ארכיון קטגוריה: שאריות מגלגול קודם של הבלוג

שובו של הארוס

הערב סגרתי מעגל וראיתי סוף סוף את "שובו של המלך". קשה לי שזה נגמר, אני עדיין בתוך העולם הקסום של הארץ התיכונה ויש לי הרבה לומר על המסרים שהסרט הזה מעביר לנו, אבל זה לא יהיה ספוילר למי שלא ראה, אני אדבר רק על דבר אחד, רק על ארוטיקה. המוח הכחול שלכם מתחיל לעבוד? זאת בדיוק הבעיה.

אחד הדברים החשובים ביותר שלמדתי מהרב מרדכי גפני הוא שארוס במקור היה זוהר ההוויה. הניצוץ של החיות הזו שנוכח כשאנחנו נוכחים. הארוס היה בכל חוויה ופעולה אנושית, התהלכנו בחיים בנוכחות מלאה – אכילה, ציד, תפילה – הכול היה ארוטי בצורה שבה חווינו אותו. אבל היום, בעולם של ייצוגים ודימויים שאין לנו עוד קשר עם המציאות שעמדה מאחוריהם, כשאנחנו מתרוצצים מגירוי לגירוי כנוכחים-נפקדים, רגליו של הארוס נדחקו לתחום המין. היום ארוטיקה היא במשמעות של מין ורק שם אנחנו עוד זוכרים איך זה להיות שם, בנוכחות מלאה, לחוות עם כל החושים. כל השאר אוטומאטי כמעט.

לפעמים זה נראה שגם במין הארוס בורח לנו מבין האצבעות, כשאנחנו עושים את זה טכני, מזייפים ונותרים חלולים. כל כך מעט רגעים של ארוס נותרו בחיים האלו. ובלי ארוס, איזו משמעות יש לחיינו בכלל, המתקיימים לשם עצמם באיזו ציניות מכאנית? הטנטרה, למשל, היא פרקטיקה שעובדת על הארוס דרך תחום המין והזוגיות כדי להחזירו לשאר תחומי החיים. אבל איך זה קשור לשר הטבעות?

רצח בעיניים. רגע אירוטי.

הרגעים החזקים ביותר עבורי ב"שובו של המלך" היו הקרבות. כן, זה מצחיק, אני בדרך כלל מהבחורות האלה שמחכות שהאקשן ייגמר כדי שיימשך הסיפור. והנה דווקא בסרט הזה שהסיפור והפנטזיה כה מרכזיים בו, רותקתי אל הקרבות. הסצנות הענקיות האלו של המלחמות של פעם, עשרות אלפי אנשים פנים אל מול פנים, הורגים באבנים, בפגיונות, בידיים, דוהרים אלו לקראת אלו על סוסים, פילים, ממוטות…

המראה שלא עוזב אותי הוא מראה פניו של איאומר מרוהאן, דוהר בראש צבא מיעוט אל עבר האורקים המפחידים, אל עבר המוות הבטוח, עם רצח בעיניים. המקום הזה שבו מגייסים את כל האהבה והאומץ אל מול הפחד, המקום שבו נופלות המחיצות בין חיים למוות ואנו רואים שזו אותה אנרגיה, ששניהם ארוטיקה צרופה.

שמאלנים, ארצה. לא באתי לכאן לקדש מלחמות, חלילה. אבל המלחמה, שעדיין קיימת בעולמנו לצערנו, היא מקום שבו אפשר להתבונן ולהבין כמה התרחקנו מעצמנו ומההוויה. כשנלחמנו בידיים, כשהבטנו למוות בעיניים, כשעמדנו בלב הכאוס של שדה הקרב, כשהרגשנו מה זה ליטול חיים – אז נגענו בחיים. היה לנו כבוד, לצד השני, לעצמנו, לחיים. האבסורד הוא שבתקופות החשוכות האלו בחיי האנושות שבהן בקושי היה ערך לחיי אדם (לפחות כך תופסת זאת ההיסטוריה היום), התבטא הכבוד הגדול ביותר לחיים. באירוניה הזו, בזה שנלחמנו ככה ומתנו ככה.

היום אין לנו טיפת כבוד. אנחנו בורגנים פחדנים שנוטלים חיי אדם מבלי להרגיש את המשמעות של זה. לוחצים על כפתור של מחשב באיזה משרד והופ, הלכו כל תושבי בגדד. אם בעבר האדם ייצר טכנולוגיה כדי להרחיב את חושיו על מנת לשרוד, היום אנחנו מתמקדים בטכנולוגיות אסטתיות שמנותקות מאיתנו בצורה מוחלטת, שהקשר בינן לבין המצפון שלנו הוא מקרי בלבד. אין כאן החלטה, אין התמודדות עם תוצאה, אין מגע, אין חיות. סטריליות. 

סטריליות בעיני היא ההפך מארוס. אם נחזור לתחום המין, לפני עשר שנים הכרתי באוניברסיטה בחורה קצת מופרעת ומנותקת מעצמה לחלוטין, שאהבה סקס רק עם קונדומים ולא מטעמי בטיחות. היא אהבה את זה שכשהכול נגמר היא נקייה לגמרי. את הסטריליות. קשה להיות כמו אבותינו בעולם שפע הגירויים של היום, לחוות כל דבר בארוס מוחלט זה טירוף. הרבה אנשים אירוטיים מאושפזים בבתי משוגעים בחברה הזו. אחרים מנסים לצמצם גירויים ולעבור לגליל או להודו כדי להשיב את הארוס.

"שובו של המלך", מסתבר, היה עבורי רגע של געגוע לשובו של הארוס, במשמעות העתיקה של ארוטיקה. כך אני תפסתי את המסר של הסרט לגבי תקוות האדם. אז לסיפתח של השנה האזרחית החדשה, זה האיחול שלי לכולנו: מי יתן ויפלו חומות המכאניקה, הטכנולוגיה, החומריות והציניות – מורדור שלנו – והלמך שבתוכנו יפנה את הכס למלך הפנימי האמיתי. אמן כן יהי רצון.
 

נ.ב.

טוב, אני לא יכולה להתאפק, אדבר עוד על דבר אחד. אני לא מתחברת לחלוטין לסיפור האהבה של אראגורן וארוון. איאורן גיבורת רוהאן היא האישה המדהימה של המציאות והגיע לה להשיג את אהבתו של אראגורן. אבל לא, הוא תקוע על האישה הבלתי מושגת, מזן אחר, מחיי הנצח, מעולם אחר. ובסוף היא מוותרת על הייחוד שלה כדי ללוות אותו בחיי בני התמותה, להגשים לו את הפנטזיה. לא מתחברת בכלל למסר הסמוי הזה. גם ככה יש לנו מספיק צרות גברים-נשים בעולם הזה מאשר שסרטים כאלו יעודדו את הגברים להמשיך לחיות במציאות הזויה.

 

עוד משהו בנושא:

על ארוס וסייברסקס

לפעמים מתחשק לי להיות אלכס ליבק

קורדובה, ספרד. אוקטובר 2001.

ציון, השמיעי יללתך

רחובות ארה"ב מלאים בסנאים משוטטים, רחובות ערי הודו או נפאל מלאים בקופים או פרות משוטטות ורחובותיהן של מדינות אחרות בעולם מלאים בכלבים משוטטים. רק בישראל חיית הרחוב המשוטטת הנפוצה ביותר, עד כי נפיצותה יוצאת מכלל שליטה, היא החתול. ודאי שמתם לב לזה כשאתם מטיילים בעולם, כמה מעט חתולי רחוב יש ביחס למצב שאתם לוקחים כמובן מאליו ברחובות ישראל.

פניתי לפרופסור הילטון ברק, מומחה לחיות קטנות וחיות מחמד מהחוג לווטרינריה באוניברסיטה העברית בשאלה:

האומנם החמולות /כנופיות של חתולים משוטטים הם תופעה ייחודית לישראל? איך זה קרה?

"אני לא מכיר מדינות אחרות שבהן התופעה הגיעה לממדים דומים. האשמה מתחלקת בין כמה גורמים: קודם כל הרשויות שאינן מטפלות בנושא החתולים כראוי. טיפולם של השירותים הוטרינאריים בחתולי הרחוב בעבר גבל באכזריות והופסק כתוצאה מהתנגדות הציבור, אך לא הוחלף בטיפול ממוסד רגיש יותר אלא באי עשייה. ישנם מקומות בחו"ל, בעיקר באנגליה, שהרשויות מעקרות חתולי רחוב ומסמנות אותם על ידי קיפול/גזירת פינה מהאוזן וכך משתלטות על הרבייה שלהם. כאן מעדיפים לטפל בכלבים משוטטים, שכן הכלבת נפוצה יותר ומסכנת יותר את הציבור מאשר מקבילתה החתולית, שרטת החתול.

בנוסף, הציבור נושא חלק רב באשמה. אנשים רבים לוקחים חתולים הביתה ואז מואסים בהם ומסלקים אותם לרחוב. כמו כן, האנשים שמאכילים חתולי רחוב וחושבים שבזה הם עושים להם טוב, רק מעודדים את המשך  הרבייה שלהם שמובילה למצב הבעייתי הזה. זה לא עושה לחתולים טוב בטווח הארוך."

אז מה, להרעיב חתולים, זה הפתרון?

 

העמותה למען החתול דווקא מתגאה במשמר מאכילי החתולים שלה, אז איך הם רואים את זה? דנה גולדברג, אחראית יח"צ וקשרי קהל בעמותה מסכימה עם פרופסור הילטון כמעט בכל:
 
"אני מצדיעה לפרופסור הזה, כל מילה בסלע. במדינה נאורה הרשויות מתייחסות לריבוי חיות משוטטות כבעיית תשתית לכל דבר. אצלנו מזניחים כל מה שלא בוער, כל מה שלא קשור לבטחון המיידי שלנו ונושא כזה נדחק לשוליים. במדינה מתוקנת יש חיבור בין מערכות, יש חוקי עיקור וסירוס חובה, תקציבים למבצעים גדולים, רשויות משתפות פעולה… אצלנו לא עושים כלום וכל העבודה נופלת על אנשי עמותות שחיים מתרומות ובטח לא יכולים להשתלט על כל העבודה הזו.
 
עיקור וסירוס הוא הפתרון ההומאני ביותר שתוך כמה שנים יאפשר לנו להשתלט על קצב ההתרבות. נושא מאכילי חתולים הוא באמת בעייתי. מצד אחד פרופסור ברק צודק, כי האכלה יוצרת קרקע להתרבות וזה מאד אכזרי כלפי החתולים בטווח הארוך. חתולה יכולה להיכנס להיריון 3 פעמים בשנה וללדת 3 צאצאים בממוצע בכל פעם, כך שתוך שלוש שנים יש לנו עוד אלף חתולי רחוב וחייהם של החתולים הללו קשים מנשוא.
 
תוחלת החיים של חתול רחוב היא שנה וחצי לעומת חתול בית שחי כעשרים שנה. רכבים דורסים אותם, חלק מהרשויות עדיין מרעילות אותם למרות שזה לא חוקי ואנחנו נלחמים בזה מלחמת חורמה, כל הזמן יש גורים עיוורים מוטלים בצד הדרך… אבל כאן מגיע הצד השני של המטבע. למי שכבר נמצא ברחוב צריך לדאוג, לתת להם איכות חיים מינימאלית ולהקל עליהם, ולכן אנחנו כן מעודדים האכלות. להרעיב זה לא פתרון. אנחנו מאמינים שהכי טוב זה מצד אחד להאכיל ומצד שני לעקר.
 
אנשים לא מבינים כמה תועלת מביאים לנו חתולי הרחוב, הם ממש מנקים את הרחוב מחולדות, ג'וקים ואפילו נחשים. [אם כי חברתי מיכל, למשל, לא התלהבה כשהנחש האהוב שלה פלוטו ז"ל ברח מהטראריום שלו אל הרחוב התל אביבי ולוכד הנחשים שהוזמן לחפשו, גזר כי חתולי הרחוב רוצצו את ראשו….-כ.ו]. אנשים רואים רק את תופעות הלוואי המטרידות של הייללות הקרבות והמחלות שלהם וצריך יותר מודעות לתועלת שלהם ולקשרי הגומלין שלנו עימם. ללמוד ליהנות גם מטובם." 
 

רוצים עוד?

גם אני אשמה – לוקחת אחריות

תחקירים נוספים בסדרת הבלוג החוקר

צ'ק לחתונה של קופידון והיהודון

הכרויות זה אחד התחומים שמיתון אף פעם לא פגע בהם, להפך. אם אין כלום אז לפחות שתהיה אהבה. אולי בגלל זה הופתעתי מהעובדה שג'יידייט רכשו את קופידון ואוטוטו יהיה לנו בארץ רק אתר הכרויות רציני אחד. אני אצפה בעניין בניסיון לאחד את מאגר הנתונים של שני האתרים הללו, כאשר רוב האנשים רשומים בשני המקומות, לאו דווקא תחת אותם פרטים ולעיתים יותר מפעם אחת.
 
האם האתר הממוזג יהיה חינמי או במודל המנוי של קופידון? האם הם ינצלו את ההזדמנות לאיפיון טכנולוגי רציני שישלב את היתרונות של שניהם או יצרו מפלצת? אגב, יתרונות טכנולוגיים הם לא תמיד יתרון אנושי. הטכנולוגיה המתקדמת של ג'יידיט, למשל, מאד פולשנית. היא מאפשרת לנו רמות שליטה גבוהה מדי, ברמת "האח הגדול", שמביאות יותר נזק מתועלת.

כשאתה יכול לראות בדיוק מתי אדם מסוים ביקר באתר לאחרונה, זה מאפשר לזוג שהכיר ויצא כמה פעמים, "לארוב" זה לזו ולהאשים זה את זו שהם ממשיכים לצבור פוטנציאלים מאחורי הגב (והם תמיד צודקים). כשאתה יכול לראות מי ומתי הסתכלו בפרופיל שלך, איזה אקס משועמם עלול לחשוב בטעות ששבת להתרפק על זכרונו ולהרשות לעצמו להציק לך שוב. והכי גרוע זה ממשק הצ'ט של שני האתרים שתורם לאווירת השוק וחוסר הרצינות וגוזל המון אנרגיה ממי שמנסה לפלס את דרכו בשקט בברדק הזה.
 
בתור אחת שיש לה כבר כמה שנים On&Off כרטיס בשני אתרי ההיכרויות האלו, הייתי רוצה לנצל את ההזדמנות העסקית לדבר קצת על האקלים התרבותי של סצנת הדייטינג הישראלית ברשת. לחפש גבר ברשת זה כמו לחפש מחט בערימת שחת, אבל חצי מהחברות שלי מסתלבטות בתוך ערימת השחת הזאת בתקווה להידקר מדי פעם ואולי כדי להשתיק את המצפון שלנו. הנה, אנחנו עושות משהו אקטיבי בנושא הזה. אנחנו out there. אבל בין לבין אותן דקירות נדירות, אנחנו מגלות שערימת השחת שלנו מלאה גללים של חמורים. 
 

מאותגרות מוסרית ואינטואיציית אינטרנט

הקלות הבלתי נסבלת של היכולת להכיר מהבית בפיג'אמה גורמת לסקרנים שאינם פנויים או אינם רציניים להתחזות לכאלה על מנת להכניס קצת פלפל לחייהם. מאידך, מי שכבר פנוי ורציני, הופך למאותגר מוסרית עקב תחושת השפע המדומה. הכתבה מנוסחת בלשון זכר אך מסתבר שהיא תקפה במידה שווה לנקבות שבינינו. למעשה, נשים עומדות במבחן קשה יותר, שכן אם המראה שלהן סביר, הן מותקפות בפניות של גברים חמודים לכאורה מכל עבר. אבל זו רק אשליה. כל מי שעברה את זה יודעת ששבעים הציפורים שעל העץ עפות ברגע שאת עושה צעד לעברן.
 
הטכנולוגיה שמאפשרת לנו תקווה לאביר חדש מדי יום, חוסמת את הנכונות שלנו לתת צ'אנס לאביר-האתמול. רבים מהקשרים הטובים שאני מכירה לא התחילו בדייט מעולה או בדייט בכלל, היה שם איזה חלחול הדרגתי, תוצאה של השקעה וסבלנות. בעידן קופידון-ג'יידייט אנחנו שולחים הביתה מישהו ש"לא בדיוק זה" תוך חמש דקות, כי כשנחזור הביתה יחכו לנו עוד 3 פניות באתר וחוזר חלילה. ואז יום אחד אנחנו מתעוררים ומגלים שיש לנו כרטיס באינטרנט כבר 10 שנים….
 
אבל גם כשאנחנו מוכנים לתת צ'אנס, הצד השני אינו מקל עלינו. הרבה אנשים עוד שבויים בקונספציה שהאינטרנט הוא מדיום אנונימי שאפשר לנסות לשפר בו את מצבך, לשפצר קצת את הפרטים, לשים תמונה מלפני 20 שנה/20 קילו/של החבר הכוסון שלך וכדומה. אנשים שוכחים שהמטרה בסוף היא להיפגש ולמפגש אי אפשר להביא את הפוטושופ (אבל רצוי להביא את החבר הכוסון… :).
 
יש אנשים שבכלל לא מנסים ליזום מפגש. הם מקבלים טלפון ולא מתקשרים או מנסים לנהל איתך מערכת יחסים וירטואלית. הניחוש הטוב ביותר הוא שיש להם פרח אחר בקנה ואת בינתיים בצריח. כי כשיש שפע היצע גם השינויים הם מהירים מאד. פעמים רבות, אם התמהמת 24 שעות, כשתתקשר יסתבר שהיא כבר קבעה עם אחר.
 
אבל עם הזמן מפתחים סוג של אינטואיציית אינטרנט כזו, שזה באמת נושא למחקר עצמאי. מהצצה חטופה בתמונה וכרטיס אני כבר מרגישה מהות, אמינות ופוטנציאל ובשנה האחרונה לא טעיתי אפילו פעם אחת, לחיוב ולשלילה.  אחרי כמה שנים זה הופך לסוג של קהילה ביזארית בעל כורחה. מרחב שכיף לשוב אליו בין קשר לקשר, לחזור לבסטה שלך בשוק ולנופף לשלום לכל הח'ברה.
 
יש אנשים שנמצאים כבר שנים באתרי ההיכרויות עם אותן התמונות ואני מזהה אותם בחיבה ומרגישה בבית. גם הם ישר מזהים שחזרת ודורשים בשלומך. נחמד/עצוב לראות אקסים שהכרתי באתר לפני שנים, חוזרים ונפלטים למעגל ה E-פו"פ. לא מזמן קיבלתי פניה ממישהו שיצאתי איתו תקופה קצרה לפני 6 שנים והוא בכלל לא קלט שזו אני. אמרתי לו שזה הסימן הכי ברור שהוא כבר מיצה את האינטרנט והגיע הזמן לעשות אחורה פנה.
 

"שמפניה" אונליין

אבל בואו נעזוב שנייה את הנוסטלגיה ונעבור לממד ה"תחקירי". מי שמחזיק הרבה זמן בסטה בשוק, יודע לזהות כשבחור חדש בשכונה הוא סמוי של המשטרה, נכון? עד כמה שידוע לי לא כתבו על זה בשומקום וברור שמפעילי האתרים לא יודו בכך, אבל בנוסף לשקרנים מטעם עצמם, נראה שיש גם שקרנים מוסדיים, סימולקרות כאלה, פרופילים "שתולים מטעם"…
 
מדובר בדרך כלל בגבר או אישה שנראים מעולה, משכילים, עשירים ובעלי כרטיס אטרקטיבי והם אף פעם לא עונים כשאתה כותב להם. אתה, בחוסר בטחון אפייני, חושב שזה משהו אישי נגדך, אבל מדובר בעצם באבישי רביב מ-HTML, פרופילים מדומים שלתחושתי נוצרו על ידי עובדי האתר, במטרה לתת לנו תחושה שאנשים "שווים" מהלכים בינינו וזה לגיטימי ואף משתלם להיות כאן.
 
נראה לי שהמיתון גורם להנהלת קופידון לנקוט ביוזמות יצירתיות יותר בעזרת השתולים הללו, שכן בשבוע שעבר קיבלתי פניה מאחד חתיך-ז'ורנלים מפיל בשם מרקוס, שאין לו מנוי ואני נאלצת לקנות מנוי אם אני רוצה להזיל ריר על המסר שלו. כבסטאית ותיקה ברור לי שחתיך-ז'ורנלים לא רוצה ממני שום דבר, וההימור שלי הוא שמדובר בפרופיל שתול, אשר עובדי האתר פונים דרכו לאנשים, על מנת לגרות אותם לרכוש מנוי. 

תסתכלו על הכרטיס שלו. שב"כניק בלגי דמיקולו. ומה זה אבטין בכלל, זה נשמע כמו ישוב במשולש. רוצה להקים משפחה עלק. לא עלבון לאינטליגנציה? כתבתי ל"מרקוס" חזרה מבלי לראות מה הוא רשם לי, אך ה"עינית" באתר מראה שהוא מעולם לא ניסה להעיף על זה מבט נוסף, מה שחיזק את חשדי לגבי הפונקציה המריונטית שלו.
 
מרוב שעמום/יאוש מסתמנת אצלנו לאחרונה מגמה להתחבר עם אחיות לצרה מהאתר. הייתי רוצה לנצל את ההזדמנות להכיר לכם חברה וירטואלית חדשה שלי, חגית, סטנדאפיסטית בפוטנציה, בחורה מדהימה כפי שתיכף תראו מהכרטיס שלה. ממש קארין ארד ג'וניור בתוך כרטיס הכרויות, לא? לתשומת ליבה של ההנהלה, דווקא אנשים אמיתיים כאלה, נותנים לי תחושה שיש פה עוד אנשים מעניינים וכדאי להישאר בסביבה. הכרטיס שלה, אגב, הגיע בתגובה לתשובה הגברית לקארין ארד בתוך כרטיס הכרויות. כן רבותיי, מעניין לנו, אנחנו לא רק מחפשים אהבה, אנחנו עושים גם ספרות זולה.
 
לפני כמה שנים כולנו הכרנו אנשים שהתחתנו בגלל אתרים כאלה אבל נדמה לי שאין הרבה סיפורים כאלה לאחרונה. רמת העיוות גוברת שם על רמת הרצינות וצריך נס כדי לצאת עם משהו מוחשי ומתמשך משם. זה גם גורם לתחושה שגויה שכל מה שמחוץ לרשת הוא אוטומאטית יותר אמין ועשוי לגרור גל נוסף של אכזבות. יותר ויותר אנשים סביבי חוזרים להכרויות אופליין שהם לא היו מעיזים לשקול לפני כמה שנים, כמו ירון מאיר. מי שלא רציני נשבר אחרי 10 שאלות מתוך ה-175(!) בטופס שלו. זה כבר מציב רף. 
 
בסיכומו של דבר, אני חושבת שהנזק הכי גדול שנגרם לי מהשנים הללו, זה חוסר היכולת לדמיין את היום שבו אמחק את הכרטיסים שלי. לא רק השעיה זמנית לרגל עוד איזה קשר, אלא delete אמיתי. הו קופיג'יידייט, הצלחתם היכן שקרטלי הסמים והאלכוהול כשלו אצלי. שמי כרמל לידיה וייסמן ואני מכורה לקווסט אחר הזוגיות.

 

עוד בנושא:

פרופילים פיקטיביים – התחקיר

הוטל קליפורניה לרווקים – מה קרה כשכבר ניסיתי למחוק את הכרטיסים שלי

פרק מתוך "סקס והרשת" שעסק באתרי הכרויות
 

בתיאבון ותודה על הדגים

יד המקרה או ידם של גורמים כלכליים אינטרסנטיים, גרמה לכך שדגי הבריכות, הרמדיה הצמחית וג'לטין עצמות-הבקר של המילקי, עלו לאחרונה על סדר היום התקשורתי. זה לא מרגש אותי במיוחד. בשנתיים האחרונות אני הופכת מודעת ליותר ויותר עובדות מצמררות לגבי המזון שאנחנו אוכלים, שאינן מגיעות לתקשורת כלל. בפועל נדמה שכבר לא נותר מזון כלשהו שניתן לאוכלו נטו בבטחה.

הנה כמה דוגמאות: בכל פעם שהיצרנים כותבים על האריזה "ללא צבעי מאכל" או "ללא חומרים משמרים" הם מתכוונים לכך שכמות צבע המאכל או החומר המשמר קטנה מהכמות החייבת בדיווח על פי התקן. אל תשלו את עצמכם שהבמבה נולדה זהובה או שגרעיני התירס מחזיקים מעמד שנתיים במים מזוקקים. וכן, גם מיץ התפוזים הכי טבעי-סחוט-טרי שיש, נעזר בקצת חומרי טעם וריח.

בבשר שלכם יש אנטיביוטיקה ושלל הורמונים וכימיקלים, וכן בחלב שלכם, בתוספת סיליקון או צירוף של לציטין עם סוכר (מה שמעורר תהיה עמוקה לגבי דלות הקלוריות של חלב 1% שומן). אם תבקרו פעם במפעל של טרה או תנובה אין לי ספק שתפסיקו לאכול מוצרי חלב לכל החיים. במיוחד קוטג', שנעשה מחלב ישן שכבר אי אפשר למכור כחלב ניגר והוא יושב במיכלים גדולים באוויר הפתוח.

שלא נדבר על כל החיידקים במוצרי החלב, שמדענים עוד לא הצליחו להחליט עד כמה ידידותיים הם באמת. אם יותר לי לנבא את שערורית התינוקות הבאה, זה יהיה בגלל המטרנה עם חיידקי ביו. רק לאלוהים פתרונים איך ילדים קטנים כל כך יכולים להתמודד עם חיידק ביו ולמה להם בכלל?

אחלה טבע, נטול טבע

מי שמרגיש עצמו פטור מהבלי העולם הזה בגלל שהוא נצמד לירקות ופירות, הרשו לי להציק לו גם בנישה התמימה הזו. אוהבים לעשות לעצמכם את החיים קלים עם כל ה"אחלה טבע" השטופים מראש? אין בעיה, רק קחו בחשבון שכל ליין המוצרים הזה שטוף גם בחומרי הדברה מזעזעים. עדיף כבר חסה עם תולעים, זה לפחות אורגאני. ואפרופו k-300, לידיעת שתייני קפה או קולה דיאט "נטול": ההליך שבו מוציאים את הקפאין מהקפה כרוך בשימוש בחומרי הדברה רעילים ולכל הדעות, עדיף שתפוצצו את עצמכם בקפאין מאשר שתגעו ב"נטול" הזה.

האבסורד הוא שגם הטבעונים הכי קפדניים שיש להם כסף לחיות על חנויות טבע קטנות, כבר גילו שירק אורגאני הוא לא ערובה לכלום. במקום חומרי ההדברה המסוכנים הם מקבלים כל מני רמשים משונים שהיו אמורים לעשות הדברה ביולוגית ונשארו בסביבה. לפעמים הדברים הכי "טבעיים" יכולים להיות קטלניים עד כי קיים צורך להרוג אותם עם כמה כימיקלים, למרבה האירוניה.

האנשים הכי בריאים הם הכי פגיעים, כי אין להם בגוף מספיק רעלים כדי לשרוד ביומיום. כשהתקנתי בבית מערכת סינון מים בשיטת אוסמוזה הפוכה, יודעי דבר הזהירו אותי לשתות מדי פעם גם קצת מים מינרלים או מים מהברז, כי מרוב שהטכנולוגיה הזו מזקקת את המים, הכליות שלי ייחלשו אם הן לא יקבלו מדי פעם קצת רעלים להתאמן עליהם.

אחת התרמיות הגדולות של היצרנים והתקשורת זה הזיהוי של רזה עם בריא. איך שהצטרפתי ל"שומרי משקל" הפסקתי לאכול אוכל בריא. הבנתי מהר מאד שזה או דייאט, או בריא. רוב מוצרי הדייאט מכילים חומרים מסרטנים כמו אספרטיים וחומרים אנונימיים אחרים שאיננו תוהים כלל על קנקנם, כל עוד הם מספקים לנו את אשליית הטעם והריח של המזון שנגזר עלינו להימנע ממנו. אחרי כמה חודשים כאלה מתחילים גם להרגיש את טעמי הלוואי ולא בא לגעת יותר בשום דבר דיאטטי. לאחרונה לא בא לי על שום סוג של אוכל, הכול נראה לי מזויף. כל כך הרבה תאגידים מתאמצים להביא ולשמר לי את האוכל, שהמזון עצמו כבר לא זוכר מיהו.

כשהייתי בסין בשנה שעברה, גיליתי שהאורז איבד את מרבית ערכו התזונתי, איכותו יורדת בהתמדה והם לא יודעים מה לעשות, יש שם כרגע מומחי חקלאות ישראלים שמנסים להושיע. נדמה לי שזה קורה בכל מקום. הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות ומרוב הנדסה גנטית והתערבות אנושית, המזון מאבד את זהותו ואת ערכו. תשאלו את הסבתות שלכם איזה טעם היה פעם לעגבניות. תשתלו אותן בגינה פרטית ותראו איזה ריח הן מפיצות. עכשיו תוציאו עגבנייה מהמקרר ותבינו מזון תפל מהו. ומכיוון שמה שאנחנו אוכלים זה מה שאנחנו, אני חוששת שמעגל הקסמים הזה הוא הסמן לתפלות המין האנושי.

פעם, לפני שנים רבות, עשינו ניסוי של חימום סוכר בבית הספר. האבקה הלבנה והמתוקה חשפה לנגד עיני את פרצופה האמיתי המפוחם, ויצרה טראומה שבגללה עד היום אני משתמשת רק בסוכר חום. אני מתעבת מסכות חיצוניות מטופחות שמסתירות הרבה חרא, ולמרבה הצער נראה שככה נראית התזונה שלנו וככה גם אנחנו נראים. שום דבר שאנחנו אוכלים כבר לא אמיתי וגם אנחנו מלאכותיים, רעילים לעצמנו ולזולתנו. איך נהייה אותנטיים כשאין לנו דבר אותנטי להזין בו את עצמנו?

זה אולי נשמע קיטשי אבל מזון טבעי ובריא נראה רע. תשאלו את אופנהיימר שניסו לייצר מסטיק מחומרים טבעיים באמת וגילו שהציפוי הלבן הופך עד מהרה לחום-בהיר. את המלאי ה"קלוקל" הם מוכרים עד היום לילדים בארה"ב תחת המותג "pieces of shit". כי ככה זה נראה, כשזה באמת טבעי ובריא.

חברת השפע משקיעה המון באסתטיקה הויזואלית של מוצרי המדף ואנו משקיעים המון בחיצוניות שלנו, אך בממד הפנימי, המזון שלנו, וכתוצאה מכך גם הנפש שלנו, היו לביב שופכין. המזון מאבד את ערכו התזונתי בהתמדה ואנחנו מאבדים את הערכים שלנו במהירות מסחררת. אני חוששת שאם לא נפסיק לטפח את הקנקן, יום אחד נגלה שיש בו רק אבנית.

אינגה ושירלי מפרגנות

הבלוג-החוקר חוזר בגדול עם תחקירים אזוטריים חדשים ורעיונות נוספים יתקבלו בברכה. והפעם: אין לי יומרות לגנוב את הבכורה מרוביק רוזנטל, אבל בטיולי האחרון בחו"ל, ישבתי עם קבוצה מייצגת של צעירי אומות העולם ולא הצלחתי להסביר להם במשך חצי שעה מה זה פרגון.

איה ושירלי. באמת מפרגנות?

כדי להגיד מילה כמו "לפרגן" באנגלית, בספרדית או בשוודית לצורך העניין, צריך להגיד שני משפטים לפחות. אומרים ששפה מגדירה את גבולות המחשבה ומעידה על התרבות. לאסקימוסים יש 30 מילים שונות לתיאור שלג, כי לשלג משמעויות רבות בעולמם.

לסינים, כמו שכבר סיפרתי לכם בהקשר אחר, אין מילה לפרטיות והמבקר בסין מרגיש למה… אז איך יכול להיות שדווקא לנו, היהודים, יש פועל רב חסד כמו "לפרגן"? האם זה בכלל מסתדר עם התרבות המאד לא מפרגנת שפיתחנו או שזה נשאר בשפתנו מימים טובים יותר?

הפניתי את הקושייה לרות אלמגור, יועצת הלשון של "קול ישראל" ולהלן תשובתה:

"הפועל המקורי, Firgunen, בא מגרמנית ועבר לעברית דרך היידיש. ביידיש זו מילה שימושית בעיקר כדי להצביע על כך שאני עושה את זה (מפרגן) ואתה לא…"

אז זהו, רות, שהמילה הזו נורא טעונה, עושה "ריגשי", זה נורא לא מתאים לתרבות הגרמנית…וחוץ מזה, גם הם לא בדיוק מפרגנים גדולים.

"אני לא יכולה לומר בוודאות שזה לא קיים באף שפה נוספת פרט לעברית וגרמנית בצורת פועל טריוויאלי. ולמה דווקא אצלם? לא יודעת אם יש מישהו שיכול לענות על השאלה הזו. אולי דווקא העמים שלא מפרגנים זקוקים לכזו מילה באוצר המילים שלהם. בעברית יש גם המון מילות סיבה ואף אחד לא יודע למה, אולי בגלל שהישראלים כל הזמן מחפשים תירוצים?… אני גם לא בטוחה שזו מלוא משמעותו המקורית של הפועל המקורי בגרמנית, זה דורש בדיקה."

 

כשמישהו מסיים משפט ב"זה דורש בדיקה" את מבינה שהתחקיר לא הסתיים. אז התקשרתי למכון לגרמנית באוניברסיטה העברית בירושלים. שולמית, מזכירת המכון, שגרמנית היא שפת האם שלה, לא שמעה על המילה הזו בחיים, אבל הבטיחה לבדוק וחזרה אלי עם הפנייה לד"ר דפנה מאך, קליברית מהחוג לגרמנית.

ד"ר מאך, אז יש מילה כזו בגרמנית?

(במבטא גרמני כ-ב-ד ומהוקצע כמו שלא שמעתי זה עידן ועידנים) "בהחלט, זה נושא את אותה המשמעות כמו בעברית וזה דגם סטנדרטי של פועל בשפה הגרמנית. זה אולי לא באופנה כמו פה, אבל זו מילה מוכרת באוצר המילים הגרמני."

 

נו, אז שולמית למדה עוד משהו בזכותי על שפת האם שלה (זה בסדר, ממי, גם אני לא יודעת חצי ממה שקורה באמת בנבכי הרומנית, שפת האם שלי…), ואיה ושירלי השכילו ולמדו שגם אינגה ודנוטה מפרגנות.

המוות אינו מחוסר עבודה

"המוות אינו מחוסר עבודה

 הוא לא מקבל דמי אבטלה

 המוות אינו מחוסר עבודה

 מחכה מצפה תמיד בפינה…" (רמי פורטיס)

 לפני כמה שבועות, נאצר (29) מכפר קאסם נהרג בתאונת אופנוע על איילון. משפחתו תרמה את אבריו וכך ניצלו חייהם של ארבעה אנשים. מי שקיבל את לבו היה אבא של מיכל, חברה שלי. הרבה זמן הם חיכו ללב ובמדינה הזו אין מי יודע מה מודעות לתרומת איברים. הם כבר שקלו לנסוע להשתלה במקום כמו ארגנטינה, שם אבריך נתרמים על פי חוק, אלא אם אתה מצהיר על התנגדות לכך. אבל אז נאצר נהרג.

בשבועיים האחרונים המשפחה של מיכל הייתה אופטימית. המצב של אבא היה יציב, כל יום השתפר בטיפ-טיפונת והצוות הסביר שצריך הרבה סבלנות, לאט לאט. השתלת לב וקליטתו בגוף חדש הם דברים מורכבים ועדינים. אבא של מיכל כבר חלם על החיים שיהיו לו עוד מעט, עם לב של בחור בן 29 פועם בקרבו…. אבל בערב יום חמישי, ללא אזהרה מוקדמת, המגמה התהפכה בבת אחת. לחץ הדם שלו ירד בחדות עד לאפס והוכרז על מותו.

ביום שישי, בהלוויה, מיכל בקושי ראתה מה קורה סביבה. אחרי כל מה שהיא עברה בשנה האחרונה, היא כבר ראתה את אבא שלה מבריא והמהפך היה פתאומי כל כך…. זה לא נקלט, שהלב לא נקלט. לפני כמה שנים עברה בהצלחה השתלת לב של חזיר בגוף אדם. לב של חזיר נקלט ולב של ערבי לא. אי אפשר שלא לחשוב על זה, כמו משל על דו הקיום שלנו.

גן עדן באקוואריום, גיהנום אצל ג'קו

אותו לילה, לבד במיטה, התעוררתי בבעתה למשמע זמזומו של… יתוש??? לא סיפרו לו שכבר חורף?? הדלקתי את האור וראיתי אותו נח שם על הקיר, במיקום אסטרטגי. ולמרות שיש מורי ויפאסאנה שהיו דנים אותי למוות על כך, ידעתי שהלילה זה או אני או הוא. הוא היה מאד נינוח שם על הקיר, תכנן את עתידו רווי דם האדם המתוק, כשלפתע ירדה עליו החשכה ובמכת הלם אחת מנעל הבית שלי, החיים פסקו לפעום בקרבו.

מי שמצפה לייסורי מצפון של צער בעלי חיים בנקודה הזו מפספס את הפואנטה. פעולת ההרג שבצעתי הובילה אותי להגיג אחר לגמרי: כשמוחצים יתוש, ג'וק או נמלה, לצורך העניין, הם לא ממש יודעים מה קרה להם. מבחינתם אני תופעת טבע, כוח מסתורי. הוא לא מסוגל להבין במוח היתוש הקטן שלו, שגם אני סוג של יצור חי. אני פשוט כל כך שונה ממנו ו"גדולה" עליו מבחינה תפיסתית, שמבחינתו אני כמו עץ, כמו הוריקן, הר געש מתפרץ… אני הטבע העוצמתי בהתגלמותו, אני אמא אדמה שהוא מוצץ ממנה לחם בזיעת טלפיו.

ואז חשבתי על אבא של מיכל ועל נאצר ועל המוות האנושי. אולי גם מעלינו, בני האדם, יש מערכות טבעיות אחרות, אינטליגנציות רוחניות נשגבות, שאיננו מסוגלים לתפוס במוחות הנצנץ המוגבלים שלנו, כמו שנמלה לא יכולה להבין מה אני בעולמה. אנו תופסים אותם ככוחות טבע או כדומם או אפילו כבלתי נראה, אבל הם בעצם חיים, ועבורם אנחנו כמו יקום של נמלים.

חשבתי על זה כבר פעם, כשראיתי דגים חיים מפרפרים בסופר ומקבלים מכת גרזן על הראש.

מוצאים את נימו, בעולם הבא

האם דגים מסוגלים לתפוס מהו אדם? כשהם פוגשים צוללן זה עבורם כמו מפגש עם חייזר.

ומי שבמקרה מצליח לחמוק פעם מרשת דיג, בטח חוזר ומספר לכל הדגים את חוויות אחרי המוות שלו ומה שהוא הספיק לתפוס בעין הדג שלו מהעולם הזה ב"שמיים" של המים.

ואולי כך גם אנחנו מתים, בתאונות, בפיגועים, באקראיות הזו שבה עולה דג בחכתך, בשוויון הנפש הזה שבו אני מחצתי יתוש על הקיר.

אולי "לחטוא" זה פשוט להפריע לח'ברה הנשגבים שם למעלה מבחינה אנרגטית, אולי ההפרעה הזו בשדה האנרגיה שלהם, נשמעת אצלם כמו זמזום של יתוש וזו הדרך שלהם למחוץ אותנו עם כפכף.

וכמה נורא זה, אם אחרי כל החיים האלה, נעלה גם אנחנו למעלה ונגלה שנשמותינו הן מותגים בסופרמרקט של המלאכים, שגן העדן הוא אקוואריום בכפר שמריהו והגיהנום נשלט על ידי "ג'קו" ו"בני הדייג"….

 

אנחנו דור מזויין עם כוס משופשף

למעלה מעשר שנים לא הייתי באף הופעת סטנד-אפ. האחרונה שאני זוכרת הייתה

 

 

צפונית בת זונה מגעילה? לא אצל סיינפלד

ב"דומינו גרוס" ז"ל וזה היה עם קופטש, עידן אלתרמן, אבי גרייניק ושבי זרעיה באותו ערב. אח, אלו היו הימים.

לא יודעת למה חשבתי שיהיה כיף לצאת הערב לקאמל קומדי קלאב ובהחלט לא תיארתי לעצמי שאחזור הביתה במצב רוח התאבדותי מהופעת סטנד אפ.

ההופעה הייתה מבוססת לחלוטין על הקהל ובצורה הוולגרית והסטריאוטיפית ביותר ("איזה כוסית, בת כמה את? 18? והציצים בני כמה? מאיפה את? הרצליה? יא צפונית בת זונה מגעילה, מה את עושה עם הבחור הזה מלוד בכלל?").

ה"מתלמד" שעשה את החימום היה קצת מבוהל (וגמד, אם אני כבר במצב רוח סטריאוטיפי-עוקצני), אז הוא רץ בפחד למכנה המשותף הנמוך והתחיל לדבר בקצב של מכונת ירייה על אוננות וסרטים כחולים.

הוא היה כל כך מעורר רחמים, שכשהוא פנה אלי פתאום ושאל אם אני צופה בסרטים כחולים, שקלתי לעזור לו בדחקה ולענות ש"אני משחקת בהם". אך ברסיס השנייה שנותר לי החלטתי שהצורה הכי טובה לעזור לו זה להיות החננה שהוא מצפה ממני להיות, כי הוא נואש. הצלחתי אפילו לצחוק כשהוא הוסיף איזה משפט על גודל החזה שלי ומה יקרה לי כשאני אניק….

בעשרים הדקות האומללות שהוא בילה על הבמה הוא הספיק לגמור לבאים אחריו את כל הנושאים שאפשר להסתלבט עליהם. אחרת אין לי הסבר מדוע שישה סטנד-אפיסטים שונים, לרבות רועי לוי, דיברו בערב אחד על אותם נושאים בדיוק: רוסים, אתיופים, נכים, פיגועים, סבתא/אמא, להביא ביד, זיונים. כל מילה שניה בהופעה הייתה קללה עסיסית ולא מצחיקה, וכל ה"אמנים" נראו לי כמו מוכי גורל נבובים שנטפלים לאחרים כדי לחפות על הריק שלהם.

בשנים האחרונות ציניות לא ממש עושה לי את זה. ציניות היא שיריון המגן של הרגישים ואני כבר יכולה להחשף בלעדיו יותר ויותר. כשאני כותבת בציניות אני שמה מסכה, כי היא מצחיקה. היא עוד מצחיקה אותי אבל אני כבר לא מתחברת אליה ודרכה לאחרים. אז אין לי בעיה עם ירידות ציניות, זה נפלא. אבל מה שהיה שם הערב, זה פשוט גסות חסרת טעם וסוג של רוע.

יש פה רוסים?

רועי לוי היה מסומם לחלוטין והתנהל באיטיות על הבמה, האחרים היו על כדורי מרץ, כך נדמה. הם לא ידעו את זה, אבל הם היו מבוהלים ודרכם השתקפה לי בהלתו של העם הזה, שנס אל תוך עצמו מפני המציאות. כשעוד ידענו לצחוק על עצמנו עם טעם, גם כשזה היה נמוך, היינו שפויים. אבל אפילו ה"בדרנים" שלנו איבדו את זה. הם רצים כמו עכברים מבוהלים לקלישאות העתיקות ונעשים וולגריים יותר ככל שנדמה שגם זה כבר לא עובד.

אם יש הכשרה מקצועית לסטנד אפיסטים, נראה לי שמלמדים אותם שם למקרה שנתקעים, תמיד לפנות לקהל ולשאול: יש פה רוסים? לא? וגרוזינים?…. אחרת אין לי הסבר למה כולם עשו את זה בתורם, כאילו שהם בכלל לא הקשיבו לקודמיהם. אפילו אני כבר ידעתי שאין אף רוסי, אתיופי או ערבי בקהל, שהגיל הממוצע בקהל הוא 19 ושרוב הקהל מורכב מ 3 קבוצות ערסים צעירים מרמלה-לוד, אשקלון ואורנית, שבכל פעם שיש בדיחה על ערסים הם צוחקים מתוך חוסר מודעות אמיתית לכך שהם כאלה. הערס זה לא הם – זה השכן.

מה אני אגיד לכם, זה לא שציפיתי לג'רי סיינפלד ובאמת שאין לי שום דבר נגד עממיות, להזכירכם, גדלתי בפ"ת ואני גרה בנתניה… אבל נראה לי שהמכנה המשותף הנמוך הפך מאד נמוך וכבר לא כל כך משותף. צריך קצת רוע כדי להצחיק כי טוב זה די משעמם. אבל תדעו לכם שטוב זה הטרנד הבא. אנשים מתעוררים, נמאס להם להיות חסרי בטחון ולעשות ג'אגלינג בין עשרות מסכות. הטוב והרגיש מדבר אליהם ועוד תהיה לגיטימציה לאנשים שפונים לקהל מהמקום הזה. אבל אנחנו עדיין לא שם, אנחנו עדיין צריכים שישפילו אותנו כדי לצחוק.

ועדיין, זה לא הצחיק אותי בכלל שקטינים בני 17 נשאלו את מי הם "תוקעים" וספגו בחיוך דבילי ירידות מביכות שעוברות את גבול הטעם הטוב על מי שהם. נשמתי נעתקה באחד מרגעי השיא, כשאחד ה"בדרנים" מהבמה פנה לקטינה בכינוי "כוס טרי", איחל לה "שפשוף נעים" בצבא, סיפר לה ולכולנו בציוריות מה הוא היה עושה לה עכשיו אם לא היה פה קהל, והבטיח לה שאם הוא היה גומר בתוכה, היא הייתה משמינה 4 קילו על המקום….

אני מצטערת אם אני נשמעת כמו איזו תמימה שהתעוררה רק עכשיו וקלטה איפה היא חיה, אבל מצב השוק שקורא לעצמו "בידור" בארץ הזאת, הוא הקש הסופני שטלטל לי את ההכרה. מה קרה לנו, למה הפכנו? כולם צוחקים ולי בא לבכות מניכור החושים הזה, שאחז בכולם סביבי. והכי נורא, שהילדה הזו תאשים רק את עצמה כשחבורת נערים מהשכבה תאנוס אותה, חלילה וחס, בעוד כמה חודשים. כי אנחנו דור מזויין, והיא כבר כוס משופשף עכשיו.

It's not nice, it's in the closet

את יעל (השם הבדוי הנפוץ ביותר בישראל), פגשתי בספטמבר במהלך הטיול בחו"ל. בוקר אחד כשהשתזפנו על שפת הים ודיברנו על סטוצים בטיול, היא סיפרה לנו סיפור שקרה לה כמה שבועות לפני כן בפלאיה דל כרמן במכסיקו. הסיפור הזה כבר מועבר בין המטיילים הישראלים במרכז אמריקה על תקן אגדה אורבנית, אבל בי נשבעתי שנגעתי אישית בבחורה שזה קרה לה ושכל פרט אמת.

יעל שהתה כשבוע בפלאיה דל כרמן, חוף החטאים של מכסיקו. באחד הלילות בדיסקוטק על החוף, היא נדלקה קשות על בחור חתיך עם לוק מאד ישראלי וחברה שלה דאגה לגרור אותו אליה ולהכיר ביניהם. "נעים מאד, אני דייוויד" הוא לחץ את ידה ומיד הוסיף "סתאאם, קוראים לי עלי". אז למה אמרת דייוויד? תמהה יעל. "סתם, חשבתי שתצחקי" הוא חייך חיוך מפיל שהשכיח מיעל את הצורך להתייחס לאייקיו או לאמינות שלו.

פלאיה דל כרמן, מכסיקו

עלי טען שהוא מוסלמי המתגורר במכסיקו סיטי, בן למשפחה של 9 אחים ועובד בחוף במגוון עבודות שקשורות לצלילה, הסעדה ותיירות. בהמשך השיחה הוא טען פתאום שהוא מאומץ, בלבל בין פרטים והתחמק מתשובות ישירות. למרות האסלאם והערפול בפרטים הביוגראפיים, יעל נמשכה אליו בטירוף ובאווירת הסקס של הפלאיה, קבעה איתו למחרת בים, במחשבה על סטוץ-טיול אקזוטי.

עלי לא הופיע בחוף למחרת וגם לא לדיסקוטק בלילה. יום לאחר מכן הוא פתאום צץ בחוף עם פנס בעין והתנהגות סמי-נוירוטית. הוא סיפר ליעל ברפרוף שהסתבך עם כמה אנשים ושזה שום דבר, ענייני עבודה. יעל לא ידעה אם לחשוב שהוא טרוריסט או מאפיונר, אבל מאוחר יותר בערב, כשהוא אחז בידה והציע לה ללכת למקום שקט יותר, היא בחרה בחוויה על פני החששות.

הם צעדו כברת דרך ארוכה על החוף בחושך בדיסטנס מתוח, כשלפתע חבורת גברים קולנית וקצת מפחידה הגיחה מולם. עלי תפס את יעל בידה וצמצם את ההליכה למרחק אינטימי. הגברים נעצו בו מבט נוקב אך המשיכו ללכת ולא ניגשו אליו. יעל חשבה שמדובר באנשים שהוא מסובך איתם, שהוא אותת להם שהוא עם בחורה כרגע והעימות נדחה לטיימינג טוב יותר. היא סירבה להודות בזה בפני עצמה, אבל כל הפחד הזה עשה את כל העניין לעוד יותר סקסי.

הם הגיעו לבית מלון ועלי הפתיע אותה בהכרזה שהוא שותף בבעלות על המקום ושאחד החדרים עומד לרשותו בכל עת. כשעלי פתח את החדר, יעל הבחינה בחפצים של אישה מפוזרים ברחבי החדר. "אויש, אני לא מאמין שהיא פה" עלי התבכיין והסביר שמדובר בידידה שהוא מרשה לה ללון כאן לפעמים כשאין לה ברירה ועכשיו זה לא הכי מתאים, "עדיף שאנחנו נלך למקום אחר". רגע לפני שהם יוצאים, עלי ניגש לתיק שעל המיטה, מחטט בו, מוציא משהו ושם בכיסו. הוא הסביר לה שעדיף שילכו וייקחו חדר במלון אחר, ויעל כבר הייתה כל כך חמה עליו שהיא בכלל לא חשבה מדוע הם לא נכנסים לחדר אחר במלון שלו.

במלון הנוסף שהגיעו אליו, עלי שכר עבורם חדר יקר יחסית, וכאן סוף סוף הוגשמו הפנטזיות, כשעלי ויעל פצחו בפור-פליי סוער. כשהגיע שלב החדירה, יעל שמה לב שעלי אינו נימול, כפי שכל מוסלמי אמור להיות, אבל היא כבר התרגלה לחורים הגדולים בביוגראפיה שלו ולא שאלה שאלות. אחרי שכל הסבבים נגמרו והשניים שכבו מעולפים על המיטה, עלי הפתיע אותה פתאום בהחדרת אצבע לנרתיקה ולחש על אוזנה: "זה יהיה הסוד שלנו". יעל חשבה שהוא מתכוון באופן כללי, לא להפוך את עצמם לאייטם בפלאיה ולחשה חזרה במתיקות: "אוקיי".

סרטים מהואגינה

כעבור כמה דקות עלי קם מהמיטה והודיע שהוא יוצא לקנות סיגריות (למרות שליעל הייתה חפיסה בחדר). קצת אחרי שהוא יצא, תקפה את יעל תחושת פחד משונה. פתאום היא קלטה שהיא נמצאת לבד באמצע הלילה במלון נידח וחשוך במקום שאין לה מושג איך לחזור ממנו, עם בחור שאין לה מושג במה הוא בדיוק מסובך ושכרגע נטש אותה כאן בגפה. פתאום הייתה לה תחושה ברורה שהוא לא חוזר, כמו בסרטים, כשהגברים יוצאים לקנות סיגריות ונעלמים. אך מה אם במקומו יגיעו אחרים??

יעל קמה להסתובב בחדר, הדליקה טלוויזיה, נעלה את הדלת מבפנים, הציתה לעצמה סיגריה והמתינה. כל אותה העת התבשלה ועלתה בה למודעות אט אט, תחושת חוסר נוחות מסוימת באזור הנרתיק. לבסוף היא נכנסה לשירותים וגיששה באצבעה בזהירות באיזו איבר מינה, כאשר היא חשה במשהו תחוב בתוכו. היא מצאה את עצמה מושכת קצה של נייר סופג, ולתדהמתה, שלפה מאיבר מינה שקיק לח העוטף גוש בנייר כסף! יעל הייתה נסערת. בתוך נייר הכסף היא מצאה חומר לבן שהיה ברור לה כי הוא סם, בין אם קוקאין או הרואין.

בשלב הזה היא נכנסה לסרט. היא הבינה שהחומר הוחדר אליה באותה אצבע פתאומית שלאחר הסקס, ותהתה האם הוא מנסה להבריח דרכה סמים. עתה נראה היה לה שעלי בכלל לא מכיר את בעלי המלון שטען שהוא שותף בו, שהם פרצו לחדר של מישהי אחרת ואולי גנבו את הסם ממנה. אולי האנשים שראו על החוף או אלו שהחטיפו לו מכות אמש, מחפשים את הסם ועכשיו הם ירדפו אחריה?? אולי הוא התכוון לסמם אותה, שהחומר ייספג לה בכוס ומי יודע מה יקרה לה?

הציניקנים הפולנים ודאי יגידו שמגיע לה על שהייתה כה טיפשה ומסונוורת והכניסה את עצמה למצב כזה. מתוך היכרותי הקצרה עם יעל, לא מדובר בפתיה בת 20 ודווקא יש לה אחלה ראש על הכתפיים והרבה הגיון. אולי דווקא מרוב הפולניות של הבית ואווירת ההרפתקה של מכסיקו, היא הרשתה לעצמה להיפתח כל כך בטיול עד כדי הסתכנות. בואו לא נשפוט אותה ישר לחומרה, אוקיי?

בכל אופן, בשלב הזה כבר היה ברור שעלי אכן לא מתכוון לחזור. יעל הצמידה את כל הריהוט שהיא מצאה בחדר לדלת ועישנה סיגריות בשרשרת כדי לכבות אותן על התוקף, אם פתאום יגיח. היא לא עצמה עין כל הלילה וחיכתה לאור הבוקר כדי לנוס מהמלון. זה היה הלילה הארוך ביותר בחייה. בבוקר לפני שנטשה את החדר, היא לא ידעה מה לעשות עם הסם. היא לא ידעה מה יותר גרוע – להשאיר אותו בחדר או לקחת אותו איתה.

ברגע האחרון החליטה להשאיר אותו בארון בחדר. היא חשבה על אפשרות שמישהו יחפש את החומר הזה ושעדיף שעלי ימצא אותו אם ישוב לזירת הפשע. אז היא השאירה לו על המיטה פתק שסיכם בשני משפטים את זעמה על העניין ואת הפתרון הסופי: It's not nice. It's in the closet. את עלי היא לא ראתה יותר ובמספר הטלפון הסלולרי שהשאיר לה היה מענה אוטומאטי בספרדית, שהסביר כי המספר אינו קיים או מנותק.

במבט לאחור ולאחר שיחות עם מטיילים ישראלים אחרים, יעל הבינה את התקרית בהקשר אחר. נראה שעלי רצה לתת לה מתנה, חומר טוב לדפוק את הראש, וההחדרה שלו דרך איבר המין היה פשוט קטע מגניב כזה. הרי אם הוא היה רוצה להספיג את זה שם, הוא לא היה עוטף את זה בנייר כסף… זה לא משנה את העובדה שעלי היה סוג של פושטק ושיעל נהגה בחוסר אחריות משווע ויכלה להסתבך בצורה בלתי הפיכה.

אבל מה שהכי תפס אותי בכל הסיפור הזה, זה הפתק שהיא השאירה לו.

It's not nice, It's in the closet.

זה כמו "No soup for you", משפט נורא סיינפלדי. הזוי, אפילו. בדיעבד, זה הדבר שפתאום הכי הצחיק אותי. לכל אורך הטיול התחרינו על הסיטואציות שבהן אפשר לתקוע את המשפט הזה בהפתעה ושזה יהיה מצחיק ותתפלאו כמה כאלה היו. תנסו את זה בבית.

It's not nice, it's in the closet

את יעל (השם הבדוי הנפוץ ביותר בישראל), פגשתי בספטמבר במהלך הטיול בחו"ל. בוקר אחד כשהשתזפנו על שפת הים ודיברנו על סטוצים בטיול, היא סיפרה לנו סיפור שקרה לה כמה שבועות לפני כן בפלאיה דל כרמן במכסיקו. הסיפור הזה כבר מועבר בין המטיילים הישראלים במרכז אמריקה על תקן אגדה אורבנית, אבל בי נשבעתי שנגעתי אישית בבחורה שזה קרה לה ושכל פרט אמת.

יעל שהתה כשבוע בפלאיה דל כרמן, חוף החטאים של מכסיקו. באחד הלילות בדיסקוטק על החוף, היא נדלקה קשות על בחור חתיך עם לוק מאד ישראלי וחברה שלה דאגה לגרור אותו אליה ולהכיר ביניהם. "נעים מאד, אני דייוויד" הוא לחץ את ידה ומיד הוסיף "סתאאם, קוראים לי עלי". אז למה אמרת דייוויד? תמהה יעל. "סתם, חשבתי שתצחקי" הוא חייך חיוך מפיל שהשכיח מיעל את הצורך להתייחס לאייקיו או לאמינות שלו.

פלאיה דל כרמן, מכסיקו

עלי טען שהוא מוסלמי המתגורר במכסיקו סיטי, בן למשפחה של 9 אחים ועובד בחוף במגוון עבודות שקשורות לצלילה, הסעדה ותיירות. בהמשך השיחה הוא טען פתאום שהוא מאומץ, בלבל בין פרטים והתחמק מתשובות ישירות. למרות האסלאם והערפול בפרטים הביוגראפיים, יעל נמשכה אליו בטירוף ובאווירת הסקס של הפלאיה, קבעה איתו למחרת בים, במחשבה על סטוץ-טיול אקזוטי.

עלי לא הופיע בחוף למחרת וגם לא לדיסקוטק בלילה. יום לאחר מכן הוא פתאום צץ בחוף עם פנס בעין והתנהגות סמי-נוירוטית. הוא סיפר ליעל ברפרוף שהסתבך עם כמה אנשים ושזה שום דבר, ענייני עבודה. יעל לא ידעה אם לחשוב שהוא טרוריסט או מאפיונר, אבל מאוחר יותר בערב, כשהוא אחז בידה והציע לה ללכת למקום שקט יותר, היא בחרה בחוויה על פני החששות.

הם צעדו כברת דרך ארוכה על החוף בחושך בדיסטנס מתוח, כשלפתע חבורת גברים קולנית וקצת מפחידה הגיחה מולם. עלי תפס את יעל בידה וצמצם את ההליכה למרחק אינטימי. הגברים נעצו בו מבט נוקב אך המשיכו ללכת ולא ניגשו אליו. יעל חשבה שמדובר באנשים שהוא מסובך איתם, שהוא אותת להם שהוא עם בחורה כרגע והעימות נדחה לטיימינג טוב יותר. היא סירבה להודות בזה בפני עצמה, אבל כל הפחד הזה עשה את כל העניין לעוד יותר סקסי.

הם הגיעו לבית מלון ועלי הפתיע אותה בהכרזה שהוא שותף בבעלות על המקום ושאחד החדרים עומד לרשותו בכל עת. כשעלי פתח את החדר, יעל הבחינה בחפצים של אישה מפוזרים ברחבי החדר. "אויש, אני לא מאמין שהיא פה" עלי התבכיין והסביר שמדובר בידידה שהוא מרשה לה ללון כאן לפעמים כשאין לה ברירה ועכשיו זה לא הכי מתאים, "עדיף שאנחנו נלך למקום אחר". רגע לפני שהם יוצאים, עלי ניגש לתיק שעל המיטה, מחטט בו, מוציא משהו ושם בכיסו. הוא הסביר לה שעדיף שילכו וייקחו חדר במלון אחר, ויעל כבר הייתה כל כך חמה עליו שהיא בכלל לא חשבה מדוע הם לא נכנסים לחדר אחר במלון שלו.

במלון הנוסף שהגיעו אליו, עלי שכר עבורם חדר יקר יחסית, וכאן סוף סוף הוגשמו הפנטזיות, כשעלי ויעל פצחו בפור-פליי סוער. כשהגיע שלב החדירה, יעל שמה לב שעלי אינו נימול, כפי שכל מוסלמי אמור להיות, אבל היא כבר התרגלה לחורים הגדולים בביוגראפיה שלו ולא שאלה שאלות. אחרי שכל הסבבים נגמרו והשניים שכבו מעולפים על המיטה, עלי הפתיע אותה פתאום בהחדרת אצבע לנרתיקה ולחש על אוזנה: "זה יהיה הסוד שלנו". יעל חשבה שהוא מתכוון באופן כללי, לא להפוך את עצמם לאייטם בפלאיה ולחשה חזרה במתיקות: "אוקיי".

סרטים מהואגינה

כעבור כמה דקות עלי קם מהמיטה והודיע שהוא יוצא לקנות סיגריות (למרות שליעל הייתה חפיסה בחדר). קצת אחרי שהוא יצא, תקפה את יעל תחושת פחד משונה. פתאום היא קלטה שהיא נמצאת לבד באמצע הלילה במלון נידח וחשוך במקום שאין לה מושג איך לחזור ממנו, עם בחור שאין לה מושג במה הוא בדיוק מסובך ושכרגע נטש אותה כאן בגפה. פתאום הייתה לה תחושה ברורה שהוא לא חוזר, כמו בסרטים, כשהגברים יוצאים לקנות סיגריות ונעלמים. אך מה אם במקומו יגיעו אחרים??

יעל קמה להסתובב בחדר, הדליקה טלוויזיה, נעלה את הדלת מבפנים, הציתה לעצמה סיגריה והמתינה. כל אותה העת התבשלה ועלתה בה למודעות אט אט, תחושת חוסר נוחות מסוימת באזור הנרתיק. לבסוף היא נכנסה לשירותים וגיששה באצבעה בזהירות באיזו איבר מינה, כאשר היא חשה במשהו תחוב בתוכו. היא מצאה את עצמה מושכת קצה של נייר סופג, ולתדהמתה, שלפה מאיבר מינה שקיק לח העוטף גוש בנייר כסף! יעל הייתה נסערת. בתוך נייר הכסף היא מצאה חומר לבן שהיה ברור לה כי הוא סם, בין אם קוקאין או הרואין.

בשלב הזה היא נכנסה לסרט. היא הבינה שהחומר הוחדר אליה באותה אצבע פתאומית שלאחר הסקס, ותהתה האם הוא מנסה להבריח דרכה סמים. עתה נראה היה לה שעלי בכלל לא מכיר את בעלי המלון שטען שהוא שותף בו, שהם פרצו לחדר של מישהי אחרת ואולי גנבו את הסם ממנה. אולי האנשים שראו על החוף או אלו שהחטיפו לו מכות אמש, מחפשים את הסם ועכשיו הם ירדפו אחריה?? אולי הוא התכוון לסמם אותה, שהחומר ייספג לה בכוס ומי יודע מה יקרה לה?

הציניקנים הפולנים ודאי יגידו שמגיע לה על שהייתה כה טיפשה ומסונוורת והכניסה את עצמה למצב כזה. מתוך היכרותי הקצרה עם יעל, לא מדובר בפתיה בת 20 ודווקא יש לה אחלה ראש על הכתפיים והרבה הגיון. אולי דווקא מרוב הפולניות של הבית ואווירת ההרפתקה של מכסיקו, היא הרשתה לעצמה להיפתח כל כך בטיול עד כדי הסתכנות. בואו לא נשפוט אותה ישר לחומרה, אוקיי?

בכל אופן, בשלב הזה כבר היה ברור שעלי אכן לא מתכוון לחזור. יעל הצמידה את כל הריהוט שהיא מצאה בחדר לדלת ועישנה סיגריות בשרשרת כדי לכבות אותן על התוקף, אם פתאום יגיח. היא לא עצמה עין כל הלילה וחיכתה לאור הבוקר כדי לנוס מהמלון. זה היה הלילה הארוך ביותר בחייה. בבוקר לפני שנטשה את החדר, היא לא ידעה מה לעשות עם הסם. היא לא ידעה מה יותר גרוע – להשאיר אותו בחדר או לקחת אותו איתה.

ברגע האחרון החליטה להשאיר אותו בארון בחדר. היא חשבה על אפשרות שמישהו יחפש את החומר הזה ושעדיף שעלי ימצא אותו אם ישוב לזירת הפשע. אז היא השאירה לו על המיטה פתק שסיכם בשני משפטים את זעמה על העניין ואת הפתרון הסופי: It's not nice. It's in the closet. את עלי היא לא ראתה יותר ובמספר הטלפון הסלולרי שהשאיר לה היה מענה אוטומאטי בספרדית, שהסביר כי המספר אינו קיים או מנותק.

במבט לאחור ולאחר שיחות עם מטיילים ישראלים אחרים, יעל הבינה את התקרית בהקשר אחר. נראה שעלי רצה לתת לה מתנה, חומר טוב לדפוק את הראש, וההחדרה שלו דרך איבר המין היה פשוט קטע מגניב כזה. הרי אם הוא היה רוצה להספיג את זה שם, הוא לא היה עוטף את זה בנייר כסף… זה לא משנה את העובדה שעלי היה סוג של פושטק ושיעל נהגה בחוסר אחריות משווע ויכלה להסתבך בצורה בלתי הפיכה.

אבל מה שהכי תפס אותי בכל הסיפור הזה, זה הפתק שהיא השאירה לו.

It's not nice, It's in the closet.

זה כמו "No soup for you", משפט נורא סיינפלדי. הזוי, אפילו. בדיעבד, זה הדבר שפתאום הכי הצחיק אותי. לכל אורך הטיול התחרינו על הסיטואציות שבהן אפשר לתקוע את המשפט הזה בהפתעה ושזה יהיה מצחיק ותתפלאו כמה כאלה היו. תנסו את זה בבית.