יוצאת מאזור הנוחות שלי בלוקסמבורג*

Read this post in English

בבוקר השני להכשרה בדיאלוג בין תרבותי שניתנה לבלוגרים מ-17 מדינות ים תיכוניות מטעם קרן אנה לינד, הכנסייה העתיקה בלוקסמבורג שבה נערכו שיעורינו הוסבה  לקזינו: התיישבנו בקבוצות אקראיות של חמישה בלוגרים בחמישה שולחנות, וצ'אבי, המרצה שאוהב שיטות חינוך בלתי פורמאליות בעליל, לימד אותנו משחק שנקרא בארגה (שזה וויסט עם טוויסט). לאחר כל סבב, המנצח של כל שולחן עובר לשולחן מימין והמפסיד עובר לשולחן משמאל וככה כל הזמן יש תחלופה של 2 אנשים בכל שולחן. והכי חשוב, אסור לנו לדבר בכלל לכל אורך המשחק. מה שלא ידענו זה שהכללים שחולקו לכל שולחן היו שונים במקצת.

פוליטיקה של זהויות נטולת קפאין

כבר בסבב הראשון כשהפסדתי ועברתי לשולחן אחר, קלטתי שהמשחק הוא מטאפורה להגירה לתרבות חדשה. ובהגירה כמו בהגירה, עד מהרה קלטתי שמשהו דפוק לגמרי בשיטה של הארץ החדשה. כשהם טענו שניצחתי פרצתי בצחוק וסימנתי להם בפנטומימה שהם קצת משוגעים אבל התאמתי את עצמי. הנחתי שאני לא הבנתי ממש את הכללים או שהם פירשו את זה קצת אחרת, וזרמתי עם זה. יצא לי להיות בסה"כ בשני שולחנות שבהם החוויה הייתה הזויה לגמרי ואי אפשר היה לתקשר על זה, לאחר שרשרת הפסדים וניצחונות שבכלל לא הבנתי על פי אילו כללים התרחשו, שבתי לשולחן המקורי שלי והתקבלתי בצהלות פנטומימה וחיבוקים. כל כך שמחתי לחזור "הביתה".

בתום המשחק הפרנו את השתיקה ופירקנו את המטאפורה. זה היה מדהים להיווכח שכולנו תופסים את עצמנו כליברליים וגלובליים, אבל הסטריאוטיפים התרבותיים התת מודעים שלנו צפים במצבי חוסר וודאות. אני יצאתי היהודייה הקלאסית שישר יצרה לעצמה בית, לא סביב "החוקים" כמו סביב הקהילה מהשולחן המקורי. זרמתי עם החוקים בשולחנות אחרים ולקחתי הכול בקלות, אבל לא באמת ניסיתי להשתלב ועמוק בפנים זלזלתי ב"תרבויות" החדשות כי האמנתי שהשולחן המקורי שלי היה טוב יותר ושהייתה לו את "האמת", ההבנה הטובה יותר של המשחק.

היווני האורתודוכסי מקפריסין שהיה בשולחן המקורי שלי עבר כמעט את כל השולחנות האחרים בחדר ולקח על עצמו את תפקיד המיסיונר/אימפריאליסט, כשהוא משוכנע שהוא מבין את החוקים האמיתיים של המשחק וכופה אותם על כל שולחן. ה"עולם" נכנע בפניו בבלבול עד שהוא נקלע לאותו שולחן עם הבלוגרית הפלסטינית שעשתה לו אינתיפאדה. מאוחר יותר היא סיפרה שאף שולחן לא הרגיש כמו בית, ובכל מקום הרגישה מרומה ומתוסכלת. התבוננתי בחמלה בהבדל בין מנטאליות הפליטה שלה שכבר לא סומכת על אף אחד, לבין המנטאליות הקהילתית שלי, שמיהרתי להפוך את השולחן שלי למשפחה יהודית חמה; והבנתי שאלו שתי אסטרטגיות שונות להתמודד עם מקור מאד דומה.

 

הבלוגר הקפריסאי בהתמודדות עם ההתנגדות הפלסטינית. ממצלמתה של הבלוגרית הפלסטינית.

הבלוגרית הלבנונית, למשל, סיפרה שהמשחק הזכיר לה את לבנון שבה לכל מיליציה יש חוקים משלה והדרך היחידה לשרוד היא ליצור בריתות. היא אכן יצרה ברית עם הבריטי כשהם היו ה"ותיקים" ביותר בשולחן שלהם וניסו ללמד כל מי שהגיע ליישר קו איתם עוד לפני שהבלבול יגיע. הבלוגרים המצרים, לעומת זאת, למדו מהר את החוקים בכל שולחן חדש וניצחו בכל מקום. כשהמצרי "שלנו" חזר לשולחן הביתי, הוא חזק בצ'יק לחוקים שלנו אך הביא איתו שיטת רישום נקודות יעילה יותר.

סובלנות היא יכולת לשהות באזור המתיחה

נכנסנו לחדר קטן יותר, נסערים ועמוסי מחשבות, כדי לקבל הסבר תיאורטי למה שחווינו. צ'אבי הסביר שאנשים עושים הכול כדי להישאר באזור הנוחות שלהם (או לחזור אליו) אבל למידה מתרחשת רק באזור המתיחה (stretch zone). אך אם מותחים אותנו יותר מדי אנחנו באזור הפאניקה ושם כשאנחנו משתוללים מכעס/תסכול/היסטריה, הלמידה שוב משותקת. סובלנות, הוא הגדיר, היא היכולת לשהות באזור המתיחה, להכיל את המתח, לקבל, להסתגל ובסוף לעשות איזו שהיא אינטגרציה עם הידע הקודם, מה שמרחיב את אזור הנוחות וזוהי למעשה הדינאמיקה של צמיחה פנימית. לתפיסתי, הבלוגרית הפלסטינית ואני גילמנו את התת מודע הפסיכולוגי של הסכסוך: אני מנסה להסתגר באזור הנוחות שלי והיא נמתחת בנסיקה לאזור הפאניקה ובינינו פעורה תהום של מתח שדורשת משתינו להתמתח קצת, לקחת סיכון בשביל הסיכוי לצמוח.

כשאנו פוגשים באחרות, במובן הלוינסי, אנחנו בדרך כלל אתנוצנטריים. לא בהכרח שוללים את האחר או מתגוננים מפניו אבל לרוב עושים לו מיזעור (minimization). מזעור או הקטנה, זו צורה יומיומית מעודנת של אתנוצנטריות שבמסגרתה אנחנו באים עם כוונות טובות לכבד את האחר (או סתם פוליטיקלי קורקט) אבל למעשה חושבים שהדעות שלנו טובות יותר ושהם קצת הזויים.  צ'אבי הציע בזהירות שלעיתים נדירות אנחנו באמת בדיאלוג, באמת נפתחים להקשיב כדי לקבל ולהטמיע משהו חדש.

ההכשרה הקצרה, המרוכזת והמדהימה הזאת סיפקה לי אינספור הזדמנויות לשהות באזור המתיחה.  הבולטת שבהן הייתה בערב שבו כל בלוגר הציג מאכלים וסמלים אחרים מתרבותו: עמדתי עם מצלמה מול התצוגה המרהיבה של הבלוגרית הפלסטינית, פלוס דגל, פלוס חלבה, על השולחן הכי גדול בחדר. ציפיתי שזה יהיה קצת מביך, אבל כשהיא פותחת מצגת עם תמונות מירושלים ויפו אני מתחילה לאבד צבע ומודה לאל שלא ניסיתי להמחיש את הים בתל אביב בשולחן שלי. כשהיא מוסיפה שגם ישו היה פלסטיני, על רקע תמונות מכנסיית מריה בנצרת, המוח שלי מנסה להשאיר את הנשימה על כנה בעזרת מחשבה הומוריסטית: צריך לעדכן את מל גיבסון שיעשה מיד סרט נוסף וירד ליהודים מהגב. אבל זה לא עוזר, אני מתחילה לרעוד קצת עד כי אני נאלצת לכבות את המצלמה, אני כבר לא יציבה.

הבלוגר המצרי תפס את הרגע הזה שבו תרבות פלסטין מוצגת ואני מצלמת…

להיות חזק זה להרגיש יותר נוח באזור המתיחה

מה קורה לי? ממתי סמלים מטרידים את מנוחתי? אין לי כוח להתעוררות של הגן היהודי הרדום שמתחיל לפחד בשם כל אבות אבותיו שהוא הולך לאבד את מעט השלווה שהשיג לעצמו במחיר כבד כל כך. למה אני צריכה לצנר אותו בגוף שלי? אז ככה מרגיש איזור המתיחה? אני מנסה למצוא נחמה קטנה בכך שאני לומדת לפתח סובלנות אמיתית מחוץ לבועה הישראלית שבה לא פוגשים כל יום רטוריקה כזאת, אפילו לא בשמאל הישראלי. תורי להציג מיד אחרי זה, וכשהקול שלי עדיין חצי חנוק והגוף רועד קלות, אני פותחת שקית במבה בשביל כולם, ומתחילה לאט לאט או אולי דווקא מהר-מהר לדבר, להתרכז במה שאנחנו כן יוצרים כאן. כי אנחנו עם יוצר ויצירתי. תנו לנו מטר רבוע של ביצות ונעשה ממנו חממת ירקות עם מכון מחקר טכנולוגי מוביל בצידה, ובמסורת הזאת אני גאה. במה שעוד לא הושחת על ידי הכיבוש והטיפשות וכל מה שנקלענו לתוכו בניסיון להגן בכל מחיר על איזור הנוחות שלנו.

בלילה ההוא לא ישנתי בכלל ובכיתי בלי סוף, בלי להבין למה אני בוכה בכלל. יומיים אחרי נדמה לי שאני מבינה על מה בכיתי, על מה אני עדיין דומעת כשאני רושמת שורות אלו. על שני העמים הללו ששניהם קורבנות, נוודים שאף אחד לא רוצה, ושניהם מזגזגים בטירוף בין תודעת הקורבן לתודעת התוקף האלים, ושאין דרך לשבור את המעגל בלי לקחת סיכון להיחשף לכאב ולאובדן. ושחצי מהאנשים שהולכים ברחובות העיר שלי הם גזענים מחליאים וחשוכים כל כך שמתים מפחד לחוש כאב קל שבקלים, והחצי השני מדהימים, רגישים ויצירתיים שמביאים ידע ואור גדול כל כך לעולם הזה, והתמהיל של כולם ביחד זה כל מה שיש לי. זה השולחן הביתי שלי, בו אני מנסה להתקרקע בתוך מערבולת. אני יכולה להתבייש ב"משפחה" שלי ולכעוס עליה, אבל אני לא מפסיקה לאהוב אותם ולא יכולה לעקור את שורשיהם מהעץ שלי, תלויה בהם לבטחוני.

בערב התרבות, הבלוגרית הפלסטינית חילקה לכולם צמיד עם צבעי דגל פלסטין וגם אני לקחתי אחד. לקחתי אותו כי קשה לי להסתכל עליו. אבל בכל פעם שאני מסתכלת עליו אני מציצה החוצה קצת מאזור הנוחות שלי, אני חווה את העקצוץ של המפגש האמיתי עם האחרות (Otherness) והאיום על האגו הכרוך בהגדרות מתחרות לאותה מציאות. וכשאני מתבוננת בצמיד אני מזכירה לעצמי שהמשמעות האמיתית של להיות חזקה היא לא להתנשא ולהתגונן באמצעות התקפה ושלילת האחר, אלא לנשום עמוק ולהכיל את הפחד והמתח, ולהתחיל, לאט לאט, להרגיש עם זה יותר בנוח.

 

* יש אירוניה בכותרת הזו, כי לוקסמבורג היא מקום שליו כל כך שזה מרדים.

 

סוזן וגה, ג'ק בנדר, לוקסמבורג, הוואי ועוד

אומרים שטוויטר הורג את הבלוגים. אני ממצה רעיון ב-140 תווים, זורקת לינק לוידיאו או אתר ולא מגיעה לכתוב פוסט. מטרת הפוסט הזה היא ליישר קו עם מי שלא עוקב אחרי בטוויטר אבל בכל זאת מתעניין.

טעימות סוזן וגה

פעם היתה בבלוג סדרת "פסקול חיי" ובדיוק הפסקתי ומחקתי אותה כשהגענו לגיל 14 וסוזן וגה התפרצה לחיי המודרן טוקינג הקיטשיים שלי עם מוסיקה אמיתית ואחרת שגרמה לי לנהות אחרי כל גל הזמרות שחיקה אותה, מטניטה טיקראם ועד אלאניס מוריסט. עברו למעלה מ-20 שנה ואני עדיין יודעת בעל פה את המילים של הדיסק הראשון וכמובן עושה ביצוע אקפלה מלא של טומ'ז דיינר שאני תמיד מפנטזת לשחרר לעולם כשתהיה הפסקת חשמל באיזה קריוקי. היא כבר בת חמישים והקול שלה לא השתנה בכלל וכבר שכחתי כמה אני אוהבת אותה. אפילו השיר החדש "ניו יורק היא אישה" היה אהבה משמיעה ראשונה. הייתי בהופעה השניה ביום ראשון, זו שכן קיבלה הדרן שני עם "בליברפול". קבלו תקציר. (נ.ב. הח'ברה ביוטיוב טוענים שהחומרים שלי מההופעה הכי איכותיים בוידיאו וסאונד, זו המצלמונת המדהימה שלי).

מפגש עם ג'ק בנדר, במאי אבודים

ג'ק בנדר, הבמאי המוערך של אבודים שאני בדרך לנסות להתקל בו בטעות בהוואי בספטמבר, הפתיע אותנו בביקור בישראל. ישבנו בשורה ראשונה ואפילו זכיתי לשאול שאלה קנטרנית שהביאה אותו לתהייה האם אני script superviser. מממ, מה זה, אולי אני צריכה להיות זה? אני לא שמה פה את הוידיאו כדי שלא תתפתו ללחוץ פליי אם לא ראיתם את העונה החמישית של אבודים, הכל ספויילר. ואם לא ראיתם בכלל אבודים, הכל סינית עבורכם (אגב, שמעתי שבאנגלית אומרים "הכל יוונית עבורי" כשמשהו לא מובן וביוון אומרים "הכל עברית עבורי" :-).

אז מי שכן מתעניין ילחץ נא כאן, יש שלושה חלקים לסרטון. ולשאר, אפשר לראות אותי בכתבה נטולת ספויילרים לכל העונות של ציון נאנוס בחדשות ערוץ 2. שימו לב לחולצת הדהארמה שאני לובשת (אם אתם מעורים בברנדינג של אבודים).

אבל הכי חשוב – מסתבר שאשתו של בנדר, לורה, היא רבנית של תנועת ההתחדשות היהודית (אהמ, כן, זה הזרם של הרב גפני, בטוח יהיה לי על מה לדבר איתה…). לפני שהם ברחו מהאולם הספקתי להציג את עצמי בקצרה ולהגיד לה שאני "תקועה" בהוואי בחגים, לבד, בין כנסים. רחמיה של הרבנית עבדו מיד וקיבלתי כרטיס ביקור. אני עובדת על זה שהיא לא תשלח אותי לחב"ד בהוואי אלא תזמין אותי לארוחת חג בבית בנדר. משם הדרך לביקור בלתי רשמי על הסט נראית לי קצרה מאד. מי מלכה? תחזיקו לי אצבעות.

אמבוש פוליטי בלוכסמבורג?

אני טסה ביום ראשון לפנות בוקר לארבעה ימים ללוכסמבורג. כן, לוכסמבורג. מה יש שם, תשאלו? כאילו, חוץ משלוש חנויות של H&M בדוכסות מטר על מטר הזאתי? אז ככה: קרן אנה לינדט של האיחוד האירופי שעוסקת בדיאלוג בין תרבותי, מממנת סמינר דיאלוג בין בלוגרים מזרח תיכוניים ואירופאים, ככה סתם בשביל הכיף, והם פנו אלי כנציגת הבלוגייה הישראלית, דרך פעילותי הטרייה ב-Global Voices. בהתחלה היססתי, יש לי דוקטורט לסיים בקיץ, וכל הזמן ליוותה אותי תחושה פאראנואידית בלתי מוסברת שהולכים לחטוף אותי לאיראן בקונקשן. אבל אמרתי לעצמי להיות ריאלית, שזה רק כמה ימים ויש לי יומולדת בשבוע הבא אז למה לא לפרגן לעצמי את הממתק הזה על חשבון האיחוד האירופי, ולקוות לטוב?

רק שכמו בספרי הארי פוטר, הממתקים הם לפעמים צפרדעים מנזלת ותולעים חמוצות, וכאשר קיבלנו את רשימת המשתתפים ובלוגיהם נפלו פניי מעט. הבנתי שאולי לא יחטפו אותי לאיראן אבל לא נראה לי שאצליח להתחמק מאמבוש פוליטי במיטבו, אולי בדומה לחוויה של נעמה כרמי בכנס אקדמי לא מזמן (קריאת חובה לשמאלנים). נראה שהולך להיות שם לובי פלסטיני עויין למדי כאשר גם חלק מהבלוגרים האירופאיים הם ממוצא ערבי. השיא היה כשגלשתי לבלוג של מוזמנת אחרת מבית לחם וגיליתי שחלום חייה הוא להניף את דגל פלסטין על הבית שלי במרכז תל אביב. נפלא, זו אכן נקודת פתיחה יעילה לדיאלוג בין תרבותי.

במצוקתי פניתי למשרד החוץ, הם עברו על הבלוגים בערבית ואמרו שרמת התעמולה בהם סבירה, הם ראו כבר דברים יותר גרועים והציעו שאנסה להשאיר את הדיון ברמה התרבותית ולא אגרר לפוליטיזציה, הרי אני לא גורם ממשלתי רשמי. צודקים, אולי אני דווקא הבנאדם המתאים למשימה, אין מצב שאני אתחיל להתווכח בשם מדינת ישראל על כלום ואני חוששת לבלבל אותם עם הדיעות שלי שלא נכנסות לקטגוריות של שמאל/ימין ולא נשמעות טוב לשני הצדדים. אז אני אבוא עם אנושיות וחוש הומור, אנסה להשאר בענווה בלתי אפיינית, אציע לפלסטינית לשים לי דגלון בשיער ולכבוש אותי אם זה יעשה לה טוב, ואם יהיה לי עויין מדי אני אחתוך לשופינג.

ממליצה לכם לעקוב בטוויטר אחר הדיווחים משם בלייב אבל מבטיחה לכתוב על זה בהרחבה כשאחזור. תחזיקו לי אצבעות.

ולקינוח, שאלון שהתפרסם איתי בערוץ הניו אייג' של נרג'. סופ"ש נפלא לכולם.

זכרון רומנטי

עובר עלי יום של זיכרונות. אני עדיין עוברת על חומרים ששוחזרו לי מתוך הדיסק הקשיח שקרס לפני שבועיים ונתקלתי בהתחלות של ספרים וסיפורים קצרים שכתבתי לפני 13 שנה. זה כתוב לא רע בכלל אבל זה מדהים כמה מעט ידעתי אז על עצמי, על יחסים ועל מה שמניע אנשים.

ופתאום נזכרתי במשהו שלא חשבתי עליו שנים. כמה רומנטית הייתי כשהייתי קטנה. בצבא קראתי את הספר "מינוטאור" של בנימין תמוז ונשביתי בקסם הוירטואליות עוד לפני שהכרתי את המילה. גיבור הסיפור הוא איש מוסד שנדלק על תיכוניסטית שהוא רואה באוטובוס והוא מאתר אותה ומתחיל לשלוח לה מכתבים. אני זוכרת שהוקסמתי מאיך שהוא קבע איתה פגישה על ציר הזמן במקום במרחב: שלח לה תקליט וקבע איתה זמן להאזין לאותו השיר באותו הרגע – זו פגישתם הראשונה. קשר המכתבים הופך הדדי מתישהו למרות שהיא מעולם לא בטוחה לחלוטין מי הוא באמת. הוא צל שמלווה אותה כל חייה, גבר אידיאלי וירטואלי שמסרב להתממש בחייה בזמן שהיא יוצאת עם אחרים ואפילו כמעט מתחתנת.

לא היה אז עוד אינטרנט ואני הייתי נגמלת טרייה מהתכתבויות עם כל מני סרבים באמצעות "שלח מכתבך" של "מעריב לנוער" וכל כך רציתי להטיל צל גדול ודרמטי כזה על חייו של מישהו מעניין. לבנות את עצמי כדמות כזו, "לעשות מינוטאור" למישהו, קראתי לזה ביני לבין עצמי. זו הייתה התשוקה הרומנטית שלי בגיל 19. אבל בגלל שאני אני, לא הסתפקתי במחשבה חולפת. עשיתי את זה. זה סיפור שלא ייאמן, כשחושבים על זה היום.

לקחתי טרמפ צבאי בוקר אחד עם מ"פ יפה מהצנחנים וממקומי במושב האחורי של הרכב התבוננתי בו באמצעות המראה הפנורמית וגורלו נחרץ. עוד לפני שהיה אפשר לגגל, עשיתי מיני-עבודת מודיעין ולפי מספר הרכב איתרתי אותו והוצאתי עליו "תקשורת" צבאית עם כתובת. בתור התחלה שלחתי לו את הספר "מינוטאור" עם הקדשה מסקרנת. אחרי חודש התחלתי לכתוב. מכתב, לפעמים שניים בשבוע. ללא כתובת שולח מאחור ותמיד נשלח ממקום אחר ברחבי הארץ כדי לבלבל (שירתתי במפח"ש-ז"ל וביקשתי ממגוון אנשים לשים את המכתב בדואר בשבילי במקום מגוריהם). נהניתי כל כך מההרפתקה, מהאפשרות שיצרתי לעצמי לכתוב בלוג אישי חושפני לקהל של אדם אחד שלעולם לא אפגוש, ליצור דמות בדויה אמיתית כל כך.

אחרי כמה חודשים, בדיוק כמו אחרי כמה שנים בספר, זה התחיל להציק לי שאין פידבק. אולי הוא בכלל זורק את זה לפח, אולי זה בכלל לא מגיע אליו. עמדתי להשתחרר ולהתחיל ללמוד באונ' העברית אז החלטתי לחכות עד אז ולשכור תיבת דואר אנונימית שם, כמו בספר, כדי לתת לו הזדמנות לכתוב חזרה, אם זה רלוונטי, או פשוט להפסיק עם השטות הרומנטית הזאת במקרה שלא יהיה מענה. אבל לא הספקתי להגיע לשלב הזה. ופה הסיפור האמיתי שלי הופך עוד יותר קסום מהמינוטאור המקורי.

יום אחד לאחר כשנה-שנה וחצי, קיבלתי מהמ"פ שלי מכתב אנונימי עם שיר/חידה בחרוזים. הבנתי מיד שאני לא היחידה שהמכתב נשלח אליה ושהוא מחפש אותי. כנראה שמבלי משים שחררתי פרטים כלליים על סביבות הגיל או תאריך הגיוס או השחרור שלי והוא שם יד על מאגר מידע צבאי כלשהו ומפגיז את בנות מחזור הגיוס שלי. כתבתי לו על זה. אבל המסכן לא ידע מי מעשרות הבנות להן כתב ענתה לו. הוא רק ידע שהוא קרוב.

עברו הרבה שנים מאז. אני לא זוכרת מה קרה שם ומה כתבתי במכתב הבא שגרם לו לצמצם את ההימור ולהגיע אלי. בשלב הזה כבר רציתי שהוא ימצא אותי. אבל אני זוכרת היטב את הפגישה שלנו. כמה הוא נראה אחרת שנה וחצי אחרי הטרמפ הזה. לא הייתי מזהה אותו ברחוב. אולי לא הייתי בוחרת בו כמטרה לפנטזיה הזו בכלל. התלהבתי ממה שסיפר לי. איך בדיוק השתחרר מהצבא ולקח את  הספר ששלחתי לו לחופשה באפריקה, ושהשותף שלו לטיול התלהב מהסיפור והם קיצרו את הטיול וחזרו הביתה, עברו על המכתבים שלי והרכיבו פרופיל וחיפשו אותי במאגרים צבאיים של הח"ן.

אבל כשכל האקשן נרגע, השתררה בינינו שתיקה עצובה. שנינו ידענו משהו שלא יכולתי לבטא אז במילים. ברגע ההוא למדתי משהו חשוב על רומנטיקה: שאין קשר הכרחי בינה לבין אהבה ויחסים. שזה בכלל לא רלוונטי לצאת באמת עם בחור שעשית לו כזה טרראם מהסרטים. שכבני אדם סתמיים לעולם לא נספיק זה לזו ולא נגיע למדרגה של הריגוש שעליה ריחפנו כשהיינו וירטואליים זה לזו. שליצור את עצמנו כסימולקרה זה יותר מרגש מלהיות אנחנו. לא היה לנו באמת סיכוי ועכשיו איבדנו גם את האנונימיות המסקרנת שאפשרה את החוויה המיוחדת. השתיקה הייתה שתיקה של אבל ואובדן. שנינו הבנו שהרומאן הספרותי הזה רק לכאורה הוביל למפגש, אבל בפועל איבדנו את מהותו ברגע שניסינו לגעת בו. תמיד כעסתי על אלכס, גיבור "מינוטאור" שמתח ככה את תיאה הצעירה וסרב לפגוש אותה גם כשהתחננה, כשהתאהבה בו דרך המכתבים. אבל אלכס היה בן 41 נשוי עם ילדים ולכן ידע משהו שלא ידעתי: שרומנטיקה קיימת רק במרחב הפנטזיה. יחסים זו אופרה אחרת.

שנים אחר כך הגיע האינטרנט. רק בדיעבד אני מקשרת בין החדווה שבה ניגשתי לרומאנים וירטואליים לבין רומנטיקת המינוטאור שלי. איך לא ראיתי את זה קודם. מדי פעם עוד התכתבנו, רועי ואני. כך קראו לו, רועי. הוא סיפר לי שהוא לומד פסיכולוגיה באונ' ת"א עכשיו, ושהוא הכיר מישהי חמודה. שנים אחר כך ראיתי אותו בגני התערוכה, הבנתי שהוא עובד בשיווק או מכירות של אחת החברות שהציגו. לא ניגשתי אליו. הוא נראה כל כך בוגר, בורגני. אם הוא בכלל זוכר את הסיפור הזה זה ודאי מקוטלג אצלו כמשובת נעורים בתקופה הילדותית-פואטית. רק אני נשארתי ילדה. רומנטיקנית מפגרת. מסרבת להתבגר, להתברגן. מסרבת לחיות סתם בשביל לחיות גם כשהפסקתי לחכות למשהו גדול מהחיים שיקרה.

תודה לאיתמר שאלתיאל המתוק שניהל איתי שיחה פילוסופית על הבוקר על משהו אחר לגמרי, והזכיר לי פתאום כמה אהבתי להיות סימולקרום.

להציל את הבית

תודה לשי על הלינק הזה לסרט המרהיב והחשוב הזה שמספר בצורה פשוטה ומנקודת מבט רחבה מאד את הסיפור שלנו כאנושות ואיך כל כך מהר הגענו למצב שהאדמה כורעת תחתינו. המצב אקוטי, הרבה מעבר להתנהגות האישית החסכנית של כל אחד מאיתנו. גם אם נתחייב לחיות בפשטות הגדולה ביותר הזמינה לנו, אין לנו ברירה, זה הבסיס של הכלכלה שלנו וללא קריסה מוחלטת אף אחד לא יחשוב איך לשנות את זה. גם סכנת קריסה לא מספיקה לאף אחד כדי להפסיק את זה. גם מי שדואג לסביבה ממשיך לחיות בשאננות הזו שמזמן שברה ימינה ממעגל החיים המאוזן של הטבע.

בספר המעולה "ישמעאל" של דניאל קווין, יש דימוי מדהים למצב האנושות: לפני שגילינו את חוקי האווירודינמיקה, המון אנשים בנו דאונים ומסוקים וניסו לעוף. הם המריאו מצוקים ופידלו בהתלהבות והיו בטוחים שהם עפים אבל הם בעצם היו בדרך למטה ובסוף קרסו כי חוקי האווירודינמיקה עוד לא התגלו והם לא הבינו שהם בכלל לא יודעים איך לעוף, הם רק באשליה כזו עד שהם נופלים. אז אותו הדבר אנחנו: התעלמנו מחוקי הטבע, אנחנו לא מכירים אותם. בטבע יש איזון, אף אחד לא משתלט על כל שרשרת המזון – אריות לא שומרים איילות במקרר, זוכרים? ואנחנו עכשיו כמו הטייסים בדאונים הללו, מפדלים בכיף ומשכנעים את עצמנו שאנחנו עפים. חברת שפע, גלובליזציה, עולמות וירטואליים… אבל המציאות היא שהאינטרנט אינו וירטואלי כלל, הגאוגרפיה שלו חומרית מאד, בצורת חוות שרתים ענקיות באזורים מבודדים שיוצרות זיהום תעשייתי שווה ערך לתעשיית התעופה כולה. קראתי את הנתון הזה פעם, מצטערת שאין לי לינק מדוייק.

האמת היא שמאז ומעולם ועד עצם היום הזה, אנחנו תלויים לחלוטין במים, בחקלאות, במצב הרוח של סערות הים, השבר הסורי אפריקאי והחיידק המסתורי העצבני הבא.   אנחנו מעלימים עין, חונקים את עצמנו וחונקים את הבית שלנו. התודעה שלנו פשוט לא מספיק ערה, לא מספיק רחבה. 'להלחם על הבית' מתפרש אצל רוב האנשים כבניין שהם חיים בו ולא ככדור הארץ. איכות הסביבה נתפסת כמותרות, אנשים באמת ובתמים מאמינים שמלחמות דת פוליטיקה וטריטוריה חשובות יותר. אבל האמת היא ששום דבר לא חשוב יותר. ולפעמים אני חושבת שהמחלות הסופניות והמלחמות האכזריות הם תגובת נגד של הטבע, שאמא אדמה מחסלת אותנו כמו שאנחנו מחסלים מזיקים וטפילים אחרים. זה מה שאנחנו, טפיל. וגם מי שערני מספיק הוא חסר אונים, אין לאן ללכת כי הכלכלה הנוכחית שולטת בכל המשאבים הללו. אני לא יודעת אם אפשר להוציא את עצמנו מהכלל בכלל בעידן של תלות גלובלית. באופן פרדוכסלי אנחנו הופכים כל כך תלויים זה בזה בעולם שיהיה קל מאד לאמא אדמה להפיל את כולנו באפקט דומינו כשממש ימאס לה. אוטוטו.

ואם זה לא כואב לכם, תשתמשו בזה כמדד כמה אתם מנותקים מהמציאות, כמה העולמות הסימבוליים שהאדם המציא נראים לכם חשובים יותר והטבע הבסיסי הפך לאוטומאט שהפסקתם להבחין בו. העיוורון הזה יהיה המחיר הכי יקר שהאנושות תשלם והמלחמה/מחלה האכזרית ביותר תהיה משחק ילדים ליד זה. זו הישרדות, זה הבסיס של פירמידת הצרכים של מאסלו. וזה כל כך הבסיס שזה הופך שקוף לנו. זה בסיס כל כך רחב שהוא רחב מכדי שנראה אותו, אנחנו הרי לא רואים ממטר משהו שהוא מחוץ לרקטום שלנו.

אבל הסרט מסתיים בצורה אופטימית, יש מגמות שינוי בעולם. רק לא מרגישים אותה כאן, בארץ הזאת, שבה הממשלה מטומטמת מספיק כדי לדחות חוק אנרגיה מתחדשת ללא כל נימוק. מצד שני, אנחנו לא כל כך חשובים בקנה מידה גלובלי. אנחנו רק חושבים את עצמנו כאלה, כבני אדם.

ניאו-קפיטליזם: אריות לא שומרים איילות במקרר

Read this post in English

מכרתי את הרכב שלי היום ואין בכוונתי לקנות רכב חדש. כלכלית, אני יכולה להרשות לעצמי להחזיק רכב, אבל אני מוותרת עליו מתוך רעיון חדש שהפנמתי בלימודי על שפע – ששפע אינו מה שיש לך (ואז צוברים כמה שיותר) אלא כשיש לך בדיוק את מה שאתה צריך/רוצה כשאתה צריך את זה. לא פחות ולא יותר. לא צריך לאחוז בזה, לא צריך להיות הבעלים של זה, זה רק סיפור של זרימה, נגישות וגמישות. אני גאה להיות מהחלוצים שמצטרפים לאורח חיים של קיימות במדינה שעדיין נמצאת בשלב המסחור המואץ; לנסוע בתחבורה ציבורית מרצוני, ובמקרים שבהם אין פתרון זולת רכב, להשתמש בשירותי car2go.

דברים משלך זה כל כך המהפכה התעשייתית

הרבה מאד שירותים שאנחנו משתמשים בהם מבוססים על עיקרון השיתוף: חשמל או רוחב פס אינטרנטי מוזרמים אלינו במידה הרצויה בעת הצורך ובכל זמן אחר אין שם כלום, המשאבים מופנים לטובת אחרים. אנו חיים תחת האשליה ש"יש לנו" מהירות אינטרנט מסוימת עליה שילמנו, אבל היא לא נמצאת שם כל הזמן לכודה במודם שלנו, היא רק מוקצית לנו כשצריך.

בחברה הפוסט תעשייתית אנו נידרש בהדרגה לקחת את זה צעד אחד קדימה: לרענן את האמון בטבע האנושי שיתעלה על פחדיו הרכושניים ולבסס תרבות שיתופית גם לגבי משאבינו החומריים. כי קניית יחידות של מוצרי צריכה זה כל כך המהפכה התעשייתית… לאחר היסטוריה ארוכה של זיגזוג בין אי שוויון לשוויון מעוות (סוציאליזם קלאסי), אנו עומדים להתאזן על תרבות שיתוף משאבים ולעבור מאוטומציה של הזרימה, לשיתוף חומרי מודע. שיתופי קבצים ברשת האינטרנט זו המעבדה שלנו. אנחנו מתאמנים על שעתוקים בלתי חומריים כדי להתחיל לסמוך על אותו העיקרון במישור החומרי המתכלה.

כי זהו העיקרון שעל פיו מתנהל הטבע והגיע הזמן שהטבע האנושי ישוב לחיקו: אריות לא מחסלים את כל עדר האיילות ושומרים במקרר, הם צדים רק את ארוחת אותו היום. זהו חוק הג'ונגל האמיתי-לוקחים רק מה שצריך-ומי שמשתמש במטאפורה הזו כדי לתאר קניבליזם אכזרי, טועה ומטעה, ורצוי שיקרא שוב את אדם סמית'. סמית' שהיה רופא ואיש דת הרגיש נכונה את "היד הנעלמה" – עקרון הרמוני שמווסת זרימה פונקציונלית- אבל זה עבד יפה רק על תאי הגוף. כדי שזה יעבוד גם על רמת אורגניזם גבוהה יותר, בני אדם שיש להם חופש בחירה, חיפוש עצמי ופחדים רבים להביס, צריך שהטבע האנושי יתפתח עוד קצת. ואולי זה מה שמתרחש עכשיו, אט אט.

כשזה יקרה, אנחנו נרגיש שנכנסנו לתקופה חדשה, למרות שזה יהיה בדיוק מה שסמית' כיוון אליו מלכתחילה. הקפיטליזם הדורסני יעבור שטיפה ירוקה ויקראו לו ניאו-קפיטליזם או אקו-קפיטליזם, מן הסתם. קצת כמו שקראנו ווב 2 לכל מה שממילא היה אמור להתרחש בווב 1, אבל כשקלטנו למה הייתה כוונה באינטרנט הזה בכלל והוא התחיל לממש את הפוטנציאל שלו באמת, הדברים השתנו כל כך שהיה צריך לתת לזה כינוי שיסמן דור חדש.

משום מה זה מזכיר לי את סיפור ה"מן" התנכ"י. אלוהים ניסה ללמד אותנו עוד אז את חוק השפע בג'ונגל של החיים אבל אנחנו פחדנו ואגרנו מן גם ליום למחרת, לא סמכנו על הטבע. כל המשברים סביבנו הם הזדמנות, הזדמנות שנייה לטבע האנושי לסמוך על טבע הדברים ולהתמסר לו.

השבת האמון בתחבורה הציבורית או איך כמעט התפוצצתי באוטובוס

אולי כשהאסימון הזה ירד לנו עד הסוף, נפסיק להיאחז גם בטריטוריה ולהרוג אנשים בגללה. בהקשר הזה, הויתור על הרכב הוא עבורי קפיצת אמונה גדולה, שכן הסיבה שמלכתחילה קנו לי רכב בהיותי בת 24, הייתה פיגועי טרור בתחבורה הציבורית.  בשנה השלישית שלי באוניברסיטה ניצלתי משני פיגועים בנס וההורים שלי החליטו שכל עוד אני גרה בירושלים אני חייבת רכב משלי כדי לשפר את סיכויי ההישרדות שלי.

זוכרים את אוטובוס 26 שהתפוצץ ליד תיכון רנה קאסן בקיץ  95, קצת לפני רצח רבין, והנהג תכול העיניים, שמעון, חזר למחרת הפציעה לעבוד בקו וסיפר לצוות של ערוץ 2 שנסע איתו שלחזור מיד לשגרה זה לשדר חוזק? עשר דקות לפני הפיצוץ עמדתי בתחנת הבית שלי בבית הכרם ותהיתי אם לנסוע לאוניברסיטה או לעירייה קודם. החלטתי שאיזה אוטובוס שיבוא ראשון לשם אלך. שמעון הגיע ראשון ואני כבר עליתי על האוטובוס. אולי המחבל כבר היה עליו גם כן. אבל לפני ששילמתי נכנס לי פקס של הרגע האחרון בראש (האימייל עוד לא היה כ"כ פופולארי אז): בעירייה יהיו תורים אם אני לא אגיע מוקדם. לאוניברסיטה אפשר תמיד להגיע אחר כך. אז אמרתי לשמעון שבמחשבה שנייה יש לי סידור בעירייה קודם ואני אחכה ל6א כבר. ירדתי מהאוטובוס, והוא אמר שנתראה מחר. כשהגעתי לעירייה כבר שמעתי על הפיגוע. שבוע אחר כך קנו לי פיאסטה חדשה.

מזמן לא היו פה פיגועי אוטובוס טפו טפו טפו. ואנשים חושבים שאני משוגעת שאני מוותרת על נוחות הרכב מרצון. אבל אם אין סיכון אין סיכוי, ואם קומץ אנשים לא יתחיל לנסות לחיות כפי שהוא מאמין שצריך, מאיפה יצמח השינוי? תמיד חשבתי שיגיע משבר כלכלי/אקולוגי גדול שיזעזע ויחריב את התשתית הכלכלית הקלוקלת שלנו, אבל אולי אימא אדמה עוד נותנת לנו קצת זמן להשתנות בטוב, לא להרוס אלא להפסיק בהדרגה לבנות, לצרוך ולאגור ולהתחיל להשתמש אחרת במה שכבר קיים. באמצעות הויראליות של שירותים כמו car2go של שיתוף במשאבים חומריים, ובדוגמא האישית של האיש הקטן שמוכן לחיות כמו שהוא מאמין – עד שנצבור מסה קריטית. 

בהפוך על הפוך על "שדה החלומות": "אם נפסיק לבנות את זה, הם יבואו". 

לדווח על זה, לחיות את זה

Read this post in English

 

*ראו עדכון בסוף הפוסט

לפני שבועיים החותרת יסמין פיינגולד התהפכה בירקון ולמעט אדם אחד שקפץ להצילה, השאר דיברו על זה שצריך להציל אותה, אולי להזעיק משטרה, וחלק אף שלפו מצלמות ופלאפונים ותיעדו את האירוע. אבל זה לא יהיה עוד פוסט שמתבכיין על האגואיזם והציניות בעידן הריאליטי. סבלנות. אני מאמינה בכל ליבי שהאנשים האלו עשו את חובתם האזרחית בצורה הכי טובה שבה הבינו אותה.

בחברה המערבית רווית אמצעי התקשורת, פרקטיקות תקשורתיות הוכרו כפרקטיקות פוליטיות וזן של אקטיביזם. כלומר, כשאתם כמתלוננים על משהו בבלוג שלכם, אתם לא פחות אקטיביסטים מאשר אדם שיוצא להפגין על כך. השטח הוא כבר לא בהכרח שם בחוץ, התקשורת היא מרחב לא פחות ולפעמים אף יותר משפיע. לכן אני מאמינה שאותם שולפי פלאפונים עשו זאת מתוך אכפתיות, כדרך הטובה ביותר שמצאו להשתתף בסיטואציה, דרך שעדיפה על בהייה פאסיבית או פשוט ללכת משם, דרך שבה הם מרגישים שהם עושים משהו לפחות: מיידעים אחרים, מזהירים, מהדהדים השראה. גם זה תפקיד חברתי.

הסמכות העיתונאית מבוססת על האנושיות של העיתונאי

ככל שהאינטרנט הופך לסביבת מדיה אזרחית, אזרחים מן השורה עומדים בפני דילמות נורמטיביות ואתיות שהיו פעם נחלת אנשי תקשורת מקצועיים בלבד. אנשי תקשורת מכירים היטב את הדילמה: האם להמשיך לתעד באופן מקצועי ואובייקטיבי כאילו אני לא כאן, או שמא עלי לומר משהו או לעשות משהו כאשר אני יכול להציל חיים, כי אני קודם כל אדם לפני שאני עיתונאי/צלם? יש לנו חוק כזה בארץ, וגם בתקנון מועצת העיתונות: "לא תעמוד על דם רעך". אם אתה יכול, אתה מחויב להושיט עזרה לזולת. האנושיות שלך קודמת לכל תפקיד שתעטה על עצמך גם אם אתה הפקאינג סי.אן.אן ואתה מפספס את הפאקינג סקופ.

עיתונאים טובים מעידים על עצמם שהם קודם כל בני אדם, שאכפת להם ממה שהם מסקרים ופעמים רבות מוצאים אותם מעורבים בכך רגשית ופוליטית. אם רצינו סיקור טכני נטול רגשות היינו מרשתים את העולם במצלמות רשת וצורכים חדשות שהורכבו על ידי אלגוריתמים. באופן פרדוכסלי, המשמעות והסמכות של הדיווח העיתונאי היא דווקא מהמקום של החוויה האנושית, שהפרופסיה העיתונאית משנית לה.

אז על אחת כמה וכמה, אנחנו, האזרחים המתעדים החובבים, שמסתתרים מאחורי חובת התיעוד מפני הרגשות שלנו; משתמשים בטכנולוגיות התיעוד כדי לתווך את החוויה ולכוונן את עוצמת הרגש לרמה פחותה. אני זוכרת איך עשיתי את זה במודע בשוק של רונג'יאנג בסין, כשיכולתי לעבור ליד הדוכן שבו פשטו לכלבים את העור רק דרך עדשת המצלמה. ובמקרה של יסמין, המצלמה עוזרת להדחיק אולי את חוסר האונים של מי שלא יכול להביא את עצמו לקפוץ למים המזוהמים, אבל רוצה להרגיש שהוא עושה משהו, לעזאזל.

לפעול בחברה של צופים זו לא בחירה נורמלית

תיעוד החיים כשגרה היא דבר מייבש רגשית: אם כולם מתעדים את ומדברים על, מי יישאר לחיות ולחוות את?  לא פעם הפסקתי לכתוב בבלוג הזה מחשש שהנרטיב של התיעוד והפרשנות מקדימים וממסגרים לי את החוויה, ואם אני מוותרת על זמן העיכול הפנימי ויורקת דברים חצי אפויים, הצמיחה שלי נפגעת וגם העוצמה של המהות אותה אני חולקת.

כשהתיעוד והתיווך הופכים לשגרה המרחיקה אותנו מהרגש, אנו על סף אותה סכנה דיסטופית של סרטי המדע הבדיוני, שמכונות ישלטו באדם וימחקו את אנושיותו. האיום הזה מתממש עתה ברמה הוירטואלית, כאשר המכונה מציעה תיווך והקהייה של הרגש והחוויה, שותלת במוחינו את הפחד השקרי שאין לנו את הכלים המתאימים להיות מוצפים ברגש, לחוות ולהכיל את עצמנו. שהטכנולוגיה השקולה, הקרה והאובייקטיבית תתמודד יותר טוב עם המציאות מהיצור האנושי עתיר החושים שאנחנו. אנו סומכים על הטכנולוגיות כל כך שאנו משועבדים להן במקום להשתמש בהן.

וככה אנחנו מגיעים להתבונן על יסמין פיינגולד נאבקת על חייה בירקון דרך העדשה. וזה נורמלי. הלא נורמלי הוא זה שקפץ להציל אותה. עובדה שהוא אפילו קיבל פרס מהנשיא על הבחירה החריגה הזו: לפעול בחברה של צופים, להגיב בחברה של פרשנים, לחוות בחברה של עדים ומתעדים.

  
נ.ב. מדהים שזה בדיוק החומר שאנחנו לומדים בעין השלישית השבוע. אתם מוזמנים לקבל קריאה על כך ביום שלישי הקרוב.   

 

עדכון 23.5.09: ואולי זה הרבה יותר פשוט מזה. תיעוד, צילום, טוויטר, לצלצל לחבר תוך כדי… זה חלק מהאופן שבו אנחנו חווים עכשיו. זה חלק מהחוויה. אנחנו חווים לא רק דרך הגוף אלא גם דרך טכנולוגיה.

אפרופו או"פ: הרהור על קפיטליזם, פועלים, דוקטורים וטאלנטים

***ראו עדכון בסוף הפוסט

לפני כמה ימים דיברתי עם חברה שמתנדבת בקו לעובד וחשבנו על זה שאנחנו לא מכירות מגזר אחד בישראל שקיים בו כבוד לעובדים ושאדם מרגיש שהוא משתכר בהתאם לכישוריו והשקעתו. כולם משתכרים הרבה הרבה פחות מדי ואילו סלבריטאים וטאלנטים משתכרים הרבה מדי ללא כל מאמץ או הצדקה, סוג של בועה שעוד לא התפוצצה כנראה. הרבה מחבריי חושבים שזכויות עובדים זה סיפור אידיאולוגי של קפיטליזם מול סוציאליזם אבל לי יש רתיעה קלה מאידיאולוגיות, יש פה איזה שהוא הומניזם או כבוד בסיסי שצריך להיות בבסיס החברה שלנו ללא קשר לאידיאולוגיה השלטת.  לראות את האדם כתכלית בפני עצמה כמו שהדגיש קאנט, ולא כאמצעי להשגת מטרות ארגוניות.

אני חושבת שארגונים שמתייחסים לעובדיהם כמשאב יקר שראוי לטיפוח מצליחים הרבה יותר מכאלה שמדכאים את עובדיהם ומנסים להשיג מהם יותר תמורת פחות, ככה שכבוד העובד הוא אינטרס קפיטליסטי לחלוטין בעיני ואני חושבת שהנפת דגל אדום מעל מאבקי עובדים רק מחריפה את המחלוקת במקום ליצור בסיס משותף. אני לא אוהבת שביתות ולא אוהבת מאבקי כוח, אבל נדמה שהשביתה באו"פ היא שביתה ייצוגית והיא נוגעת לעוד הרבה מגזרים בארץ ובכלל.

לאנשים ברחבי העולם נמאס להשקיע את מיטב זמנם במשהו שלא מביא שפע לחייהם. משהו דפוק בכל השיטה הזו, ולא בגלל האידיאולוגיה הקפיטליסטית אלא בגלל בני אדם, שמנסים לנצל אחרים או לצבור כוח וממון על חשבונם. האידיאל הקפיטליסטי השורשי של אדם סמית' וידו הנעלמה, אמור דווקא להבטיח שכל אחד שיבטא את כישרונותיו בהוגנות בכבוד ובענווה ימצא את מקומו הטבעי,  והשפע יתחלק בין כולם באופן הוגן (לא שווה, כי גם שוויון מדויק הוא מעוות ולא הוגן). אבל לא סתם המילים הוגנות והיגיון מורכבות מאותן אותיות. זה אמור להיות הגיוני, לפי מה שהשקעת, מה שלמדת, מה שהבאת לעסק… זה לא יכול להיות שכל זה לא משנה כלום. נורמות העבודה הללו שפשטו כשפעת חזירים במגזר הפרטי בעולם המערבי, הן לא קפיטליזם, אלא סתם חזירות.

***

ניסיתי לא לכתוב על השביתה של סגל האו"פ, כי רבים כבר כתבו על זה ואין לי הרבה מה להוסיף. אני לא מאד מעורה בפרטי המו"מ ואני מנחה חדשה יחסית באו"פ. אבל אנחנו נכנסים לשבוע השלישי של השביתה ולפי בלוג ארגון המנחים, הסוף אינו באופק ולא ברור כיצד נצליח לחזור ללמד אחרי שהכלים נשברו והאווירה העכירה כל כך. כמו קרן, אני מתביישת לומר שהתרגלתי. אני מתרגלת ומרצה כבר 9 שנים ומראשית הדרך בכל מקום שעבדתי פוטרתי מדי סמסטר ולא קיבלתי זכויות סוציאליות. אני זוכרת את הפעם הראשונה שלימדתי באוניברסיטה העברית ופתאום הייתה לי משכורת 12 חודשים בשנה והפרשה לקופת גמל והייתי בהלם קל.

מזכירת החוג אמרה שזה בגלל שאני דוקטורנטית שלהם, כי סתם מורים מן החוץ לא זוכים לחסד הזה. האידיליה נשברה כאשר פוטרתי עם כניסתי לשלב ב' בדוקטורט. הסיבה הרשמית: יש מגבלה על תקופת ההעסקה של דוקטורנטים על מנת שלא ישקעו בעבודה וימרחו את הדוקטורט. אבל בפועל ברור שהדוקטורנט חייב לאכול. אז הוא הולך לעבוד בשתי עבודות אחרות שגוזלות הרבה יותר זמן ומורח את הדוקטורט. הסיבה האמיתית לפיטורים הללו, כך נאמר לי, היא שלא רוצים לשלם לדוקטורנט בשלב ב' את תוספת השכר והתנאים הסוציאליים הגבוהים יותר.

בשנים האחרונות אני משקיעה כל כך הרבה בכתיבה ומחקר אקדמי וזה בא על חשבון בריאות וחיי חברה והמון דברים אחרים, וזה מפחיד אותי שאוטוטו יהיה לי את התואר הזה אבל הוא לא יהיה שווה כלום. שכל המסע הזה לא יבוא לידי ביטוי במשכורת ובתנאי העסקה. שארוויח שכר מינימום ואתרוצץ בין מכללות גם בגיל 40. פעם כבוד וכסף הלכו ביחד ולדוקטור היה את שניהם.  היום עדיף להיות גילה אלמגור או סתם תורם עשיר ולקטוף דוקטור של כבוד. בעולם הזה יש זכויות רק לטאלנטים וכל השאר הם עובדים מנוצלים, אז חבל שויתרתי על ההזדמנות לבנות את עצמי כטאלנט.

הנה סיפור שעוד לא שמעתם: לפני 10 שנים בערך, כשעופר שושני עזב את מעריב ונסע להודו, התקשר אלי ידיד שלי שערך אז את מוסף מעריב אונליין ושאל אותי אם אני מכירה מישהו שיכול להפוך לכתב הטכנולוגיה הראשי שלהם, חוץ ממני. למה חוץ ממני? כי באותם ימים הייתי מאד בעניינים של טכנולוגיה אבל הכתיבה הייתה חלטורה בלבד וכל מי שהכיר אותי ידע שאני שואפת לקריירה אקדמית. אני זוכרת מה חשבתי כשקיבלתי את הטלפון הזה. לרגע פלרטטתי עם המחשבה להגיד "דווקא אני!" ולהתחייב למשרה מלאה בעיתון לכמה שנים ולדחות את התוכניות להירשם לדוקטורט. אבל במקום זה אמרתי לו שאני לא מכירה ואני אחשוב על זה. שבוע אחר כך הופיע משוחרר צה"ל טרי בשם דרור גלוברמן במערכת, והשאר היסטוריה. 

מאז ולמשך שנים רבות אני משחקת בפרילאנס ובקושי כותבת רק בגלל שאני רוצה ללמד ואני רוצה קריירה אקדמית ורציתי לעשות את זה נכון ולצבור ניסיון בהוראה וידע רלוונטי. שנים רבות עברו ואני קרובה לסיום הדוקטורט, ממש עוד 4 חודשים הוא מוגש.  אבל המצחיק הוא, שאם דרור גלוברמן ואני נציע כיום למוסד אקדמי בחוג לתקשורת שני קורסים על עיתונות רשת, אין לי ספק שהסדנא שלו היא זו שתתקבל והוא גם יקבל עליה הרבה יותר כסף מכל איש סגל קיים. הייתי רוצה לומר שההיגיון מחייב ושבמדינה מתוקנת, המסלול שבחרתי יהיה "הנכון" והמתגמל יותר  אבל אין דבר כזה מדינה מתוקנת על כדור הארץ הזה. וגם ההיגיון פשט את הרגל. ובכל זאת, אני מסיימת את הדוקטורט כי אני כבר קרובה מדי לסיום מכדי להרים ידיים וכי קיבלתי כמה מלגות שירצו את הכסף חזרה אם אוותר. אבל בינינו, טעיתי. הייתה דרך קצרה וקלה יותר להשיג את כל מה שרציתי ואת מה שאני מרגישה שנועדתי לעשות.

אם נחזור לאו"פ, אני לא יודעת מי יישבר ראשון בשביתה הזו. אולי הסטודנטים. אבל גם אם לפתע פתאום תנאי השכר שלנו יהיו קצת יותר טובים, אני חוששת שזה לא יפתור את הבעיה השורשית של השחיקה בכבוד האדם והמטען שהוא מביא עימו. אולי בחו"ל זה אחרת. אולי באמריקה אפשר לפרנס משפחה ממשרת מורה או צלם במגזין טיולים, שומעים על דברים כאלה לפעמים. אולי אני אאלץ לבדוק את זה מקרוב כדי להצדיק את המטען הכבד והמיותר, כך נראה, של הדוקטורט הזה.  

 

***עדכון 3.5.09

וגלי כותבת לי בתגובה: "כתבת: כולם משתכרים הרבה הרבה פחות מדי. אני דוקטור ועשיתי שמונה שנים פוסט דוקטורטים ואני לא משתכרת בכלל. אני פשוט לא מרוויחה עכשיו כלום. למה? כי מכל המקומות אליהם אני פונה כבר שלוש שנים – כולל האוניברסיטה הפתוחה – אני מקבלת תשובות שליליות. אז המצב שלך טוב. במשך השלוש השנים האלה יצא לי לעבוד פעם אחת חמישה חודשים פעם בשבוע וזהו. זה הכל. חוץ מזה אני מובטלת לגמרי". 

וגם בחו"ל לא מזהיר. אין ספק שלעיתונאי אחד או אפילו לבלוגר יש יותר השפעה על העולם מלאיש אקדמיה כיום.

350 מילים על שואה: קורקט, לא פוליטיקלי

ההתייחסות הרווחת לשואה היא כאל אירוע שאין לו אח ורע ולא ניתן להשוותו לשום דבר. אנחנו נעלבים עד עמקי נשמתנו מעצם הניסיון להשוואה בין "סתם" אפרטהייד או כיבוש לתמונות מ"יד ושם" שמותירות אותך חסר מילים אל מול עוצמת הטירוף שניתן להגיע אליה כשקופצים מהרכבת של האנושיות. אבל אני אקח פה סיכון עצום ואומר שהאובססיה שלנו עם בידוד וייחוד השואה היא דבר מסוכן. מפני שהשואה לא התרחשה בחלל ריק. אדם לא קם בבוקר ומחליט לחסל עם, היטלר לא נולד מטורף ואינו המטורף היחיד שאי פעם נולד.

שואה היא שיאו המעוות, הקיצוני והנדיר, של תהליך רווח למדי שיש לו תמרורי אזהרה רבים בשלבים מוקדמים יותר של הדרך, גם אם לעולם זה לא "יבשיל" למצב של שואה. וכשאנחנו מתנגדים להשוואה אנחנו למעשה טוענים לנורמליות מסויימת של רמות שונות של אכזריות ואטימות. אבל זה שקר. אכזריות ואטימות הם לא מצבים אנושיים נורמליים, הם מצבים של ירידה מהפסים ואולי מוטב להם שיושוו לשואה ויבהלו קצת, מאשר שנכשירם להמשיך להתדרדר באפלה… 

אז מי שמחויב לכך שהשואה לא תקרה שנית, מוזמן להפסיק את המאבק הלוגי על השוואות ולבדוק נא את עצמו. אלו הן השאלות ששאלתי את עצמי הערב בשיעור "לזכור ולצמוח": באילו מקרים אני קונטרול פריקית שחייבת שהעולם יסתדר לפי מה שאני רוצה? באילו מקרים אני ממהרת לתייג אנשים ולשים אותם בחבילה אחת חסרת פנים כגון "הומלסים" או "ערבים"? באילו מקרים אני אטומה לסבלו של האחר בגלל שהחיים של אדם אחד מהסוג שלי שווים בעיני יותר מאלף אנשים מהסוג שלו? הזנחה והקצנה של הדפוסים הללו הם מה שיוצר שואה והעבודה עם הצד האפל שלי, עם הנאצית הפנימית שלי, היא התרומה שלי לריפוי הקולקטיבי.

אם מישהו היה חוזר אחורה בזמן והורג את היטלר, מישהו אחר, דומה לו פחות או יותר, היה עולה לשלטון. כי גרמניה של אז הייתה מספיק כועסת ואטומה כדי לעשות את הצעד הנוסף לטירוף המוחלט. האחריות שלנו כחברה היא לא  להיתפס להכחשה של לא לראות או לאטימות של לא להרגיש. להיות מוכנים לראות ולהרגיש גם אם זה לא "הצד" שלנו. לאפשר לחיים להפתיע ולעצבן אותנו, לאפשר לאנשים להיות שונים מאיתנו ולפעול מנקודת הנחה שלכולם יש מקום בעולם, גם למי שלא מוצא חן בעינינו….

השנה בחרתי לציין את יום השואה כיום של טיפוח האנושיות, הגמישות והאהבה שבי, כדי שלא יחמקו ממני ברגע של נוקשות ויחוללו שואה בליבו של הזולת. גם כשזה לא נגמר בשואה, ככה זה מתחיל.

בוחרת בחיים, בוחרת באהבה

התאכזבתי כשהסרט היפני "פרידות" עקף את ארי פולמן בדרך לאוסקר, אבל כשראיתי את הסרט התחשק לי לשבור את גבולות הקטגוריה של הסרט הזר ולבקש שיתנו לו את ה-אוסקר, לסרט הטוב ביותר, נקודה. כי הוא נוגע בנקודה שעל הגבול בין החיים למוות, שמפשיטה אותך משפה, תרבות ומוסכמות, ונשארים רק יופי, אהבה וקידת כבוד ענווה בפני הניצוץ האלוהי שבמרקם האנושי. סרט מושלם, כמו שקים קי דוק עשה לפני שתפס תחת וברחה לו הנשמה מהיצירה. ומאסאירו מוטוקי הוא אחד השחקנים המוכשרים ביותר שראיתי אי פעם על המסך, שינגן על ליבכם כמו צ'לו, רגע אחד דמות טראגית כואבת ורגע אחר דמות קומית הורסת. לא ראיתם משחק כזה אפילו אצל גאוני משחק כמו אד נורטון ושון פן, פשוט ליגה אחרת.  הקיצר, אין מה לדבר על זה צריך להיפגש עם זה על המסך הגדול ולתת לזה לגעת בכם. תראו את זה עם אדם שאתם אוהבים או אולי בן משפחה שכבר שכחתם כמה אתם אוהבים. ותבלו יותר זמן עם מי שאתם אוהבים, זה כל מה שחשוב וזה עיקר מה שנשאר בי מהסרט.

***

אני חושבת שלא דיברתי על זה בבלוג הזה אף פעם אבל אני מעריצת הארד-קור של "אבודים", מאלו שהתמכרו אחרי הפרק הראשון וכבר חמש שנים קוראים כל יום בלוגי ספויילרים ומעורים בקהילת המעריצים הבינלאומית… אבודים היא פסגת היצירה הטלוויזיונית שזכתה בלא מעט פרסים על כך שהיא מתייחסת לעצמה כמו קולנוע ושוברת את כל כללי הז'אנר; על השימוש היצירתי בפלאשבקים ופלאשפורוורדים לסיפור סיפור רב ממדי ובלתי לינארי; על עירוב הז'אנרים שמצליח לספק בפרק אחד חובבי דרמה, אקשן, מדע בדיוני וקומדיות רומנטיות כאחד; ויותר מכל מבחינתי – על היכולת לבנות עולם שלם, מיתולוגיה עם עומק ומיליון רפרנסים ספרותיים והיסטוריים שכיף לחפור בהם. אני מעזה להשוות את אבודים ליצירות מופת כמו שר הטבעות, נארניה, הקוסם מארץ עוץ ועליסה בארץ הפלאות ואעיז לומר גם שלפעמים המיתולוגיה של אבודים אפילו מאיימת להתעלות על הנ"ל.

לפני אבודים היו רק פעמיים שסיפור פילח את דרכו מעולם הדמיון אל תוך המציאות שלי: הפעם הראשונה הייתה סיפורי נארניה שגרמו לי לבלות חצי ילדות בתוך ארון גדול עם רגשות נחיתות שהאריה אסלן לא רוצה לבוא לקחת אותי כי אני לא מספיק מאמינה ולא ראויה…הפעם השנייה הייתה הספר המדהים ערפילי אבאלון שגרם לי לטוס למקום שבו אבאלון כביכול הייתה ולשוטט על התפר שבין המשמעויות שנטוו בדמיון שלי לבין גלסטונברי כפי שהיא היום, בחיפוש אחר שער כניסה.

הפעם השלישית היא אבודים. המיתולוגיה של האי הפכה לחלק כל כך אינטגראלי מחיי שפתאום אני מתחילה להרגיש את שעון החול האוזל במהירות כשרק 21 פרקים נותרו לסדרה, רק עוד עונה אחת. בסרט "פרידות" קיבלתי תזכורת לכך שלפעמים דווקא ככל שמשהו או מישהו גווע, החיות של החיבור שלנו איתו מתגברת והמשמעות שלו עבורנו מתבהרת. רבים מאחרים את המועד ומגיעים לשיא הרגש שמניע אותם לפעולה כשהדבר כבר נגמר או האדם כבר מת. ואני כל כך חיה את אבודים, אז למה אני מחכה, לאסלן (ג'ייקוב)?

החלטתי לעשות מעשה ולבטא את האהבה הזו במציאות ולהגשים חלומות:

1.      אני כותבת סיקורי פרקים בבלוג של אבודימפדיה, הlostpedia הישראלי

2.      זוכרים כשהתחלתי את מגזין "אבסולוט כרמל" סיפרתי לכם שההשראה לכך הייתה בחור בשם שוני ב. שעושה וידיאו מגניב על אבודים כל שבוע? שוני עמד במרכזה של סאגה שהרעישה את קהילת אבודים השבוע: לאחר שהגיע לפופולאריות עצומה ואפילו הופיע ב-TVguide האמריקני כפרשן של אבודים, הסתבר שמרוב לחץ הוא כבר לא חשב לבד אלא העתיק רעיונות מילה במילה מבלוגרים אחרים שטורחים לכתוב מאמרים של 3000 מילה. כשהוא נתפס על חם וחטף תביעת זכויות יוצרים מבלוגרית שהיא עיתונאית מקצועית, יוטיוב הורידו לו את הערוץ והוא נעלם מהמפה.

הויכוח הסוער בין המעריצים הדגים כמה חשוב המדיום וכמה רעיונות מעולים הולכים לאיבוד במאמר ארוך (כמו זה?), בעוד שדור הטוויטר מעדיף וידיאו קצר. יש המון המון כותבים על אבודים ועוד כמה פודקאסטי קול-בלבד של למעלה משעה(!) אבל מיעוט קטן של פודקאסטי וידיאו. ביום שערוץ היוטיוב של שוני ירד הרגשתי שזה העיתוי, שזה עכשיו או לעולם לא, ועליתי לאוויר לספק את הצורך. הרמתי לפני יומיים תוכנית וידיאו חדשה בשם: find lost with carmel של סקירות ניתוחים ותיאוריות על כל פרק באנגלית, שכבר מסתמנת כלהיט בקהילת המעריצים הבינלאומית וזכתה לפרסום בבלוג הכי שווה של הקהילה. אגב, אם אתם לא רואים אבודים בכלל או ראיתם חלק ואתם לא מסונכרנים לעונה 5 אין שום טעם שתלחצו על הלינקים הללו, זה יהיה סינית/ספויילר ענק עבורכם. אבל אתם מוזמנים להעביר לחברים שצופים וסתם לדרג ולהגיב מבלי לצפות כדי לעזור לי להפוך ללהיט יוטיוב.

3.      אני נוסעת להוואי בספטמבר לבקר בסט של אבודים בראשית צילומי העונה השישית והאחרונה. כמו שלא באמת נסעתי לגלסטונברי אלא לאבאלון, גם הפעם אני לא באמת נוסעת להוואי אלא לאי שלנו. כשהירוק-ירוק וגבוה הזה עם הים המדהים של הוואי יתגלו בפני, זה יהיה בשבילי האי שלנו. אני לא שולטת בזה, המשמעות שאני מביאה איתי שונה ואדם חי את הסרטים בראש שלו ולא שום דבר אחר, אז מוטב ליהנות מזה ולתת לסרטים הללו את התנאים הטובים ביותר להפוך לסביבת מציאות. סוף סוף, אחרי קרוב ל-30 שנה, אני לא מחכה יותר לאסלן בארון, אני לוקחת יוזמה וטסה בעצמי לנארניה.
 

***

איך אתם מציינים את ערב יום השואה שחל ביום שני בערב? זה לא חייב להיות כבד וממלכתי, זה יכול להיות גם אישי ואינטואיטיבי וטומן בחובו הזדמנות לצמיחה כתוצאה ממפגש קצת אחר עם זיכרון אישי וקולקטיבי של אלימות ומוות. "פרידות" הזכיר לי שלבחור להפגש, לבחור להרגיש, זו בעצם בחירה בחיים וזה מפיח בי רוח חיים. אולי לכך הכוונה במשפט "במותם ציוו לנו את החיים". אז זה קורה כאן: לזכור ולצמוח – טקס ושיעור שבאים מהלב ונוגעים בלב. מוזמנים בהמוניכם.  

עוד לבנה בחומה

מעולם לא הרגשתי כל כך לבד כמו הלילה. הלכתי עם הכלב בגשם ולא יכולתי להתאפק, בכיתי כמו שלא בכיתי מזמן. מזל שהרחובות היו ריקים. התפרצות הבכי הזו הפתיעה אותי מאד. אני שלפני שנה בכלל לא התעניינתי בפוליטיקה בוכה בגלל מדגם בחירות? ועוד כשציפי?…. אבל הבכי הזה בא ממקום עמוק יותר, שבו נערמה עוד לבנה גדולה על החומה שמתחילה להפריד ביני לבין מדינת ישראל.

אני לא יודעת אם אני יכולה להסביר בהיגיון בכלל את כאב הלב והבטן הזה של הניכור, שאני לא מרגישה שייכת לעם שלי, שהחזון שלי למדינה ואורח החיים שאני דוגלת בו הוא בבחינת בועה שאפילו לא עוברת את אחוז החסימה. והכאב בא מהמקום שאני מרגישה שאין מספיק אנשים שבהסכם איתי לגבי איך ראוי לנו לחיות, למרות שזה כל כך בסיסי. אני חושבת שמגיע לי לחיות במדינה שמנהיגים אותה אנשים טובים שבאים לשרת את הציבור ולא לרמות אותו, מדינה שבה מפלגה סביבתית-חברתית היא אחת המפלגות הגדולות בפרלמנט וזה מובן מאליו. האם אני באמת צריכה להגר בשביל זה?

פעם לא הייתי מוכנה לשמוע על זה, אבל הראיות נערמות אט אט ומצביעות על כך שאין לי באמת מה לעשות במדינה שבה תמיד תהיה מלחמה ואף פעם לא תהיה עבודה הגונה, גם אם אני אסיים דוקטורט. והאם בכלל אסיים דוקטורט אי פעם? כי קשה מאד לקום בבוקר ולעבוד למען הטווח הארוך והחזון שלי, במדינה שכל כך לא תומכת בחשיבת טווח ארוך, שדוחפת אותי לעבר חיים מתוך כיבוי שריפות. הסביבה האקולוגית של ישראל לא תומכת ביצור החי שהוא אני, להיות אני. אני יודעת את זה מזמן, אבל מדגם הבחירות הזה מדגים לי במיוחד הערב, כמה המדינה הזו תקועה ואיך אף אחד לא טורח לעשות מקום לאנשים מתאימים יותר. האנשים הראויים לא ייבחרו לכנסת, כי הם פשוט טובים מדי לעם שרוצה את אורלי לוי כמחוקקת. אני חושבת שאני מעדיפה דיקטטורה נאורה על פני דמוקרטיה של זומבים.

מגיע לכם מה שבחרתם. ואני לא יודעת אם אני כועסת יותר על צרי התודעה שבחרו בליברמן באופן אותנטי או על מוגי הלב ששעבדו את קולם מתוך פחד וייאוש למפלגה גדולה ומושחתת, רק כי קומץ סקרים ערער את אמונם בכוח שלהם לתרום לשינוי (אם אקבל שקל על כל מי שאמר לי "אני תומך בתנועה הירוקה מימד אבל מפחד להצביע להם כי לא יעברו את אחוז החסימה", אהיה עשירה).

אני גאה בבחירה שלי גם אם יתברר מחר שהיא לא עברה את אחוז החסימה בתוצאות האמת. כי מי שאיבד את הקול, זה רק מי שהאמין בה ופחד לבחור בה ברגע האמת. המדינה הזו היא לא מה שהייתה. ואני אף פעם לא הייתי ציונית גדולה, כזאת שנשארת בלי סיבה מיוחדת במקום שאוכל את יושביו. במילון שלי קוראים לזה קורבנות, לא ציונות. בינתיים הבועה של תל אביב וקהילות קטנטנות ומדהימות כמו החברים מהקונגפו או העין השלישית, משמשים לי כמסכת חמצן, אבל כמה זמן עוד אוכל לנשום ככה?

יש הטוענים שחשוב שאשאר פה כי חשוב שיהיה כאן מיעוט כזה, שיגדל אט אט למסה. אבל זה כואב לגדול לבד, בתור מיעוט זניח, להיאבק על מה שכל כך טבעי לקנדים ולשבדים. למה לא לעשות את החיים קלים יותר ולחיות בין המון אנשים שחושבים כמוני? אני חושבת שאני בשלה לחיות במקום פלורליסטי ורגוע. מקום שבו אנשים מוכנים להמר על מישהו שאומר yes we can. את הדרמה של המדינה הזו אני מתחילה למצות כבר ואני מרגישה שאני שייכת לעולם יותר אוניברסלי ופחות מגזרי ואתנוצנטרי. מדגם הבחירות קבע ללא ספק שבישראל של 2009, האנושיות הבסיסית והתנאים המינימליים להרמוניה ושפע, הם מיעוט דחוי בתחתית סדר העדיפויות. מדינה שאנשי אגרוף ודמגוגיה פאשיסטית דורסים בה אנשי עשייה ערכיים וצנועים. ואני מתחילה להסיק את המסקנות שלי. אולי זה ייקח לי שנתיים להתבשל על זה, אולי יותר, אבל אני מתחילה להתכוונן על ונקובר.

מזג האוויר הסוער שהיה היום אולי יהיה מנת חלקי כל השנה, אבל זה החסרון היחיד של המקום הקסום הזה, שלפני 12 שנה קיבלתי בו הצעת נישואין בניסיון להשאיר אותי שם, ולא ברור מדוע לא הבנתי את הרמז….