבר חמישים שנה אבל עובד יופי כמקל רעיית כבשים) ועם אוכף עץ מעוטר קטנטן שמשמש להם ככסא מנוחה בדרכים הארוכות. כמו שהטרמפיסט בגלקסיה לא יוצא לדרכו ללא המגבת, בן השבט באומו וואלי לא ייצא לדרכו בלי הכיסא הקטן. התנחמנו בכך שלפחות מתח הניגוד בין המינים נשמר: במקום שבו הגברים נראים כמו כוסיות ערסיות מפתח תקווה, הנשים נראות כמו עובדי מע"צ מקריית שמונה. בשלב ההוא עוד לא ידענו את זה, אבל נשות שבט הארי עם קסדות המע"צ שלהן, היו רמז אפי.

בערך במחצית הדרך, עצרנו ב"יטבתה" – הכפר weyeto שהוא בעצם מסעדה גדולה באוויר הפתוח – על פרשת הדרכים שממנה פונים לכיוון קונסו וארבע-מינץ' או לכיוון טורמי. כחצי שעה לאחר מכן, כשפנינו לכיוון טורמי על בטן מלאה, התחלנו להבין מדוע כשנהג מקומי מנוסה מסרב לקחת ממך הון תועפות כדי להוציא אותך לדרך, עדיף לא לצאת לדרך. מילא שאף אחד לא טרח לסלול את הכביש, אבל גם אף אחד לא ממש חרש את נהר החול משובץ הסלעים בצורת הא.ק.ג הזה לאחרונה. העונה הגשומה של דרום אתיופיה הקדימה בחודש והשיטפונות עשו שמות בדרכי העפר העקלקלות ממילא. עדיין עצרנו כל חמש דקות, אבל לא בשביל איש-שבט חדש, אלא כדי לכסות את מכסה המנוע לפני שחוצים "שלולית" בגודל הכנרת כשהיא עוברת את הקו האדום; לשלוח את אחד ה"מדריכים" כמה מטרים קדימה שיתכנן מסלול לסלאלום בין העצים על מנת לעקוף שברים ענקיים בכביש, או להעפיל על מהמורה/שפת תהום/עליה סלעית תלולה מאתגרת במיוחד. 

בשלב מסוים התיישבתי עם הגב לכיוון הנסיעה ואמרו לי רק מתי כדאי להחזיק חזק ומתי אפשר להרפות. כך ראיתי רק בדיעבד עם מה התמודדנו לפני רגע וידעתי שכבר אין סיכוי שאתעלף בדיעבד. בקטעים הקצרים שבהם הדרך הייתה מישורית באופן יחסי, הסתובבתי לפעמים להציץ בהערצה והכנעה הולכת וגוברת בנהג שלנו, והוא, כמו הרגיש את העיניים בעורפו, היה מסתובב פתאום, מחייך ומסמן לי באצבעותיו תנועת ניצחון והרגעה של נהג פורמולה-1 שחצן לחברתו הרועדת/מאמנו החרד/קהלו השבוי. קוראים לו עבדו, בן 23, מוסלמי. בדרך הוא קנה שיח שלם של עלי גאת (צ'אט, באמהרית) מאיזה איש שבט ששמח להיפטר מהמטען העודף על ראשו, ולא הפסיק ללעוס את זה משך כל הנסיעה. עוד לא הצלחתי להחליט אם שרדנו את הנסיעה הזו בזכות החגיגאת האתיופי הזה או אף על פיו. 

בכל פעם שעברנו עוד מכשול בלתי צפוי ובלתי אפשרי בכביש, מצאתי את עצמי ממלמלת את שמו חרש, לצד "שמע ישראל", תפילת הדרך ונוסח מקוצר של תפילת שמונה-עשרה למצבי מעבר וסכנה. מצב הרוח באחורי הפיק-אפ התחלף בקיצוניות מ"עבדו, אתה חופר את קברנו" ל"עבדו איזה גבר, הצלת את חיינו". המדריכים שישבו איתנו מאחור ולא הבינו את העברית, החליטו שהתאהבתי בעבדו מרוב שתקשרתי איתו בליבי בקול רם על ענייני חיים ומוות. התאהבות אמנם לא הייתה שם, אבל הנסיעה הייתה מספיק מסוכנת כדי לייצר את אותה קרבה שיש לך לאדם זר, כשחייך תלויים בו לחלוטין. זה יותר כמו תסמונת התאהבות בשבי, אם כבר. 🙂

עד לשקיעת השמש, שותפות הגורל ירדה לרמת שמות פרטיים גם עם המדריכים ללו וטהא ונהג המשנה אברהם, כאשר למשך שעתיים בחושך מצריים סחבנו יחד עשרות אבנים גדולות, במטרה לסתום תהום עמוקה שנפערה באמצע הכביש, באמצע שומקום, ללא שום פתרון עקיפה. אפילו שאת החפירה נכנסה לפעולה, היה נראה שצריך יממה שלמה של עבודות בכביש כדי להביא את התהום הזו למצב עביר ויציב לרכב. כשכבר לא ראינו את הדרך לשפת התהום אפילו עם פנסים, התחלנו להתלחש בעברית לגבי האופציות לקמפינג בטוח בלילה ללא ציוד מתאים. אך להפתעתנו, עבדו שהתגלה גם כחופר חרוץ, הכריז שהחלק שמילאנו מספיק רחב ומספיק יציב והוא כבר יכול לעבור. קטנת אמונה שכמותי, הורדתי את התרמיל שלי מהרכב (אם הוא רוצה שיתאבד, רק בלי הציוד שלי) וחציתי בזהירות ברגל. כמובן שהוא הצליח לחצות והמשכנו לנסוע באיטיות אל תוך חשכת הלא נודע, אורבים למכשול הבא. הוי, עבדו, עבדו….

המכשול הבא לא איחר לבוא בדמות נהר רחב, שקרקעית הבוץ והסחף שלו חצצה בינינו לבין העיירה טורמי. משאית ספארי גדולה כבר הייתה תקועה במרכזו ושני רכבי לנדרובר חנו על שפתו כשנהגיהם מאופסנים לצדם בשקי שינה. עכשיו היה ברור שאת הלילה נבלה בשכיבה על המזרונים והצמיגים באחורי הפיק אפ, כשרק גוש דמוי-ברזנט חוצץ בינינו לבין הגשם. בשש בבוקר התעוררנו לפרס ניחומים אנתרופולוגי: בני ההאמר הססגוניים החלו חולפים על פנינו בחבורות, בדרכם לשוק בטורמי. הנשים הנשואות הסתובבו עם חימר וחמאה בשיער על תקן חינה ולבשו כותנות עור מעוטרות בצדפים, והרווקות היפייפיות קושטו כאילו הן משבט אחר לגמרי. בעוד אנו מתפעלים מהעוברים והשבים, עוד לנדרובר שמנסה לחצות נתקעת בסחף של הנהר והנותרים מאחור מנסים למשוך אותה עם כבל.

נשות ההאמר בדרך לשוק בטורמי

כולנו תרמילאים ותיקים וגמענו לא פעם דרכים קשות, אבל אפילו נסיעת 8 השעות באופנוע בשדות מוקשים לשעבר בקמבודיה ב-1999, הייתה לי יותר קלה נפשית ופיזית מהמסע הזה. בהתייעצות מהירה בעברית הגענו למסקנה שבתנאי הדרך ומזג האוויר ההפכפכים, אי אפשר לקחת סיכון; עדיף לצאת כבר לדרך חזרה ולהסתפק בחוויית האנשים היפים שפגשנו על הדרך לשוק. לפי המהירות שעבדו הרביץ פתאום, הבנו שגם הוא מת להגיע הביתה כבר. הדרך חזרה תמיד מורגשת כקצרה יותר. האתגרים הקשים של הלילה נראו מוכרים ואפשריים באור יום ואפילו עצרנו לצלם את קטע הכביש שבנינו, או את את החפירה שלנו בפעולה, כשהיא משפרת לנו את משטח העלייה בשבר-כביש שהיה הרבה יותר מפחיד בירידה. עבור עצבינו הרופפים, ההגעה ל"יטבתה" בחצי הדרך הייתה שקולה להגעה הביתה (וכשמבלים לילה בפיק-אפ אחרי עבודות שירות במע"צ, אפילו חור כמו ג'ינקה הוא רפרנס ל"הביתה").

בשעתיים האחרונות נפלה על עבדו שלווה מוזרה, מעין אפטר-גאת ללא מאנצ'יז שכזה. פתאום הוא הציע שנעצור בשוק של בני הארי בקאקו, אחר כך נתקלנו באנשי באנה באמצע טקס ריקודים סוער להגברת השפע ואני ירדתי לעמוד בין הנשים ושני גברים באו לרקוד איתי, כשאשתו של אחד מהם נעמדת לידי למשמר וכל השבט מתפוצץ מצחוק. בדקות האחרונות שלנו יחד, נדמה שהפיק-אפ חלף באיטיות מכוונת על פני הבתים הראשונים של ג'ינקה ואני חשבתי לעצמי שתלאות שכאלה גורמות לך לראות לתוך שורש נשמתו של אדם: התרגלתי כבר לעצלות המפונקת של ללו שהסתבר כסיסי-אגואיסט קטן ברגעי משבר, ולאיך שהקול של טהא מתחלף באמצע המשפט לקול ציפציף מצחיק כשהוא מבוהל וצועק בפעם המאה "עבדו, קוואי!" (עבדו, תעצור!). והכי התרגלתי לרביצה הזו באחורי הפיק-אפ, חסרת אונים וחסרת שליטה, תחת אחריותו המלאה של עבדו. 

כשחנינו בפתח המלון לקח לי דקה ארוכה להביא את עצמי לקום ולרדת מהפיק-אפ. במשך כל כך הרבה זמן הפיק-אפ הזה היה הגבול הרשמי ביני לבין העולם החיצון, כל מי שבתוכו היה כמו המשפחה שלי ועבר איתי דברים וכל מי שלא ישב איתי שם כאילו נשכח. קשה להסביר את זה אבל יש חוויות כאלה ויש ימים שהזמן עובר בצורה כזו שפתאום המוח שלך נמחק ומתכנת מחדש באופן זמני והזוי. מאוחר יותר חשבתי על זה ש"שכחה" זה אותיות "חשכה" ואולי יש משהו ביבשת השחורה הזו ובלילות חסרי הירח שלה, שעוזר לשכוח יותר טוב, לחוות ניתוק וניקוי אמיתי גם בזמן קצר מאד. גם אחרי שכולם קיבלו את התשלום והטיפים, הבחורים שלנו עוד הסתובבו דקות ארוכות בחצר הפנימית. אולי בגלל שגם להם היה קצת קשה להיפרד פתאום, ואולי פשוט בגלל שאין שום דבר לעשות בג'ינקה עד לשבוע הבא שבו ינחת עוד מטוס קל על כר הדשא ויפלטו ממנו עוד קומץ פראיירים בני מזל. 

סיפור זה פורסם גם בנרג'-מעריב

עוד על הטיול באתיופיה:

צדיק נסתר בארץ כוש

מלכת שבא וארון הברית בין קמלוט לפטרה

שאריות אינג'רה ומקיאטו

סודותיה של אתיופיה: מסע לאקסום  פורסם ב"חיים אחרים"

צדיק נסתר בארץ כוש

"יש סיפור בתלמוד שאני מאד אוהב: רב שואל את חברו איפה נמצא המשיח ברגע זה, ככה בימי שגרה כשהוא עדיין לא בא. החבר משיב: המשיח מחליף תחבושות למצורעים בשערי רומי. מחליף תחבושות למצורעים. איזו תשובה נפלאה." במילים האלו פתח ד"ר ריק הודס, רופא יהודי-דתי אמריקני המתגורר מזה 17 שנה באדיס אבבה, את ליל הסדר ההמוני שנערך בביתו. על הרצפה במעגל ישבו 11 בניו המאומצים של ריק, ילדים חולי סרטן, פוליו ומחלות טרופיות נדירות, שריק הציל מהרחוב ומימן להם ניתוחים בחו"ל וחינוך מקומי יקר (צפו באייטם של NBC על סיפורו של אחד הילדים). הילדים שזרו את עצמם בהתאמה בין האורחים האחרים: מתנדבים נוצרים ממרכז "אימא תרזה" באתיופיה, משפחת מורים מהודו שבאו ללמד באוניברסיטת אדיס אבבה, כמה צעירות אידיאליסטיות מהג'וינט וקומץ תרמילאים ישראליים ששהו באותה עת באתיופיה, לרבות שפחתכם הנאמנה.

הבית של ריק כשר-צמחוני וזה קונספט שקשה לאתיופים להתרגל אליו. התושב הזר המכונה "פאראנג'י", הוא תמיד עשיר ומי שיש לו כסף יכול להרשות לעצמו לאכול בשר. הצמחונים הם העניים. ידידיו המקומיים של ריק מתקשים להבין את הצמחונות שלו כאידיאולוגיה. על קערת הסדר, במקום של הזרוע, הוא הציב ציור של שוק עוף. היין בושל בבית משיכר צימוקים ואת החרוסת אלתרו שתיים מהתרמילאיות מתערובת של אגוזים, מלונים ומנגו.

הסדר התנהל כהלכתו לפרטי פרטים, בעברית ובאנגלית, והמשיך עד סוף ההגדה גם אחרי האוכל. הבנים של ריק ששולטים כבר טוב יותר באנגלית הכינו הצגה על יציאת מצרים שבה ככבו משה, אהרון ו… הנביא מוחמד, ואני ניסיתי ללמד את הקהל לשיר את "חד גדייא" על מקצב הדיסקו-רגאיי של "ramaya" (אפריק סימון, 1975). כשהגיע הזמן למצוא את האפיקומן, חלק מהילדים חזרו עם רפליקות מאולתרות, "אפיקומן מזויף" מחצאי מצות אחרות. זה הזכיר לי את סיפורו של ארון הברית באתיופיה: בכל כנסיה אורתודוכסית במדינה יש העתק של הארון ובאקסום, היכן שנטען כי מושבו של הארון המקורי, יש לפחות 200 רפליקות שלו כדי לבלבל את האויב… (פרטים נוספים בסיפור נפרד).

צדיק נסתר? ד"ר ריק הודס

אני מכירה לא מעט אנשים שמעורבים בפעילות הומניטרית, לוחמים למען אחרים, תורמים בגלוי או בסתר, ולעיתים יוצאים מגדרם עבור אדם אחד שנגע לליבם. אבל אני לא מכירה אף אדם שפתח את הבית שלו ואת חייו הפרטיים בפני ילדי הרחוב החולים של אדיס אבבה.

כשהסתבר שהילדים זכאים לניתוחים חיוניים בחינם בארה"ב רק אם הם מאומצים ע"י אזרח אמריקני, ריק החל לאמץ את הילדים ללא היסוס ולא עשה זאת כצעד בירוקרטי בלבד: כל הילדים גרים בביתו המרווח בשכונה טובה קרוב לשדה התעופה של אדיס והולכים לבתי ספר פרטיים יוקרתיים. אם המשיח מחליף תחבושות למצורעים בשערי רומי, נראה לי שאני יודעת את כתובתו של לפחות אחד מאותם ל"ו צדיקים אלמוניים, אשר בזכותם ממשיך להתקיים העולם.

שבועיים מאוחר יותר, חלפנו שוב באדיס אבבה וקפצנו לקבלת שבת אצל ריק והילדים. את השבת קיבלנו בשירת "שלום עליכם מלאכי השלום" בחברת שני במאי סרטים דוקומנטאריים על אפריקה מבריטניה ומיפן. אין זר שמבקר באדיס אבבה, לא הבדל  דת מין וגזע, שיפסח על שבת או יום טוב בחברת משפחת הגברים העליזה הזו.

בין אורחי העבר היו בונו וכריס טאקר כמו גם רמטכ"ל ארה"ב, בעת שהיו בביקורים רשמיים באתיופיה. ד"ר ריק מעורב בכל פעילות הומניטרית הקשורה לאתיופיה, בייחוד אם שורשיה אמריקאיים או ישראליים/יהודיים ובהדרגה הוא הופך עצמו למרכז תרבותי וכתובת חמה למטיילים ישראלים המעטים שפוקדים את אתיופיה, בהיעדר בית חב"ד מקומי. 

בימים אלו ריק נמצא בישראל, מעביר באוניברסיטת בן גוריון סמינר על מחלות טרופיות ומנסה לארגן סיבוב שני ליוזמת עבר מקורית שלו: הטסה לאתיופיה של משלחת מנתחי לב מתנדבים לשבוע של ניתוחים לילדים חולים. אם אתם מעוניינים לסייע או סתם עוברים בסביבה ורוצים לבקר, ריק ישמח לשמוע מכם. ואם אתם סקרנים לדעת איך זה לתרמל באתיופיה, משרידי הממלכות המדבריות המסתוריות ועד לשבטים המרתקים ביותר באפריקה, סבלנות, סדרת סיפורים ותמונות תיפרס כאן בקרוב. 

המשך סיפורי הטיול באתיופיה:

עבדו הממהר והליידי-בוייז של אפריקה

מלכת שבא וארון הברית בין קמלוט לפטרה

שאריות אינג'רה ומקיאטו

סודותיה של אתיופיה: מסע לאקסום פורסם ב"חיים אחרים"

געגועי למרקו: טלנובלה מאפוצ'ית במכסיקו

מרקו הגיע לאי עם המעבורת מקנקון, לילה לפני ראש השנה, מלווה בחבורת ישראלים קולנית שמטיילת יחד עוד מדרום אמריקה. הוא לא דיבר מילה באנגלית והישראלים דיברו שלוש מילים בספרדית, אבל היו קשורים אליו בלב ובנפש. את הקסם האישי והעוצמה השקטה שלו אני לא יכולה לפרוט למילים ולא היה צורך במילים כדי ללכת שבי אחריו. כשהוא גילה אותי, היחידה בחבורה הישראלית המקומית שדיברה ספרדית שוטפת, הוא לא מש ממני יום שלם. הוא טייל עם הישראלים כבר חודשיים והתגעגע לשיחה אמיתית בשפת אמו. אותו לילה ישבנו על החוף כמעט עד הזריחה והוא סיפר לי את הטלנובלה האישית שלו.

בהרים הסובבים את קורדובה שבארגנטינה חי שבט המאפוצ'י. אבא של מרקו היה אחד מרוכלי המאפוצ'י המשווקים את מרכולתם בקורדובה, וכך התאהב באמו, ספרדייה לבנה מהעיר הגדולה. אצל המאפוצ'י, כמו אצל הדרוזים, בן השבט מנודה כליל ונכרת מעמו אם הוא נושא אישה זרה, אך כעבור שנים, לאחר שמרקו ואחותו נולדו, ההורים התגרשו והאב חזר להרים להתפייס עם השבט.

כשמלאו לו 18 התעורר במרקו רצון עז לעבור לגור עם אביו ולהכיר את שבט המאפוצ'י שדמם זורם בדמו. בשבט קיבלו אותו בהיסוס תחילה וכפו עליו מנהגי ניתוק של בן תערובת, אך עם הזמן נשבו בקסמיו ואימצו אותו אל ליבם. הוא למד שיטות מדיטציה וריפוי העוברות מאב לבנו בשבט וחש שהגיע לגן העדן. אבל כמו בכל גן עדן, הצרות מתחילות בגלל אישה. 

מרקו התאהב באחת מנערות המאפוצ'י היפות, והיא, איך לא, השיבה לו אהבה. הם שמרו בסוד את מפגשיהם הליליים על שפת הנהר במשך תקופה ארוכה, אך לאחר שירדו לקורדובה לעשות קעקוע משותף כסמל לאהבתם הנצחית, גילו אחיה עד מהרה את הקעקוע וסחטו ממנה וידוי על היחסים. האחים, כמו כל בני השבט אהבו את מרקו אהבת נפש, אך בהיוודע המצב חשו כמו שני אחים בדואים שכבוד אחותם חולל. רק שאצל המאפוצ'י אין זה מתפקידם להרוג את מרקו. הם צריכים להלשין עליו לאבא שלו והוא זה שאמור לעקוד את בנו בעוון זה. מדהים כמה שידע רוחני של שבט לא עושה אותו פחות חמום מוח.

האחים אהבו את מרקו מאד והחליטו לחרוג מהמסורת במקצת. למחרת, כשמרקו שחה בנהר, האחים הגיחו מאחוריו עם סוס ועליו ארוזים מרבית מחפציו של מרקו. "אם חייך יקרים לך, קח את הסוס ותרד לקורדובה עכשיו, בלי לגשת אפילו לאביך. אל תחזור לכאן לעולם". מרקו לא חשב פעמיים וירד מההרים. אביו הגיע לעיר כמה ימים אחריו ונותר לגור בה, כיוון שלא היה לו עוד מקום בשבט אחרי החריגה השנייה מהכללים במשפחתו. את הנערה הוא לא ראה עוד לעולם, גם האהבה שבערה כלפיה כבר חלפה. הקעקוע נשאר והוא חשף אותו בפני. 

האמת היא אי שם?

כל הלילה דיברנו על אורחותיהם של המאפוצ'י ואפילו קיבלתי הדגמה של הילינג מאפוצ'י. זכורה לי במיוחד אגדת ילדים מאפוצ'ית יפיפייה שהוא סיפר לי והייתי רוצה לחלוק אתכם:

כשנברא האדם התכנסו כוחות הטבע לישיבה דחופה: מדובר ביצור תאוותני, חטטן, הרסני, שירצה לחקור את היקום ולדעת את האמת ואם ימצא את האמת העדינה הוא יהרוס אותה. היכן נחביאה מפניו? אמרו המים: תנו לנו את האמת ונחביא אותה בקרקעית האוקיאנוס. אמרו חבריה: לא טוב, אדם זה סקרן וחטטן, הוא ימשך אל המעמקים, ילמד לנשום במים, יחפש את שלוותו בצלילה לקרקעית האוקיאנוס והוא עלול למצוא את האמת שם. 

אמרה האדמה: תנו לי את האמת ואחביא אותה תחתיי. אמרו חבריה: לא טוב, אדם זה חטטן והרסני, הוא ירצה לדעת מה היה לפניו, מה חי מתחתיו, לשלוט באדמה ולהכפיפה לרצונותיו, הוא יחפור בך כדי לטעת את יסודותיו והוא ימצא אותה. אמרה האש: תנו לי את האמת ואחביא אותה בלועו של הר געש דולק. אמרו חבריה: לא טוב. אדם זה הרפתקן והרסני, הוא יעפיל לפסגות הרי געש ויתגלש על נהרות הלבה, הוא ילמד לשלוט באש והוא ימצא אותה. 

אמרה הרוח: הכי טוב שתתנו לי אותה. אני אשא אותה עמי ממקום למקום בשמים. אמרו חבריה: גם לא טוב. אדם זה תאוותן עד אין קץ, הוא ירצה להגיע לשמיים, ילמד לעוף באוויר, ירדוף אחרי הרוח וימצא גם אותה. כך המשיכו להתווכח שעות עד שהוחלט על הפתרון המושלם: את האמת הם יחביאו בלבו של האדם. זה המקום האחרון שהוא יחפש בו ואם יחפשה שם, הרי שהוא ראוי למצוא אותה.

"אני יודעת שכל מה שיש לגלות כבר נמצא בתוכי ובכל זאת כל כיף לגלות את זה במקום אקזוטי כלשהו" אני מסכמת, לפני שהעייפות מכניעה אותנו. 

הכיבוש משחית

שנה אחר כך למרקו כבר הייתה חברה חדשה דוגמנית איטלקייה. כשהוא נסע לבקר אותה, הוא קפץ לשבועיים בישראל ובילה חלק מהזמן אצל גיא בראשל"צ וחלק אצלי. גיא לקח אותו למועדון תל אביבי שהוא מכיר בו הרבה בחורות ואמר לו "תבחר". מרקו הצביע על ליבי וגיא צחק "דווקא את זו שאין סיכוי? עזוב, תבחר שוב". למחרת בבוקר אספתי את מרקו מביתה של ליבי בתל אביב ונסענו לטייל בירושלים. 

"איך עשית את זה בלי מילה באנגלית?" אני מקשה. מסוק קרב חולף בשמיים ומושך את תשומת ליבו. בארגנטינה לא רואים דבר כזה כל יום. "המדינה שלכם לא משקיעה מספיק באהבה" הוא עונה ואני לא יודעת אם הוא מדבר על המסוק או על ליבי. "הגברים שלכם לא יודעים מה זו אישה ומה היא צריכה, הם אגרסיביים, מהירים ופולשניים, במין כמו במלחמה. ראיתי את זה עוד בדרום אמריקה וריחמתי על הנשים שלכן אבל עכשיו אני מבין שזה יותר חמור. אתן עצמכן לא יודעות מה זה להיות אישה ומה אתן צריכות, בגלל זה אולי ההתנהלות הגברית של הכיבוש מהלכת עליכן קסם. הבנות כאן כל כך יפות וכל כך לא סקסיות. אתן חושבות שאתן יודעות לעבוד עם המיניות שלכן אבל אין לכן שמץ. מיניות היא כשלעצמה שפה וכשמישהו מדבר אותה כמו שצריך, הוא לא צריך לדבר הרבה". 

במילים אחרות: המאהב הלטיני מהטלנובלה הודיע לי שכולנו פולניות ואני החרשתי בשם כל בנות ישראל. אדם לא יודע את מה שהוא לא יודע ותהיתי אם אי פעם אדע למה הוא מתכוון. שנה אחר כך איבדנו קשר בהדרגה וכשחשבתי לחדש אותו גיליתי שהדוא"ל כבר לא בתוקף. מדי פעם אני נזכרת בשיחות, בתובנות שלנו ובאיכות המיוחדת שלו. את האגדה המאפוצ'ית שלו לא שכחתי, ובטיול האחרון בגווטמלה נדהמתי להיתקל בגרסה דרום אפריקאית שלה בספר "הקפות ביער" של דילן מתיה. 

אני תוהה האם הוא היה מוצא את הבנות שלנו אחרות היום, כשמודל החיקוי שלהן מקטנות הוא לוסיאנה מהמורדים, למשל. האם למיניות כזו הוא התכוון או שהוא דיבר על משהו הרבה יותר עמוק ועדין שכבר אבד לנו בעידן עודף הגירויים והמוחצנות? איפה אתה ממשיך את הטלנובלה שלך היום, מרקו? איפה אתה מחפש היום את הנשים של פעם? 

לסיפורי טיולים נוספים

גריאטריה בקרואטיה

עובדת ניקיון בקופ"ח א': באיזו עיר אנחנו בכלל? שכחתי את השם
עובדת ניקיון בקופ"ח ב': רייקה
עובדת א': איך??
עובדת ב': רייקה, כמו רייקי
עובדת ב': אה.

נסיבות הזויות הנחיתו אותי לתוך טיול מאורגן מטעם קופת חולים בלוויית הורי וכ-46 גריאטרים נוספים והיום אני גאה בכך. אני מרגישה כגיבורת מלחמה, עברתי גבול שאיש מכם אינו מעיז להתקרב אליו, נגעתי בשיא של הרפתקנות נפשית על גבול ההתעללות העצמית. אך לפני שאספר קצת על קרואטיה וסלובניה מפרספקטיבה של תרמילאית פנסיונרית, בואו ננפץ כמה מיתוסים נפוצים:

* בקופת חולים לא עובדים רק רופאים, אחים, רוקחים ופיזיותראפיסטים. יש גם אנשי תחזוקה, פקידות, ניקיון ו-affiliation לבתי אבות ומועדוני יום של קשישים. רצה הגורל ובקבוצה שלנו היה גרעין קשה של אלמנות קשישות בנות 75-89(!!!), חלקן עם מקל הליכה, שהתאגדו במסגרת מועדון קשישים ובאו עם מדריכת משנה משלהן. אנחנו עוד נחזור אליהן.

* "בטח תקבלי עשרות הצעות שידוך לנכדים, תביאי לנו כמה" אמרו החברות. ובכן, נכדיהם של גריאטרים בטיול מאורגן תמיד כבר נשואים מזמן ואם כבר יציעו לך מישהו הוא יהיה סוכן ביטוח שמן וקירח גרוש פעמיים+3, עם attitude של "תאמיני לי שאני מספיק טוב בשבילך, רווקה מיואשת שמטיילת עם סבא שלי…"

* קבוצה של ישראלים בחו"ל מגלה סולידאריות גבוהה והם יהרגו בשבילך אם תצטרך אותם. אבל בינתיים הם יהרגו אותך בקרב על מושב בקדמת האוטובוס או מקום בתור לקפה. לא נעים לי להכות קשישים, אבל הייתה שם אחת שפילסה את דרכה באגרופים באופן קבוע, אנשים ממש נפצעו ממנה. אימא שלי העריכה שמדובר בניצולת שואה שהורגלה להלחם כדי לשרוד ולהיות ראשונה כשמחלקים משהו. פחד אלוהים.

* פעם חשבתי שלהיות מדריכת טיולים זה ג'וב חלומי. אחרי הטיול הזה נראה לי שהייתי מעדיפה להיות גננת. אנשים מבוגרים, לאו דווקא זקנים, טועים לראות במדריך תחליף אם, לא תאמינו כמה חרדות נטישה, משחקי תשומי והיעלבויות קורבניות מפעילים אנשים שהוא לא מרשה להם לינוק משדיו כל היום. מצד שני, הוא מלבה את התלות הזו: חס וחלילה שייתן לנו לנוח קצת ולהתבונן בנוף בשקט. כשנגמרים כל הפרטים שהוא יודע על הכלכלה, המשטר, החי והצומח בקרואטיה וסביבותיה, הוא מחלק לנו דף עם שעשועי לשון (!!! נשבעת, בחיי…). שלא נדבר על רפרטואר הבדיחות הגסות והפלרטוטים השחוקים על חשבונם של זוגות נשואים, אותם הוא מוכרח לפרוק ברמקול של האוטובוס. הזקנות לא נשארות חייבות. ללאה, תימניה אסלית בת 80, יש מה להגיד על כל דבר והיא לא מתביישת לפלרטט בחזרה. "אני כבר קברתי שני בעלים והאחרון שבהם היה פרסי, אז אתה קטן עלי" היא מזהירה אותו. אני מתבוננת בה בתערובת של הערצה ותיעוב. ככה נראית ביצ'ית כשהיא מזדקנת?

עד מהרה נכנעתי לנסיבות ושקעתי בתוך הספרים שלי בזמן שהגריאטרים שלנו בחנו כל מתחם שירותים ציבוריים בקרואטיה. ובין ספר לספר, מחשש שלא יישארו לי ספרים, ניסיתי לדבר עם חלקם מדי פעם. התבוננתי במרים, הזקנה הכי חמודה, הכי שקטה והכי זקנה בחבורה והרגשתי איך בשלווה שלה היא כבר שכחה את כל מה שאני עוד לא יודעת. עם המקל שלה היא מתחילה לעלות במדרגות אינסופיות לטירה שבתוך מערה ואפילו לא מסתכלת למעלה, עד שהמדריך תופס אותה ומסביר לה שזה קצת יותר מדי בשבילה והיא מוותרת בחיוך. הלוואי על כולכם צלילות וספורטיביות כזו בגילה.

מימין אגם וטירת בלד בסלובניה, משמאל אגמי פליטוויצה בקרואטיה

קרואטיה וסלובניה יפיפיות כמו הנשים הסלאביות שמהלכות ברחובותיהן. המפלים והאגמים, הירוק-ירוק הזה שכל כך נדיר אצלנו, העיירות שנתקעו בימי הביניים עם בתים צפופים סביב הכנסייה של הכפר, הטירות על ראשי הגבעות ובתוך מערות בטבע פראי והעיר לובליאנה, בירת סלובניה, פנינה ארכיטקטונית סטודנטיאלית וציורית… באמת, בובה של מקומות שבתרמילאות פרטית ודאי היו מניבים כיף לא נורמאלי. אבל משהו היה חסר, ולא רק בגלל המסגרת של הטיול הזה. הייתה חסרה נשמה.

כשר? כלי נשיפה מעור חזיר. נפוץ גם ברומניה

מדינות רבות במזרח אירופה מוכרות את נשמתן למערב, לאיחוד האירופי, והופכות את מסורתן לאטרקציה תיירותית. בתור רומנייה אסלית לא ממש התרגשתי מריקודי פולקלור קרואטיים ולא מצאתי בהם הבדל רב מפולקלור רומני. גם הנופים, אמי מלמלה, כמו בטרנסילבניה ואולי קצת פחות אפילו. עשתה לי חשק עז לקחת תרמיל ולנסוע לרומניה בחגים.

הסלובנים נכנסו לאיחוד לפני חצי שנה וכבר עברו ליורו בכל פיצוציה כפרית. אין להוטים מהם להיות קוסמופוליטיים ולא שונים מאף אחד אחר. רק הטבע והארכיטקטורה נותרו לספר את סיפורו של העם הקטן הזה שמעולם לא היה עצמאי ונכבש כל כך הרבה פעמים שהוא כבר לא זוכר מיהו. והקרואטים? ממתינים לתורם ב-2007 ובינתיים מנסים ללמוד מהשכנים איך להיות יותר אירופאים.

הם תמיד היו להוטים להיות כמו השכנים, גם במלה"ע ה-2 הם היו להוטים להיות יותר נאצים מהגרמנים, אנחנו נוטים לשכוח את זה אבל 80 היהודים המוצהרים שעוד חיים שם בקושי והעובדה שאין במדינה הזו אף מיעוט אתני או דתי, אפילו לא רבע מסגד, מזכירים לנו עם מי יש לנו עסק. הם נורא נחמדים בבתי המלון ובקזינואים של אופטיה, אבל לצדי הדרך במחוז ליקיה אפשר לראות כל 200 מטר קבר אחים מהמלחמה עם הסרבים, הגופות האלמוניות שעל גבן נבנתה הפסטורליה הזו.

"ביאליק", ג'יימס ג'ויס וההשראה של טרנטינו

מימין הככר המרכזית בלובליאנה ופסלו של פרשרן ומשמאל יוליה

כל המלחמות עברו לסלובנים מעל הראש. אותם אף פעם לא עניינו גנרלים ואת המקום המרכזי בתרבות הם הותירו לאנשי הרוח. הפסל המרכזי ביותר בבבירה לובליאנה והדמות המזוהה ביותר עם העיר הוא המשורר פרשרן (preseren), שהיה מעין ביאליק מקומי שכתב שירי דכאון על אהבה לא ממומשת לעלמה בשם יוליה, שצפצפה עליו. כדי לכבדו במותו בחסד לו לא זכה בחייו, בנו ברחוב ממול המשקיף עליו, חלון פיקטיבי שממנו מתבוננת יוליה בפסלו ומקשיבה לו, מחזירה לו אהבה.

ג'יימס ג'ויס בדמיון מפתיע לד"ר ברוך שלנו

כמו שבהוואנה יש פולחן המינגווי (זה בית הקפה שבו הוא כתב וכאן הוא בילה וכד') אז לקרואטים יש טענה על כך שג'יימס ג'ויס ישב בפאב אירי קטנטן בעיירה פולה והם אפילו לא ידעו שהוא כותב שם את רישומיו לספר "יוליסס". עכשיו אפשר לראות שם פסל שלו.

טירת המערה, סלובניה

בפוסטוינה שבסלובניה יש מערת נטיפים מדהימה אבל לא רחוק ממנה יש אתר מעניין עוד יותר – טירת המערה שבה הסתתר אציל בשם ארסמוס ושרד מצור של שנה על טירתו. הוא נהג לברוח מפתח סודי במעלה המערה לקטוף דובדבנים והיה זורק את החרצנים על החיילים שישבו למטה ולא הבינו מאיפה יש לו אוכל עדיין. עד שיום אחד החיילים התפכחו, תפסו את אחד המשרתים שלו ושיחדו אותו שיאותת להם כשארסמוס הולך לשירותים. מבנה השירותים היה המבנה היחיד בטירה שהיה קצת פחות ממוגן בפני בליסטראות, וכך האציל מצא את מותו בתוך תא השירותים. התא סגור כיום אך חלק מהבליסטראות המקוריות שהוטחו לעבר המבנה נמצאות לידו. האם לדעתכם זוהי ההשראה של טרנטינו לסצנה מספרות זולה שוינסנט נרצח בשירותים?

אומרים יש אהבה בעולם

ביום האחרון אני מקשקשת בספרדית עם חואנה ופינחס מאילת, בזוגיות דרום אמריקאית של גיל הזהב. פינחס עם מתכות בכל הגוף ועדיין צולל ובונה רהיטים ועושה ויטראז'ים ואני נהנית מהג'נטלמניות הארגנטינאית של הטלנובלות שניצתת בו באוטומט למראה אישה צעירה. "את צריכה גבר ספרדי, לא כמו הישראלים האלה" לוחשת לי חואנה. לה היה גבר מאורוגוואי והוא היה ימאי. שנים היא חיכתה לו על החוף עד שעברו לישראל, אשר חוקיה מאפשרים לקחת את בת הזוג להפלגות וכך היא נדדה בכל העולם על סיפון האוניה "שלום", עד שבנה הבכור נפל במלחמת יום הכיפורים והיא ברחה  לאילת להתחבא מהמציאות הקשה של המדינה הזו.

מימין רוביני מתחפשת לנאפולי ומשמאל פולה מתחפשת לונציה

אנחנו מסתובבות בעיירות הקרואטיות של חצי האי איסטריה שרוצות להיות נאפולי או ונציה, וחואנה אומרת בעצב: "הכול כל כך מהוקצע, אווירה מתכתית כמעט. פעם הייתה אהבה בעולם, מקומות כאלה נטפו אהבה. אני מהעולם ההוא, אני לא מתאימה לפה כבר". ואני אפילו לא הספקתי להכיר את העולם ההוא, חואנה, אבל גם אני מרגישה את הגעגוע הזה למשהו אחר, אותנטי ולא במובן של צ'יף שבטי הרועה את צאנו בחוטיני מעור. אפשר בכלל להתגעגע לרעיון מופשט ומעורפל שמעולם לא הכרת? או שזה פשוט הגעגוע לאהבה שטעמו זהה בכל מופעיה. 

באותו עניין:

מולבניה – פארודיה על מדינה בדיונית שמייצגת את התמסחרות מזרח אירופה. מצחיק בטירוף ושימו לב במיוחד לשיר שהיא רוצה לשלח לאירוויזיון, בעיני הוא ענק.

קובייה הונגרית

אחד האתרים המרתקים והפחות קונבנציונאליים בבודפשט שאינו מופיע ברוב הספרים וההמלצות, הוא "המבוך" (דרושה רזולוציה של 1024X768 וכדאי להחליף לכמה דקות כדי לגלוש שם). מדובר בקומפלקס תת קרקעי של מערות פרה-היסטוריות מתחת לטירת בודה הישנה, שהוחזר למצבו המקורי לאחר שסיים לשמש מטה מלחמה סודי. זה בערך כמו שיהפכו את הבונקרים מתחת לתל אביב למערות נטיפים עם חזיונות אור קוליים. 

המקום נמצא קצת מאחורי מצודת הדייגים וכנסיית מטיאס על רחוב אורי מס' 9 (אורי, אגב, זה "גביר" בהונגרית). כדאי לקרוא את החוברת הקטנה שמקבלים בכניסה לפני שנכנסים כי אחר כך אין מספיק אור בשומקום וממילא צריכים להתרכז בניווטים. החוברת נעה בין המיסטיקה הפרה היסטורית של האזור לציניות הביקורתית על הקפיטליזם והמורשת שנותיר לדורות הבאים.

הפרה היסטוריה מתחילה בעץ החיים וסמלי ציר העולם ואנו הולכים לאיבוד בין ציורי מערות קדומים ששופצו ומחליקים על המים הקדמוניים הזורמים במערה. מסתבר שלהונגרים ולפינים מקור משותף בשבטים אסיאתיים ולכן גם השפות שלהם כל כך דומות ושונות מכל שאר אירופה. השבטים המגיאריים האמינו בצורות שאמאניזם שונות שהיו מקובלות ביפן ובחלקים נוספים של המזרח. אנו מתוודעים ל"דרך השאמאן" העתיקה, לאחוריו של הצבי, הטוטם החביב על המגיארים וההונים, שמהווים את בסיס העם ההונגרי, ולמיתולוגיה של אטילה ההוני. 

במקבץ המערות ההיסטוריות אנו פוגשים את ההיסטוריה ההונגרית שמשקפת כל תנודה שהייתה באירופה, נכבשת פעם מימין ופעם משמאל. באחד מחדרי המבוך ניצב מונומנט אבן ענקי, המסמל את ראשו הכרות של המלך ההונגרי שנרצח באכזריות בפלישה העותומאנית להונגריה במאה ה-16. 

אחד החדרים המעניינים שנפתח רק בערב ודורש תאום מראש הוא המבוך האישי. "מבוך שלא נמצא על המפה אך נמצא אצל כולנו ואולי הוא החיפוש החשוב ביותר – אחר עצמנו", אומרת לי החוברת. מכניסים לשם רק אדם אחד בכל פעם והוא צריך לגשש את דרכו החוצה בחושך מוחלט תוך מעבר דרך הפחדים שלו והחושך של הנשמה שלו. תרגול מומלץ, שאם מאד רוצים לבצע והחדר סגור, נסו אותו בכמה מהפינות הדומות במהלך המבוך, שפתוחות וחשוכות מאד, אין בהן כלום והן ללא מוצא. זה אמנם לא מספיק מפחיד וסגור כי תמיד אפשר לחזור לאור, אבל זה חימום טוב.

אחרי כל זאת מגיעים לחלק הביקורתי/סאטירי/קיטשי של העולם הבא. כאן ההונגרים בחרו להציב מאובנים שיראו מה יישאר מהדור שלנו, שהם מכנים אותו "הומו-קונסומוס", האדם הצורך. אפשר לראות שם מאובן של בקבוק קולה שבור ואבנים עם תבליטים של מקלדת מחשב וסוליית נייקי, למשל. זה הזכיר לי שתהיתי אתכם פעם מה תהיה המורשת של הדור שלנו. 

והסיום, שוב מיסטיקה צרופה, תהיה הונגרית שלא עוברת מספיק ברור באנגלית בחוברת, האם האדם הגיע לשיא יצירתו או שמא חוסר הוודאות מתחיל דווקא כאן? ולמי יש אומץ (או שמא זו הפחדנות) לחזור מכאן אחורה, גם כשלא ברור מה יש לפניו? כשגיליתי שזה סוף המבוך התאכזבתי. אמנם הסתובבנו בפנים כשעתיים אבל לא רציתי שזה ייגמר. לי יש את האומץ/פחדנות לחזור אחורה, אני לא באמת מפנימה את זה שאי אפשר לדרוך באותו נהר פעמיים.

כשרע, או לא ידוע, אני תמיד מנסה להחזיר את הדברים אחורה, בדיוק למקום שאהבתי בעבר, מנסה כמעט בכוח, ואז מאבדת גם את פוטנציאל העתיד, מאבדת את הדרך שהכרתי אל פתח היציאה. כמה קשה להיות בהווה. תמיד בתנועה, בשינוי, משילה ולובשת כסויות תוך השתדלות לא להיפצע, והכול עובר, זורם, לידך ובתוכך. האם העובדה שאנחנו משתנים כל הזמן מקנה לנו פטור ממחויבות כלשהי, מכיסוי למילים שאמרנו?

אדריאנה ממתינה בחוסר סבלנות ליד פתח היציאה, המבוך הזה נמאס עליה כבר מזמן. ואני עוד תקועה מאחורי השלשלאות של ה-Ivy Groto, המבוך המסכם, מחפשת עוד פתח, דלת או נקיק שימשיכו את המבוך עבור מי שלא מוכן עוד להיוולד מחדש לאור השמש בחוץ. אבל אין שם כלום וגם בתוכי אין כבר כלום. לך תסמוך על רגש שהרגשת כשהוא מתחלף לך עם כל פיפס. רגש הוא לא מספיק יציב כדי להיות בסיס להחלטה תבונית, כל הפילוסופים נחרו כלפיו בבוז כבסיס למוסר והיום אנחנו מעלים אותו על נס, דברו על הרגשות שלכם כי זה כל מה שיש. ומה שיש הוא כל כך רעוע. אנשים מתבלבלים גם בין אינטואיציה לרגש, כשהם עושים מה שהם חושבים שהם מרגישים. 

שנייה לפני שאני הולכת לאיבוד שוב, אני פותחת את דלת הברזל מאחורי אדריאנה ונשפכת אל עבר הקופה הראשית. אתה אף פעם לא לבד, גם במבוך של עצמך. והמקום תמיד מנוהל על ידי מישהו, אי אפשר באמת ללכת לאיבוד. מחוץ למבוך, ברחוב אורי, מחכה לנו שמש חמימה ועוד קונדיטוריה מדהימה שאדריאנה כבר שועטת לעברה. הנעימות המוכרת הזו, הוודאות של העוגות העשירות, היא האשליה שעושה אותנו מאושרים לרגע. אבל מתחת לפני השטח, כל החיים הם המבוך הזה, ואנו עמלים לעשות סדר בחוסר הוודאות, מנסים לסדר את הקובייה ההונגרית. לפעמים צריך להסכים לא לדעת, יותר לחיות ופחות לחשוב. בתי המשוגעים מלאים באנשים חושבים שהתעקשו להישאר במבוך.

עוד על בודפשט: הביריון והבורדל, ג'חנון בפפריקה

ג'חנון בפפריקה

כששאלתי את אווה מה להביא לה מהארץ היא ביקשה רק דבר אחד: "את המאכל התימני ההוא שאכלנו אצל אימא של חברה שלך". בהעדר ג'חנונים מן המוכן בהתראה כה קצרה, מצאתי את עצמי בשלוש לפנות בוקר תוחבת שקית ג'חנונים קפואים של "אופרה" לתוך צידנית קטנה, זורקת אותה לשקית יחד עם סיר ג'חנון קטן מאלומיניום ודוהרת לנתב"ג. בגלל שהגענו לשדה באיחור, עקפנו בשוגג את הבדיקות הביטחוניות ורק כשהיה תורנו בדלפק נזכרנו שאולי משהו לא בסדר כי אף סלקטורית לא ניגשה אלינו. כך נחסכו ממני הסברים פרובינציאליים בנוסח "אני לא יכולה בלי ג'חנון בשבת" או החרמת הג'חנונים עקב דמיונם למקלות דינמיט בשיקוף. כשעשינו אותם בתנור הגז של אווה הם יצאו קצת מוזרים, אפויים, אירופאים כאלו. אבל מבפנים היה להם את אותו הטעם.

langos, ג'חנון הונגרי?

בתגובה לג'חנון, אווה הכירה לנו את התשובה ההונגרית לג'חנון/מלאווח: לנגוש (langos). מדובר במעין סופגניית בצק מטוגנת בשמן עמוק שממולאת בבשר עוף או שמנת ומעל יש המון גבינה מגורדת. אין הרבה מקומות שעדיין עושים את המאכל הזה, צריך ממש לחפש אותו, אבל האמת היא שמספיק לאכול חצי ממנו פעם אחת בחיים.

זיטה וז'ופי, הדודות של אדריאנה

באתי מהארץ עם אדריאנה, החברה הכי טובה שלי והונגריה אסלית. בבודפשט הכרתי את דודתה ז'ופי ובת דודתה זיטה. ז'ופי היא בשלנית גורמה והיא בעלת בית בירה/בר ספורט שנחשב גם למסעדה מעולה. בין הדודות לבין אווה, מצאנו את עצמנו תוקעות מנה הונגרית טיפוסית בערך כל שעתיים או לפחות איזו עוגה שווה. הקונדיטוריות הקטנות של בודפשט הן פשוט מוקש לשומרי משקל. מי שאוהב עוגות מתוקות עם המון שוקולד ומרציפנים פשוט יתעלף שם. אני דווקא התאהבתי ב"קרדינאליס" הפשוטה והמדהימה של קונדיטוריית ז'רבו (Gerbeaud) המפורסמת – עוגת ספוג משובחת עם קציפת חלבון וריבת המשמש הכי טעימה בעולם.

kardinalis העוגה שלי בז'רבו

אבל למה קפצתי ישר לקינוח? נחזור לעיקריות. האוכל ההונגרי הוא דווקא לא חריף, למרות מוניטין הפפריקה. למעשה רוב המאכלים הטיפוסיים מבושלים ללא פפריקה. ההונגרים מאד אוהבים לעשות מאכלים מתוקים עם אווז, כבד אווז ועור אווז. פתיח הונגרי טיפוסי הוא למשל עור אווז שבושל בשומן שלו. בין המרקים ניתן למצוא אצלם מרק פירות קר שמוגש עם קצפת בצד, כפתיח. קלוד אכל דבר כזה וזה באמת לא מדי מתוק ולא באמת מלוח, לא ממש כשיר להיות קינוח ודעתי עליו ממש לא ברורה לי עדיין.

קלוד והמרק המתוק

אז הנה כמה מנות שאכלנו ואהבנו ומתכוניהן, שעוברים זה שנים במשפחה של אדריאנה, הוסגרו לידי לאחר עינויים קשים:

הבסיס – ל'צו lecho

כל כך פשוט להכנה ולא תאמינו כמה זה טעים: שימו קצת שמן רגיל במחבת, תחתכו לקוביות בצל אחד, 2 פלפל אדום ו2 עגבניות, תוסיפו אותם בזה אחר זה בסדר הזה, תוסיפו רק מלח ותטגנו קצת, גג 10 דקות. זהו. זה לצ'ו הונגרי. אפשר לערבב את זה עם אורז וזה יוצא מדהים. ההונגרים משתמשים בלצ'ו כבסיס לתבשילים אחרים, אחד מהם הוא התבשיל הלאומי:

פפריקאש – עוף בפפריקה

תעשו לצ'ו חלקי (בצל קטן, חצי עגבניה וחצי פלפל אדום), תוסיפו פפריקה מתוקה וחריפה וכדי שזה ייצא ממש הונגרי – כפית אחת של "סחוג הונגרי", זה תבלין שנקרא "פישטו החזק" בהונגרית, איפה שקונים פפריקות בשווקים או בסופרים של הונגריה יש גם ממרח כזה בצנצנת שקופה עם תוויות באדום לבן וקצת ירוק. לקחת הביתה בכמויות ולתקוע כפית מזה בכל דבר שמבשלים. סוד גדול שמשדרג הכול ומהווה תחליף לפפריקה חריפה.

עכשיו לוקחים את חתיכות העוף, רצוי פולקה, מטגנים את שני צדדיו בתוך הלצ'ו, מוסיפים בין רבע לחצי כוס מים, סוגרים את הסיר ומשאירים אותו על אש בינונית בין שעה לשעתיים, עד שמעט הנוזל מתאייד. את המלח מוסיפים רק בסוף. למהדרין: ההונגרים מסמיכים את הרוטב בעזרת כף קמח שהם מפזרים מיד אחרי ששמו את הבשר ולפני הנוזלים ומערבבים. יש המוסיפים גם כף שמנת. 

"דודה שלי/אמא שלי/אני עושה את זה יותר טוב". אדריאנה

ואפרופו קמח, ההונגרים עושים רביכות חבל"ז. בתמונה בצד אדריאנה אוכלת רביכת אפונה עם ביצי עין אבל במשפחה שלה עושים רביכת תרד הרבה יותר טובה והרי המתכון:

רביכת תרד

קחו חבילת עלי תרד טריים, תנקו ותחלטו אותם (בישול של 3 דקות במים רותחים, סינון וקירור קל). תחתכו דק עם סכין או במג'ימיקס אבל שישארו גושים קצת.  קחו סיר, שימו בו שמן רגיל, השליכו לתוכו כף קמח וערבבו מיד ובמהירות עד שזה הופך ורוד בהיר כזה. כתשו פנימה 2-4 שיני שום לפי הטעם וכשהשום מתחיל להזהיב צרפו את התרד.

הוסיפו בין חצי כוס לכוס מים חמים, אפשר מאלו שהתרד הורתח בהם, לפי הצורך – שתהיה לזה סמיכות של נזיד, לא מרק ולא גוש תרד. קחו ביצה וטרפו אותה בקערית בצד, זרקו אותה לסיר וערבבו מיד, תוסיפו פלפל שחור ומלח וערבבו עד שכל הביצה נטמעה. הכול צריך להיות ירוק, אם יש נקודות לבנות זה מהביצה, תערבבו.

בשלב הזה התרד כבר אמור לבעבע, תנו לזה עוד כמה שניות להתבשל, תורידו ותאכלו מיד, כתוספת לבשר או עם לחם טרי.

strapachka: ניוקי הונגרי-סלובקי עם כרוב כבוש 

מנה מדהימה נוספת שאכלנו היא הגרסה ההונגרית לניוקי, מתכון שבא מגבול סלובקיה דווקא. לניוקי ההונגרי קוראים strapachka ואוכלים אותו בעיקר עם כרוב כבוש. וכך מכינים את זה בבית של אדריאנה:

ניוקי הונגרי בכרוב כבוש

מגרדים 4-5 תפו"א לפומפיה או במג'ימיקס ומוסיפים מלח, קמח וביצה בלבד. כמה? ביצה או שתיים וקמח כמה שצריך כדי שזה יהיה לא גושי ולא נוזלי. מרתיחים מים עם מלח וכשהם רותחים לוקחים כפית כפית מתערובת הניוקי וזורקים למים. לעצלנים: אפשר למרוח מהתערובת על קרש חיתוך ופשוט להעיף חתיכות קטנות מקרש החיתוך אל המים בעזרת סכין. לא צריך ללוש את זה בצורות, רק להעיף חתיכות בגודל כפית בערך. מחכים שזה יצוף, נותנים לזה עוד 5-7 דקות ומסננים.

במקביל, בסיר נפרד שמים שמן רגיל ו-2 קופסאות כרוב כבוש מסונן מנוזלים (אפשר גם לחתוך כרוב טרי או לערבב בין השניים אבל זה הכי טעים עם כבוש). מוסיפים פלפל שחור או לבן ו-2 עלי דפנה (בלי מלח, בכרוב הכבוש יש מספיק מלח) ומטגנים עד שהכרוב משנה צבע. כעת מוסיפים את הניוקי לכרוב, מערבבים ומוציאים את עלי הדפנה.

את המנה הזו אכלנו במסעדה נפלאה וזולה, קרובה מאד לקפה שפינוזה ברובע היהודי ושמה קישפיפה (Kispipa, 1072 Akacfa u.38), מומלצת מאד לארוחת ערב. ועכשיו אפשר לחזור לקינוח. רוגטקה (עוד הונגרי) הזכיר לי מנה מאד אהובה על אדריאנה שלא הספקנו לאכול, שהיא המנה ההונגרית האהובה עליו. המדובר בכופתאות שזיפים בשם סילבש קומבוץ (Szilvas Gomboc) והנה מתכון

בנימה זו אשחרר אתכם לארוחת שבת עם ריר על השפתיים. שבת שלום.

עוד על בודפשט:

הביריון והבורדל, קובייה הונגרית

הביריון והבורדל

שבת בבוקר בבודפשט ואנחנו בדרך לאי מורגיט. חבורת שרירנים גלוחי ראש עם כתובות קעקע ענקיות מצטופפים בפתחו של בית בירה מקומי. שניים מהם, לבושים לבן מכף רגל ועד ראש, חוסמים את הכניסה למקום. מבפנים נשמעת מהומה ובחוץ כמה מהביריונים מקיפים שרירן אחר שדם נוזל ממצחו. אווה מחישה את צעדיה לחצות את הכביש, הם מדברים בהונגרית על סכינים והיא מבינה שבתוך בית הבירה יש גופה אחת לפחות. כשהיא קולטת שעצרתי לצלם היא צועקת עלי: "את לא נורמלית, אם הוא היה קולט אותך הוא היה רץ אחריך ודוקר אותך, לאנשים האלה אין אלוהים ולא מפריע להם לחזור לחברים שלהם בכלא, את לא מבינה? טוב שאת לא נכנסת לצלם את גופת המת בפאב". 

רולאן בארת' קרא לצילומים כאלו "צילומי הלם", צילום שיש בו גבורה כלשהי, שהצלם סיכן את חייו או התאמץ להשיגם. ובשביל מה? בשביל הסקרנות הזאת ללכוד רגע מחיים כל כך שונים משלי, אפילו שאני גרה בנתניה. מאוחר יותר בארוחת הערב אני מדברת על כך שאנו דומים במהות, בצרכים ובפונקציות, רק שהביטויים לכך כל כך שונים שזה מטעה אותנו לראות ולחשוב שוני. הביריון ההונגרי ואני פועלים מתוך אותם מקומות בחיים, ניצוץ הדמיון המבני הבסיסי שלנו רחב ועמוק מהשוני. קלוד, אינטלקטואל יהודי-אמריקאי מקומי, מתנגד ואומר שהרוחניים, האנתרופולוגים ושאר הבריות השוטות כמוני, משטיחים את כל מה שמיוחד ושונה בעולם, אונסים אותו אל תוך קטגוריות של המוכר ומתעלמים מהניכור הבסיסי בעולם.

הוויכוח עולה לרמה האונתולוגית ואני מפסיקה אותו כדי לחזור למקומות שבהם קלוד ואני דומים יותר. יש הרבה יותר מקומות כאלו, מסתבר, והוא לא מבחין בטריק המעשי שתומך בעצם בטענתי. אחר כך אני חושבת לעצמי שככה מתחילה שנאה. כשאנו תופסים את האחר כשונה מהותית מאיתנו. אולי בהתחלה זה מעניין ומיוחד אבל זה מתגלגל בקלות לניכור שיצדיק פעולות לסימון הגבולות בינינו ואשר עשויות להיהפך לאלימות כלפיו. חיפוש הדומה בינינו אינו מבטל את הייחוד שלנו אך זה הגשר היחיד שיש לאמפתיה ושיתוף פעולה. איך נוכל באמת להכיר מישהו מבלי להופכו למוכר לנו? מוכר ומנוכר הם שני הפכים אנרגטיים ויש להם אפילו את אותן האותיות, רק חומה קטנה שלפעמים נדמית כגדולה, צריכה ליפול, כדי שהמושגים הללו יתמזגו.

בלילה אני חוזרת לבית של אווה, ברחוב מרכזי, עתיק ויפייפה. כדי לצלוח את האינטרקום כשהיא ישנה/לא בבית, היא לימדה אותי ללחוץ על הכפתור של הבורדל מהקומה השניה, שם יש להם מנגנון אוטומאטי לפתיחת הדלת כי הם מצפים ללקוחות מסביב לשעון. לאף אחד מהדיירים זה לא מפריע שבית זונות פועל בקומה השניה. זה לא משהו שמרגישים אם לא מספרים לך, זה וודאי לא מוריד משכר הדירה העצום בבניין השווה ואף אחד שם לא נכנס לתחת של השני מחוץ לכתלי הבורדל, תרתי משמע.

אני מספרת לה שבארץ ערך הנדל"ן יורד מיידית אם יש בבניין בית זונות או אם נכנסות אליו משפחות אתיופיות/פיליפיניות וכדומה. "את החיטוט היהודי הזה בדשא של השכן עוד אפשר להבין, אבל גזענות כזו מעוררת תמיהה אצל עם שסבל מתופעות כאלו בעצמו" היא אומרת. אף אחד מאיתנו לא רואה עצמו גזען אך ספק אם הוא ישכור דירה בבנין כזה. זה בא מאותו מקום של הבדלה, מאותה חשיבה שהאחר כל כך אחר ממני שעלי לסמן את הגבול ביני לבינו בצורה ברורה, להרחיקו מעלי או לשים תג מחיר על ההכרח לסבול את קרבתו.

בבית המדרש למדנו פעם על פרשנויות אלטרנטיביות ליראת אל ואחד הפרשנים אמר שמי שמפחד מהאל לא מפחד מאף אחד ושום דבר אחר, שזו אולי טכניקה למוסס פחד, דווקא. אני לא יפת נפש נאיבית, אני מאמינה שהביריון ההונגרי היה רוצח אותי אם הוא היה מבחין בי מצלמת אותו. אבל אני לא רוצה מציאות שבה אני מפחדת ממנו. מאף אחד. דקה אחרי הצילום הזה עליתי על חשמלית מעבר לכביש ותוך כדי נסיעה עוד שמעתי קולות אחרונים מעולמו של הביריון, סירנות המשטרה ההולכות ומתקרבות. קול יללתן, הזהה בכל מקום בעולם, נשא משמעות שונה לחלוטין עבור כל אחד מאתנו, אך שנינו הרגשנו סוג של פחד.

עוד על בודפשט:

ג'חנון בפפריקה, קובייה הונגרית