"היתה לי ילדות רגילה למדי ביוטה: רכבתי על סוסים, שיחקתי כדורסל, אפילו הייתי מיס רודאו יוטה. עד שבגיל 17 איבדתי שבעה מחבריי תוך חצי שנה בסדרה של תאונות. הטראומה הזו היתה יריית הפתיחה של החיפוש הרוחני שלי” נזכרת דיאן מושו המילטון, מורת זן שתגיע בסוף אפריל ללמד בישראל. המילטון, מורת זן ומהמורות המובילות לתרגול אינטגרלי על פי עקרונות הפילוסופיה של קן וילבר, גדלה כמורמונית. "גישתה של הדת המורמונית לרוחניות מתבססת על אמונה, אך המוח הרציונלי שלי דרש תשובות מסוג אחר להתמודדות עם מוות. כך הגעתי לפילוסופיות המזרחיות ובייחוד לבודהיזם.”
בשנות העשרים לחייה החלה המילטון ללמוד בודהיזם לעומק. "עשיתי תואר שני בפסיכולוגיה בודהיסטית באוניברסיטת נארופה בקולורדו, האוניברסיטה הבודהיסטית היחידה בארצות הברית. התואר הראשון שלי היה בלימודי מגדר בסטנפורד. בהמשך עבדתי בפתרון סכסוכים, כמגשרת, והבנתי שעלי להעמיק את התרגול הבודהיסטי שלי על מנת שאוכל להיות נוכחת עם אנשים בצורה מלאה יותר במצבים של מאבק ומצוקה.”
המילטון עמדה בראש המכון לגישור של יוטה, הטמיעה את הפרקטיקה במערכת המשפט המקומית ולימדה גישור בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת יוטה. במקביל למדה אצל גנפו רושי, לשעבר דניאל מרזל, אחד ממורי הבודהיזם המובילים בארצות הברית, והיא הראשונה מבין תלמידיו המוסמכת לאמן בשיטת "ביג מיינד" אותה הגה רושי. השיטה מבוססת על תרגול פשוט העושה שימוש בטכניקה פסיכולוגית, על מנת לעורר ולהמחיש את התובנות הרוחניות של הזן למתרגלים במערב – מהחודש גם במזרח התיכון.
תרומת האישה לבודהיזם
מה המשמעות של מושו (musho)?
"זהו השם היפני שקיבלתי, ופירושו: 'אין קונפליקט'."
במסורת הבודהיסטית אין הרבה מאסטריות נשים לשאוב מהן השראה. כבוגרת לימודי מגדר, איך את מסתדרת עם גישתו של הבודהא לנשים?
"היסטוריה היא נרטיב מובנה, כשאומרים שהבודהא שנא נשים זה לא מדויק. בשלב ההוא באבולוציה זו היתה התודעה: תפישת אלוהות חיצונית, ציות למבנים חברתיים, נושאי טאבו רבים שקשורים לנשים ומיניות, משמעת והפרדה בין המינים – גורמים שהפריעו לשלב נשים. ואף על פי כן, אננדה אילץ את בודהא לקבל נשים.
"אני רוצה לעשות הבחנה בין נשים וגברים בגוף לבין עקרון נשי וגברי קוסמיים, שהם בלתי ניתנים להפרדה בגופו של אדם; כך שגם כשהיו רק גברים בבודהיזם, העיקרון הנשי היה נוכח. אנרגיה נשית נוכחת בכל מה שישנו כך שאי אפשר לעולם להרוס או להדיר אותה. אבל כן, ברמה הקולקטיבית יש בבודהיזם המון אנרגיה גברית, למשל הדינמיקה של המפגש עם המורה: יש שם משהו חודרני ומאיץ, פחות דגש על החמלה, הכניעה והרוגע.
"בחודשים ששהיתי בהודו ונפאל לא נעלם מעיני המחסור בנשים במנזרים, אך לצד הנוקשות חוויתי גם המון קבלה שם, יש פתיחות הדרגתית גם במזרח. במרכזי הזן במערב החלו לצוץ מאסטריות נשים כבר בשנות השלושים של המאה שעברה. כרגע יש פריחה נשית במרכזי הזן ואפילו אפשר לומר שרואים אינטגרציה של חוכמה נשית לתוך המסורת הבודהיסטית. מה שיפה ברוחניות זה שהיא פראית, אי אפשר באמת לביית אותה ויש מתח מובנה בין שימור לחידוש, גם בבודהיזם.”
אילו איכויות מביאות נשים בגוף נשי לתרגול הבודהיסטי במערב?
"בזן טבועה איזושהי נוקשות יפנית ועבודת מיינד חזקה. למשל, הישיבה הסטטית של הזאזן מאוד גברית בעיני. בטוהר הזה שחותרים אליו יש איזו קרירות רגשית. לתחושתי, מאסטריות נשים מרככות את זה, הן מביאות איזשהו טון רגשי, דגש על תקשורת, אני חשה יותר קבלה ורכות כשאני מבקרת במרכזי זן במערב.”
אחד הערבים בישראל יעסוק בנשיות אינטגרלית. את יכולה לפרט במה מדובר?
"אני לא באה להרצות על זה אלא להנחות דיון ולראות מה הקהל מעלה בהקשרים הללו, תוך התייחסות לנשיות הן כעקרון קוסמי והן כאנרגיה בגוף: מה התעורר בחוויה שלנו כתוצאה מהפמיניזם? איך העיקרון הנשי נראה בכל רמת תודעה? מהו ה"צל" הנשי ומהם חוקי המשחק של האנרגיה הזו? מתי מתרחשת פגיעה ואיך מתרחש ריפוי? מתי הזדהות עם מגדר תומכת בחוויה ומתי כדאי להכיר בעוצמה שהיא מעבר למגדר? זו תהיה חקירה משותפת.”
היה לי הרושם שבבודהיזם הכל אחד ואין משמעות לעיסוק באשליות של זהות, מגדר ושאר הסיפורים האישיים של האדם. כיצד הפילוסופיה הבודהיסטית משתלבת בעבודה הפסיכולוגית?
"בבודהיזם הכל לא אחד ולא שניים. אנחנו רוצים לעבוד עם הקטבים כי זה המתח שמקיים חיים אבל גם לזכור שאנחנו מעבר לזה, לא להיתקע באחד מהם. הפסיכולוגיה מתייחסת לסיפור האישי של האדם ועוזרת לו ליצור לעצמו סיפור חדש. הגישה הבודהיסטית לפסיכולוגיה אינה מבנה סיפור חדש עבור האדם אלא רק יוצרת מרחק בין האדם לסיפור שלו, מראה לו שזו אשליה. הבודהא הבין באמצעות מדיטציה, שחוויית היסוד היא ריקה, חופשית וחסרת זמן, ומה שנובע ממנה זו אהבה. הדפוסים שלנו, בין אם מקורם גנטי או תרבותי, עומדים בדרכנו לחוות את חוויית היסוד הזו כמציאות היחידה שיש.
"ההנחה היא שאם אתה יכול לראות דפוס, אתה תופס מרחק כלשהו ממנו שמאפשר לך להתיר אותו. הדפוסים הללו הם הזדהויות שלנו בלבד, והזדהות היא מנגנון פסיכולוגי. תרפיה בודהיסטית עוזרת להרפות מההזדהויות הללו, לפתוח ולשחרר דפוסים ולראות את החופש המהותי של תודעתך. המאסטר הרוחני והפסיכולוג המטפל עושים למעשה את אותה העבודה: לפתוח את מה שנעול.”
דיאלוג עם התודעה הגדולה
המילטון פגשה את גנפו רושי ב-1996 ובהמשך הפכה למורה הראשונה שהסמיך לעבוד בשיטה שפיתח: "ביג מיינד". השיטה מבוססת על הטכניקה הפסיכולוגית הידועה והפשוטה של החצנת דיאלוג בין קולות פנימיים (voice dialog) תוך התאמת הטכניקה לסוגי הזדהויות שונות בתוכינו, כגון: האחראי על השליטה, השיפוט, הטלת הספק, החלק המרפא, החלק הפגיע וכדומה. הדיאלוג בין הקולות מוביל ומרחיב את ההזדהות בהדרגה אל "התודעה הגדולה" ו"הלב הגדול".
כשביקשתי מהמילטון להסביר לי את השיטה, היא ביקשה שנתנסה בה: "אפשר להבין זן רק בגוף ראשון. הקוראים יצטרכו לסמוך על הדיווח האותנטי של החוויה שלך." היא ביקשה ממני בכל פעם להזדהות עם חלק אחר בי, ושוחחה איתו קצרות לגבי תפקידו בכוח. עניתי בשליפה מהמותן את הדבר הראשון שעלה במוחי מתוך הזדהות מקסימלית עם החלק הזה. לא תמיד אהבתי את מה ששמעתי מתוכי, אבל הבנתי שזה הפן שמוחצן כרגע, מוצא מחוץ להקשר של המשא ומתן התמידי שהוא מנהל עם החלקים האחרים בי, אשר מעדנים אותו.
דיאן זימנה תחילה את החלק של השליטה בתוכי וביקשה את רשותו לשוחח גם עם חלקים אחרים. הבנתי שהחלק בי שתמיד בשליטה למעשה מפקח גם על התהליך הרוחני שלי, והוא עלול לחסום את החוויה של ההתעוררות אם יחווה "סכנה" כלשהי. כשהיא מבקשת ממני לבסוף להזדהות עם התודעה הגדולה ואחר כך הלב הגדול, אני לא בדיוק יודעת מה זה ואיך לעשות זאת, אבל אני עושה זאת בעזרת ההחלטה לנסות, פשוט להישאר פתוחה לכך שזה מה שקורה.
להפתעתי, התחושה הגופנית שלי משתנה. אני חווה התרחבות, זרימה מוגברת אך רגועה בגוף, הזדקפות פנימית. כל המחשבות שלי מקבלות פרופורציה אחרת ביחס להתרחשות הזו, מתגמדות וממשיכות לחלוף ברקע בהרמוניה שקטה עם התחושה הזו. זה עדין מאוד אך ברור מאוד. ואני חווה שמחה גדולה על הגילוי שאני יכולה בכוח הרצון בלבד להתחבר בקלות למקום כזה בתוכי, להזדהות עם החלק האינסופי הזה שמגולם בי ולחוש את עצמי דרך זרימתו. אולי זה כוחו של התהליך. זה כל כך פשוט, רק להחליט להזדהות עם זה, כמו שאנחנו מחליטים להזדהות עם כעס או עלבון וזה מרגיש כל כך קל וטבעי להפוך לכועס או הנעלב הזה.
מה ההבדל בין התודעה הגדולה ללב הגדול?
"איזה הבדל חשת כשהזדהית איתם?”
הם הרגישו מאוד דומה אבל בכל זאת, הלב הגדול היה יותר בגוף, באזור הלב, היתה בו יותר הרחבה רגשית, התחושה הגופנית היתה חמימה יותר. קשה לתאר זאת במילים.
"כן, זה אותו הדבר רק בגוון קצת אחר, וזה בלתי נפרד, כמו האיכות הנשית והאיכות הגברית של אותה האחדות.”
התהליך הזה כל כך פשוט שישנה סכנה להישאר ברמת משחק. כולנו יודעים איך זה אמור להרגיש ואילו מן תשובות מתקבלות מהמקום הזה, מה אם זה יישאר על פני השטח או ברמה הקוגניטיבית בלבד?
"זה עשוי להישאר כתהליך קוגניטיבי, זו סכנה שקיימת באופן כללי בעיסוק בחומרים אינטגרליים, אבל דקה אחר כך משהו קורה. יש כאלו שנפתחים דווקא ללב הגדול ושם יורד האסימון, יש שלומדים על הספק והשליטה ועל החסמים שהם מערימים על הדרך פנימה. התהליך ייחודי, השאלה מה מבשיל בך כרגע. מי שבשל רוחנית ייתפס מהר לעומק העניין ולחדשים זו הזמנה ראשונית לחוות את הרובד הרוחני.”
במסגרת הביג מיינד והתרגולים האינטגרליים את מתמחה גם בעבודה על הצל, שגם זה מושג שמקורו בפסיכולוגיה היונגיאנית. מהו הטוויסט הרוחני במקרה הזה?
"הרעיון בעבודה על הצל הוא לאפשר לאדם הזדהות עם החלקים הפחות נחמדים והפחות רצויים שלו, ויוצרים איתם דיאלוג באמצעות הטכניקה של 'ביג מיינד'. הרעיון אינו לשפוט את הדפוס הזה או לנסות להיפטר ממנו, להפך: אני מרגישה את האיכות הזו, מאפשרת לעצמי לחוות אותה ודרך זה האיכות מתעדנת ומתרחשת אינטגרציה עם שאר חלקי אישיותי. הצל הופך ממפלצת לזבוב.”
בין תפילה יהודית לטקס שאמאני
"ביג מיינד" כל כך פשוט שלא ברור איך לא חשבו על זה קודם. כנראה שהיה צריך לחכות שיהודי "יחצה את הקווים" ויהפוך לבודהיסט, כדי להביא טכניקה של דיאלוג עם האל/התודעה הגדולה, לתוך עולם הזן. גם את בחרת לעזוב את המסורת שנולדת אליה. האם את מאמינה שהמסורות העתיקות נתרמות מהפרספקטיבות של אותם מורים ש"ערקו" מהמסורות אליהם נולדו או שזה גורם לדיפוזיה ופופולריזציה שלהן? אולי כל אחד צריך להבין את הרמז החבוי בלידתו ולחקור את עצמו במסגרת מסורתו, אחרת הוא סטה מהדרך?
"זו שאלה מעניינת. יש היגיון להתעמק בנסיבות שנולדת לתוכן, אבל אותן נסיבות הן שגלגלו לפתחי את הזן בודהיזם וכשנגעתי בבודהיזם חשתי בביתי הטבעי, כמו דג שנזרק למים. יותר מזה, דרך התרגול הבודהיסטי יכולתי לחדש את ההערכה שלי למסורת אליה נולדתי ולהיפתח ליופי ולאמת במסורות אחרות. אני חיה בסביבה רב תרבותית ונחשפתי למגוון מסורות במגרש הביתי שלי: מבן זוגי שהוא יהודי ועד לשבטים האינדיאנים באזור, שהשתתפתי בטקסיהם ולמדתי מהם.
"יש לא מעט מורים גדולים לזן בודהיזם ממוצא יהודי בארצות הברית, כמו גנפו רושי, ג'ק קורנפילד, ג'ף זלצמן ואחרים. חלק מהמורים הללו אחראים לא מעט להתבססות הבודהיזם שם. הקארמה שלהם לקחה אותם מחוץ למסורת שלהם וצריך לסמוך על הדרך.”
באיזה אופן ההכרות עם מגוון מסורות תורמת לתרגול המרכזי שלך, וכיצד הגישה האינטגרלית באה לידי ביטוי כשאת בוחרת להשתייך למסורת ספציפית? האם זה אומר שבדקת ומצאת שהבודהיזם זה "הכי טוב"?
"הפרספקטיבה האינטגרלית מורכבת מהמון רגעים ספציפיים. הגישה האינטגרלית מזמינה אותנו להיות בחוסר ודאות, לעבור לגור בדיסוננס. אז אפשר להגיד שחקרתי וניסיתי וזה מה שמצאתי כאמת עבורי. זה לא בהכרח הכי טוב. כשאני מבינה את הריקות שאני, אני יכולה לבחור משם בכל איכות שהיא: אני מתפללת עם חברים יהודים, יושבת במעגלים עם חברים אינדיאנים, משתמשת בפסיכולוגיה כשצריך, עורכת טקס שמאני כשיש צורך להזיז אנרגיה וכדומה. אני משתמשת במה שצריך, מה שעובד, מה שרלוונטי לאותו הרגע. אני מנסה לשלב את החלק הגברי של משמעת ותרגול קבע עם הגמישות הנשית והמוכנות להיות ללא ידיעה וללא עמדה אפריורית בכל רגע, ולפעול משם.”
מה דעתך על היהדות, כמסורת רוחנית?
"יש בה המון רמות תודעה והמורים היהודים שפגשתי במכון האינטגרלי הם מדהימים. יש ליהדות יש טמפרמנט שונה מהבודהיזם והיא שמה דגש על הריטואל והבנת כוחו של הריטואל בחיים שלנו. אם כי יש בה יותר מדי דרמה. החברים היהודים שלי שמים דגש גדול מדי על הדרמה המקראית ולפעמים זה מרחיק מהיופי הפשוט של המציאות. הם מבקרים אותי בתגובה, שאני מרחפת, מנותקת ושחצנית.”
בבודהיזם משתמשים במושג "תודעה". האם זה חופף את המושג "נשמה" ביהדות? איכשהו אני יותר מתחברת לרעיון של הנשמה הגדולה מאשר התודעה הגדולה.
"זו סוגיה מעניינת. הנשמה היא מה שנקרא 'אטמן' במסורת ההינדית. כשהבודהיזם התפתח מתוך מסורת זו, הבודהא דחה את רעיון הנשמה וגלגול הנשמות ובחר להתעסק ברגע ההווה, אך הרעיון של גלגול נשמות נשאר בבודהיזם כמסורת. לתחושתי, הנשמה והתודעה הם כנראה שני צדיו של אותו מטבע, אנחנו פשוט לא רואים זאת כרגע. בודהיזם היא המסורת היחידה שאין לה אלוהים והיא מתבססת על חוויה פנימית בגוף ראשון בלבד, אם כי בודהיזם לא דוחה תאיזם, זו פשוט פרספקטיבה אחרת על המציאות. אולי מושג הנשמה קשור לתודעה בגוף שני, בדיאלוג, ביחסים כלשהם עם הגוף. אולי הגישה האינטגרלית תאיר בעתיד על הקואן הזה.”
וילבר נוהג לומר ש"המפה אינה הטריטוריה". מה קורה שכשנפתח פער בין התאוריה לחוויה, כשהמפה לא מדויקת, לא מתאימה ולא עוזרת?
"מגששים ונותנים אמון. בשבוע שעבר הייתי בטרק עם הכלב שלי והלכנו לאיבוד. לא היה שם אף אחד ולא מצאתי את השביל חזרה לרכב. לאחר שאף שיטה לא עבדה ונואשתי, פשוט נתתי לכלב להוביל והלכתי אחריו למרות שלא הייתי בטוחה כלל שהוא יודע להוביל אותנו חזרה. לבסוף הגענו לרכב. בבודהיזם זה המקום שבו מתמסרים למורה. כשנתקעים ושום דבר לא עובד, זה הזמן לבקש את עזרתה של אינטליגנציה אחרת. מה שנפלא במכון האינטגרלי זה האינטראקציה עם מורים אחרים מכל כך הרבה מסורות. תמיד אפשר להיעזר בכלי ממסורת אחרת, המפה מאוד גמישה ומורכבת. אנחנו חיים מסתורין וחיים אותו בנוחות.”
****
תוספת אישית: כשדיאן הגיעה לארץ הזדמן לנו להתחבר על בסיס אישי ואנחנו בקשר מייל עד היום. היא טוענת שבזכותי היא חזרה לעדכן את הבלוג שלה. כשפגשתי אותה לראשונה היה זה בבוקר למחרת ההרצאה על נשיות אינטגרלית והיא סיפרה לי שהיא פרצה בבכי באמצע הערב בגלל משתתפת שהתנגדה לה בצורה ארסית. הערב התפתח בצורה מרתקת, כשהנשיות הראתה את עצמה הן דרך אלת ההרס קאלי והן דרך האם הגדולה והעוטפת (שאותה גילמה איריס יוטבת אשר הציעה גם לדיאן וגם לטראבל מייקרית חיבוק גדול). כשנפגשנו שוב לאחר סוף השבוע שהעבירה, שמעתי ממנה וממשתתפים אחרים שהיה חזק. פתיחה גדולה, התנגדות גדולה, הכל ביחד ועובדים עם זה. נראה שלא מדובר במורה של אור ואהבה וחנדלך.
בכתבה פשוט לא יצא לי לשאול את דיאן על חייה האישיים ועל האימהות שלה. בגישה פמיניסטית טבעית, לא חשבתי על זה בכלל כשאני מראיינת מורה רוחנית, בדיוק כמו שלא עלה על דעתי לשאול את קן וילבר או דיוויד דיידה אם יש להם ילדים. אבל כשנפגשנו דיאן סיפרה לי על וילי, בנה האוטיסט בן ה-19, והתרשמתי מאד מהאופן בו היא מגדלת אותו ומאפשרת לצורת התקשורת הייחודית שלו להתבטא כהדרכה רוחנית במציאות. תוכלו לראות את הציטוטים שלו בבלוג שלה.
כיום אנחנו בויכוח עמוק על העמדות השונות שלנו לגבי חזרתו המסתמנת לפעילות של הרב גפני. דיאן, עם הגנים של מגשרת והחמלה הבודהיסטית שלה, לא מהססת לנקוט בעמדה לא פופולרית, על אף שנראה שהיא יודעת בדיוק מי הוא. "כולנו דפוקים, בעיות העולם הזה מורכבות מכדי להיפתר (ולהיפטר מהן) בפתרונות דואליסטיים, תנו לו להמשיך לגלגל את הקארמה שלו", היא אומרת. ואני חושבת שמה שיפה ביהדות זו ההבנה שלפעמים החסד הגדול ביותר שאפשר לעשות למען מישהו זה למצות עימו את הדין (מאד נון דואליזם בעיני).
אם אשים בצד את חלקי האישי בפרשת גפני, אני מאד אוהבת את דיאן ואני מקווה שהבחירות הלא שגרתיות שלה לא יפגעו בה אישית ומקצועית כי היא אישה אמיצה ומיוחדת שיודעת להעביר את הרעיונות הבעייתים ביותר בשפה נקייה וייחודית וליצור הקשבה ופתיחות גם אצל מתנגדיה. ודווקא הגישה הכל כך שונה, מורכבת, ואף מרגיזה שלה לפעמים, זה מה שפותח את הראש ומאפשר ללמוד מהמפגש איתה.
אבסולוט כרמל 