אזור הדמדומים בפתח תקווה

לכבוד ערוץ Hot space החדש שעזר לי לנקות את הראש בזמן בדיקת הבחינות והחזיר לחיי את "אזור הדמדומים", חשבתי על זה שלכל אחד יש לפחות תקרית אחת בלתי מוסברת ובלתי פתורה (או לפחות קצת הזויה וחריגה) בחייו, שמתאימה להיות סיפור ב"אזור הדמדומים". לי יש כמה וכמה כאלה ואני אנסה למשוך אתם זמן ולהיזכר בכולם, עד שתתרמו לי משלכם.  אשמח לקבל לינקים לאזורי הדמדומים שלכם. אם יש לכם סיפורים ממש טובים ואין לכם בלוג, אשמח לארח אתכם ככותבים אורחים באזור הדמדומים או לספר את סיפורכם עבורכם. צרו קשר דרך "כתבו לי" בטור הימני. וח'ברה, אני יודעת שאתם שם, דנידינים קטנים, קוראים ולא משתתפים, אז קחו יוזמה, שאני לא אתייאש מהפרוייקט פה לבדי, טוב?
 
כותרות פתיחה                      נעימת פתיחה (למי שהוידיאו היה כבד לו)   

(הסטריפ הושאל מאזור דמדומים אחר שאני מנסה להבריח את מחשבתי ממנו..)

פרק ראשון: עין גנים 51

בימי ה-ADSL קשה להאמין שרק לפני 15 שנה מרכזית בזק הייתה אנלוגית עם איכות קו בינונית ומטה. השנה הייתה 1986, אולי 87, המקום היה פתח תקווה והשעות היו שעות אחה"צ המוקדמות שאחרי הלימודים. שוחחתי בטלפון עם חברתי לכתה, ורד שמואלי, כאשר שתינו הופכות מודעות אט אט לרעש רקע מרוחק שנשמע כמו תקתוק דיגיטלי. את הרעש הזה כולכם מכירים כיום כלחיצה על מקשי ספרות באוזן של מישהו בזמן שיחה, אבל אז זו הייתה חידה עבורנו וזה היה נשמע במרחק. 

בהתחלה חשבנו שזו סוג של הפרעה בקו אבל במהלך השיחה שמתי לב שיש לצליל כוונה מסוימת ותדר משתנה בהתאם לקצב השיחה שלנו. התחלנו לצחוק על זה ואני דיברתי אל הצליל: "טוב רגע, גם אתה חושב שורד צריכה להיות חברה של אבי? אם אתה חושב שכן תצפצף פעם אחת, ואם לא אז פעמיים". הצפצוף השיב לנו מיידית בפעמיים. אז חייזר מהעתיד הוא לא היה כי ורד דווקא נשואה היום לאבי, אבל פתאום נורא נבהלנו וקצת התרגשנו שלהפרעה בקו שלנו יש סוג של תודעה. ורד התעקשה שזה בן אדם שעלה לנו על הקו אבל איזה בנאדם יכול היה אז להפיק צלילים כאלה? 

המשכנו לתחקר את הצפצוף בשאלות "כן ו"לא לגבי מקורו, עד שפתאום עליתי על הצעה מבריקה: "האם יש מספר טלפון שאליו אנחנו יכולות להתקשר כדי לדבר איתך, לדבר ממש?" התשובה: צפצוף אחד חיובי. ביקשתי מהצפצוף לתת לנו את הספרות בצפצופים עם הפוגה בין הספרות. היה קצת בלגן, ביקשנו ממנו לחזור על חלק מהספרות, אני קשקשתי כמה פעמים על הרישומים שלי בגלל הקושי, אך בסופו של דבר היה לנו מספר מאושר ביד, מספר בפתח תקווה. סיכמנו שננתק ומיד אתקשר לצפצוף ואחר כך אתקשר לורד לדווח לה.

ילד דיגיטאלי בעולם אנלוגי

בצד השני ציפה לי קול של אישה. נאלצתי להסביר לה במהירות שקיבלתי את המספר הזה באמצעות צפצופי מורס כאלו ממישהו שכנראה עלה על השיחה ביני לבין חברה שלי ותהיתי לאן הגעתי. האישה קטעה אותי בהבנה כבר באמצע ההסבר: "זה כנראה הבן שלי, דני, יש לו איזה חייגן כזה שעושה צלילים, אני לא יודעת איך הוא מצליח לעלות עם זה על שיחות של אחרים, זו לא פעם ראשונה, אני מצטערת". מסתבר שדני הוא ילד בן 6 וסוג של גאון שאימו לא יודעת איך להתמודד אתו, הוא לא מתחבר לחברים בגילו והיא לא תמיד מבינה את הצורה בה הוא חושב. הסתקרנתי וביקשתי לדבר איתו. 

אחרי דקה עלה מולי דני, עם קול מאד עמוק, של בחור בן 20. במשך דקות ארוכות התעקשתי שהוא לא יכול להיות בן 6 ומשהו נורא מוזר בכל הסיפור הזה אבל הוא צחק ונשבע לי שהוא בן שש והאמת היא שאימא שלו נשמעה מאד אמינה והגיונית. דמיינתי לי אותו בתור מוטאציה של ילד ענקי. רמת האינטליגנציה שלו הייתה אכן גבוהה ומיד פצחנו בשיחות נפש מתוחכמות, כל הסיפור היה לא אמין לחלוטין. לבסוף התנצלתי שאני חייבת לחזור לורד שמחכה בסקרנות ואז דני הפתיע בקול ילדותי: "לא, אל תלכי. אולי תבואו שתיכן לשחק איתי? בבקשה תבואו לשחק איתי, אני אראה לכן את החייגן שלי". למרות שלא ידעתי אם אעמוד בדברי, הבטחתי לו שנבוא וביקשתי חזרה את אימא שלו.

"אוי, הוא נראה כל כך שמח אחרי שהוא דיבר אתך, זה נדיר שהוא בכלל מתעניין במישהו, שמבינים אותו, אין לו כמעט חברים. את חושבת שאתן יכולות באמת לבוא לשחק איתו קצת? זה מאד ישמח אותנו". היה כבר מאוחר להתארגן על אותו היום אז הבטחתי שנבוא מחר אחרי בית הספר. "יופי, אנחנו גרים ברחוב עין גנים 51, את יודעת איפה זה?" שמחתי כי זה מאד קרוב לבית של ורד ומכסימום אם כל הקטע יהפוך לביזארי נוכל ללכת אליה. עדכנתי את ורד בפרטי הסיפור וזה נשמע גם לה מאד מוזר, אבל שתינו הינו סקרניות לגבי דני ומה כבר יקרה אם נלך לבית של אישה נחמדה וילד טכנולוגי בן 6?

משפחת ג'מאל והשעות האבודות

למחרת צעדנו מבית הספר לבית של ורד תחילה, כשפתאום נזכרתי שלא שאלתי למספר הדירה או שם המשפחה. הפתק עם הטלפון היה עלי אבל כבר לא זכרתי איזו מבין הספרות שתיקנתי זו על גבי זו נכונה והיו לפחות 4 אפשרויות. פה מתחיל הקטע הפריקי. החלטנו להתקשר לארבעת האפשרויות, ובכל אחת מהן ענתה לנו מזכירה אלקטרונית במבטא ערבי: "הגעתם לבית משפחת ג'מאל, אנחנו לא בבית…". אז קודם כל אין בכלל ערבים בפתח תקווה ושנית, איך ייתכן שארבעה צירופי מספרים שונים של בזק, אקראיים לחלוטין, מגיעים לאותה מזכירה? ורד, הבחורה ההגיונית בינינו, ניסתה שוב וסירבה להאמין, הינו חנונות, זה עשה לנו קצר במעגלי ההיגיון במוח.

חשבנו שאולי משהו לא בסדר עם הקו היוצא מהבית שלה אז התקשרנו לחברה הכי טובה שלי, אדריאנה, וביקשנו ממנה להתקשר גם כן למספרים האלו. מעניין אם אדריאנה זוכרת את הקטע הזה, שהיא התקשרה אליהם אחד אחד ושמעה את אותה הודעה, זה היה מפחיד. אדריאנה הציעה שנשכח מכל הסיפור כי זה נשמע לה מפחיד וזה בטח בית של ערבים. אבל אני התעקשתי שזו בעיה בבזק ושלפחות נקפוץ לעין גנים 51, זה במרחק של חמש דקות הליכה, נשאל את השכנים על דני, נראה מה הסיפור. ורד התרצתה והלכנו.

אני זוכרת את זה בבהירות, את שתינו הולכות על המדרכה בצד האי זוגי של רחוב עין גנים. הנה 45, 47, 49 ועכשיו רק חוצים את הכביש (נדמה לי שהחוצה הוא רחוב אחד העם) וזה הבניין הבא. אבל לא, הבניין הבא הוא 53. איפה עין גנים 51? אנחנו מחפשות כניסה נוספת, חוזרות ל-49 לחפש גם שם, עוברות את הכביש למספרה שממול כדי לראות אם אולי זה בכל זאת בצד הזוגי, שואלות את בעלת המספרה שיוצאת החוצה ומסתכלת ו-יוק. אין דבר כזה עין גנים 51.

אנחנו מתפצלות משני צדי הכביש בניסיון לבדוק את הבנינים לעומק, אולי מאחור, אולי קצת פנימה לתוך הרחוב שחוצה… ואיכשהוא, כשאנחנו נפגשות שוב, כבר השמש שוקעת. כל כך הרבה זמן עבר? זה כאילו שהיינו כאן שעות, אנחנו כאן מכסימום חצי שעה לא? ורד מסתכלת בשעון. משהו מרגיש מוזר. איבדנו תחושת זמן ופתאום גם שיחת הטלפון עם דני ואמו היא זכרון רחוק. היא התקיימה בכלל? מבולבלות אנחנו חוזרות לבית של ורד ומנסות להתקשר שוב לכל אחד מארבעת המספרים. הפעם יש מענה בכל אחד ואחד מהם ואף אחד מהם אינו הבית של דני וגם לא בית משפחת ג'מאל.

עד היום איננו יודעות עם מי דיברנו ובאיזה מספר, מי זו משפחת ג'מאל וכמה זמן איבדנו מבלי לזכור כשהתפצלנו לחיפושים בחצרות של עין גנים 49 ו-53. במשך השנים, כשהייתי נזכרת בסיפור, חשבתי לצלצל לעיריית פתח תקווה לברר מדוע מעולם לא נבנה בנין 51 ברחוב עין גנים אבל זה נשכח מלבי. אני חושבת שזה אחד הדברים הכי מוזרים שקרו לי בחיים, אזור דמדומים אמיתי בלתי פתור שאין לו שום הסבר. הייתכן שטכנולוגיית חיוג הצלילים היא טכנולוגיה חייזרית שנמכרה לבזק באיזו קונספירציה טרנס גלקטית, תמורת ניסויים גנטיים בשתי חנונות מתבגרות מפתח תקווה? 🙂 מזל שהעדות שלי למעשה היו 2 בחורות הגיוניות לחלוטין, ככה אני לא מרגישה מפגרת.

ואתם ילדים, אם תזדמנו לרחוב עין גנים בפתח תקווה, ראו בעצמכם שאין דבר כזה עין גנים 51. אך הישמרו פן תלכו לאיבוד מאחורי הבניינים הסמוכים, באזור הדמדומים של פתח תקווה….

סקס והשבט הגדול

* כתבה זו פורסמה לראשונה במגזין "דרך האושר"

* כדאי לקרוא גם על "פרדוכס הפמיניסטית הרוחנית" שפרסמתי היום ב-NRG

"אני רוני, בת לחנה, אמא לשני, אחות לשירה, נכדה לשרה, גיסה לאורלי, דודה לתמר וחברה למיכל וטלי. נשיות בשבילי תמיד הייתה חולשה, פסיביות. אני מגלה את הרכות עכשיו ומתחילה להעריך את העוצמה שלה". הצגה עצמית דרך הנשים בחייך ומהי נשיות עבורך היא אחת הצורות לפתוח מעגל נשים. כעשר נשים יושבות מולי במעגל וחולקות איתי חוויות ומחשבות אינטימיות, כל אחת בתורה. הגילאים מגוונים, הרקעים שונים אבל החוויה הנשית אחת היא ונדמה שהיא מזמנת לנו את אותן מהמורות. 

אנחנו עושות יחד רשימה של תכונות המאפיינות את המהות הנשית ובוחרות מתוכה תכונה אחת שיש בנו ואנו אוהבות ואחת שאנו רוצות לחזק בעצמנו, ומביעות אותן בציור. ר' מרגישה בטוחה באימהות ובהכלה שלה ורוצה לחזק את החושניות. "מהצורה שבה ציירת את זה נראה שאת תופסת את האימהות והחושניות כהפכים שבאים זה על חשבון זה" מנתחת אילנה אילן מ"לגעת אישה" יוצרת ומנחה של מעגלי נשים, "אישה היא אימהית וחושנית כאחד, אל תתני לאף אחד לגרום לך להרגיש שאת או זה או זה ולנתק אותך מהעוצמה שלך".

מקורם של מעגלי הנשים במסורות של שיתוף, שוויון ואחווה נשית, אשר קיימו הנשים בעולם העתיק, על מנת לפתור את בעיות השבט וכמסגרת של חניכה נשית לדורות הבאים. כיום, מעגל נשים נוצר מתוך הצורך של אישה להיות חלק ממנו ותוכנו עשוי להיות גמיש: ישנם מעגלים עם או בלי הנחיה, בהנחיה קבועה או מתחלפת, ישנם מעגלים חד פעמיים לקראת לידה או חתונה ומעגלים למטרת ריפוי או תמיכה שנפגשים באופן קבוע במשך שנים. גם את הפורמט הקבוע אפשר לכונן בצורות שונות: יש האוהבות הצגה עצמית, כאלו המתחילות במדיטציה או הקראת קטע הקשור בנשיות ויש המשתמשות בכלים אינדיאנים או יהודיים שונים. הכול פתוח בתנאי שישמר "השילוש הקדוש": הקשבה, שמירה על פרטיות ושוויוניות. 

"גם אם יש הנחיה המנחה אינה מעל כולם, לכל אחת יש אחריות לכל מה שקורה, אם צריך הפסקה, שינוי כיוון או אם מישהי לא רוצה להשתתף בחלק מסוים" מסבירה אילנה. "אם  לא תביאי את עצמך אין מי שיבטא את הקול שלך. אין קורבנות במעגל, כולן שוות ומחויבות, אנו יוצרות מרחב אינטימי כדי שאישה תעיז להביא את מהותה למעגל". הנשים במעגל נחשפות בהיסוס ובהדרגה. א' מספרת שבעלה רוצה לקיים נישואים פתוחים והיא מנסה להבין את המקור לצרכיו. ג' שגדלה בסביבה נטולת ילדים, מספרת על חששותיה מהמפגש עם הילדות של בן זוגה, ש' חולקת חווית הטרדה מינית אצל רופא ועצב של כאב נחשף אצל כולן, אין אישה שאין לה סיפור כזה, משהו שסגר אותה. הנשיות, אנחנו מגלות יחד, היא חוויה שהשמחה והכאב מהולים בה יחדיו, "בעצב תלדי בנים".

בשבטים אינדיאנים קדומים נהגו להעביר מקל דיבור שרק מי שאוחזת בו מדברת והשאר מקשיבות. אילנה משתמשת בכדור קטן כמקל דיבור, כדי לסמל את העגול והנקבי. "בלי שיפוט, בלי קריאות ביניים ועצות. שכל אחת תדבר על עצמה" אילנה פורטת בפנינו את משמעות ההקשבה המקודשת. "בא לך לדבר כי הסיפור של מישהי מזכיר לך משהו על עצמך? תנשמי, תחכי לתורך, ואולי כשהוא יגיע תנסי לדבר על משהו אחר. לצאת מהריכוז העצמי שלי ולאפשר גם לאחרים להיות זה ריפוי. זו לא הדחקה, זו הקשבה".

מינית, אלוהית, מרפאה

בתקופה הניאוליטית, כעשרת אלפים שנה לפנה"ס, שגשגה דת האלה שהאמינה בטבע ובכוח הנשי של היקום. ניתן לראות שרידים ממנה גם בתפיסת השכינה ביהדות או בדמותה של מריה בנצרות. התרבות של אותם זמנים הייתה שוויונית ושיתופית באופן מוחלט (ולא שלטון של אמזונות כמו שנהוג לחשוב-כ.ו), מיניות האישה פרחה והייתה אקט של חיבור לכוח האלוהי שבתוכנו. נשים בחרו את בני זוגן, כמו בטבע, והיו הן אחראיות לספק את המיניות הגברית מהמקום שמתאים להן. באמנות מהתקופה הניאוליטית אפשר לראות שאין סמלי מלחמה ושליטה אלא רק פריון וטבע.

אבל אז החלו פלישות של שבטים מהמזרח, נוצרו הדתות והתגבשה תפיסת הרכוש, שסימנו את המעבר לעידן הזכרי הלוחמני. הגברים הם אלו שבוחרים, נושאים נשים רבות ואונסים אותן או אחרות, וכך נלקחה מהנשים הזכות להשתמש במיניות מתי ואיך שהן רוצות. כשאנחנו  מיניות אנחנו אלוהיות, אנחנו מרפאות וזה איים על הגברים שייסדו פרקטיקות של הרג על ניאוף, כריתת דגדגן וציד מכשפות. תרבויות האלה הפאגאניות נדחקו ודוכאו במקביל לדיכוי המתמשך של המהות הנשית. 

"תחת שלטון הנצרות, מיילדות ומרפאות רבות נזרקו למים מצוק גבוה, ואם הן לא היו טובעות היו מוכרזות כמכשפות ומומתות" מספרת אילנה. "בתרבות המוסלמית היו הנשים יולדות מעל בור ואם הנולדת הייתה בת היו קוברים אותה באותו בור על המקום. כל הזיכרונות הללו צרובים לנו בד.נ.א ויוצרים את הקורבנות הנשית, הפחד שלנו מפני גילוי העוצמה שלנו, פן ניענש, ניאנס או ניהרג. את מחיר ההדחקה של המהות הנשית אנו משלמות בגופנו היום, בדמות סרטני שד ושחלות".

אילנה מכירה מקרוב את מחיר ההדחקה. עד לפני חמש שנים היא חייתה בארה"ב והתמקדה בקריירה אינטנסיבית של עיצוב תעשייתי וראיית חשבון. הסרטן שהתגלה בכליות שלה גרם למהפך תפיסתי ולמעבר ממה שהיא קוראת לו אורח חיים זכרי – הרדיפה אחר הישגים, כסף וקריירה – להקשבה לגוף, מנוחה ומחזוריות. "התחלתי לעבוד מהרחם. היו לי כבר שני ילדים אז ועדיין לא הבנתי מה זה לעבוד מהרחם" היא חולקת את סיפורה עמנו, נשות המעגל. "כל חיי ניסיתי לכווץ את המקום, הייתי בולמית, נלחמתי בעצמי, עד שגיליתי את התדר של הנשיות ופיתחתי את התפיסה של ריפוי נשי". 

ההיגיון הזכרי של הפמיניזם

איך תיצרי מעגל נשים בעצמך? 1.לפני המעגל: א. מצאי את מקומך בו: שבי עם עצמך ותחשבי מה מתאים למהותך הפנימית באמת (ולא לאגו שלך) – להנחות? להקשיב? לארגן? ב. החליטי איזה מעגל את רוצה ומי את רוצה שתהיה בו – מעגל של חברות או כזה הפתוח לכולן? מעגל חד פעמי לקראת אירוע או מעגל שיפגש באופן קבוע? האם תרצי שיהיה פתוח לנשים נוספות או רק למשתתפות קבועות שמחויבות לכך? 2.פורמט: הנשים צריכות לשבת במעגל, רצוי על הרצפה אך זה אינו מחויב המציאות. רצוי לא לאפשר יותר מ-20 נשים במעגל כדי שלכל אחת תהיה הזדמנות להשתתף. הכיני נרות, אולי מוסיקת רקע שקטה, ודאי שהטלפונים מכובים, וקבעי חפץ, רצוי עגול או בעל סמליות מסוימת, שישמש כ"מקל דיבור", שלאוחזת בו זכות הדיבור. 3.לפתוח מעגל: יש לכונן את המעגל וליצור את המרכז שלו, בין אם ע"י הצגה עצמית קצרה של כל משתתפת, הקראת קטע שקשור לנשיות, מדיטציה קצרה או שימוש בכלי מוסיקה כלשהו, מצאי את הדרך המיוחדת שלך לפתוח מעגל. 4.תכני מעגל: אם מדובר במעגל לקראת לידה או נישואין מצאי תכנים הקשורים בכך. למשל: שהנשואות/אימהות יספרו על התחושות לפני החתונה/לידה שלהן ויעבירו הלאה את החכמה הנשית שצברו. אם מדובר במעגל של חברות קרובות, ניתן לאפשר לכל אחת לדבר על הבעיה המרכזית הקשורה לנשיות שהיא מתמודדת איתה כרגע. ניתן גם לספר חוויות מנקודות ציון בחיי המהות הנשית שלנו כמו קבלת חווית הווסת או המשכב הראשון עם גבר ועוד. היי יצירתית.  5.כללים לשמירה במעגל:  א. הקשבה מקודשת – רק האוחזת במקל הדיבור מדברת, בלי עצות והערות ביניים, לכבד את המרחב זו של זו ב. שמירה על פרטיות – הנשים במעגל חושפות בפניך פרטים אינטימיים, אל תדברי עליהם מחוץ למעגל ג. שוויוניות –  המנחה אינה חשובה יותר מכל משתתפת או מקשיבה אחרת. כל אחת אחראית למה שהיא מביאה למעגל ולאווירה בו במידה שווה, אם צריך הפסקה או שינוי כיוון. כמו כן זכותה של כל אחת שלא לשתף בחלקים מסוימים אם היא מקשיבה ומכבדת אחרות 6. סגירת מעגל: יש לסגור מעגל ולהזכיר לנשים לשמור על פרטיות המידע. אפשר לסגור את המעגל בצורה דומה לפתיחתו בקטע מוסיקלי או מילולי כלשהו, במדיטציית הודיה לכל מי שהחזיקו לכן מרחב לקיומו של המעגל וזו לזו, או בסבב שבו כל אחת תספר איך הרגישה ומה למדה מהמעגל.

אילנה שולפת מקופסא את הצלמית הקדומה ביותר שנמצאה ביבשת אירופה של האלה ונוס, רפויה ועתירת צלוליטיס הרבה מעבר לממדים של פסלי ונוס הקלאסיים המאוחרים יותר. הצלמית עוברת בינינו וכולנו ממששות אותה ונאנחות. לו יכולנו לקבל את עצמנו כך, בעגול המשתפל והרגוע הזה. "המסרים של סירוס הגוף שהתרבות משדרת לנו, הולכים יד ביד עם דיכוי המיניות" אומרת אילנה, אך בזאת מסתכמת ההסכמה שלה עם התנועה הפמיניסטית.

עולמנו כיום מתנהל בפן הזכרי של היררכיה, כוחניות וחוסר תקשורת. התנועה הפמיניסטית פרצה דרך לנשים בעולם של גברים והיא עשתה זאת בדרך זכרית, מתוך מגמה להראות שאיננו שונות מהגברים במדדים שלהם. תפיסת המהות הנשית המתעוררת היא פוסט פמיניסטית. "אנחנו לא זהות לגברים ואני לא רוצה להימדד לפי ערכי ההצלחה שלהם בכלל" אומרת אילנה. "המהות הזכרית היא ליניארית, כל יום אותו הדבר ועם הפנים קדימה, קמים בשמונה לעבודה וחוזרים בחמש. אנחנו מחזוריות במהותנו. בימים לפני קבלת המחזור אני לא בפוקוס, אני רוצה לגיטימציה לא לתפקד בימים האלה. אנחנו עושות המון דברים במקביל אבל פתאום צריכות מרחב, זה המעגל שלנו. ואם ביום שלישי לא בא לי סקס? הריפוי הנשי הוא בחירה לעשות מה שנכון לנו גם כשזה נתפש ככפירה".

אחד המחירים הכואבים ביותר של אי ההקשבה של אישה לגופה הוא התמורה שחלה ביחסינו לווסת, מקדושה לבושה. "המון נשים מכחישות את התסמונת הקדם וסתית, מתעלמות מהמחזוריות של גופן" מזהירה אילנה. "לא מזמן פורסם מחקר של רופא מבי"ח בילינסון שגילה תאימות מדאיגה בין מחלות רחם קשות לאורח חיי האישה, מסתבר שהמחלות הללו תקפו בעיקר נשים קרייריסטיות ועסוקות שלא הקשיבו לקצב הנשי שלהן".

המהות הזכרית עובדת מתוך תפיסה של היררכיות, כוח ושליטה, חשיבה של משאבים מוגבלים ותחרות ואלו הן האיכויות הנמדדות כהישגים בעולמנו. המהות הנשית מבקשת לשחרר שליטה ולעבוד מתוך שפע, שיתוף ושוויון. "נשים רבות מתחילות ליצור מעגלי נשים עכשיו ובהתחלה חששתי מתחרות" מתוודה אילנה, "עד שהבנתי שאני חושבת בצורה זכרית, שעלי לשחרר שליטה. יש שפע של נשים ויש מספיק עבודה לכולנו. אי אפשר לקחת לי את הידע הזה כי אף אחת לא יכולה לעשות את הדברים כמוני, כל אחת מיוחדת בדרכה. ואני ממילא רוצה להפיץ אותו, כי הוא נמצא בכולנו ותפקידי הוא רק לעורר את הזיכרון אליו. כשהתחלתי לחשוב כך ולשתף פעולה עם נשים אחרות, העבודה של כולנו הוכפלה. כך עובדת המהות הנשית".

מעגל נשים בכל ישוב

תהליך ההיזכרות הזה כבר החל. יותר ויותר נשים לוקחות אחריות ומקשיבות לגופן, יותר יולדות עומדות על שלן מול רופאים ומבקשות ללדת בבית. "יש לנו את הידע" מעודדת אילנה. "אין מישהו שיכול ללמדנו משהו שאיננו יודעות, אנחנו מרגישות מה טוב לנו. אינטואיציה נשית קוראים לזה, לא?" נשות המעגל מבכות בסיפוריהן את העדרה של החניכה הנשית שחווינו להתנהגות עם ווסת, נישואין, היריון ולידה, זקנה… מאגר עצום של חכמה נשית עתיקה שלא מועברת מדור לדור, ואולי כאן, במעגל, משהו מזה ייספג בנו. 

המון נשים רוצות להשתתף במעגל נשים או לארגן כזה אך לא יודעות מאיפה להתחיל. "כל אישה צריכה למצוא את תפקידה במעגל, לא כל אחת צריכה להיות מנחה" מסבירה אילנה. "המקשיבה לא פחות חשובה מהמנחה, ואולי תפקידך הוא להיות היוזמת והמארגנת, או להרגיש את מי את רוצה להביא, האם נשים זרות או חברות קרובות, צריך רק אומץ ולשחרר שליטה על מה שיקרה במעגל". כולנו מכירות בערכה של שיחת נשים טובה מלב אל לב, כמה היא משמחת וממלאה אותנו. כולנו צפינו בקנאה באחווה הנשית של קארי וחברותיה בסדרה "סקס והעיר הגדולה" ומעגלי הנשים הם הגרסה השבטית העתיקה של האחווה הזו, מה שמסביר את המשיכה הגדולה של נשים לחוות מעגלים כאלו.

הנשיות היא מהות, היא לא מגדר. כמו שישנן נשים שמייצגות מהות גברית ישנם גם גברים שמדברים את השפה הנשית והמהות הזאת מפותחת אצלם. ישנם מעגלי נשים בודדים שמקבלים אליהם גם גברים כאלה, אבל אילנה ויתרה על כך לאחר ניסיון קצר. "גם גבר עם נשיות מפותחת הוא קודם כל גבר וכשניסיתי להושיב גברים במעגלי נשים, למרות ההבנה והפתיחות, בכל זאת ניצת שם זיק של מאבק" היא מספרת. "החלטתי לחכות עם זה. המהות הנשית שלנו פגועה בצורה כה עמוקה שיש לשקמה צעד צעד, בעדינות, תוך יצירת מרחב אינטימי ומוגן, כך שעדיף שנתחיל בנשים בלבד".

החזון של אילנה הוא שיתקיים באופן קבוע מעגל נשים אחד בכל ישוב בארץ, ליצירת מסה קריטית לשיקום וההתעוררות של המהות הנשית. הכדור, תרתי משמע, בידיים שלכן.

לכתיבה קודמת שלי בנושאי נשיות

גלובליזציה

מק-לוטוס

גלובליזציה היא לפעמים זיהום תאגידי אמריקני בגן יפני באי מורגיט בבודפשט.

לרגל שיבתי מסופ"ש ארוך בבודפשט אני מכריזה על שבוע הונגריה בבלוג. stay tunned.

 

עוד על בודפשט:

הביריון והבורדל , ג'חנון בפפריקה, קובייה הונגרית

דודי בלסר נגד דון גילי

גיברת, גיברת, בואי תראי, בואי תגעי
תגעי בבד ותשתגעי,
כותנות לילדות היפות שלך בעשר שקל
ג'ינסים של פוקס קידס בעשר שקל
את כל המעצבים הבאנו לך לפה בעשר שקל!!!
זה לא יאמן, מן מן מן!!!!

קניתי לש' חולצת פשתן מקסימה בקסטרו-מן. עוד לפני שהוא הספיק ללבוש אותה נשרו ממנה שלושה כפתורים וגם האחרים נראו קצת על הקצה. מבוישת וכועסת התפרצתי לסניף הקרוב לביתי, כדי לגלות שמישהי הקדימה אותי. אישה נמוכת קומה כבת ארבעים נופפה בסוודר מרוט וצעקה: "איך זה יכול להיות שסוודר ב-200 שקל יראה ככה אחרי כביסה ביד??? איפה אתם תופרים את הבגדים שלכם, בהודו???"
"בסין" מלמל המוכר. "בטח בסין אפשר להשיג את זה בעשר שקל!" היא המשיכה לנופף ולצעוק.

שתינו לא קיבלנו פיצוי. בכל החולצות האחרות מאותו הדגם הכפתורים היו רופפים ועוד שנייה היו מנסים לשכנע אותי שזו אופנה חדשה. כשאנחנו קונים מותגים אנחנו מניחים שהאיכות תצדיק את המחיר, אבל בפועל נראה שאין הבדל בין הגימור של העובד הסיני המנוצל תמורת פרוטות ב-sweatshop של תאגיד מותגים, לבין התפירה של בן דודו עבור הבסטה המקומית. אולי הכפתורים המרושלים האלה זו הנקמה הקטנה שלהם בקפיטליסטים, הקריצה הקטנה והד"ש שלהם על דש הבגד, כרוצה לומר שהם לא פראיירים. הם באמת לא פראיירים. אנחנו שמשלמים הון תועפות על החולצות האלה, אולי כן.

הבוקר קפצנו לשוק ראש העין. למי שלא מכיר, מדובר במוסד רב שנים המתקיים רק בימי שישי בבוקר. בילדותי בפ"ת היינו נוסעים לשם כדי לאכול את המלאווח הטוב ביותר בעולם. היום נסענו לשם כדי לעשות קניות בפוקס, קסטרו והום סנטר, בחמישית מחיר.

המוכרים בשוק הם תופעה מרתקת בטווח שבין ראפר לקבלן קולות בליכוד. הם ישובים על סולמות גבוהים עם מגאפונים ושוזרים מילות שירה ומכירה (ראו פתיחת הפוסט מתחת לתמונה).

המותגים המובילים בשוק ראש העין הם סדרת הלבנים לגברים של "דון גילי" (5 שקל לחבילה, רק היום, חיקוי לא רע של דלתא וספרינט) והבגדים של המעצב הדגול (לפחות בפי האיש עם המגאפון) בוריס קריספין. (שו??! אולי בן דודו העולה החדש של יובל-המסיבה-קריספין?)

חלק מהדברים נראים כמו סחורה גנובה, חלק כמו חיקוי, אבל איזו ברירה אתם משאירים לנו, אנשי הרשתות העבריות שפעם היו עממיות והיום מילאנו זה outlet לידן? אמא שלי קונה בגדים רק במרכז פתח תקווה שזה כמו רחוב ביאליק ברמת גן כזה, כל הבוטיקים שהכל בהם 50 שקל. תמיד היא מתגאה במציאה ב50 שקל שהיא מביאה ואני תמיד מאיימת עליה שזה גם יחזיק מעמד רק 50 יום אבל בינתיים עברו אולי 5 שנים והכל בסדר.

אולי התפיסה הזו של "אם זה זול זה חרטא" שגויה מיסודה? אולי היא תוצר של חינוך קפיטליסטי טוב שיש לבחון מחדש? אצל בוריס קריספין הכפתורים לא נושרים מהבגד. אבל לפחות אצלו, אם זה יקרה, את לא מרגישה שצחקו לך בפנים. כולה עשר שקל.

מלון קליפורניה לרווקים

היום החלטתי למחוק את הכרטיסים שלי באתרי ההיכרויות. למחוק ממש, לנצח, סתם כך, כי לא בא לי להתעסק עם זה יותר בחיים. כשסקרתי את מצב השוק הזה, לא מזמן, הייתי מאד פסימית, הרגשתי כמכורה לקווסט אחר הזוגיות יותר מאשר למימוש שלה והבנתי שאני לא מסוגלת למחוק את הכרטיסים שלי. אנשים משעים את הכרטיסים שלהם גם כשהם בקשרים של שנתיים. כי בסוף הכול נגמר והם חוזרים למעגל. אני מכירה כמה אנשים נשואים שבכלל שכחו מזה שיש להם כרטיס לא פעיל באיזה אתר מלפני עידן ועידנים, והבדיחה היא תמיד "לכו תדעו, אולי עוד תזדקקו לזה בסיבוב הבא". 

אז כסמל לאמונה המחודשת ברומנטיקה פרקטית, החלטתי ממש למחוק אותם, לא השעיה ולא נעליים, delete של ממש, צ'ק אאוט. אבל מסתבר שאתרי הכרויות ברשת הם הוטל קליפורניה לרווקים. יש שם כל אופציה אפשרית חוץ ממחיקה. אין שאלות על מחיקה אפילו ב-FAQ. אם מנסים רק למחוק את תכני הכרטיס, המערכת נעמדת על רגליה האחוריות ולא נותנת לך להשאיר שדה ריק. נחושה בדעתי, המתנתי שעה(!) לתמיכה הטלפונית 24 שעות של קופי-ג'יידייט עד שענתה לי מאיה. 

אני: אני לא מוצאת את כפתור המחיקה, אני רוצה למחוק את הכרטיס שלי
מאיה: את יכולה פשוט להשעות אותו ואז אף אחד לא רואה את הפרטים שלך….
אני: לא, אני רוצה ממש למחוק, delete
מאיה: תראי יש אופציה להשעיה של המערכת, שאני עושה לך את זה ידנית ואז באמת אפילו את לא יכולה להפעיל את זה מחדש אלא רק אנחנו יכולים להיכנס לזה
אני: מאיה, מה לא ברור פה? אני לא רוצה שריד וזכר לכרטיס הזה, מוות מוחלט, כאילו… כאילו התחתנתי ואני אאוט אוף דה מרקט, בסדר?
מאיה (בתמיהה): טוב, אם זה מה שאת באמת רוצה….. אז אפשר. אני אמחק. את באמת מתחתנת?
אני: לא. אבל אני בתוך קשר רציני כרגע ואני לא רוצה להשאיר שם את הכרטיס שלי בתור לעג כזה שמחכה לי יום אחד שאפעיל אותו שוב, כי מהמקום הזה לא יוצאים, זו אנרגיה שלילית. אני רוצה לעשות פעולה סמלית כזו של מחיקה, כמו פנג שואי כזה, את יודעת… (אני מתחילה לגמגם)
מאיה (בהלם): המממ.. אוקי, אני מוחקת…. שיהיה לך בהצלחה….
אני: ותחשבו על הפתרון הפשוט בתוך טופס עריכת הכרטיס שמאפשר מחיקה מוחלטת. אני חושבת שהיה כפתור כזה פעם בתחילת ימי קופידון. אבל אולי מאז החברה שלנו איבדה את הרומנטיקה, את האמונה בזה שאפשר לצאת מהשוק הזה בתחושה שאת לא חוזרת (או שזה רק תחושה? אני כבר  מהרהרת לעצמי, כמעט חוזרת ומפנימה את חוסר האמון בי)
מאיה (בהלם גובר): הממ.. אוקי, אני אעביר את המסר הלאה…..

מאז שכרטיסי נמחק אני מוצפת בפרסומות של קופידון וג'יידייט איך שאני מתחברת לאינטרנט, לרוב עם הצעות מבחורות פיקטיביות אטרקטיביות. האם הם מרגישים בחסרוני שם, או שמא הם חושבים שהחלפתי נטייה מינית?

פרעה, בודהה ומנה חמה

פעם כשהייתה תחושה שהזמן לא זז, כשלאנשים לא היה הרבה מה לעשות וכשהם עדיין היו מחוברים להנאה שבאיטיות, האדם יצר פלאי עולם. בשנים האחרונות תירמלתי בין ערי מאיה מפוארות, פרעונים ובודהות שפיסולן ארך עשרות שנים, מקדשים עוצרי נשימה שכל קיר בהם מעוטר ידנית וכדומה. כשמבקרים במקומות כמו מקדשי אנגקור וואט בקמבודיה, החומה הסינית או בקבר קיסר שיאן שלצידו פוסלו אלפי דמויות של כל חיילי הצבא שלו בגודל טבעי, כשכל דמות בעלת הבעה אחרת, אפשר רק להתפעל ממלאכת המחשבת שהושקעה בכל פרט, מה שהופך מקומות אלו להיסטוריים ונצחיים. 

ואנחנו, קצרים בזמן, דלים בקלוריות, חיים של מה נחה מה, איך נותיר מורשת? יש שיאמרו שהפלאים של דורנו הם פלאי הטכנולוגיה. האם נכדיהם של הנינים שלנו יבואו להתפעל מסכר הובר דאם בלאס וגאס? מגורדי שחקים בקואלה לומפור? האמת שבקיץ שעבר כשהייתי בשנחאי, היה מצב מצחיק כזה שאני באתי לראות את הבניינים העתיקים בטיילת שלהם שנראים כמו ניו יורק בשנות העשרים, אבל קצת התבלבלתי כי על הטיילת בערב היו מיליארד סינים וכולם היו עם הגב לאטרקציה המרכזית. נדחפתי ביניהם כדי לראות מה מרתק אותם כל כך בתוך הים, וגיליתי שהם בוהים בגאווה ואף מצטלמים על רקע פנינת הארכיטקטורה המודרנית בחלק העסקי של העיר. מסתבר שמדובר באחד הנופים הנפוצים ביותר בסין עד לרמת הופעה בפתיח של החדשות ובציורים סיניים עכשוויים. אז מי יודע. 

אבל הפלדה הזו היא בת חלוף. תראו מה קרה לתאומים. היא לא עושה לי את זה כמו חציבה באבן. קשה לי להאמין שאלו יהיו פנינות התיירות העתידיות. ואני עדיין מוטרדת שהתרבות שלנו איבדה את הזמן, הסבלנות והעומק להותיר אחריה מורשת של ממש. אני לא מצליחה לחשוב מה חפירות ארכיאולוגיות בשנת 8004 עשויות לחשוף מתקופתנו, להוציא בקבוקי פלסטיק בלתי ממוחזרים של קוקה קולה, נעל נייקי ופאנל של נוקיה. אני ארגיש הרבה יותר נוח אם מישהו יתנדב לפסל מחשב בגודל של האמפייר סטייט בילדינג מאבן ירושלמית, ליד אחת הבודהות הענקיות של תאילנד. יש מצב? 

(הלינקים הם תמונות מטיולי, כדאי להקליק)

קונבנציות של ייצוג חתונות

 

חברה שלי התחתנה בצהריים תחת ניצוחו של רב מולטי-טאסקינג מאגניב ששר ומנגן בגיטרה תוך כדי עריכת החופה. פעם ראשונה שאני בחתונה שאין בה את השיר sing halleluiah. טוב שאחרי עשור נזכרו שאנחנו באמת רוצות להתקדם…

אני עוקבת בעיני אחרי הצלם, שתר אחר קלישאות, קונבנציות של ייצוג חתונה: החתן והכלה מנשקים תינוקות רכים, הכלה רוקדת עם הסבא המפתיע בוויטאליות שלו, כולם קופצים בשורה ארוכה ועושים מספרים לסירוגין עם הרגליים, האימא הפולנייה של החתן עושה ריקודי בטן וקולולוש למהדרין…

אני נזכרת איך פעם כשיצאנו מאיזו חתונה של בת משפחה עם בחור ממוצא מצרי, אבא שלי אמר: "אם בחתונה שלך יעשו לולולו אני לא בא". תמתחו אותו עוד שנתיים והוא יבוא בהכנעה גם לחתונה שלי עם יגאל עמיר ורק שאני אוריד לו את הדאגה הזו מהראש.

ואז אני נזכרת ששכחתי להוציא את המצלמה הדיגיטלית שלי מהתיק ואני מחליטה לתעד קצת את החתונה מזוויות חתרניות.

יש לא מעט כלות שמתחתנות כשהן כבר בהיריון. לא תראו את זה באלבום הרשמי, צלמים יודעים לבחור זוויות צילום, והחברה שלי כוסית אז זה אפילו קל.

אבל הנה עוברון בשמלת כלה, במיוחד בשבילכם.

 

הצלם תמיד הולך אל הרוקדים, מתעד את אלו שהכי משתוללים. שפחתכם הנאמנה מככבת בהמון סרטי וידיאו של חתונות בגלל זה, אפילו כשהחתן-כלה שואלים את עצמם מי זאת בכלל.

 

אז הנה אישה, אולי יקרה לחתן-כלה, שהשקיפה על הכול מכסא הגלגלים שלה והצלם לא טרח להתקרב אליה. מה לעשות, רוב הזקנים לא מפזזים עם רבקה מיכאלי באחוזת פולג.
 

 

בכל חתונה יש לפחות חברה אחת, של החתן או של הכלה, שבאה לבד, לא מכירה כמעט אף אחד, בקושי רוקדת והולכת מוקדם.

כשהיא יושבת לבד בשולחן, עם שאריות האוכל של המפזזים, אף צלם לא מחפש אותה, גם אם היא יפיפייה. קונבנציות הייצוג של חתונה לא מתעדות בדידות באירוע שכולו על הזיווג.

והנה ניסיון פתטי שלי להמציא בדיחה לא מצחיקה:

על מה חושבות רווקות כשהן שוקעות בהרהורים באמצע חתונה?
-"לי זה לא יקרה"

אני מתנצלת בפני היפה בתמונה שאני מחברת לה סיפור. הוא לא שלה, הוא שלי.

גם אני באתי לבד, אבל הכרתי את רוב הבנות ממסיבת הרווקות ואני תמיד רוקדת כשיש מוזיקה (אני לא עושה שום פעילות גופנית אחרת, צריך לנצל את ההזדמנות 🙂 ותמיד הולכת מאוחר. יש לי הרבה כבוד ליהדות והמצווה לשמח חתן וכלה ביום חתונתם חזקה מכל תחושה אחרת שיש לי ביום הזה, תמיד. אני יודעת מה מצופה ממני, אני יודעת מה הצלם רוצה ואני נותנת את זה מכל הלב. אבל היום היה לי קשה. חרקתי. אף אחד לא הרגיש כי אנרגיות בינוניות אצלי נראות גבוהות למדי בקנה מידה לאומי. והכול קרה בגלל שירה. 

דקה אחרי החופה, כשאני בדרכי לחבק את החתן-כלה, שירה מדלגת מעלי באמוק וממלמלת: "אני רצה לשתות מהיין". איזהו היין שמתפעל כך אישה, אני תוהה, הביאו לפה משהו מיוחד ממרתפי טוסקנה בלי לעדכן את האורחים הפושטים? אני עוקבת אחריה במבטי ורואה אותה רצה לשולחן הקטן הצמוד לחופה ולוגמת מכוס היין שעליה קודשו כל הברכות והכלה הושקתה ממנה. כשהיא חוזרת, רגועה, אני שואלת לפשר העניין והיא מפתיעה אותי עם משהו שלא ידעתי על מנהגים ביהדות: "זו המקבילה היהודית להשלכת הזר של הכלה. מי ששותה מזה מתחתנת, זו הברכה האולטימטיבית". אחרי שחיבקתי את החתן-כלה אני מוצאת את עצמי לצד החופה, פנים אל פנים עם הכוס בהא הידיעה. יאללה, שיהיה, אני שולחת אליה יד. היו צריכים לספר לי את זה לפני עשר שנים ואז כל זה לא היה בכלל, אני מציינת לעצמי בציניות.

שלוק היין תקוע לי בגרון ומסרב לרדת, ופתאום, תחתיו, יורד לי אסימון בצליל מחריש אוזניים: אני לא מסוגלת. זה לעולם לא יקרה לי. להיות ב"תודעת כלה" זה להגיע למקום של שיא האהבה העצמית, זה יום וזה מקום בחיים שהוא כולו עליך ובשבילך. לזהור בנוכחותך המלאה, להיות בארוס, לתפוס את מרכז הבמה ולתת לעצמך לקבל את זה. פתאום הבנתי שלא משנה אם יש או אין מישהו מיוחד בחייך כרגע – את המישהו המיוחד בחייך שאיננו במלאותו. את המישהו שאיבד אפילו את היכולת לדמיין איך הוא מפרגן לעצמו להיות במקום כזה. זה בכלל לא על זוגיות, עניין החתונה הזה. זה את עם עצמך קודם כל.

וככה, כששלוק היין נכנע למורדות הוושט, אני נשענת על אחד מהמקלות שמחזיקים את החופה ומרגישה שזה הכי קרוב לחופה שאי פעם אהיה.  

אפטר פארטי

 

אפילו שאכלתי היטב בחתונה, הייתי חייבת לעצור אצל יוגו במושב. מאז שיש לו טאבון בחצר הוא מכין בימי שישי בצהרים את הפיצות הביתיות המדהימות ביותר בארץ (עם מוצרלה אמיתית!) וכל השכנים עוצרים עם הטרקטורונים וחוטפים איזה ביס.

שעה אחר כך נכנסתי הביתה מותשת ומפוצצת. השבת נכנסה דקה אחרי ומיד התנפלה עלי בחיבוק המוכר שלה. "לכי תתקלחי, עוד כמה שעות נראה יחד ארץ נהדרת ונמות מצחוק" היא הבטיחה.

הלו, דילן? דילן מקיי?

את היוזמה לבלוג-חוקר זה אנחנו חייבים למאמא וייסמן, צופת טלוויזיה כבדה עם חושים בלשיים מפותחים, שהבחינה כי כל מספרי הטלפון המחוייגים או מופיעים על הצג בסדרות וסרטים המוקרנים בטלוויזיה, מתחילים ב-555.  חיטוט אינטרנטי קצר העלה סיפור מעניין כיצד התגלגל הדבר לפני 30 שנה, שחברת Bellcore שמרה את המספרים 555-0100  עד 555-0199 לשימושה של הוליווד. כידוע, האמריקאים לא ממש מבחינים בין מציאות לפיקשן בתקשורת (לראייה, מושל קליפורניה הנוכחי) אז בהחלט ניתן לחשוש מכך שצופים יתקשרו להטריד אנשים מהישוב בזמן שהם מפנטזים על שיחה עם כוכבי המסך שלהם.

בחור אמריקאי משועמם אחד אף הגדיל ואסף באתר אינטרנט את מספרי הטלפון שניתנו בסרטי קולנוע וסדרות. ניתן למצוא שם את המספר של הומר סימפסון, את מטה project mayhem של טיילר דירדן ממועדון קרב, את ביתו של השוטר בילי החנון מ"השוטר מבברלי הילס" וגם את אהוב הילדות שלי, דילן מקיי מ"בברלי הילס 90210". כשמתקשרים שומעים הודעה מוקלטת שהמספר מפוברק והדמויות לא אמיתיות. 

עם זאת, באוסטרליה קיימים מספרים המתחילים ב- 555 ויש סכנה שצופים אוסטרלים יטרידו אנשים מן הישוב בחפשם אחרי כוכבי פנטזיה אמריקאיים המסתתרים בבתיהם. בישראל אין מספרים המתחילים ב-555 תחת אף קידומת וגם אין טיפול מיוחד במספרי טלפון שמופיעים בקולנוע ובטלוויזיה. אם קרה פעם שפורסם באיזה סרט בורקס מספר אמיתי ואנשים התקשרו אליו, "הנתונים הללו חסויים", אומר לי דני כפרי, סמנכ"ל התאחדות ענף הקולנוע ושולח אותי למפיצים, אולי יגלו לי משהו. 

יובל מ"פורום פילם" הוא היחיד שמסכים להגיב באומרו ש"אצלנו מפברקים מספרים, אין בזה אחידות או תיאום ואני לא מכיר סיפורים מיוחדים בנושא". אבל מוחי הקודח העלה זיכרון מהסדרה התיעודית "מישהו לאהוב" של ציפי ברנד. זכרתי את הפרק בו גבר טיפוסי אלמוני נטש את הגר ינאי השווה, יצא למילואים בלי להודיע לה ודי זרק אותה. בפרק תועדו ניסיונותיה של הגר להשיגו בטלפון וראו בבירור את מספר הסלקום שחייגה. מאוחר יותר כשהיא הייתה בקניון והוא פתאום התקשר, ראו את המספר המזוהה שלו על הצג שלה וזה נמרח על כל הפריים.

הגר, יש מצב שהבחור זועם עליך בימים אלה בעקבות הטרדות טלפוניות מצופים?

"הקטע שבו אני יושבת בבית שלי ומחייגת את המספר של הבחור הוא קטע שצולם בשיטה של אילוסטרציה, שהיא לגיטימית גם בז'אנר הדוקומנטרי. זה אומר שבאמת חייגתי כך בחיים וכו', אבל הקטע הספציפי ששודר הוא קטע שצילם הצוות של ברנד בבית שלי לאחר מכן בשחזור, בדיוק מסיבה זו – מהחשש לחשוף את המספר האמיתי של הבחור. היינו מודעים היטב לבעיה של המספר שיופיע בטלוויזיה ולכן המספר שחייגתי בשחזור לא היה המספר האמיתי של אותו בחור אלא מספר סלולרי של אחד מחברי צוות הצילום, שאמר שהוא כבר לא משתמש בו. אני יכולה לספר לך שלאחר השידור, המספר הזה קיבל שיחות רבות מאוד בעיקר מנשים שרצו לכעוס על אותו בחור שעזב אותי ולנזוף בו. עד כדי כך זה הפך למטרד, שאיש הצוות החליט לבטל את המספר. אז לפחות מהניסיון הזה, אנשים בהחלט מתקשרים למספרים שמופיעים על המסך".

ובכן צופים-קוראים יקרים, עוד תעלומה שלא ידעתם בכלל שמציקה לכם באה על פתרונה ואנא, הפסיקו להתקשר לאנשים בטלוויזיה, הם לא חברים שלכם.
 
 לחשיפות נוספות בסדרת הבלוג החוקר 

לטוס אל-עלי

שדה התעופה של אדיס אבבה, פברואר 2000

הבחנתי בו בעליה למטוס של Ethiopean Airlines בדרך הבייתה. מטוס לבן, נקי לגמרי, בלי שום סמל או סימון, פרט לכיתוב הדק, החובבני הזה: EL-ALI. חשבתי לתומי שזו דרכה של "אל-על" להתחפש למטוס תמים וצנוע יעני מבחריין, כשהיא מבקרת בחשאי שדות תעופה סמי-עויינים. באינטרנט מצאתי בדיעבד שמדובר בחברת תעופה איזוטרית בשם סנטה קרוז אימפריאל, של אנגולה או של ליבריה, לא הצלחתי להבין, אלו לא בדיוק מדינות עם אתרי אינטרנט שוקקים. אבל מה שברור זה שמדובר במטוס רוסי עתיק מסוג אנטונוב 12, שמשמש בעיקר לטיסות מטען, כך שאפסו סיכויינו לטוס אל-עלי.

מטשטשת את המיקוד

אחת השיטות המקובלות לעשות מחקר שוק לפני/אחרי שמשנים משהו במותג או מנסים משהו חדש, היא לעשות קבוצת מיקוד. יש אפילו חברות שמתמחות בהשגת אנשים מגוונים על פי הקריטריונים המתבקשים להשתתפות בקבוצות כאלה. לי אישית זה הזכיר קצת את החובה לשמש כמושבעים בארה"ב, רק שפה זה לא חובה ויש אפילו תמורה. בקבוצת מיקוד שנמשכת כשעה-שעתיים נהוג לתת לכל משתתף תו שי על סך 100-150 ₪. החברות שתפקידן לגייס אנשים אקראיים אלו מנהלות את המאגרים לפי חבר מביא חבר ופונות באופן אקראי לאנשים מהרשימות שלהן.

כך יצא שלמשך כשנתיים השתתפתי כמעט כל חודש-חודשיים בקבוצת מיקוד אחרת. הפעם הראשונה שלי הייתה בקבוצת מיקוד בהוד השרון שחברה גייסה אותי אליה, וממש עשינו היסטוריה: היינו הראשונים שנחשפו לסטורי-בורד של שינוי המיתוג של בנק לאומי, עם כל הילדים שמביאים לנו את המחר. אני אישית קטלתי את זה וטענתי שבנק צריך להראות לנו מה הוא נותן לנו ולא למכור לנו הבטחות פרסומיות על ילדים, זה לא פונקציונאלי. 

פעם צפינו בפיילוט של טלנובלה שכונתית חדשה עם אלי לוזון וקטלנו את זה למוות. זה אכן לא שודר מעולם ואני תוהה אם זה בגללנו, כי בדיעבד זה היה ברמה הרבה יותר גבוהה מכל הטלנובלות שבאו אחר כך, אפילו עם ניסיון רציני לעסוק בבעיות חברתיות ואני בטוחה שזה היה זוכה לפיצוץ רייטינג, חבל שהתייחסו אלינו בכלל. פעם אחרת, "קליק" רצו לנסות עלינו טעמים חדשים ובמשך שעה וחצי רק התלבטתי תוך כדי טעימות חוזרות ונשנות, בין הקליקים מצופי הקקאו שהיו ממש כמו טרטופו לבין שוקולד תפוז. מאז הם עשו המון דברים חדשים אבל את הטעמים המדהימים ההם עוד לא ראיתי על המדף. 

במשך הזמן התפתחה ביני לבין טל, הבחורה הנחמדה שמגייסת אנשים לקבוצות המיקוד, מערכת יחסים הזויה. היא ידעה שהיא תמיד יכולה לסמוך עלי להיות פנויה בשבילה ולהתאים למה שהיא צריכה ועוד להביא חברים. אתם יודעים כמה קשה זה לארגן קבוצת מיקוד אקראית עם קריטריונים כל כך ספציפיים? אבל במשך הזמן החלו להיווצר סדקים בהתנהלות המושלמת הזו ומתחת לפני השטח ניסינו שתינו להגמיש את הגבולות האתיים. לפני שנתיים היא התקשרה ושאלה בתקווה: "תגידי, את במקרה גרה עם חבר ומשתמשת בתחתוניות של קרפרי?". היה חבר, לא היינו קרובים לגור יחד, אני משתמשת ב-alldays, אך איך אאכזב את טל? שתינו יודעות שזה לא ממש משנה בעצם. הרבה אנשים עושים את מה שאני עושה עכשיו…. אז מיד אמרתי כן. 

הייתי מאד קרובה להשתתפות בקבוצת מיקוד מרתקת של בנות שוודאי עסקה בטקטיקות להיפטר מהתחתונית באופן בלתי נראה לפני סקס, אבל כבר בסבב ההיכרות הראשוני עשיתי שטות ופלטתי שאני עובדת בעיתונות, ופשוט ויתרו על חברתי מראש. "זה בכלל לא קשור לתחתוניות, אני כותבת על אינטרנט" התחננתי להישאר בחבורה הסודית של התחתונית, אבל כלום לא עזר. בדלפק הקבלה של חברת המחקר עבדה סטודנטית שלי לשעבר, שאמרה לי שהייתי צריכה להגיד רק שאני מתרגלת ונתנה לי בכל זאת את המעטפה עם תווי השי לאות הוקרה שהטרחתי את עצמי.

בואי כלה, בואי פרה

בפעם אחרת שוב התקשרה טל עם שאלת מוקש ותקווה מיואשת בקולה: "את עומדת להתחתן במקרה? יש לי קבוצת מיקוד של כלות". זה כבר היה גדול עלי מה גם שאז כבר לא היה לי אפילו חבר, אבל הרגשתי שאני לא יכולה להגיד לא לאישה הנחמדה הזו. "וואללה, הציע אבל עוד אין תאריך, אין סגירות, אין כלום" אני משקרת בפה מלא ומרגישה מוזר. "לא נורא, אם את כבר בודקת ובהכנות, זה מספיק" היא קופצת בשמחה. כל מי שפער עיניים למשמע האתיקה הנלוזה שלי (פויה), ינחם כי באתי על עונשי. 

אין לכם מושג איזה עונש זה לשבת שעה וחצי עם חבורת תרנגולות שמרכלות על תופרות של שמלות ומתווכחות על אולמות, לוקח זמן לשחות בז'רגון הזה כשלא נמצאים בעניינים, הייתי די שתקנית יחסית לעצמי. כשביקשו מאיתנו לדרג על דף את ההוצאות שהכי כבדות עלינו לפי סדר יורד, די העתקתי מהשכנה. בכלל לא זכרתי שלקנות טבעות זו גם הוצאה די כבדה. כשעשו סבב לברר על אילו שמלות כלה אנחנו בדיוק חושבות, גיליתי יצירתיות והודעתי שארוסי ואני טסים לתאילנד כדי לתפור משהו מגניב ואתני יותר. 

חוץ משני המקרים האלו לא הרגשתי רמאית בכלל, שהרי כבחורה שמתישהו באחרית הימים תהיה כלה, אני יכולה לתרום את דעתי ללא כל בעיה לנושא שהם רצו לבדוק בסופו של דבר והוא ראוי להיבדק בתפיסה של נשים בכלל ולא רק של כאלו שמתחתנות עוד דקה. ואם העונש לא הספיק, בסוף קיבלתי תו שי לרכישת טבעות באיזה מקום, שאין לי מושג איפה אפסנתי אותו אפילו.

מאז טל לא התקשרה וגם אני קצת נרגעתי מחדוות קבוצות המיקוד. נראה לי ששתינו הרגשנו שההסכם שבשתיקה שלנו כבר חצה כמה גבולות. פה ושם שמעתי מדי פעם שהיא מתקשרת לחברים שלי שהשתתפו בקבוצת מיקוד על טלפונים סלולאריים, על קפה, עוד פעם קצת בנקים…. השבוע היא הגיעה ממש כמעט קרוב אלי. היא התקשרה לאדריאנה, החברה הכי טובה שלי, והציעה לה להשתתף בקבוצת מיקוד שקשורה למוצרי חלב. היא הזהירה שזה יהיה קצת ארוך מהרגיל אבל גם השי יהיה בסכום יותר גבוה. 

בפועל, קבוצת המיקוד נמשכה שלוש שעות וחצי(!) ובסופה הם קיבלו אמנם סכום של 200 ₪ אבל בצורת תווים של "טרה" שמאפשרים לקנות רק פריטים ספציפיים המפורטים עד לרמת קוד הפריט. רוב האנשים התמרמרו קשות על גזילת זמנם היקר לאור שי כזה שקשה מאד לנצל. מילא אם היו נותנים תווים שמאפשרים רכישה מתוך סך כל מוצרי טרה. אבל אותם פריטים ספציפיים שכנראה יש לטרה קצת עודף בהם, הם לא פריטים שאדריאנה ושאר האנשים בכלל צורכים והם נותרו עם 200 ₪ שלא שווים כלום ביד.

צעד זה לחלוטין אינו מקובל בשוק קבוצות המיקוד ואדריאנה כבר התקשרה לטרה לעשות בלגן. אם כל שבוע ימשיכו לקרות לבחורה הזו עוולות כמו ראיון העבודה המזעזע שעשו לה בשבוע שעבר, אני שוקלת לפתוח מדור "אדריאנה עצבנית" באתר.