Category Archives: סגירת קארמה

בלקן סושי בוקס

..וככה פתאום, אחרי יובש כתיבה של למעלה משנה בה זיגזגתי על הקוטביות שבין כתיבה אקדמית טרחנית לבין ציוצי 140 תווים; עת קראתי את התחכמויותיו הרגילות של הטיים אאוט כבכל חמישי בצהריים, הרגשתי צורך פתאומי לספר שני זיכרונות משני עשורים שונים וערים שונות, ממש עכשיו, ככה.  אולי כי על אף שונותם, הם מובילים לתל אביב של היום, ואולי סתם כי (סוף סוף) בא לי לדבר.

66

הקראש הכי רציני שלי על נער שמעולם לא ידע שאני קיימת היה בחטיבת הביניים, והנער היה לא אחר מאשר תמיר מוסקט, לימים, המייסד, המתופף והמפיק האגדי של הבלקן ביט בוקס. אנחנו בני אותה שכבה ב"ברנר" פתח תקווה, עם אותה צלקת רדומה של אסון הבונים שמחק לנו כתה שלמה מהשנתון בכתה ז'. אבא שלו, יעקב, ניהל את הקונסרבטוריון העירוני שאבא שלי התעקש לרשום אותי אליו לאחר שסחפתי את אורחי הסלון שלנו באילתוריי על הפלייסטיישן של האייטיז – האורגן. ואבא של תמיר היה זה שבישר לי בבחינת הכניסה לקונסרבטוריון שיש לי שמיעה מוסיקלית אבסולוטית, איכות שלא עשיתי איתה שום דבר לימים, מעבר ללבעס גיטריסטים בקומזיצים שזייפו אקורד אחד כדי לזרום.

זה לא שלא הייתי מאוהבת לפני כן, אבל דני החבר המקסים שלי שלימים הפך לסוג של גורו, או יקי תכול העיניים שאיכלס המון פנטזיות סלואו צמוד במסיבות של חברות מצומצמות, שלי ושל רבות אחרות, התגמדו ליד עוצמת הקראש שחשתי כשראיתי לראשונה את תמיר באיזו מסיבה בייתית בגיל 15. תמיר מוסקט היה הגבר הראשון שהכי עשה לי את זה באמת. היה לו משהו במבט שמוליד והורג פרפרים בבטן באותה השנייה ממש. וכילדה שגדלה על הרביעייה/חמישייה/שביעייה הסודית, ידעתי מיד שמצאתי את משימת ה-stalking הראשונה שלי.

תמיר כבר היה אז מתופף מחונן שהופיע על כל במת עצמאות או חג רשמי אחר בעיר, כך שתמיד יכולתי לפנטז מקרוב בלי שירגיש. קצת אחר כך והרבה לפני שהגיע לאיזבו (וכאן אחדש לכם פריט לא ידוע בביוגרפיה המוסיקלית של תמיר), הוא הקים עם חבר בשם גלעד (ביג לייק למי שיאתר את שם משפחתו, משהו אשכנזי וארוך עם פ' ו/או ג' לדעתי, ויספר איפה הוא היום) את להקת 66. בראיון למקומון הוא אמר שקרא ללהקה על שם נקודת האור היחידה בעיר, האוטובוס לתל אביב…

לבסוף, לא עמדתי בזה. הייתי חייבת לעשות משהו גדול, רומנטי ומטורף כדי שיידע על קיומי, אבל כמובן מבלי שיידע על קיומי. אז עשיתי לו קסטה. לא סתם איזה mixed tape מוסיקלי של חנונים/ות, אלא קלטת אישית, עתירת מסרים רומנטיים בקולי האישי משולבים בקטעי פסקולים נבחרים (כן, כן, אני המצאתי את תרבות הרמיקס וערכתי קלטות "חיים שכאלה" כמתנות יומולדת עוד בעידן הדאבל קאסט, תמיד אמרו עלי שאני מקדימה את זמני). את הקלטת השארתי עבורו בתוך שקית על ידית הדלת לדירתם של בני משפחת מוסקט. ו… זהו.

למעלה מעשרים שנה עברו, והיום, כשקראתי בטיים אאוט שהבלקן ביט בוקס יופיעו מחר על משאית בנמל תל אביב, הייתה שם תמונה של תמיר עם שיער ארוך וכובע, וטבעת נישואים מנצנצת שפתאום הביאה לי בבת אחת את הזיכרון המתוק הזה. פתאום אחרי למעלה מעשרים שנה, התעוררה בי סקרנות עצומה לדעת האם תמיר מצא את הקלטת הזו והאזין לה בכלל. אולי הוא צחק וזרק את זה לפח ואולי זה החמיא לו וריגש אותו וייתכן שאף ניסה לאתר את הנערה המסתורית שהיא אני…? אבל יותר מכל, הייתי רוצה לשמוע את הקלטת הזו היום. אני לא זוכרת אף פרט מתוכנה, אני לא זוכרת מה אמרתי ובאילו שירים השתמשתי, ויש בי איזה געגוע לילדה הקטנה ההיא שטעמה לראשונה גוון בוגר יותר של משיכה ותשוקה והייתה חייבת ליצור מזה משהו. אני רוצה לשמוע אותה שוב, לחוות ולהתפדח איתה. מה הסיכוי שתמיר שמר את הקסטה המצחיקה הזו, ומה הסיכוי שמישהו ממכרי המוסיקאים או העיתונאיים יתגייס לתווך ויעזור לי להשיג אותה ממנו?

לייט (צ'רי) בלוסום

איי שם באמצע שנות התשעים, בשנה השנייה שלי לתואר הראשון באוניברסיטה העברית בירושלים, ערכתי את עיתון אגודת הסטודנטים "פי האתון" ולמעשה עשיתי בו כבשלי. כך הגיעה חברתי ענבל להיות מבקרת האוכל של "פי האתון", סתם כי היא ביקשה, למרות שלא היה לה רקע או כשרון כתיבה, והתפריט היומי שלה היה מורכב מדיאטה תמידית של מרק וסלט במטבח של המעונות.

יום אחד, בחור נחמד בשם בועז צאירי שלמד עם ענבל בחוג ליחב"ל (החרוז נחמד אבל יש מצב שבועז בכלל הכיר את ענבל דרך בן זוגה שנמנה על חוג מצומצם של יפנולוגים חלוצים בחוג למזרח אסיה), סיפר לה שפתח את המסעדה היפנית הראשונה בישראל, ממש כאן בירושלים, והזמין אותה לארוחה זוגית חינם תמורת ביקורת ב"פי האתון". למסעדה קראו סאקורה, פריחת הדובדבן ביפנית.

כיום, כשהסושיות יותר נפוצות ממקדונלדס וצברו פופולאריות שהצליחה לגרום אפילו לקוליפורמים להגר מהחומוסיות אליהן, קשה להאמין שלפני חמש עשרה שנה בלבד לא הייתה קיימת כלל קטגוריה של "יפני" במדריכי המסעדות הישראליים. בתל אביב מקובל לחשוב שאוריאל גרוסמן מאונאמי הוא זה שהכניס את הסושי לתפריט הישראלי, אבל נדמה לי שסאקורה קמה קצת קודם. בכל מקרה,ענבל בדיוק נפרדה מהיפנולוג שלה ולא הצליחה למצוא מישהו נועז מספיק כדי להצטרף אליה לארוחה הזו, אז היא הכריחה את העורכת לבוא…

כשאני נזכרת איך ישבנו שם במסעדה היפייפיה והוזרמו אלינו בחינם ובשפע כל המנות הצבעוניות, אני רק חושבת איזו החמצה זו הייתה. שתינו סירבנו לגעת בדג נא, האצות הבהילו אותנו ועשינו טובה שליקקנו איזה נודל או טמפורה אחרי שהבטיחו לנו שהכול עשוי ממרכיבים המוכרים למשטרה כמו ירקות ועוף, או לפחות דג שבושל קצת, רחמנא ליצלן. בועז היה מאד סבלני אלינו, הוא ידע שאנחנו מייצגות את הקהל הממוצע שיצטרך לחנך בהדרגה, כי אוכל יפני, כמו אלכוהול, זה טעם נרכש.

חזרנו למעונות רעבות וענבל הכינה… מרק וסלט. בזמן הארוחה התלבטנו מה לכתוב בעיתון. המסעדה יפיפייה והמנות כל כך יפות, ובטח מי שיודע לאכול אוכל יפני יתלהב מזה נורא וירגיש שממש הביאו לו את טוקיו לירושלים, כי הכול היה נראה כל כך ביזאר שזה בטוח אותנטי. וזה פחות או יותר מה שענבל כתבה בסוף.

עם או בלי קשר לחוויה היפנית ההיא, הייתי לייט בלומר בכל מה שקשור לסושי. לקח לי שבע שנים כדי להתחיל לאכול סושי. זה קרה באמת רק ב-2002 כשהייתי בסין ולא יכולתי יותר לגעת באוכל השומני שלהם. הסושי הצמחוני, בעיקר אבוקאדו וטמאגו, הפך למפלט שלי בשנחאי. כשחזרתי ארצה הלכתי לאונאמי וגיליתי שהטעם אכן נרכש והחך שלי היה מוכן גם לסלמון וטונה במצב נא.  שנתיים אחר כך סושי כבר היה המאכל האהוב עלי, שני לקוסקוס בלבד. בינתיים סאקורה של צאירי פתחה גם סניף תל אביבי בקינג ג'ורג' שהיום אני גרה לידו. ובכל פעם שאני לוקחת משם טייק אוואי (יקר אבל שווה כל אגורה), אני נזכרת בארוחה המפוספסת והמצחיקה ההיא, עת היינו פאקצות ירושלמיות פרובינציאליות, טרם פריחת הדובדבן בארצנו.

זכרון רומנטי

עובר עלי יום של זיכרונות. אני עדיין עוברת על חומרים ששוחזרו לי מתוך הדיסק הקשיח שקרס לפני שבועיים ונתקלתי בהתחלות של ספרים וסיפורים קצרים שכתבתי לפני 13 שנה. זה כתוב לא רע בכלל אבל זה מדהים כמה מעט ידעתי אז על עצמי, על יחסים ועל מה שמניע אנשים.

ופתאום נזכרתי במשהו שלא חשבתי עליו שנים. כמה רומנטית הייתי כשהייתי קטנה. בצבא קראתי את הספר "מינוטאור" של בנימין תמוז ונשביתי בקסם הוירטואליות עוד לפני שהכרתי את המילה. גיבור הסיפור הוא איש מוסד שנדלק על תיכוניסטית שהוא רואה באוטובוס והוא מאתר אותה ומתחיל לשלוח לה מכתבים. אני זוכרת שהוקסמתי מאיך שהוא קבע איתה פגישה על ציר הזמן במקום במרחב: שלח לה תקליט וקבע איתה זמן להאזין לאותו השיר באותו הרגע – זו פגישתם הראשונה. קשר המכתבים הופך הדדי מתישהו למרות שהיא מעולם לא בטוחה לחלוטין מי הוא באמת. הוא צל שמלווה אותה כל חייה, גבר אידיאלי וירטואלי שמסרב להתממש בחייה בזמן שהיא יוצאת עם אחרים ואפילו כמעט מתחתנת.

לא היה אז עוד אינטרנט ואני הייתי נגמלת טרייה מהתכתבויות עם כל מני סרבים באמצעות "שלח מכתבך" של "מעריב לנוער" וכל כך רציתי להטיל צל גדול ודרמטי כזה על חייו של מישהו מעניין. לבנות את עצמי כדמות כזו, "לעשות מינוטאור" למישהו, קראתי לזה ביני לבין עצמי. זו הייתה התשוקה הרומנטית שלי בגיל 19. אבל בגלל שאני אני, לא הסתפקתי במחשבה חולפת. עשיתי את זה. זה סיפור שלא ייאמן, כשחושבים על זה היום.

לקחתי טרמפ צבאי בוקר אחד עם מ"פ יפה מהצנחנים וממקומי במושב האחורי של הרכב התבוננתי בו באמצעות המראה הפנורמית וגורלו נחרץ. עוד לפני שהיה אפשר לגגל, עשיתי מיני-עבודת מודיעין ולפי מספר הרכב איתרתי אותו והוצאתי עליו "תקשורת" צבאית עם כתובת. בתור התחלה שלחתי לו את הספר "מינוטאור" עם הקדשה מסקרנת. אחרי חודש התחלתי לכתוב. מכתב, לפעמים שניים בשבוע. ללא כתובת שולח מאחור ותמיד נשלח ממקום אחר ברחבי הארץ כדי לבלבל (שירתתי במפח"ש-ז"ל וביקשתי ממגוון אנשים לשים את המכתב בדואר בשבילי במקום מגוריהם). נהניתי כל כך מההרפתקה, מהאפשרות שיצרתי לעצמי לכתוב בלוג אישי חושפני לקהל של אדם אחד שלעולם לא אפגוש, ליצור דמות בדויה אמיתית כל כך.

אחרי כמה חודשים, בדיוק כמו אחרי כמה שנים בספר, זה התחיל להציק לי שאין פידבק. אולי הוא בכלל זורק את זה לפח, אולי זה בכלל לא מגיע אליו. עמדתי להשתחרר ולהתחיל ללמוד באונ' העברית אז החלטתי לחכות עד אז ולשכור תיבת דואר אנונימית שם, כמו בספר, כדי לתת לו הזדמנות לכתוב חזרה, אם זה רלוונטי, או פשוט להפסיק עם השטות הרומנטית הזאת במקרה שלא יהיה מענה. אבל לא הספקתי להגיע לשלב הזה. ופה הסיפור האמיתי שלי הופך עוד יותר קסום מהמינוטאור המקורי.

יום אחד לאחר כשנה-שנה וחצי, קיבלתי מהמ"פ שלי מכתב אנונימי עם שיר/חידה בחרוזים. הבנתי מיד שאני לא היחידה שהמכתב נשלח אליה ושהוא מחפש אותי. כנראה שמבלי משים שחררתי פרטים כלליים על סביבות הגיל או תאריך הגיוס או השחרור שלי והוא שם יד על מאגר מידע צבאי כלשהו ומפגיז את בנות מחזור הגיוס שלי. כתבתי לו על זה. אבל המסכן לא ידע מי מעשרות הבנות להן כתב ענתה לו. הוא רק ידע שהוא קרוב.

עברו הרבה שנים מאז. אני לא זוכרת מה קרה שם ומה כתבתי במכתב הבא שגרם לו לצמצם את ההימור ולהגיע אלי. בשלב הזה כבר רציתי שהוא ימצא אותי. אבל אני זוכרת היטב את הפגישה שלנו. כמה הוא נראה אחרת שנה וחצי אחרי הטרמפ הזה. לא הייתי מזהה אותו ברחוב. אולי לא הייתי בוחרת בו כמטרה לפנטזיה הזו בכלל. התלהבתי ממה שסיפר לי. איך בדיוק השתחרר מהצבא ולקח את  הספר ששלחתי לו לחופשה באפריקה, ושהשותף שלו לטיול התלהב מהסיפור והם קיצרו את הטיול וחזרו הביתה, עברו על המכתבים שלי והרכיבו פרופיל וחיפשו אותי במאגרים צבאיים של הח"ן.

אבל כשכל האקשן נרגע, השתררה בינינו שתיקה עצובה. שנינו ידענו משהו שלא יכולתי לבטא אז במילים. ברגע ההוא למדתי משהו חשוב על רומנטיקה: שאין קשר הכרחי בינה לבין אהבה ויחסים. שזה בכלל לא רלוונטי לצאת באמת עם בחור שעשית לו כזה טרראם מהסרטים. שכבני אדם סתמיים לעולם לא נספיק זה לזו ולא נגיע למדרגה של הריגוש שעליה ריחפנו כשהיינו וירטואליים זה לזו. שליצור את עצמנו כסימולקרה זה יותר מרגש מלהיות אנחנו. לא היה לנו באמת סיכוי ועכשיו איבדנו גם את האנונימיות המסקרנת שאפשרה את החוויה המיוחדת. השתיקה הייתה שתיקה של אבל ואובדן. שנינו הבנו שהרומאן הספרותי הזה רק לכאורה הוביל למפגש, אבל בפועל איבדנו את מהותו ברגע שניסינו לגעת בו. תמיד כעסתי על אלכס, גיבור "מינוטאור" שמתח ככה את תיאה הצעירה וסרב לפגוש אותה גם כשהתחננה, כשהתאהבה בו דרך המכתבים. אבל אלכס היה בן 41 נשוי עם ילדים ולכן ידע משהו שלא ידעתי: שרומנטיקה קיימת רק במרחב הפנטזיה. יחסים זו אופרה אחרת.

שנים אחר כך הגיע האינטרנט. רק בדיעבד אני מקשרת בין החדווה שבה ניגשתי לרומאנים וירטואליים לבין רומנטיקת המינוטאור שלי. איך לא ראיתי את זה קודם. מדי פעם עוד התכתבנו, רועי ואני. כך קראו לו, רועי. הוא סיפר לי שהוא לומד פסיכולוגיה באונ' ת"א עכשיו, ושהוא הכיר מישהי חמודה. שנים אחר כך ראיתי אותו בגני התערוכה, הבנתי שהוא עובד בשיווק או מכירות של אחת החברות שהציגו. לא ניגשתי אליו. הוא נראה כל כך בוגר, בורגני. אם הוא בכלל זוכר את הסיפור הזה זה ודאי מקוטלג אצלו כמשובת נעורים בתקופה הילדותית-פואטית. רק אני נשארתי ילדה. רומנטיקנית מפגרת. מסרבת להתבגר, להתברגן. מסרבת לחיות סתם בשביל לחיות גם כשהפסקתי לחכות למשהו גדול מהחיים שיקרה.

תודה לאיתמר שאלתיאל המתוק שניהל איתי שיחה פילוסופית על הבוקר על משהו אחר לגמרי, והזכיר לי פתאום כמה אהבתי להיות סימולקרום.

וידוי: הרומן שלי עם ביבי

הזיכרון הראשון שלי שקשור למודעות פוליטית הוא מגיל 16. השנה הייתה 1988, קצת לפני הבחירות לכנסת ה-12 עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה. חברה שלנו שהייתה פעילה בנוער הליכוד הזמינה אותנו לקולנוע שלום עליו השלום בפתח תקווה, לשמוע הרצאה של כוכב חדש במפלגה שנחת היישר מניו יורק, והוא חתיך אמיתי, היא הבטיחה. בנימין נתניהו, שהיה אז איזה 40 קילו פחות וביקש שנקרא לו ביבי, נתן נאום מרשים בפני אולם קולנוע הומה. אני לא הבנתי בזה כלום אבל התרשמתי מהכריזמה. אני זוכרת אותו נואם בעיקר על בטחון ומאיים עלינו שאנחנו בטווח הטילים העתידיים של ארגוני הטרור שמניעים את האינתיפאדה. הייתה לו דרך אחרת לנצח את הטרור מבלי להיכנע לו. הוא כתב על זה ספר שהיה לרב מכר בארה"ב "הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח?". ספר שקניתי למחרת אותו היום, והיה בספרייה שלי עד למעבר הדירה האחרון שבו תרמתי אותו לילדי בית השנטי.

בתום הנאום כמה אנשים ניגשו לדבר עם הילד החדש בשכונה. גם סחבק שפתאום גילתה שפוליטיקאי יכול להיות חתיך ומרשים לפחות כמו אלופי דאז ג'ורג' מייקל, ניגשה ללחוץ את ידו של הסטאר המסתמן ופתאום שמעתי את עצמי אומרת לו בנחרצות של פקצה "אתה תהיה ראש ממשלה". את החיוך הנבוך שלו אני זוכרת היטב, היה משהו בהבעה שלו אז שלא באמת האמין שהוא יכול לפרוץ דרך בשיח שאפיין באותו זמן את הליכוד בראשותו של יצחק שמיר – הנסיכים והחישוקים והשד יודע מה. אני יכולה לומר בוודאות כשאני נזכרת בתגובה הזו, שהוא לא באמת חשב שזה יקרה כל כך מהר, וכבר במערכת הבחירות שאחר כך, יצחק שמיר יפנה את מקומו דווקא לו, לכוכב החדש, על פני כל מי שגדל בליכוד וחיכה לרשת את הכס.  

לא הייתה לי זכות בחירה באותה שנה והתחננתי לאימי שתבחר בשבילי ליכוד כדי לעזור לביבי. אימא הזדעזעה רק מעצם המחשבה אבל קשה מאד לעמוד בלחצים של מעריצה קטנה ונחושה. לבסוף היא הבטיחה שאם אסדר את הארון הענק שלי למופת, היא תצביע ליכוד. היא טוענת שאכן עמדה בהבטחתה שם מאחורי הפרגוד החשאי. בבחירות לכנסת ה-13 ב-1992 כבר הייתה לי זכות בחירה והייתי בשירות קבע בצבא. אבל הייתי מפוכחת יותר. או פחות, תלוי את מי שואלים. אלו היו הבחירות שבהן כולם התלבטו בהתלבטות הפרדוכסלית בין צומת למרצ. בסוף בחרתי את צומת של רפול ז"ל שנכנסה עם 8 מנדטים. משהו מהימניות הביטחונית של ביבי עדיין היה עימי. אבל לאחר ארבע שנים נוספות, סיכוי אמיתי לשלום ורצח ראש ממשלה אחד שמשך אותי מאד שמאלה, עמדתי מול אפשרות ממשית לבחור בביבי לראש ממשלה כפי שחזיתי וידעתי 8 שנים קודם לכן. אבל לא יכולתי לשים את הפתק. לא שחשבתי שברק יותר טוב. המון חברים שלי נמנעו מלממש את זכותם הדמוקרטית באותה שנה כי לא רצו לא את זה ולא את זה.  אבל ביבי לקח אז בלעדיי. 

בכל מערכות הבחירות שהתקיימו מאז בחרתי במפלגות שלא נכנסו לכנסת כמו ירוקים, עלה ירוק או ישראל אחרת. אני לא יודעת אם הייתה זו הצבעת תקווה או מחאה אבל אין לי באמת מושג מה קרה בפוליטיקה בעשר השנים האחרונות או איך קראו לשרים בכלל. הלכתי בדרך אחרת, איבדתי עניין. אנשים שאלו אותי אם לא מפריע לי "לאבד את הקול שלי" שנה אחרי שנה. אבל השאלה הזו הצחיקה אותי: ולהצביע הצבעה מפוחדת, לא אותנטית, למפלגה גדולה שאני בקושי מזדהה איתה, זה לא לאבד את הקול שלי?? והנה שוב מגיע הדז'ה וו הזה של ביבי, שעדיין מנסה לנצח את הטרור מבלי להיכנע לו, וברק שכבר לא שונה ממנו בהרבה, מועמדים לראשות הממשלה. איך הייתי רוצה שציפי תשבור את שניהם, לא רק כדי שיהיה פה משהו חדש ולא רק בגלל שהיא אישה, אלא בגלל שהיא מוכנה ללמוד. במלחמה הזאת לעגו לה שאין לה את הניסיון והיא מבזבזת זמן על ללמוד כל דבר לפני שהיא מחליטה. אני ראיתי בזה סימן נפלא, לאדם שאינו נמהר בהחלטתו, שלא "כבר יודע" ולוקח אותנו שוב ושוב לאותו הבוץ המוכר. לנסות להבין את התמונה המלאה וללמוד נושא כדי לקבל החלטה זה אף פעם לא "בזבוז זמן", גם לא במלחמה.

אבל אני לא אבחר במפלגה של ציפי כי השנה יש לי אופציה אמיתית לבחור במפלגה שאינה סתם הרע במיעוטו אלא הדבר שלו חיכיתי. ואם נתפתח להיות מדינה מתוקנת, התנועה הירוקה מימד תהיה אחת המפלגות הגדולות בכנסת בעוד עשר-חמש עשרה שנים. נראה שאני לא לבד בסיפור הזה, וכי התנועה החדשה כבר כבשה את הבלוגוספירה. השבוע פניתי שוב לאימי בבקשה לקבל את קולה לכנסת, הפעם עבור התנועה הירוקה מימד. לא נדרשתי לסדר את הארון או לכל "טובת הנאה משפחתית" אחרת. אמא צפתה בסרטונים ממפגש הבלוגרים ונתנה את קולה. היא גם הבטיחה לשכנע את אבא שבחר בגימלאים והתאכזב, כי "ממילא אין לו משהו יותר טוב להצביע בשבילו".

בעוד שעה אני הולכת למפגש בלוגרים עם מנהל הקמפיין של המפלגה. אני מתרגשת להיות חלק מפעילות פוליטית פתאום, משהו שלא יעלה על דעתה של כרמל של לפני שנתיים. אני תוהה אם לבלוגינג יש חלק בתודעה הפוליטית המתעוררת הזאת. מחקרים בארה"ב טוענים שהאינטרנט לא מקנה תודעה פוליטית למי שלא היה לו את החיידק הזה קודם, כלומר שפעילים פוליטיים, כמו מכשפות, הם לא נעשים, הם נולדים. אבל אני לא יודעת אם זה נכון. אני יכולה לראות בהדרגה איך הבלוגינג על התפר שבין עיתונות עממית להשתתפות אזרחית, מושך אותי למקום הזה ומעורר את הנקודה הפוליטית הפנימית מתרדמתה.

 

במוצש" הקרוב אפגוש שוב את ביבי פנים אל פנים, לצד ברק וציפי, ואזכה לשאול אותם בשידור חי מהו החזון שלהם למדינת ישראל. זכיתי כאחת מחמש השאלות בפרוייקט המיוחד של יוטיוב וערוץ 2 ואשתתף במשדר במוצ"ש בשש וחצי. 21 שנה עברו. וואו.

יציאה לאור

אבסולוט כרמל 7 בדרך, אולי עוד יומיים-שלושה. מעולם לא הבטחתי שיהיה פה וידיאו כל שבוע, זה התגלגל במקרה לתדירות הזו. בינתיים, מומלץ לחזור לקרוא את "הטרדה מינית-גרסת הבמאי" מלפני שנתיים. אחת הדוגמאות שניתנו שם קשורות לפרשת אייל בן ארי ואני מאד שמחה לראות את זה יוצא לאור. (נכון שעדיין נהוג לדבר עליו כעל "חשוד" ורבים מעמיתיו לא מאמינים שההאשמות החמורות נכונות, אבל אני מאמינה לסיפורים האישיים ששמעתי עוד לפני שנים רבות).

ואפרופו יציאה לאור, כתבתי היום שיר לראשונה מאז גיל 14 (לא כולל הניסיון המשעשע לכתוב הייקו בבלוג לפני שנתיים), אז קבלו אותו. אני איומה בכתיבה תמציתית, אם יש לי מסר זה בד"כ ייקח לי 1500 מילה לפחות כדי לתאר אותו. אבל מישהו כבר קיבל ממני את המאמר המלא. ואתם מקבלים את היכולת החדשה שאני מפתחת לתמצת. אח, איפה קרן פלס שתלחין לי אותו?

יוצאת לאור

כשאתה לא רואה את האור שלי
אני יוצאת מגדרי כדי להיראות  
וכל החושך שבי נשפך
כמו יין על חולצתך
עד שיוצאת הנשמה
אבל אתה לא מבחין בה
עסוק בניקוי הכתמים
 

האודיו-בלוג של פסקול חיי: שידור חוזר משודרג – פרק ראשון

לפני ארבע וחצי שנים, עת הצטרפתי ל"רשימות", התחלתי לפרסם כאן סדרת פוסטים בשם "פסקול חיי", כשהרעיון היה לספר את סיפור חיי דרך התחנות המוסיקליות שלו, דרך  האירועים שנקשרים בשירים והשירים שנקשרים באירועים. פינטזתי אז שבלוגרים רבים יכתבו את פסקול חייהם עם לינקים לשירים עצמם, ו"ברכה הגולשת" כתבה אז, בימי טרום יו-טיוב ומיי ספייס, שלצערנו מגבלות הטכנולוגיה וזכויות היוצרים לא מאפשרות עדיין אודיו-בלוג אמיתי.

הגענו יחד רק עד פרק 7 כשחטפתי את הקריזה הדו-שנתית שלי ומחקתי את כל הפוסטים בבלוג שהחשבתי לאישיים מדי, לרבות את כל פרקי הפסקול. בדיעבד כבר כתבתי מאז דברים אישיים לא פחות וכנראה שאין לאן לברוח מזה. הבטחתי לעצמי, מה שלא יהיה, לא למחוק יותר חלקים בבלוג. אז בא לי להמשיך את הסדרה ולצורך זה אצטרך לפרסם אותה מחדש, בעריכה מחודשת ובגרסא משודרגת ועם לינקים לשירים עצמם ולא רק למילים, בתקווה שיו-טיוב יטה לנו חסד. נראה לי שקוראי הבלוג הקבועים התחלפו לפחות 4 פעמים מאז, אז נתחיל מההתחלה! איזה כיף.

ג'אקו לא עוזב את העיר עבור אף אחד

מהו השיר הראשון שאתם זוכרים ששמעתם? אמא שלי מצאה לא מזמן קלטות שלי מגיל 3, גיל שבו, מסתבר, כבר הייתי בתנועת נוער צ'אושסקו ברומניה וידעתי לשיר ברומנית ובצרפתית שירי מולדת פאנאטיים למדי. קשה לי להקשיב לקלטת, זה נשמע כל כך זר בייחוד שאני לא דוברת צרפתית כיום. אין לי זכרון של אף אחד מהשירים. אבל אני חושבת שהשיר הראשון מהגן שאני כן זוכרת הוא דווקא שיר ילדים צרפתי סטנדרטי "פררה ז'אקו" (האח ג'אקו) שתורגם בעברית ל"אחינו הנהג".

זה מדהים שאין לי אף זכרון מוסיקלי נוסף מהשנים ברומניה למרות שתמונות הילדות שלי מעידות על כך שהייתי כוכבת בתנועת הנוער הקומוניסטית, שרתי סולו במקהלה של הגן ואפילו ייצגתי את הגן בתחרות ארצית של שירים פאשיסטיים. ואיכשהוא כל העניין הזה הודחק אצלי ומה שנשאר מזה זה "אחינו ג'אקו שישן אפילו כשהפעמונים מצלצלים" (לפי מילות השיר בצרפתית). פרויד היה אומר שזה שקוף מדי.

אני זוכרת את השיר הישראלי הראשון ששמעתי. ב-1978, בגיל 6, המשפחה שלי עלתה לארץ כדי שאוכל להתחיל בית ספר בישראל. אבא שלי קרא את המפה והחליט שלרומניה אין עתיד. כאילו שלישראל יש. כמעט אף אחד לא ידע שאנחנו יהודים, אבא שלי היה חבר מפלגה נאמן וסגן של התובע המחוזי, לכן סיפרו לי רק שאנחנו יוצאים לטיול בבולגריה ומאז לא חזרנו הבייתה.

נחתנו באולפן בקרית גת. בצריף הציבורי היה מכשיר טלוויזיה בשחור לבן ואני זוכרת שראיתי בה את בגין וסאדאת לוחצים ידיים והייתה אווירת חג. אני לא זוכרת היכן שמעתי את השיר הישראלי הראשון שהכרתי אבל הוא היה להיט אז והוא היה מדבק, "לא עוזב  את העיר" של שלמה ארצי. שלמה התכוון לתל אביב, היום אני לגמרי מבינה אותו. אבל בהקשר של אז הצטערתי לעזוב את קרית גת, שרק התחלתי להסתדר בה, כשבתום חודשי האולפן עברנו לפתח תקווה.

לפני ארבע שנים כשפרק זה פורסם לראשונה בכלל גרתי בנתניה ולא חלמתי אי פעם שעוד אגור בתל אביב בגלגול הזה. זה מה שאני אוהבת בחיים האלה. הם מוחלטים עד להודעה חדשה. וגם היום, שתדעו, שאני לא עוזבת את העיר הזאת עבור אף אחד. 🙂 וגם רשימות שלנו היא עיר, עיירת פיתוח במשבר כרגע. יש פה קצת חרדת פינוי ואולי זה עיתוי מצויין להצטרף בשירה אל מול הגורמים המסחריים שעשויים להשקיע פה. ארבע וחצי שנים אני פה. לא עוזבת את העיר לוורדפרס, בינתיים. 🙂

בפרק הבא: מי זאת בטי בם? הכרות עם דמויות הרפאים בחברתן צפיתי ב"האיים האבודים".

מבצע סבתא

אסתר

לפני 20 שנה בדיוק, בראש השנה, הכנתי עשרות ברכות של שנה טובה והתחלתי להסתובב בשכונה שלי בפתח תקווה ולחלק אותן לאנשים זרים שנראו בודדים. בשיטוטי נקלעתי לבית פרטי מתקלף ומוזנח בפאתי שכונת "שעריה", כשלפתע הבחנתי באישה זקנה ישובה על כסא סמוך לשער. "שלום סבתא, שנה טובה" אמרתי והושטתי לה ברכה. הקשישה ההמומה הושיטה יד חשדנית, עיינה בברכה ופרצה בבכי. "הכול בסדר? את צריכה עזרה?" שאלתי במבוכה. היא פתחה בשטף דיבור למשך דקות ארוכות וסיפרה לי שהיא בודדה מאד מאז שבעלה נפטר והילדים מבקרים לעיתים רחוקות ובכלל לא מתקשרים, הם רק מחכים שהיא תמות כדי שיוכלו להשתלט על האדמה שלה ושהיא חיכתה כל היום ליד השער לאישה מביטוח לאומי שאמורה לבקר אותה היום ולא הגיעה. היא פתחה את השער וביקשה שאעזור לה לחזור לתוך הבית. קראו לה אסתר. 

פנים הבית היה מצחין ומוזנח לא פחות אך המטבח היה במצב סביר למדי וניכר היה שאסתר מצליחה לבשל לעצמה. ביליתי קרוב לשעתיים בבית, כשסבתא אסתר מדברת בלי סוף, כאילו לא הקשיבו לה כבר עשר שנים. היא סיפרה על הילדות שלה בתימן וכמה היא פחדה מגברים כשהגיעה לארץ ואיך הם היו סתם מתנפלים על נערות צעירות והראתה לי תמונות מהחתונה שלה ולמרות שהתחננתי שלא תצא החוצה בחושך היא התעקשה ללוות אותי לשער ולראות שהכול בסדר איתי. "הגברים ברחוב לא מסוכנים, זה לא כמו פעם, אל תדאגי, אני הולכת פה כל הזמן" אמרתי, אבל היא סירבה להירגע: "גברים זה אחד הדברים שלא משתנים עם הזמן, תבטיחי לי שתיזהרי". 

התחלתי לבקר את סבתא אסתר באופן קבוע, לפחות פעם בשבוע. הבאתי לה תבשילים רומניים של סבתא שלי (ז"ל) ועזרתי לה קצת לסדר בבית. המשכתי לבוא אליה קרוב לשנה אך כשעברתי לתיכון החיים החברתיים של גיל ההתבגרות החלו לתפוס יותר מקום ותדירות ביקורי התמעטה. אחרי הכול, הייתה לי סבתא משלי ולא הייתי הכי נחמדה בעולם אליה, כך שגם המשפחה שלי לא גילתה סבלנות רבה מדי לקשר הזה, בבחינת "עניי עירך קודמים". יום אחד, אחרי היעדרות של זמן רב, עברתי ליד הבית של סבתא אסתר ולא זיהיתי אותו. הוא הפך לאתר בניה לבנין חדש והסקתי מכך שהיא נפטרה והילדים שלה אכן מכרו את השטח מיד, כפי שהיא חששה. 

כאב לי שלא הספקתי להיפרד ממנה אך הפרשה הזו לימדה אותי משהו חשוב שאני מזכירה לעצמי עד היום. אחת האפשרויות שאנשים מעלים בפני כשאני מדמיינת את החופש הטמון בחיים בגפי, זו הבדידות האיומה לעת זקנה. מה שאנשים שוכחים זה שזקנים רבים בודדים ונטושים בשלהי חייהם ללא קשר לחיי המשפחה שיצרו ולצאצאים שהעמידו. הבדידות בוחרת בך ואם היא משתוקקת אליך, כל קשרי הבשר שתטווה לא יעמדו בפניה. אך אולי, אם לא ניאחז באנשים ש"חייבים" לאהוב אותנו, תמיד פתוחה בפנינו האפשרות לפגוש עוברי אורח שיתחברו אלינו לזמן מה. (המממ, זה נראה לי נכון לכל גיל).

חיים

השנה התנדבתי בחג ל"מבצע סבתא", יוזמה מופלאה של אנשים פרטיים, לבקר ניצול/ת שואה ערירי/ת בחג ולהביא לו/לה שי. כמות המתנדבים עלתה על המצופה והיוזמה התרחבה לקשישים נוספים הנתמכים ע"י "עזר מציון". בערב שבו נערכו השיבוצים הגעתי באיחור, כך ש"נגמרו" כל ניצולי השואה ותחתיהם קיבלתי את חיים, קשיש ערירי ונזקק "מן השורה", שמתגורר ברחוב המקביל. הרחוב המקביל הוא רחוב יוקרתי, מרכזי ושקט, מהמבוקשים בתל אביב – קשה לדמיין אדם נזקק שמתגורר כאן. בדמיוני כבר עודדתי אותו למכור את דירתו למרבה במחיר וגאלתי אותו מהעוני המדומה. 

במציאות, הוא לא ענה לטלפון יומיים. ואם קרה לו משהו? כמה ימים, או אולי שבועות, יעברו עד שמישהו יגלה זאת? זה אחד הדברים הכי מפחידים בלהיות קשיש בודד. מצד שני, פעם, כשכמעט החלקתי באמבטיה, חשבתי על זה שיכלו לעבור יומיים עד שמישהו היה מגלה את גופתי, כי כל כך הרגלתי את ההורים שלי לא לדאוג כשאני נעלמת להם וכל כך הרגלתי את החברים שאני תמיד עסוקה, שאף אחד לא היה מעלה בדעתו להפריע לי למות. בסוף הוא ענה לטלפון. ובאתי. הוא היה קצת מובך ואני הייתי קצת עליצה מדי ותוך חמש דקות הייתי בחוץ שוב. בכל זאת, זה אחרת עם גבר, לא משנה באיזה גיל. ואני כבר לא מיידלע קטנה. והעולם לא צריך שדווקא אני אציל אותו. 

מי יתן ונדיבותם של זרים תהיה תמיד זמינה בעולם, אך שלעולם לא נהיה בעמדה שאנו באמת זקוקים לה.

ספר החיים

איחולי השנה הטובה הפכו כבר לטקס מעיק. מי שכח להתקשר למי? כי זה משהו שחייבים. אפילו אם זה בסמס לתפוצת נאט"ו, לסמן ווי. אפשר לשלוח לתפוצה ולהתכוון באמת כאישי, מרגישים את ההבדל. ואפשר גם, לקרובים באמת, להתאמץ לכוון קצת יותר. השנה החלטתי לעשות זאת. וערב לפני ערב החג הייתי ערה עד חמש בבוקר, שולחת לכל אחד שבאמת קרוב אלי עכשיו, משהו מהלב. לא איחול אלא יותר משהו שאני מרגישה, שאני רוצה לאשר להמשך הדרך. זה יצא כל כך מדוייק ועמוק, יותר מכל ברכת יומולדת שאי פעם רשמתי. והתרגשתי והרגשתי עם כל משפט. והלילה היה מלא חיים וחוויות ואהבה שצפה. ובחמש בבוקר פתאום הרגשתי פחד מוות. בעוד כמה שעות אני נוהגת לצפון בפקקי ישראל ומי יודע על כמה תאונות ידברו החג ואולי אהיה בסטטיסטיקה הפעם. ממש הרגשתי את הפחד שאמות. ובזמן שיובילו אותי לחדר המתים באיזה בית חולים, כל מי שאני אוהבת ימצא ממני מייל עם התמצית של כל מה שיש בינינו ושאני אוהבת בו. זה היה כל כך חי ואמיתי שזה הרגיש כמו פרידה.

שלום לי כמובן, תודה לאל. נהגתי על הילוך ראשון במשך 4 שעות על השוליים של כביש 6, ככה שלא ממש הייתה הזדמנות למלאך המוות לעקוף אותי. אבל הבנתי שנגיעת עומק אמיתית במקום של חיות ואמת היא גם נגיעה בפחד המוות. כשהסכמתי באמת לחוות חיים במלאות רגע אחר רגע, גם פחד המוות עלה עימם. זה היה הסימן שבאמת הרשתי לעצמי לפתוח עד הסוף הפעם, לבטא ולהרגיש את כל האהבה, עד שיצוף הפחד שבעבר השני של הגדה. כשהגעתי ליעדי, הבנתי שנרשמתי בספר החיים לעוד שנה.

***

הרבה תהליכים שמזוהים עם יום כיפור מוכרעים כבר בראש השנה. התשליך, השופר וההכרעה בבית הדין של מעלה, כי ראש השנה הוא יום הדין. תיאורטית, מתקבלת לגבי כל אחד מאיתנו החלטה, האם לתת לנו עוד שנת חיים. האם אנחנו יודעים למה אנחנו כאן ומה נעשה עימה? ואם ישאלו אותנו על דוכן העדים מדוע כדאי לתת לנו שנת חיים נוספת, האם נדע מה לענות? עשינו טקס כזה בחג. 3 אנשים שאלו אותי את השאלה הזו ולא נתנו לי למרוח אותם. אם אין לי בהירות לגבי דבר אמיתי ואותנטי שבעבורו אני כאן או פשוט ראויה, אז למה לטרוח בכלל? גם אני בתורי הייתי דיינית קשוחה: "כדי לשמח אנשים אחרים, נביא ליצן. כדי לטפל בבנות שלך, נביא מטפלת. אף אחד לא נותן לך חיים בעבור אדם אחר. תן לנו סיבה אחת לתת לך חיים. בעבורך!" הטחתי במישהו שריפד את כאביו ביותר מדי אור ואהבה. בית דין אנושי, של מטה, הוא קשוח וקפדני. אך אם שכנעת את בני האדם שאתה חד לגבי מהותך, כפי שנגזר בבית דין של מטה כך יתקבל בבית דין של מעלה. דמעות עלו בעיני בכל פעם שהקראתי את גזר הדין וכשהקריאו אותו לי. הרגשתי את החיים שאכן זורמים וניתנים כרגע במתנה. אשראי לתקופה קצרה נוספת, עד לדו"ח הביניים הבא.

***

זו השנה השישית שאני מנסה לעבוד עם המהות הרוחנית של החג מבעד לחוקים הדתיים שלו. השנים שהעברתי בקהילת ההתחדשות היהודית "בית חדש" ז"ל, היו בניסיון להניע תהליכי עומק, בריטריט אינטנסיבי, שרק בדיעבד אני קולטת כמה פלצנות ורצינות ייתר וכבדות היו שם. שעשוע ומגרש משחקים הם תדרים מדהימים וקסומים בהרבה ואחד הנדרים הלא מודעים ששחררתי לאחרונה זה השקר ש"רצינות=עומק". בין הנוכחים בחג הזה היו זוג ליצנים שלא החמיצו אף הזדמנות לשבור את הרגעים הכבדים של החג וללחוץ על כפתורי עומק דווקא ממקום סאטירי. בערב השני של החג מצאתי את עצמי ישנה בחדר ילדים השייך במקור לילדה בת 5. כשלא הצלחתי להרדם שלפתי מהמדף את "הכבשה רחלי" ואחר כך "בארץ יצורי הפלא" ולבסוף קראתי מחדש את ספר הילדות האולטימטיבי שלי שגרם לי בזמנו לבלות המון זמן בארון בהמתנה לאריה אסלן, "סיפורי נארניה: האריה, המכשפה וארון הבגדים".

אם חשבתי שידעתי הכל, זה האות להתחיל מההתחלה. מהמקום הפשוט, הילדי, והפעם במגרש משחקים ובשעשוע-עצמי מהתהליך. ופתאום נדמה לי שהרגשתי נבט ראשון וברור של רצון שחשבתי שכבר לא יהיה לי בגלגול הזה. אני חושבת שאני רוצה מתישהו בכל זאת ולמרות הכל להקים משפחה ולהעמיד את כל הכלים שרכשתי בחיי למבחן הפשוט אך הגדול מכולם שייתכן שעקפתי בביטול עד כה. גם זו אחת הדרכים לעבור את הכל מההתחלה, מפרספקטיבה של ילד. כעת דרוש רק טייס-משנה להרפתקה הזו. (כן, אני יודעת שאפשר גם בלי, אבל זה לא חלק מהדרך שלי. אני כזו עצמאית וכל החיים עשיתי הכל בעצמי באנרגיה של נהגת שודים. אני יודעת בוודאות כעת, ששיעורים של שיתוף פעולה והרפיית השליטה הבלעדית במטוס, הם לגמרי חלק מהדרך שלי. אז אני מתקנת: דרוש טייס ראשי מצטיין שיעיף אותי מקורס טייס ויפתח לי את ההזדמנות להיות נווטת מעולה).

***

מורתי המופלאה, רונית, כתבה את כתבת הבכורה שלה לכבוד השנה החדשה. היא נתבקשה לתת תחזית לשנה החדשה ובעצם ניהלה שיחה עם האנרגיה של השנה. אפשר לקרוא את זה כאוסף מילים ולחפש איזה מסר מילולי חדש ואז אני מניחה שיהיה קשה למצוא משהו שלא מדברים בו כל שני וחמישי בעולם הניו אייג'. אבל רונית לא מטיפה, היא קוראת אנרגיה. והכתבה אינה המילים, היא התחושה שמתעוררת בכם, מה קיבלתם ממנה? לא מה חשבתם על זה, אלא מה הרגשתם כשקראתם? ובפעם השניה? אנשים יכולים לומר את אותו משפט והכוונה והמהות מאחוריו כה שונה כשקוראים. לרוב השרלטנים בעולם הניו אייג' יש כשרון הבעה בכתב ובעל פה שמכסה על מהות ריקה. לרונית יש מלאות מהותית שלא תמיד נתפסת במוגבלותן של המילים המוכרות לנו. ואני מנסה להיות שם באמצע, במקום מלא שעדיין מצליח להביע את עצמו. אני אשמח אם תשתפו אותי בחוויה שלכם מהכתבה.

אני מאחלת לכולכם להתעלות על עצמכם וליצור לעצמכם שנה שתהלום את מידותיכם האמיתיות.

דברי ימי הרשת פרק ד': הסיפור הבלעדי מאחורי המצאת ה-ICQ

לחלק א': הפעם הראשונה שלי עם האינטרנט

לחלק ב': אהבה סינכרונית בשחור-לבן

לחלק ג': האינטרנט מוליד עבורי קריירה וגם את הניו אייג'
 
השנה הייתה 1995 כמדומני. אני בשנה ג' באוניברסיטה, האינטרנט קצת (אבל רק קצת) יותר נפוץ במחוזותינו ואני כבר גולשת מהבית ומבלה את רוב לילותיי בצ'טים ב-IRC. ב- dial up כמובן. חיבור DSL "מהיר" היה נחלת מעטים רק כשנתיים אחר כך, לדעתי. גם תוכנות החיבור היו רבות ומסובכות, אני עדיין זוכרת את הצפצופים המעצבנים של תוכנת ה-trumpet winsock האוניברסיטאית ואת הניתוקים הפתאומיים והמרובים של הקו. ראיתי בטלוויזיה שביל גייטס הצהיר שהאינטרנט הוא אופנה חולפת, אך תוך זמן קצר חזר בו ומיקרוסופט נכנסה באגרסיביות לעניין. אמנם האקספלורר שלה הרג את נטסקייפ, אך יש להודות שהחיבור לאינטרנט הפך נפוץ, עמיד, פשוט ונגיש באמת רק כשמיקרוסופט דחפו את האף לרשת ושמו חייגנים על מערכת ההפעלה.

אני רוצה לספר היום סיפור שלא סופר מעולם, סקופ ייחודי ובלעדי שהוא הסיפור האמיתי מאחורי המצאת ה-ICQ ועולם המסרים המיידיים. הח'ברה של ה-IRC היו ח'ברה נפלאים שנפגשו לא מעט במציאות ונוצרו ביניהם קשרים מסוגים שונים. רבים מהם הגיעו בשנים שאחר כך לעמדות מפתח בעולם ההייטק והתקשורת בישראל ובעולם, והיה כיף לספר שהם גדלו איתנו בערוץ "ישראל" (ואחר כך ב"סקס עברי") בדאלנט. אחד האנשים שהסתובבו בינינו באותם ימים היה אריק ורדי, בנו של יוסי ורדי ואחד מממציאי ה-ICQ. את אריק הכרתי דרך נעמי המכונה Robin, שהייתה לדיווה של הצ'טים וירשה את מקומה של רוני לאחר שזו נצמדה ליואב, כפי שסופר בפרק ב'. 

אריק, כמו רוב הבנים בערוץ, היה דלוק על נעמי והם יצאו כמה פעמים בלבד. אני זוכרת בבירור את היום שבו הם באו לבקר אותי יחד בירושלים ונדמה לי שעלינו לקבר של רבין. נעמי סיפרה לי שאריק עובד על תוכנת צ'ט אישית שעולה איך שאת נכנסת למחשב ואת יכולה לדבר עם חברים מסוימים שלך עוד לפני שאת נכנסת ל-IRC. אני זוכרת שלא הבנתי ושאלתי: אם אפשר להיכנס ל-IRC כשרוצים לדבר עם הח'ברה, אז למה אני צריכה עוד תוכנה שתעלה לפני כן?  ואז נעמי סיפרה לי בסוד, שאריק אמר לה, שהרעיון לתוכנה הזו בא לו בגללה. שהוא היה מחכה לה הרבה זמן בערוץ והוא רצה לדעת שהיא אונליין איך שהיא פותחת את המחשב ולדבר איתה לפני כולם, לפני שהיא בוחרת להיכנס לערוץ, אז הוא התחיל לחשוב איך עושים את זה ושייתכן שהרבה אנשים ירצו דבר דומה; שיש אנשים שתרצה לחפש אותם עוד לפני שהם ירצו שתמצא אותם. I seek you. ICQ

כן, חברים. כך הומצא תחום המסרים המיידיים, בגלל ייצר התחרות של מנגנון החיזור הגברי, דהיינו הקראש של אריק ורדי על נעמי. כמה שנים אחר כך, ICQ כבר נמכרה ל-AOL ואריק המולטי מיליונר הטרי עבד מלופט בניו יורק, כשידיד אחר שלנו מהערוץ, במקרה אקס של אותה נעמי, עבר לשנה לניו יורק ועבד בחברה גם כן ובאתי לבקר אותו בעבודה. היה זה במרחק של שנתיים או שלוש בלבד מהפעם האחרונה שנפגשנו אבל על אריק ועל עולם האינטרנט עברו מאז תהפוכות מטורפות שוות ערך לעשר שנים. נראיתי לו קצת מוכרת והוא זכר במעורפל מי זאת נעמי. כשסיפרתי לו על הסיבה בגללה הוא הגה את רעיון ה-ICQ הוא חכך במוחו ואמר שהוא בכנות לא זוכר את הקטע הזה וגם לא ממש זוכר את הרגע שבו הרעיון נרקם בבירור. ההייתה זו אסטרטגיית חיזור מקומית שהתנדפה או סיפור אמיתי שנשכח ונקבר תחת המאורעות המסעירים שאחר כך? ואולי זו דווקא נעמי שהזתה את כל העניין מהמקום של המחוזרת?

בכל מקרה, לנעמי היה את אחד ממספרי האייסיקיו הראשונים עוד בשלב הבטא כשהם צרפו רק חברים קרובים ומשפחה והיא הזמינה אותי להתנסות גם כן. כמעט הייתי ממשתמשי האייסיקיו הראשונים עם מספר היסטורי אבל לא הצלחתי להתקין את התוכנה. מסתבר שהיא לא תמכה בחלונות 3.11 ואני סירבתי בתוקף לשדרג לחלונות 95 החדשנית והלא יציבה עם האקספלורר של מיקרוסופט מתוך איזה שהוא פחד לאבד את העולם הישן. הצטרפתי לאייסיקיו רק שנים אחר כך כשהוא כבר היה מאד פופולארי ויש לי מספר "ענתיקה" של שש ספרות. היום אני כמובן לא משתמשת, זה סיפור של ילדים עם עולם תרבותי אחר לגמרי, שבו הזמינות המתמדת היא מובנת מאליה. 

אני דווקא מתגעגעת להמתנה הזו בתוך ערוץ של צ'ט, לחברה שתבחר להגיע לדבר איתי ואשמח לקראתה. אגלה לכם סוד: אני לא משתמשת בתוכנות מסרים מיידיים. מפחיד אותי המצב הזה של לראות את החברים שלי מחוברים כל היום ולא לדבר איתם, להתרגל להתעלם מהם ולפספס את חדוות המפגש והפרידה, ה"רצוא ושוב". אריק, מה עשית לנו? ואתה אפילו לא זוכר את הבחורה שבגללה… מעניין איפה היא היום. שמעתי שהתחתנה עם אחד מכתבי המחשבים הוותיקים של "ידיעות אחרונות" שגם הוא נעלם מהשטח. איפה אתם, אילן ונעמי, אי שם ברשת?

בפרק הבא נמשיך להתקדם דרך ציר רומנטי ואעסוק כפי שהבטחתי באחורי הקלעים של תמיכת משתמשים בחברות האינטרנט ובסיפורו של אתר ההיכרויות הראשון ברשת הישראלית.

 

נ.ב היום הוא יום הבלוגים. הנה פוסט ההמלצות שלי.

הנבואה

לפני תריסר שנים ביליתי עם שתי חברות מהאוניברסיטה במרכז ירושלים. בחור בריטי צעיר לבוש קנבס לבן הציע לנו קריאה בכף היד תמורת 20 שקלים. הסכמנו להשתעשע. ציפינו לקבל מחמאות וחיזוקים כלליים בעבור סכום זה שנחשב נמוך גם אז, אך הבחור הפתיע. הוא הלך ישר לדפוסים הבעייתיים. לחברה אחת הוא הציץ באגודל וציין שיש לה ייצר מיני שקשה להשביע ושהיא תתקשה להסתפק בפרטנרים שיתאימו לה מבחינות אחרות. אצלה זה כבר התגשם שכן במשך כל שנות האוניברסיטה ויותר מכך היא הייתה מכורה לאיזה אידיוט וכל הזמן חזרה אליו רק בגלל הסקס. לחברה השנייה הוא אמר שהיא תלותית מדי ושהיא נצמדת לגברים לא מתאימים בגלל הפחד להיות לבד. היא ידעה שזה נכון כבר אז ושנה אחר כך אמרנו לה בערב החתונה שלה שלא תתחתן, וכעבור שנה אף אחת מאיתנו לא הופתעה שהיא הייתה גרושה.

כעת המבטים הסקרניים הופנו אלי. מה הוא יגיד לי? אם הוא רצה להרוויח את הכסף שלו היו לו המון אפשרויות. הייתי ילדה מוצלחת שכבר עשתה המון דברים והיו לה המון שאיפות נוספות, כמעט הכול היה הולך. הוא הפך את כפות הידיים מספר פעמים כמחפש אחרי משהו ואז אמר "הממ, אני לא רואה שום דבר יוצא דופן. חיים רגילים. את יודעת. בעל, בית, ילדים, בישולים, חיתולים וכל זה". החברות שלי תפסו את הבטן והצחוק שלהן הרעיד את הרחוב. האמינות המפתיעה שהן ייחסו לבריטי הצעיר נעלמה בבת אחת ופתאום גם גזר דינן היה נראה מתוק יותר, דברים כלליים שאפשר להגיד לכל אחת, למעשה. גם אני צחקתי. "אין איזה ספר שאפרסם תוך כדי, איזו עבודה מעניינת או משהו?" ניסיתי לצבוע קצת את התמונה. הבחור בוחן שוב את כפות הידיים וגוזר בביטחון "לא רואה שום דבר כזה. אישה של בית".  

זה התחיל באותה השנה, אני חושבת. חיידק הטיולים שלקח אותי ללמעלה מ-30 מדינות בעשור האחרון, הדחף הרב תחומי שהלך והתגבר וניסה ללמוד כל דבר שנקרה על דרכו והסקרנות להתנסות בכל מני הרפתקאות שגורמות לאנשים להרים גבה במשחקי חברה שנים אחר כך. האם כל זה היה מבוסס על פחד, ניסיון להתחמק מהגורל של אותם חיים פשוטים שחרוטים בכף היד? תריסר שנים חלפו ועדיין הדבר האחרון שאפשר לומר עלי זה שאני עקרת בית. אבל גם לא עשיתי כלום. חוויות באות וחוויות הולכות. וכמעט כל רעיון יפה ננטש באיבו, נשפט לחובה, לא מתקרקע להתגשם. ואני נושבת לארבעת כיווני האוויר, תקיעות בתחושה של תזזית, פול גז בניוטרל. 

אנשים שיכולים לעשות כל כך הרבה דברים ומודעים לשלל האפשרויות שפתוחות בפניהם צריכים כלים לדעת מה עליהם באמת לעשות מתוך כל זה. זה לא קל. כל כך הרבה שנים של התפתחות רוחנית בניסיון לעשות משהו משמעותי, רק כדי לגלות שהתפקיד הקוסמי שלי הוא פשוט להיות אני. שהאתגר הרוחני הקשה ביותר הוא אולי זה שאני הכי מזלזלת בו: לתחזק זוגיות טובה, לגדל ילד, לעבור את היום בצורה איכותית. "מה, זהו?" שואל בי קול מאוכזב שחיפש משמעות בגדולה. "אדם גדול ניכר בדברים הקטנים ביותר, ביחס שלו לנמלה שעוברת" אמרה לי רונית השבוע "זה לא מצריך איזו עשייה כדי להוכיח גדולה. העולם לא צריך שכולם ינסו להציל אותו, הוא מתקיים מזה שכל אחד חי אותו". 

איכות חיים אינה נוחות מרבית אלא המשמעות והעומק שבו חיים את הדברים הכי קטנים. לנהל את האנרגיה שלי, להיות באמת מודעת למה שאני עושה איתה, זו קריעת תחת. ואולי זה כל מה שאעשה עם חיי וזו תהיה תרומה ענקית בקנה מידה בלתי נגיש למדידה. השבוע התעוררה בי תשוקה אמיתית לפשטות. למחוק את עצמי מכל מני רשתות חברתיות ולסגור את המחשב לחצי יום, להשקיע בחברים הטובים באמת ולהרפות מהקשר השטחי והמפזר שמשתמר כל כך בקלות ברשת עם כל שאר המעגלים, להאט את הקצב, להפסיק כל מני פרויקטים ולהתמקד בדבר או שניים שאיתם אלך עד הסוף. מה נועדתי לעשות באמת? בסוף יסתבר שכל הדוקטורט הזה היה מיותר. כי כל מה שרציתי זה אולי להיות מורה. או סתם לתת שירות, אפילו בבנק או משהו. אני אוהבת את העבודות הפשוטות הללו שנראות אפורות אבל המשמעות בהן נובעת מעזרה לאנשים ומהתמודדות עם בעיות תקשורת ויש בהן את האתגרים הגדולים ביותר שאף אחד לא מעריך ומתגמל. 

אולי זה סודה של האישה ביהדות, כל הנשמה היתרה הזו היא כדי לגלות שהעולם כולו בכף ידה, שהאתגר של שלום בית הוא האתגר האמיתי והלמידה מהחיים עמוקה מכל פלפול שהאגו של בעלה טוחן בישיבה וחושב שהוא מבין את החיים דרכו. כבר ויתרתי על הפלפולים אבל משהו בי צועק ונלחם ולא מסוגל לבחור בחיים פשוטים. תריסר שנים עברו ונבואת הבחור הבריטי כבר לא מצחיקה בכלל אלא מסתורית ועמוקה. אולי הסתובבתי כל החיים כדי להצליח להגיע אליה.

דברי ימי הרשת חלק ג': האינטרנט מוליד עבורי קריירה וגם את הניו אייג'

לחלק א': הפעם הראשונה שלי עם האינטרנט

לחלק ב': אהבה סינכרונית בשחור-לבן

 

מראשיתה הייתה הרשת רבת פנים והתגלויות עבורי, כשהיא מפוצלת לעבודה, לימודים וחיי חברה אך כל התחומים נשזרים אלו באלו. ב-1995, ראשית האינטרנט המסחרי בישראל, אפשר היה לפתוח את "גלובס" בבוקר ולראות ידיעה על אתר אינטרנט חדש של חברה ישראלית. בירושלים הייתה חברה בשם "מקום תקשוב" שדף הבית שלהם הכיל בקוביות קטנות כאלה את כל האתרים העסקיים בישראל. הצטרפתי לסמינר חדשני בחוג למדע המדינה עם ד"ר אלון פלד, בוגר הרווארד שהיה מנהל פיתוח בחברת הייטק בארה"ב ושב לאקדמיה, ועשיתי את אחת העבודות הסמינריוניות הראשונות על אתרים עסקיים בארץ. יש לי עדיין את הסמינר הזה והנתונים בו משעשעים מאד. מספר המחוברים לאינטרנט עמד אותו זמן על 30,000 איש בישראל בלבד וקפץ תוך שנה (ב-96) ל-100,000 איש. ב-95 היו כ-110 אתרים עסקיים ב"מקום תקשוב" וב-1996 כבר קמו חברות בניית אתרים והיו כאלף אתרים ישראליים ברשת. 

שלחתי ל- 110 החברות הראשונות שפעלו ברשת שאלון בדוא"ל ורק 22 מתוכן ענו עליו. "אהבה" הייתה החברה הישראלית הראשונה שמכרה מוצרים דרך הרשת ללקוחות בחו"ל. "עלית" הייתה הראשונה שניסתה למכור בארץ דרך הרשת באופן ניסיוני, חבילות שי. האתרים הראשונים זכו למבקרים ופניות בעיקר מחוץ לישראל. אחד מסיפורי ההצלחה הראשונים היה מלון "הר הזיתים" במזרח ירושלים שקיבל הזמנות רבות דרך הרשת והפך למלון החביב על תיירים פריקי מחשבים.

הפרסומאי דוד טמיר היה החלוץ של התחום בארץ והמשרד שלו תחזק את אתר "נטקינג", מאתרי התוכן הראשונים בארץ. אני זוכרת כמו אתמול את מאות הנרות שהודלקו באתר נטקינג לזכרו של רבין לאחר הרצח, למשל. לנטקינג הייתה גם את תחנת הרדיו-אינטרנט הראשונה וטמיר יצר את מסעות הפרסום האינטראקטיביים הראשונים ברשת, עבור "שטראוס", שכללו משחק הרכבה אינטראקטיבי לילדים ומתכונים לאימהות. בנטקינג עשו סקר ראשוני ייחודי וסודי על מנת לקבוע מהו פרופיל הגולש הממוצע ואחר כך הציעו אותו למכירה בסכומים מופקעים לחברות שהתעניינו. עבורי הם שחררו חינם כמה נתונים לסמינר. 

עידו אמין היה העיתונאי הראשון שקלט את פוטנציאל הרשת והקים את "דפי רשת" המיתולוגי, שם גם כתב את מה שלימים נחשב לבלוג הראשון. בזמן שכתבתי את הסמינר שלי יצרתי קשר עם אמין כי גיליתי שהוא עשה סקר צרכנים על הנכונות של ישראלים לקנות ברשת. רבים טענו שלא יקנו ברשת לעולם ואם כבר אז רק מוצרי חומרה ותוכנה, מניות, כרטיסים, ספרים ודיסקים. הנכונות לקנות מוצרי אלקטרוניקה ברשת הייתה נמוכה ומיעוט האנשים בישראל שכבר צרכו דרך הרשת קנו בממוצע ב-50$ בלבד. היו אז בעיות חמורות של אבטחת מידע לכרטיסי האשראי וביבמ ישראל החלו לחשוב על שיטות חלופיות של micro payments. 

עידו חיפש באותו הזמן עוזר/ת לעבוד בדפי רשת ואני בדיוק התלבטתי מה לעשות אחרי שאני עוזבת את "פי האתון". המסלול הידוע של עורכי "פי האתון" היה ישירות לעיתונות. הסגן שלי, עמיר בן דוד, והמחליפה שלי, נורית פלתר, המשיכו למקומונים של ירושלים וכיום הם כתבים בכירים בידיעות אחרונות. אבל אני כבר הייתי קצת שבויה בעולם החדש של הרשת ורציתי עבודה שקשורה לכך. עידו הציע רק חצי משרה ולכן חיפשתי ג'ובים נוספים בתחום התקשורת שאולי יפגישו אותי עם הרשת.  ככה הגעתי לארגון נשות הדסה בישראל והתראיינתי לתפקיד עוזרת דובר. 

דובר הארגון, אלי הכהן, הכיר ואהב גם הוא את הרשת ודיבר על להפוך את האתר של הדסה ליותר מפלאייר והבנתי שאני נשארת פה. טוב שלקחתי עבודה מסודרת כי אחרי שני מפגשים עם עידו אמין שנינו הבנו שאין בי ממש תועלת. כשהוא שאל אותי אם אני יודעת לתחזק דאטאבייס ב-access ובהיתי בו בעיני עגל, הבנו שעם כל הכבוד לזה שרק שלושה אנשים וחצי כרגע יודעים מה זה אינטרנט, יש טכנולוגיה ויש תרבות ולי אין מושג וחצי במחשב כשלעצמו. נפרדנו כידידים אבל נחמד להסתובב עם אנקדוטה של "הייתי העובדת הראשונה של דפי רשת ופוטרתי אחרי יומיים". 🙂

בינתיים ב-IRC פגשתי את Doremi שהשמועות סיפרו כי במציאות שמה ברנדה דנט והיא מעבירה קורסים חדשים על תרבות דיגיטאלית בחוגים לתקשורת ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה שלי. בשיחה הראשונה שלי עם ברנדה אונליין היא סיפרה לי שלשבת ב-IRC ולנתח צ'טים זה חלק משיעורי הבית ואני נדלקתי והבטחתי להירשם. ההרשמה לקורסים בזמנו הייתה בשיטת כל הקודם זוכה ואנשים היו ישנים בשקי שינה ליד הקמפוס ונרשמים בתור משש בבוקר כדי לתפוס את הקורסים שהם רצו (גם על זה עשיתי פעם כתבה וביליתי לילה באוניברסיטה עם כל הח'ברה בניסיון להתחמק מאנשי האבטחה). 

כשהגעתי למחשב המיוחל גיליתי שהקורסים של ברנדה כבר מלאים ועשיתי סצנה למתרגל האחראי על הרישום בטענה שדיברתי עם המרצה באינטרנט והיא אישרה לי בפירוש להירשם לשני הקורסים הללו. הבחור המסכן לא ידע מה זה אינטרנט ודיברתי בכזה בטחון על שיחתי עם המרצה שהוא הורה להוסיף אותי ידנית לרשימה הממוחשבת וזהו. כך החלה הקריירה שלי כחוקרת תרבות רשת (כיום ברנדה היא מנחת הדוקטורט שלי ולימים סיפרתי לה שעשיתי סוג של האקינג מתווך-אנוש לקורסים שלה). 

קורסי התרבות הדיגיטאלית של ברנדה שינו את חיי. בקורס הבסיס התחברתי עם שני אנשים שהם חברים שלי עד היום ועיצבו את עתידי: נטע ואריק. אריק דוידוביץ' היה תלמיד תואר שני בתקשורת ועשה בסמינר של ברנדה עבודה על התמכרות לרשת. לימים הפך לעורך של מוסף מעריב אונליין וגרר אותי לקריירת כתיבה בתחום של תרבות רשת. נטע כפיר הייתה תלמידה בחוג לחינוך בכלל והתעניינה בחינוך ומחשבים. היא ידעה html ובנתה אתרים, כישור נדיר מאד באותם ימים, וכך שלושתנו בנינו את האתר של הקורס כפרויקט סיום. זה היה האתר הראשון שאפיינתי (כלומר בחרתי את הצבעים:-)). נטע הייתה מראשוני הניו אייג'רים בארץ, היא הראשונה שלימדה אותי לעשות מדיטציה ובזכותה הכרתי את מורתי רונית שעד היום אני לומדת איתה עבודה אנרגטית.  

בזכות הצ'טים שניהלנו כשיעורי בית, הרחבתי את האינטראקציות שלי ברשת גם לאנשים מחו"ל וגיליתי לראשונה כמה הניו אייג' והטכנולוגיה החדשה צועדים יד ביד. ב-96 גיליתי את דת הwicca הניאו-פאגאנית, שאז אף אחד לא ידע מה זה בארץ, והשתתפתי בטקס פאגאני אונליין אותו ניתחתי עבור הסמינר של ברנדה. הבוס שלי, אלי הכהן, החל להגיש פינה בקול ישראל על תרבות הרשת וכשסיפרתי לו על הטקס הוא ראיין אותי על כך לפינת הרדיו שלו. מאוחר יותר אלי הפך לכתב של קול ישראל ואחר כך של הערוץ הראשון לענייני אינטרנט וכיום הוא מנהל מכון האינטרנט של אונ' ת"א ונטוויז'ן. 

אני עברתי מוקדם יותר לטלוויזיה בזכות נטע, שגררה אותי לראיון עבודה להיות תחקירנית בתוכנית המחשבים של הערוץ הראשון, "קליק", אשר שודרה בשידור חי, בניגוד ל"זומביט". נטע ואני עבדנו עונה וחצי בתוכנית כשבחלק מהעונה אני הפכתי לרכזת המערכת. עבדנו קשה מאד אבל נחשפנו ל- וחשפנו את זרעי בועת ההייטק בארץ, במקביל להתוודעות ללחצים האדירים של שידור חי ועוד כשצריך להתמודד עם בעיות טכניות של מחשבים ומוצרי בטא שהוצגו בתוכנית. או אז החלטתי שלעולם לא אעבוד בטלוויזיה והתחלתי לפזול להייטק עצמו. אבל על זה נדבר כבר פעם אחרת.

כדי לסגור את הסיפור האקדמי בכל זאת, אספר שבסמסטר האחרון לתואר לקחתי סמינר על פמיניזם עם ד"ר הנרייט דהאן כלב. בפמיניזם לא הבנתי בכלל אבל כמצ'וטטת "ותיקה" כבר, עניין אותי המקום הזה שבו יש אנונימיות מגדרית ופתאום אנשים מנסים לנחש אם את גבר או אישה והם נטפלים לסטריאוטיפים הקלאסיים ביותר ומחפשים את זה ב"התנהגות" שלך בכתיבה. חיטטתי בספריה וגיליתי לגמרי במקרה שיש תחום שנקרא סוציולינגויסטיקה, תחום זנוח ובעייתי משנות ה-70 שמדבר על הבדלי דיבור בין המינים. לקחתי את זה בתור תיאוריה וניתחתי עבור הנרייט דיבור כתוב של נשים בצ'טים. הנרייט הייתה בשוק מהעבודה הזו. חצי סמינר רק הקדשתי כדי להסביר לה מה זה אינטרנט ואיך השיחה שם בכלל עובדת כדיבור בכתיבה.  הייתי התלמידה המוזרה שלה אבל המחקר היה מעניין וחדשני וקיבלתי ציון גבוה למדי.

שנה אחר כך, מישל רודינו פרסמה מאמר בארה"ב שנחשב כיום קאנון במחקר רשת: היא הוציאה מהבוידעם את אותן תיאוריות שאני מצאתי במקרה, עשתה חיבור תיאורטי דומה של דיבור בכתיבה ומצאה שהבדלי המינים המיושנים מתחדשים בשיחות ברשת. ענף שלם של מחקר-רשת נוצר לו וגם סוזן הרינג נכנסה אליו אחר כך. אני יצאתי לעבוד ושכחתי מקריירת מחקר לזמן מה, כך שלמדתי רק בדיעבד שהיה לי סמינריון קלאסי ביד ולא עשיתי עם זה כלום כי לא הייתי מוכוונת פרסום אקדמי. זו טעות שאני לא מתכוונת לחזור עליה בחקר ענייני ווב 2.0, אגב. לא מזמן פגשתי את הנרייט והיא זוכרת את העבודה הזו היטב ומאוחר יותר התוודעה לתחום כענף במחקר הפמיניסטי.

 

בפרק הבא נחזור לתחום החברתי ונספר את הסיפור הבלעדי על הנסיבות האמיתיות בהן נולד ה-ICQ ועוד קצת רכילויות על עולם ה-IRC, על מה שהתרחש באמת במשרדי ספקית האינטרנט העתיקה Shani ואם נספיק נדבר אולי גם על אתר ההיכרות הישראלי הראשון. רמז: הכל קשור.