Category Archives: רוחניות מקורקעת

שיחותי עם התודעה הגדולה: ראיון עם דיאן מושו המילטון

"היתה לי ילדות רגילה למדי ביוטה: רכבתי על סוסים, שיחקתי כדורסל, אפילו הייתי מיס רודאו יוטה. עד שבגיל 17 איבדתי שבעה מחבריי תוך חצי שנה בסדרה של תאונות. הטראומה הזו היתה יריית הפתיחה של החיפוש הרוחני שלי” נזכרת דיאן מושו המילטון, מורת זן שתגיע בסוף אפריל ללמד בישראל. המילטון, מורת זן ומהמורות המובילות לתרגול אינטגרלי על פי עקרונות הפילוסופיה של קן וילבר, גדלה כמורמונית. "גישתה של הדת המורמונית לרוחניות מתבססת על אמונה, אך המוח הרציונלי שלי דרש תשובות מסוג אחר להתמודדות עם מוות. כך הגעתי לפילוסופיות המזרחיות ובייחוד לבודהיזם.”

בשנות העשרים לחייה החלה המילטון ללמוד בודהיזם לעומק. "עשיתי תואר שני בפסיכולוגיה בודהיסטית באוניברסיטת נארופה בקולורדו, האוניברסיטה הבודהיסטית היחידה בארצות הברית. התואר הראשון שלי היה בלימודי מגדר בסטנפורד. בהמשך עבדתי בפתרון סכסוכים, כמגשרת, והבנתי שעלי להעמיק את התרגול הבודהיסטי שלי על מנת שאוכל להיות נוכחת עם אנשים בצורה מלאה יותר במצבים של מאבק ומצוקה.”

המילטון עמדה בראש המכון לגישור של יוטה, הטמיעה את הפרקטיקה במערכת המשפט המקומית ולימדה גישור בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת יוטה. במקביל למדה אצל  גנפו רושי, לשעבר דניאל מרזל, אחד ממורי הבודהיזם המובילים בארצות הברית, והיא הראשונה מבין תלמידיו המוסמכת לאמן בשיטת "ביג מיינד" אותה הגה רושי. השיטה מבוססת על תרגול פשוט העושה שימוש בטכניקה פסיכולוגית, על מנת לעורר ולהמחיש את התובנות הרוחניות של הזן למתרגלים במערב – מהחודש גם במזרח התיכון.

תרומת האישה לבודהיזם

מה המשמעות של מושו (musho)?

"זהו השם היפני שקיבלתי, ופירושו: 'אין קונפליקט'."

במסורת הבודהיסטית אין הרבה מאסטריות נשים לשאוב מהן השראה. כבוגרת לימודי מגדר, איך את מסתדרת עם גישתו של הבודהא לנשים?

"היסטוריה היא נרטיב מובנה, כשאומרים שהבודהא שנא נשים זה לא מדויק. בשלב ההוא באבולוציה זו היתה התודעה: תפישת אלוהות חיצונית, ציות למבנים חברתיים, נושאי טאבו רבים שקשורים לנשים ומיניות, משמעת והפרדה בין המינים – גורמים שהפריעו לשלב נשים. ואף על פי כן, אננדה אילץ את בודהא לקבל נשים.

"אני רוצה לעשות הבחנה בין נשים וגברים בגוף לבין עקרון נשי וגברי קוסמיים, שהם בלתי ניתנים להפרדה בגופו של אדם; כך שגם כשהיו רק גברים בבודהיזם, העיקרון הנשי היה נוכח. אנרגיה נשית נוכחת בכל מה שישנו כך שאי אפשר לעולם להרוס או להדיר אותה. אבל כן, ברמה הקולקטיבית יש בבודהיזם המון אנרגיה גברית, למשל הדינמיקה של המפגש עם המורה: יש שם משהו חודרני ומאיץ, פחות דגש על החמלה, הכניעה והרוגע.

"בחודשים ששהיתי בהודו ונפאל לא נעלם מעיני המחסור בנשים במנזרים, אך לצד הנוקשות חוויתי גם המון קבלה שם, יש פתיחות הדרגתית גם במזרח. במרכזי הזן במערב החלו לצוץ מאסטריות נשים כבר בשנות השלושים של המאה שעברה. כרגע יש פריחה נשית במרכזי הזן ואפילו אפשר לומר שרואים אינטגרציה של חוכמה נשית לתוך המסורת הבודהיסטית. מה שיפה ברוחניות זה שהיא פראית, אי אפשר באמת לביית אותה ויש מתח מובנה בין שימור לחידוש, גם בבודהיזם.”

אילו איכויות מביאות נשים בגוף נשי לתרגול הבודהיסטי במערב?

"בזן טבועה איזושהי נוקשות יפנית ועבודת מיינד חזקה. למשל, הישיבה הסטטית של הזאזן מאוד גברית בעיני. בטוהר הזה שחותרים אליו יש איזו קרירות רגשית. לתחושתי, מאסטריות נשים מרככות את זה, הן מביאות איזשהו טון רגשי, דגש על תקשורת, אני חשה יותר קבלה ורכות כשאני מבקרת במרכזי זן במערב.”

אחד הערבים בישראל יעסוק בנשיות אינטגרלית. את יכולה לפרט במה מדובר?

"אני לא באה להרצות על זה אלא להנחות דיון ולראות מה הקהל מעלה בהקשרים הללו, תוך התייחסות לנשיות הן כעקרון קוסמי והן כאנרגיה בגוף: מה התעורר בחוויה שלנו כתוצאה מהפמיניזם? איך העיקרון הנשי נראה בכל רמת תודעה? מהו ה"צל" הנשי ומהם חוקי המשחק של האנרגיה הזו? מתי מתרחשת פגיעה ואיך מתרחש ריפוי? מתי הזדהות עם מגדר תומכת בחוויה ומתי כדאי להכיר בעוצמה שהיא מעבר למגדר? זו תהיה חקירה משותפת.”

היה לי הרושם שבבודהיזם הכל אחד ואין משמעות לעיסוק באשליות של זהות, מגדר ושאר הסיפורים האישיים של האדם. כיצד הפילוסופיה הבודהיסטית משתלבת בעבודה הפסיכולוגית?

"בבודהיזם הכל לא אחד ולא שניים. אנחנו רוצים לעבוד עם הקטבים כי זה המתח שמקיים חיים אבל גם לזכור שאנחנו מעבר לזה, לא להיתקע באחד מהם. הפסיכולוגיה מתייחסת לסיפור האישי של האדם ועוזרת לו ליצור לעצמו סיפור חדש. הגישה הבודהיסטית לפסיכולוגיה אינה מבנה סיפור חדש עבור האדם אלא רק יוצרת מרחק בין האדם לסיפור שלו, מראה לו שזו אשליה. הבודהא הבין באמצעות מדיטציה, שחוויית היסוד היא ריקה, חופשית וחסרת זמן, ומה שנובע ממנה זו אהבה. הדפוסים שלנו, בין אם מקורם גנטי או תרבותי, עומדים בדרכנו לחוות את חוויית היסוד הזו כמציאות היחידה שיש.

"ההנחה היא שאם אתה יכול לראות דפוס, אתה תופס מרחק כלשהו ממנו שמאפשר לך להתיר אותו. הדפוסים הללו הם הזדהויות שלנו בלבד, והזדהות היא מנגנון פסיכולוגי. תרפיה בודהיסטית עוזרת להרפות מההזדהויות הללו, לפתוח ולשחרר דפוסים ולראות את החופש המהותי של תודעתך. המאסטר הרוחני והפסיכולוג המטפל עושים למעשה את אותה העבודה: לפתוח את מה שנעול.” 

דיאלוג עם התודעה הגדולה

המילטון פגשה את גנפו רושי ב-1996 ובהמשך הפכה למורה הראשונה שהסמיך לעבוד בשיטה שפיתח: "ביג מיינד". השיטה מבוססת על הטכניקה הפסיכולוגית הידועה והפשוטה של החצנת דיאלוג בין קולות פנימיים (voice dialog) תוך התאמת הטכניקה לסוגי הזדהויות שונות בתוכינו, כגון: האחראי על השליטה, השיפוט, הטלת הספק, החלק המרפא, החלק הפגיע וכדומה. הדיאלוג בין הקולות מוביל ומרחיב את ההזדהות בהדרגה אל "התודעה הגדולה" ו"הלב הגדול".

כשביקשתי מהמילטון להסביר לי את השיטה, היא ביקשה שנתנסה בה: "אפשר להבין זן רק בגוף ראשון. הקוראים יצטרכו לסמוך על הדיווח האותנטי של החוויה שלך." היא ביקשה ממני בכל פעם להזדהות עם חלק אחר בי, ושוחחה איתו קצרות לגבי תפקידו בכוח. עניתי בשליפה מהמותן את הדבר הראשון שעלה במוחי מתוך הזדהות מקסימלית עם החלק הזה. לא תמיד אהבתי את מה ששמעתי מתוכי, אבל הבנתי שזה הפן שמוחצן כרגע, מוצא מחוץ להקשר של המשא ומתן התמידי שהוא מנהל עם החלקים האחרים בי, אשר מעדנים אותו.

דיאן זימנה תחילה את החלק של השליטה בתוכי וביקשה את רשותו לשוחח גם עם חלקים אחרים. הבנתי שהחלק בי שתמיד בשליטה למעשה מפקח גם על התהליך הרוחני שלי, והוא עלול לחסום את החוויה של ההתעוררות אם יחווה "סכנה" כלשהי. כשהיא מבקשת ממני לבסוף להזדהות עם התודעה הגדולה ואחר כך הלב הגדול, אני לא בדיוק יודעת מה זה ואיך לעשות זאת, אבל אני עושה זאת בעזרת ההחלטה לנסות, פשוט להישאר פתוחה לכך שזה מה שקורה.

להפתעתי, התחושה הגופנית שלי משתנה. אני חווה התרחבות, זרימה מוגברת אך רגועה בגוף, הזדקפות פנימית. כל המחשבות שלי מקבלות פרופורציה אחרת ביחס להתרחשות הזו, מתגמדות וממשיכות לחלוף ברקע בהרמוניה שקטה עם התחושה הזו. זה עדין מאוד אך ברור מאוד. ואני חווה שמחה גדולה על הגילוי שאני יכולה בכוח הרצון בלבד להתחבר בקלות למקום כזה בתוכי, להזדהות עם החלק האינסופי הזה שמגולם בי ולחוש את עצמי דרך זרימתו. אולי זה כוחו של התהליך. זה כל כך פשוט, רק להחליט להזדהות עם זה, כמו שאנחנו מחליטים להזדהות עם כעס או עלבון וזה מרגיש כל כך קל וטבעי להפוך לכועס או הנעלב הזה.

מה ההבדל בין התודעה הגדולה ללב הגדול?

"איזה הבדל חשת כשהזדהית איתם?”

הם הרגישו מאוד דומה אבל בכל זאת, הלב הגדול היה יותר בגוף, באזור הלב, היתה בו יותר הרחבה רגשית, התחושה הגופנית היתה חמימה יותר. קשה לתאר זאת במילים.

"כן, זה אותו הדבר רק בגוון קצת אחר, וזה בלתי נפרד, כמו האיכות הנשית והאיכות הגברית של אותה האחדות.”

התהליך הזה כל כך פשוט שישנה סכנה להישאר ברמת משחק. כולנו יודעים איך זה אמור להרגיש ואילו מן תשובות מתקבלות מהמקום הזה, מה אם זה יישאר על פני השטח או ברמה הקוגניטיבית בלבד?

"זה עשוי להישאר כתהליך קוגניטיבי, זו סכנה שקיימת באופן כללי בעיסוק בחומרים אינטגרליים, אבל דקה אחר כך משהו קורה. יש כאלו שנפתחים דווקא ללב הגדול ושם יורד האסימון, יש שלומדים על הספק והשליטה ועל החסמים שהם מערימים על הדרך פנימה. התהליך ייחודי, השאלה מה מבשיל בך כרגע. מי שבשל רוחנית ייתפס מהר לעומק העניין ולחדשים זו הזמנה ראשונית לחוות את הרובד הרוחני.”

במסגרת הביג מיינד והתרגולים האינטגרליים את מתמחה גם בעבודה על הצל, שגם זה מושג שמקורו בפסיכולוגיה היונגיאנית. מהו הטוויסט הרוחני במקרה הזה?

"הרעיון בעבודה על הצל הוא לאפשר לאדם הזדהות עם החלקים הפחות נחמדים והפחות רצויים שלו, ויוצרים איתם דיאלוג באמצעות הטכניקה של 'ביג מיינד'. הרעיון אינו לשפוט את הדפוס הזה או לנסות להיפטר ממנו, להפך: אני מרגישה את האיכות הזו, מאפשרת לעצמי לחוות אותה ודרך זה האיכות מתעדנת ומתרחשת אינטגרציה עם שאר חלקי אישיותי. הצל הופך ממפלצת לזבוב.” 

בין תפילה יהודית לטקס שאמאני

"ביג מיינד" כל כך פשוט שלא ברור איך לא חשבו על זה קודם. כנראה שהיה צריך לחכות שיהודי "יחצה את הקווים" ויהפוך לבודהיסט, כדי להביא טכניקה של דיאלוג עם האל/התודעה הגדולה, לתוך עולם הזן.  גם את בחרת לעזוב את המסורת שנולדת אליה. האם את מאמינה שהמסורות העתיקות נתרמות מהפרספקטיבות של אותם מורים ש"ערקו" מהמסורות אליהם נולדו או שזה גורם לדיפוזיה ופופולריזציה שלהן? אולי כל אחד צריך להבין את הרמז החבוי בלידתו ולחקור את עצמו במסגרת מסורתו, אחרת הוא סטה מהדרך?

"זו שאלה מעניינת. יש היגיון להתעמק בנסיבות שנולדת לתוכן, אבל אותן נסיבות הן שגלגלו לפתחי את הזן בודהיזם וכשנגעתי בבודהיזם חשתי בביתי הטבעי, כמו דג שנזרק למים. יותר מזה, דרך התרגול הבודהיסטי יכולתי לחדש את ההערכה שלי למסורת אליה נולדתי ולהיפתח ליופי ולאמת במסורות אחרות. אני חיה בסביבה רב תרבותית ונחשפתי למגוון מסורות במגרש הביתי שלי: מבן זוגי שהוא יהודי ועד לשבטים האינדיאנים באזור, שהשתתפתי בטקסיהם ולמדתי מהם.

"יש לא מעט מורים גדולים לזן בודהיזם ממוצא יהודי בארצות הברית, כמו גנפו רושי, ג'ק קורנפילד, ג'ף זלצמן ואחרים. חלק מהמורים הללו אחראים לא מעט להתבססות הבודהיזם שם. הקארמה שלהם לקחה אותם מחוץ למסורת שלהם וצריך לסמוך על הדרך.” 

באיזה אופן ההכרות עם מגוון מסורות תורמת לתרגול המרכזי שלך, וכיצד הגישה האינטגרלית באה לידי ביטוי כשאת בוחרת להשתייך למסורת ספציפית? האם זה אומר שבדקת ומצאת שהבודהיזם זה "הכי טוב"?

"הפרספקטיבה האינטגרלית מורכבת מהמון רגעים ספציפיים. הגישה האינטגרלית מזמינה אותנו להיות בחוסר ודאות, לעבור לגור בדיסוננס. אז אפשר להגיד שחקרתי וניסיתי וזה מה שמצאתי כאמת עבורי. זה לא בהכרח הכי טוב. כשאני מבינה את הריקות שאני, אני יכולה לבחור משם בכל איכות שהיא: אני מתפללת עם חברים יהודים, יושבת במעגלים עם חברים אינדיאנים, משתמשת בפסיכולוגיה כשצריך, עורכת טקס שמאני כשיש צורך להזיז אנרגיה וכדומה. אני משתמשת במה שצריך, מה שעובד, מה שרלוונטי לאותו הרגע. אני מנסה לשלב את החלק הגברי של משמעת ותרגול קבע עם הגמישות הנשית והמוכנות להיות ללא ידיעה וללא עמדה אפריורית בכל רגע, ולפעול משם.”

מה דעתך על היהדות, כמסורת רוחנית?

"יש בה המון רמות תודעה והמורים היהודים שפגשתי במכון האינטגרלי הם מדהימים. יש ליהדות יש טמפרמנט שונה מהבודהיזם והיא שמה דגש על הריטואל והבנת כוחו של הריטואל בחיים שלנו. אם כי יש בה יותר מדי דרמה. החברים היהודים שלי שמים דגש גדול מדי על הדרמה המקראית ולפעמים זה מרחיק מהיופי הפשוט של המציאות. הם מבקרים אותי בתגובה, שאני מרחפת, מנותקת ושחצנית.”

בבודהיזם משתמשים במושג "תודעה". האם זה חופף את המושג "נשמה" ביהדות? איכשהו אני יותר מתחברת לרעיון של הנשמה הגדולה מאשר התודעה הגדולה.

"זו סוגיה מעניינת. הנשמה היא מה שנקרא 'אטמן' במסורת ההינדית. כשהבודהיזם התפתח מתוך מסורת זו, הבודהא דחה את רעיון הנשמה וגלגול הנשמות ובחר להתעסק ברגע ההווה, אך הרעיון של גלגול נשמות נשאר בבודהיזם כמסורת. לתחושתי, הנשמה והתודעה הם כנראה שני צדיו של אותו מטבע, אנחנו פשוט לא רואים זאת כרגע. בודהיזם היא המסורת היחידה שאין לה אלוהים והיא מתבססת על חוויה פנימית בגוף ראשון בלבד, אם כי בודהיזם לא דוחה תאיזם, זו פשוט פרספקטיבה אחרת על המציאות. אולי מושג הנשמה קשור לתודעה בגוף שני, בדיאלוג, ביחסים כלשהם עם הגוף. אולי הגישה האינטגרלית תאיר בעתיד על הקואן הזה.”

וילבר נוהג לומר ש"המפה אינה הטריטוריה". מה קורה שכשנפתח פער בין התאוריה לחוויה, כשהמפה לא מדויקת, לא מתאימה ולא עוזרת?

"מגששים ונותנים אמון. בשבוע שעבר הייתי בטרק עם הכלב שלי והלכנו לאיבוד. לא היה שם אף אחד ולא מצאתי את השביל חזרה לרכב. לאחר שאף שיטה לא עבדה ונואשתי, פשוט נתתי לכלב להוביל והלכתי אחריו למרות שלא הייתי בטוחה כלל שהוא יודע להוביל אותנו חזרה. לבסוף הגענו לרכב. בבודהיזם זה המקום שבו מתמסרים למורה. כשנתקעים ושום דבר לא עובד, זה הזמן לבקש את עזרתה של אינטליגנציה אחרת. מה שנפלא במכון האינטגרלי זה האינטראקציה עם מורים אחרים מכל כך הרבה מסורות. תמיד אפשר להיעזר בכלי ממסורת אחרת, המפה מאוד גמישה ומורכבת. אנחנו חיים מסתורין וחיים אותו בנוחות.”

 

****

תוספת אישית: כשדיאן הגיעה לארץ הזדמן לנו להתחבר על בסיס אישי ואנחנו בקשר מייל עד היום. היא טוענת שבזכותי היא חזרה לעדכן את הבלוג שלה. כשפגשתי אותה לראשונה היה זה בבוקר למחרת ההרצאה על נשיות אינטגרלית והיא סיפרה לי שהיא פרצה בבכי באמצע הערב בגלל משתתפת שהתנגדה לה בצורה ארסית. הערב התפתח בצורה מרתקת, כשהנשיות הראתה את עצמה הן דרך אלת ההרס קאלי והן דרך האם הגדולה והעוטפת (שאותה גילמה איריס יוטבת אשר הציעה גם לדיאן וגם לטראבל מייקרית חיבוק גדול). כשנפגשנו שוב לאחר סוף השבוע שהעבירה, שמעתי ממנה וממשתתפים אחרים שהיה חזק. פתיחה גדולה, התנגדות גדולה, הכל ביחד ועובדים עם זה. נראה שלא מדובר במורה של אור ואהבה וחנדלך.

בכתבה פשוט לא יצא לי לשאול את דיאן על חייה האישיים ועל האימהות שלה. בגישה פמיניסטית טבעית, לא חשבתי על זה בכלל כשאני מראיינת מורה רוחנית, בדיוק כמו שלא עלה על דעתי לשאול את קן וילבר או דיוויד דיידה אם יש להם ילדים. אבל כשנפגשנו דיאן סיפרה לי על וילי, בנה האוטיסט בן ה-19, והתרשמתי מאד מהאופן בו היא מגדלת אותו ומאפשרת לצורת התקשורת הייחודית שלו להתבטא כהדרכה רוחנית במציאות. תוכלו לראות את הציטוטים שלו בבלוג שלה.

כיום אנחנו בויכוח עמוק על העמדות השונות שלנו לגבי חזרתו המסתמנת לפעילות של הרב גפני. דיאן, עם הגנים של מגשרת והחמלה הבודהיסטית שלה, לא מהססת לנקוט בעמדה לא פופולרית, על אף שנראה שהיא יודעת בדיוק מי הוא. "כולנו דפוקים, בעיות העולם הזה מורכבות מכדי להיפתר (ולהיפטר מהן) בפתרונות דואליסטיים, תנו לו להמשיך לגלגל את הקארמה שלו", היא אומרת. ואני חושבת שמה שיפה ביהדות זו ההבנה שלפעמים החסד הגדול ביותר שאפשר לעשות למען מישהו זה למצות עימו את הדין (מאד נון דואליזם בעיני).

אם אשים בצד את חלקי האישי בפרשת גפני, אני מאד אוהבת את דיאן ואני מקווה שהבחירות הלא שגרתיות שלה לא יפגעו בה אישית ומקצועית כי היא אישה אמיצה ומיוחדת שיודעת להעביר את הרעיונות הבעייתים ביותר בשפה נקייה וייחודית וליצור הקשבה ופתיחות גם אצל מתנגדיה. ודווקא הגישה הכל כך שונה, מורכבת, ואף מרגיזה שלה לפעמים, זה מה שפותח את הראש ומאפשר ללמוד מהמפגש איתה.

מודעות פרסומת

דיפאק צ'ופרה: הרוח והצילצולים

* בסוף הכתבה: וידיאו בונוס ממפגש אישי עם צ'ופרה בעת ביקורו בארץ.

לפני 15 שנה בערך, כשהתחלתי להתעניין ברוחניות, נפל לידי אחד מרבי המכר של ד"ר דיפאק צ'ופרה, אמריקאי ממוצא הודי, רופא מערבי ואיורוודי במקצועו. אני זוכרת את ההתלהבות שלי מהקישורים המרתקים בין פיזיקת הקוונטים לבריאות הנפש ויצירת מציאות, שנכתבו 20 שנה לפני סרטי ה"בליפ", ומכל אותם רעיונות וססמאות, שכיום אנו מכנים "קלישאות ניו-אייג'", רק בגלל שכבר שמענו אותן מאלף מורים רוחניים באלף צורות שונות. האם צ'ופרה הוא פשוט יצרן הקלישאות הרוחניות המפורסם ביותר בעולם או שמא המסנן והממיר התקשורתי ביותר של רעיונות רוחניים עמוקים עבור ציבורים רחבים?

כיום, צ'ופרה חצה את גיל 60 והוא נראה ומרגיש נהדר, לאחר שחיבר עשרות רבי מכר בנושאי רוחניות ובריאות גוף ונפש, יצר יוזמות עסקיות וחברתיות בינלאומיות בשיתוף פעולה עם קשת של אישים מהדלאי למה ועד מדונה, ונבחר על ידי ה"טיים" לאחת הדמויות המשפיעות של המאה. בשל מעמדו, הפך צ'ופרה למייצג של תרבות הניו אייג' כלפי חוץ ובשנים האחרונות הוא מתרועע עם שועי עולם ומתפלמס עם מדענים ואתאיסטים מפורסמים  על תקן סניגור ויחצ"ן של עולם הרוח וערכיו. עם זאת, זרמים רבים בעולם הניו אייג' תוהים עד כמה צ'ופרה מייצג את עולם הרוח ועד כמה הוא מעמיק בו.

צ'ופרה מהווה הדגמה לכך שאין צורך להיות נזיר וגם רכישת פרארי היא ביטוי של שפע שאין להתבייש בו, כך שלא פעם הוטחו כנגדו טענות בדבר פופולריזציה ומסחור של הרוחניות. עם זאת, היכולת ליצור הפשטות קליטות ופופולאריות היא אמנות הנובעת לרוב דווקא מהכרה מעמיקה ותובנה חדה. לכבוד ביקורו של צ'ופרה בארצנו, ממש בימים אלה, הגעתי לראיון עימו במטרה לייצר שיח פנים ניו אייג'י, אחר מזה שהוא מאפשר לעיתונות העולמית; ולהתרשם מיד ראשונה אם יש לו עדיין מה לומר, או שהוא ממחזר את הרעיונות בעטיים הצליח באותו עיתוי חלוצי.

מדיטציה לא פותרת דימום

צ'ופרה נולד והתחנך בהודו בצילם של אב קרדיולוג וסב רופא איורוודי. הוא תמיד רצה להיות סופר אך אביו שכנע אותו ללמוד רפואה. כאשר היגר לארה"ב ב-1970 פצח בקריירה רפואית, היה ראש צוות רפואי בבי"ח ידוע ואף לימד בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת בוסטון. הניסיון להפסיק לעשן ולהפחית בצריכת האלכוהול הפגישו אותו עם המהרישי יוגי שיעץ לו להתעניין באיורוודה. פגישה זו שינתה את מסלול חייו של צ'ופרה: הוא הפך לאחד ממנהיגי תנועת המדיטציה הטרנסנדנטלית וכשרונו כסופר סייע בידו להנגיש למערב בפשטות את עקרונות הבריאות והרוח של המזרח. מאוחר יותר עזב צ'ופרה את התנועה לאחר ששמע כי העיתונאי ביל מוייארס מסרב להכליל את רעיונותיו בסדרת טלוויזיה על רפואת הגוף והנפש בשל חברותו ב"כת".

מאז כתב צ'ופרה כ-50 רבי מכר, חלקם רומנים, כאשר 14 מתוכם תורגמו לעברית. בספרו הראשון "creating healing" אשר נכתב ב-1986, מופיעים עיקרי טיעוניו שישובו ויפורטו בצורות שונות בספריו הבאים: התודעה היא בסיס היקום, פיזיקת קוונטים מסבירה את הקשר בין הגוף לנפש ומדיטציה ומודעות הם הבסיס לריפוי. "בריאות מושלמת" מ-1991 מציג את עקרונות הרפואה האיורוודית ואילו הספרים האחרים עוסקים במכלול של שאלות רוחניות ומרשמים כגון "ההצלחה בשבעה חוקים רוחניים" או "כוחם של צרופי מקרים". השפעותיו הרוחניות, לטענתו, הן פילוסופיה הודית עתיקה וכתבי קרישנמורטי.

צ'ופרה הוא אב לבת, מאליקה, ובן, גותהאם, השותפים בחברת מדיה משפחתית מצליחה. גותהאם הולך בדרכו של אביו בתחום הכתיבה, ושניים מספריו אף תורגמו לעברית. ב-1996 הקים צ'ופרה יחד עם שותפו ד"ר דיוויד סימון, את מרכז צ'ופרה לבריאות הגוף והנפש הפועל כיום במספר שלוחות בארה"ב. שיחת הטלפון שלי מוצאת את צ'ופרה בבית מלון בדנבר לאחר יום הוראה ארוך באוניברסיטה המקומית, בנושא אינטגרציה של רפואת המערב והמזרח.

אצלנו בישראל קוראים לרפואת המזרח "רפואה משלימה". כרופא מערבי ואיורוודי, איך אתה רואה את היחסים בין רפואת המערב למזרח?

"שתי הרפואות חשובות, כשלכל אחת יש את התפקידים שלה. רפואת המערב היא טכנית ותפקודית. מדיטציה אינה פתרון לדימום, רגל שבורה ומצבים שכבר התפתחו למצבי חירום. עם זאת, הילינג ומדיטציה מועילים יותר ברבדי העומק של מצבים כרוניים ויציאה של הגוף מאיזון, מחלות כגון סרטן וכדומה. צריך לשלב בין הרפואות על פי ההקשר וסוג הבעיה. רופאים מבינים את זה היום, יש המון דרישה למידע ולמחקר בנושא, שותפי דיוויד סיימון ואני מרצים באוניברסיטאות רבות ומלמדים בבית הספר לרפואה בהרווארד."

עם זאת, קיימת ביקורת חריפה על התפיסות המדעיות שלך מצד פיזיקאים, ביולוגים ורופאים אחרים, יש כאלה שאף קראו לשלול את רשיונך כרופא.

"זה עצוב מאד בעיני שאנשים כאלה, גם המפורסמים שבהם כדוגמת ריצ'ארד דוקינס, בכלל לא מבינים את השדה שלהם כראוי. יש להם תארי פרופסור אבל הם צרי אופקים ושחצנים כלפי אפיסטמולוגיה והם בכלל לא מכירים את מה שהמדע אומר על התודעה! חלוצי הפיזיקאים – הייזנברג, שרודינגר, פלנק, בוהר – כתבו על התודעה ועל תפקידה בעמדת המתבונן בניסוי, הם הבינו את הקשר הזה. לפיזיקאים המודרניים יש ראיה אבסולוטית מדי, באובססיה שלהם לקבל פרס נובל הם הופכים לטכנאים בלבד, צוללים לנבכי החלקיק ומתעלמים מהתמונה הגדולה. פגשתי פיזיקאים זוכי פרס נובל שאמרו לי שהם לא מתעניינים בתודעה ושאי אפשר להבין באמת את התיאוריה של הפיזיקה. כשאמרתי להם שאני מוכן להסביר להם את התיאוריה של הפיזיקה הם ממש התעצבנו."

דמוקרטיה של אלימות

המדע והרוח מבוססים על שתי תפיסות עולם כל כך שונות שאני מתקשה לראות כיצד אתה מחבר ביניהן: איך אפשר לשלב את האמונה שנבראנו בגן עדן עם הראיות שהתפתחנו מדינוזאורים וקופים?

"בריאה ואבולוציה אינן תפיסות סותרות. אני מנסה לטעון שהאבולוציה אינה אקראית. להגיד שהדנ"א נוצר בצורה אקראית בתוך 'המרק הקדמוני' זה כמו להגיד שסופת הוריקן נשבה במגרש גרוטאות ויצרה מטוס סילון. אם החיים התפתחו באקראי ומטרתם היא הישרדות גרידא, לא הייתה לנו שום סיבה להפוך לחכמים כל כך, יכולנו להשאר קופים או צמחים, כישורי ההישרדות שלהם גבוהים יותר. בנוסף, בתהליך האבולוציה יש קפיצות יצירתיות מדהימות שקשה להסביר, כמו המעבר מזוחלים לציפורים. איך אפשר לטעון שכל זה התרחש באקראי? למה רק לבני האדם מותר שיהיו רעיונות מבריקים ולטבע לא?

"רמת האטום מלמדת אותנו על התפתחותנו מעקרון גבוה יותר מחוקיו של דארווין. בין אטומים לא מתקיימת תחרות שבה החזק שורד, כולם שורדים ויש תופעות מרתקות שמרמזות על קשר וסוג של אחדות בין אטומים. גם איינשטיין האמין שיש אלוהות מאחורי העקרונות המדעיים וסטיבן הוקינג שוקל ברצינות תיאוריה זו. הסיבה שבריאה נתפסת כמנוגדת לאבולוציה זה בגלל שטיעוני הבריאה מצויים לרוב בפיהם של אנשי דת וצריך לחלץ את טיעוני התודעה מידי הפוליטיקה הדתית. תפיסות הניו אייג' מתקדמות יותר מהדתות, שיש להן ראיה מוגבלת של הרוח והאל."

אתה מדגים זאת בספר "איך נכיר את אלוהים", שהוא הספר המסקרן והעמוק ביותר שלך לדעתי, שם אתה מציע 7 רמות תפיסה שונות של האלוהות. במה שונה האל הדתי מהאל הניו אייג'י לדעתך?

"הרמה הגבוהה ביותר של תפיסת האלוהות היא כתודעה הגדולה שכולנו ביטויים שלה, וההנחה היא שתפיסת האלוהות של אדם הולכת ומתרחבת. אני אוהב את המסורות המיסטיות של הדתות שמביאות לידי ביטוי את ההתפתחות הזו, השתתפתי גם בכתיבת ספר על תורת הקבלה היהודית והשוויתי אותה למסורות אחרות. אני חושב שהדתות צריכות להתפתח לרמה המיסטית שלהן, להפסיק לחשוב על הבלעדיות שלהן שמדירה הרבה אנשים וקבוצות מתוך הרוחניות בעוד שהתפיסה הניו אייג'ית של רוחניות היא מכלילה ולא מדירה. אבל אני לא חושב שהמצב בהכרח ישתפר בדור הבא, ייתכן שזה רק הופך ליותר גרוע: אנחנו חווים עכשיו שיא של רוע כאשר תפיסת עולם של אלוהות נוקמת ושבטית עושה שימוש ביכולות מודרניות. זה יוצר דמוקרטיזציה של האלימות והטכנולוגיה מאפשרת לשתק ערים שלמות בקלות.

"אני מוצא המון פדרוכסים בטקסטים של דתות שונות. אני חושב שהן עזרו לבני אדם רבים אבל עכשיו הן נחטפו על ידי פרשנים קיצוניים ואנחנו רואים מחלוקות שבטיות אידיוטיות כמעט בכל מקום. אפילו בהינדואיזם יש גל של אלימות וקיצוניות עכשיו, הצמחונות לא עושה אנשים פחות אלימים. אני לא חושב שישו היה נוצרי או שבודהה היה בודהיסטי והדתות הן הבנה מאד מוגבלת של עניין הרוח. העולם הרוחני של הניו אייג' הוא שלב חדש שמאיים על הדתות דווקא בגלל שהוא מצוי מעליהן והראיה שלו רחבה וכוללת יותר."

זה נשמע שאימצת את עולם המושגים של קן וילבר ואנדרו כהן על התפתחות התודעה.

"זו לא טרמינולוגיה אישית שלהם, זו פשוט האמת וזה נמצא בשימוש עוד מאז גרגורי בייטסון. אבל אנדרו ווילבר הם חברים שלי והם בהחלט הדמויות הרציניות ביותר בעולם הניו אייג' כיום, אני מעריץ אותם וחבר טוב שלהם."

לא מאמין בתקשור ומתחמק מגורואים

אתה מחלוצי ההגות בעולם הניו אייג' וכיום יש בו כל כך הרבה שיטות והתמחויות. אתה בדרך כלל מסנגר על הרוח בפני מתנגדיה אבל אף פעם לא שמעתי אותך מבחין בין גישות שונות בעולם הרוח. מה אתה חושב על תופעות ומסרים כמו "הבליפ" או "הסוד", על כלים כמו "העבודה" של ביירון קייטי, על גורואים או תקשור עם מלאכים? האם יש משהו שאתה לא תומך בו, שלדעתך הוא עיוות או תפיסה שגויה של הרוח?

"לכל דבר ושיטה יש משהו להוסיף לאספקט אחד של התודעה והכל חלק מאותה אחדות בעיני. אני לא אוהב את הפשטנות של 'הסוד' – האמנם שפע חומרי הוא הדבר הכי חשוב? –  אבל הסרט בכל זאת מוסיף עוד פן להבנת התודעה. אני לא מאמין בעניין הזה של תקשור ורוחות, זה בולשיט, אבל אני מאד סבלני כלפי זה כי אני חושב שהאנשים הללו פותחים את עצמם למקום מרתק בתוכם והקולות הללו קשורים לתודעה הפנימית שלהם. כמו ש-96% מהיקום הוא חומר שחור גם בתודעה שלנו יש תת מודע רחב שכל זה בא מתוכו וזה חלק מאחדותה של התודעה, אני לא מאמין במשהו שהוא חיצוני לזה.

"גם גורואים אני לא כל כך אוהב. בהודו יש כבר יותר מדי גורואים וכשאני מבקר שם אני עסוק בהתחמקות מההזמנות שלהם. כל הגורואים ממחזרים את אותה מנגינה כבר 5000 שנה, משתמשים באותן מטאפורות וסיפורים עתיקים שעבדו בעבר והיו פונקציונאליים לאשראמים ובכפרים הקטנים, אבל עכשיו הגורו עצמו הפך להרגל, אין שם משהו שמרחיב ומפתח את התודעה ויש מאבקי השפעה וכוח בין גורואים. התופעה הזו מטרידה אותי כי מסתבר שהם לא שונים במאום ממוסדות הדת השונים."

אז מה אתה ממליץ לעשות כדי להגיע להארה?

"אין מה לעשות, או שאתה שם או שלא. אנשים לא באמת מתעניינים בהארה אלא בבטחון. רובם מחפשים רוחניות כשהם במשבר, חולי, אבדן או מחסור. אנשים לא מתפתחים בשביל הכיף, יש מעט אנשים שמצויים במסע אותנטי של התפתחות מתוך עניין במסתורין של הקיום. מצד שני, כמו שאמרתי, אין משהו לעשות, אף אחד לא עושה כלום באמת, חשוב להבין את זה, אנחנו מטריקס של מחשבה, אין באמת אדם, יש תודעה אחת גדולה שמתבטאת כבני אדם ברמות תודעות שונות. המודעות, הבחירה, ההתמכרויות – הכל באמצע, בדרגות שונות, אבל זה דבר אחד שמבטא את עצמו דרך כל זה."

זה קצת מבלבל. יש התפתחות אבל בעצם אין ממש מה לעשות לגביה? אז מהי מטרת הספרים וההרצאות שלך בנושא?

"אני כותב בעיקר לעצמי כמו שאדם שר באמבטיה ויש מי שמצטרפים ושרים איתו בעוד אחרים לא מתעניינים. בגלל זה אני גם לא בעניין של לשכנע ולדבר עם קיצוניים ואנשים שלא מעוניינים להקשיב. מצד שני, אני מאד אוהב לחלוק את התובנות שלי ואוהב לראות שזה מעניק השראה לאנשים גם כשהם לא מבינים לעומק ולא יודעים מה לעשות עם זה, כי הם לא שם. לפני חודש פגשתי בשדה התעופה צעיר בן 19 ממוצא אפרו-אמריקאי שקרא לי 'דיפ דיפאק' ועיניו זהרו. שאלתי אותו מה הוא למד מהספרים שלי והוא ענה: אני לא ממש מבין את זה אבל זה מאד עמוק וזה נשמע אמיתי. גם אני הייתי כזה כנער, הקשבתי לקרישנמורטי ולא באמת הבנתי אבל הייתי מרותק וידעתי שיום אחד זה יתבהר.

"אני כותב כי אני ממש אוהב לכתוב, אני כפייתי לגבי כתיבה ואני אוהב לחלוק את התובנות שלי אבל אני לא מאמין שאפשר באמת לעשות משהו עם הספרים שלי כדי להגיע להארה."

אם ככה למה אתה מפרק את זה לכללים ותרגולים פרקטיים?

"זה הרופא שבי, שרגיל לכתוב מרשמים."

כן לישו, לא לבוש

מהו התרגול האישי שלך?

"אני מודט במשך שעתיים ביום, לוקח לעצמי זמן שקט פעם בשבוע, עוסק בתרגול גופני, יצירתיות, כתיבה ולימוד."

אני מניחה שאתה מודע לזה שיש אנשים שמטילים ספק במטרות שלך, בגלל שאתה פופולארי ועשיר, לא מתאים לפרופיל של המורה הרוחני הצנוע, האנונימי, המודט שבחר בהתבודדות בהימאליה…

(צוחק) "זה דימוי מאד רומנטי. אני מתייחס לזה באחד מספרי החדשים שנקרא 'למה אלוהים צוחק?' אני בהחלט חולם לעשות את זה יום אחד, לוותר על הכל, ללכת לחיות בהרים, בהוואי או בפיג'י. בינתיים הפוקוס המרכזי שלי הוא המרכז החדש שאני ממיסדיו, הברית לאנושות החדשה. אני כמעט ולא מעורב יותר בביזנס, עזבתי הכל לשותפים שלי ואני מתמקד ביצירת מסה קריטית של תודעת אחדות על מנת לקדם את השלום. אנחנו משתפים פעולה עם קשת רחבה של ארגונים בינלאומיים ואני מתעניין במיוחד לאמן אנשים למנהיגות בשיתוף פעולה עם האו"ם. אני חושב שפיתוח מנהיגות מלמטה במדינות מתפתחות, מתוך תודעה של אנושיות ואחדות, זה מה שבאמת עושה הבדל בעולם."

זו הפעם ראשונה שאתה מגיע לישראל, נכון? מה אתה חושב ספציפית על היהדות?

"כן, המשפחה שלי כבר ביקרה אצלכם ואני ניסיתי להגיע כמה פעמים אבל זה אף פעם לא הסתדר. אתם, היהודים, עם מבריק. זה מרתק שעם קטן כל כך משפיע כל כך על המדע, האמנויות והתרבות האנושית. ועדיין, הגיע הזמן להמשיך הלאה, לשים את הפוקוס שלנו על כלל בני האדם כאנושות."

מה אתה מתכנן לעשות בארץ מלבד ימי ההרצאות שלך?

"אני מתכוון בעיקר לסייר באתרים המזוהים עם ישו. השתתפתי בעבר בכתיבת תסריט על חייו של הבודהה וכעת אני כותב רומן חדש על חייו של ישו, כך שמדובר בתחקיר."

מי שהביא אותך לארץ הם קבוצת "אנשים ומחשבים" וחברת קואוצ'ינג, זה לא מטריד אותך שההקשר של הביקור שלך הוא מאד עסקי? תמיד הרגשתי שקואוצ'ינג זה שם קוד למי שמתקשים להודות שהם מחפשים משמעות ומתרצים את העיסוק ברוח כאמצעי להשגת יעדים עסקיים.

"אין לי בעיה עם זה. את החיפוש הרוחני שלי התחלתי בגלל רצון להפסיק לעשן, ותראי לאן הגעתי. אני מוכן לדבר עם כל אחד בכל מסגרת. חוץ מהנשיא בוש."

בתום הראיון הקצר נותרתי עם אותן התלבטויות שעימן הגעתי אליו. לצ'ופרה בטחון רב בידיעותיו ולאדם מן הישוב אין מספיק ידע מדעי תיאורטי על מנת להכריע בינו לבין מבקריו. התפיסה הפילוסופית שלו מרשימה אך אין בה כדי להוות מדד מהותי לחיבור פנימי ומעמיק. באשר לקלישאות, ובכן, הן אינן בהכרח סיסמאות ריקות. בדומה לקיטש, הן מהוות תרכיז של אמיתות-יסוד, שהחזרתיות עליהן מקהה את עוצמתן, או שההתרגלות שלנו אליהן הופכת אותן לטריוויאליות.  אאלץ להסתפק בקביעה שהיכולת לצבור פופולאריות וליצור שפע חומרי בתחום שיש בו היצע כה רב של מורים ומומחים, מהווים אף הם מדד לגיטימי לערכו של מורה. ולא אנטור לו גם אם יסתבר שכשרונו האמיתי הוא תקשורתי: היכולת להעביר לציבורים רחבים בצורה בהירה, נגישה ומשעשעת, רעיונות רוחניים נפוצים ומוכרים לכולנו. גם זה פן של התודעה הגדולה.

*********

בזמן הראיון הטלפוני עם צ'ופרה טרם ביקורו, ארגנתי בביתי את המפגשים של הסלון האינטגרלי הישראלי. כשגיליתי בזמן הראיון שצ'ופרה אוהד וחבר של הפילוסוף קן וילבר והמורה אנדרו כהן. בחוצפתי, העזתי להזמין אותו לשיחה עם חברי הקבוצה שלנו והבטחתי לגייס גם את מרכז אנדרו כהן המקומי והוא הסכים מיד. אספתי אותו ואת אשתו ריטה במכוניתי מהמלון בו השתכנו ודורון ליבשטיין, מארחו בארץ, ביקש להצטרף (כנראה רצה לשמור על האינטרסים שלו, שצ'ופרה לא יתן משהו שווה בחינם חלילה). תהיתי מדוע האיש שמבקש אלף דולר לשעה כדי לפתוח את הפה עשה זאת עימנו בחינם ובכיף. אולי הוא היה סקרן לראות מי הם האנשים שעוסקים ברעיונות הללו במדינת עולם שלישי מסוכסכת במזה"ת. אבל אני יודעת שכל הצדדים נהנו ואפילו ריטה אשתו טענה שהיתה שיחה וקבוצה אינטליגנטית במיוחד. צ'ופרה ישב איתנו שעה תמימה במרכז EnlighteNext ביפו וניהלנו שיחה מרתקת ברומו של עולם התודעה שתוכלו לקרוא עליה בדיווח של תומר פרסיקו שנכח שם. אני צילמתי חלק ממנה בוידיאו:

להיות גבר דור 3.0

כתבה זו הינה חלק מהפרוייקט המרכזי "תשתחרר, גבר" במגזין "חיים אחרים" דצמבר 2007.
לכתבה המרכזית: גברים מנגה, גברים ממאדים.

דיוויד דיידה (לשעבר גרינברג) הוא מורה רוחני אמריקאי מבוקש מאד, רב השראה ופרובוקטיבי, מחברם של עשרות רבי מכר בנושא מיניות ורוחניות שתורגמו ללמעלה מ-20 שפות, בהם "דרך גבר" ו"לילות פרא" שתורגמו לעברית בהוצאת "דופן". מקריאת ספרו "דרך גבר", שתרגומו המדוייק מאנגלית הוא למעשה "דרכו של הגבר הנעלה", ניתן להניח שהוא מעודד את טיפוחה של איכות גברית המזכירה במקצת את דימוי הגבריות הישן שעמלנו רבות להתנער ממנו, מעין כסת"ח רוחני לדימוי של זכר-האלפא. בנוסף, מקריאת האוטוביוגרפיה של הכשרתו הרוחנית "לילות פרא", שרבים חוו אותו כספר פורנו רוחני, ניתן להסיק שהוא מעודד פריצות מינית כדרך רוחנית.

אבל עשר דקות לתוך הראיון, נוכחתי בתדהמה שהוא מסכים עם הביקורת שלי עוד לפני שהספקתי לשטוח אותה, והוא מודע לכך שמרבית הקוראים אינם מפרשים נכונה את ספריו ואינם תופסים במדוייק את אופי עבודתו. עם זאת, נראה שהוא אינו מתאמץ במיוחד להבהיר ולדייק זאת בספריו וזה לא מטריד אותו מה אנחנו חושבים עליו. את הנוכחות המיוחדת שלו, נחושה מאד ועם זאת קלילה, ניתן היה לחוש גם דרך הטלפון בצדו השני של העולם ותהיתי מדוע חשוב לי כל כך שיבינו אותו באמת, אם הוא עצמו חופשי לחלוטין מעיסוק בכך. "את מדברת מפחד" הוא צוחק עלי בעדינות, כשאני נכשלת שוב ושוב בלהכניס אותו לתוך תבניות. פחד מפני מה? אולי מפני החופש המוחלט.  

איזון זה לא סקסי

" לקיומה של תשוקה מינית דרושה קוטביות ברורה בין הגרעין הזכרי שלך ובין האנרגיה הנקבית של האישה שלך. כשאינך מארגן את מטרות מערכת היחסים שלך על פי סדר קדימויות, אנרגיות שונות אלו מבטלות זו את זו, ואתה נותר עם בת-ברית בעלת מיניות ניטרלית" ("דרך גבר" עמ' 103).

איך אתה מגדיר גבריות?
"אני לא מגדיר, אני לא עובד עם תיאוריות אלא עם אנשים. אני רואה איפה הם נמצאים ועוזר להם לקחת את הצעד הבא שלהם."

ובכל זאת, כתבת על הנושא ספר, מה הרעיון המרכזי מאחוריו?
"באופן כללי אני מחלק את נושא הגבריות לשלוש תקופות בזמן. בתקופה הראשונה, דימוי הגבר הרווח היה המאצ'ו החזק ובהתאמה האישה היתה עקרת הבית הכנועה. בתקופה השניה, שהיא ימינו, המסה העיקרית של האנשים נמצאת במגמה של איזון הנשי והגברי: הנשים הופכות עצמאיות וחזקות והגברים מתחברים לרגשותיהם ולטבע. במשך זמן רב העולם היה תחת שלטונה של אנרגיה גברית ועכשיו האנרגיה הנשית תמשול לזמן מה. תרבות הניו אייג' היא חלק מהמגמה הנשית הזו, עבודה על מישור ההוויה, חיבור לרגש ולטבע. הספר שלי, 'דרך גבר', פונה לאנשים שמיצו גם את השלב הזה ומתייחס לשלב השלישי, שבא אחריו.

"בתקופה השניה הנשים משתחררות מהזדקקותן ומתלותן בגברים אך מכיוון שכקבוצה הן מפותחות יותר מגברים, הן מתחילות להרגיש בודדות לנוכח הגברים הזורמים, המטפלים, האלטרנטיביים, שהתחברו להוויה ולרגשות. לחלקן יש תחושה שהגברים חלשים או שאין גברים טובים. אז אחרי שגברים למדו לכבד את הנשי, את הנשים ואת כל היצורים והם מלאי הערכה ואהבה אלו לאלו, רק אחר כך עבודת 'דרך גבר', המבליטה מחדש את המאפיין הגברי בתוך האיזון שהושג, הופכת רלוונטית."

אבל למה להבליט מחדש את המאפיין הגברי? הסיבוב הראשון שלו לא היה כזה מוצלח, מה אם הגבר יפול חזרה למצ'ואיזם?

"כי משיכה מבוססת על קוטביות, ובמצב של איזון, באופן טבעי, הקוטביות מצטמצמת  ונמעכת, לשם האיזון. וזה מועך ומצמצם את התשוקה בהתאמה. נכון שיש סכנה אינדיבידואלית של נפילה מחדש למצ'ואיזם, רגרסיה היא תמיד אופציה באבולוציה. צמיחה היא תהליך שיש בו מרכיב של סיכון. החיים הם תהליך מסוכן, הלוא אפשר למות! זו לא סיבה לא לחיות את זה. פעם נשים וגברים היו מופרדים אלה מאלה, היתה בזה חוכמה מסויימת ויש גם חכמה לאינטגרציה ביניהם כיום. אבל יש עוד שלב אחרי זה, בו אולי הם שוב ייפרדו קצת, אבל ממקום של חופש ומרחב אישי להיות הזכרי או הנקבי הקוסמי."

עד כה אמרו לנו שאיזון הנשי והגברי זה משהו לשאוף אליו, ואתה אומר שאיזון זה לא סקסי?

"תגידי לי, מה יכול להיות מושך בשני אנשים מאוזנים וניטראלים? אדם צריך להדגיש ולגלם פן אחד כדי שהפן הקוטבי יתגשם בגוף הפרטנר שלו. הדבר אינו קשור כלל לנטייה מינית וגם בקרב זוג הומוסקסואלי צריכה להתקיים קוטביות. יכולה להיות אהבה גדולה בין בני זוג מאוזנים אבל לא תהיה תשוקה, כי אין קוטביות. תרבות הניו אייג' אכן חותרת לאידיאל האיזון, אבל זה רק שלב בהתפתחות. מעבר לאיזון ממתין שלב שלישי שהוא חופש מוחלט, ללא התייחסות לשום סטנדרט ונורמה.

"אנשים מאוזנים הם לא מעניינים. האנשים שהיתה להם ההשפעה העמוקה ביותר על האנושות, הוגים, אמנים, היו נועזים ומלאי תשוקה, לגמרי נטולי איזון. תרבות הניו אייג' צריכה ללמוד להכיל גם את זה ולא להיות פאנאטית לאיזון. אם את מתעקשת על טרמינולוגיה של איזון אז אפשר לומר שבשלב השלישי משיגים איזון ביכולת הגישה, כלומר לאדם יש גישה שווה, לנשי ולגברי בתוכו, בהתאם לסיטואציה הנדרשת. אדם בוחר בכל רגע אילו מאפיינים להבליט וכמו באמנות, את בוחרת בכל פעם עם אילו צבעים לצייר. 'דרך גבר' פשוט עוסק ספציפית ביכולת השימוש ביסוד הגברי." 

שובו של הזכר הקוסמי 

"רגע היציאה אל החופש הוא תמצית ההתעלות הזכרית. קריאת תגר על המוות, הצלחה במשימה או משחק ספורט תחרותי (שהוא ביטוי טקסי להתגברות על איום המוות) – הם כולם אופנים של התעלות זכרית. העיקרון הזכרי שואף תמיד להיחלץ מהכבלים העוצרים אותו – אל החופש" ("דרך גבר" עמ,153).

מהו בדיוק היסוד הגברי הזה, המהות הזכרית?

"שיחת גברים" – תרגיל מעשי

דיידה מציע לגברים לתרגל קבלת ביקורת מגברים אחרים כדי ללמוד לצמוח מאנרגיה זכרית טהורה
 
אחד הלחצים הגדולים בחיי גברים הוא ספיגת ביקורת מצד גברים אחרים, עניין שכמעט תמיד גורר תגובה שכנגד. דיידה מציע להפוך את הקערה על פיה. הוא מזמין גברים ליהנות מביקורת, להיות בטוח מולה ולהזמין אותה (מתוך פרק 10 ב"דרך גבר"):

"הפק הנאה מהביקורת הישירה של חבריך. יכולתו של גבר לספוג ביקורת ישירה מגבר אחר, תלויה במידת יכולתו לקבל אנרגיה זכרית. אם הוא מתייחס באופן שלילי לאנרגיה זכרית (כלומר, לאביו), הוא יגיב כמו אישה, ייעלב ויתגונן, במקום להשתמש בביקורת של גברים אחרים לתועלתו. דאג להיפגש עם חבריך הקרובים ממין זכר בערך אחת לשבוע, ולדסקס איתם יחד מה אתם באמת עושים בחיים שלכם, ומהם הדברים שאתם מפחדים לעשות. השיחה צריכה להיות קצרה ופשוטה. אתה תספר מה קורה איתך, ואז יציעו לך חבריך מעין ניסוי התנהגותי, משהו שדרך עשייתו תגלה משהו, או תוסיף יותר חופש לחיים שלך.

"גברים שהם חבריך הקרובים צריכים להיות מוכנים לאתגר את הבינוניות שלך על ידי הצעת פעולה מעשית מסוימת, בה תוכל לנקוט, אשר בדרך זו או אחרת תוציא אותך מהשגרה שלך. ואתה מצדך צריך להיות מוכן להציע להם את הכנות האכזרית שלך באותה מידה, כדי לאפשר לכולכם לגדול. חברים טובים אינם צריכים לגלות סובלנות לבינוניות אחד של השני. אם אתה בקצה שלך, על חבריך הגברים לכבד זאת, אך לא לוותר לך. עליהם לכבד את הפחדים שלך, אבל להמשיך לדרבן אותך בדרך אוהבת להתגבר עליהם, מבלי ללחוץ עליך.

"אם אתה סתם רוצה תמיכה מחבריך הגברים מבלי שיציבו בפניך אתגר, ראה זאת כסימן לעניין לא סגור שיש לך עם אביך, בין אם הוא בחיים או לא. כוח האב הוא הכוח של הדרכה והצבת אתגרים בדרך אוהבת. ללא העוצמה הזכרית הזאת בחייך, הכוון שלך יהיה מעורפל, ואתה עשוי להתפתל בעיסה של עמימות ושל חוסר יכולת לקבל החלטות. חבריך הקרובים ממין זכר יכולים לספק לך את אלומת האור הקשֶׁה – האור העירום של אהבה ללא פשרות וללא ניסיון להתנחמד אתך – שלאורה תוכל לראות את הכוון בו אתה רוצה ללכת באמת."

"הזכרי הוא היכולת להזדהות עם התודעה, להרגיש את עצמי כתודעה, בתפקיד העד. לעומתו היסוד הנשי הוא בתפקיד החווה, מזוהה עם האור של האהבה, להיות את האור זה איכות נשית. אז עכשיו את מבינה מדוע תרבות הניו אייג' היא נשית במהותה. גברים בעולם הניו אייג' פשוט עושים מה שנשים תמיד עשו, היו האור והתחברו לחוויה, הפכו לזורמים. השלב הבא אחר כך הוא החופש לבחור ולראות כיצד מה שאני בוחר לבטא משפיע על הסביבה שלי בצורה אחרת. כאשר הגברים, כקבוצה, היו בעיקר בהזדהות המצומצמת עם התודעה, הם היו בשלב הראשון. בשלב השלישי שאני מדבר עליו, יש לכל אדם גישה שווה לגברי ולנשי אבל עדיין יש לך מאפיין, ויכול להיות לך מאפיין מוביל גברי." 

האם יש איזה שהוא קשר בין מגדר לאיכות גברית, כלומר האם בכל גבר קיימת או צריכה להתקיים דומיננטיות של איכות זכרית?

"בפירוש לא. את שוב מבקשת ממני להגדיר בעקיפין והגדרות זה כל כך דור ראשון. אין 'צריך' להיות בטרמינולוגיה שלי, אני מתעניין רק במה שיכול להיות, באפשרויות. לכל אדם ואדם יש קומפוזיציה שונה: יש גברים שהחלק הנשי מפותח בהם בצורה טבעית ומהותית ולהם העבודה שאני מציע ב'דרך גבר' לא רלוונטית. אני מלמד יוגה של אינטימיות ואני עוזר לאנשים לגלות מהי המהות הטבעית שלהם. נניח שהמהות הטבעית שלך היא מהות נשית אבל בגלל פגיעה והתעללות פיתחת בילדותך קליפת הגנה של אנרגיה גברית שאת לא צריכה אף אחד, ואז בגיל ההתבגרות גילית שבנים נמשכים דווקא לבנות נשיות ואז הוספת עוד קליפה של נשיות מזוייפת כדי למצוא חן וכך הלאה.

"אנשים לא תמיד מודעים לקליפות הללו והעבודה שלי היא לעזור להם להשיל אותן ולהתחבר למהותם הטבעית. לרוב התלמיד כל כך מזוהה עם ההגנות שלו שהמורה רואה את מהותו יותר טוב ממנו, ואם זו מהות זכרית שטושטשה על ידי רוחניות נשית, שם נכנסת העבודה המוצעת ב'דרך גבר'. הספר כתוב ספציפית לגברים בשלב הזה, על אף שאני עובד עם כל אדם בכל שלב.

אז למה שלא תגיד בספר את מה שהסברת לי עכשיו?

אני לא כותב ספרי תאוריה ולא מעוניין לפרט את השלבים תאורטית כמו שאני מספר לך עכשיו, אלא מתוך ראיית העולם הזו אני כותב לשלב ספציפי, מתוך הנחה שבתקופה הזו מסה של אנשים נמצאת בשלב הזה והם יזהו את זה. אני כותב ספרים לשלבים ספציפיים בהתפתחות, זה אינו מהווה סטנדרט כללי, אין דבר כזה סטנדרט כללי, אבל אני מודע לזה שרבים קוראים את ספרי בצורה כזו, בחיפוש אחר מודל שנכון לכל אדם בכל זמן. חברי הטוב, הפילוסוף קן וילבר, אמר לי שהוא מעריך שרק 0.001% מהקוראים תופסים את הספרים שלי בצורה הולמת." 

נראה שהערכת המסה של דיידה נכונה לגברי ארה"ב בתרבות הפמיניזם והתקינות הפוליטית, אך בישראל, כשאחוז הגברים "דור ראשון" עדיין מושל בכפה, הספר אכן עשוי להתפרש בצורה לא נכונה. 

אז למה לכתוב ספרים שרק מתי מעט יכולים להבין?
"אני רוצה לדבר על מה שמשמעותי עבורי. זה מה שיש לי לתת, זו המתנה שלי לעולם, אני מסיר מעצמי את האחריות לפרשנויות ולשימוש של הקוראים בחומר הזה."

זה לא נראה לך קצת לא אחראי? כלים שנופלים לידיים לא מתאימות בשלב הלא נכון יכולים גם להזיק.

"המון אנשים מתים מתאונות, האם זה אומר שעלינו להפסיק לייצר מכוניות? אני מייצר מכונית, אני לא אחראי למי שנוהג בה. זה מה שאמנים עושים, יוצרים יצירה מאתגרת, יש בה משהו פורץ דרך. זה מסוכן וזה חלק מהעניין. אני מודע לזה שאני לוחץ לאנשים על כפתורים ואנחנו עובדים עם זה משם כשהם מולי. אבל את מבקשת ממני לעצור את עצמי, את מה שאני, בגלל שזה עשוי להכאיב לאחרים? מצד שני אני לא מסכים היום עם דברים שאמרתי לפני שנתיים. כמו אמן, ההשראה שלי היא תלוית מקום וזמן ואני מתפתח כל הזמן, אני לא חי בהיאחזות." 

אורגיות בגיהינום של מיקונוס

"החבר הכי טוב שלך עם ג'יאה, שעלי לציין, מתמוגגת מהנאה. ולמה לא? האם היית רוצה להגביל את התענוג שלה? את האהבה שלה? אתה חושב שהיא אמורה לאהוב רק את התחת השעיר שלך? האם אתה מרגיש…" מיקונוס עצר לרגע, הביט לצדדים, חייך, החזיר את מבטו אלי וגיחך במלא פיו, "האם אתה מרגיש נבגד?" באמת הרגשתי נבגד. על ידי ג'יאה, על ידי למואל, על ידי מיקונוס. על ידי הכל. הייתי מוכן לעזוב הכל וללכת. רציתי את החיים שלי בחזרה, כמו שהיו פעם" ("לילות פרא", עמ' 115).

דיידה רחוק מלהיות צנוע אבל לומר שהוא שחצן זה בעצם להודות, שמול אדם חופשי באמת, נלחצים לי כל הכפתורים שמזכירים לי עד כמה אני מתפשרת על עצמי. על סמך מה הנחתי עד כה שחופש מוחלט הוא דבר מאוזן והרמוני לאחרים? שהמציאות אינה כאוטית? שצמיחה היא תהליך נעים? בתרבות הניו אייג' נתקלתי לא פעם ב"אור ואהבה" כטיוח לחסימות ופתאום זה נראה לי מאד הגיוני שדיידה מרגיז אותי ואני מרגישה תקועה מולו. בחדוות קרב של התפתחות אני מסתערת על הנושא הטעון הבא: רומאן החניכה האוטוביוגרפי של דיידה, "לילות פרא", מספר על מפגשיו עם מורה שנוי במחלוקת בשם "מיקונוס" שלימד אותו לחיות כאהבה ולמצוא את האלוהות בכל דבר, בייחוד בסקס. ההכשרה כללה פריצה מוחלטת של הגבולות האישיים לגבי סקס.

אחד הדברים הקשים ביותר שהתמודדנו איתם מול הגברים בני "הדור הראשון" היה גישתם הבלתי אישית אל-אישית ולעיתים אף אלימה כלפי נשים. דיידה מתאר יציאה מהממד האישי, אך מעברו השני, לאהבה על-אישית, שבה בני הזוג מגלמים בגופם את היסוד הזכרי והנקבי הקוסמיים. ההבדל בין אורגיה יצרית סטנדרטית לבין "אורגיה אלוהית", אולי בדומה לפולחני דת האלה העתיקים, הוא הבדל סובייקטיבי-פנימי מאד. קל לאבד את זה וליפול להחפצת הפרטנר. קל להשתמש בתירוץ הרוחני כמסווה מילולי ריק ליצריות פשוטה. ולא קל כל כך לראות בפועל את ההבדל בין התפיסה ש"כל אישה זונה", לבין תפיסתו של "מיקונוס" שכל אישה היא בבסיסה התגלמות של האלה העסיסית. במקרה הזה לא התכוונתי לוותר לדיידה בסוגיית המסר לקורא, אבל הוא שוב הפתיע אותי.

נראה שהיית מהבודדים שנכנסו ל"פרדס" במובן הקבלי ויצאו עם פירות במקום שבו רבים אחרים ניזוקו. "מיקונוס" אינו נשמע כמורה שהייתי בוטחת בו וממליצה עליו. האם פריצת גבולות מיניים ואורגיות רוחניות נראות לך דרך מתאימה ומרחב בטוח לעבוד עם אנשים על חסמים מיניים?

"את צודקת לגמרי. גם אני לא הייתי בוטח במיקונוס והבעתי ביקורת ברורה עליו בספר. כתבתי את הספר כדי לזקק את התובנות מהתקופה הזו, דווקא כדי שאנשים יוכלו להשתמש בהן מבלי לעבור את מה שעברתי. אני לא ממליץ לאף אחד לעבור את הגיהנום הזה שבקושי יצאתי ממנו בחיים. מה שכתוב בספר זה רק קצה קצהו של הקרחון, אם אכתוב את כל מה שעשינו באמת, יבואו לאסור אותי. חקרנו כל דבר אפשרי, לא הייתה פנטזיה אחת שלא התשתי את עצמי בה עד שלא רציתי יותר ממנה לעולם. מעולם לא עבדתי בצורה כזו עם אנשים, אין אצלי בסדנאות אורגיות וזה גם לא מקובל עלי שיועברו סדנאות בהשראת הספר הזה שיובילו לאורגיות."  

אהבה היא לא תחביב

"נשים או אלהים – זו הבחירה המסורתית למה שנקרא אדם רוחני, אתה מבין. אבל זו בחירה מיותרת לחלוטין. נשים הן אלהים, סקס זה אלהים.  הכל זה אלהים, ואלהים הווה גם מעבר לכל. עצתי לך, ידידי, היא לרקוד עם הגברות. אהוב אותן באופן מוחלט, אך לעולם אל תשכח שאתה נמצא גם מחוץ לחדר ממש ברגע זה". ("לילות פרא", עמ' 33)

הספר הבא שלך שיתורגם לעברית הוא "Finding God through Sex". למה ניתן לצפות מהספר הזה?

"כל פרק בספר מתחלק לשלושה חלקים: הוא מתחיל בסיטואציה טיפוסית מהתחום המיני ואחר כך מפרט מה היסוד הנשי עושה במצב זה ומה היסוד הגברי. הרעיון הוא לפעול ממקום שבו אנו מלאים באהבה."

מה זה אלוהים עבורך ואיך מגלים אותו באמצעות המין?

"אלוהים זה דבר אחר בכל שלב התפתחות ועבורי בהקשר הזה הוא המסתורין של האינסופיות. כשאדם מחובר לנשמתו ומשם למשהו גדול יותר, זה ברור שהוא מיושר עם יופי גבוה יותר. כשאני שומע זמרת ששרה מחיבור למקום הזה אני מיד מזהה את האלוהות שבשירה שלה ומתרגש עד דמעות. כמו באמנות, את החיבור לאלוהי יש לתרגל. אני יכול לבקש ממך עכשיו שתרקדי מתוך מקור ההשראה הכי עמוק שלך. את תעשי זאת לדקות ספורות ואז הנוכחות הזו תישמט ממך. רקדן מקצועי יצליח להחזיק בנוכחות הזו קצת יותר זמן ממך. בגלל זה אנשים משלמים, כדי לראות האמנים מנכיחים את ההוויה הזו בגופם.

"יש הבדל בין להבין משהו לבין לחיות אותו. בסדנאות שלי אנשים מתנסים בלחיות את זה. לכל אדם אני נותן תרגולים ספציפיים שמתאימים לו, אך מעטים הם האנשים שמוכנים לתרגל את זה אחר כך בבית כדי להמשיך ולהנכיח את זה בעצמם, כמו שמעטים מוכנים להשקיע את התרגול הדרוש להיות אמן מקצועי. וזוהי האמנות של החיים, היכולת להרגיש אלוהים דרך כל דבר. הסיבה שאני עובד בעיקר על התחום המיני היא ששם נמצאים מרבית החסמים אצל בני אדם. אפילו חסמי פתיחת הלב לרוב קשורים בשורשם לתחום המיני. אך רוב האנשים בוחרים לא לקחת על עצמם את התרגול הנדרש כדי להתמקצע כאמנים של החיים. רוב האנשים לא מעוניינים שהסקס שלהם יהיה אמנות, אצל הרוב סקס הוא בגדר תחביב."

אבל לא כולם חזקים מספיק להתהלך בעולם בפתיחות מלאה לכל אדם וחוויה. הודית בעצמך שלא כולם היו שורדים את ההכשרה שעברת. לא כל ההגנות שלנו הן מפחד, חלקן משרתות אותנו להתפתחות הדרגתית ובטוחה, בקצב המתאים לנו.

"נכון. הגנות הן דבר נהדר כשאנחנו משתמשים בהן באופן מודע. אבל לרוב הן הופכות לחסמים כשהן פשוט תקועות שם ואדם הופך מזוהה איתן. הגנה כרונית לא מודעת מושכת אלינו אנשים שאוהבים את החסמים שלנו ולא את ליבנו."

יחסי מין אחרי גיל 25

בניגוד הגמור לרושם המתקבל מכתיבתו, בחייו האישיים דיידה בוחר במונוגמיה ודיעותיו על מיניות אף עשויות להתפרש כשמרניות, אלמלא קראת את ספריו. כעת משפוייסתי לגביו, הפכתי מאד סקרנית.

נולדת כדיוויד גרינברג. האם שינית את השם כי זה לא שם מתאים למורה לטנטרה?

(צוחק) "מגיל צעיר ידעתי שאהיה סופר, את החומרים הראשונים שלי כתבתי בגיל 8. דיידה היה שם החיבה שלי בילדות וכשחיפשתי שם עט, זה התאים."

ממתי בעצם אתה עוסק בעניין של רוחניות, גבריות ומיניות?

"בגיל 8 כבר הייתי עושה עם חברים שחזור גלגולים במרתף, ככה שאת הניו אייג' מיציתי כבר בגיל עשר. בגיל 14 למדתי יוגה מינית (Sexual yoga) כשעדיין הייתי בתול, ובגיל 15 כששכבתי עם חברתי לראשונה זה כבר היה סקס טנטרי לעילא, עם הקפדה על הנשימה ומבלי לגמור. חברתי דאז היא רופאה כיום ומדי פעם היא עדיין מתקשרת אלי להגיד לי וואו. היא מבינה כמה יוצא דופן היתה אז החוויה הזו.

"חבל שזה יוצא דופן, הייתי רוצה שילדים ילמדו את הדברים האלה היום במקום הפורנו הירוד. הייתי רוצה שאנשים בכלל לא יעשו סקס לפני גיל 25, אבל שיתאמנו על האנרגיות האלו לפני כן, שילמדו אותם איך להתייחס לזה ואיך לנשום, שיבואו עם ידע לפני ההתנסות, על מנת לדעת מהן המתנות שלהן ומתי בדיוק זה מתאים לתת אותן."

יש לך מסר מסכם, שורה תחתונה, לקוראיך המבולבלים שמפרשים אותך לא נכון?

"תאהבו מהלב, ואם יש לכם פחד תבדקו אותו, כדי שאהבתכם תזרום למרות הפחד ולא תתקע שם. שמרו את הלב פתוח, תחיו כאהבה כמו שאתם, עם הטוב והרע והעלו זאת לדרגת אמנות."  

בספרו החדש שיצא לאחרונה בארה"ב "Instant Enlightment",  דיידה מגדיר הארה בצורה פשוטה ונגישה לכולנו, כאותה נוכחות אוהבת שאנו מסוגלים להזרים מבפנים על מנת לחוות לעומק ולקדש כל רגע בחיינו. הוא אינו ניגש למושג השחוק הזה במילים גבוהות וסתומות, אלא מציע תרגולים פשוטים עד רמת הנשימה, כדי להיות שם ולהחזיק בזה. זה הרבה יותר קל לשמור על ראש פתוח מאשר על לב פתוח וחשתי שעשיתי צעד בנושא ממש תוך כדי הראיון הזה. זה נדיר שאני מתרשמת עמוקות ממורה רוחני, אבל נראה שברוח, כמו באהבה, כשזה "זה" ו"זה" נוכח מולך, פשוט יודעים. 

גברים מנוגה, גברים ממאדים

כתבה זו הינה חלק מהפרוייקט המרכזי "תשתחרר, גבר" במגזין "חיים אחרים" גיליון דצמבר 2007.
לכתבה השנייה: להיות גבר דור 3.0 – ראיון עם דייויד דיידה.

 

עידן הניו אייג' הוא עידן של חיבור לאנרגיה הנשית. שהרי מה חדש בעידן החדש, אם לא הסטת הדגש מתפישות העולם מבוססות הרציונל והעוצמה הקווית, לחיבור לרגש ולטבע, החוויה, ההכלה והמעגליות השוויונית. רבים התייחסו לשינוי במעמד האישה ובתפישת הנשיות כפועל יוצא מזה, אך מעטים דנו בשינוי במעמד הגבר ובתפישת הגבריות המתחולל בהתאמה. חלק מהגברים חווים התקפה על ערכי הגבריות, תחושת סירוס ואפליה, בעוד אחרים שמחים להשתחרר מציפיות ומקיבעונות ולנוע בחופשיות על הציר, מבלי להיקרא "הומו" או להידרש "להיות גבר אמיתי".

בעולם האקדמי נשיות וגבריות נתפשות כתפקידי מגדר, זהויות שאנו רוכשים ומבנים בתהליכי חִברות. בתחילתו של הפמיניזם גרסו פמיניסטיות רבות שפרט להבדלי תפקוד ביולוגי אין הבדל מהותי בין המינים, אולם היום רווחות תפישות אחרות המזהות הבדל מהותני בין איכויות נשיות לגבריות וחותרות לשוויון ערכי ביניהן. גם בעולם הרוחני ישנן תפישות השמות דגש על חלקים נקביים וזכריים בתוך כל אדם וחותרות לאזן ביניהם, לצד תפישות המגדירות את הזכרי והנקבי כמהויות טבעיות-קוסמיות משלימות בעלות תכונות מובחנות שיש להבליט.

לפיכך, התפישות והכלים של העידן החדש מאפשרים למודלים אלטרנטיביים של גבריות להתהוות, אך בתוך המנעד הרוחני מתקיימות גם תפישות שמגדירות בבירור את היסוד הגברי הקוסמי וחוששות שטשטוש מבויש של המאפיינים הגבריים אינו מוביל לחופש ואינו אמת. כתבה זו מנסה לשרטט קווים לדמותו של הגבר החדש מפרספקטיבה רוחנית. "זה קצת מוזר שהפרויקט הזה הוטל על אישה" תהה בקול אחד המרואיינים. אולי באמת ראוי היה שגבר יוביל את המסע הזה כחקירה עצמית. ואולי ישנו ערך מוסף בפרספקטיבה של אישה, שתחבר את שברי ההגדרות ותחדד את הקצוות שהתעגלו בבלבול, בבחינת עזר כנגדו. 

"אל תגדירו אותי"

"לא בטוח שאני יכול להגדיר מהות גברית ושאפשר לנתק אותה בכלל מהמהות הנשית, הן מתגבשות זו כנגד זו" אומר אביב יהלום (45), איש תקשורת, יועץ ארגוני ומנחה קבוצות, נשוי ואב לשלושה, חבר בתנועה לגבריות חדשה ובתנועה לשוויון ולשלום בין המינים. "למעשה הגדרות זו אחת הבעיות הגדולות של הגבר. גברים מוגדרים כל הזמן, יותר מנשים וביחס אליהן. החברה כופה על גברים רשימה ארוכה של איסורים: לא לחשוף רגשות, לא לעסוק במקצועות 'נשיים', לא לחבק זה את זה וכמובן לא להיות הומו, כי זה חצי הדרך להיות אישה. מובן שמופעלות סנקציות חברתיות קשות, גלויות או סמויות, על כל מפרי האיסורים. ישנן גם הגדרות עצמאיות לגבר: רציונלי, קשוח, אמור לדעת הכל, בעל חוש טכני, מפרנס, אמיץ. אבל ההגדרות המלחיצות הן בעיקר מה לא להיות, אנו נזהרים שלא לחצות גבול. גבריות היא זהות באיפוק, בעצירות מתמדת, כנגד הפחד להיות כמו אישה. כולנו חיים מאחורי מסכות וזו טרגדיה."

ד"ר חן נרדי ואביב יהלום בפגישה של התנועה לגבריות חדשה

יהלום מכיר במושג "גבריות חדשה" כשבירה של ערכי הגבריות הקלאסית, אך מתעקש שלא לצייר לה קווי מתאר ברורים ושאולי כוחה דווקא בנזילותה. נראה כי הציפייה שלו מתרבות אלטרנטיבית אינה להגדרה אלטרנטיבית אלא לפירוק של הגדרות: "עבורי גבריות חדשה זה קודם כל חופש להיות מי שאני רוצה להיות ומה שאני יכול להיות, להשתחרר מהציפיות שהוטלו עלי מגיל אפס, מאז שהולבשתי בכחול ואחותי בוורוד" הוא מצהיר.

"פשוט אל תגדירו אותי, גם לא כגבר חדש. אני רוצה את חופש ההגדרה והבחירה, ולא מעוניין גם בהגדרה הפוכה של הגבר האמיתי כגבר הרגיש או משהו כזה. ההגדרה 'גבר אמיתי' מרחפת מעל כל הגברים, ללא קשר לתכניה. היא יוצרת תחושה של מלתחת גברים נסתרת בראש שלנו ואנחנו מתחילים מיד לפעול על פי ציפיות מדומות. אני רוצה את החופש לאמץ תפקודים חברתיים בלי התייחסות למגדר." 

סוף לדיכוי הרגשי

בחברה הישראלית הדימוי הגברי השולט הוא עדיין המאצ'ו והדון ז'ואן על מגוון מופעיו, לרבות "הערס" ו"החייל הקרבי" הכובש. הפסיכולוג ד"ר חן נרדי, שותף במכון "דיאלוג", ממייסדי התנועה לגבריות חדשה והתנועה לשוויון בין המינים, מעודד מודלים אלטרנטיביים לגבריות. את תפישת "הגבריות החדשה" הוא מבסס בעיקר על אישורים לסטיות מהמודל הגברי המקובל: "הגבריות החדשה היא גבריות בלתי אלימה המבוססת על שוויון בין נשים לגברים ועל האמונה כי גבריות ונשיות אינם שני הפכים המוציאים זה את זה אלא שתי פנים של האדם השלם. הגבריות החדשה שוללת מכל וכל את הדיכוי הרגשי של בנים וגברים, ומאמינה ביכולתם של גברים להתמודד עם מצוקה נפשית באופן ישיר ואמיץ. אתה גבר גם כשאתה מאזן בין קריירה למשפחה, פתוח רגשית, מכבד נשים ומסרב למין מנוכר, אב מחבק ותומך לילדיך, זהיר, מתחשב ומטפח את עצמך."

הגבר החדש כאבא

על הכשרת הצייד לג'ונגל הביתי ועל אבהות מהלב
 
האמהות היא מרכיב קריטי בזהות הנשית. כיום עולה גם השאלה אם ישנו שינוי במעמד האבהות אצל הגבר החדש? "הקריאה לטיפוח הורות אצל גבר היא חלק מתגובת הנגד שלנו לגבריות הקלאסית" אומר אביב יהלום. "לגבר החדש יש יותר לגיטימציה להיות נוכח בחיי ילדיו, אני אישית רוצה את זה אבל אני לא חושב שצריך להגדיר את זה כמאפיין כדי לא לכפות על מי שלא."

"היכולת להיות אבא מאוזן יותר באה מאיזון הגברי והנשי הפנימיים. איזון בין מחשבה, רגש ורצון, שהם מרכיבי הנפש" אומר ערן הלוי. "הפעולה היא בדרך של דוגמה אישית,walk your talk, היֵה הגבר שאתה רוצה שהבן שלך ישאב ממנו השראה. היה אתה השינוי שאתה מבקש בעולם, כדברי גנדי. עבודה פנימית אמיתית נמדדת בחיי היומיום, מה אתה עושה כשאתה בא הביתה והכיור מלא או כשמעליבים אותך, כשאתה פוחד?"

ד"ר חן נרדי כתב על הנושא בעזרת דימויים מעולם החי: הכריש, הסרדין והדולפין, והציע לגבר יסודות לאבהות דולפינית. "המקום הנכון להשפיע על סוציאליזציה של נערים כיום היא ביחסי אב ובנו. אבות נבוכים ולא יודעים מה לומר ואיך להדריך, וגם היחס לבת מאוד משפיע ומלמד אותה למה היא יכולה לצפות מגבר – האם יש לו כבוד לנשיות ולאחרות שלה מבחינתו?"

אביב עגני, איש תקשורת המתגורר בכרכור, זיהה את הצורך ביצירת במת שיתוף לגבר החדש המבקש לפתח את האבהות שלו, ויחד עם אשתו מיכל פיתח את סדנת "אבהות מהלב". "לסדנאות באים גברים מכל קצות הקשת, אבות לילדים בכל הגילאים, מתוך ההבנה המשותפת שהם רוצים לשפר משהו במקום שלהם בתוך המשפחה" מסביר עגני.

"האבא הוא כבר לא הצייד ועליו ללמוד את אורחות הבית, כפי שאישה לומדת איך להצליח בעסקים. בסדנאות מדברים על קשת של נושאים, מהקושי להיפרד מהילדה שהולכת לגן ועד למקום שלי בתוך האבהות, פשוט לתת לגיטימציה לנושאים הללו להפוך לחלק מהשיח הגברי. עם השנים, האבהות תופסת יותר מקום בזהות שלי. האחריות לילדים שינתה לחלוטין את הנהיגה הפרועה שלי, למשל, ודרושה מסגרת לשתף בקונפליקטים שבין הרווק לאבא ואיך האבהות משנה את החיים." 

נרדי אינו מאמין בקיומה של מהות גברית בטבע, וטוען כי גבריות בגרסתה הקלאסית, מצ'ואיסטית ואלימה, נלמדת באמצעות תהליך החִברות של נערים. "המרצים שלי לסוציוביולוגיה הוכיחו לי מדעית ונשבעו לי בדרווין שהמיניות הגברית האמיתית היא אלימה, מנוכרת ופורנוגרפית. אבל אני לא מאמין שגברים נולדים אנסים וצרכני זונות, אני מאמין שהם לומדים זאת בשיטות של התניה קלאסית" הוא מסביר. "מגיל צעיר בנים נחשפים למערכת של סנקציות חברתיות המלמדת אותם להתכחש לכאבם הם ולכאבו של הזולת בתהליך של הקהיית רגישות שיטתית. הם נחשפים למערכת סנקציות חריפות מצד חבריהם אם אינם משתפים פעולה עם הנורמות של אלימות מינית קבוצתית, ולומדים שכדי להתקבל ולזכות בחיזוקים עליהם להשתתף בטקסים של השפלת בנות. בנוסף, הפעילות ההורמונלית המסיבית של גיל ההתבגרות מנוצלת על ידי תעשיית הפורנו והפרסום, המשווקות לבנים דגמים ודימויים של יחסי מין מנוכרים ונטולי קשר רגשי עם נשים, וההורים מובכים מכדי לדבר איתם על זה ולהפריך את הדימויים הללו, המלמדים אותם להתגרות מינית מניצול והשפלה."

נרדי עצמו גדל כנער ביישן שלמד מחבריו לצרוך פורנו ולכבוש בנות, והוא מודה כי הוא מתקשה להגדיר את המיניות הגברית החדשה מפני שעד לא מזמן הוא לא ידע שקיימת אפשרות אחרת. "המיניות של הגבריות החדשה היא מיניות לא פורנוגרפית, שבה אנחנו עסוקים לא רק בשאלה איך להגיע לאורגזמה הכי חזקה שלנו, אלא גם איך אנחנו מרגישים לגבי הדרך שבה השגנו אותה" הוא מנסה בכל זאת לתאר בקווים כלליים. "היא מתאימה למי שאנחנו ולא רק לחלק מצומצם וחייתי בתוכנו. היא ייחודית לנו ולבנות זוגנו, והפנטזיות שלנו הן פרי דמיוננו המקורי." 

סינדרום קלינט איסטווד

אף על פי כן, חלק מהחברים בתנועה לגבריות חדשה עדיין חשים שנשים מבכרות את הגברים ה"מניאקים" על פניהם. הם לא רוצים לפגוע בנשים אבל גם לא יודעים איך להיות גברים בעידן הזה. גבר אחד משתף בכך שאינו מעוניין לאבד את הדחף החייתי של הזכר בטבע (ובטבע האדם) אלא רק לעדן אותו. אבל איך עושים זאת?
ערן הלוי (53), נשוי לנורית ואב לשני ילדים, גדל כגבר קלאסי, ספורטאי ובוגר יחידה קרבית בקיבוץ של שנות השישים, אך תמיד היה לו עניין בעולם הפנימי ולאחר שחווה אובדן בצבא, פנה לעולם הרוח. הלוי נחשב כיום לחלוץ מעגלי הגברים בישראל, מעגלי הקשבה כדרך לתקשורת מקרבת, ומזה ארבע שנים הוא מעביר סדנאות "אבירים ללא שריון", אחת לחודש ב"מרכז אוריאל", שהקימו בני הזוג באלוני אבא. "זה התחיל עם חברים שלי והתרחב בהדרגה" הוא מספר. "קראנו לזה 'מפגש גברי גבוה' כדי לציין שאנחנו לא מדברים על הדברים הרגילים – ספורט, מכוניות, עבודה – אלא על ענייני פנימיות שאנחנו בדרך כלל שומרים לנשים שלנו או לחבר נפש. כשאנחנו נמצאים רק עם גברים נפתח מרחב שלא יכול להיפתח כשיש אישה בקבוצה."

מעגל הקשבה הוא טכניקה המוכרת ממעגלי נשים, אך מכיוון שבכל זאת מדובר בגברים, הלוי לא מסתפק בדיבורים: "הטבע הפראי והעולם הגברי הולכים יד ביד. בעזרת זיהוי ארבעת האלמנטים הבסיסיים – אדמה, אוויר, מים ואש – בטבע וגם בתוכנו, אנו יוצרים חברותא גברית בטבע. גברים נפתחים מיד בעזרת משחקים ותנועה ומביאים את החלק  התחרותי שלהם לביטוי. דוגמה למשחק שאני משתמש בו הוא היאבקות בדחיפוֹת בדרגות כוח שונות, עם הנחיות לגבי הנשימה. לאחר מכן מדברים על הפעלת כוח ובודקים מתי היא נהפכת לאגרסיביות, מבררים את ההבדל בין כוח לעוצמה וכדומה. משחקים תחרותיים כיפיים ופשוטים לכאורה הם כר נרחב למודעות: עד כמה אתה מוכן לרמות כדי לנצח? מה המחיר של ניצחון? הרתיעה ממגע גופני עם גבר ועוד."

מה מאפיין את האיכות הגברית כארכיטיפ, מהי הגבריות החדשה ואיך מבצעים את הקפיצה ביניהן, איך מעדנים את המאצ'ו?

"הגבריות החדשה היא בדיקה מתמדת מה שומרים ומה משחררים. גבר שמדבר על רגשותיו היה רכרוכי ונשי עד לא מזמן. מה ששירת אותנו בעבר לאו דווקא רלוונטי היום; בעבר גבר נמדד לפי כוחו הפיזי וזה טבוע בנו. לנער נמוך, למשל, קשה להשתחרר מרגשי הנחיתות. אבני הבניין הארכיטיפיות לזהות גברית הן כוח, נתינת כיוון והובלה, אקטיביות ועשייה, משענת ותמיכה לאחר, צד טכני מפותח, בנייה וגם הרס – ההרס האקולוגי של כדור הארץ הוא תוצאה של אנרגיה גברית. אלימות היא למעשה כוח חיובי במהותו, זו עוצמה שלא מנותבת במודע, אלא באופן יצרי ואימפולסיבי. הדרך לעדן את זה בעיני היא פתיחת הלב, חיבור הראש והלב, וזו ליבת העבודה שלי.

"אנשים נפגשים בדרך כלל מהראש, גם זה אלמנט של אנרגיה גברית בעולם, לפגוש אדם דרך דעותיו. המעגל מאפשר מפגש גברי הטרוגני ומזמין להיות יותר מאשר לעשות, במרחב של שונות שבה כל אחד מוצא את דרכו. גברים רבים סובלים מסינדרום קלינט איסטווד, הם מאוד מוסריים אבל הם תמיד לבד לעומת הנשים, שתמיד ביחד. להיות בחברותא גברית זה להיזכר שאנחנו לא לבד, מתחת לאינדיווידואליות קיים מקום שבטי, שבת אחים גם יחד, שייכות למשהו גדול יותר כמו התת מודע הקולקטיבי, ודרכו לאחווה גברית." 

מתוך "אבירים ללא שיריון"

האם מאפייני תרבות או גיל משפיעים על ההוויה הגברית?

"בכל תרבות יש הגדרת גבריות ברורה, אם כי הביטויים החיצוניים שלה משתנים. בישראל המגע בין גברים מתפרש מיד כהומוסקסואליות בעוד שבתרבויות מצ'ואיסטיות אחרות כמו באיטליה ובדרום אמריקה גברים גבריים מאוד מתחבקים עם חבריהם. אצלנו התפתחה תרבות הצ'פחה, ואני מנסה לייצר לזה אלטרנטיבה. באשר לגיל, גיל ההתבגרות לא מהווה אינדיקציה כי הוא קוטבי ממילא. עם זאת, אני רואה שינוי גדול אצל גברים צעירים בגילאי העשרים; יש יותר מודעות לאפשרויות להיות גבר אחר ויותר לגיטימציה לעשות זאת. בעולם הניו אייג' הסדנאות שלי מפוצצות, אבל זו אינה אוכלוסיית גברים מייצגת. מה שמרתק אותי זה דווקא לעבוד עם בני הארבעים ומעלה שגדלו באווירה של מודל גברי אחיד והם עושים כיום שינויים מדהימים בצעדים מדודים."

מהו האתגר העיקרי של הגבר החדש, אם כן?
"לעבוד יחד ולשתף. לאחד כוחות לסינרגיה, לאיזון הגברי והנשי בתוכנו."

להיזכר בזכריות

פסיטבל "שיווה" לגברים בלבד

קריאת ההתייצבות למילואים רוחניים הפכה עבור שחר ארז לתרגול של נוכחות בתחתונים
 
שחר ארז (30), איש היי-טק שמנחה גם סדנאות הוא שותף פעיל ביצירת פסטיבל שיווה המאפשר לגברים להתנסות בהתפתחות המתאימה למהות הזכרית. "כשהשתחררתי מצה"ל, נסעתי להודו והתחברתי לרוחניות, לרגש ולצד הנשי שלי. הייתי גבר חדש, כולי בעניין של ראסטות, שאכטות וחיוכים" מספר ארז על תקופת הגבריות הניו אייג'ית שלו.

"האמנתי שצריך לזרום ולקבל את הדברים, הייתי לגמרי בהוויה, לא רציתי להתחייב לשום דבר והיה לי סבבה, אבל השתגעתי משעמום. לא היתה לי מוטיבציה לצאת מהמיטה מרוב שלא היה לי כיוון בחיים, כי רציתי להיות בכאן ועכשיו, ו'מטרות' היתה מילה גסה לגבר רוחני. הייתי נורא חמוד, היו לי מלא ידידות והייתי חסר חוט שדרה. נקודת המפנה היתה באוסטרליה, כשטיילתי עם ידידה שהוציאה ממני את הגבריות שבי והתחלתי להבין שאני מפספס משהו. בהדרגה התחלתי להבין שאני רוצה לעבוד על פיתוח אנרגיה קווית, מציאת כיוון, יצירה של מטרות, גבולות, מחויבויות וחדות, יכולת לחתוך ולהכריע."  

באותם ימים חגגה תרבות הניו אייג' את התעוררות האיכות הנשית: האשראם במדבר חנך את פסטיבל "שאקטי" לנשים, ורפיק-ידידיה קמחי ארגן קומץ גברים למה שהוא כינה "מילואים רוחניים" – נתינת שירות לנשות "שאקטי". ארז הגיע למילואים הרוחניים על תקן הגבר הרוחני החדש, ובין בישול לשטיפת סירים גילו הגברים שהם מעוניינים לייצר לעצמם תכנים משלהם על רוחניות גברית. כך נולד פסטיבל "שיווה", שארז הוא ממייסדיו ומפיק בפועל את תכניו.

"שיווה נמצא על התפר בין התפישות, הוא מנסה לתת מקום גם למעגל וגם לקו" אומר ארז.  "לרעיונות של דיידה התוודעתי לראשונה בפסטיבל דרך אוהד אזרחי. פתאום היה מותר לי שוב להיות גבר בלי לשפוט את עצמי שאני לא רוחני, זו פשוט אנרגיה אחרת. דיידה תפס אותי מעבר למושגים, בלי יין ויאנג, היכן שהרוחני והפרקטי לא סותרים זה את זה. רוחניות בתחתונים."

מה זה בשבילך להיות גבר עכשיו, מהמקום החדש שאחרי גבריות הניו אייג'?
"המהות המרכזית של הגבריות בעיני ובתחושה הפנימית שלי היא נוכחות בוטחת ויציבה. אם המהות הנשית נוכחת בצורת הכלה, המקבילה הגברית היא נוכחות של קו: יציבה וחותכת. יש בגברים משהו אוטיסטי, כשהם נעלבים או שיש איום, הם נסגרים לקונכייה. גבריות היא האומץ להתמודד עם העוצמה של האישה ושל החיים. המאצ'ו עושה הרבה רעש חיצוני אבל למעשה הוא אטום. האומץ מתבטא בנוכחות, להיות שם. לא צריך להרים קול כדי להוכיח שאני לא פוחד, רק להיות נוכח."

בעוד אוכלוסיית הגברים המייצגת טרם עיכלה את הגבריות החדשה, בקרב גברי העידן החדש מסתמנת מגמה של גבריות חדשה עוד יותר, אשר שבה לחדד מאפיינים זכריים שנזנחו, בבחינת "היזכרות בזכריות", כפי שמגדיר זאת הרב אוהד אזרחי: "הגבריות החדשה כרוכה בפיתוח האנימה במושגים יונגיאניים או בת המלך שאבדה במושגים ברסלבים – נקודת השכינה שבגבר, היא האישה הפנימית. אך מי שכבר משוחרר מהמצ'ואיזם זמן מה מכיר בכך שהוא בגלות גם במקום הזה, זו אינה גבריות גברית, אך זהו שלב שני וחיוני בהתפתחות הגבר, כי על סמך פיתוח הנשי הוא יכול לגלות את ייחודיות הזכרי שבו."

אזרחי נולד כגבר החדש במיטבו: "התנגדתי לגילויי מצ'ואיזם משחר ילדותי, היה לי עולם פנימי נשי וקראו לי בכינויי גנאי כמו 'קוקסי'. גם כשחזרתי בתשובה התחברתי לפיתוח הנשי דרך החסידות והקבלה ונמשכתי אל העיקרון הנשי העגול, שלפיו העיקר הדרך ולא המטרה. היכולת להתנתק מתוכנית ולהוות במלאות את הרגע היא מצב ששואפים אליו בניו אייג'. להיות בכאן ועכשיו זו תפישת עולם נקבית, ולכן בשלב הזה הגבריות החדשה היא תנועה שקשורה להתעוררות הכוח הנקבי בעולם. כתבתי אז ספרים על התחברות לרגש וללב, שגבר יכול לבכות ולא חייב להיות מוצלח תמיד, להנהיג ולפרנס, ומותר לו לבשל ולהחליף חיתולים."

נו, זה נשמע מצוין! מה הבעיה?

"אז זהו שבוקר אחד, במהלך ההתבוננות והקפה במרפסת, אמרתי לעצמי: רגע, אם כל התכונות הנפלאות והמתקדמות רוחנית הן יותר נקביות וטבעיות לעיקרון הנקבי, אז מה זה גבר? מוטציה לצורך פרו ורבו? למה נוצרתי גבר ובשביל מה יש דבר כזה? מה המתנה הייחודית שלי ומהי המשמעות של רוחניות זכרית? המחשבה הזו פתחה מסע ארוך של נבירה בנפש, בקבלה ובפסיכולוגיה. מודל הנסירה בקבלת האר"י עוסק בהתפתחות הממד הזכרי והנקבי באלוהות בשלושה שלבים: בשלב הראשון הם דבוקים אחור אל אחור כשהנקבה קטנה מהזכר. זה מצב של תלות: אישה זקוקה לביטחון וגבר זקוק לרכות בחייו ולמין. זוהי תחושת 'בלעדייך אני חצי בנאדם'.

בשלב השני מתרחשת הינתקות הנקבה מהזכר וצמיחתה למצב שהיא שווה לו בקומתה. הניתוק  מלווה בדינים, וזוהי מלחמת המינים כיום. בזמן הזה, על פי האר"י, הזכר ישן, לא זוכר מי הוא באמת, ובשלב הזה נמצאת הגבריות החדשה המפתחת מאפיינים נשיים. השלב השלישי והמופלא הוא שהשניים שווים בקומתם, לא זקוקים זה לזו ואף על פי כן פונים פנים אל פנים ומזדווגים. אבל הזיווג הזה מצריך את התעוררות הזכר בתוך המציאות החדשה הזו."

איך נראית ההתעוררות בהקשר חדש שאינו נסוג למצ'ואיזם?

"בשלב הזה באים לעזרנו הארכיטיפים של עשיו, הצייד הפתיין, ויעקב, 'הגבר החדש', יושב האוהלים ובשלן הנזיד. הדמות של הזכר המתעורר בשלב השלישי היא דמותו של ישראל, השם שיעקב קיבל לאחר המאבק עם העשיו הפנימי שבו והאינטגרציה של השניים באישיותו. הזכריות אינה שלמה כשאתה רק הצייד או רק החנון. הפחד של יעקב לפני המפגש עם עשיו הוא הפחד ליפול חזרה למצ'ואיזם, אבל זה מאבק שהחנון מנצח בו ומטמיע את איכויות הצייד, בבחינת 'אורות דתוהו בכלים דתיקון.'"

כשאני מציגה את תפישת השלבים בפני ד"ר חן נרדי, הוא נחרד: "הגבריות המצ'ואיסטית קבעה סטנדרט שמי ששבר אותו היה 'חנון', ואני מרגיש שעוד דקה קוראים לי 'חנון' שוב. המודל היחיד לגבריות בעיני הוא מודל פתוח, בלי מדידות ושלבים. ובאשר למהות הזכרית והגרעין של הגבריות – תודה רבה – לא. זה מה שעשו לי מגיל אפס. אני פוחד ממצב שיקבעו לי כמה נשיות מותר לי לבטא. אני חושב שזה משתנה מתקופה לתקופה ומבת זוג לבת זוג. אנחנו דינמיים, וזה חופש שצריך לאפשר לגברים מבלי להגדירם."

אזרחי לא מתרגש מהביקורת, שכן לדבריו "המעבר לשלב השלישי לא בהכרח מתרחש באותו הגלגול, וכל אחד נמצא במקומו. רק אלפית מהאוכלוסייה מוכנה לזה, השאר עדיין בעיצומו של השלב השני והם כועסים, כי הם חווים זאת כרגרסיה."

בכל זאת, גם אחרי שיעקב היה לישראל, בתנ"ך ממשיכים לקרוא לו יעקב לעתים קרובות. בסופו של דבר הזכר החדש יוצא בהבלחות מתוך הגבר החדש המאוזן.

"נכון, יעקב נשאר הבסיס, אנחנו לא תמיד ב'ישראל', כמו שאנחנו לא תמיד במיטבנו. אבל הבעיה היא שיעקב אינו משמח את המציאות, כי הוא לא חודר אותה, לא פותח אותה. המציאות היא השכינה, השוכנת בכל, היא המלוא והוא האין שממנו יוצא הקו החודר. החשיבה של הגבריות הישנה היא 'שימות העולם, נזיין אותו', אך הזכריות המתחדשת מזיינת את הנקביות מתוך אהבה אליה ולמענה, ברגישות אליה. זהו הזיווג העליון והוא לא נעדר עוצמה וכיבוש.

למעשה, על פי הבעל שם-טוב, מה שמעכב את ביאת המשיח הוא שלא מחרמנים את הנקבה כמו שצריך בסוד הנשיקות. גבר חופשי באמת רק כשהאגו שלו מת, שיווה החופשי הוא שיווה המת, הקו חודר רק כשאין לו מה להפסיד, אז הוא לוקח סיכון, הוא בוטח וחופשי לאהוב אותה.

איך נשמע לך הרעיון של גבר חדש ורגיש אבל גברי ללא עוררין, גם יחד?"

 

סדנאות ומעגלי גברים בישראל

פסטיבל שיווה
מתחברים לזכריות עם ברוך רז, שחר ארז, ערן הלוי, הרב אוהד אזרחי, רפיק ומנחים נוספים.

"אח בטבע" – בהנחיית המאמן עידו כץ והפסיכולוג ד"ר חן נרדי
מפגשים בחיק הטבע לטיפוח האחווה, השותפות והחברות בין גברים. מקוששים עצים למדורה, סועדים יחד ומדברים על מערכות היחסים עם ההורים, בנות הזוג והילדים, קריירה או בריאות. הסדנה נערכת בשעות הערב במשך חמש שעות.

אבירים ללא שריון – בהנחיית ערן הלוי
מעגלי הקשבה בשילוב עם פעילויות חווייתיות בחיק הטבע. המפגשים מתקיימים במרכז אוריאל, סמוך לטבעון, ואחת לחודש בחיק הטבע.

קבוצות גברים לעבודה פנימית בהנחיית הרב אוהד אזרחי
סדנאות המתקיימות ברחבי הארץ בהשראת דייויד דיידה.

אבהות מהלב בהנחיית אביב עגני
מפגשי אבות שרוצים לשפר את חיי המשפחה שלהם. 

מה רוחני בקואוץ' הזה?

בשנות ה-80 עוד לא ממש היתה תרבות ניו אייג' בארץ ומי שחיפש משמעות מבלי לתקשר עם חוצנים, היה עשוי להקלע לאחד משני ארגונים מתחרים: ה"פורום" של לנדמרק או סדנת "I am". שניהם עדיין פועלים כיום, כש "I am" הפך לארגון הומניקיישן. שני הארגונים הללו הופיעו ברשימת הכתות בדו"ח תעסה-גלזר, זרוקים באותה הקלחת עם הסיינטולוגיה וכת האימן מחד ואנדרו כהן מאידך.  מהדו"ח לא נגזרו מעולם מסקנות מעשיות שכן לא ניתן היה להגדיר מהי כת בדיוק, ונסיונות ההגדרה המדוייקים ביותר תאמו להפליא גם זרמי יהדות אורתודוכסית בישראל כך שקשה היה לדרוש נקיטת פעולה כנגד כל מה שהוגדר ככת. 

האקלקטיות של רשימה זו משקפת יותר מכל את העדר המודעות של התקופה ההיא, שבה כמעט כל התכנסות מחזורית שתכניה נשמרו בסוד כדי לא להרוס את החוויה למשתתפים, או עקרון תרגול שדרש התמסרות ומשמעת חזקה – נחשבו לסכנה נפשית. אפשר למצוא בה כתות אמיתיות לצד זרמים פילוסופיים כמו אנתרופוסופיה ושיבננדה יוגה או אפילו את תרבות פסטיבלי הריינבואו :-).

זה מדהים איך שדברים משתנים לאורך זמן, מקבלים פרופורציה אחרת לגמרי. העבודה השכלית ומוכוונת היעדים של הפורום או של הומניקיישן, נחשבים כיום ללא יותר מצורה של קואוצ'ינג וגם מאמצים את השיח של "אימון". אין דבר אופנתי יותר מקואוצ'ינג בקרב כל מי שמתבייש להודות שהוא מחפש משמעות ונדרש להצדיק את ההשקעה בענייני רוח כאמצעי להשגת מטרות ויעדים יומיומיים. "הדבר הכי רוחני זה ללמוד איך להיות אנושי ולחיות בגוף וביומיום, להקים משפחה, עסק, לצלוח מערכת יחסים – אלו הדברים שאנשים הכי פחות יודעים להיות" אמרה לי רונית בשבוע שעבר. אז באופן פרדוכסלי, אולי הקואוצ'ינג הזה יותר רוחני מכל מדיטציה טרנסנדנטלית ומצד שני, יש בו סכנה של התדרדרות לטכניקה גרידא שעושה רוח כדי לעשות כסף. יצירת שפע להשגת כל מה שהאגו רוצה יכול להיות מובן בטעות כרוחניות אבל הוא לאו דווקא לטובתנו. 

קואוצ'ינג הפך לצורת מסגור של צורות עבודה רבות כרגע, רק כי נוח יותר למכור רוח כאמצעי להשגת מטרות ולא כדרך חיים או מטרה בפני עצמה. הסרט "הסוד" נוכס ע"י הקואוצ'רים וכשג'ון אסרף מ"הסוד" ביקר החודש בארץ זה בכלל לא היה ארוע ניו אייג'י אלא משהו שפורסם ושווק דרך קהילת העסקים. בנוסף, בתחילת ינואר מגיע לפה דיפאק צ'ופרה, אחד ממבשרי עידן הניו אייג', והביקור הראשון שלו בארצנו הוא בחסות חברת קואוצ'ינג ו"אנשים ומחשבים". (שבוע שעבר ראיינתי את צ'ופרה ל"חיים אחרים" והיה מרתק. בנוסף, הצלחתי לסחוט ממנו מפגש אישי סגור לחברי הקבוצה האינטגראלית, מסתבר שהוא מעריץ גדול של וילבר וסקרן לפגוש אותנו. דיווחים בהמשך).

אבל הסיבה שאני כותבת את הפוסט הזה היא אגב משהו אחר לגמרי. בדוכני העיתונים ראיתי השבוע את פרצופו של אלון גל, מכר ותיק ואחד מבכירי המרצים של הומניקיישן. כשעצרתי לפשפש גיליתי שאלון הפך לסלבריטי ומלך רייטינג בארצנו כשהוא עושה קואוצ'ינג בשידור חי בכל מני תוכניות ריאליטי. (סליחה על ההצתה המאוחרת, אני לא רואה טלוויזיה). הוא מתראיין לרייטינג על העוול שעושה לו התקשורת ואומר "הייתי מקבל אלף דולר להרצאה עוד הרבה לפני שהגעתי לטלוויזיה, מה אני צריך את זה?". לפני למעלה מעשר שנים, אלון היה אחראי בהומניקיישן על העברת סדנא שנקראית "דיאלוגיקה" ועיסוקה בסגנונות תקשורת של טיפוסים שונים. 

כמו שהאניאגרם מחלק אותנו ל-9 טיפוסי בסיס, אז בסגנון התקשורת/הקשבה ולמידה שלנו אנחנו מתחלקים בגסות לארבעה טיפוסים: המשימתי, שסבלנותו קצרה והוא צריך לקבל את השורה התחתונה במשפט הראשון כדי בכלל להקשיב ותמיד צריך להגיע איתו לתכלס ולהיות מכוון תוצאה, המקדם שיש לו כשרון ביטוי והוא אוהב סיפורים מעניינים ולומד הכי טוב מדוגמאות ומטאפורות (זו אני, כמובן), המנתח שאוהב עובדות ומספרים וצריך תמיד את כל הפרטים הקטנים וזקוק לכך שהם יהיו מדוייקים כדי בכלל להקשיב לך (זה חצי מכם, המגיבים שלי והרקע לרבים מהחיכוכים בינינו 🙂 והתומך שהוא מעין גרסה מוחלשת של המקדם והמנתח, הם אוהבים דוגמאות מפורטות אבל לא בעובדות אלא ברגשות ותחושות והם מתחברים יותר להצגה רגשית ואישית של העניין ולאווירה. 

כמובן שהטיפוסים משמשים במיקסים שונים ובסדנה למדנו כיצד לזהות את הטיפוס שמולנו, לדבר אליו ב"שפתו" ולבנות הרצאה שמתאימה להקשבה של קהל המורכב מכל הטיפוסים. זה מאד עוזר לי עד היום להיות מרצה טובה. לחומר הזה כמובן אין דבר וחצי דבר עם רוח ואפילו לא עם קואוצ'ינג. זה בקושי חומר פסיכולוגי, אולי זה קשור לנושא המרתק והמוזנח של מיומנויות למידה. למעשה, אמא שלי למדה חומר דומה באחת ההשתלמויות האחרונות של קופת חולים עבור רוקחים שעובדים מול קהל. 

בנוסף, אלון היה מעביר ערבי מבוא לסדנת ה-I am הבסיסית שנקראית "מהות". היום זה מצחיק אותי להזכר בתובנות הגדולות שיצאו לי מהסדנאות הללו, דברים שקשורים לפסיכולוגיה בסיסית של מכשלות אנושיות, שעבדו על הפתיחות שנוצרת בפשטות כתוצאה משיתוף ומחיבוק או מבט בעיניים. אני חושבת שזה זכה לכינוי כת רק בגלל שיטת השיווק האגרסיבית דרך חברים, אבל אז צריך לשים ברשימת הכתות גם את כל ארגוני השיווק הרשתי, לא?

אני זוכרת אי שם ב-1998 בנבכי פתח תקווה, ערב מבוא לסדנת "מהות" שהועבר אצלי בבית ע"י אלון גל. אם אני לא טועה, גם רוני נכחה בו. הוא כלל משחקי תקשורת והקשבה, הקשבה בעיניים עצומות לשיר, רק לעצור לרגע ולהקשיב לזה ממקום אחר… דברים כל כך בסיסיים שודאי עושים היום בכל פעולת צופים ואז נחשבו לדברים שמשנים חיים. לפעמים יש לי פיתוי לזלזל בדת הקואוצ'ינג החדשה אבל זה לגמרי תלוי מי המאמן שלך. יש אנשים שמסוגלים לראות את הכשלים הקלאסיים שלך ולעזור לך לעקוף אותם בצורה יותר פרקטית מפסיכולוגיה וגם בפסיכולוגיה, אני לא מאמינה שתיאוריות עוזרות לך בחיים, אבל אם עומד מולך בנאדם שמאיר איזו פינה אפלה או מציע אתגר מעשי קטן, כבר עשינו צעד משמעותי וככה למעשה הכל עובד ממילא.   

ברוח זו אני תוהה אם בעוד עשר שנים אולי נהיה במקום שבו תקשורת טלפאתטית, עבודה אנרגטית או ריפוי בעזרת מלאכים יהיו דבר כל כך טריוויאלי וברור, שחלק גדול מהאוכלוסיה יוכל לעשות, שזה יצחיק אותנו שפעם ראינו בזה ניו אייג' אקסנטרי. אולי זה בכלל יהיה חלק מהמדע עם התקדמות המחקר על מדעי המוח.

פרסומים בערוץ הניו אייג' של NRG-מעריב

פרשת השבוע – פרשנות רוחנית,לטורים של 2006

 

סטנד-אפ של חמלה וריפוי

ראיון עם גורו דב סינג המבקר בישראל, מפתח שיטת הריפוי "סאט נאם רסאיין" שצמחה מהקונדליני יוגה.

שיחת פנים

ביקורת על הסרט" שיחות עם אלוהים" המבוסס על סדרת הספרים של ניאל דונלד וולש: הגרסא הרוחניקית לחלום האמריקאי, כשהמשאב המבוקש הוא מה שכל ילד בן עשר עושה באמבטיה: דיאלוג עם אלוהים.

 

הטאו של היצירה

"ספר יצירה", הטקסט הקבלי הקדום ביותר שיש, יצא בימים אלה לאור מחדש בפורמט של שירה, מעין "הטאו דה צ'ינג של הקבלה". כרמל וייסמן משוחחת עם אברהם לידר, עורך הספר, על היצירה הכי אניגמטית ומהפנטת בקבלה היהודית.

 

המדריך לדייט עם רוחניק

כתבתי עבור ובשם "לוטוס מלכת הביצה" את הטיפולוגיה המלאה לדייטים עם גברים רוחניים. גזרי, שימרי והישמרי.

 

כך חטפתי את צ'ופרה

איך סחטתי מדיפאק צ'ופרה שעת שיחה בחינם עם הפורום המצומצם של הסלון האינטגרלי. ויש גם וידיאו.

 

אליה וקוץ' בה

איך מה שהיה פעם ניו אייג' איזוטרי הפך למושגים הבסיסיים ביותר של הקוצ'ינג? הטוב והרע בתרבות המאמנים וזכרונות מאלון גל בסדנת I am

 

גול עצמי

אז מי באמת אחראי על מה שקרה לך? הוא? את? הקוסמוס? על חדירות אנרגטיות, אלימות מינית פנימית ונגיעות לא שגרתיות מזווית רוחנית.

 

הו ג'ה

טרנד עוצמתי ומרגש: שירה עברית מקודשת. להקת גורו גורו הוציאה דיסק ובו כל השירים האהובים מערבי קבלות השבת והפסטיבלים

 

מה הדאווין

עולם הניו אייג' מלא באנשים עם אגו רוחני מרשים. הם מדברים רוחנית שוטפת אבל במעשיהם מגלים חוסר רגישות, חוסר מודעות, היעדר הקשבה, הדחקות ומיסיונריות מעצבנת

 

מליוני אנשים לבד

למה? כי ה"לבד" שלנו הוא מניפולציה של המיינד. על היחסים בין הלב למוח שהורסים לנו את האפשרות לזוגיות. מיוחד לט"ו באב.

 

התשוקה שלא סופקה

לא צריך להיות גאון מוזיקלי כדי להבין שאנדרו כהן המתופף לא מאיים על מעמדו של אנדרו כהן המורה הרוחני. הופעת הג'אז של הגורו.

 

משחק למתקדמים

"לילות פרא" של דיוויד דיידה הוא שמונים אחוז קליפות, ורובנו לא מצויים ברמה הרוחנית לברור את הניצוצות מבלי ליפול לאורגיית דחפים מבעסת.

 

אתיקה קוונטית

אם כולנו אבק כוכבים, מה קורה לנו כשאנחנו פוגעים באחר? מה זה אומר באמת להיות "רקמה אנושית אחת חיה".

 

וירטואליות אורגאנית

אם התקשורת מתגברת על המרחב, הזמן והגופניות, אז מדוע זה מופרך לצפות למסר מישויות ללא גוף או מכאלו שעזבו זה מכבר את גופם? על הקשר השורשי בין טכנולוגיות תקשורת, דת ורוחניות ועל הניו אייג' שבבסיס האינטרנט

 

כולן אחת

רק חדי הבינה ועמוקי הלבב יזהו בזונה את האלה. מדרש אגדה על רחב הזונה

 

האישה אינה המכשפה, היא השיקוי

הבמאית יעל רונן התכוונה ליצור טקסט על השפעות פאגאניות בטקסטים מקראיים שמתייחסים לנשים. לדעתי היא השיגה הרבה יותר מזה. על ההצגה "כישוף".

 

עבדו הממהר והליידי בויז של אפריקה

מסע שורשים באתיופיה

 

מעשה בפגודה ותליון של סאי באבא

משולש ברמודה בבגאן: אם רק הייתי מגלה לו את האמת הפשוטה והלוגית בפרשת הפגודה, שלומי לא היה נשוי היום לשרי האוסטרלית, עוזב את משרת המהנדס שלו ומאמין בבאבות. סיפור שהיה.

 

גורו צ'יהירו

דברים שלמדתי מהדמות הראשית המצויירת של "המסע המופלא": פתיחת צ'אקרות וחיבור לילד הפנימי ב-33 ₪ (או 12 ב-DVD)

 

כישוף מתחת לחגורה

שתיתי פפסי אצל המכשפות בצ'יצ'יקסטננגו וזבחתי סיגרים לאל המאיה העתיק והזדוני משימון

 

הדוגוויל מברסלב

האם יצר לב האדם רע מנעוריו? לארס פון טרייר, קרישנמורטי והרב נחמן מברסלב מגוייסים לדיון

 

היום שאחרי מחר

בעוד שמונה וחצי שנים מהיום, ב-21.12.2012, משהו הולך לקרות. סוף העולם? התפוגגות מושג הזמן? שינוי מוחלט של המודעות האנושית?

 

פרדוכס הפמיניסטית הרוחנית

הפמיניסטיות ואפילו הפוסט פמיניסטיות, ממשיכות לדכא את המהות הנשית האמיתית

 

הספר שגרם לי להפסיק להשתמש בטמפונים

וגם לרצות להיות אשה שלישית של מישהו. על "האוהל האדום" של אניטה דיאמנט

 

ההתפתחות הרוחנית של האגו

אני מוקפת באנשים שמשתמשים כל דקה וחצי בפועל 'להתפתח' ושכל מעשיהם מכווני-פיתוח. לפעמים באמצע הרחוב הם נאטמים אלי ומחפשים משהו בתוך עצמם או באוויר, לפעמים הם מפותחים מכדי להיות קשובים לשיחת חולין על שלומי והם לוקחים את עצמם כל כך ברצינות שהם נראים כמו ילד עם עצירות שמתאמץ לחרבן. כאילו שאנחנו לא מתפתחים בלאו הכי. לפעמים נדמה לי שהתפקיד שלנו הוא יותר לצאת מהדרך של זה, לאפשר לזה לקרות, מאשר לסלול אותה.

וזה מתחיל בלסתום את הפה. ככל שאדם חושב ומדבר יותר על התפתחותו הרוחנית יש סיכוי שהוא די תקוע כרגע. את באה לספר לחברה שלך איך אימא שלך עצבנה אותך אתמול והיא מחייכת אליך חיוך יודע-כל ואומרת לך "אל תיקחי שום דבר באופן אישי, תחיי את הרגע" ועוברת לדוגמא מחנכת מחייה. לא צריך להיות גורו גדול כדי לחוש את האגואיזם, חוסר הרגישות והעדר ההקשבה של הגיברת המפותחת. אם יש לך אומץ, תעיפי לה כאפה פתאומית באמצע הנאום ותבדקי האם היא אכן לא לוקחת את זה באופן אישי ומדלגת בקלילות אל הרגע הבא. אני הכי אוהבת את "המאבחנות", אלו שאת צועקת לידן "אימא'לה, ג'וק!" והן עונות "הג'וק רק משקף את הצד האפל והפחד שלך מהכאב שלך, אין צורך להיות היסטרית".

לפעמים חומרי הגלם הם מול העיניים ומתחת לאף, אבל אנחנו שופטים אותם כרקע ותרים לשווא אחר משהו שנעלם מעינינו ברגע הזה, משהו שהאגו יאשר שהוא אכן עמוק יותר. איפה המציאות? אם את איתי עכשיו בבית קפה אז בבקשה תהי איתי באמת. הדרך שלך מן הסתם עוברת כאן, בשיחה הסתמית שלנו ממש, אחרת לא היית כאן. ובזמן שאת עסוקה בלטחון סיסמאות מתובנות האתמול ולהאמין שאת מבינה אותי יותר טוב ממני, הרגע הזה מתרחש ואת לא פה. נכון, לא קרה בו שום דבר "גדול", רק סיפור קטן שסיפרתי, אבל וואלה, זה מה שהתרחש כרגע. ואם את באמת רוצה להיות ברגע, אל תתני לאגו שלך לשפוט את תכניו. רוב הרגעים הם כאלה, את יודעת. שעמום הוא סוג של שיפוט שיש בו המון התנגדות לחוש בפשטות את מה שבאמת מתרחש כרגע. במקום לצבוע את הרגע עם האגו הרוחני שלך, תעוטי על השגרה הזו, זה מקום מאד מסקרן ומפרה לאנשים שבאמת רוצים להתפתח. 

אני רואה בסביבתי גם אנשים אחרים. כאלו שלא עושים לי סדרת חינוך ושיחות התפתחות ואני לא חושבת שהמושג התפתחות רוחנית עלה על דל שפתיהם, אבל הם עולים ויורדים, מאבדים ומוצאים, משתנים, חשים, חיים ויוצרים. ורק מלהתבונן בהם חיים, יש לי חשק להתעלות על עצמי. לחיות זה לא לדבר על לחיות. אל תדברי איתי על ענווה, תנהגי בה עימי. כולנו מעדיפים חברים שבאמת מתעניינים בנו ואוהבים אותנו ויודעים לשתוק ולתמוך או לצחוק עלינו, מאשר אלו שתמיד ינסו לחנך אותנו ברוחה של התובנה האחרונה ששורה עליהם. כולם שואפים למושלמות כביכול אבל אף אחד לא באמת רוצה להיות עם בנאדם שחושב שהוא מושלם ומנסה להשלים גם אותנו כל הזמן. רוחניותך נמדדת באופן ההתמודדות השוטף שלך עם חיי היומיום. איך את מעזה לצאת עם אף למעלה משיעור יוגה ודקה אחר כך לתת לכלב שלך לחרבן באמצע הרחוב ולהתחפף? לנאום לי תיאוריות על היקום מבלי להעיף מבט אחד במלצרית שבאה לתת לך שירות? לדבר איתי על יצירת מציאות והמפתחות לסודות היקום כשאת לא מסוגלת להחזיק שבוע במקום עבודה?

עולם הניו אייג' הישראלי מלא באנשים שהאגו שלהם מתפתח רוחנית בצורה מרשימה. מבחינת תוכן הם לגמרי בשיח, אבל אם תסתכלו על המעשים שלהם תגלו חוסר רגישות, חוסר מודעות,  העדר הקשבה, היאחזויות והדחקות במסווה של שחרור, ומיסיונריות מעצבנת. ברחי לך להימאלאיה, תשתקי את עצמך לדעת בויפאסאנה ותאדי את עצמך בסווט לודג'. זה לא ישנה את העובדה שהשיעורים האמיתיים שלך מחכים לך בבית, במשפחה, בעבודה. חייך עוצבו במיוחד עבורך על ידי הארכיטקט של מעלה ופנימה, אבל האגו שלך צריך שתמעיטי בחשיבותם, וכדי להגן על עצמו, כולא אותך במעגל קסמים של ניסיונות התפתחות רוחנית. רוצה להציל את העולם? תתחילי בלסדר את הבית סוף סוף. בלהיות סתם נחמדה ליצורי העולם או לפחות לשים לב אליהם. הם לא צריכים יותר מזה. לא ממך, בכל אופן. 

ותבדקי, אולי אם תפסיקי להתלהב מכל תובנה, מכל רגע של התרחבות התחושה, המודעות תהפוך לשגרה. זה לא תמיד יהיה נעים. העולם אינו מושתת על נעימים. אבל זה יהיה אמיתי ואת תהי נוכחת, ולא תהפכי את מה שעברת לחוק טבע אותו תטיפי לאחרים. תשתפי בחוויות האישיות שלך בפשטות, מי שרוצה כבר יסיק מזה את המסקנות שלו. כשתהי באמת מלאה בעצמך את תראי שלרוב זה לא דולף החוצה. תרשי לאחרים להיות במקום ובשלב שבו הם נמצאים בדיוק כמו שהם היו סובלניים כלפי קשקושי ההתפתחות וההתנשאות שלך. ותשתדלי להגיע למצב שאנשים יגידו עליך שאת בנאדם נורא נחמד, אמיתי ופשוט. בינינו, להיות בנאדם נורמלי היום זה די נדיר ומיוחד.

תראי, גם אני חטאתי בכך עכשיו. במקום לסתום את הפה אני עומדת פה ומטיפה לך. כאילו שיש לי פטנט על המתכון של המודעות. כאילו שאני יודעת איך זה באמת נראה. כאילו שמישהו מבין מהחיים שלו בחיים האלה. חיחיחי. בשיחתנו הבאה תזכרי לצחוק עלי, טוב? עם כל השטויות שלך, אני אוהבת אותך. והדינמיקה של לסבול את השטויות שלך ועדיין לאהוב אותך די מפתחת אותי, כשחושבים על זה. אופס, תפסתי את עצמי חושבת על זה. אני הכי מתפתחת כשאני לא מבינה בדיוק באיזה מובן ואיך ואיפה ולמה, כשהמוח/אגו שלי לא מצליח לשים על זה את האצבע ואין לי שורה תחתונה לדווח לך. עזבי אותך, בואי נלך לשתות קפה. נתפתח כבר בדרך.

 

* גליה פרסמה את זה גם בנרג' ולהפתעתי זה זוכה שם לתמיכה רבה, מסתבר שהרבה אנשים מרגישים כך.

גיבורים: על אבולוציה והרמוניה

פנטזיות המדע הבדיוני שלנו ראו את המין האנושי מתקדם בשני מישורים עיקריים: מישור טכנולוגי ומישור של גילוי יכולות גופניות חדשות. מהשלכות הממשק בין השניים, הרוב התעלמו. כלומר, אף אחד לא מזכיר את זה שגם אם תיאורטית נמציא מכונת זמן קוונטית, לא נוכל לנסוע בעזרתה כי הגוף שלנו יתפורר ולא ירכיב את עצמו חזרה. אנחנו כולה יחידות פחמן, אל תצפו מהבשר לשרוד כאלו טריקים של תנועה גבוהה ממהירות האור.  מצד שני, סיפורים כמו Xmen או הסדרה החדשה האהובה עלי, Heroes, מפרשים את האבולוציה של המין האנושי כאבולוציה גופנית, מוטציות DNA שמאפשרות לגופנו יכולות תנועה חדשות ויחס אחר לחומרים ולטבע. 

במציאות, מוטציות אבולוציוניות לוקחות ביליוני שנים, אף אחד לא קם בוקר אחד ומתחיל לעוף, אבל ייתכן שבמשך דורות אמני לחימה ואתלטים שונים משפרים את יכולות התנועה שלהם ומורישים אותן הלאה. ואולי אנחנו בכלל מעכבים מאד את האבולוציה בעצם ההומאניות שלנו והניסיון להאריך חיי אדם בכל מחיר שמנוגד לעקרון הברירה הטבעית. (נראה שב-heroes מוכנים דווקא להתמודד עם הרעיון הזה כשקבוצת גיבורי העבר מצדדת למעשה בפיצוץ גרעיני בלב ניו יורק מתוך מחשבה שההרס נחוץ להבראת העולם בראייה כוללת ולמה שיבוא לאחר מכן). 

ומה אם האבולוציה כלל לא מתרחשת במישורים הנ"ל אלא במישור הרוחני שלנו, בתודעה, ברגשות? הטכנולוגיה נעצרת בגבול מסוים אבל הדמיון לא, ואולי אז נגלה באמת שהדמיון יוצר מציאות ושהעולם הוא קונסולת משחק גדולה? אולי הסרטים הללו הם רק הקצנה של דברים פשוטים שמתרחשים בתוכנו ממילא. הרי לא פעם אנחנו מדברים עם עצמנו עתידי באינטואיציה שלנו, כשאנחנו מנסים לחשוב קדימה. ולפעמים עם עצמנו מהעבר בנקודה שאנחנו מנסים לרפא. המסע בזמן אפשרי בתוכנו ולעיתים אנו יכולים לגייס כוחות ממשיים בהווה מאינטראקציה פנימית דמיונית שכזו. אולי הגיע הזמן להבין שהמפתחות בפנים, לא בעולם החיצוני. שאנחנו נוסעים בזמן והכול כבר הוגשם אבל זה הרבה יותר עדין, לא דרמטי, נחווה בממד הסובייקטיבי ומעצב את העולם במישורים שקשה למדוד, עושה פרקטלים, כמו משק של פרפר… מהפיכה שקטה מאד. קשה לעשות על זה סדרת טלוויזיה.

אבל אני רוצה לחזור רגע למשהו מעניין שאנחנו לומדים מ-Heroes (אין ספויילרים, למי שצופה בyes עדיין). שניים מגיבורי הסדרה, פיטר פטרלי וגבריאל גריי – סיילר הם הפכים אנרגטיים. שניהם שונים משאר הגיבורים בכך שהם בעלי מספר יכולות שמשתנות ומתווספות כל הזמן, אך הם משיגים את היכולות שלהם בצורות מאד שונות. סיילר הוא בחור שרגיל להיות אפס ורוצה להיות מיוחד. היכולת המקורית שלו היא להבין במהירות איך דבר מאד מורכב עובד ולתקן אותו. הוא מגלה שהוא מבין גם איך המוח או הDNA עובד ואם הוא הורג מישהו ורואה את מוחו (יש הסבורים שהוא אוכל את המוח, אומרים שנגלה בעונה השניה מה הוא עושה עם זה) הוא מצליח לשנות את עצמו ולרכוש בעצמו את אותה היכולת. 

סיילר הורג אחרים ואוסף את היכולות שלהם. הוא לוקח מכולם באופן אקטיבי, בייחוד מאנשים שהוא סבור שאינם ראויים להיות מיוחדים (הפוסל במומו הוא פוסל?) ורוצה לצבור כוח בלתי מעורער, להיות מעל הכל, להיות הכל. זו תפיסת הכוח בעולם "הישן" שאנו עדיין חיים בו, אבל באלימות הזו יש אי הבנה של הרמוניה אמיתית, שבה לכל אחד יש תפקיד ויכולת וזה נשגב מבינתנו לשפוט מי ראוי ומי לא. זה קצת כמו להחליט להרוג תאים או איברים מסוימים בגוף שלנו כי הם לא ראויים להשתתף במאמץ הזה שנקרא גוף של בנאדם ולא תורמים לו. אדם אחד אינו יכול להיות הכל, אחרת מה הטעם בבריאה ענפה כל כך? למעשה לא מן הנמנע שככל שסיילר יצבור יכולות הן יתחילו להפריע זו לזו ויצרו עומס במערכת. כמו בתבשיל: לא הכל הולך עם הכל ולפעמים בליל של טעמים שכל אחד בנפרד נפלא, יוצר זוועה, עיוות. 

פיטר, לעומת זאת, הוא בחור שכולו לב, הוא יצור אמפאתי בצורה יוצאת דופן, הוא אח שמלווה חולים סופניים והוא מעולם לא ביקש לעצמו כוח. באופן פרדוכסלי היכולת האמפאתית שלו מאפשרת לו לקבל את הכוח של כל מי שהוא פוגש מבלי לגרוע מאותו אדם, על דרך ההזדהות. כשהוא בקרבת אדם עם יכולת הוא מראה ביצועים דומים וגם לאחר מכן כשהוא נזכר באותו אדם ואיך הוא גרם לו להרגיש הוא מזמין את אותה היכולת. זוהי תפיסה מעניינת ואלטרנטיבית של כוח ממקור טבעי שאינו מושחת, כוחו של מי שלא נאחז בדבר ומסוגל לקבל כל דבר. הוא לא נוטל את זה לעצמו באלימות או רכושנות אלא מבין שזה שפע שיכול לזרום דרכו כל אימת שירצה ואז מרפה מזה. 

זהו אינו משחק סכום אפס בעולם של משאבים מוגבלים, זוהי הבנה של איך עובד שפע אמיתי. העיקרון הזה עובד על כל דבר שאנחנו רוצים בחיים, הרכישה והבעלות היא פעולה אשלייתית ברמה מסוימת, הכול פה בהשאלה והכול זורם, למעשה. אז יש לי רעיון איך לסיים את הסדרה הזו בסוף כל העונות: שסיילר יצליח להרוג את פיטר ואז כשיפתח אותו יבין מיד איך זה עובד באמת, יבין את עבודת הלב, את הכוח הטבעי בהרמוניה, ופשוט יחווה הארה על המקום ויהפוך לדמות הטובה של הסדרה. רעיון נחמד, לא?

נקודות מבט אלטרנטיבית על אלטרנטיביות

אל תעזבי את תל אביב / על הארה דיספונקציונאלית

ביליתי את יום שישי בסינמטק, לרגל אירוע ראשון מסוגו: פסטיבל הקולנוע הרוחני הבינלאומי הראשון, שינעל הערב. מסתבר שיש כבר די הרבה סרטי דוקו-רוחניים וגם סרטים עלילתיים ספציפיים לחיפוש הרוחני ובשל הביקוש חסר התקדים (אי אפשר היה להיות ספונטאניים, הכרטיסים לסרטים הטובים אזלו!), לדעתי הפסטיבל יהפוך למסורת. הסרט "אל תעזבי את תל אביב" של סיגל שביט, מתעד את לבטיה במעבר לחיות בקהילה של שי טובלי בקיבוץ מורן והוא הסרט המקומי היחיד בז'אנר. הסרט היה מרתק בעיני, לא רק בגלל ההקשר המקומי והעניין האישי שלי בקהילה, אלא כי הוא פשוט עשוי טוב, כמצופה מאשת תקשורת מיומנת.

באתי לסרט כדי לחפש תשובות, לראות בעיני רוחם של חברי הקהילה את מה שהתקשורת אולי עיוותה. לאכזבתי, הסתבר שהסרט צולם לפני שהשערורייה פרצה אך סיגל אמרה שהיא עובדת על סרט שני שהתרחש במהלך האירועים האחרונים ומתייחס אליהם. אחר כך, בחוץ, חברת קהילה אחרת אמרה לי שכל סיפור חילופי הזוגות הוא פשוט שטות. שנרקמו קשרים מסוימים בין חברי הקהילה כפי שיכולים לקרות בכל קהילה קטנה שמצויה בחיכוך אינטנסיבי, בכל קיבוץ אפילו. זה שאחר כך שי הצדיק את הבגידות/רומאנים וכו' ע"י חיבור קוסמי כלשהו, זה כבר סיפור אחר. ואולי באמת יש פה חיבור "קוסמי": אשתו של שי טובלי היא אישה עוצמתית שיש לה אמירה משלה אך היא נבלעה לצדו, בעוד שעם בן הזוג החדש שלה, פתאום רואים אותה, כך מספרים. אז מי יודע?

יצאתי מהסרט בתחושה שאף אחד לא התחרפן שם והאנשים שהכרתי נראים בסדר גמור וחלקם אף נכחו במקום. מה שכן, תמיד חלקתי על הדרך הרוחנית ששי מקדם ועכשיו המחלוקת שלי התחדדה, אם כי אני לא חושבת שזה מזיק יותר מדברים אחרים שאני חולקת עליהם. הסרט עזר לי למקם את נקודת המחלוקת בצורה יותר מדויקת: מלבד העמדה שלי לגבי תקשור ישויות שאותה כבר הצגתי, אני מוטרדת באופן כללי יותר מכל מורה או קבוצה שדחוף להם מאד להשתנות ולשנות/להציל את העולם. מאיפה אנחנו יודעים מה העולם באמת צריך? מהם טוב ורע באמת? מבחינה תיאורטית אני רואה את כל העולם כמערכת אורגאנית ענקית שפועלת כאורגניזם אחד, אורגניזם אלוהי. מבחינתי הבריאה בצלם מבטאת את המטאפורה הזאת; שאני, כרמל, אחת, אבל אני מורכבת ממיליוני תאים שפועלים בצורה מופלאה, כל אחד עושה את תפקידו ולא בהכרח מודע לשלם הזה הגדול מסכום חלקיו שנקרא כרמל. 

אני חושבת שהאלוהות היא פשוט השלם שגדול מסכום חלקי כל היש. וכל אחד פשוט אמור לחיות את חייו ולעבוד עם המציאות שלו כמורה דרך. ההתעוררות נעשית דרך יחסים ובתוך החיים מבחינתי וזה נראה לי כמו סטייה מסוכנת מהדרך האישית של כל תא, לבודד קבוצת תאים ולנסות לעשות איתם משהו אחר. הדרך היחידה להשפיע על מערכת כזו היא בעיני לעשות את התפקיד שלך בצורה הטובה ביותר. כך אני מבינה את רמת הטורקיז של הספיראלה הדינאמית בתיאוריה האינטגראלית, או לחלופין את האמרה הבודהיסטית שאחרי ההארה בעצם ממשיכים לחטוב עצים ולשאוב מים – יש איזו הבנה שמה שאתה עושה זה בדיוק מה שאתה צריך לעשות – אין צורך ללכת לשומקום. אני מסכימה שיש לנו המון אנרגיות לנקות כדי להגיע לאני אותנטי שאינו אגו, אבל לא מסכימה שכל הדרכים לעשות זאת אכן פונקציונאליות לאורגניזם התודעתי הזה. לא כל מי שמדבר כל היום על להציל את העולם באמת מבין מה הוא צריך לעשות, מה שגורם לי לחשוב על אפשרות של טענת הארה כחוויה דיספונקציונאלית, נניח כמו תא שחטף קרינה רדיואקטיבית, ולקוות שאף תא במערכת שלי לא יחליט שהוא מואר!

אני חסידה גדולה של התעוררות בתוך, לתוך החיים. אני חושבת שאנשים שמהווים דוגמא אישית אמיתית הם אנשים שמעוררים אותי לחפש את האיכויות הדומות שהן שלי במקום ללכת אחריהם. במקרה, כשסיגל עזבה את תל אביב אני נכנסתי לראשונה לתל אביב ואני מרגישה שההתפתחות הרוחנית האמיתית שלי היא כאן, בתוך החיים שלי. הסרט נפלא, מאד אישי ומאד התחברתי ללבטים שלה ולכל מה שדיבר אליה כי יש באמת המון שקרים ומסכות שאנחנו עובדים איתם וזה יפה לראות את תהליך הניקוי שלה ושל איתי ברנע, שעמד במרכז הסרט. אבל החברים התל אביביים של סיגל שנתנו את הקונטרה הרציונאלית בסרט, היו חכמים ומתוקים ולא פחות אותנטיים בעיני עם כל הספק וההומור הבריאים שלהם והנכונות בכל זאת לקבל ולהקשיב, ולא הופתעתי כלל שרוב הקהל הזדהה דווקא איתם בסרט.  הסרט ישודר בערוץ 8 בשבת ה-12.5 בשעה 21:50. מומלץ מאד!

לוחמים רוחניים / רוחניות היא פריזמה, לא תוכן 

אפרופו הומור בריא, מאוחר יותר באותו הערב, סחבתי ידיד לבכורה העולמית של סרט רוחני עלילתי "לוחמים רוחניים" שנראה כמו משהו בין סטארגייט לנמר דרקון. התלהבתי מזה שיוצרי ושחקני הסרט הגיעו לארץ לרגל הבכורה הזו וציפיתי שיהיה מאגניב. כבר אז הייתי צריכה להבין שיוצרי סרט בינוני ומעלה לא יטרחו לכבד את ארצנו הפרובינציאלית בכזו משלחת מכובדת ועוד לחלק לנו בחינם (!) את הספר שהיווה השראה לתסריט. זהו הסרט הכי מגוחך שראיתי בחיי, צילום חובבני בסגנון אופרת סבון, משחק גרוע, סיפור מפגר, ורק האנימאטור היה מוכשר. היומרה הרוחנית הייתה כזה פלופ שזה כבר הפך לממש מצחיק וממש כאבה לנו הבטן מהניסיון להחניק את הצחוק ההיסטרי כדי לא להעליב את הבמאי בקטעים מסוימים. מהציוצים החנוקים ששמעתי מסביב, נראה שהיו עוד כמה כמונו שמאד מתאמצים לא לפרוץ בצחוק בקטעים ה"טראגיים". 

זהו סיפורו של שחקן כושל וסוחר סמים שבזכות מפגש עם זקן חביב מתחיל להיות מודע בצורה קצת בומבאסטית מדי לגלגוליו הקודמים ואמור להתייצב מול הרוע האולטימטיבי למעין ג'יהאד של הנפש. הקטעים המשעשעים היו כשהוא גילה איך כל מני אנשים בחיים שלו כרגע היו קשורים אליו בעבר. הקטע שהכי הרג אותי מצחוק היה כשהוא קלט שהפושע שהוא מעביר סמים בשבילו היה אח שלו בגלגול אחר, ואחרי שהוא פישל באיזו עסקה, הבוס מחכה לו בבית עם אקדח כמו בסצנה מהסנדק וזה הולך בערך ככה:

הסנדק: חתיכת אידיוט דפוק, אכזבת אותי, עכשיו תמות (מצמיד לו אקדח לחזה)
הגיבור: ג'ו בחייאת, היית אחי בגלגול הקודם. אני אוהב אותך.
הסנדק (בוהה בו המום): גם אני אוהב אותך (מחבק אותו ותוקע בו כדור)

זה היה כל כך מצחיק שלא הצלחתי לראות במשך כמה שניות איך הוא בסוף יצא מזה בחיים כי ירדו לי דמעות צחוק מרוב שזו הייתה עוד חוליה בשרשרת של סצנות מגוחכות. קרב הסיום היה מצחיק נורא עם חרבות אור של אבירי ג'די וראשים כרותים של סרטי אימה, והתסריט היה כזה גרוע, שפשוט שולבו בו קטעי שיחה בדיעבד של הגיבור עם פסיכולוגית שבהם הגיבור בעצם מסביר לנו את הסאבטקסט למקרה שלא נבין אותו לבד! מזמן לא צחקתי ככה. מחיאות הכפיים בסוף הסרט היו כה חלושות שאפילו הסדרנים רצו לחסוך ליוצרי הסרט את המבוכה ולא הדליקו את האורות בסוף הסרט. הקהל ברח החוצה בשקט ולא התקיימה כל שיחה עם המשלחת המכובדת. מזל שהשחקן הראשי, ג'סו גארסייה, הספיק לדבר קצת לפני הסרט. הוא חתיך נורא, קובני חובב ישראל ועתיד לשחק את צ'ה גווארה בסרט החדש של אנדי גארסיה. 

אני חושבת שחידדתי לעצמי מה מפריע לי בקונספט הרוחניות או הניו אייג' ה"פושטי" ואיך אני מבחינה בינו לבין רוחניות אמיתית. הרוחניות הפושטית היא לא יותר טובה מפרספקטיבה מדעית או דתית, התכנים פשוט אחרים: גם שם מסתפקים, למשל, בקשרים סיבתיים מפגרים להסברת העולם וחושבים שיש תשובה ברורה לכל דבר (הזקן לגיבור הסרט לאחר שחברתו נהרגה בפתאומיות בתאונת דרכים: "קלייר באה כדי להעיר אותך בגלגול הזה ועכשיו כשהתעוררת היא סיימה את תפקידה" כאילו דא? אף אחד לא נולד פה בשביל מישהו אחר!). רוחניות היא מימ, היא פריזמה, זה לא סוג של תוכן או מסר. מטריקס, הארי פוטר, שר הטבעות, מלחמת הכוכבים או לחלופין סרטיו של קים קי דוק או לארס פון טרייר– אלו סרטים "רוחניים" יותר מסרטים שמתיימרים לעסוק ברוחניות כתוכן. רוחניות היא נקודת מבט אלטרנטיבית על אהבה, פוליטיקה, בריאות, תיירות וכו' ולא חדשות בנושא סדנאות קריסטלים.

מעיון קל בספר שקיבלנו חינם, מצאתי דווקא רעיונות נחמדים להתכוונות הפנימית שלנו להיות לוחמים רוחניים במשחקי האור והצל שבתוכנו. מצד שני, ידידי החרוץ הספיק לגגל את המחבר ולגלות שהלז הפסיד כבר מספר פעמים לצל שלו ויש עליו תלונות של הטרדה מינית וגניבה ספרותית, מה שמדגים שוב מדוע תשומת הלב שלנו צריכה להיות במדיום ולא במסר. משום מה הוא גרם לי להיזכר ברב גפני ואז פגשתי מכרה בתור לשירותים שסיפרה לי שיש שמועות ברשת שגפני חוזר לסורו ומנסה לחזור ללמד בארה"ב.

נו שויין, אסיים עם המשפט המדליק היחיד בסרט שאמר הזקן לגיבור:
"if you don't want anyone to read your mind, keep it empty"

מדריך לזיהוי דרכים רוחניות מחורבנות

1. שמתם לב שהבלוג שוב השתנה? תסתכלו מסביב. בקטנה. זהו הגלגול השלישי או הרביעי שלו לדעתי. איזה כיף שאנחנו יצורים משתנים.

2. החיבוקים חינם זכו בפרס ישראל האלטרנטיבי. ביום העצמאות חגגנו חצי שנה למשמרת בכיכר רבין ומסתבר שבארצות רבות מתקיימות משמרות חיבוק קבועות וכל העניין כבר מזמן אינו אנקדוטה. בקרוב אפרסם כתבה בחיים אחרים על החיבוקים כתופעת רחוב עולמית חדשה לרבות ראיון עם "חואן מאן", האוסטרלי היו טיובי שבגללו הכול התחיל.

3. גדי דיווח על היעלמותן המסתורית והמטרידה של דבורי הדבש מן העולם, ממש בסגנון הדולפינים מ"מדריך הטרמפיסט". בהתחשב בזה שאיינשטיין אמר שללא דבורים למין האנושי יהיו בדיוק 4 שנים לחיות (היבולים תלויים בהן), אנו מקבלים חיזוק משמעותי לנבואות החורבן של 2012.

4. בוידיאו מהטיול בגלסטונברי גיליתי בדיעבד לתדהמתי שהצלחתי לתפוס ישויות/רוחות רפאים בוידיאו. משהו הטריד את העין שלי באיזה שהוא קטע כשצפיתי בו והיה נדמה לי שיש מישהו בגן למרות שזכרתי שצילמתי אותו ריק. כשלחצתי פאוז על הוידיאו המסך התמלא ברוחות רפאים, הייתי פשוט בהלם. הראיתי את זה לכמה חברים שהבחינו בזה בעין בלתי מזוינת. כנראה שהצעיף בין העולמות באמת דק בגלסטונברי. ולחשוב שעשיתי בגן הזה מדיטציות בוקר בעיניים סגורות, איזה פחד. אז חברה שלי שעובדת במטאקפה הציעה שאני אעלה לשם את הקטע הספציפי ואגרוף קצת כסף מציד הישויות הזה. יאללה, תתרמו את חלקכם.

 

נסו להבחין בישויות גם בסטילס שמתוך הסרטון

 

4. שלחו לי סמס לפתוח טלוויזיה על מנת לראות אייטם ב"עובדה" על עוד מורה/מאמן שניצל מינית את תלמידותיו. חשבתי לעצמי שאולי הגיע הזמן להפוך את הניסיון המצטבר שלי על ההבדל בין מורים לחיים לבין מורים שהורסים את החיים לנגיש יותר לאחרים. אז קודם כל, אם אתם לומדים להתפתח איך שהוא אצל מישהו, קראו את מבחן הגורו המזויף. זה מבחן חכם למדי ומכניס לפרופורציות. חוץ מזה הרשו לי להוסיף עוד כמה פרמטרים שפועלים כמבחנים מצטברים להערכת המורה/הדרך שלכם:

    א.      מורה אמיתי יודע שאתם שווים בעיני הרוח, הוא פשוט קצת יותר מתורגל והוא יכול לתת לכם הכוונה טכנית לבדיקה עצמית. כשאתם מפקפקים בחומר הוא מחייך ויודע גם להניח לכם לנפשכם במקום שבו אתם כרגע. הוא יודע ש"החומר" האמיתי הוא ביניכם לבין הבריאה ולא אצלו בכיס והוא מלמד מהמקום הזה. מורה מחורבן נותן לכם להרגיש שהוא משהו מיוחד לעומתכם ה"רגילים", הוא מעביר לכם תכנים ואמיתות סגורות שרשומות על שמו בטאבו הרוחני ונהיה קצת אובססיבי כשלא מאמצים את האמיתות שלו כפשוטן. היזהרו מההנחה ש"החומר" הוא ה-אמת והאמת היא אי שם והמורה הוא כבר שם.

    ב.      מורה אמיתי נותן כלים פשוטים יומיומיים והדרגתיים לעשות דרך, הוא מורה למכאניקה עדינה. מורה מחורבן מסדר לכם את הראש עם תיאוריות על עולם הרוח והתודעה ומחזיק אתכם בדיסטנס מהדרך מבלי שתרגישו. כשאתם שואלים מה לעשות כדי להתפתח ולהשתנות הוא אומר שזה קורה ברגע וצריך רק לראות או להחליט או להתניע איזה סוויץ' בראש, שאתם כל כך קרובים ואתם לא רואים שאתם כבר שם, או איזה ממבו ג'מבו אחר שגורם לכם להרגיש שאתם הדפוקים היחידים שלא מצליחים להגיע להארה בין שתיים לארבע. הסיכוי הכי טוב שזה יקרה גם לכם, זה אם תבזבזו את מיטב זמנכם וכספיכם על משימות התנדבות אינטנסיביות/צורות אחרות של חיכוך עם המורה, כנראה.

    ג.       מורה אמיתי יודע שיש הבדל בין תיאוריה למציאות ודברים עובדים אחרת במאקרו ובמיקרו. תיאורטית אתה אולי חתיכת פחמן שמספרת לעצמה סיפורים והכול אנרגיה ואשלייה וכיו"ב, אבל כרגע אנחנו עובדים לפי חוקי העולם הזה ולכן הוא לא מבקש מכם להתאבד/להתפשט/להרעיב את עצמכם/לשרוף מישהו אחר ושאר מעשים שעשויים להיות מוצדקים בעזרת תרגום מעוות של תיאוריה למציאות. לא זוכרת מי היה ההוגה שאמר שאין באמת קשר בין תיאוריה למציאות והמטאפורה הנכונה לתאר זאת היא שהתיאוריה מדממת על המציאות. אז אם אתם לא רוצים לצאת מהסיפור הזה עם נפש מדממת, אל תקפצו יותר מדי דרגות חופש בבת אחת, אפילו בשם רעיונות תיאורטיים יפים ותקפים, פשוט כי זה לא עובד ככה.  אם זה היה כל כך פשוט, הנשמה שלכם לא הייתה טורחת להיוולד בתוך המסגרות הנוכחיות.

    ד.      מורה אמיתי מבין שיש לך קצב משלך ומכבד את ההתנגדויות שלך, הוא יודע לעבוד איתך בקונטקסט ולקדם אותך תוך הכלת החסמים, הוא עובד איתך ולא נגדך. מורה מחורבן יגיד לך שהביקורת והפחד שלך הם אגו וחסם לשינוי מהותי ושאתה מפספס הכול אם לא תתמסר לתהליך. התפתחות רוחנית היא תהליך שפוי ונעים ואין שום צורך לעבור טיפול בהלם ולעשות לשכל לובוטומיה, זהו תהליך פוסט רציונאלי מכיל ולא מבטל. המיינד בהחלט זקוק להנמכת ווליום אבל חוש הביקורת והפחד מצויים גם בלב והם שם כדי לאותת לכם על רמת ההכלה שלכם ועל מה שנכון עבורכם כרגע.

    ה.     איך אתם מרגישים? זה אולי ה-מדד למה שאתם לומדים. אל תשכחו שאתם בסך הכול מנסים לשפר את איכות חייכם מתוך מקום של אהבה עצמית ומורה אמיתי תמיד יזכיר לכם שקבלה עצמית/של המצב הנוכחי היא התנאי הראשוני לשינוי כלשהו. אם אתם חווים ביטול עצמי בעקבות חומר הלימוד/המורה, תברחו. אל תאמינו לו שהוא מנסה להרוג לכם את האגו ולפרוץ לכם את הגבולות לטובתכם. אף אחד עוד לא התפתח מזה שהעליבו אותו או גרמו לו להרגיש כזה קטן.

    ו.        ואחרון חביב, מדד הסביבה: התפתחות רוחנית היא דבר יומיומי וטבעי, היא אמורה לחבר אותך יותר לחיים בגוף, לבחירות שלך בחיים, היא אמורה לשפר את איכות חייך ואת התקשורת שלך עם אחרים ולאפשר לך להגשים את עצמך ואת יעדיך בחיים האלה בצורה טובה ומשמעותית יותר, בשביל זה אתם פה, כאילו דא. אם תמצאו את עצמכם מנותקים או מתרחקים מסביבתכם ומרגישים שהאחרים שם בחוץ לעולם לא יבינו אתכם, אז פשוט תתאפסו על עצמכם ותפסיקו לדבר סינית. אם זה לא משהו שכולם יכולים לתרגל וזה הופך אתכם לאזרחים בלתי פונקציונאליים אז אתם סתם דופקים לעצמכם את החיים. יש להבדיל כמובן בין מצבים שבהם חוויתם שינוי ומתרחשות פרידות טבעיות מאנשים וסביבות מסוימות לטובת אחרות מתאימות יותר. הדבר הכי חכם שכתוב במבחן הגורו המזויף הוא שרוחניות היא איזון וזה נכון גם לגביכם לא רק לגבי הגורו: אם כתוצאה מהלימוד שלכם חייכם יוצאים מאיזון, תחשדו. אך אנא אל תתפתו לבלבל איזון עם נוחות. אם מישהו משכנע אתכם לוותר על תחום שלם שהוא חלק מכם ותובע מכם לחיות ללא אגו/ללא שכל/ללא כסף/ללא זוגיות וכו', אז זו לא רוחניות אמיתית. אם אתם מתעקשים שאלו אמיתות החיים, קראו שוב את ג' ובגלגול הבא פשוט תבחרו להיות עץ.

    אם יש לכם עוד סעיפים מנסיונכם האישי תמשיכו לעדכן בתגובות וגם אני אוסיף אם אזכר בעוד דברים.