סינגולריים מחשבים את קיצם לאחור?הסמארטפון והתנין במרכז החדר

Read this post in English

ב-1997, זמן קצר לאחר ששרי טרקל כתבה את ספרה הקאנוני "חיים על המסך: זהות בעידן האינטרנט" וההיקסמות מטכנולוגיות מידע פרצה למיינסטרים, פירסם ג'ורג' מאירסון ספרון בשם "היידיגר, הברמס והטלפון הנייד". מלבד היכרות בזק עם ההוגים הנ"ל בפרשנות טכנולוגית עדכנית, הספרון הכיל ניתוח מרתק של פרסומות לטלפונים סלולריים מאותה תקופה פרה היסטורית, לפני שהטלפונים ידעו לגלוש ברשת ולקוחות פלאפון ידעו לסמס. הניתוח שלו הדגים כיצד המסר של אותן פרסומות אינו ממוקד בקשר בין אנשים באמצעות הטכנולוגיה אלא בחיבור של האדם לטכנולוגיה עצמה ותקשורת עימה.

והנה אנחנו, 15 שנה לאחר מכך, בלתי נפרדים מ- ומשוקעים בטלפונים החכמולוגים שלנו בנוכחות חברים וזרים, ומשקיעים במערכת יחסים אינטימית יותר עם סירי מאשר איתם. רק 15 שנה חלפו, ואפילו שרי טרקל מפרסמת ספר אחר לגמרי, המבוסס על ראיונות עם אלפי אנשים, ומזהירה אותנו מפני שחיקה ותת התפתחות של הזהות והתקשורת הבינאישית, ומאובדן עניין באיכויות אנושיות בסיסיות בתהליך ההתאהבות שלנו במדיה החברתית והרובוטיקה.  אני לא מתכוונת לנחש מה השתבש, טרקל עושה זאת בעצמה באופן מעורר התפעלות. אך מכיוון שאני מבלה את השנה הזו בארה"ב וחשופה באופן יומיומי לפרסומות סמארטפונים עדכניות, תהיתי מה הן אומרות לנו כיום על המקום בו נהיה בעוד 15 שנה ועד כמה אנחנו באמת רוצים להגיע לשם. (שלא תבינו לא נכון, אני מאד מאד אוהבת טכנולוגיה, אבל כנראה לא בדיוק באופן הזה…)

רק השטחי שורד

מכיוון שזה בלוג ולא מאמר אקדמי, אסתפק בשתי דוגמאות עדכניות בלבד לטלפוני 4G-LTE הרצות כרגע בטלויזיה האמריקאית.

הפרסומת הנ"ל של AT&T היא חלק מסדרה המציגה זוג גברים/נשים משוקעים במכשיריהם בהקשרים שונים (עבודה, פנאי וכו') ובאופן עקבי מקדימים את כולם בכל. תשומת הלב של הצופה מוסטת אל תכונת המהירות של המכשירים כסיבה לקדמה (והפופולריות) של משתמשיהם, מפני שהמתרחש "זה כל כך לפני 12 שניות" אינו היסטוריה אנושית ואף לא מושא לנוסטלגיה אלא פשוט חסר ערך ברגע שזה כבר לא חדשות, עם תוחלת חיים קצרה מזו של חיידק. ומי שמזלזל בהיסטוריה סופו שיזלזל גם בעצמו ובעתידו. עוד נגיע לזה.

נחזור לפרסומת. אם תרימו את עיניכם מהמכשירים לרגע ותבחנו את כל המיזנסצנה, תראו למעשה שני לוזרים שמבזבזים את חייהם מחוץ למגרש. הם באו לארוע ספורט אך אינם משתתפים בפועל בתרבות הספורט. עם זאת, הפרסומת מציגה אותם במרכז העניינים – קמע הקבוצה משוטט בקרבתם והשחקן הפצוע נסמך על עזרתם – מפני שמרכז העניינים כעת הוא במפה (המקוונת) ולא בטריטוריה.  תרבות הספורט או המשרד ה"אמיתית" היא כרגע אונליין ונותר לתהות מדוע אותם בחורים טורחים בכלל להגיע למשחק במקום "לנהל את העניינים" מהבית, ישובים בשורה הראשונה של מסכי האייפד/טלויזיה שלהם.

בואו נעמיק. אדם אינו יכול לחבוש קרסול של ספורטאי וגם לעקוב אחר כל המידע ברשת בו זמנית. בגרסת הפרסומת הנשית המתרחשת במשרד, זה עוד פחות מציאותי שהבנות מספיקות לערוך מסיבת פרידה לאחד העובדים וגם להתעדכן ראשונות במגוון פיסות מידע אחרות ברשת באותן "לפני 40 שניות". אנו מספרים לעצמנו (או שמא הם מספרים לנו?) שהחוויה, התיעוד שלה, השיתוף/הפצה שלה והרפלקציה עליה מתרחשות בו זמנית (ותוך 2 שניות) ואלו הם "החיים". אך אלו אינם חיים. זו אינה אפשרות כלל, אפילו מחשב קוונטי בעל אינטליגנציה מלאכותית לא יטען לכתר. מה שכן, זה בהחלט מסביר כיצד עושר החיים, העשוי מדיאלקטיקה עדינה בין ממדים אלו, עובר השטחה, ואנו נותרים בתחושה שלדבר אין משמעות כאשר אנו מבלבלים בין רוחב לעומק.

החיים הם סדרת תהליכים רב ממדיים הצורכים (ומצריכים) מרחב וזמן. בני אדם תמיד חששו מהזמן החולף וניסו ללוכדו, אך האשליה החדשה הזו שמוכרים לנו, שאם רק נדרוך במקום נשיג אותו, היא מגוכחת במקרה הטוב. אם אנחנו קונים את האשליה בפרסומת שמידע הוא חוויה, פשוט נבזבז שעות בריפרש אובססיבי, במרדף אחר מידע על חוויות של אחרים אותו ננכס לעצמנו ונרגיש חשובים מעצם ליקוטו, בזמן שאנו תקועים על הספסל עם ראש מורכן, והמהירות המדהימה הזו של הצריכה היא הדופק של חיינו הפאתטים. כי כל עוד אנחנו עסוקים בתחרות מי מגיב ראשוןןןן1111 יש מצב שנשכח ליזום.

אפרופו מהירות, הפרסומת מעמידה פנים שמדובר בתכונה חיונית ותחרותית במכשיר, בעוד כל אידיוט שגלש פעם יודע, שהרשת אינה דוחפת את המידע הרלוונטי למכשיר המהיר ביותר. למעשה, זו מהירות המחשבה או התנועה האנושית, האינטואיציה, הכישורים או הקשרים ששמים אותנו במקום הנכון בזמן הנכון כדי לקבל את פיסת המידע הרלוונטית בשעתה. הסמארטפון שלכם יכול להיות טיל גרעיני, אבל עדיין הבחור-טרענטע שבמקרה היה שם או קיבל את הלינק מחבר, יהיה לפניכם.  הדבר היחיד שמהירות תורמת לו הוא קיצור חיי הסוללה של המכשיר וטעינת מידע משופרת ביחידת זמן קצרה יותר ממצמוץ. וזה בכלל רק אם מהירות משנה במשהו.

אבל אתם כבר יודעים שכל זה נועד לגרום לכם לבזבז יותר כסף ללא תועלת משמעותית, את זה אני לא צריכה לספר לכם. מה שכן, אני רוצה להצביע על כך שאלו הם הדימויים והערכים המתכנתים אותנו לסמוך על הטכנולוגיה יותר מאשר על עצמנו ועל סביבתנו הפיזית (בפרסומת הבאה המסר הזה גלוי יותר), ולהרגיש שהחוויה שלנו חסרת משמעות אם לא ניתן לצלם/לצייץ/לתווך ולהתמיר אותה לסוג הזה של הון חברתי, כי אנו כמו העץ הזה שנופל ביער ללא עד, לגמרי לבד. עם זאת, אם נמשיך להחליק את אצבעותינו על המסך השחור היוקרתי, כמעט ולא נחוש בבדידות החיה בבטן, בפארנויה ובאובססיה שמלווים את המשימה הבלתי אפשרית המוטלת עלינו, ובחוסר היכולת לחוש מסופקים בעודנו דוחקים ושוכחים את כל מה שראוי לחיות אותו/בעבורו. כן, אני יודעת שרובנו מצליחים איכשהוא בו זמנית גם לשרוץ כל היום בפייסבוק וגם לנהל חיים מלאים(?) איכשהוא, לפחות לעת עתה, אבל זה לא מה שהפרסומת הזו חוזה, ולא כולם מוכשרים בזה באותה המידה.

גולם 2.0: האל במכונת הבשר

קחו נשימה. שנעיף מבט על הפרסומת השניה עכשיו?

חברת התקשורת וריזון עושה שימוש באותה רטוריקת מהירות אך בהקשר מציאותי יותר, בו שני אנשים מתחרים על מוצר במכירה פומבית ברשת (על אף ששוב, איכות החיבור לרשת במקום בו אתם נמצאים ורמת האובססיה שלכם עושים חלק ניכר מהעבודה גם במקרה הזה). החלק המעניין בפרסומת  הוא הפיל במרכז החדר התנין בביצה. התנין הוא חיה מיתית, עתיקה ועוצמתית שכמעט ולא השתנתה בזמן שדינוזאורים נעלמו כלעומת שבאו. אפילו בתנ"ך מוזכר כי "התנינים הגדולים" כבר היו שם דקה אחרי שאלוהים הדליק את האור לראשונה, ובמיתוס השומרי העתיק יותר, התנין קשור לנחש ומוצג כאויבו המיתולוגי של האל.

התנין של וריזון מייצג בפרסומת זו את הטבע, האבולוציה והמיתולוגיה גם יחד, כאשר הברית בין האדם לטכנולוגיה התעלתה מעליהם והחליפה את האל במאבק המיתי עם התנין. היחסים בין אדם לטכנולוגיה שהמציא מבוססים מלכתחילה על ניצול (פשוט לא קלטנו שזה הדדי…) במטרה לכבוש/לאלף/לשלוט בטבע, אבל איפשהוא בדרך, הטכנולוגיה הפכה מאמצעי למטרה ואולי אף לסוף הדרך (שלנו?). תיאוריות ניאו-אוטופיות (סינגולריות, למשל) מציעות מאש-אפ של דטרמיניזם טכנולוגי ישן וטוב עם חוד החנית של הביולוגיה האבולוציונית וחותרות ל"מטריקס 4- גרסת גן העדן", בו אדם ומכונה מתמזגים לכדי ישות נעלה יותר. אך ישות זו אינה נאבקת עוד בטבע, השיח החדש מציג אותה כטבע עצמו, כשלב הבא באבולוציה.

הקיצר, אנחנו משחקים באלוהים/פיגמליון/פרנקנשטיין שיצר כלי, גולם אם תרצו, וכאשר הוא איים לבולענו ולהרחיקנו מהטבע והטבע האנושי גם יחד, הפחנו באפו נשמה ולחשנו על אוזנו שיחד אנחנו כעת סוג חדש של ישות. ישות טבעית. וזה כזה 100מם, שבכלל אין לנו זמן או יכולת להבחין כבר במה שהותרנו מאחור, במה שהוזנח באבולוציה התרבותית והחברתית שלנו, במה שהטכנולוגיה לא פותרת (ולפעמים אפילו מחריפה). וזה קצת אירוני, השיח הכמעט מיסטי הזה שממסגר מחדש את יחסינו עם הטכנולוגיה שבראנו ושאנחנו מפתחים ושמים בה את מבטחנו, בייחוד כשמדובר באותם אנשים שמתלוננים על אחרים שבראו לעצמם אלוהים והם עושי דברו ומחכים שהוא יפתור להם את כל הבעיות.

עכשיו קחו קילו טכנו-אוטופיה, חצי קילו מימטיקה ו-100 גרם אתאיזם, ובידכם המתכון המושלם להכחשת קיומה של נפש, נשמה או שאר רוח אנושית כלשהו, והנה אנחנו לא כאלה שונים מטכנולוגיות וזה רק עניין של טכנולוגיה שהן יהיו כמונו ואנחנו כמוהן. כך נצדיק את הויתור שלנו על כל ניסיון שינוי מוסרי/חברתי/פוליטי/כלכלי מפני שאוטוטו הטכנולוגיות יפתרו הכל ממילא וזה לא יהיה רלוונטי. האמנם זה מקרה שהפרסומות הללו רצות בשעה שתנועות מחאה מתרוצצות ברחובות העולם ומקדמות את עצמן באמצעות אותן טכנולוגיות? או שמא המסר עבורן הוא שיתרכזו בהפצת סשן התופים האחרון שלהן ביוטיוב מעל גבי סמארטפונים מהירים יותר ויבדרו אותנו עד הופעת הדאוס אקס-מכינה, פשוטו כמשמעו הפעם? מה שעצוב הוא שרבים מהאנשים שמזדהים וצועדים עם תנועות מחאה באמת מאמינים שהטכנולוגיות "יבחרו" בצד שלהם, בדרך הטבע.

ברירה טבעית של אין ברירה

יש לי עוד הרבה מה לומר על כל זה אבל אשאיר משהו לעתיד, אשוב לתנין ואחתור לסיכום. במטאפורה של וריזון, המהירות היא היתרון האבולוציוני שהטכנולוגיה מביאה כנדוניה למיזוג שלנו ובכך התחכמנו לתנינים וקימבננו לעצמנו דיל משודרג עם "צורת החיים הבאה אחרינו", במקום שהיא תשמיד או תעביד אותנו כמיטב התחזיות של המד"ב הדיסטופי. אך כאמור, זה חתול בשק. אנחנו חכמים על תנינים רק ב-CGI ואסור לשכוח את זה. אסון טבע קטנטן יכול לגרום בקלות לשיתוק מקורות הפקת האנרגיה שלנו, להשיב אותנו לענווה ולהזכיר לנו שהסרט תלת מימד שאנחנו חיים בו עדיין מוקרן על כדור הארץ, אחרי הכל.

בואו נניח לרגע שהניאו-אוטופים צודקים וזה יהיה עתידנו (למרות שאני מאמינה בכל ליבי שזה בולשיט). הפילוסוף קן וילבר מזכיר לנו שהתעלות (transcendence) באבולוציה תמיד מכלילה ואינה מדירה את הצורות מהן היא מתפתחת. ואם יורשה לי לגזור ולחדד מכך ניואנס: יש לזה טיימינג, זה דורש הבשלה. לא ניתן לכלול ולהתעלות אחרת. אטומים לא מצטברים לכדי תאים לפני שהם מיצו את הוויית האטומיזם שלהם, אחרת כל האבולוציה הייתה מתרחשת בו זמנית, כל כך לפני 27 שניות.

אז תסתכלו על העולם סביבכם. האמנם נראה לכם שמיצינו את הוויית האנושיות שלנו ואנחנו מוכנים לשלב הבא באבולוציה או שאולי אנחנו עפים על עצמנו תוך כדי שאנו כורים את קברנו, ומסתכנים בחימושו של דארת' וידאר בכוחות-על, על הדרך? אני פוחדת לחשוב על ההשלכות של הפג הזה, של ניסיון התעלות שבו אנו משילים מעלינו, בשם האבולוציה, את האחריות לאחר ואת האלמנט הפעיל שלנו כ"יד הנעלמה" בתהליך הברירה ה(לא) טבעית הזה. אז אתם המחשבים את קיצכם לאחור בהתלהבות, אל תבלבלו לי את המוח עם הצדקות ברירה טבעית של אין ברירה, כי כל עוד אני לא מכונה, תודה לאל, תמיד יש לי ברירה.

(ויש שעוד מעיזים לשאול אותי, אחרי כל זה, למה אני לא נחפזת להביא ילדים לעולם, שבו גם פינוקיו וגם ילד אמיתי משתוקקים להפוך לאפליקציית אייפד של קריקטורה אינטראקטיבית של ג'סטין ביבר או, במקרה הטוב, להקדיש את חייהם לפיתוח אפליקציה כזו…)