ארכיון קטגוריה: שוטף+30

מילים ספורות על חרמות, מאבקים ואירוניה

בשבועיים האחרונים תיבת הדוא"ל שלי מוצפת בבקשות חרם על אולימפיאדת בייג'ין ואפילו מתקיים יום עיון על פוליטיקה וספורט באוניברסיטת תל אביב שבוחן את הנושא. יש בזה משהו בעייתי בעיני. לא משנה כמה אנחנו חושבים שאנחנו יודעים, אנחנו רחוקים מלהבין את הקשר הסבוך בין הסינים לטיבטים כיום. למעשה, אנחנו מאד כועסים כשכל מני שבדים שניזונים מסרטי סינמטק ועיתונאים יפי נפש, באים ומספרים לנו מה אנחנו צריכים לעשות בשטחים ומחרימים אותנו כי אנחנו עם כובש. אנחנו כועסים כי יש איזה משהו חמקמק שהם לא מאופסים עליו מכוח זה שהם לא מפה, גם אם הם מבקרים פה עם איזו משלחת מדי פעם. אז לפני שאנחנו פותחים בחרמות, כדאי גם לנו להניח קצת פחות הנחות לגבי סכסוך שאנחנו לא באמת חווינו, ולהסתכל קודם מה קורה בחצר שלנו. העיקר שאת הקולנוע הסיני אף אחד עוד לא דרש להחרים, לא הייתי עומדת בזה.

בהזדמנות זו ארצה להעלות טיעון כללי יותר כנגד חרמות מעין אלו. חרם או יותר נכון הימנעות מ-, עשויה להיות נשק אפקטיבי בפני תופעות שעובדות על ביקוש ותפוצה, פשוט כדי להפחית את הנוכחות שלהן. אבל במקרים רבים אחרים שבהם אנחנו מעוניינים להשיג שינוי, חרם עשוי להוביל לתוצאה הפוכה. שליטי מדינה שמחזיקים באידאולוגיה קשיחה לא ישנו את תפיסותיהם על החיים בעקבות ברוגז של מישהו. אמברגו נוטה דווקא לחזק את מעמדם שכן הם מתבצרים, פונים לעזרת קיצוניים, לומדים לספק לבד את צרכי התושבים ומצדיקים את מעשיהם באמצעות ההוכחה שכולם נגדם. אם אתם נועלים את הרוע בחדר אטום אל תתפלאו שהוא לא מתנדף. הדינמיקה של שינוי היא לחלחל בתהליכי אוסמוזה איטיים, אבל החלחול הזה חזק יותר מכל מהפכה פתאומית. 

דווקא אם נשארים בקשר עם מי שמתנגדים לו וממשיכים לשתף פעולה לצד הביקורת, יש למשהו סיכוי לחלחל ולסדוק, מתרחשת הבנה איטית שכדי להשתנות במובנים מסויימים אי אפשר לדרוך במקום במובנים אחרים. במקרה של סין זה מעניין במיוחד כי סין עתידה לגלות שאי אפשר להיות קפיטליסט בכלכלה וקומוניסט במשטר והיא תשתנה מאליה, באיטיות, כמו כל התהליכים באנושות.  באופן פרדוכסלי, מי שסובל מהחרם הן דווקא השכבות שיכולות לעזור לשינוי לקרות מבפנים אבל הן מאבדות את התמיכה והלגיטימציה שלהן במצב מצור. כשהבריטים החרימו את האקדמיה הישראלית בגלל הכיבוש הם הפסידו את ההזדמנות לשמוע ולתמוך באותם פרופסורים שמאלנים שממילא מתנגדים לכיבוש, הרי. אז די לחרמות בבקשה, תשאירו את הערוץ הזה פתוח.

  ***

אירוניה: הקונצרטים של one voice, התארגנות הרוב המתון המבקש לגבור על המיעוט הקיצוני האלים בשני הצדדים ולסיים את הסכסוך,  בוטלו בשל איומים של החמאס על המארגנים והמשתתפים. מה שאירוני עוד יותר הוא שאני לא בטוחה כלל שהרוב המתון שרוצה להתדיין בתרבותיות מסכים על הנקודות המרכזיות שהארגון טוען כי למעשה כבר קיימת הסכמה לגביהן. חברתי לבלוג "השכנים הטובים", דליה מרמאללה, שהיא לכל הדעות אדם ליברלי ושפוי, לא התכוונה ממילא ללכת לקונצרט ביריחו מפני שהיא לא מסכימה עם הנקודות הללו. אפילו העובדה שבריאן אדאמס עמד להופיע שם, לא שכנעה אותה להוסיף את חתימתה לרוב המתון הזה כדי לקבל כרטיס חינם.
 
אירוניה 2: לא ברור לי מדוע הסתדרות המורים ממשיכה לעבוד כרגיל כשארגון המורים שובת. הלוא האינטרסים שלהם זהים לחלוטין. אין דבר יותר פרדוכסלי ומחליש לקונספט ההתאגדות, מתחרות בין איגודים של אותו המקצוע.

***

ונקנח במיסטיקה טכנו-פוליטית:

הלפטופ החדש שלי מתנהג יפה וגולש ללא בעיה ובמהירות מפתיעה מעל גבי כל רשת אלחוטית חלשלושית. יש לו רק גבול אחד שהוא מבקש ממני לא לחצות: לא להכנס לג'ימייל. אין לו בעיה לגלוש לאף אתר אבל את האתר של ג'ימייל הוא לא מכיר ומביא הודעות שגיאה של דף לא קיים, לא משנה מאיזה לינק תוקפים את זה, האתר לא קיים. בתחילה חשבתי שזה מקרי, אך גיליתי שהבראוזר דוחה גם את הטול בר של גוגל והאאוטלוק דוחה את היישומון שאמור לאפשר את הורדת הג'ימייל בpop. על מנת להזים חשדות קונספירציה גסים, מנוע החיפוש של גוגל עולה כרגיל. זה כל כך הסגנון של החסימות האגביות האלו של מיקרוסופט. על מנת לטפול את האשמה על מערכת ההפעלה המיקרוסופטית באופן סופי, הורדתי פיירפוקס. חיבור הרשת התנתק לי שלוש פעמים באמצע ההורדה, כהתראה על חוסר שביעות הרצון של המחשב מהפעולה. לבסוף הפיירפוקס הותקן אך מערכת ההפעלה לא מאפשרת לו כלל גישה לרשת. בדף השגיאה המתקבל ממליצים לסגור את הפיירוול של "חלונות" אבל גם זה לא עזר. מה אני אגיד לכם, אני לא משתגעת על זה שהנייד המוצלח שלי הוא פנאט אלים של מיקרוסופט ואני להוטמייל העלוב לא חוזרת. ביום ראשון אנסה לנהל שיחה נחמדה עם התמיכה של מיקרוסופט. אם הם יכחישו ו/או שהשיחה תהפוך לפארסה, אני מבטיחה לצטט/להקליט עבורכם. 

מודעות פרסומת

וידיאו-פוסט: פנטזיות של יום שישי

ביקורות הסרטים המוזכרים בוידיאו-פוסט מעודכנות בטור השמאלי תחת "נראו לאחרונה".

ולא, לא יכולתי להתאפק בעניין Mana

התזמורת לא ביקרה בבופור

יאיר רוה עשה לייב בלוגינג ביום חמישי בערב של טקס פרסי האוסקר של האקדמיה הישראלית לקולנוע, ואילו אני הכנתי סיקור אלטרנטיבי בוידיאו-בלוג גרילה. אני מאד משתפרת בוידיאו בלוגינג מבחינת צילום ועריכה וגם מאד נהנית מזה. אני מקווה שגם אתם נהנים לצפות.

חיבוקים, סליחות וסרטים

מה אתם עושים בכיפור, התבוננות פנימית או התבוננות בסרטים בדיווידי? האמת היא שהדברים קשורים. אני מתכוונת להתבונן במשך החג ב"סרטים שבראש" ולהיעזר קצת ב"עבודה" של ביירון קייטי. שימו לב בוידיאו הבא איך ביירון קייטי עובדת עם אישה ישראלית על הפחד שלה מהמלחמה הבאה באמצעות מיקוד במציאות של הרגע ויציאה מהסרטים של המיינד. פשוט וקל ועובד על כל מחשבה שתמציאו לעצמכם. אולי אם כולנו נעשה את "העבודה" לא תתרחש כלל "המלחמה הבאה", כי אנחנו כבר כל כך מתוכנתים לצפות לה, שאיך היא יכולה לאכזב אותנו? ממליצה מאד לצפות ביוטיוב בהמשך השיחה ובשיחות נוספות שביירון קייטי קיימה בישראל ובכלל, אין סרטים ראויים מכך לצפיה ומירוק ביום הכיפורים.

אפרופו סרטים, אני בתהליך עריכה של וידיאו-ריפורט מגניב מטקס פרסי "אופיר" אמש, בטח יעלה במהלך החג או אחריו.

והנה פרומו לדוקו-גרילה הבא שלי.

החיבוקים חינם חוגגים שנה בדיוק. שלטי החיבוק הוכנו ע"י שי וטלי במוצאי יום כיפור בשנה שעברה. מי היה מאמין שהיא עברה כל כך מהר. חגיגות השנה נקבעו ל-9.10 יום ג' כאשר נחבק במהלך היום מהבוקר בלוקיישנים שבהם חיבקנו בעבר: שוק הפשפשים ביפו, שדרות רוטשילד, נמל תל אביב ונסיים במסיבה גדולה בככר רבין בלילה. אנחנו מקווים להשיג אורחים מפתיעים למסיבת הרחוב כמו ח"כ לשעבר אילן גלאון או דניאל סלומון ששירו "עכשיו תורי" היה לשיר הקליפ הראשון שלנו וייצג אותנו ביוטיוב. אנו מתכננים גם להעניק פרס למחובק הישראלי הראשון שעשה לנו סיפתח ועוד.

מה שבטוח יהיו לנו אורחים מגניבים אחרים בדמות המחבקים חינם מאיטליה שנמצאים כבר למעלה מחודש במסע חיבוקים רגלי דרך מזרח אירופה ותורכיה. כרגע הם מחבקים בדמשק! לכבוד המאורע ובכלל, איך לא חשבנו על זה קודם, הקמנו בלוג בתפוז לחיבוקים חינם ובו כל צוות המחבקים יכול לכתוב. ביום החיבוקים אני אחראית על צילום הוידיאו ואני צפויה להעלות מעין גרילה-דוקו שיסכם שנת פעילות.

אני מותירה אתכם בינתיים עם טעימה על קצה המזלג מערב השירה המקודשת ליום הכיפורים שהתקיימה אמש עם "גורו גורו", הילה בן אבות, אייל סלע והדר מעוז המדהימים. צום קל, חג שמח וכל הג'אז הזה.

לייב בלוגינג מJerusalem Rocks: סרט ותובנות

אתמול עדכנתי כאן בזמן קונצרט Jerusalem Rocks על מבצע חלוצי של לייב בלוגינג מההופעה אשר נתמך על ידי יזם המופע, המליונר היהודי חובב הטכנולוגיה ג'ף פולבר, ששיתף פעולה עם כפיר פראבדה אשר עקף את מנגנון היח"צ הרשמי של האירוע וארגן לנו גישה יוצאת דופן לאחורי הקלעים באופן שוטף. ליאור ואני, פרוטקציונרים בגרוש, התחלקנו במשימה: ליאור ישב מול הבמה על סלע ליד אנשי הסאונד ואני ישבתי בזולא של האמנים מאחורי הקלעים ונלחמתי במפיקה שלא הבינה למה נותנים לי להיות שם בכלל, ומדי פעם בצעתי גיחות לליאור. כמובן שלהופעה של ה-black eyed peas הגעתי קדימה. עשינו מאמץ רב ומתיש למדי להית לייב ואני הבאתי ברכות וידיאו מאמנים מאחורי הקלעים ודי התאכזבתי שהבלוג שעודכן לייב לא שווק מספיק ע"י תפוז, לא ברור לי מה היה הסיכום איתם ומי אחראי על הדף הראשי שם בימינו, אבל זו הייתה פשלה מטורפת ופספוס גדול של ארוע בלוגינג יוצא דופן לטעמי. כך או כך אני נהניתי ורכשתי ניסיון בלהיות וידיאו-בלוגרית-גרילה ואפילו נטפתי חול, סטייל צבי יחזקאלי בעיראק. למי שמעוניין בניתוח ותובנות לגבי מותר הבלוגר על העיתונאי והבלוג כמדיה, יש פוסט טרי על כך בד"ר בלוג. למי שהפסיד בלייב, הנה סרטון מסכם, הכולל כמה קטעים מההופעה של black eyed peas שאסור היה להעלות לבלוג הרשמי על פי הסיכום איתם.

החלומות של שרון

תנו לשרון למות בכבוד

לפני כמה ימים מישהו שאל אותי: תגידי, מה עם שרון? משהו השתנה? כבר לא מדברים עליו. יש הרבה דברים שהתרגלנו שכבר לא מדברים עליהם, אמרתי לו. מה עם החטופים שבגללם התחלנו מלחמה, למשל? מרוב שקט תקשורתי אפשר לחשוב שהם חזרו מזמן. אבל מה עם שרון באמת? let's face it, שרון מת. הוא מת מזמן. אבל באופן רשמי, הוא ימות בעיתוי מתאים יותר. אולי הלווייתו הממלכתית שבה ישתתפו מנהיגים מכל העולם תתוכנן כהפוגה בזמן שכל העולם יכעס עלינו בגלל איזו סדרה של פעולות בעזה. אולי ההכרזה הרשמית על מותו תגיע בעיתוי נוח לבניו, בדיוק רגע לפני גזר הדין במשפטי השחיתות שלהם.

ליבי יוצא לנשמה של שרון שמוחזקת כשבויה בין העולמות. אולי זו הדרך של בניו דווקא להתנקם קצת על זה שהוא היה אבא קצת נוקשה מדי ואולי הם חושבים שהם אוהבים אותו בזה שהם משמרים את גופו ככה, אבל מי שבאמת טוען שהוא אוהב את האיש הזה ומעריך את תרומתו למדינה, כדאי שירחם עליו וישחרר אותו כבר. לאף אחד לא מגיע כזה עונש, לאף אחד לא מגיע להיות שנתיים במעמד החתול של שרודינגר. כל הלוגיקה הזו של "הוא עוד עשוי להתעורר" היא בעיני מסווה לאכזריות המתכננת בקפידה את עיתוי מותו לפי הנוחות של קרוביו או הפוליטיקה במדינה. מגיע לאיש הזה למות בכבוד. תניחו לו. פשוט, תניחו לו כבר. אל תשחקו את אלוהים, זה לא בידיכם. הוא כבר מת, ואם אתם רוצים להמשיך להתכחש לזה, אל תעשו את זה על חשבונו. הוא לא רודף אתכם בחלומות או שאתם שוכחים הכל בבוקר?

החלום ושברו

אחרי כמה שנים של הפסקה חזרתי לחלום באופן יומיומי, אך את יומן החלומות שלי החלטתי להעביר לצורה של בלוג. אין לי באמת כוח לתחזק עוד בלוג אבל אני ממילא כותבת חלומות אז זה לא כזו טרחה לשרבט משהו בבוקר. חוץ מזה בקפה דה מרקר מאד שקט וכמעט אנונימי, זו סביבה טובה לנהל יומן חלומות. מי שזה מעניין אותו מוזמן להציע פתרונות ולספר חלומות ולבקש פתרונות גם כן בבלוג החדש שלי, החלום ושברו. נראה מתי יישבר לי לעדכן את זה.

Dance/Hug/FWD

1. המחבקים חינם מאיטליה יוצאים למסע רגלי של חיבוקים דרך מזרח אירופה, טורקיה, סוריה, ישראל וסיום במצרים. דרכם גילינו שיש מחבקים בסוריה אבל הם לא ממש עונים לנו למיילים. האיטלקים ינהלו בלוג מסע באיטלקית ואנגלית וצפויים להגיע לחבק איתנו בסוף ספטמבר. יש מצב שכשהם יגיעו אממש את הפנטזיה לארגן חיבוקים חינם ברמאללה. גם אם לא אעבור לרמאללה בעצמי, יש לנו בבלוג השכנים הטובים בחורה שמתה לארגן חיבוקים שם והגיבוי האיטלקי יעיר אותה.

2. מעתה אני לא עושה יותר פורוורדים של הצעות עבודה, דירות, דברים מעניינים למכור ולעשות וכו'. אני אעדכן את כל מה שעובר דרכי במייל בטור השמאלי תחת "הצעות מעניינות" ויש שם כבר הצעת עבודה מרתקת שקיבלתי אתמול במייל, תעקבו. מי שבפייסבוק אני שמה את זה גם במרקטפלייס של "ישראל".

3. אתמול הייתי ב-dance city בגני יהושוע. מורן אייזנשטיין הנחתה ונראתה כאילו היא מתה ללכת הבייתה, טיפקס נתנו הופעה מוזרה קצת, היו מלא ערסים, משעשע שסצינת הריקוד אצלנו היא כזו לבנטינית. למדתי קצת ריקוד אפריקאי ונהניתי מאד מהופעות של בתי הספר השונים. הנה לקט למי שפספס:

Web 2.0 והזין הארוך

1. המניפסט הבלוגי שלי

לא משנה מה אכתוב, אנשים יקראו ויבינו מה שהם רוצים ולפעמים גם ירו עלי צרורות מתוך הפילטרים שלהם בטוחים שה"אמת" נשקפת מעיניהם. התגובה הראויה היחידה היא להשתעשע מזה אבל לא תמיד התדר שלי מתעלה לרמה הזו. לפעמים אני נפגעת, כועסת, נכנסת לתחרות עם המגיב…. חה חה חה. יש איזו הנחה שבלוגר רוצה קהל, אחרת הוא לא היה כותב בפומבי. לי היה מאד נוח כששבע תגובות לפוסט היו נחשבות להרבה.  לפבלוב הפתרונים מדוע אני עושה הרבה ריפרשים לאדמין תוך כדי עבודה ובכל זאת לא ממש רוצה לדבר עם למעלה מחמישה איש. כשבאמת רציתי קהל כתבתי למדיה ממוסדת. אם רציתי קהל לפוסט דאגתי שהוא יתפרסם גם בערוץ אינטרנט ממוסד כלשהו. ושם לא עונים לטוקבקים. ככה זה. מותר העיתונאי מהבלוגר, מידת הריחוק לכאורה הזו מהשתתפות בטוקבקים. בהתחלה עניתי שם לכולם עד שהעורכת אמרה לי לרדת מזה כי זה רק מלבה אותם, כי אף עיתונאי לא מדבר איתם. זה לא בלוג פה, הלו. חה חה.

פעמיים בחודש בממוצע אני מקבלת פניה מגורמים ממוסדים שונים לפרסם פוסטים שלי במסגרת נוספת. לרוב הבקשות אני מסרבת. הכתיבה ברשת מייצגת גם את הכתיבה וגם את הדיבור ובלוג הוא מקום שבו אני יותר מדברת מכותבת. לא חוזרת לערוך ולבדוק, יורה ספונטנית כמו בשיחת סלון. כדי לפרסם את זה במקום נוסף צריך לעבד את זה עד כדי כך שלפעמים זה מאבד את זה. ולפעמים אני בכלל לא רוצה לכתוב רשמית את מה שפלטתי בכתיבת-דיבור בנקודת זמן מסויימת. זה בלוג מבחינתי, אבל אפילו בלוגרים ותיקים לא תמיד מבינים את ההבדל הזה. עידו קינן בטח חושב שאני מפגרת שאני לא מסכימה לקבל סתם כסף על העתקה של איזה קשקוש מכאן לשם כשהוא ממילא נותן לזה לינק בסוף. אבל זה כמו שלפעמים תסתובבו בבית בלי בגדים ולא תרצו לצאת ככה החוצה. אם מישהו יציץ לכם בחלון זה יראה לו נורמלי שאתם בלי בגדים בבית אבל אם תצאו ככה החוצה יקראו לכם משוגעים. 

מכיוון שאני מבלגת גם באנגלית אני תופסת עד כמה בשתי השפות אני טיפוס של על פה. אני כותבת כמו דיבור ובכלל לא שמה לב לשגיאות או הגזמות שנובעות מרטוריקה או מחשיבה אוראלית. אני נשמעת/נקראת קצת כמו שכתבו בראשית ימי הדפוס, כשעוד כתבו עבור הקראה בפני קהל. זה קצת מעצבן כשאנשים חוזרים ובודקים אצלי כל פרט בשבע עיניים בקונבנציות של כתיבה, אבל תמיד לומדים מזה משהו. אני מודה, אני לא כל כך אוהבת להתווכח ואני בהחלט כותבת למשוכנעים, אני לא מצפה שאנשים שלא מסכימים איתי יקראו אותי בכלל, כך אני תופסת את הבלוג, כטקסט שרק בעלי עניין משותף יטרחו לקרוא, על זה כל הסיפור של "הזנב הארוך", לא? אני משתדלת לאזן יותר רק בשביל טקסטים שהולכים למקור רשמי. בבלוג שלי אני משוטטת בלי בגדים, כאמור. אז זה קצת מפתיע לחטוף לפעמים כשהמגנים כבויים. הויכוחים בבלוג הזה בזמן האחרון קצת מתישים אותי. עם כל הכבוד, זה לא עיתון הארץ, אלו רק הרגשות שלי. מצד שני אני רוצה ללמוד דברים חדשים ואני לומדת הכי הרבה מביקורת. אבל ממתי אנשים יודעים את הגבול בין ביקורת להטחת אנרגיה באדם אחר? (דווקא בבלוג האנגלי שאני כותבת בזהירות ומצפה לטרור מילולי מארצות אויב, כולם כאלה שמאלנים שזה ממש מצ'עמם. אפילו האיראני היחיד שהצלחנו לצרף הסתבר כיהודי.)

לכל טוקבק יש אנרגיה, יש אווירה של כוונת הכותב שאפשר לחוש אותה. כל אחד יכול לחוש את המידע הזה אינטואיטיבית. אם אתם כועסים על מישהו ושופטים אותו בלבכם, הוא חש את זה וזה במרחב שלו גם אם הוא לא מבין בדיוק מה זה. שני הצדדים קצת מורעלים מזה. אז בשביל מה לעשות את זה? אני שמחה ללמוד דברים חדשים ולתקן טעויות ולשים לב היכן שאיבדתי תשומת לב. אבל בבקשה מכם, תעשו את זה בשעשוע קל. (ההבדל בין ציניות לשעשוע זה שאתם עדיין זורקים את האנרגיה ומזרימים את הרעל בפועל, לצד ההומור. שעשוע זו פשוט פרספקטיבה קלילה יותר על הנושא שממוססת את הרעל, זה לא משהו מתוחכם או שנון מדי). לא פתחתי בלוג כדי לספוג חרא של אחרים, יש מספיק חרא במציאות, תודה. עד עכשיו לא מחקתי תגובות כאלה בגלל ה-3% טענות ענייניות שהיו בהן לצד הרעל המזוקק, אבל לאחרונה רבים משכניי ברשימות סוגרים את התגובות ואולי לא רק אצלי יש עלייה בטונים של התגובות. למדתי המון משיחות עם המגיבים כאן ואני לא רוצה לסגור תגובות. זה אומר שמעכשיו אני מוחקת.

אם מחקתי את התגובה שלכם אל תיקחו את זה באופן אישי. זו רק אנרגיה, זה לא בדיוק אתם. אתם מוזמנים לכתוב מחדש את התגובה בצורה אחרת מנוטרלת יותר כשלמסר הענייני שלה יש יותר משקל, אחרי שעברתם את ריפלקס ההקאה של הדבר המגעיל הראשון שעבר לכם בראש. באופן הזה זו תהיה חוויה של למידה עבור שני הצדדים. אני עושה את זה בפוסטים לפעמים. אתם מספרים לי איפה נדהמתם שאני נשמעת זוועה ואני מעדנת בטקסט. עברנו את זה כבר כמה פעמים בפוסטים שאותם כתבתי מתוך ריפלקס ההקאה, בהשראת הכעס המיידי. מטרת העל של הבלוג הזה היא להתנטרל ולהתעדן והרבה מזה נעשה בזכותכם. אבל דעו את מקומכם בבקשה וניצרו את האנרגיות שלכם. אף אחד לא באמת לומד משהו כשמתקיפים אותו או מנסים לחנך אותו אז תחליטו אם אתם רוצים לתקשר או להתקיף ואגיב אליכם בהתאם.

 

2. דיכאון 2.0

הפסקתי לקרוא עיתונים ולראות חדשות לפני 12 שנה, בשנה ב' באוניברסיטה. עד אז הייתי קונה עיתון בכל בוקר, פעם מעריב ופעם ידיעות, אף פעם לא הארץ. והייתי קוראת אותו בקפיטריה בבוקר לצד הדיל של קפה ומאפה. מתישהו זה התחיל להגדיש את הסאה. פתאום הייתה איזו התדרדרות או אולי רק יותר מודעות ודיווח על כך. אבל במשך כמה שבועות הייתי מסיימת את עמודי החדשות בבכי. פה על אונס אכזרי, שם על התעללות בתינוק חסר אונים, מדי פעם על אלימות עיוורת בשל זוטות ולפעמים אפילו על אטימות או טמטום של איזה פוליטיקאי. לאחר כחודש שמתי לב שאני ממש לא במצב טוב וחלק מחברותי חושבות שאני בדיכאון. אלו היו השנים האלו שבהן אכפת לך מאד ואת עדיין חושבת שאת יכולה לשנות את העולם ופשוט לא יכולתי לעמוד בזה.

החלטתי להתנזר מהמדיה לתקופה מסוימת. ידעתי שהתעלמות אינה הפתרון אבל גם היחשפות מוגברת לא בדיוק הופכת אותי ליעילה. התקופה הלכה והתארכה, בינתיים שקעתי באינטרנט ומעולם לא חזרתי עוד לחיק המדיה הישנה. לא מתוך שום אידיאולוגיה כמו מתוך היסחפות להרגל החדש. הייתה תקופה קצרה שניסיתי לחזור לצרוך סדרות או תוכניות בידור בטלוויזיה אבל לאחר ניתוק של כמה שנים, ממש כאב לי הראש מהנוכחות מול הזרימה הטלוויזיונית, הפרסומות עשו לי סחרחורת, הכול היה כל כך צעקני, שפשוט סגרתי ומאז לא פתחתי שוב. העברת המלחמה בבלוגים ללא פתיחת טלוויזיה הייתה חוויה מיוחדת שהיא בכלל טריגר למחקר.

בשבועות האחרונים אני מרגישה בדיכאון למרות שבמישור הפרטי אני נמצאת בפריחה. אפשר לראות רק מהעדכונים האחרונים בבלוג הזה שפתאום אני מתעסקת בדברים שמעולם לא דיברתי עליהם. הבלוג הזה היה פעם רוחני פילוסופי מרוחק ומשעשע. ואז הבנתי, זה הווב 2.0 הזה, זו בדיוק המשמעות שלו, ככה נוצרת מדיה חדשה ואני שוב צורכת מדיה: אני מקבלת בתיבת הדוא"ל הפרטית שלי משהו שכל ישראל קיבלה אותו בפורוורד. לפעמים אני שמה את הלינק בבלוג ועוד קהלים נחשפים לזה. כולם נחשפים לזה בדרכם ובזמנם החופשי אבל בתמונה הכללית נוצרה כאן מדיה ושוב כולנו יכולים לדון בזה אחר כך, כולנו יודעים למה הכוונה, כולנו נגענו בזה. והנה שוב אני כועסת ובוכה כל בוקר. פעם על כדור הארץ הגוסס, פעם על הכיבוש ופעם על האונס והאכזריות. והפעם זה כואב יותר. כי לרוב מדובר בנושאים שבכלל לא הגיעו למדיה הרגילה, ואני מדמיינת שאם אפתח עיתון אקרא כנראה דברים גרועים עוד יותר. וגם כי אני אחרי 12 שנה של ניקיון תודעתי.

אתם שלא הפסקתם מעולם לצרוך מדיה לתקופה ארוכה, תתקשו להבין איך זה מרגיש. אבל זה כאילו שנותרה בי אותה הנאיביות של גיל 23. שואלים אותי לפעמים איך זה שבנאדם אינטליגנטי כמוני יכול להיות כל כך נאיבי ונראה לי שזה שורש העניין. בגיל הזה שבו רובכם כבר הפכתם לצינים או פשוט נשחקתם ברגישות ופיתחתם מנגנוני הגנה כלשהם, אני נותרתי בעירום וערייה של התודעה וכל לינק עכשיו מכה בי שורש במקום מאד בתולי. פספסתי את התקופה הזו שבה התקשורת הפכה את הקניבליזם למאפיין אינהרנטי, ידעתי על זה קצת מהצד, משברי דברים שנשלחו אלי פה ושם, אבל הייתי לגמרי מחוץ להישג ידה של "זרימת המידע". את ווב 2.0 כמדיה אני חווה קצת אחרת, יש בזה משהו יותר גולמי, ללא מנגנוני מסגור ובולטות, בקיטוע ההבלוגי הזה. זה לא מסמם כמו הזרימה אז זה מכה בעומק. עכשיו שהפכתי מודעת אני מבטיחה להתאפק ולא לעשות פוסט על כל לינק עצוב, ולחזור לנושאים אחרים גם. אני מבטיחה לחזור לעצמי כבר בסעיפים 3 ו-4.

3. 

שלט אמיתי בשירותים ציבוריים:

4.

שמתי לב שלכל המורים הרוחניים המטרידים מינית יש את הצירוף "פין" בשם המשפחה: חיים פין, אשר פינטו, מרדכי גפני… בנות, אל תתנו לאף פינקלשטיין או רופין לפתוח לכן את הצ'קרות, שמעתן?

איך הכיבוש משחית אותי

האמת אינה מצויה במה שנאמר אלא באה לידי ביטוי באופן שבו פועלים. יש אנשים שבטוחים שהם מתנדנדים על הביצים של אלוהים אבל בזמן שהם מחכים למשיח הם בכלל לא שמים לב שהם עובדים את השטן. הייתי מתה רק כדי לראות את התדהמה על פניהם כשיסבירו להם את זה בשערי הגיהנום. עם נבחר יקר, אמנם קיבלתם את התנ"ך אבל האם הבנתם מה כתוב שם? בספר הזוהר בפרשת "בהעלותך" רשב"י אומר שמי שלוקח את סיפורי התנ"ך כפשוטם הוא אידיוט גמור ומגיע לו. אבל למה זה מגיע לנו?

הנה פיסת מדיה אלטרנטיבית שהיא בגדר צפיית חובה: זה מה שעושים עם כספי המיסים המופקעים שנלקחים ממני. להישאר לחיות כאן זה להסכים עם זה, להיות חלק מזה, ולעבור לחיות בחו"ל זה לברוח מהתמודדות עם זה. במדינה הזו כל מי שמגלה הומניזם בסיסי והיגיון בריא ישר מקוטלג כשמאלני. למרבה האירוניה, אני לוקחת את ההשראה שלי ישירות מהתנ"ך. חלק גדול מהדעות הביטחוניות שלי ימניות, אני פשוט לא מבינה מה הקשר בין הביטחון שלנו בעמידה מול טרור לבין אכזריות פשוטה לאדם ולטבע? אם 2 הדוגמאות הנ"ל מייצגות את החוויה של הישראלי בעיני הפלסטיני, אני ממש לא מבינה איך לא כולם שם טרוריסטים. הרבה אנשים ימנים אומרים את זה: אם הייתי בצד השני ברור שהייתי טרוריסט. אז למה אנחנו בכלל במשחק התפקידים הזה?

יש בי המון כעס. אם הייתי פלסטינית בטח הייתי טרוריסטית. אבל אני בצד הזה ואני גם יודעת המון דברים שמגבילים אותי בהוצאת הכעס: אני יודעת שאי אפשר להרוג רעיון או אידיאולוגיה או אפילו ממסד. אם מפעילים אלימות פוגעים בבני אדם והם אף פעם לא אשמים, אסור להתייחס לבני אדם כאל סמלים של משהו. חייל בשטח הוא סך הכול ילד שמנסה לסיים את המשימה בצורה סבירה, לעיתים דעתו האישית דומה לפעיל החברתי שמנסה לעזור לצד השני, אבל כל אחד בתפקיד שלו כרגע. אי אפשר לפגוע בחייל כדי לפגוע במערכת, זה מעוות. אפילו פוליטיקאי הוא בנאדם לפני שהוא סמל של מדינה. המלחמות היחידות הלגיטימיות הן סימבוליות. אני לא יכולה לפגוע בבני אדם, הישות שאני מחפשת היא וירטואלית, היא לא מתמצה באף אחד מהם ואפילו לא בקבוצה מתוכם, עלי להניח להם.  אבל מה זה בא לי לשרוף איזה סמל, איזה אתר. בא לי לשרוף איזה אתר אינטרנט, לראות דף אינטרנט בוער. זה אפשרי? מה עושים עם כל הכעס הזה?

2 פולו-אפים חזקים ואחד חלש

1. בהמשך ישיר ל דיזנגוף Cancer

הרעיון אינו להלחם בזכות המעשנים להרוג את עצמם, אני פשוט חוששת שמדינה שמתרגלת באופן נורמטיבי לא לאכוף חוקים מסויימים מסכנת מאד את הסמכות של שלטון החוק. אם אין כוונה לאכוף את החוק הזה יש לבטל אותו וכל עוד הוא לא מבוטל אני מעודדת את כל מי שיכול לנצל אותו עד שהמסר יעבור באכיפה אזרחית, השופט רובינשטיין אמר שזו הדרך היחידה ועודד אזרחים לעשות זאת. לכו על זה ותוכלו לקבל עזרה מפה.

2. בהמשך ישיר ל"אמת מטרידה"

הילדונת הזאת גרמה לי לבכות. למה אף אחד לא שידר אותה לכל העולם בטלוויזיה? אין שום דבר על סדר היום של "המבוגרים" שקודם למה שהיא אומרת כאן. כלום.

לפני שבועיים פגשתי בפסטיבל "לב טהור" את הדס שכנאי, מזכ"ל הירוקים, ונזכרתי כמה אני רוצה שהאישה הזאת תהיה חברת כנסת. רק שיהיה לה שם מקום להעביר כמה חוקים מתחת לאף של העסקנים ולשנות כל כך הרבה דברים בטווח הארוך מבלי משים. במערכת הבחירות הבאה החלטתי לעזור לזה לקרות בצורה יותר אקטיבית.

3. זוכרים את החודש שבו שלחתי שתי תלונות לנציב הקבילות של הרשות השנייה? הוא הציע לי לעשות על כך עבודה אקדמית וצירף מכתב מהזכיינית שתוכנית בידור לא אמורה לחנך. אמש פנה אלי העוזר שלו בבקשה להתראיין לתוכנית בערוץ 10 על התלונות לנציב. סרבתי. זה ביזיון כמה שהכל מתגלגל כתוכן בתוך המערכת, זו הדרך הכי טובה להוציא את העוקץ מביקורת. אני מתחילה להתרשם כי הנציב נמצא שם בשביל כסת"ח בעיקר.