ילד בן עשר לא יודע מה זה לשון הרע. כשהוא מקלל ילד אחר או מרכל על המורה בפייסבוק, הוא מתנהל כבדיבור ספונטני ועבורו הכתיבה באינטרנט היא דיבור. הוא לא מצפה שהדיבור הזה ימוסגר כפרסום פומבי כתוב ורשמי והוא לא מצפה לשאת באחריות משפטית לתוכנו, כי מבחינתו אין הבדל בין לומר את זה בהפסקה בבית הספר או בפייסבוק. חוק לשון הרע החדש, הוא כמדומני הפעם הראשונה מאז ימי התנ"ך שאיסור לשון הרע יחול על סיטואציות של דיבור יומיומי, רק בגלל שהמערכת המשפטית מתעקשת לראות את האינטרנט באופן גורף כטקסט פומבי.
איסור לשון הרע מופיע פעמים רבות בתנ"ך ונגע הצרעת מוצג כעונש הפוקד את אלו שמרכלים על אחרים במקום לדבר על עצמם. גם היהדות וגם מסורות רוחניות אחרות עוסקות בטוהר המילה ומודעות לדיבור באופן שמעודד אותנו לדבר בעיקר על החוויה שלנו ופחות להניח הנחות או להטיל אשמה באחרים. אכיפה של החוק החדש ברשת עשויה לגרום לתרגול כפוי של המודעות הזו (שזה לא דבר רע בכלל, גם אם זה יהרוג את מהותם של הטוקבקים…).
אבל הרבה לפני שחוק כזה יהפוך את גולשי ישראל לצדיקים, הוא יתרום ככל הנראה להתגברותה של תופעה אחרת: המסרים בהרבה מאד סביבות ברשת מאופיינים בכתיבה אירונית, הומור, סרקזם ופארודיה וכן מועברים באמצעים מולטימודליים – שילוב של טקסט, תמונות וידיאו וכו'. בכך הם מעלים את רמת התחכום הדרושה לפרשנות המסרים ולהשתתפות בתרבות הרשת ולעיתים, בייחוד במקרים של ממים, דורשים הרבה מאד ידע אינטרטקסטואלי. לדעתי, אכיפה של החוק החדש ברשת לא תוריד את רמת השיח השלילי והביקורת אלא תעביר אותם מהפשט אל הדרש. וכך, אנחנו נראה התגברות של כתיבה אירונית והעברת ביקורת באמצעות ממים חזותיים וסאטירות שיעברו מעל הרדאר של החוק. מאפייני השפה החדשים הללו של הרשת מתאימים מאד לעולם של הצפה במסרים, שבו רק מה שבולט מצליח לזכות בתשומת הלב קצרת הפתיל והעמוסה שלנו, ועכשיו הם יתאימו מאד גם למעקף של הניסיון להשתיק את חופש הביטוי ברשת.
לפני כמה שבועות נתתי הרצאה קצרה בארה"ב על סוגים חדשים של אלימות ופגיעה ברשת שהיו פחות זמינים לנו לפני עידן הרשת והיום הם מהווים כוחות חזקים שאנחנו משתמשים בהם כלאחר יד מבלי להכיר את עוצמתם. דוגמא אחת כזו היא למשל כוח ההוצאה לאור – כוחו של הפרסום הפומבי והפצת מידע על אדם אחר – כח שהוא בעל השפעה עצומה על היחיד. זהו כוח שעמד בעיקר לרשות שליטים ועיתונאים, אך כיום הוא זמין לכל ילד, שפליטה אחת שלו בפייסבוק עלולה להגיע להיקף התפוצה של ערוץ 2 (ולהופיע כאייטם בערוץ 2 ), לצאת מהקשרו ולהשתכפל עוד לפני שהוא יספיק להתחרט על זה או לפני שמישהו יתאבד חלילה בגלל המילים הללו. אף ילד לא מקבל בבית הספר את הפאקינג מניואל של הכח הזה. ועכשיו ירצו גם לשפוט אותו על לשון הרע בגלל זה.
הקשר בין ההרצאה שלי לחוק לשון הרע החדש הוא ההבנה המקלוהניסטית באופייה שאנחנו מתבוננים על הרשת דרך עיניהן של המטאפורות המוכרות לנו, בדרך כלל כמדיה פומבית. אבל הרשת משמשת לנו גם מרחב (וירטואלי) לבלות בו ומה שאנחנו מייצרים על גביה הוא לא רק טקסט אלא גם אווטאר, ייצוג שלנו. ופגיעה באווטאר שלנו עשויה להיחוות כפגיעה בנו גם אם אין בה נזק גופני. בתגובה למקרים כאלו, ד"ר אלעד אורג מגבש את הרעיון של "הזכות לזהות" שלנו ברשת, שאותה אני מפרשת כהגנה חוקית על ייצוגי המרחב והגוף שלנו ברשת ולא רק על"המשאבים הדיגיטליים" שאנחנו מטפחים. בינתיים, רבדי המטאפורות הבו זמניים הללו מרמזים על כך שאנחנו עוד לא באמת מבינים איזה מן דבר זה הרשת הזו, מה תפקידה בחיינו ואיך באמת נכון לנו להתייחס למה שקורה לנו על גביה, או אולי בתוכה או בתיווכה. אפילו מילות היחס משוחדות.
אבסולוט כרמל 