Category Archives: שוטף+30

הבית לא מסודר, אבל…

שלום וברוכים הבאים לאכסניה החדשה של הבלוג הותיק הזה. המון זמן לא כתבתי פוסט ונכנסתי קצת למוד הכתיבה התמציתית הטוויטריסטית, אבל אני מאמינה שלקראת הקיץ אחזור גם להתבטא ב-140 תווים ומעלה.

למרות שהבית כאן עוד לא ממש מסודר, אשמח לעדכן אתכם בקצרה מה קורה איתי. אני מאד ממליצה לעקוב אחרי בטוויטר בשביל המלצות נחמדות ופירורי מידע שוטפים ולא מעיקים (אני לא מאלו שמצייצים פעמיים בשעה, ממש לא).

הגשתי את הדוקטורט שלי סוף סוף לפני שלושה חודשים והוא כעת בשיפוט. חשבתי שאהיה פנויה ועליזה אחרי זה, אבל לא נחתי מאז, אפילו נסיעות לחו"ל לא היוו מנוחה. הייתי בנשף בוינה ובקיץ אפתיע אתכם בכתבות וידיאו מרהיבות שאני לא מספיקה לערוך בשוטף וחייבת לכם עוד מהוואי ומלטה וגם הנשף בוינה.

דיאלוג? השתתפות?? פחחח…

זוכרים את ההרפתקה הפוליטית שלי בלוכסמבורג? פגשתי שוב את כל החברים בכנס גדול של פעילי שלום  מכל האיזור בברצלונה והותקפתי ישירות בצורה מכוערת על ידי פעיל שלום פלסטיני אחר, מה שגרם לי לכתוב את הפוסט הזה בבלוג של הכנס. הדעה הפוליטית שלי כרגע אמביוולנטית מתמיד.  במושב אחר בכנס הזה ניסינו להפעיל את הקהל במקום להרצות בפניו וחצי מהקהל קם ויצא. אנחנו ממש עוד לא מוכנים לתרבות השתתפותית אמיתית כי רובנו עדיין לא מאמינים שהידע שלנו הוא בעל ערך ושבאינטראקציה עם ידע של אחרים אפשר להפיק משהו ראוי. מעניין, לא? בפורום הזה טענתי שבלוגר הוא לא עיתונאי ולא אקטיביסט אלא אדם שמוכן לשתף את עצמו באופן פומבי ויומיומי וכמה שזה נשמע פשוט, וכמה שנדמה שכולם עושים זאת, עובדה שלא.

להחליף פחד בתקוה

כידוע לכם אנחנו בעיצומה של העונה האחרונה של אבודים ואני כותבת פרשנות ותיאוריות במרץ רב בעברית וממשיכה ליצור את הוידיאו-פודקאסט שלי באנגלית שזוכה לקהל יפה בקרב המעריצים בחו"ל.

כאלטרנטיבה לצריכת תקשורת המונים שפונה לפחד שלי ומזינה אותו ומעוררת בי יאוש יומיומי, החלטתי להרחיב את החשיפה שלי לאמנות, כמרחב שבו אני יכולה להתחבר ליצירתיות, דמיון ותעוזה אנושית שמעוררים בי השראה ותקוה. שתיים מהתערוכות שממש עשו לי את זה עד כי הלכתי אליהן פעם שניה היו:

1. תערוכת אמני הזכוכית הבינלאומיים הייחודית בגלריה ליטבק, שפתוחה עד אמצע מאי ואתם פשוט חייבים לרוץ לשם. אל תוותרו על היצירה "פיתוי נצחי" בחדר השחור שיש אליו תור ארוך. לא ראיתם דבר כזה מימיכם. הנה וידיאו קצר עם האמן שאולי ישכנע אתכם.

2. תערוכת "טבע האדם" של צדוק בן דוד שכבר סיימה להציג במוזיאון תל אביב ולכן זה לא יהיה ספויילר אם תראו את הוידיאו שהכנתי אשר סוקר אותה.

בכלל אני ממליצה לכם לעקוב בנפרד אחר הערוץ האישי שלי ביוטיוב, אני מעדכנת שם דברים מעניינים שאני לא תמיד מקדמת בבלוג, לרבות קליפים מהופעות מוסיקה. גם מוסיקה ואינטראקציה עם יוצרים מוסיקליים מופלאים כלולה בקטגוריית התקווה. בחודשים הקרובים מבקר כאן בפעם השניה דניאל טיילר פונק, יוצר של מוסיקת רוק-ניו אייג' מאד מיוחדת שראיינתי אותו לנרג' על סיפור חייו בעבר. הוא והמנג'רית הישראלית שלו עושים וידיאו בלוג שבועי מכאן שמאד מומלץ לעקוב אחריו.

עוד בענייני מוסיקה, התאהבתי לחלוטין בדניאלה ספקטור ומצאתי אינסוף רבדי עומק ופרשנויות לטקסטים הפשוטים והמדוייקים שלה, היא מזכירה לי את ויסלבה שימבורסקה מהבחינה הזו, פשוט וחודר. הקאבר שהיא עושה ל"מקום בתוכי" של דוד פרץ הוא השיר שהכי נותן לי תקווה בימים אלו ואני רואה בו שיר שמאד מתאים לסיים יום זכרון או מעבר בין יום זכרון לעצמאות. במפגש הנדיר הזה בצומת ספרים, דניאלה ודוד בצעו אותו יחד.

הזמנה לטקס יום הזכרון אלטרנטיבי

זה מביא אותנו להווה ולסיום הפוסט הזה עם יום הזכרון לשואה החל היום ויום הזכרון לחללי מערכות שיראל וקורבנות האלימות ביום ראשון הבא. מה אתם עושים ביום ראשון הבא? אני מזמינה אתכם להשתתף בטקס אלטרנטיבי ארצי מיוחד שאני משתתפת בו ויתקיים השנה בזכרון יעקב.

לכבוד ערב יום הזכרון לשואה החל היום אני מותירה אתכם עם המלצה לטיול הבא שלכם בבודפשט – מומלץ לבקר ב"בית הזכוכית" החושף סיפורים שטרם סופרו ממלחמת העולם השניה על יהדות הונגריה. חלק מהמקום ואתר האינטרנט של המקום מומן על ידי משפחתה של חברתי ורד, שאחד מקרוביה היה דמות מרכזית בהצלת יהודי הונגריה. אם אתם מכירים יוצאי הונגריה נראה לי שהלינק הזה יהיה מאד מעניין עבורם.

עד כאן להפעם.. ושוב, ברוכים הבאים לבלוג החדש-ישן. עדיין אין כאן אפשרות לקבל מייל על עדכונים למי שלא משתמש ברסס אבל אני עובדת על זה.

כרמל

חמישה עניינים ברשומה אחת

כל לקוח בלוגר


אם אנחנו חוזרים לשיטות שיווק לאנשים מרושתים מהעידן הפולקלוריסטי טרום תפיסת ההמונים, ומצפים להרוויח משיטות הפצה של פה לאוזן, אז אין שום טעם להתאמץ לאתר כוכבנים בשדה הבלוגים. זו חשיבה שבאה מעולם של תקשורת המונים. תחת זאת, חפש את האנשים שהם כבר לקוחות שלך וצ'פר אותם על כך. הם כבר יספרו לחבריהם. חברות יודעות לעשות את זה בשטח ולא ברור מדוע הן לא מבינות שהמדיה החברתית היא יותר כמו "השטח", יותר "החברתית" מאשר מדיה.

כל אידיוט יודע שמה שמצליח בהעברה מפה לאוזן זה מה שהלקוח באמת נהנה ממנו עד כי הוא מספר לחבריו בטבעיות, מבלי שיבקשו ממנו בכלל. הייתי רוצה לראות חברות מעודדות בעדינות ומתגמלות אותך על הפרסום שאתה כבר עושה עבורן, על חשבון עוד בלוגר כוכבן שכולם מתחרים על תשומת ליבו והמוצר שלך לא רלבנטי לו. בעולם שבו כולם משתפים, בעולם של מיקרו בלוגינג, אז כל לקוח הוא בלוגר פוטנציאלי ויש להתייחס לכל לקוח בכבוד השמור רק למסומנים במחלקת השירות כ"עיתונאים"…

מה שקורה בפועל ברשת, זה שחברות מתעלמות ממי שכבר יש להן בכיס ומתחנפות למי שעוד לא. למשל, אני עוקבת בטוויטר אחר קאר2גו שאני לקוחה שלה ואחרי קולנוע לב שאני כבר מנויה שלהם אבל הם לא מחפשים אותי, שכבר בחרה בהם ולא תתבייש להמליץ בחום. הם עובדים קשה על מי שלא מכיר אותם ולא מפיץ לשומקום, וזה נראה לי סיזיפי, קצת כמו מכירות מדלת לדלת. אחר כך אומרים שהיא לא אפקטיבית המדיה החברתית הזאת.  

יש לי תחושת בטן שאם מחליפים את הדימוי שאיתו עובדים במדיה החברתית מ"פרסום" (כי ממש לא ברור איך אפשר לפרסם במדיה שעשויה מבני אדם שבאו לפה למטרות שלהם, אתה לא יכול לקנות אותם ואתה לא יודע איך לגרות אותם לדבר עליך), ל"שירות ושימור לקוחות", באופן כזה, שיעשה לכל החברים שלהם חשק להצטרף למועדון הזה – יקרה משהו מדהים לשיווק ברשת.

כי הוא שיווק יותר מאשר פרסום. אז למה לא ללכת עם זה עד הסוף?  למה לאמץ דימויים מימטיים מדבקים כמו ספאמינג וויראליות או דימוי אלים כמו גרילה ולהתקיף את הבלתי מעוניינים להיות צרכנים שלכם, כשאפשר לבוא בטוב, איפה שכבר פתוח, דרך מי שכבר בחר בכם?

הרפר ואינגלע


בשבוע שעבר הוזמנתי יחד עם מספר בלוגרים ובלוגריות לתיאטרון גשר לצפות בהצגה "הרפר ריגן". אפילו עשו לנו את הכבוד של להפגיש אותנו עם הבמאי עודד קוטלר, השחקנית הראשית ליאורה ריבלין ושחקנית צעירה נוספת. זו תקופה מהנה, התקופה המבלבלת שבה מתנסים עם סוג ההשפעה של בלוגרים ומתייחסים אליהם קצת כעיתונאים, יש בזה הטבות. יום אחד זה יצחיק אותנו. או שלא.

אז איך הייתה ההצגה? זו הצגה בסגנון מייק לי/לארס פון טרייר, שיש בה יותר מצב אנושי מאשר עלילה וצריך ניסיון בתיאטרון כדי להעריך את כל הנקודות שבהן ההצגה הזו עושה את זה אחרת. עם יד הלב, התחלתי לפענח באופן אקטיבי את ההצגה רק כשישבנו עם הבמאי. ככה זה כשבוחרים בלוגרית שהביטוס תרבותי זה לא הצד החזק שלה. השחקנים שיחקו מדהים והיו שם סיטואציות מאד לא נוחות שמגרדות את הגבול של מה זה נורמטיבי בעינינו. לא צחקתי, לא בכיתי.  קצת כמו התסכול של לצפות במשפחה דפוקה שנמצאת בהדחקה.

המחשבות על כך שיש איזו בעיה אינהרנטית עם הניסיון להתחכם בתיאטרון שבו ועלו לי השבוע עת ביקרתי בפסטיבל הפרינג' אקט2 בחיפה. מרבית ההצגות המתחרות היו חמודות במקרה הטוב ומרוב תחכום תיאטרוני של יוצרים נחשבים או כאלו שיום אחד ייחשבו, שום דבר לא באמת נגע בי או סקרן אותי. לכן לא פלא שמי שקטפה את הפרס הראשון הייתה הצגת ביכורים של יוצר אנונימי שבכלל לא בא מהתחום ולא בטוח שיישאר בו, אבל ההצגה תפסה את הקהל בפשטות אנושית וגרמה לכל צופיה בכל גיל לדמוע ולהתרגש.

היוצר האנונימי הזה הוא חבר קרוב ואהוב, ליאור זלמנסון,ו"אינגעלע" שלו היא פשוט הצגה גאונית, לא רק ברמת הכתיבה אלא במשחק המדהים של חנה ריבר ומיכאל אלוני. אני כבר מתה לראות את זה שוב בתל אביב בעוד כמה חודשים ובטוחה שזה ימלא אולמות.  לא צריך יותר מדי מניירות של תרבות גבוהה ודיאלוגים פיוטיים כדי לגעת בלב אדם. נהפוך הוא.

אינגעלע: הבמאי עופר שמר, השחקנית חנה ריבר, המחזאי ליאור זלמנסון, השחקן מיכאל אלוני

ביזור רשימות – איך זה קשור אליכם?


שש שנים אני כותבת כאן בלוג. פעמיים העפתי וניקיתי והתחלתי מחדש ושיניתי שם. מעטים מכם נמצאים איתי מאז, כשעוד לא ידענו מה זה בלוג והתייחסתי לזה כאל עיתון שלי. ולפעמים היה נורא רשמי ולפעמים יותר מדי אישי. אבל זו סופה של תקופה. אני לא מפסיקה לכתוב, הפעם זו הפלטפורמה שרועדת תחת רגלינו. בתקופה האחרונה קשה להעלות פוסטים, השרתים חנוקים ועייפים ועל אף מאמציהם של יוצרי רשימות לא נמצא גוף תוכן שיאמץ אותנו מבלי למסחר אותנו.

הפתרון שהוחלט עליו הוא לבזר את רשימות. ייצרו לנו כלי לייצוא התכנים ומתנדבים מקהילת הוורדפרס יעזרו לנו לעבור, כאשר נישאר מחוברים דרך עמוד ראשי שירפרר לפוסטים חדשים בבלוגים העצמאיים, כמו מעין טבעת בלוגים עם דף ראשי. זה לא רעיון רע בכלל. וזה הניצחון של פלטפורמות בהן הקהילה יוצרת למען הקהילה על פני המודל של בעלות וחסות מסחרית אחת.

לי כבר יש וורדפרס בשביל הבלוג באנגלית ולכן הבלוג בעברית יועבר אליו. מי שהיה מנוי מייל כאן יצטרך לעבור לרסס שם ואולי אמצא פתרון אחר עבור קוראים פחות טכנולוגיים לקבל בכל זאת עדכוני מייל (גם אני לא משתמשת ברסס). אני אודיע לכם כשזה יקרה. יש לנו עוד כמה פוסטים כאן, נראה לי. אם אצליח להעלות אותם. אבל זה סופו של עידן.

כשהתחלתי לכתוב כאן הייתי פרילנסרית במעריב וגרתי בנתניה. זה היה הפוסט הראשון שלי. אחרי כל המחיקות יש בבלוג הזה רק 319 פוסטים, כולל הנוכחי, מכל תקופותיו. בצד שמאל יש לכם רשימת פוסטים הכי נצפים בתולדות הבלוג אבל אין חפיפה בינם לבין הפוסטים הטובים ביותר בעיני ושאני הכי אוהבת, המצויים ברשימה נפרדת מתחתיה. גם כאן מחפשי הסקס בגוגל מטים את הכף. בוורדפרס יש לי מעט תגובות יחסית והרבה יותר ספאמרים של ויאגרה ממולדובה להדוף. נראה איך נהיה שם.

קינוח: ללכת לאיבוד באבודים

יצא לי להכיר את סיוון כהן שכתבה את התזה שלה בפילוסופיה על חווית ההליכה לאיבוד בסדרה אבודים. מוזמנים לקרוא את הפוסט שלה המתקצר את התזה או את התזה כולה.

 

עד כאן להיום.

 

 

מאקו בוחרים את הבלוגים הטובים בעברית

והבלוג הזה ברשימה האקסקלוסיבית של 50 הבלוגים הטובים בעברית. אפילו יש חותמת.

הממ. חותמת נחמדה אם נתעלם מהתהייה מי הם בכלל שיבחרו את הבלוגים הכי טובים בעברית או בכלל…

בכל מקרה, הבלוג הזה קוטלג כבלוג לענייני רוחניות. כנראה שרוחניות זו הקטגוריה החדשה לאנשים שכותבים על הכל ולא נכנסים לבקבוקונים קטנים עם תוויות. לדעתי זה הרבה יותר בלוג על טיולים, אבל שיהיה. למבקרים החדשים ממאקו מומלץ ללכת ישר לפוסטים שאני הכי אוהבת. תרבחו ותסעדו.  

מה הקשר בין סיאטל, טאטו, ויקיפדיה והברווז של גבע?

וידיאו בלוגינג, זה הקשר. אני שוכחת שלא כולכם על הטוויטר פיד שלי ולא מקבלים בזמן אמת התראות על העלאות חדשות לערוץ שלי ביוטיוב, אז זה מה שיש לראות אם אתם רוצים:

בראשית ספטמבר הייתי בסיאטל בכנס "שפה במדיה החדשים" ונתתי הרצאה על פקצית. זה קליפ שעשיתי על סיאטל וזוהי ההרצאה של נעמי ברון שסגרה את הכנס (בחמישה חלקים) ובה היא מציגה נתוני מחקר בינלאומי חדש על הימנעות מתקשורת באמצעות מדיה חדשים.

עוד בענייני כנסים, אחת הפרזנטציות שנתתי חודש אחר כך בכנס איגוד חוקרי האינטרנט במילווקי הייתה על בלוגרים כמנהיגי דעה. למי שלא עוקב אחר בלוג המחקר שלי, דוקטור בלוג, שחזר להתעדכן בתדירות סבירה, אז הנה הפנייה לצפות בוידיאו מהכנס ולקרוא את עיקריי הרעיון בעברית או באנגלית.

עוד בענייני אינטרנט ומדיה, בשבוע שעבר התארחו בגאראג' של הגיקים ג'יימי ויילס מייסד ויקיפדיה ומקס לבצ'ין מייסד PayPal וSlide. הגראג' היה חשוך מאד אבל אתם יכולים לשמוע מה הם אמרו, תלחצו על השמות שלהם זה מוביל לוידיאו.

ועכשיו קצת תרבות עירונית: משפחת ריסקין, רועי צ'יקי ארד ומשוררת האינטרנט צאלה כץ חברו על מנת לשנות את שמה של ככר מסריק לככר הברווז על שם פסלו של דודו גבע שהוצב בה. טקס החניכה היה מרהיב, הוקרא בו שיר מיוחד של צאלה כץ והונחו מנחות, אם הפסדתם אתם יכולים לצפות. השלט עדיין נמצא בכיכר.

לקינוח: הייתם בהופעת האיחוד של טאטו או שאני זורה מלח על פצעיכם? בהופעה של זקנים מהאייטיז אין כנראה הרבה אנשים שמצלמים ומעלים ליוטיוב אז תצטרכו להסתפק בקליפ שלי מההופעה שהסאונד בו לא משהו לפרקים בגלל שהייתי מאד קרובה לבמה:

עם זאת, יש לי חדשות מעניינות למי שפספס: קיבלתי דרך יוטיוב פניה מרן יורגנסון שתופף עם טאטו ולקח ממני את חומרי הגלם, כאשר בתמורה, הוא אמור להביא לי בימים הקרובים עותק מלא של כל ההופעה עם צילום מרחוק שלו משולב בצילומים שלי והסאונד המקורי של ההופעה מהמיקסר. אסור לי להפיץ את זה אבל אני מוכנה להביא את זה להקרנה בייתית אצל מישהו/י עם מסך גדול וסאונד טוב בבית ואפשר להזמין אנשים… כתבו לי על זה. אגב, רן אומר שהסיכוי קלוש מאד שתהיה עוד הופעת איחוד אז כל מה שיש לכם זה הוידיאו הזה, לכשיהיה.


וטיפ אחרון בענייני יוטיוב: בכל כתובת יוטיוב שיש לכם, נסו להחליף את המילה
watch בצירוף: warp.swf ו.. פשוט תתפעמו.

סוזן וגה, ג'ק בנדר, לוקסמבורג, הוואי ועוד

אומרים שטוויטר הורג את הבלוגים. אני ממצה רעיון ב-140 תווים, זורקת לינק לוידיאו או אתר ולא מגיעה לכתוב פוסט. מטרת הפוסט הזה היא ליישר קו עם מי שלא עוקב אחרי בטוויטר אבל בכל זאת מתעניין.

טעימות סוזן וגה

פעם היתה בבלוג סדרת "פסקול חיי" ובדיוק הפסקתי ומחקתי אותה כשהגענו לגיל 14 וסוזן וגה התפרצה לחיי המודרן טוקינג הקיטשיים שלי עם מוסיקה אמיתית ואחרת שגרמה לי לנהות אחרי כל גל הזמרות שחיקה אותה, מטניטה טיקראם ועד אלאניס מוריסט. עברו למעלה מ-20 שנה ואני עדיין יודעת בעל פה את המילים של הדיסק הראשון וכמובן עושה ביצוע אקפלה מלא של טומ'ז דיינר שאני תמיד מפנטזת לשחרר לעולם כשתהיה הפסקת חשמל באיזה קריוקי. היא כבר בת חמישים והקול שלה לא השתנה בכלל וכבר שכחתי כמה אני אוהבת אותה. אפילו השיר החדש "ניו יורק היא אישה" היה אהבה משמיעה ראשונה. הייתי בהופעה השניה ביום ראשון, זו שכן קיבלה הדרן שני עם "בליברפול". קבלו תקציר. (נ.ב. הח'ברה ביוטיוב טוענים שהחומרים שלי מההופעה הכי איכותיים בוידיאו וסאונד, זו המצלמונת המדהימה שלי).

מפגש עם ג'ק בנדר, במאי אבודים

ג'ק בנדר, הבמאי המוערך של אבודים שאני בדרך לנסות להתקל בו בטעות בהוואי בספטמבר, הפתיע אותנו בביקור בישראל. ישבנו בשורה ראשונה ואפילו זכיתי לשאול שאלה קנטרנית שהביאה אותו לתהייה האם אני script superviser. מממ, מה זה, אולי אני צריכה להיות זה? אני לא שמה פה את הוידיאו כדי שלא תתפתו ללחוץ פליי אם לא ראיתם את העונה החמישית של אבודים, הכל ספויילר. ואם לא ראיתם בכלל אבודים, הכל סינית עבורכם (אגב, שמעתי שבאנגלית אומרים "הכל יוונית עבורי" כשמשהו לא מובן וביוון אומרים "הכל עברית עבורי" :-).

אז מי שכן מתעניין ילחץ נא כאן, יש שלושה חלקים לסרטון. ולשאר, אפשר לראות אותי בכתבה נטולת ספויילרים לכל העונות של ציון נאנוס בחדשות ערוץ 2. שימו לב לחולצת הדהארמה שאני לובשת (אם אתם מעורים בברנדינג של אבודים).

אבל הכי חשוב – מסתבר שאשתו של בנדר, לורה, היא רבנית של תנועת ההתחדשות היהודית (אהמ, כן, זה הזרם של הרב גפני, בטוח יהיה לי על מה לדבר איתה…). לפני שהם ברחו מהאולם הספקתי להציג את עצמי בקצרה ולהגיד לה שאני "תקועה" בהוואי בחגים, לבד, בין כנסים. רחמיה של הרבנית עבדו מיד וקיבלתי כרטיס ביקור. אני עובדת על זה שהיא לא תשלח אותי לחב"ד בהוואי אלא תזמין אותי לארוחת חג בבית בנדר. משם הדרך לביקור בלתי רשמי על הסט נראית לי קצרה מאד. מי מלכה? תחזיקו לי אצבעות.

אמבוש פוליטי בלוכסמבורג?

אני טסה ביום ראשון לפנות בוקר לארבעה ימים ללוכסמבורג. כן, לוכסמבורג. מה יש שם, תשאלו? כאילו, חוץ משלוש חנויות של H&M בדוכסות מטר על מטר הזאתי? אז ככה: קרן אנה לינדט של האיחוד האירופי שעוסקת בדיאלוג בין תרבותי, מממנת סמינר דיאלוג בין בלוגרים מזרח תיכוניים ואירופאים, ככה סתם בשביל הכיף, והם פנו אלי כנציגת הבלוגייה הישראלית, דרך פעילותי הטרייה ב-Global Voices. בהתחלה היססתי, יש לי דוקטורט לסיים בקיץ, וכל הזמן ליוותה אותי תחושה פאראנואידית בלתי מוסברת שהולכים לחטוף אותי לאיראן בקונקשן. אבל אמרתי לעצמי להיות ריאלית, שזה רק כמה ימים ויש לי יומולדת בשבוע הבא אז למה לא לפרגן לעצמי את הממתק הזה על חשבון האיחוד האירופי, ולקוות לטוב?

רק שכמו בספרי הארי פוטר, הממתקים הם לפעמים צפרדעים מנזלת ותולעים חמוצות, וכאשר קיבלנו את רשימת המשתתפים ובלוגיהם נפלו פניי מעט. הבנתי שאולי לא יחטפו אותי לאיראן אבל לא נראה לי שאצליח להתחמק מאמבוש פוליטי במיטבו, אולי בדומה לחוויה של נעמה כרמי בכנס אקדמי לא מזמן (קריאת חובה לשמאלנים). נראה שהולך להיות שם לובי פלסטיני עויין למדי כאשר גם חלק מהבלוגרים האירופאיים הם ממוצא ערבי. השיא היה כשגלשתי לבלוג של מוזמנת אחרת מבית לחם וגיליתי שחלום חייה הוא להניף את דגל פלסטין על הבית שלי במרכז תל אביב. נפלא, זו אכן נקודת פתיחה יעילה לדיאלוג בין תרבותי.

במצוקתי פניתי למשרד החוץ, הם עברו על הבלוגים בערבית ואמרו שרמת התעמולה בהם סבירה, הם ראו כבר דברים יותר גרועים והציעו שאנסה להשאיר את הדיון ברמה התרבותית ולא אגרר לפוליטיזציה, הרי אני לא גורם ממשלתי רשמי. צודקים, אולי אני דווקא הבנאדם המתאים למשימה, אין מצב שאני אתחיל להתווכח בשם מדינת ישראל על כלום ואני חוששת לבלבל אותם עם הדיעות שלי שלא נכנסות לקטגוריות של שמאל/ימין ולא נשמעות טוב לשני הצדדים. אז אני אבוא עם אנושיות וחוש הומור, אנסה להשאר בענווה בלתי אפיינית, אציע לפלסטינית לשים לי דגלון בשיער ולכבוש אותי אם זה יעשה לה טוב, ואם יהיה לי עויין מדי אני אחתוך לשופינג.

ממליצה לכם לעקוב בטוויטר אחר הדיווחים משם בלייב אבל מבטיחה לכתוב על זה בהרחבה כשאחזור. תחזיקו לי אצבעות.

ולקינוח, שאלון שהתפרסם איתי בערוץ הניו אייג' של נרג'. סופ"ש נפלא לכולם.

מתנדנדים

מעולם לא פגשתי כל כך הרבה אנשים מתנדנדים כמו היום. מתנדנדים בין מספר אופציות ופתאום ברגע האמת מאחורי הפרגוד היד שלהם מתפרצת לאופציה אחרת שלא חשבו עליה קודם. אנשים שהבטיחו להצביע למפלגה קטנה פתאום נלחצים ושמים עבודה או קדימה. אחרים שהתלבטו בין המפלגות הגדולות מפתיעים ומסמסים לי "הצבענו הירוקה מימד, מתפללים בשבילכם!". מעטים האנשים שיש להם דעה מגובשת וההתנדבות בפתח הקלפי חשובה שבעתיים.

המפלגות הגדולות הזניחו את הקלפי שלי בבי"ס גבריאלי במרכז ת"א. רק אנחנו וחד"ש שם. מר"צ היו בבוקר והלכו. החד"שניקים אומרים "חד"ש" ואנחנו אומרים "חדש יותר". "חדשני". כולם בורחים מהברד האימתני ורק אני עומדת מול השער, מושיטה יד עם פתק רטוב לבחורה שהגיעה על אופנוע. "התנועה הירוקה מימד בשבילך. בכל מזג אוויר".

הורים של חברה עוברים, מקשיבים ומסכימים להצביע לנו. הם רצו להצביע משהו אחר, מתוך הרגל, אבל זה לא באמת משנה להם. בחור אחד נורא דומה לקובי אוז מגיע לקלפי. "קובי אז אמר שיצביע בשבילנו ואתה דומה לו, אז תצביע בשבילנו" אני אומרת לו והוא צוחק. כעבור רבע שעה הוא יוצא ואומר "הצבעתי בשבילכם. ממילא לא ידעתי מה להצביע אז עשיתי מה שאמרת". אני לא יודעת אם זה יותר משמח אותי או יותר מפחיד אותי, שהכל כל כך מתנדנד מצד אחד ותקוע מצד שני.

 

-"גברתי, התנועה הירוקה מימד היא האופציה השפויה של הבחירות האלה"

-"אין להם מקום בכנסת"

-"הם טובים מדי לכנסת הזאת, אה?"

-"הם היו צריכים להצטרף לאחת הגדולות"

-"מימד כבר ניסתה את זה בעבר. הגדולות מושחתות, גברתי, אי אפשר באמת לעבוד משם"

-"אני לא בוחרת במפלגה קטנה"

-"אם כך תקבלי את מה שהיה לך קודם, גבירתי. ואל תבכי אחר כך שהכל תקוע. רק היום זה בידיך….".

 

מייאש, מייאש כל כך. אנחנו קובעים את המציאות, לא הדימויים ולא הסקרים. זה בנאדם ועוד בנאדם. אלא אם אנחנו נותנים להם להפוך לנבואה שמגשימה את עצמה דרכנו. למי יש אומץ ללכת עם הלב היום? מי עוד מוכן להאמין בעצמו?

מזמן לא היה פה מגזין…

ולצערי גם לא יהיה בקרוב אבל הגיע הזמן לירות צרור קצר של המלצות.
נתחיל מחר בבוקר: שחר ארז חזר מחודש אינטנסיבי בסולט לייק סיטי ומתחיל קבוצת ביג מיינד בסלון שלו בתל אביב. החל ממחר, בכל יום שישי בין 11 ל-14, התשלום הוא על בסיס תרומה כרצונכם. לפרטים: 054-6465074.

***

חברים שלי הרימו אתר מדליק שעוזר לכם להשתפר באיות במגוון שפות. בקרוב יהיה אפשר גם להפוך את זה למשחק תחרותי ולצבור נקודות וכמובן יופיעו עוד שפות. שחקו עם זה בינתיים והמליצו לחבריכם.

***

כתבתי לאחרונה שני דברים נחמדים לערוץ הניו אייג' של נרג', ראיון עם גורו חביב שביקר בארץ בצנעה ותעמולת בחירות חסרת בושה לתנועה הירוקה מימד כבית הפוליטי של קהילת הרוחניים. בנושא הזה אני רוצה לציין שהירוקה-מימד שוברת את אחוז החסימה בגדול בכל הבחירות המדגמיות באוניברסיטאות ותיכונים ואפילו בשוק מחנה יהודה, רחמנא ליצלן.

***

ברוח הירוקה, אני ממליצה על רשת חנויות "מאקרו". מדובר ברשת ארצית שבעליה מצויד בתודעה סביבתית חברתית מפותחת והוא מעוניין לייצר חומרים מתכלים ומקומיים במחיר הוגן על פני שאר מותגי הניקיון. החנויות נראות כמו משנות ה-50, שגם אז עודדו אותנו להעדיף תוצרת כחול לבן בגלל הצמיחה במשק, הימום זה בעיקר בגלל הסביבה. המוצר המומלץ בחנויות הללו הוא גליל של שקיות זבל מתכלות. הן חזקות ונדמה שהן עשויות מניילון אבל למעשה זהו חומר מתכלה ואתם לא תרגישו בהבדל כלל, רק 14.90 ש"ח. יש גם כלים חד פעמיים מנייר. החנות התל אביבית היא בקינג ג'ורג' בין זמנהוף לנצח ישראל קרוב לככר מסריק ליד בן החייט המפורסם. יש גם אחת ליד השוק בפתח תקווה למיטב זכרוני.

***

אם מפלגת הגאולה של עידו הרטוגזון הייתה באמת מתמודדת לבחירות הייתי שוקלת לבחור בה. בינתיים אפשר ליהנות מתמשדירי הבחירות שלה וביום הבחירות אחרי שהצבעתם אפשר לבוא להשתתף איתם בטקס טיהור דיזנגוף סנטר. העידו הזה, שיהיה בריא.

***

והכי חשוב שאבודים חזרו. טובים מתמיד, מתחילים לפתור את החידות הגדולות. עושים לי חשק להתחיל סדרת פרשנויות וידיאו על הסדרה, כמו אלופי שון שכבר המלצתי על ה-secrets and recaps שלו, שעבור מעריצי הסדרה השרופים אינם נופלים מהפרקים עצמם.

זהו בינתיים.

נילי (בבט) עברה לתל אביב (ועוד קצת אוכל טוב)


12 שנה, מאז שעזבתי את ירושלים, אני מחכה שזה יקרה, שנילי מירון (החגיגה של בבט) תרד לתל אביב. נילי לא טיפוס שיווקי, לא מזיז לה מה טרנדי, לא עולה על דעתה להיות רשת.. אלמלא הבן זוג החדש שלה עימו התפשרה על תל אביב פינת גבעתיים כדי לא להיות לגמרי בתוך העיר, לא היינו זוכים לעונג הזה. היא שם כבר חודש, במקום הסודי, החדש, בנחלת יצחק. חודש הצלחנו לשמור על הסוד, פעמיים רק הספקנו להיות שם לבד, מקשקשות איתה על הדלפק בנחת על ימי ירושלים העליזים. שלשום הופיעה כתבה בעכבר העיר ואתמול בערב היה כבר תור עד לסוף המדרגות. הח'ברה מהמדרגה האמצעית אמרו שהם באו במיוחד מירושלים. אמנם נילי ממשיכה להכין לסניף הירושלמי את כל החומרים הסודיים והעובדות שם לובשות את מטפחת הראש המסורתית שלה, אבל אין תחליף לאווירה שהיא עצמה משרה. יש בני אדם שהם פשוט בועת אווירה מהלכת על שתיים ואם תוציא אותם מהתמונה ישר ייצא ממנה הקסם, כזאת היא נילי.

מי יודע כמה חודשי חסד יש לנו הפעם, עד שגם הסניף הזה יתמסד, שיהיו בו עובדים נוספים, שיהיה פתוח כל הזמן, שהשוקו יסתובב בו במכונות מן המוכן… בינתיים אפשר ליהנות מההמתנה הארוכה שהופל האלוהי והשוקו הטרי מהסיר בסופה, ממש כמו בימים ההם בירושלים, כשזה מה שהחזיק אותנו בימים הקרים של התואר הראשון; כשפראיירית אחת הייתה צריכה לחכות בתור שעה וחצי ולהביא ופלים חמים לכל החדר במעונות, שיהיה לנו קצת אנרגיה להכין שיעורים. אם אלוהים שם את נילי בעולם זה מבחינתי איתות שהוא לא רוצה אותנו על דיאטות.

ואם כבר בענייני אוכל עסקינן, עוד כמה המלצות שוות:

* אידלסון 10 פתחו עוד סניף אבל רק של הקונדיטוריה בשד' חן פינת פרישמן מול ככר רבין. קרוב מדי אלי הבייתה.

* בענייני בריאות בשילוב אוכל מעולה, אני מאד ממליצה על הבראנץ' של שישי ב"בודהא בורגרס" ביהודה הלוי. ב-48 שקלים אוכלים בופה מטורף של תבשילים ומרקים טבעוניים וגם מתוקים כמו פנקייק מקמח מלא וראפים עם קרם טופו מתקתק ומאפינס…. הם קצת שורפים את זה לפעמים אבל שווה.

* עוד מקום שכדאי להכיר זה bariba (בריא בה) בצפון נמל תל אביב ששייך לבית דרך חיים של הכללית ומציע שילובי מסז'ים ואוכל. האוכל מדהים והמקום כשר ( פתוח בשישי רק עד אחת ורבע), ארוחות בוקר מופלאות ועסקיות הצהריים עוד יותר. מנות יצירתיות כמו ניוקי ענקי מתפו"א שמוכן במקום עם קרם פיסטוקים וריקוטה או פילה בורי וארטישוק ירושלמי, מרק סלק מחיתי מדהים… חבל"ז.

זהו בינתיים….

איך לא בחרתי בסוף ב"עיר לכולנו"

כשיזמתי חוג בית עם דב חנין, דב הגיע לבייתי מלווה בשני פעילי עיר לכולנו. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על הרשימה וזה נראה לי טבעי לבחור בהם למועצה לצד דב. אחרי המפגש התחלתי לקבל מיילים מעיר לכולנו. בהתחלה מדי פעם ואחר כך פעמיים ביום או יותר. בשבועיים האחרונים תדירותם ותוכנם של המיילים התחילו לעצבן אותי. אם יש משהו שעושה לי עור ברווז זה ווייב של עסקנות פוליטית, שפה בומבסטית כזו של "היום זה היום הגדול! היום משנים את העולם! זה הזמן להרים טלפון לכל מי שלא ראיתם מאז כיתה ב' ולשלוח אותו להצביע עיר לכולנו!". זה היה בדיוק הזמן להתחיל למחוק באוטומט כל מייל מעיר לכולנו יחד עם כל שאר הספאם.

בהתחלה שפטתי את עצמי לחובה: כרמל, את בחורה רציונאלית, מה פתאום את מחליטה לא לבחור בעיר לכולנו בגלל תגובה אמוציונאלית כלשהי? זה לא לעניין. אבל זה לא היה העניין. הכעס הקטן הזה פשוט פער סדק קטן, שלתוכו זרמו אחר כך ספקות אחרים. בתיבת הדואר שלי נחת פלאייר אנונימי (בדיעבד הסתבר שהמפיץ הוא פאר ויסנר, הערס הירוק), שכתוב בשפה בהמית ומטיל רפש על דב חנין. בטרם זרקתי אותו בשאט נפש, נוכחתי כי משהו מתוכנו חדר לי לראש וניקר בו כנגד רצוני: מי זה אהרון מדואל מהליכוד שיעמוד בראש עיר לכולנו אם חלילה דב לא יזכה? האם הוא באמת עבריין? מי הם האנשים בעיר לכולנו בכלל?

לא רציתי להיות מושפעת מהרפש הזה, אבל זה כבר יצר אצלי ספק והוסיף שמן למדורה. ניסיתי להפעיל אינטואיציה, להרגיש קצת את הווייב של עיר לכולנו. משהו שם מטושטש לי, קשה לי לתמלל את זה אבל אני לא חשה שיש הרמוניה, שיש הלימה בין הכולנו הזה. כמעט ראיתי קדימה, עתיד שבו חברי הרשימה מסתכסכים אלה עם אלה על נושאים שונים ומתפוררים כמו סיעת שינוי בכנסת. אני מכירה בעיקר את התומכים שלהם, החברים שלי, אבל הם לא חברי המועצה…. וזוהי, גבירותי ורבותי הדינמיקה הרציונלית של אי הרציונליות בנפשו של הבוחר, שמתגלגלת כמו כדור שלג מהרגע שנפער הסדק. אולי אם לא הייתי מתעצבנת על המיילים לא הייתי שועה לכך, אבל מרגע שנפער שם סדק, המים התחילו לחלחל ולא הייתה לי על כך שליטה.

לקחתי את הכלב ושמתי פעמיי לכיוון הקלפי שלי. כשהתנדבתי לעזור לעופר אבן בפריימריז לעבודה, הופתעתי כמה אנשים באים להצביע מבלי לדעת בוודאות למי, כמה אנשים שידעו כל החיים מה הם רוצים, הופכים פגיעים מעורערים ומהורהרים בדקה ה-99, וכמה שיחה שלפני הכניסה לקלפי יכולה להטות קול. כשאני עומדת בחוץ עם פעילי עיר לכולנו אני תופסת שתי בנות שאני מכירה מגינת הכלבים וגורמת להן בשיחה של פחות מעשר דקות לשנות את דעתן ולהצביע לחנין במקום לויסנר. עשיתי את היומית שלי. אבל הנה עכשיו גם אני במקום המעורער הזה. הכול פתוח לגבי הפתק שלי למועצה ואני מבקשת מהבורא שישלח לי רמז, שמישהו יפתח איתי בשיחה, שמשהו יקרה.

ילדון אחד מ"רוב העיר" פותח איתי בשיחה. אני מגלה מהר מאד שאין לרשימה הזו עמדה לגבי ראשות העיר אבל הילד לא מתבייש לנפנף מולי בשאלה איך נוח לי להצביע למישהו שלא עומד בשירת התקווה. מי אלו ה"צעירים" האלה בכלל? בעלי פאבים בעיקר, ראש הרשימה הוא הבעלים של הלנדן. עם כל הכבוד לפן הבלייני של תל אביב, גם זו לא העיר שלי. לא התרשמתי שהם יודעים מה הם רוצים מעבר לאינטרסים של הפאב, והכי גרוע – הם עוד עלולים למסמס את אכיפת חוק העישון במקומות ציבוריים ואז בכלל אבדנו. זה בטח לא היה הרמז שלי.

בכניסה לקלפי השומר לא מרשה לי להכניס את הכלב למתחם. למה? סתם. כלבים יושבים בבתי קפה ונוסעים באוטובוסים בעיר הזו אבל לא הולכים להצביע. אני מבינה שזה הרמז שלי. אם אני כבר שוקלת לבחור ברשימה שהיא חתול בשק, עדיף ללכת על החתול וזהו. בו במקום נפלה ההחלטה. הכלב נשאר לכמה דקות בחברת פעילי עיר לכולנו ואני הלכתי ושמתי "חי" בקלפי בלי להתבלבל. לכלב אין זכות בחירה (עדיין) אבל הבטחתי לו שלפחות במועצה אחשוב על עתידו ואייצג את האינטרסים שלו. כתבת "זמן תל אביב" שנכחה במקום לא פספסה את האייטם, אבל פספסה את הפאנץ', אולי בגלל שאסור לה לעשות תעמולת בחירות. כנראה בגלל זה היא לא פרסמה גם את התמונה המתוקה שלי עם הכלב ועם חולצת דב…

ולמה כן בחרתי בדב חנין?

 

כי חולדאי מוציא לי את הגזים מהקולה

בגילי המופלג זה קצת מביך להודות, שזו הפעם הראשונה שאני בוחרת בבחירות מוניציפאליות כלשהן (אני אפילו לא זוכרת שנערכו בחירות כאלה בעבר…). כבעלת דירה ורכב פרטי במרכז העיר, בעיות שכר הדירה והרכבת הקלה ממש לא מטרידות אותי, ולכאורה אני הטייפקאסט של תומכי חולדאי. חולדאי עשה המון דברים יפים לתל אביב ומי שמתעלם או מבטל את זה, זוהי רשעות לשמה. הוא מושחת, תאמרו? כולם מושחתים, השאלה מה הם עושים אחרי זה. ה"בעיה" היחידה שלי עם חולדאי הוא שהחזון שלו לעיר שונה משלי. אם הוא יוציא לי את הגזים מהקולה הזו, היא כבר לא תהיה ראויה לשתייה. אבל לפחות ייאמר לזכותו של חולדאי שיש לו חזון. כי בלי חזון לא מגיעים לשומקום.

כי אורן שחור עושה לי שחור בעיניים

לאורן שחור יש שיעור ללמוד על חזון. מנהיגות ציבורית היא לא גבעה שכובשים אותה בחשיבה טקטית לטווח קצר בעזרת פעילים זבי חוטם ממכללות צבאיות. לתחושתי, אורן שחור הוא אדם מסוכן ולא ברור לי מהם מניעיו להיות ראש עיר. במשך תקופה ארוכה הקמפיין שלו לא כלל מידע בסיסי לגבי תוכניותיו העירוניות– טקטיקה מודיעינית מפוקפקת ולא רלוונטית למנהיג ציבורי – כאילו ציפה שניפול לרגלי הוד אליפותו (במילואים). הקו העיקרי של הקמפיין ניסה להיבנות על וללבות את השנאה לחולדאי באמצעות שלטים שחורים צעקניים כגון "חולדאי מתעלל בך!". זה כמעט גרם לי לחבב את חולדאי.

ייתכן שמישהו אמר את זה לשחור עוד לפניי, כי בשבוע האחרון הקו הפרסומי השתנה וכעת הוא מנסה לתפוס את תשומת ליבנו בגימיקים: שחור מתחייב להוריד ארנונה, חניה חינם בכחול לבן וכד'. אבל מה הוא יעשה בארבע השנים ו-11 החודשים שאחרי כן? ראשות עיר לוקחים עם חזון, לא עם גימיקים. ככה לא בונים חומה. ככה לא בונים, נקודה.

כי פאר ויסנר לא עושה לי את זה

שלוש פעמים הצבעתי לירוקים לכנסת והם לא נכנסו. הצבעתי להם כי אני שוחרת סביבה וכי הכרתי את מזכ"ל המפלגה, הדס שקנאי, שהיא אדם ראוי. לא התעניינתי מספיק באנשים שעומדים בראש הרשימה הזו ורק בדיעבד, דרך עיריית תל אביב, הבנתי בהדרגה עם מי יש לי עסק. זה כואב לי שפעילי סביבה בוחרים ירוקים אוטומאטית, כמו שאני עשיתי. פאר ויסנר הוא אדם שהפנים שלו מעוררות אצלי חוסר אמון וקשה לי להבין כיצד הוא מגנה כעת תוכניות שאישר כשהיה סגן ראש העיר של חולדאי. יודעי דבר מספרים לי שהוא טרמפיסט, שהירוק הוא ממנו והלאה ואפשר לקרוא על כך פרטים גם כאן.

הקמפיין שלו "בואו נעשה את זה" הוא בדיוק זה – חסר חזון. מה זה זה? למה לא עשית את זה כשהיית סגן ראש עיר? זה זה הג'וקר, הנעלם, זה לא באמת משנה לויסנר מה זה זה, לזה הוא יבטיח את זה ולזה יבטיח זה הפוך ממנו. אני אגיד לכם מה זה זה. עמדת כוח זה זה. מה שבטוח, זה לא ירוק.   

כי אסמא אגבארייה לא חולמת עלי

האמת היא ששקלתי לבחור באסמא אגבארייה. אם היה לה סיכוי אולי הייתי בוחרת בה. אמנם ליבה נתון ליפו אבל נראה לי שהיא תקבל את ההחלטות הנכונות גם לגבי תל אביב. הבעיה עם אסמא זה שהיא לא מנסה לדבר אלי. בכל פעם שראיתי קמפיין שלה הוא היה בערבית בלבד ולא הבנתי כלום. אסמא, אם היית מנסה לדבר אלי, הייתי מקשיבה לך. אל תחשבי בקטן, יש לך סיכוי גם אצל אנשים שאינם מהמגזר שלך. כשאת חולמת, תמיד תחלמי בגדול, אם כבר. כי מה את יודעת? את חושבת שאבא של אובאמה חלם שלבנבני ארה"ב יבחרו בבנו לנשיא? הפסדת את הקול שלי על סתם בעיית תקשורת כי אין לי מושג מה את מציעה, למרות שיש לי תחושה טובה לגבייך. אולי בפעם הבאה. בעוד חמש שנים אני מוכנה לעשות לך חוג בית אצלי ונשמע מה את מציעה.

כי דב חנין הוא האובאמה של תל אביב

כך הגעתי בעצם לדב חנין. וכדי לא לבחור בו על דרך האלימינציה הזמנתי אותו הביתה לשמוע מה הוא מציע. החזון שלו לתל אביב תואם את שלי. התרשמתי שהוא אוהב את מה שאני אוהבת בעיר הזו והתרשמתי עוד יותר שהוא מתמקד בחזון שלו ולא מלכלך על אחרים וגם יודע להעריך את נקודות החוזק שלהם. ועל כך תמימי דעים גם המיסטיקנים הסינים.

נו, הצבעתם כבר? מצאו את הקלפי שלכם בקלות ואל תשכחו תעודת זהות.

דירה בתל אביב

אני עוזבת את דירתי המדהימה בסוף החודש. היא באמת משהו מיוחד, הדירה הזאת, הראשונה שלי בתל אביב. מצאתי אותה לפני כמעט שנתיים, שבוע אחרי הכתבה הראשונה בערוץ 2 שבישרה על המשבר בשוק=חוסר היכולת למצוא דירה בתל אביב. השותפים שגרו כאן נבהלו מכמות המטלפנים והסירו את המודעה. כולם הניחו שזה כבר נחטף ורק לי היתה איזו אינטואיציה עמומה, המשכתי להתקשר אליהם ובסוף קיבלתי אותה.

חשבתי שאהיה כאן הרבה שנים והתאמתי את כל הרהיטים שקניתי לרצפה המצוירת שלה. לא תיארתי לעצמי ששכר הדירה יטפס למדרגות בלתי סבירות במהירות רבה כל כך. ובהתאמה, הכסף מהדירה שמכרתי בנתניה איבד את ערכו במהירות. הדבר הכי נכון היה לקנות דירה ולעבור אליה. וזה מה שיקרה בחודש הבא. אני משתקעת בעיר. בלב העיר ממש, בדירת קרקע מדהימה עם גינה (וכלב שמהרגע שהוא יהיה קיים נקדיש לו קטגוריה שלמה בבלוג, נראה לי).

 

תל אביבים שונאים לגור על הקרקע. קחו את אותה דירה ושימו אותה בקומה שלישית ותוכלו לדרוש עליה כפול כסף. דירות הקרקע הן זולות יותר ומתאימות לפריקים כמוני שגרו שנים במושבים ורוצים גם וגם, להרגיש כמו במושב בלב העיר. 

הדירה שאני הכי מתגעגעת אליה היא הבית הטמפלרי במושב בני עטרות, שלפני שגרנו בו, בעל הבית השכיר אותו לצילומים של הסדרה "המכון". לפעמים הייתי מתעוררת בבוקר ומוצאת חתן וכלה על המרפסת, מתנצלים שבעל הבית אישר להם להכנס להצטלם עם הבית.

אבל בואו נחזור לדירתי הנוכחית. בעלי הבית שלי מתכוונים להשכיר אותה ב- 5000 ש"ח. מאז שנכנסתי לפה השוק נהיה יותר גרוע וכבר ראיתי ג'יפות שמושכרות ב-1200$, אז ביחס אליהן הדירה שלי היא מציאה. מצד שני, המחירים האלה לא בפרופורציה לכלום.

אני בכלל לא בטוחה שיש ממש בבלון הנפוח הזה של "מצב השוק". מרוב שיותר מדי אנשים מסתובבים עם האמונה שאין דירות טובות והכל יקר בצורה מפלצתית, ההיצע מתאים את עצמו לאמונות שלהם. אם היתה אפשרות לאגד את כל שוכרי הדירות ולדאוג לכך שאף אחד לא יסכים לשלם מחירים לא ריאליים, בעלי הבתים היו יורדים מהר מאד מהעץ.

יש ח'ברה שמנסים לעשות את זה אבל לא ברור אם יש להם סיכוי לצבור כוח.  כל עוד "מחפש דירה" הוא סטטוס זמני ופרטי שיש בו תחלופה גבוהה, תמיד יימצאו "שוברי שביתה" שיסכימו לשלם ויחטפו את הדירה. האם תל אביב הולכת לקראת גורל דומה לניו יורק, שקיבעה את עצמה על שכ"ד לא ריאלי לאורך שנים בשל הביקוש המתמיד? האמריקאים פשוט התעקשו לגור במנהטן ולכן המחירים שם לא יורדים לעולם, אבל האם אפשר לסמוך על זה שהישראלים יתעקשו בצורה דומה על החיים בתל אביב?

יותר ויותר אנשים שאני מכירה יוצאים מהעיר בשנה האחרונה. מי שיש להם אומץ הולכים על רחובות או קרית אונו ומי שנחמץ להם הלב להתרחק, הולכים על יפו או על האיזור הזה של רמת גן שממנו אפשר להגיע באופניים לפנקס ולהרגיש בעיר.  אולי בעוד חמש שנים לתל אביב כבר לא תהיה את אותה בלעדיות על החיות, הלב והמרכז של המדינה. חלק מהמוסדות התל אביביים רודפים אחרי העוזבים אל הפריפריה, כדי שירגישו שגם שם יש את הפיצוציה או בית הקפה שמתחת לבית. אחרי שגיליתי את "יכין סנטר" עם הסושי שמזכיר את אונאמי וסניף של קפה ג'ו בפתח תקווה, התחלתי לחשוד שאולי סוף סוף תהיה פה פריפריה אמיתית, והאורות ידלקו אחרי חצות גם בשכונות הבורגנים של "אם המושבות" שמעבירות בי צמרמורות סטייל "אמריקן ביוטי".

מנגד, גם תל אביב לא תהיה עוד מה שהייתה. מרוב שכל כך הרבה אנשים רוצים לחיות בה, הם הורסים אותה במו ידיהם. בלב שכונות ותיקות עם בניינים קטנים עומדים לתקוע גורדי שחקים תמוהים ותלושים שישנו לעד את האופי של העיר, שבגללו דייריהם בכלל הגיעו אליה. ואז באמת נהיה כמו ניו יורק. ונאבד את הציביון המיוחד הזה של תל אביב כעיר גדולה עם אופי שכונתי. היכן שיש גורדי שחקים, אין שכונות. היכן שיש חניונים תת קרקעיים מאבדים את ההזדמנות להתחבר אל העיר ולהתחכך בתושביה באמצעות סיבובי חניה נואשים… אבל לחולדאי לא אכפת. לפעמים נדמה לי שהוא מפנטז להפוך את תל אביב להרצליה, לעיר שקטה של עשירים והייטק. כולי תקווה שלתל אביב יש נשמה משלה והיא תדאג להקיא אותו מתוכה כבר בבחירות הבאות לעירייה.

 

עוד לא פרסמתי את הדירה שלי בהומלס. אין לי כוח למיליון טלפונים ומבקרים. ובא לי להשאיר את הדירה לחברים של חברים, אנשים נחמדים שאולי יפתחו לי את הדלת אם אעבור בסביבה ואתגעגע. אם מישהו מכם מעוניין, כתבו לי דרך "כתבו אלי" משמאל למעלה, לקבלת פרטים נוספים.