ארכיון קטגוריה: סגירת קארמה

דברי ימי הרשת חלק ג': האינטרנט מוליד עבורי קריירה וגם את הניו אייג'

לחלק א': הפעם הראשונה שלי עם האינטרנט

לחלק ב': אהבה סינכרונית בשחור-לבן

 

מראשיתה הייתה הרשת רבת פנים והתגלויות עבורי, כשהיא מפוצלת לעבודה, לימודים וחיי חברה אך כל התחומים נשזרים אלו באלו. ב-1995, ראשית האינטרנט המסחרי בישראל, אפשר היה לפתוח את "גלובס" בבוקר ולראות ידיעה על אתר אינטרנט חדש של חברה ישראלית. בירושלים הייתה חברה בשם "מקום תקשוב" שדף הבית שלהם הכיל בקוביות קטנות כאלה את כל האתרים העסקיים בישראל. הצטרפתי לסמינר חדשני בחוג למדע המדינה עם ד"ר אלון פלד, בוגר הרווארד שהיה מנהל פיתוח בחברת הייטק בארה"ב ושב לאקדמיה, ועשיתי את אחת העבודות הסמינריוניות הראשונות על אתרים עסקיים בארץ. יש לי עדיין את הסמינר הזה והנתונים בו משעשעים מאד. מספר המחוברים לאינטרנט עמד אותו זמן על 30,000 איש בישראל בלבד וקפץ תוך שנה (ב-96) ל-100,000 איש. ב-95 היו כ-110 אתרים עסקיים ב"מקום תקשוב" וב-1996 כבר קמו חברות בניית אתרים והיו כאלף אתרים ישראליים ברשת. 

שלחתי ל- 110 החברות הראשונות שפעלו ברשת שאלון בדוא"ל ורק 22 מתוכן ענו עליו. "אהבה" הייתה החברה הישראלית הראשונה שמכרה מוצרים דרך הרשת ללקוחות בחו"ל. "עלית" הייתה הראשונה שניסתה למכור בארץ דרך הרשת באופן ניסיוני, חבילות שי. האתרים הראשונים זכו למבקרים ופניות בעיקר מחוץ לישראל. אחד מסיפורי ההצלחה הראשונים היה מלון "הר הזיתים" במזרח ירושלים שקיבל הזמנות רבות דרך הרשת והפך למלון החביב על תיירים פריקי מחשבים.

הפרסומאי דוד טמיר היה החלוץ של התחום בארץ והמשרד שלו תחזק את אתר "נטקינג", מאתרי התוכן הראשונים בארץ. אני זוכרת כמו אתמול את מאות הנרות שהודלקו באתר נטקינג לזכרו של רבין לאחר הרצח, למשל. לנטקינג הייתה גם את תחנת הרדיו-אינטרנט הראשונה וטמיר יצר את מסעות הפרסום האינטראקטיביים הראשונים ברשת, עבור "שטראוס", שכללו משחק הרכבה אינטראקטיבי לילדים ומתכונים לאימהות. בנטקינג עשו סקר ראשוני ייחודי וסודי על מנת לקבוע מהו פרופיל הגולש הממוצע ואחר כך הציעו אותו למכירה בסכומים מופקעים לחברות שהתעניינו. עבורי הם שחררו חינם כמה נתונים לסמינר. 

עידו אמין היה העיתונאי הראשון שקלט את פוטנציאל הרשת והקים את "דפי רשת" המיתולוגי, שם גם כתב את מה שלימים נחשב לבלוג הראשון. בזמן שכתבתי את הסמינר שלי יצרתי קשר עם אמין כי גיליתי שהוא עשה סקר צרכנים על הנכונות של ישראלים לקנות ברשת. רבים טענו שלא יקנו ברשת לעולם ואם כבר אז רק מוצרי חומרה ותוכנה, מניות, כרטיסים, ספרים ודיסקים. הנכונות לקנות מוצרי אלקטרוניקה ברשת הייתה נמוכה ומיעוט האנשים בישראל שכבר צרכו דרך הרשת קנו בממוצע ב-50$ בלבד. היו אז בעיות חמורות של אבטחת מידע לכרטיסי האשראי וביבמ ישראל החלו לחשוב על שיטות חלופיות של micro payments. 

עידו חיפש באותו הזמן עוזר/ת לעבוד בדפי רשת ואני בדיוק התלבטתי מה לעשות אחרי שאני עוזבת את "פי האתון". המסלול הידוע של עורכי "פי האתון" היה ישירות לעיתונות. הסגן שלי, עמיר בן דוד, והמחליפה שלי, נורית פלתר, המשיכו למקומונים של ירושלים וכיום הם כתבים בכירים בידיעות אחרונות. אבל אני כבר הייתי קצת שבויה בעולם החדש של הרשת ורציתי עבודה שקשורה לכך. עידו הציע רק חצי משרה ולכן חיפשתי ג'ובים נוספים בתחום התקשורת שאולי יפגישו אותי עם הרשת.  ככה הגעתי לארגון נשות הדסה בישראל והתראיינתי לתפקיד עוזרת דובר. 

דובר הארגון, אלי הכהן, הכיר ואהב גם הוא את הרשת ודיבר על להפוך את האתר של הדסה ליותר מפלאייר והבנתי שאני נשארת פה. טוב שלקחתי עבודה מסודרת כי אחרי שני מפגשים עם עידו אמין שנינו הבנו שאין בי ממש תועלת. כשהוא שאל אותי אם אני יודעת לתחזק דאטאבייס ב-access ובהיתי בו בעיני עגל, הבנו שעם כל הכבוד לזה שרק שלושה אנשים וחצי כרגע יודעים מה זה אינטרנט, יש טכנולוגיה ויש תרבות ולי אין מושג וחצי במחשב כשלעצמו. נפרדנו כידידים אבל נחמד להסתובב עם אנקדוטה של "הייתי העובדת הראשונה של דפי רשת ופוטרתי אחרי יומיים". 🙂

בינתיים ב-IRC פגשתי את Doremi שהשמועות סיפרו כי במציאות שמה ברנדה דנט והיא מעבירה קורסים חדשים על תרבות דיגיטאלית בחוגים לתקשורת ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה שלי. בשיחה הראשונה שלי עם ברנדה אונליין היא סיפרה לי שלשבת ב-IRC ולנתח צ'טים זה חלק משיעורי הבית ואני נדלקתי והבטחתי להירשם. ההרשמה לקורסים בזמנו הייתה בשיטת כל הקודם זוכה ואנשים היו ישנים בשקי שינה ליד הקמפוס ונרשמים בתור משש בבוקר כדי לתפוס את הקורסים שהם רצו (גם על זה עשיתי פעם כתבה וביליתי לילה באוניברסיטה עם כל הח'ברה בניסיון להתחמק מאנשי האבטחה). 

כשהגעתי למחשב המיוחל גיליתי שהקורסים של ברנדה כבר מלאים ועשיתי סצנה למתרגל האחראי על הרישום בטענה שדיברתי עם המרצה באינטרנט והיא אישרה לי בפירוש להירשם לשני הקורסים הללו. הבחור המסכן לא ידע מה זה אינטרנט ודיברתי בכזה בטחון על שיחתי עם המרצה שהוא הורה להוסיף אותי ידנית לרשימה הממוחשבת וזהו. כך החלה הקריירה שלי כחוקרת תרבות רשת (כיום ברנדה היא מנחת הדוקטורט שלי ולימים סיפרתי לה שעשיתי סוג של האקינג מתווך-אנוש לקורסים שלה). 

קורסי התרבות הדיגיטאלית של ברנדה שינו את חיי. בקורס הבסיס התחברתי עם שני אנשים שהם חברים שלי עד היום ועיצבו את עתידי: נטע ואריק. אריק דוידוביץ' היה תלמיד תואר שני בתקשורת ועשה בסמינר של ברנדה עבודה על התמכרות לרשת. לימים הפך לעורך של מוסף מעריב אונליין וגרר אותי לקריירת כתיבה בתחום של תרבות רשת. נטע כפיר הייתה תלמידה בחוג לחינוך בכלל והתעניינה בחינוך ומחשבים. היא ידעה html ובנתה אתרים, כישור נדיר מאד באותם ימים, וכך שלושתנו בנינו את האתר של הקורס כפרויקט סיום. זה היה האתר הראשון שאפיינתי (כלומר בחרתי את הצבעים:-)). נטע הייתה מראשוני הניו אייג'רים בארץ, היא הראשונה שלימדה אותי לעשות מדיטציה ובזכותה הכרתי את מורתי רונית שעד היום אני לומדת איתה עבודה אנרגטית.  

בזכות הצ'טים שניהלנו כשיעורי בית, הרחבתי את האינטראקציות שלי ברשת גם לאנשים מחו"ל וגיליתי לראשונה כמה הניו אייג' והטכנולוגיה החדשה צועדים יד ביד. ב-96 גיליתי את דת הwicca הניאו-פאגאנית, שאז אף אחד לא ידע מה זה בארץ, והשתתפתי בטקס פאגאני אונליין אותו ניתחתי עבור הסמינר של ברנדה. הבוס שלי, אלי הכהן, החל להגיש פינה בקול ישראל על תרבות הרשת וכשסיפרתי לו על הטקס הוא ראיין אותי על כך לפינת הרדיו שלו. מאוחר יותר אלי הפך לכתב של קול ישראל ואחר כך של הערוץ הראשון לענייני אינטרנט וכיום הוא מנהל מכון האינטרנט של אונ' ת"א ונטוויז'ן. 

אני עברתי מוקדם יותר לטלוויזיה בזכות נטע, שגררה אותי לראיון עבודה להיות תחקירנית בתוכנית המחשבים של הערוץ הראשון, "קליק", אשר שודרה בשידור חי, בניגוד ל"זומביט". נטע ואני עבדנו עונה וחצי בתוכנית כשבחלק מהעונה אני הפכתי לרכזת המערכת. עבדנו קשה מאד אבל נחשפנו ל- וחשפנו את זרעי בועת ההייטק בארץ, במקביל להתוודעות ללחצים האדירים של שידור חי ועוד כשצריך להתמודד עם בעיות טכניות של מחשבים ומוצרי בטא שהוצגו בתוכנית. או אז החלטתי שלעולם לא אעבוד בטלוויזיה והתחלתי לפזול להייטק עצמו. אבל על זה נדבר כבר פעם אחרת.

כדי לסגור את הסיפור האקדמי בכל זאת, אספר שבסמסטר האחרון לתואר לקחתי סמינר על פמיניזם עם ד"ר הנרייט דהאן כלב. בפמיניזם לא הבנתי בכלל אבל כמצ'וטטת "ותיקה" כבר, עניין אותי המקום הזה שבו יש אנונימיות מגדרית ופתאום אנשים מנסים לנחש אם את גבר או אישה והם נטפלים לסטריאוטיפים הקלאסיים ביותר ומחפשים את זה ב"התנהגות" שלך בכתיבה. חיטטתי בספריה וגיליתי לגמרי במקרה שיש תחום שנקרא סוציולינגויסטיקה, תחום זנוח ובעייתי משנות ה-70 שמדבר על הבדלי דיבור בין המינים. לקחתי את זה בתור תיאוריה וניתחתי עבור הנרייט דיבור כתוב של נשים בצ'טים. הנרייט הייתה בשוק מהעבודה הזו. חצי סמינר רק הקדשתי כדי להסביר לה מה זה אינטרנט ואיך השיחה שם בכלל עובדת כדיבור בכתיבה.  הייתי התלמידה המוזרה שלה אבל המחקר היה מעניין וחדשני וקיבלתי ציון גבוה למדי.

שנה אחר כך, מישל רודינו פרסמה מאמר בארה"ב שנחשב כיום קאנון במחקר רשת: היא הוציאה מהבוידעם את אותן תיאוריות שאני מצאתי במקרה, עשתה חיבור תיאורטי דומה של דיבור בכתיבה ומצאה שהבדלי המינים המיושנים מתחדשים בשיחות ברשת. ענף שלם של מחקר-רשת נוצר לו וגם סוזן הרינג נכנסה אליו אחר כך. אני יצאתי לעבוד ושכחתי מקריירת מחקר לזמן מה, כך שלמדתי רק בדיעבד שהיה לי סמינריון קלאסי ביד ולא עשיתי עם זה כלום כי לא הייתי מוכוונת פרסום אקדמי. זו טעות שאני לא מתכוונת לחזור עליה בחקר ענייני ווב 2.0, אגב. לא מזמן פגשתי את הנרייט והיא זוכרת את העבודה הזו היטב ומאוחר יותר התוודעה לתחום כענף במחקר הפמיניסטי.

 

בפרק הבא נחזור לתחום החברתי ונספר את הסיפור הבלעדי על הנסיבות האמיתיות בהן נולד ה-ICQ ועוד קצת רכילויות על עולם ה-IRC, על מה שהתרחש באמת במשרדי ספקית האינטרנט העתיקה Shani ואם נספיק נדבר אולי גם על אתר ההיכרות הישראלי הראשון. רמז: הכל קשור.

מודעות פרסומת

שלום, גיק

לפני 4 שנות אדם, שזה בערך 40 שנות אינטרנט, עת נסגר "מעריב אונליין", אחרון מוספי האינטרנט הייעודיים בישראל, כתבתי על כך שזהו בעצם אות שתרבות האינטרנט חדרה למיינסטרים והפכה לחלק מהתרבות, כך שאינה דורשת מוסף מיוחד לפריקים בלבד, בדומה להיעלמות מוספי האלחוט והרדיו במאה שעברה (כן, גם אז ה-wireless היה באאז). מאז עברו הרבה סיבים אופטיים באוקיאנוס וכל ה-web 2.0 הזה הראה לנו שתרבות האינטרנט עוד לא אמרה את המילה האחרונה, אבל לפחות זה כבר ברור לכולם שאין קשר הכרחי בין תכנות ומחשבים לבין תרבות רשת ושימוש חברתי בה (ותודה לבני הנוער שהביאונו עד הלום). 

לאחרונה אני עומדת בצומת דרכים חדשה על הדרך הזו וחשה עוד פיצול מתקרב, הפיצול שבין תעשיית האינטרנט וחובבי הטכנולוגיה לבין תרבות האינטרנט והמשתמשים החברתיים של הרשת. כבר סיפרתי כאן איך גיליתי את האינטרנט ומי הייתי לפניו (הסדרה תמשיך בקרוב, אבל הנה כמה רמזים לפרק הבא): מאמצע שנות התשעים שימשתי כרכזת מערכת של תוכנית מחשבים בטלוויזיה, כיועצת תקשורת לסטארט אפים וגם שלחתי ידי בכתיבה על טכנולוגיה, בימים שבהם לעיתונאים עוד לא היה מושג ירוק מה לעשות עם ידיעות היי-טק ואינטרנט. הייתי הולכת לראיין סטארט אפ ומבינה במטאפורה קליטה ופשוטה מה הם עושים ובגלל האינטליגנציה הבאמת מינימאלית הזו והיכולת המטאפורית, אנשים הניחו בטעות שאני מבינה בטכנולוגיה. מסתבר שאפשר לשרוד על הטעות הזו שנים רבות בתעשייה. 

היו תקופות (הבועה בעיקר) שבאמת התחלתי להבין בזה מרוב שהייתי בתוך זה, הבנתי מה קשור למה ואיך, ואפילו הייתי מסוגלת לירות צרור של אותיות מקודדות באנגלית ולדעת מה עומד מאחוריהן, במיוחד בתחום הסקיוריטי. אבל זו הייתה הבנה ברמה ההומניסטית של העניין, מעין יכולת להציג טכנולוגיה כסיפור. אני מתנצלת בפני מי שהניח מזה הנחות אחרות ומקווה שלא אכזבתי אותו יותר מדי. אבל זו לא מי שאני. שלוש פעמים לפחות סירבתי למשרות שוות בסטארט-אפים שייעצתי להם, עם רילוקיישן והכל, רק מהפחד שכולם יגלו בסוף שיש לי פה גדול אבל אני לא אזהה פיירוול אמיתי ממטר. היום אני מבינה שמעולם לא התעניינתי באמת בטכנולוגיה עצמה אלא באפשרויות החדשות שהיא פותחת אצל המשתמשים בה. יש לי תיאוריות מפה עד ירושלים על תרבות הרשת בהקשר של תחומים אחרים בחיים שלנו ולאן כל זה הולך ואני מוכנה לחתום עליהן ולהתערב על ארוחה בחלל עם כל מי שרוצה, אבל לאחרונה אני חשה בעוצמת ייתר, שאין לכל זה דבר וחצי דבר עם חובבי ג'אדג'טים ווידג'טים, ככל הנראה. 

לפני 8 שנים הייתה זהות מוחלטת בין הדברים ואני רגילה להיות חלק מכל זה, אלו האנשים שאני מכירה כבר שנים מכל אותן זירות, אלו שאני ממשיכה לפגוש בכנסים, שנדדו לצידי מהאייארסי, לפורטלים עבריים, לפורומים ועכשיו לבלוגים ולרשתות החברתיות.  אבל פתאום שמתי לב שהזירה מתפצלת. הבקע הראשון היה בארוע שלidrink ששמעתי עליו באקראי מבלוגר והגעתי אליו בעיקר כי הוא התקיים בבר מאחורי הבית שלי. מזל משמיים שהבאתי חברה, כי בפעם הראשונה בחיי הייתי באירוע של תעשיית האינטרנט המקומית שבו לא הכרתי נפש חיה. מאיפה צצה לה התעשייה החדשה הזו פתאום, בזמן שאני תקועה בבועה 1.0?  לפני זמן מה הצטרפתי בטבעיות אוטומאטית כמעט למיילינג ליסט של ה-garagegeeks ודקה לפני שעמדתי להגיע למסיבה הקרובה עם אנשי גוגל, עצרתי את עצמי לרגע ושאלתי את עצמי בכנות: האם יש לי מה לעשות שם? האם זה באמת קשור אלי מקצועית? זה נכון שאני עדיין מייעצת פה ושם בתעשייה אבל אני עושה זאת ממקום קונספטואלי ולא מתיימרת עוד. לראשונה התגנב החשש לליבי שלא כל דבר שמוצמד למילה "אינטרנט" קשור אלי, אולי זה כבר לא המועדון שלי. 

אולי הרשת היא עכשיו באמת של כולם ואוטוטו קבוצות ייעודיות של גיקיי טכנולוגיה יהפכו אנאכרוניסטיות כקבוצות חובבי הרדיו של המאה שעברה? חלוצי הרשת משדרים מסרים כפולים בעיני: מצד אחד הם רוצים שהטכנולוגיה תהיה פופולארית ומובנת מאליה והם מבינים שזהו טבעה ואף חוזקה של הרשת,  ומצד שני נדמה לי לפעמים שחשוב להם להיבדל, להישאר המומחים לצעצועים החדשים, להיות כל הזמן אפליקציה אחת קדימה ביחס ל"אספסוף הרשת". הכנסים והמסיבות של ארגוני גיקים כאלו כמו הג'אראג' או כינרנט מתאפיינים בסלקטיביות מחמירה שמזכירה לי את ימי כנסי ההאקרים ומעוררת אצלי רגשות על הטווח בין אי נוחות לשעשוע. אני מזהה בי את המקום הזה שרוצה להשתייך למועדון האקסקלוסיבי (בייחוד במקרה של כינרנט שכן עוסק גם בתרבות הרשת אבל יוסי ורדי לא שוכח לאף אחד את עברו העיתונאי, במיוחד אם יצא לו בטעות לכתוב על סטארט-אפים בבעלותו. אני מכירה עוד כמה אנשים שמאד מעורבים בתרבות הרשת וכבר שכחו שהם היו פעם עיתונאים, אבל לעולם לא יקבלו את ההזמנה בגלל זה. מגוחך קצת, לא?).

אבל אולי הגיע הזמן להודות בפני עצמי שלא על כך הרשת עבורי. הנה, בשבוע שעבר דילגתי בטבעיות על הזמנה למסיבה של ג'ף פולבר בנמל עם כל ההייטקיסטים המקומיים והלכתי לרקוד סלסה עם ערסים ב-Dance city. אחרי כל השנים הללו, ולאור הווב 2.0 הזה, אני יכולה לצאת מהארון, בשקט בשקט לשמוט את מושכות הטכנולוגיה שמעולם לא באמת הבנתי או התעניינתי בה. אני חוקרת תרבות, לעזאזל. אני מתעניינת באנשים. אני במקרה חושבת שהטכנולוגיה כרגע נמצאת 8 צעדים קדימה ביחס למרחב הכלכלי או הפוליטי ואני מחפשת בה את העתיד האנושי שאני כבר מרגישה אותו באוויר. סה טו. דנה בויד שמסתובבת ברשת בעולמות מקבילים אלי, אמרה בראיון לעידו הרטוגזון בנענע, שהכל כבר משעמם אותה והיא מתעניינת בעיקר בפעילות של בני נוער ברשת, וכל כך הזדהיתי עם זה. נדמה שהעתיד כבר לא אצלנו ובאופן אירוני העתיד מצוי אולי בידיה של פקצה מבלי שהיא תהיה מודעת לכך אפילו, במידה רבה יותר מאשר בידיו של גיק מסטארט אפ שחושב שהוא מודע לצעקה האחרונה. מהפכות מתרחשות בהדרגה ומי שמביא אותן על גבו בכלל לא מודע לכך לרוב ומכוון למקום אחר. "כשהאדם חושב, אלוהים צוחק", אומר פתגם ישן ביידיש שאימצתי לאחרונה.

 בשנה וחצי האחרונות התחלפו לי כל החברים הקרובים בהדרגה ומספר העובדים בהייטק פחת משמעותית. הפסקתי להכיר אנשים ברשת ואם כבר התפלק לי, היו אלו טיפוסים של משתמשי רשת, שלא נולדו עם העכבר ביד, שאוהבים כאן את האנשים יותר מאשר את הטכנולוגיה. כבר כמה זמן שזה לא מרגיש לי טבעי להיות בסביבות שהייתי בהן כבר 13 שנה ואני מתחילה להיזכר אט אט מי הייתי קודם. בבלוגפרנס, עת שכולם עשו נטוורקינג, אני הסתובבתי עם חובבי וידיאו-גרילה והברק בעיני נדלק רק במפגש עם… נציגי משרד החוץ. כן. חוזרים לי חלומות מראשית שנות העשרים שלי, על עבודה במשרד החוץ והאו"ם ומדריכי לונלי פלנט וכל מה שחשבתי שאהיה לפני שדרכתי לראשונה במעבדת מחשבים. אולי זה "משבר" יומולדת 35 הקרב בצעדי ענק (שבינתיים רק יוצר אצלי גלים של פתיחות ואותנטיות).

בכל מקרה, הפואנטה להיום היא שתעשיית השירותים, החומרה ואפילו השיווק ברשת נדמים לי כרחוקים מרחק שנות אור מהסוציולוגיה, התרבות וההתפתחות האנושית באינטראקציה עם הרשת. כנראה שאין לי עוד כל כך הרבה במשותף כמו בעבר עם סטארטאפיסטים ומשקיעי הון סיכון וזה באמת בסדר.
ואם הייתי סטנד אפיסטית הייתי מסכמת בשאלה: יש פה רופא סיני בקהל? 🙂

 

נ.ב מעניין שד"ר אשר עידן כתב ב"מרושתים" באותו השבוע על אותו הדבר רק בגישת המאקרו.

דברי ימי הרשת פרק ב': אהבה סינכרונית בשחור-לבן

לפרק הראשון: הפעם הראשונה שלי עם האינטרנט

אני כבר לא זוכרת מי הראה לי לראשונה את שרשרת הפקודות שיש להקליד כדי לדבר עם אנשים מכל העולם, ב-IrcII, גרסת היוניקס של ה-IRC, הצ'ט הסינכרוני הפופולארי הראשון. אבל אני זוכרת היטב את החוויה המכוננת הזו, את הרגע בו קלטתי שהמשמעות של מקש ה-enter הוא כניסה ממשית למרחב שיחה. לאדם הראשון שניהלתי איתו שיחה סינכרונית קוראים דני, סטודנט באוניברסיטת ת"א, חובב מדע בדיוני. מצאתי את עצמי בערוץ שלו (מבחינתי זה היה מסך שחור) ואני זוכרת את התדהמה שלי כשבתחתית המסך הופיע פתאום הכינוי שלו ואחריו נקודותיים וברכת Hi. זה היה הרגע הזה מסרטי הבדע הבדיוני שהמחשב מדבר אלי, איזו התפעמות זה עורר בי. באתי מרקע כל כך שונה, לא שמעתי מעולם על BBS  והפעם הראשונה ששמעתי על "מבוכים ודרקונים" הייתה מדני, שגם הסביר לי איך משוטטים במרחב הזה והמליץ לי שאם אני רוצה לפגוש את שאר הישראלים שנמצאים ברשת, אקליד פקודת כניסה לערוץ בשם #Israel.

ופתאום, המחשב התעורר לחיים. איזה בלגן, עשרות אנשים מדברים, שורה עולה אחר שורה, שיחות, בדיחות, סקריפטים… הסינכרוניות הזו פשוט שבתה אותי. אבל, שוד ושבר, לא הספקתי להיות דקה בערוץ ומיד הועפתי החוצה מהתוכנה. נכנסתי שוב ושוב אני מועפת. אחרי הפעם הרביעית התחלתי להבין שיש כאן משהו מכוון. המסך טען שעושים לי flood או nuke ואני עוד לא אמרתי הי אפילו, מה פשעתי? רוב האנשים בצ'ט היו תלמידי מדעי המחשב מהטכניון, אוניברסיטת ת"א ובר אילן. סימן ההיכר של האוניברסיטה העברית היה שרת בונבון של סנונית ומסתבר שהצוציקים מבית הספר ליד האוניברסיטה בירושלים, תפסו טרמפ על השרת וכך כולם חשבו שכשמגיע עוד בונבון זה עוד צוציק שצריך להעיף. הניסיונות שלי לטעון בתוקף שאני סטודנטית ממין נקבה גמרו עלי לגמרי, כי רק צוציק בן 13 מסוגל לטעון שהוא בחורה כשכולם יודעים שיש כולה בחורה וחצי ברשת וזוהי Jane1. אגב, מתוך כל הצוציקים שניסו, רק יוני ומושיקו היו חמודים ושנונים מספיק כדי להתקבל בסופו של דבר בערוץ. את יוני, firedemon, אימצתי בתור אח קטן גם במציאות בהמשך הדרך. 

ניר מבר אילן היה הבחור הראשון שקלט שאני בנאדם אמיתי שגילו גדול מ-13 וייתכן שאף ממין נקבה והתחיל להגן עלי. נירוש היה החבר הכי טוב הראשון שלי ברשת ובת זוגו דאז היא אחת מחברותי הטובות ביותר עד היום. למזלי, לאנשים הללו היו מפגשים במציאות, כבר בשלב הזה. על המפגש הראשון שמעתי בדיעבד,ו- Jane-רוני, הבחורה הראשונה שהכרתי ברשת, דיברה עליו קצת בתגובות לפוסט הקודם. הרוני שהכרתי אז כל כך שונה מהרוני של היום, אני מרגישה שאנחנו כל כך בורגניות בשכונת הבלוגים הזו לעומת הילדות הפרועות של השחור-לבן דאז. יואב, בן זוגה המקסים של רוני, אייש גם כן את הערוץ כאחד מהמתכנתים הדוסים מבר אילן שנדמו כקליקה אחרת. מי פילל ומי מילל שמלכת הדבורים הטכנולוגיות תיפול דווקא בחיקו ובחיק הדת? אבל נשאיר לרוני לספר את הסיפור הזה, אם בא לה.  

המפגש השני היה בחיפה ואליו הופעתי. אני לא זוכרת הרבה מהמפגש אבל אני זוכרת שלאחריו כבר לא היה צורך להגן עלי מפני סקריפט ה-nuke של "Shekel" (יגאל קראו לו? האקר רוסי כוסון מטורף עם דגש על המטורף). נהפוך הוא, קיבלתי שטרודל של מפעיל ערוץ (שבכלל לא ידעתי מה לעשות איתו)  וצוידתי בסקריפטים משלי להציק לאחרים אם בא לי, ופתאום כולם היו החברים הכי טובים שלי. איזה כיף להיות בחורה, אה?

תואם יבמ סקסי

אבל מכל החברויות המפגשים והעלילות סיפורנו מתמקד דווקא בחנן החיפאי והת'ר מאוניברסיטת איווה. גם בארה"ב לדעתי עוד לא היה אינטרנט מסחרי רציני מלבד קומפיוסרב ולכן גם הלא-ישראלים ב-IRC היו לרוב סטודנטים. הת'ר וחנן היו סיפור אהבה לוהט שכולם עקבו אחריו בהתלהבות ורשמית נדמה לי שהם נחשבים לרומן הוירטואלי הראשון מסוגו בארץ. הנושא הזה היה כל כך חדש אז והטבע האשלייתי של ההתאהבות הסינכרונית הכתובה עוד לא היה נהיר לנו, לא קלטנו שההתאהבות הזו מתרחשת פוטנציאלית עם כל אחד שמתכתבים איתו קצת, שזה כל כך כמו להתאהב בפנטזיה של עצמנו. החיבור שלי עם חנן היה מיידי כי הייתי במצב דומה רק פחות מתוקשר: אורי, האהוב הוירטואלי שלי, לא היה ב-IRC, אלא במייל. כשפתחתי תיבת מייל יוניקסית אוניברסיטאית לא היה לי עם מי להתכתב והפנו אותי ללוח מודעות אלקטרוני שבו סטודנטים ישראלים בחו"ל פרסמו את רצונם להתכתב עם סטודנטים ישראלים בארץ. 

בחרתי באורי באקראי, הוא היה רמת שרוני שלמד באיזה חור בארה"ב, בינגהמטון כמדומני, וההתכתבות הייתה תמימה לחלוטין, ואז פתאום ממש לא. אח, כוחן של מילים והדמיון שאנחנו משלימים בעצמנו. זה התגבר כשעברנו לצ'ט סינכרוני במסך טלנט (המסך נחצה ולכל אחד יש חצי מסך לקשקש בשחור לבן, סוג של אינטימיות). ולבסוף אורי זרק בטלפון את החברה שחיכתה לו בארץ והרומאן היה רשמי. המצחיק הוא שלא היו אז עדיין פורמטי תמונות, רק אחרי שכבר קבענו להתחתן בכל מקרה, שלחנו אחד לשנייה סט של תמונות בדואר. בול ומעטפה, חברים! אח, איזו תמימות. הטרגדיה המתוקה הזו נמשכה חצי שנה(!).

כשפגשתי את חנן והת'ר ההזדהות הייתה מיידית והכנסתי גם את אורי ל-IRC.  אורי והת'ר למדו במקומות שונים בארה"ב כך שהם מעולם לא נפגשו אבל הם דיברו בטלפון ובמקביל חנן ואני הפכנו אחים לחוויה הזו.  נפגשנו המון ונושא השיחה המרכזי שלנו היה הקשר הבלתי אפשרי הזה עם אדם שמעולם לא ראינו אבל אנחנו מרגישים כל כך מחוברים אליו, הגעגוע המאכל הזה למשהו אבסטרקטי כל כך וממשי כל כך, מדבר איתך כל יום אבל בגדר נעלם. מחב"א לא הייתה הכי יציבה ולפעמים השרתים היו מנתקים אותנו מהעולם. אלו היו שעות של סבל שחנן ואני היינו מנסים לאתר שרת פעיל שיחזיר אותנו לאהובינו והת'ר ואורי מהצד השני מנסים לברר מה קרה לנו… זה מדהים בשבילי לשחזר את הפרקטיקות הללו עכשיו, זה כמו להיזכר בגלגול אחר לגמרי מבחינה פסיכולוגית. 

וכך הפכתי גם אני לאחד מאותם אנשים שמאיישים את מרתף המחשבים ועושים הבעות רגשיות למחשב עד שמגרשים אותם מהמעבדה. החברות שלי חשבו שהנערה התוססת והתזזיתית שהן הכירו פשוט התחרפנה ואוטוטו יהיו לה פצעי לחץ מרוב ישיבה מול המחשב. ידיד טוב הסתלבט עלי שהתאהבתי במחשב ושאל אותי אם לדעתי מקינטוש יותר סקסי מתואם יבמ ופעם חברה שלי עבדה עליו שנבלעתי לתוך האינטרנט ורק נעלי הבית שלי נשארו בחדר והוא כמעט ארגן משלחת חיפוש – עד כדי כך כל האינטראקציות הללו נתפסו אז כחצי מיסטיות. אני זוכרת את מבטה הקרוע של חברתי נועה כשבאה להציץ במעבדת המחשבים מהו התחביב החדש שממלא את יומי. זה הרגיש כמו להציג לחייזר תרבות אחרת. אני חושבת שאז התחלתי להבין שיש פה משהו יותר עמוק, שחר של תרבות חדשה.

אני זוכרת את היום שבו נטמנג' הקימו את נטוויז'ן. זה לא שלא היה לפני כן אינטרנט מסחרי, נדמה לי ש"שני טכנולוגיות" פעלו עוד לפני זה ואנחנו עוד נחזור אליהם באיזה פרק. אבל פתאום הערוץ הוצף באנשים, פתאום הבועה שלנו התפוצצה ונזרקנו לרחוב הומה, אני ממש זוכרת את היום שבו הנטוויז'נים החדשים התפרצו אל הרשת כחיידקים ששוחררו מצלחת פטרי וכמה היינו מודאגים מה"מסחריים" האלה. כמה מהם התנהגו כישראלי הטכנולוגי-המכוער מול כמה שרתים בחו"ל וטרחנו להבהיר לאמריקאים שהם לא כמונו ולא קשורים אלינו, האיכותיים והתרבותיים מהאוניברסיטאות, הייתה תקופה קצרה ששרתי נטוויז'ן קיבלו באן כללי ולא יכלו להיכנס ל-IRC, שתבינו כמה גרוע זה היה בעיני העולם!

אבל נחזור לאהבה. סוף הסיפור המרובע שלנו היה די מעניין אם אריץ את העניינים קדימה לרגע. לאחר חצי שנה, בחופשת הקיץ שלהם הגיעו לארץ גם הת'ר וגם אורי. אורי אמנם בא לביקור משפחתי רגיל אבל הת'ר באה במיוחד כדי לפגוש את חנן. לפני שהיא החליטה לקנות כרטיס היא חלקה עם כולנו את הפחד הזה לפגוש את אהובה במציאות. אבל היינו כל כך צעירים, תמימים ובטוחים בסוג ההתאהבות הזו, כך שכולנו פשוט דיברנו על חתונה. זה מטורף, היינו בקושי בני 23 אבל חנן קנה להת'ר טבעת עוד לפני שהיא נחתה.  המפגש שלהם היה מאד מוצלח, בעיקר בגלל תופעת הדיסוננס הקוגניטיבי. הם לא יכלו להרשות לעצמם לצאת מהפנטזיה ובמשך שבועיים הם המשיכו להתנהג כמו ברשת למרות שבדיעבד שניהם התוודו על כך שלא היה להם מושג מה הם חשים בכלל. כמה ימים אחר כך נפגשנו לארוחה מרובעת ב"אלדד וזהו" בירושלים וחנן הציע להת'ר נישואין ונתן לה את הטבעת בנוכחותנו. אורי ואני תמכנו ושמחנו אבל במבטים שהחלפנו היינו ערים לכך שהשניים לא ממש רואים אחד את השנייה אלא ממשיכים לחיות את הפנטזיה של ההתאהבות שלהם, ושזה לא ייגמר טוב.

הסיבה שאנחנו היינו כל כך ערים היא שאני הערתי אותנו בטלטלה כבר חמש דקות לתוך הפגישה הראשונה שלנו. הבנאדם שחשבתי שאתחתן איתו (חה!) יצא מהאוטו וקלטתי מיד שמדובר באדם זר לחלוטין. חצי השנה המטורפת מול המחשב כאילו נמחקה, היא לא הייתה קשורה בכלל לאדם שעמד מולי ומשום מה מתנהג כאילו שהוא מכיר אותי. האם הסיפורים שלי על עצמי הם אני? הדם אזל לי מהמוח כשהוא הושיט לי קופסה קטנה. למזלנו זו הייתה רק שרשרת. אבל היא הייתה מזהב. חצי שנה דיברנו והוא ידע כמעט כל מה שעברתי בחיים, כל סיפור וכל עלילה, אבל הוא לא הכיר אותי בכלל. פתאום קלטתי שהוא לא באמת הכיר אותי. הרי כל אדם שמכיר אותי יודע שאני שונאת זהב ולא לובשת תכשיטים. הריחוק והקרבה הפרדוכסליים הללו ממש יצרו לי פיצול אישיות ובדיעבד עיצבו את הגישה שלי להיכרויות-רשת לעד. מעולם לאחר מכן לא הייתי מסוגלת לפתח רגש כלפי מייל או תמונה, מכסימום זה מעורר ציפייה ורצון להכיר פיזית, אבל התחושה הזו שהכול מתאפס לגמרי במפגש פיזי נצרבה לי בזיכרון והצילה אותי מכל בזבוז אנרגיה מיותר ברשת.  

הת'ר ובריאן, 1997, שיקגו

אורי היה בחור רציונאלי והסכים שלא צריך למהר לשומקום ולקחת בפרופורציה את הצהרות האהבה הממוחשבות, אם כי זיהיתי צל של אכזבה בעיניו. הוא רצה להמשיך את הפנטזיה אבל לי קרה תהליך הפוך, הבנתי שחצי השנה האחרונה הייתה עבורי אוננות רגשית מתוחכמת, שעבדתי עם פנטזיה עצמית ונבהלתי מול האדם הממשי. ההתעוררות הטראומטית שלי חיבלה גם בסיכוי להתחיל סתם קשר מהמקום שבו הכול התאפס, יכולתי לסבול אותנו רק כידידים. בדיעבד, סתם נבהלתי. הוא היה חמוד אמיתי ומסקרן אותי לפגוש אותו היום.

גם חנן והת'ר התפכחו בסופו של דבר. העניינים שם לא ממש הסתדרו, הייתה אפילו מריבה מכוערת כמדומני, וחנן נסע לארה"ב והתחתן עם מישהי אחרת לגמרי בפנסילבניה. אין לי מושג מה קורה איתו היום. הת'ר לעומת זאת, נישאה לבחור בשם בריאן ומתגוררת באחד מפרברי שיקגו.

ב-1997 בעת טיול הרכבות שעשיתי בארה"ב לאחר התואר השני, התארחתי אצלם בבית ליומיים והעלינו חוויות מימי הרומן המרובע הגדול. היה לי כל כך מוזר ומשעמם להתארח אצלם, זוג אמריקאי פרברי עם כל הסטריאוטיפים הבורגניים המזעזעים ביותר.

לאחר הביקור הזה לא נותרנו בקשר. אני חושבת ששתינו קלטנו, למרבה האירוניה, שלא היה לנו דבר במשותף מלבד הכוויה של כל אחת מכוחה של הרשת לקשור בעוצמה בין מי שלא נועדו להיקשר כלל.

 

בפרק הבא: האינטרנט מוליד עבורי קריירה וגם את הניו אייג'. הסיפורים שמעולם לא סופרו על ההאקינג שעשיתי לקורס תרבות דיגיטלית של ברנדה דנט, על העסקים הראשונים ברשת הישראלית, העבודה שלי עם אלי הכהן ועידו אמין בראשית דרכם ועוד.

דברי ימי הרשת, פרק א': הפעם הראשונה שלי עם האינטרנט

כבר מזמן אני רוצה לכתוב את אגדות ההיסטוריה הפרטית שלי עם הרשת. עברו רק 13 שנה וזה כבר מרגיש כמו בגלגול הקודם. אצלי זה עומד להיות סדרת פוסטים אבל חשבתי שהפוסט הראשון לפחות יכול להפוך למשחק/פרויקט בבלוגוספירה על הפעם הראשונה שגיליתם את הרשת. אז עוד לפני שאני מתחילה, אני מעבירה את השרביט לדודה מלכה, ולווט, מרגי, אנשי הגלוב, עמי בן בסט, שרון ו-הזוייה, שאני סקרנית לשמוע איך החלו לגלוש ואני בטוחה שהם יידעו לשרשר את הפרויקט היטב.

 

השנה הייתה 1994 כמדומני. ערכתי בפועל את עיתון הסטודנטים של האונ' העברית "פי האתון" ולא כל כך חיבבתי את יוסי, סטודנט לכלכלה שכתב טור כלכלי בעיתון. יוסי דווקא ניסה להתחנף אלי והשתדל להציע לי נושאים מעניינים לכתיבה. אחד הרעיונות שלו נגע למעבדות המחשבים במרתפי האוניברסיטה. הוא טען שיש איזו רשת מידע עולמית חדשה שמחברת בין אוניברסיטאות ויש כבר כל מני חנונים שמכורים לזה ומתכתבים בזמן אמת עם אנשים בכל העולם. "רק תגידי מתי, אני אקח אותך למעבדה שתראי בעצמך, זה מחזה מדהים, חבורת אנשים דבוקים למסכים ומדי פעם פורצים בצחוק לעצמם, פשוט תופעה, את צריכה לכתוב על זה משהו". המחשבה לרדת בעקבות יוסי למרתף לא ממש דרבנה אותי, כך שהוא נאלץ לנג'ס בעניין מספר פעמים, עד שהבנתי שלא אפטר ממנו אם לא אבוא לראות. לבסוף ביקשתי ממנו את הקואורדינטות של מרתף המחשבים והלכתי בגפי. 

עד לאותו יום, מחשב היה בשבילי מעבד תמלילים למטלות סטודנטיאליות שמדי פעם אפשר לשחק עליו כל מני קווסטים נחמדים סטייל אינדיאנה ג'ונס. אני זוכרת שכתבתי עבודות שלמות על נייר, עם טיוטות וקשקושים ורק לפני ההגשה הדפסתי אותן. ממש תקופת האבן. אני זוכרת במעורפל את הביקור הראשון במעבדה: המסכים היו בשחור לבן וממש לא הבנתי מה גורם לאנשים להיתקע שם שעות. ביקשתי עזרה מהמתרגל התורן והוא חיבר אותי למערכת ה-gopher של "סנונית" שיצר דודו רשתי עבור האוניברסיטה. בלי רקע בפקודות יוניקס אי אפשר היה לזוז לבד ובינינו זה היה מאגר מידע די משעמם, עד שנפלתי על לוח מודעות בפורמט פרימיטיבי שבו סטודנטים כתבו בעילום שם והתפתחו שם שיחות משעשעות בכינויים בדויים. פה כבר התעוררתי. הצטרפתי לדיון תחת הכינוי "סתיו אלימלך" (למי שלא יודע מדובר בשחקן כדורגל, לדעתי הוא היה השוער של הפועל באר שבע באותו הזמן. באותם ימים אהבתי כדורגל מאד, הייתי מסתובבת במגרשים פיזית והתעקשתי על מדור ספורט ב"פי האתון" שהמצאתי לו את השם המתוחכם "אין B.A" אבל זה סיפור הזוי נפרד). 

למשך זמן מה זה היה עבורי "האינטרנט". התחברתי עם דמות שפעלה תחת הכינוי "maverick" ושכנעתי אותו לעשות לעצמו אאוטינג עוד לפני שהיה מושג כזה ולבוא לבקר אותי במעונות. עד אותו היום היו לי חברים קוליים וזה היה המפגש הראשון שלי עם גיק. החברות שלי במעונות לא התאוששו מזה ולא הצליחו להבין איך הקרצתי בחור מתוך המחשב ועוד כזה בחור מוזר. התחלתי לחשוב איך עושים כתבה ל"פי האתון" על התופעה. יוסי, הכתב הכלכלי, אמר לי שיש עוד המון לאינטרנט הזה חוץ מלוח המודעות המצחיק שנתקעתי עליו. הוא שלח אותי למעבדת המחשבים של החוג למנהל עסקים, היחידים שהיה להם גם מוזאיק וגישה ל- www שזו הייתה מערכת נפרדת (בזכות פרופ' שיזף רפאלי שהתחיל ללמד על הרשת כבר אז). אני זוכרת את הפעם הראשונה שפתחתי בראוזר ובהיתי בו מבלי לדעת מה לעשות. הבנתי שצריך להקליד כתובת, לא הייתה לי כתובת מיוחדת להקליד וויתרתי על זה מחוסר עניין לציבור. אמנם זה היה צבעוני אבל זה היה כל כך סטטי לעומת האווירה האנושית התוססת של היוניקס בשחור לבן. אז לקחתי קורס הדרכה יומי בכיתת המחשבים כדי ללמוד פקודות יוניקס בסיסיות, פתחתי תיבת מייל (יוזר מיתולוגי, מהראשונים שנפתחו באוניברסיטה העברית על שרת פלוטו ופעיל עד היום) ותהיתי עם מי לעזאזל אתכתב. 

בינתיים נרקמה לה כתבת השער של "פי האתון" אשר עסקה ברשת העולמית החדשה שמשנה ללא הכר את חייהם של הסטודנטים הערים אליה. עמיר בן דוד, הסגן ושלי וצלם המערכת, לימים כתב בכיר בידיעות אחרונות, צילם מקלדת עם גלובוס בשביל השער, ואני עשיתי מאמץ כביר להבהיר את הייחוד של הדבר הזה ולהסביר איך מתחברים. לפני שנתיים, אחד הסטודנטים שלי שעבד ב"פי האתון", הצליח לשלוף לי מהארכיון את העותק היחיד של הגיליון המצהיב הזה (אתם לא מתארים לעצמכם איזו זקנה הרגשתי ברגע שאחזתי בגיליון הזה) וביקש שאחזיר לו אותו תוך שבוע, כדי שלא יהרגו אותו באגודה. הכתבה הייתה כל כך בוסרית ונלהבת, כל כך טכנית, אפשר היה להבין ממנה בעיקר כמה מסובך זה היה להתחבר לרשת בעידן היוניקס. מן הסתם, זו הייתה אחת הכתבות הראשונות על הרשת בארץ כי עוד לא היה אינטרנט מסחרי. היה לי מוזר לקרוא אותה אבל לא טרחתי לצלם אותה או משהו. פיסת היסטוריה.

 

לפרק ב': אהבה סינכרונית בשחור-לבן, על הרומן הווירטואלי הראשון בקרב חלוצי הרשת הישראלית ועל השני, שלי.

5 דברים: אמת או חובה?

כתיבת פוסט על "5 דברים שלא ידעתם עלי" תפסה כאש בשדה קוצים בבלוגוספירה ולראשונה הדבר חוצה פלטפורמות בלוגים. בישראבלוג עושים דברים מגניבים כאלה כמעט כל שבוע בשלוש השנים האחרונות וגם אני כתבתי לפני שנה וחצי עשרה דברים שאתם בטח תצטערו שרציתם לדעת עלי. בנוסף, אני מרגישה שבבלוג הזה, בגלגול הקודם שלו, כתבתי 50,000 דברים כאלה, לכן דחיתי עד כה את כל לפידי המשחק שהועברו אלי וממש לא התחשק לי לכתוב פוסט כזה.

אבל כדי שלא יגידו שאני סנובית, יש לי רעיון אחר. הרבה יותר טוב. למה שאני בכלל אחטט במוחי בחיפוש אחר עוד 5 דברים שבטח בכלל לא מעניין אתכם לדעת עלי, כשיש אופציה אחרת? במקום למלא אחר "החובה" הבלוגית בכתיבת פוסט כזה, אני בוחרת ב"אמת" והולכת על רעיון נועז ומעניין יותר לטעמי, שיש לו פוטנציאל להפוך למשחק-בלוגי מקורי בכוחות עצמו. גרסת "אמת או חובה" לבלוגים.

מה אתם באמת רוצים לדעת עלי, קוראים יקרים? אני מתחייבת לענות "אמת" על חמש שאלות בדיוק, לא יותר ולא פחות, בשיא הכנות וללא מרמור. מהם חמשת הדברים שהייתם רוצים לדעת עלי? חמש שאלות, חמש תשובות, shoot.

צער השכינה

כל הדתות והמסורות הרוחניות מתייחסות לסבל בעולם הזה. בעקרונות הבודהא העולם הוגדר כסבל ומטרת הפרקטיקה המדיטטיבית היא להשתחרר ממנו ולהתעלות לרמה שמעליו. בקבלה, הסבל בעולם מיוצג באמצעות הרעיון של צערה של השכינה שירדה אחרינו לעולמות התחתונים. מספרים שלמקובלים הייתה טכניקה הפוכה מזו של הבודהיזם להתמודדות עם הסבל הזה, מדיטציה של הצטערות בצער השכינה. בזמן המדיטציה הם ניסו לחוש את כל הסבל הקיים בעולם בתוכם. לעיתים המדיטציה החלה בהתמקדות באירוע סבל שהם היו עדים או שותפים לו ובאמצעותו התחברו לסבל הכללי. הרעיון הוא שדווקא דרך ההתמקדות בסבל ותחושת חוסר האונים והכעס מולו, מצליחים לעבור התמרה למקום אחר של שקט והודיה. זה סוג של פרדוכס שקשה להבין אותו, אבל זה מה שמספרים.

אני זוכרת מספר רגעים בחיי שמצאתי עצמי מחוברת במפתיע, לרגעים ספורים, לכל הסבל בעולם, דרך איזה שהוא ייצוג שנקרה על דרכי. זה קרה מספר פעמים בעקבות רגע בסרט שפרצתי בו בבכי וידעתי שהבכי הזה לא קשור לסיפור של הסרט או אלי, שהוא טראנס פרסונאלי, שהתנגשתי בקצה קצהו של קרחון עמוק. והייתה את הפעם ההיא, ביום קר מאד בחורף האחרון, כשביקרתי בבית אמה של החברה הכי טובה שלי, אשר גססה מסרטן, ולא יכולתי בכלל להיות נוכחת מול סימני ההתדרדרות עד אבדן צלם אנוש שלה, או יותר נכון מול העובדה שהיא עצמה לא יכלה להיות נוכחת מול זה והכאב הורגש בכל פינה בבית. כשיצאתי מהבניין, חתול קטן ישב מכונס ליד הדלת, עיניו סגורות וכל גופו רועד מקור. הוא היה כל כך שקוע בסבלו שהוא אפילו לא יכל לעוט על ההזדמנות שפתחתי עבורו את דלת הבניין, האפשרות לעבור למקום חם יותר. אני זוכרת שהתבוננתי בו דקה ארוכה והדמות שלו התחברה לי עם הדמות שלה ובאמצעות שניהם פתאום חשתי בתוכי את כל הסבל בעולם ואת חוסר האונים של האדם היחיד שאינו יכול להציל כל כך הרבה אנשים וחתולים ולתקן את העולם. וזה היה כל כך חזק שזה כמעט הכריע אותי, ונאלצתי לנתק את עצמי משם ובקושי הצלחתי לנהוג הביתה. 

בתקופה האחרונה אני חושבת הרבה על יחסי אובייקט-סובייקט בחיינו ואני מייחסת כל עיוות וניצול למקום הזה שבו אנו משתמשים באנשים כאובייקטים ולא רואים אותם כתכלית בפני עצמה. יש משהו מאד מסוכן וכואב בהשתדלות הזו לראות כל יצור חי כסובייקט, אולי אנחנו אגואיסטים ואוטומאטיים רוב הזמן, מפני שזו דרכו של האגו להגן על עצמו מפני הצפה רגשית. הרגעים הללו של חיבור לסובייקט באים בהבלחות ואז, באופן פרדוכסלי, בגלל טבעו הלא דואלי של היקום כנראה, האדם או החי שהתמקדת בו הופכים למעין פורטל, לכל היופי או לכל הסבל בעולם או להשד יודע מה, אבל אולי אתם כבר מצליחים לזהות את המקום הזה שאני מדברת עליו בחוויות שלכם. הנה הפרדוכס: מצד אחד, חיים ראויים נשענים לחלוטין על היכולת שלנו לראות כל דבר חי כסובייקט. זה היה שם עוד לפני שקאנט הגדיר את זה כפן המרכזי של הצו הקטגורי שלו.  ומצד שני, איך אפשר להכיל את זה, את העולם ומלואו של יופי וסבל המשמשים בערבוביה בכל דבר חי? איך לוקחים ביס מפריו של עץ הדעת טוב ורע ואיך זה מוביל לעץ החיים?

מדיטציית צער השכינה של המקובלים אמורה להיות דרך לעשות זאת. מעולם לא ניסיתי אותה באמת, יש לי פחד שלא אוכל להכיל זאת. אבל פעם אחת בחיים, ב-1997, עברתי את המדיטציה הזו באופן חלקי בעיניים פקוחות. תמיד רציתי לכתוב משהו על הרגע הזה שהיה לכאורה רגע סתמי אך אין לי דרך להסביר את עומק הצריבה שלו בנשמתי – איך נגעתי לרגע במקום של אהבה והודיה מתוך מפגש עם סבל – מלבד הפרקטיקה של צער השכינה. אני חושבת שזה יצא מתוכי השבוע בגלל פרשת השבוע שלדעתי קשורה הן ליחסי סובייקט-אובייקט בעומקו של חטא המרגלים והן לדיכוי הנשיות בעולם. אפשר לקרוא על זה יותר בטור פרשת השבוע שלי.  

האישה מצומת אל רנצ'ו

"צומת אל רנצ'ו", צועק הנהג. עדר רוכלים נדבק אל שמשות האוטובוס כארבה לתבואה, מניפים בקבוקי מים, גביעי גלידה נוטפים או שקיות עם פלחי מנגו לגובה העיניים. גבי מצטמרר בתגובה למחשבה שפלדת האוטובוס כבר לא תחצוץ בינינו בעוד שניות ספורות. אני הנוסעת היחידה שמפקירה את עצמה כאן. תנועותיי מנסות לומר בטחון. אני מתיישבת על התרמיל שלי בצד הדרך, שולפת ספר ומנסה להעלים את נוכחותי, אך תשומת הלב המופנית כלפי לא מניחה לי להתרכז. ממשלת גואטמלה חתמה לא מזמן הסכם שלום עם כוחות הגרילה והשמועה היא שהרבה מאד לוחמים מובטלים וחמושים, עושים הסבה מקצועית לשודדי דרכים בצפון המדינה. זה היה תזמון גרוע להתפתות לגיחה מחוץ למסלול התיירותי ולנסוע בעקבות אלכס לקובן. העיר הזאת, שלא היה בה כלום חוץ ממנו וגם הוא, לא ברור מה היה. והנה אני בפעם הראשונה לבד לגמרי, ממתינה לאוטובוס היומי לחבל פטן, לטיקאל. 

צל כבד ומאד רועש מוטל עלי ואני מבינה שאוטובוס נוסף עצר ממש לידי. אני שומעת את קולות הרוכלים, תיפופי רגליהם ורשרוש שקיותיהם מעלי ומתוכם מתבחן רעש פכפוך שמלווה בכתם כהה ההולך ומתרחב בחול שלשמאלי. באיחור-מה אני קולטת שעוזר הנהג מטיל את מימיו על צמיג האוטובוס הסמוך אלי, ומנתרת ממקומי. הרוכלים צוחקים ובאופן אירוני, מתפשטת בי תחושת אפשרות של בטחון בנוכחות שלי כאן. כשהאוטובוס עוזב, השקט חוזר. הרוכלים נסוגים לסככות הפח והעניין בי אובד. אני מחליטה להתעניין בזהירות באוטובוס לפטן ומחפשת דמות לפנות אליה. "מתי האוטובוס לפטן אמור לעבור כאן?" 

אני חושבת שהבחנתי בה באמת רק אחרי שהשאלה כבר נשאלה. זקנה מאד, רזה מאד, פניה קמוטות וגבה קמור, שערה השחור-אפור אסוף מאחורי גבה ובגדיה שחוקים מכביסות. "עוד כשעה. אני אגיד לך כשהוא יגיע". מצאתי את עצמי עוקבת אחריה במבטי במשך דקות ארוכות. רכושה היה סיר מכוסה בסמרטוט המונח על חצובה מתקפלת. היא הייתה זקנה וחלשה מכדי להידחף אל עבר האוטובוסים, אך היא הרימה את החצובה ומיהרה לעבר כל נוסע שירד או חלונה של מכונית שעצרה בתחנת הדלק הסמוכה, מניחה את הסיר על הרצפה לידו וחושפת את שוקי העוף העסיסיים והחמים שמתחת לסמרטוט. אם הלקוח סימן בראשו שכן, היא הייתה עוטפת את העוף בזריזות בטורטייה חמה שחיכתה מתחת לסמרטוט נוסף על החצובה ומגישה לו. 

משהו בתנועות שלה ריתק אותי כך שלא הצלחתי להסיר ממנה את מבטי. חשתי שההתבוננות במעשיה מאפשרת לי לראשונה לחוות מהם ענווה וכבוד. האופן בו כל שפת הגוף שלה פנתה כלפי הלקוח, האופן בו הכינה כל מנה כאילו שהיא מחתלת תינוק, והאופן בו הגישה אותה בשתי ידיים וראש מורכן, כל זאת תמורת 2 קצאל, פחות מחצי דולר. דמעות גדולות ערפלו את ראייתי. מדהים שזה קורה בדיוק באותה צורה בכל פעם שדמותה מופיעה בדמיוני במשך תשע השנים האחרונות. גם עכשיו, ברגעי הכתיבה. אני זוכרת שהתגעגעתי הביתה מאד וחשתי הכרת תודה עמוקה להורים שלי ולחיים שלי כפי שהם, ועדיין התחושה הייתה טראנס-פרסונאלית.

על איזה כפתור את לוחצת בתוכי, סבתא? ההיית בן אדם של ממש או מלאך מחופש, צינור שדרכו אני מתחברת לעומק הסבל והעוני של העולם כולו, והכול עובר בתוכי ואני לא יכולה להכיל את זה, לא יודעת מה לעשות עם זה. את וגם אני, עפר ואפר. "היי, את שצריכה לפטן. זה האוטובוס שלך" היא פונה אלי פתאום. אחרי שעה ובין כל ההתרוצצויות שהכבידו על גופה המקומט, היא שמרה מרחב של תשומת לב גם לבקשה שלי. שש שנים אחר כך הגעתי שוב לגווטמלה והאוטובוס שלקחתי מאנטיגואה לפנחצ'ל הוריד במהלך הדרך מספר נוסעים בצומת אל רנצ'ו. הרוכלים הקולניים נדבקו לחלונות, חלקם עלו לסיבוב קצר בתוך האוטובוס עם גביעי גלידה ושקיות פרי, אך המבט שלי נדד מעבר להם, מחפש לשווא את הסבתא של העולם עם סיר העופות על החצובה. 

שש שנים בשמש הקופחת הזו, בגילה, היא בוודאי כבר נפטרה. ולא היה אף אחד אחר שמכר עוף בצומת במקומה, אולי בגלל שלא היו לה צאצאים להוריש להם את העסק, ואולי בגלל שאין לה באמת תחליף. לכל אחד יש תחליף כשמסתכלים על זה ברמת הפונקציה, כל אחד יכול למכור עוף בצומת אל רנצ'ו. אבל אין תחליף להטבעה, לצריבה, שהווייתך, נשמתך, הותירה באנשים שפגשו בך. תשע שנים חלפו מאז ואני לא יודעת מדוע אני עוסקת בדמותך בכזו אובססיה, את עולה בזכרי כמו סמל, את יכולה לגרום לי לבכות בשנייה, יותר מכל תמונת שואה או שיר של מרסדס סוסה. מתת בלי להעלות על דעתך שאדם זר ממדינה זרה חרט את דמותך על לוח ליבו כסמל לכבוד וענווה ומתחבר דרכך למשהו עמוק ולא ברור המצוי בשורש העולם. 

כך אני מדמיינת לפעמים את הפן הנשי של האלוהות, השכינה הגולה, כאישה זקנה וענייה שמוכרת עוף בטורטייה בצומת אל רנצ'ו וכל תנועה שלה היא בתשומת לב, נוכחות וכבוד, המעוררים במתבונן את היכולת לראות את העולם כפי שהוא, להתחבר ולחוות את הסבל והיופי שדרים בכפיפה אחת, ולהודות על הכל.