Category Archives: נעוץ סופם בתחילתם

מציאות שטוחה

האדם המודרני

המציאות

שטוחה

בפניו

מה דעתכם על ההייקו החדש שלי? אני נלהבת לגמרי משתי רמות כפלי המשמעות, גם של לשטוח וגם של פנים. עברית שפה מדהימה, עומק המשמעות שלה מאפשר להשאיר תחכום במקום של ההיתממות הפשוטה של השפה הדרושה להייקו.

הגעתי לזה מדרש על פרשת השבוע. צחי צוויג שאל אותי אם יש לי רעיון מה הקשר בין "וְהַמָּן כִּזְרַע-גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדלַח" בפרשת המן המקורית לבין "וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי- מְאַסְתֶּם אֶת-ה" בפרשת השבוע הנוכחית. אני אכתוב כאן מה כתבתי לו ותראו איך הגעתי להייקו:

המן הוא משהו שקוף, ניטראלי, כדור בדולח, זרע. יש בו כלי, פוטנציאל, תוכנו שונה לחלוטין בהתאם למנסרה האישית בתוכה הוא מתעכל, יש מדרשים שונים על כך שטעמו היה כטעם כל דבר שרצית לאכול ויש אומרים שעבור צדיקים היה לו את אותו טעם כל הזמן והם לא היו חייבים גיוון, זה רק אנשי התאוות שהיו זקוקים לכך.
 
כשאתה מלא מבפנים אינך זקוק לגיוון  חיצוני וריגושים מתחלפים, אתה מוצא את הגוונים הדקים בתוכך ותרגול/מזון מאד קבוע ופשוט עוזרים לך לתחזק את עצמך במקום הזה. אבל אם אתה לא נוכח, אתה כל כך לא מחובר שאתה מואס (לזרא) אפילו בזרע שהוא פוטנציאל הכל. אתה לא רואה שהוא פוטנציאל השתנות, אתה רואה אותו כעוד חפץ, פריט בסדרת פריטים, והכל ישעמם אותך, לא תראה את עומקו של דבר. זו הצרה של חברת השפע. המציאות שטוחה בפניך, תרתי משמע.
 
מודעות פרסומת

נורה ירוקה

ביום א' האחרון הקשבתי להרצאתה של מיה הוד על עקרונות של שירי הייקו שנובעים מהזן בוהיזם היפני המסורתי. הוקסמתי מהפשטות והעומק של הייקו לתאר בענווה פיסת מציאות בזמן הווה שמעבירה עולם ומלואו. כמו שורה וחצי של אלכס אפשטיין. מיה השוותה את ההייקו עם טקסטים ביהדות שבדרך כלל בוחרים במלל המטאפורי הפתלתל, אם כי היא מצאה מבנים שהתאימו להייקו כמו "שמע ישראל" או משפטים מפורסמים אחרים בנביאים.

אני חושבת שהסגנונות הללו משלימים, אלו שתי צורות תקשורת חיוניות שמן הראוי לשלוט בהן כדי להעביר מסרים ברבדים שונים. אני פותחת כאן מדור חדש שיערוך מדי פעם ניסויים על הרצף שבין מטאפורה מפותחת לעייפה, להייקו קצרצר שמנסה להיות תרכיז של הרגע והמסר. מעניין לשים לב במעבר הזה אילו ניואנסים ננטשים ואילו מודגשים ואולי צץ שם משהו אחר עמוק יותר? אשמח לפידבקים וגם השתתפות משועשעת או רצינית מצדכם.

הניסוי הראשון שנבחר באקראי (בשיטה שמיה כינתה "ההייקו עם הטוויסט בסוף"):

המצמוץ שלך
הוא החיבור שלי
לרשת
ללא הפסקה
נורה ירוקה

חכו רגע לפני שאתם ממשיכים לקרוא. נשמו עמוק. שימו את עצמכם במקום הזה, ברגע הזה. מה אתם רואים? מה אתם חשים? על מה אני מדברת בעצם? עכשיו אפשר להמשיך ולבדוק את עצמכם, הנה המקום ממנו זה בא….

 

אסוציאציות חופשיות בעקבות הבהובי נורית מודם הכבלים שלי

הנורית הירוקה של המודם מרצדת כשלהבת אש, ממצמצת בעצבנות, להיות או לא להיות. כלואה במסדרון בין נוכחות לנפקדות, משוללת זכות בחירה כדי לאפשר חיבור רציף, רשת ללא הפסקה בעיר ללא הפסקה. עבד הלום ומבולבל לתחזוקת תחושת הרציפות שלי. זה או אני או היא. 
 
והנה דף מגניב שמצאתי ברשת עם הצעות להפוך את דפי השגיאה ברשת לשירי הייקו. ענק!

שער הסיפורים

(למי שלא קרא, כדאי לקרוא את ההקדמה לקטגוריה הזו)

אז מאיפה נתחיל? גם מההתחלה וגם מהאמצע, באיזה שהוא ניסיון לעסוק בשאלה מהי בכלל התורה. ספר הקבלה הראשון הידוע ביהדות הוא ספר היצירה המיוחס לאברהם אבינו. הוא עוסק בעיקר באותיות שהן אבני הבנין של העולם והאיכויות שהן מביעות. סארטר שם לב שהשפה היא הסכמית והיא אינה מביעה את המהות של הדבר שהיא מתארת אותו, משהו שאי אפשר לגעת בו במגבלות השפה. אבל הסיבה שהעברית המקראית היא לשון קודש, היא שמדובר בשפה שמביעה ממש את מהות הדבר. ולכן אחת הדרכים לדרוש ולהבין טבעו של דבר זה לשחק עם האותיות שלו ולהבין דרך קשרי המילה לשורשים אחרים, מה היא מביעה. זה לא סתם משחקי מילים, זו מהות הדבר. הסבר קצת יותר מפורט על יופייה של הלשון שלנו ניתן לקרוא כאן. תפשיטו מזה את ההתלהבות הדוסית וקחו את המידע, זה מרתק.

ספר היצירה מתחיל במשפט הבא: "בשלושים ושתים נתיבות פליאות חוכמה חקק יה יהוה צבאות אלוהי ישראל אלוהים חיים ומלך עולם אל שדי רחום וחנון רם ונישא שוכן עד מרום וקדוש שמו וברא את עולמו בשלושה ספרים בספר וספר וספור". אנחנו נתייחס כרגע רק לסוף המשפט שיש עליו פירושים רבים. ממה עשוי העולם ואיך מנקדים את המילים הללו? האם הכוונה למספרים ואותיות שמתלבשים ומרכיבים סיפורים? גם בין המספרים לאותיות יש יחס שמאפשר דרש והבנת מהות בעוד סוג של "שפה", זוהי הגימטריה. מי שמכיר גימטריות מצחיקות וחסרות משמעות זה רק בגלל שהוא מערב בזה מילים בעברית. כל זה עובד רק על לשון הקודש המקראית, להזכירכם, ולא על העברית של בן יהודה. סבא של מכר שלי היה חילוני שעשה דוקטורט למתמטיקה בסורבון ואיכשהוא נכנס לעניין של גימטריה דרך מתמטיקה והגיע לתובנות כה מופלאות שהפך לחרדי ומקובל שהקים שושלת מכובדת (משפחת אוחנה) בירושלים וכתב איזה ספרון מהמם שדרכו דרש תורות יפיפיות דרך חישובים גימטריים של כל מני דברים בתנ"ך. 

האם הספר פה הוא ספר התורה? האם הסיפורים הם הנרטיבים האישיים שלנו, טביעת נשמתנו, ה"סרט" שכל אחד מאיתנו בא לחיות כדי לברר את נשמתו? או שמא הספר (מנוקד בשווא) הוא פשוט הגבול, התנועה התוחמת את החומר המתפשט של היקום? מהם אבני הבניין? עבור הרבה מאד אנשים התורה היא סוג של ספר היסטוריה/מסורת/מיתולוגיה עברית =סיפור. אבל האם זה כל מה שהיא? בואו נראה מה רבי שמעון בר יוחאי אומר על זה בזוהר של פרשת "בהעלותך": (אנא קראו את הארמית קודם, גם אם זה לא מובן)

תרגום חופשי:
רבי שמעון בר יוחאי אמר: אוי לאותו ברנש שאומר שהתורה באה להראות סיפורים בעולם. כי אם זה ככה, אז יש סיפורים טובים יותר דברי הדיוטות ושבח, אפשר לעשות סיפורים הרבה יותר מעניינים ממה שיש בתנ"ך. אלא שכל דברי התורה סודות עליונים הם.

בוא ראה, העולם התחתון והעולם העליון במשקל אחד נשקלו. ישראל למטה, מלאכים עליונים למעלה. המלאכים הם רוחות וכשהם יורדים לעולם של מטה הם מתלבשים בלבוש של העולם הזה, אחרת העולם הזה לא יכול לסבול אותם והם לא יכולים להתקיים בו. ואם במלאכים כך, אזי התורה שבראה אותם ובראה עולמות, על אחת כמה וכמה, כשירדה לעולם הזה, אם לא הייתה מתלבשת בלבושי העולם הזה, הוא לא היה יכול לסבול אותה.
ועל כן סיפורי התורה לבוש הם. מי שחושב שאותו לבוש הוא התורה ממש ולא דבר אחר, תיפח רוחו ולא יהיה לו חלק בעולם הבא. משום כך אמר דוד: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך", קרי, מה שתחת לבוש התורה.

בוא וראה, יש לבוש שנראה לכל, ואותם טיפשים כאשר רואים אדם בלבוש שנראה להם יפה, לא מסתכלים יותר, חושבים שאותו לבוש זה הגוף וחושבים שהגוף הוא הנשמה. כך גם התורה: יש לה גוף והן מצוות התורה שנקראים גופי תורה, זה הגוף מתלבש בלבושים שהם סיפורי העולם הזה. טיפשי העולם לא מסתכלים אלא באותו לבוש שהוא סיפור התורה ולא יודעים יותר ולא מסתכלים במה שהוא תחת אותו לבוש. חכמים עבדי המלך העליון אלו שעמדו בהר סיני לא מסתכלים אלא בנשמה שהיא עיקר הכול, התורה ממש. ולעתיד לבוא עתידים להסתכל בנשמה של נשמת התורה.

דרש שלי:
אומרים שאין אות אחת מיותרת בתורה ולכל דבר יש משמעות. חסידים אוהבים לשנות ניקוד של משפט או מילה להביט במשמעויות אחרות של כתיב מלא וחסר, בתור תרגיל של שינוי פרספקטיבה שמגלה תורה חדשה, אחד מ-70 פניה האחרות של התורה. כפי שכתבתי בהקדמה, הפרקטיס הרוחני של היהדות הוא לימוד תורה. כי אם שוברים את הראש עם הסיפורים ומתחילים לעבוד עם המצוות, משהו קורה ומתישהו הפוקוס משתנה לרגע ונוגעים בפנימיות התורה בנשמה הזו, בחומר האנרגטי (אור?) שממנו היא עשויה ומה שהיא מביאה לנו באמת. כשזה התחיל לקרות לי מדי פעם, הבזקים של רגע בזמן לימוד, של התרחבות ותובנה פנימית, של נגיעה במשהו עמוק ובלתי ניתן לתיאור מילולי – המשלתי את זה לתמונות תלת ממדיות – כשמביטים בהן הן נראות כבליל של סימנים, עד שלפתע משתנה הפוקוס ואנו נמצאים בתוך עולם קסום, ושוב מאבדים את זה ויוצאים אל הבליל, ה"לבוש" הזה. 

יש הרבה מאד אנשים שלא משתמשים בתורה כסוג של מסך, שער לפנימיות שלה. שלא מכירים את הפנימיות שלה. הסיפורים הם שער. והפלפול הלוגי והדרש שלהם וכל ההתעמקות בהם מטרתם להגיע לרגע אחד שבו מבלי משים אמרנו את מילת הקסם והשער נפתח ונוגעים לרגע. אבל אצל הרבה מאד אנשים, הפלפול הלוגי ממשיך מעבר למינונו הראוי עד שנשכחת מטרת הפלפול והוא נראה כעומד בפני עצמו וסוג של כישור יהודי אנליטי. שער הקסמים נפתח והתלמידים ממשיכים להתווכח בלהט ולא מבחינים בו. כמה עצוב. אני תוהה אם אתחיל לקרוא אתכם יחד קטעים בזוהר ולפתוח אתכם סיפורי גמרא בכל מני כלי פרשנות של החכמה העברית, האם זה יכול לעבוד כשער, גם בממשק הזה, או שכולנו ניתקע ברמת הקוריוז הסיפורי תמיד?  בקטע אחר בזוהר מדמים את התורה למאהבת שמתגלה רק לעיני מי שבאמת אוהב אותה. לאחרים שניגשים אליה בהתכוונות אחרת היא נותרת סיפור, גן נעול. על מאהביה היא מעוררת סוג של "אור מקיף", התרחבות פנימית ותיאבון לעוד לימוד, עוד אור. בארמית כפי שראיתם, תורה=אורייתא. פשוט אור. מי אמר הארה ולא קיבל?

זה מעניין לחשוב גם על המטאפורה של המלאכים ועל כך שהם מתלבשים בלבוש עולם הזה (גוף?) כשהם יורדים לכאן. בעברית המקראית פירוש המילה מלאך היא שליח, ואולי כל אדם שמלמד אותנו משהו, שעושה עבורנו דבר מה, הוא סוג של מלאך כזה שהתלבש בגוף קצת כדי שהעולם הזה יוכל להכיל את האור בעור. מעניין שדווקא אצל האדם יש לבוש וגוף והנשמה נחשפת דווקא דרך הסיפור הייחודי של האדם, הסיפור אצלנו קרוב יותר לפנימיות ואולי בגלל זה קשה לנו להבחין שבתורה זה דווקא הרובד החיצוני ביותר.

ובברכת "אל תסתכל בקנקן…", נסיים להפעם.